אלה המצות· רבי משה חגיז
משפטים · סט
(ל"ת לח) שלא לברך השם, שנאמר אלהים לא תקלל:
וזה האזהרה. ועונשו. ונוקב שם ה' מות יומת. לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. ארז"ל אזהרה למברך מהאי קרא שהוא אזהרה כוללת ענין זה וזולתו. ואמרו בסיפרי על שם המיוחד במיתה המפורשת בתורה שיסקל. ועל שאר הכנויין באזהרה. ובמכילתא אלקים לא תקלל ליתן לא תעשה על ברכת ה'. ודע שאין לאו זה נכנס בסוג לאו שבכללות מפני שכולל בו אזהרת קללת הדיינים. דהנה לאו שבכללות היינו כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מהעניינים שהזהיר ממנו אלא מן אותו לאו. אמנם כשתקדים הידיע' בהיותינו מוזהרין מן אותו דבר כגון הכא דכתיב ונוקב שם ה' וגו' לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור. או היתה בפרט. או בכלל. כעין זו שהיא כולל גם הדיינים. לפי שמלת אלקים שם משותף הוא.
ודע שלמגדף היו תולין אותו כעובד ע"ז ואין בכל חייבי מיתות ב"ד מי שהיו סומכין ידיהם עליו ואומרים לו אתה גרמת לעצמך. זולת המגדף. והטעם פשוט כמ"ש מוהרדב"ז ז"ל כי בכל העבירות היצה"ר מסטין ומטעה את האדם וכופה אותו לעבור בהראות לו שום הנאה או תכלית. אבל בעבירה זו אין בה לא הנאה. ולא תועלת. ולא שום תכלית. רק כמ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף. ובזדון לבו הוא מוציא עצמו מכלל הנבראים. שכולם מהללים ומפארים את שם כבודו ואפילו הצומח כדכתיב אז ירננו עצי היער. ואפילו הדומם. כמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו ותועב זה במה שהבדילו הי"ת מכל הבעלי חיים. הוא הבדיל את עצמו לרעה. ובלשון כי הוא מבחר שבאברים מכוון כנגד ברית המעור. שזה מכריע לב"ד הקטון. וזה מכריע לב"ד הגדול של מעלה כדתנן בפרקין דס"י. שלא נברא כי אם להלל ולפאר ולקדש ולעלס שמו יתברך ויתעלה וזה מהפך הקערה על פיה ובחר מות מחיים התלויים בלשון לכן איש לשון בל יכון בארץ סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך. שאתה גרמת לעצמך. ולא לאחר עמך. כי דבריו אלה לא מעלין ולא מורידין ולא עושין רושם למעלה כלל. וקללת חנם לו תבא. כי נפסק חיותו. ממקור הברכה שהוא שם זה יתברך מקור כל הברכות. ולפיכך הסכמת רוב הפוסקים. שאינו חייב מיתה. אלא על שם ההויה ברוך הוא. שהוא שם העצם: