אלה המצות· רבי משה חגיז
משפטים
יש בה ג"ן מצות כ"ג עשין ושלשים לאוין:
מב
(עשה טו) לדון בדין עבד עברי בכל הלכותיו, שנאמר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם:
במי שמכרוהו ב"ד בגנבתו הכתוב מדבר דלא ימכר ביותר מש"ש. ואינו נמכר בתשלומי כפל. לפי שהוא קנס (ואין האשה והגר נמכרים) ומוכרין אותו בצנעה. והאדון אינו נעבד בו עבודה שאין בה קצבה. ולא בדברים מבוזים שהם מיוחדים לעבד כנעני וצריך להשוות אותו לעצמו. והאדון חייב במזונות אשתו ובניו. ובשביעית יצא לחפשי עד שהגיעו לומר עליו כל הקונה ע"ע. כקונה אדון לעצמו. כל זה לקבוע בנפשותינו מדת הרחמנות והחסד לכל מי שמשועבד תחת ידינו שלא לרדות בו בפרך. וזכור נזכור כי גם אנחנו עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם בתורת חסד. כמו שעתיד לעשות בגאולה העתידה. ולפי שהוציא אותנו משם ברכוש גדול. לזה צוה להעניק לע"ע כשהוא יוצא לחרות כי הוא היה עובד ביום ובלילה הרי במצוה זו זכר למעשה בראשית שהם ששת ימי המעשה. וזכר לזה אין מוכרין אותו יותר מש"ש. ולפי דכתיב וינח ביום השביעי צוה דבשביעית יצא לחפשי חנם. כדתנן בס' יציר' לפיכך חיבב כל השביעיות תחת כל השמים. וכן ארז"ל ודי לו בעונש הכתוב המורה לנו דעבירה גוררת עבירה. דמאחר דהוא תפס אומנות העבדים דסתם עבד גנב כדתנן מרבה עבדים מרבה גזל. בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ולפיכך התירה תורה אפי' לכהן שימסור לו רבו שפחה כנענית כמפורש בהרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות עבדים (ובלקט שלי על דברי הפוסקים כתבתי בדברי מהרש"דם ז"ל בחי"ד סי' קצ"ג צל"ע במה שרצה להוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות א"ב פ"ה העבדים שהוטבלו לשם עבדות וכו' עי"ש דמשמע מדבריו דליכא איסור תורה גבי שפחה. דאל"כ לא היה מתירה לע"ע ואנכי לא ידעתי דהא ממ"ש בפ"ג דהלכות עבדים מוכחה מילתא אפכא דאע"ג דשפחה כנענית מדאורייתא היא אסורה לכהן משום זונה הותרה לו בימי עבדותו. וא"כ אף אנו נאמר דלעולם שפחה אסורה לישראל מדאורייתא. ואפ"ה חדוש הוא שחדשה תורה להתירה לע"ע. בדרך קנס כאמור. ומנא ליה למוהרש"דם ז"ל להוכיח דליכא איסור תורה גבי שפחה. מלשון הרמב"ם ז"ל. בפרט דבפ"ק דקדושין איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ חדוש הוא. ל"ש כהנים ול"ש ישראל או דלמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם וכו' א"כ משמע דש"כ אסורה לישראל מן התורה אלא שחדוש הוא שהתירה תורה לע"ע עי"ש דאין כאן מקום להאריך) ונחזור לענין שאנו בו דמדה כנגד מדה לא בטלה. כי סוף סוף האשה וילדיה הם לאדוניה עבדים גנבים כמוהו. וכדי שלא יטמע בשפחה. גזרה תורה שיצא בשש. ואם אינו רוצה לצאת אזן ששמעה בהר סיני וגו'. לכן הוא נרצע כדי שיהיה רשום לעבדות. וירבה עבדים עד היובל דבפגיעת היובל כל עבד עברי יוצא לחפשי בעל כרחו אפי' מי שמכר עצמו מחמת שאין לו מה יאכל. דזה יכול למכור עצמו יותר מש"ש ביובל היה יוצא. ואם א' עבר ומכר עצמו לגוי או לע"ג. מצוה על כל ישראל לפדותו. כדי שלא יטמע בין העו"ג. כמד"א אחרי נמכר גאולה תהיה. ואם העו"ג מעביד אותו בפרך. מצוה על ישראל למונעו. מכ"ש מי שנשבה לבין העו"ג דישראל קדושים הם ואפי' עד היום בדלותינו יש קופות קבועות לפדיון שבוים כדי שיזכור ה' רחמיו על כלל ישראל השבויים. ויקיים בנו מקרא דכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו:
מג
(עשה טז) ליעד אמה העבריה לו או לבנו, שנאמר אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה וגו'. ואם לבנו יעדנה:
מד
(עשה יז) לפדות אמה העבריה אם לא רצה ליעדה, שנאמר והפדה:
מה
(ל"ת כח) שלא למכור אמה העבריה, שנאמר (לעם נכרי) לא ימשול למכרה בבגדו בה:
מו
(ל"ת כט) שלא למנוע מאמה העבריה ומכל שכן משאר בנות ישראל שאר והוא מזונות. כסותה כפשוטו. ועונתה דרך ארץ, שנאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע:
גם במצות אלו הורה הי"ת חסדיו ורחמיו על בריותיו. שאם אין לו מה למכור. נתן לו רשות לאב שימכור את בתו למי שראוי לישא אותה לעצמו. או לבנו. כדי שיתפרנס הוא. ובתו תהיה סוף סוף גברת. תחת היותה שפחה נמכרת. ושארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואם לא יעדה הצריכו הכתוב שיסייע הוא לה בפדיונה. ותצא ויעניק לה מברכתו כדי שתנשא לאחר. ואינה נרצעת. דהרי יש לה כמה דרכים לצאת בהם. ועל הכל שאין רבה מוסר לה עבד כנעני. וכופין את האב לפדותה. אם אחר שמכרה יש לו. ואם לאו עובדת שש כמי שמכרוהו ב"ד. ובששה דברים היא יוצאה ואלו הן בסימנים בשנים ביובל. במיתת האדון. בגרעון כסף ובשטר שחרור. והכל לשרש בלבבות האדם מדת הרחמנות ונקנית בכסף. או בשוה כסף. או בשטר. ואינה נקנית בשוה פרוטה ואינה יוצאה בראשי אברים. ומוכרה וחוזר ומוכרה. כל זמן שהיא קטנה. ומצות יעוד. קודמת. למצות פדיה. ובמצות אלו יש רמז גדול ונחמה לכנסת ישראל. שנמכרה וחזרה ונמכרה בגליות אחת ושתים כדכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אין כסף לאדון זה. אבל יש כסף לאדון אחר. אשר הרבה עמי פדות ולו הכסף המורה על החסד כדכתוב לי הכסף וגו' וכתיב וברחמים גדולים אקבצך. כי שתי פעמים יצאה. ובפעם הזאת יקבצנה ברחמים גדולים. ולא תוסיף לדאבה עוד והארך בזה לנחמת הגלות הארוך שאנו בו ואין כאן מקומו:
עוד יש רמז עמוק ונפלא במצות אלו על הנשמה העליונה. ולנשמה המשתלחת ממנה ומקום אצילותה וגלגולה. והטוב הצפון לה. עין לא ראתה וגו'. ועין אדם כי תשורנו אפס קצהו יראה במאמר ארוך בזח"ב דצ"ו אין ערוך אליו עי"ש:
מז
(ל"ת ל) שלא להכות אב ואם, שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת. (חנק):
מח
(עשה יח) לדון בחנק, שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת:
וכל מיתה האמורה בתורה סתם. היא בחנק. ואית דילפי לה ממות יומת הנואף והנואפת דפ"ק:
הנחנקים הם ששה. הבא על אשת איש ואסרה על בעלה והחובל באביו או אמו. וגונב נפש מישראל. וזקן ממרא החולק על סנהדרי גדולה ונביא שקר והמתנבא בשם ע"ג:
הנהרגים בסייף הם שנים. אנשי עיר הנדחת דכתיב בהו לפי חרב וגזרת מלך היא לפיכך הם בסייף כדרך המלכות כי כל הרוגי מלכות ישראל אינו אלא בסייף. ורוצח אע"ג דנכתבה מיתתו סתמית ילפינן לה בסנהדרין דנ"ב ע"ב עי"ש מדכתיב במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי מיתתו בב"ד נקום ינקם וכתיב חרב נוקמת נקם ברית. וכתיב חרב לה' מלאה דם:
הנידונים בשריפה הם עשרה. בת כהן שזנתה והבא על בתו. ועל בת בנו. ועל בת בתו. ועל בת אשתו. ועל בת בנה. ועל בת בתה. וחמותו. ואם חמותו ואם חמיו והם הדורות שלמעלה ממנו. ושלמטה ממנו:
הנסקלים הם שמנה עשר. המגדף. העובד ע"ז. הנותן מזרעו למולך. בעל אוב. או ידעוני. המסית המכשף. המדיח. המקלל אביו או אמו. הבא על אמו. בן סורר ומורה. הבא על אשת אביו, הבא על הבהמה או על הזכור. כמו מסור והמביאה את הבהמה עליה. הבא על כלתו. ועל נערה מאורסה. והמקלל את השבת. כל אלו ח"י הם נדונין בחמורה שבכולם שהיא הסקילה. ויש טעם לכל אחד דיש מהם שדומים למי שהרימו ידם במלך והמלכה. ויש מהם ששינו סדר מעשה בראשית והמלך המשפט אשר בידו פלס מאזני משפט הוא אשר ידע לחלק בין חטא וחטא כדי לחלק מיתתו ועונשו כפי מה שחטא לו בחומר העון. ומסר ארבע מיתות אלו לב"ד. ולא הניח דבר עונשם בידם להמיתם את העובר במיתה שיראה להם כי לפעמים יהיו רחמנים וימיתו את החוטא עבירה חמורה במיתה קלה. ולפעמים יהיו אכזרים. וימיתו את העובר עבירה קלה. מיתה חמורה ומנוולת:
אפילו ארבע מיתות אלו. יש להם קצבה וסדר ממדת הרחמנות שהרי לנסקלין לא היו מניחין אותם ברחוב העיר כדי שהעם ירגמו אותם באבנים שהרי זה מת כמה מיתות ובניוול. אך ורק מקום היה להם גבוה שתי קומות. והעדים היו דוחפין אותו למטה ואם לא מת היו משליכין עליו אבן גדולה ואם גם בזאת לא היה מת. סימן שמן השמים רוצין לצערו ואז היו כל ישראל רוגמין אותו:
ודין השריפה לא היתה בדרך אכזריות שעשה נ"נ ועושין כהיום בפורטוגאל וספרד לאותם האנוסים ושבוים תחת ידם. אשר קולין אותם באש וגפרית. אמנם היו נותנין אותו בזבל עד ארכבותיו. ונותן סודר קשה בתוך הרך כדי שלא לצערו. וכורך על צוארו והעדים היו מושכין הסודר כל אחד אצלו עד שפותח פיו. ופתילת בדיל מהותך היו משליכין לתוך פיו וזו קלה מהסקילה. וחמורה מהסייף:
כי בסייף יש ג"כ רחמנות שלא היו שוחטין אותו כמו ששוחטין לבהמות. ולא תוקעין אותה בבטנו או בגרונו אלא דרך החזה היו מתיזין את ראשו בבת אחת כדרך שהמלכים ממיתין לשרים החשובים דרך כבוד. ואף על פי כן מקובל אצלינו ממקבלי האמת דזו חמורה מחנק:
דהרי החנק לא היו חונקין אותו במים. ולא פחות כמו שהיו נוהגין לחנוק בתליה. רק העדים בסודרין כאמור זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. עד שתצא נפשו. ועל כולם חס עליהם המקום. ובירר לכל א' מיתה הראויה לו. כפי השערתו שאין עליה השערה בהיותו משתף בתוכה. קצת רחמנות. כדי להורות לנו שנלך בדרכיו להתנהג בצד הרחמים. אפילו עם אותם שחטאו כנגדינו. דלכך בא רבי עקיבא. ותלה כל התורה כולה בפסוק ואהבת לרעך כמוך דהרי אנו מצווים לברור לחוטא מיתה יפה.
נמצאו כל הרוגי ב"ד. לפי החשבון פרט. שערכתי לפניך הם ששה ושלשים. שכנגדם יש ג"כ ל"ו כריתות. וסימנך ל"ו חכמו ישכילו זאת התורה המתנהגת בצדק ובמשפט וברחמים. כי לולי משפט המות שמסר לב"ד. אין העולם מתקיים ואיש את רעהו חיים בלעו. והיו עוברים על כל המצות בשאט נפש וביד רמה. והאלהים עשה שייראו מלפניו. ולכן עוד יש מיתה אחרת שמכניסין אותו לכיפה והיא דבר כולל לכל חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות ומלקות. בתנאים הנזכרים בדברי רבותינו ז"ל דוק ותשכח כי יש בה קצת מכל א' ממיתות ב"ד. ולפי שאינה מצוה לא אאריך בכיצד היתה נעשית:
אמנם הודיעך כי אפילו בענין המלקות יש בו מצד הרחמנות. ועניינו כך שכל מי שעבר טל לאו שיש בו מעשה. או שנתקו הכתוב לעשה. ובטל העשה שבו. והתרו בו. שליח ב"ד היה מלקה אותו ל"ט מכות שהם מ' חסר א' כנגד יצירת הולד, וכנגד הקללות שנתגלגלו ע"י פיתוי הנחש. גם מטעם דבעינן מכות הראויות להשתלש, ולפיכך היה שליש מלפניו ושני שלישים מאחריו. שליש על כתף ימין. ושליש על כתף שמאל. וברצועה של עור. לא במקלות. ולא ע"פ מרובים. כמו שנוהגין בין בעלי מלחמות או בין הישמעאלים. שמכין אותם מכת אכזרי אין מספר דרך נקימה. אלא כאשר ייסר איש את בנו. ואפי' בהכאות. לא רצה שצד א' ילקה יותר אפי' מכה א'. וצוה לא יוסיף להלקותו. וקראה הכתוב לזו הכאה רבה. דהרי אם מת בה. היה גולה עוד תראה שמי שנתחייב מיתה ומלקות תרתי לא עבדינן ליה להלקותו תחלה ואח"כ להמיתו דקים ליה בדרבא מיניה וכן חייבי מיתה חמורה שנתערבו במיתה קלה היו נדונין כלם בקלה שאין הולכין בדבר להחמיר אלא להקל. ולכן היו משקין לנהרג קורט של לבונה כדי שלא ירגיש בצער המיתה:
ודע שהיו קוברין עם הנהרג הכלי שנהרג בו וגם העץ שתלו אותו עליו כטעם ואת הבהמה תהרוגו. והנתלין היו שנים. והם העובד ע"ז. ומגדף. שהיו סוקלין אותו תחלה ואח"כ תולין אותם. מטעם ששנים אלו שלחו יד במלך והטיחו דברים כנגדו. כדכתיב וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה וכיון שתלו עצמן בעץ יבש צוה לתלותו על עץ יבש ואעפ"כ צוה להתירם מיד ולקבור אותם קודם שקיעת החמה כמ"ש זה קושר וזה מתיר כדרך כל שאר הרוגי ב"ד שהיה מצוה לקוברם בו ביום, כי די לו בעונש שקבל ולא רצה הקב"ה שיתבזה יותר שלא יאמרו מפני מה נהרג פלוני מפני שעבר עבירה פלונית. והרי זה נמצא נענש עונש שני. מלבד טעם שבכתוב כי קללת אלהים תלוי. שארז"ל משל לשני אחים וכו' מלבד טעמים אחרים שיש בענין הקבורה למהר אותה כל מה דאפשר. והמלין את מתו עובר משום בל תלין. ואם הלינו לכבודו מותר. הכל מצד החסד והרחמים. ללמדנז חילב מצות גמילות חסדים דאין לה שיעור והיא מצוה כוללת ואין לה גבול כי בה האדם יתדמה ליוצרו שהוא גומל חסדים עם כל בריותיו הרעים והטובים:
מט
(עשה יט) לדון דיני קנסות, שנאמר וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו':
למצוה זו מבוארת מן השכל כי היא לתיקון הישוב המדיני שהמזיק את חבירו חייב בחמשה דברים. נזק. צער ריפוי. שבת. ובושת. והאדם מועד לעולם לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו. ואין חייב בבושת. עד שיתכוין. ומפי השמועה למדו דהאי דכתיב בקרא עין תחת עין וגו' אינו אלא ממון. וגם זה הוא דבר שהשכל מחייבו ומורה עליו לפי שאין כל טבעי אדם שוין. דאם השוטר יבא להוציא את עינו מהפחד והרעד שיפול עליו תצא נפשו והתורה לא אמרה נפש תחת עין. גם ידוע דאינו דומה הצער המגיע לאדם כשתבא לו המכה פתאום. לצער שיגיע לאדם בזמן שבאים לכתחלה להוציא את עינו. וגם מ"ש על הבושת וקצות את כפה זה ממון לפי שאין בושת בני אדם שוה וצריך אומד. ואין אומד אלא בממון וכל זה ברור:
ולפי דחוצפת האפיקורסים תר"ו ושר"י המתאוננים ומתלוננים על עיקר תורה שבע"פ נודעת דלפי דעתם המזוהם רוצים להוסיף ולגרוע בה ולשנות את לשונה. כי אמור אומרים א"כ הוא למה לא נכתב בתורה בפירוש ממון ולמה זה קרי וכתיב ודרשת א"ת שומרי תורה יתגרו בם ואמור יאמרו להם דלא זו בלבד אתנו אלא כמה גופי תורה הם תלוים ביתור אות. או בג"ש. או באחת מדות. ויש מקרא מרובה. והלכה מועטת. יש מקרא מועט והלכות מרובות. ומי שהוא מבני אברהם יצחק וישראל ומתלמידיו של מרע"ה שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני מאמיני' בני מאמיני' שקבלנו האמת במה שהוא אמת אין מהרהרים עליו. מטעם הכמוס ומקובל וידוע אצל חכמי קבלת האמת שקבלו בתירוץ דבר זה. וכל כיוצא בו. הט אזנך ושמע דברי חכמים וחידותם. דלפי שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ולפי סוד השם ההוא היה צריך הכתוב לקצר או להאריך או לשנות. מכוונת פשטי הכתובים. כי התורה היתה כתובה לפניו דרך שמותיו ית' בלא פיסוק תיבות ולא ניקוד ולא טעמים וקריאתה היתה קריאה רוחנית. לא גשמית. ולכן המלאכים היו מקטרגים בנתינתה לתחתונים. שנאמר אשר תנה הודך על השמים עד שאמר להם הקב"ה. שיש לתורה קריאה גשמית גם כן. וחזרו והודו שנאמר מה אדיר ש בכל הארץ וזכיתי ומצאתי כדברי אלה אשר כתבם האלקי מוהרדב"ז ז"ל בספרו מצודת דוד. וסיים דבריו באומרו דקרוב אצלו שלזה נתכוון רבינו סעדיה גאון ז"ל שכתב בס' האמונות וז"ל אלו דברה תורה כל עניינה בלשון כוללת ובכוונה אחת לא יכלל בו לדעת כל סתרי החכמה והבינה שהתורה כוונה בחכמה אע"פ שלא פירשה. כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר. כמו שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי עכ"ל. ועוד סיים דב ז"ל ואע"פ שלא יהיה כוונת הרב כן מ"מ מ"ש הוא אמת בנוי על עיקרי התורה ויתורצו בו כמה קושיות שיש בזה וכיוצא בו דהרי יש כמה מלות יתרות ולא מצאו להם צריכות. כגון שור דבור. ושה דאבדה. ורבים כאלה:
והוי יודע שאמרו בעלי הסוד. כי החוטא ביד או בעין פוגם בדוגמתו למעלה כמ"ש בפסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ודעהו. מה עושה הקב"ה. מביא רשע אחר. ומסמא עינו למטה. מדה כנגד מדה. ולכן כתיב בתורה עין תחת עין. וזהו טעם שנותן דמים ולא עין. כי שליח לדבר עבירה הוא. אבל עדיין לא נשלם עונו. לכן הקב"ה ואשר בידו נפש כל חי. ורוח כ בשר איש. מזמנם לפונדק אחד. ומגלגל הדבר שיבאו שניהם. ומי שהוכה יכה. לקיים מ"ש תורה עין תחת עין. ונותן לו דמים שחייב לו מבראשונה. והרי ע"י זה נמצאו משפטי ה' אמת. צדקו יחדיו דזה הוכה ונוטל דמים. וזה הוכה ונטל דמים. והצור תמים פעלו. כי כל דרכיו משפט והוא אמת ומשה אמת, ותורתו אמת. ולא יכחיש דבר משפט ה'. שיש בו אמת ושלום:
אלא משנאי ה' אשר יכחשו לו. שמענה ואתה דע לך. שלא להרהר אחר השכינה. זו תורה שבע"פ. השוכנת אתנו. בתוך טומאת הגלות והטלטול שאנו בו דלכן אמרו. אם ארבע מיתות ב"ד בטלו. דין ארבע מיתות ב"ד. לא בטלו. כי יד ה' לא תקצר. ובכל עת. ובכל זמן. הוא רב להושיע. ותושע לו ימינו לתת לאיש כדרכיו. וכפרי מעלליו. להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. והוא גובה חובו. ומשלם לשונאיו וגו':
נ
(עשה כ) להיות ב"ד הורגין בסייף, שנאמר נקם ינקם*. (שכן כתיב חרב נוקמת):
*בזמן שבהמ"ק קיים וב"י שרוים על אדמתם בא"י וכן כיוצא בדינים אלו.
נא
(עשה כא) לדון דין שור, שנאמר וכי יגח שור את איש:
ומצוה זו שנו אותה חכמים בלשון המשנה וכללו כה מצות נ"ג נ"ה נ"ו באומרם ארבע אבות נזיקין השור והבור השן והאש. כי אלו הם אבות המזיקין וגוף הנזק ומהם נמשכין כל השאר והם התולדות. ואמרו חכמי הרמז דהראש שלהם הוא השור שהשטן מרקד בין קרניו ומעשה העגל יוכיח:
ולכן צריך שמירה מעולה שלא יזיק דרך הלוכו לא הוא ולא שאר תולדותיו דהם שאר בהמה חיה ועוף. אלא שדבר הכתוב בהווה. דאם שור תם משלם חצי נזק מגופו. ואם הוא מועד משלם נזק שלם מן העלייה. ואם המית את העבד יומת ומשלם בעליו. שלשים שקלים. ואם המית בן חורין יומת והבעלים משלמים את הכופר. ותולדות הקרן כקרן. והשן מועדת לאכול את הראוי לה.
וכן המזיק השני הוא הבור אע"פ שאון בו רוח חיים והבור רק אין בו מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו. ולפיכך החופר בור ברה"ר חייב בנזקי הבעלי חיים ופטור על הכלים והמזיק השלישי הוא השן האמור שהוא מועד לאכול. כדכתיב כלחוך השור את ירק השדה. ולפי שמכלה את הכל הוציאו הכתוב בלשון ובער בשדה אחר. כי בו נאמרה קללה כדכתוב ושן בהמות אשלח בם. ולכן צוה הכתוב שישמור את בהמתו שלא יזיק בשן אפילו ע"מ לשלם:
וכן המזיק הרביעי הוא האש. והשולח את הבער'. חייב לשלם מה שהזיק אשו. כי האש על ראש רשעים תחול אמנם בסיבתם נאכל גדיש או הקמה. כדכתיב כי תצא אש וגו'. וכל התכלית לפי פשוטו מבואר מן השכל. שצוה על כל אלו לתיקון הישוב. ולהעמיד הדין והמשפט שלא יזיק איש את חבירו לא בגופו. ולא בממונו. ואפילו ע"מ לשלם אסור. ולהיות התם משלם חצי נזק. הוא מטעם שהבעלים לא פשעו בשמירתו. דרכי התורה הם דרכי נועם ועשתה פשרה ביניהם ולפיכך הוא קנס:
נב
(ל"ת לא) שלא לאכול בשר שור הנסקל, שנאמר ולא יאכל את בשרו. מלקות
נג
(עשה כב) לדון דיני בור, שנאמר כי יפתח איש בור:
נד
(עשה כג) לדון דיני גנב, שנאמר וכי יגנוב איש שור או שה:
(רל"ט הראב"ד מגמגם על זה).
ענין איסור הגנבה הוא פשוט ומבואר. שכל הגונב ממון אפילו של גוי עובר בלאו. כשגנב שוה פרוטה ופחות מזה אסור ואין לוקין עליו לפי שניתן לתשלומין. והגנב חייב לשלם כפל. ואם גנב שור משלם חמש. יש אומרים משום שבטלו ממלאכה. וי"א דהתורה חסה על הגנב שטרח להוליך השה על כתפו. ולפיכך אינו משלם אלא ארבע אם טבח ומכר:
ועוד יש טעם הגון באיסור הגנבה לחייבו קנס לפי שהוא מכחיש השגחתו ית' בפרטי בני אדם שהוא הזן את הכל ומפרנס אותם תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה. כי אין מעצור לפניו ית' להכין לעורב צידו:
ואם הגנב הזה היה בוטח בה' ית'. כי רב כחו. ויעזוב אליו יגיעו. ודאי לא יחסר לחמו. אם כן בהיותו מחזר אחר הגניבה. הוא עושה עין של מעלה. כעין עין של מטה. שאין בו השגחה. לפיכך חייבו הכתוב קנס:
ואם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים דהרי אם יבא בעל הבית להציל ממונו יעמוד עליו ויהרגהו. ולפיכך אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו. ועל זה ודאי סמכו כל מלכי ארץ לחייב מיתה לגנב:
ועיין מ"ש לקמן במצוה תקס"ח זכרון דברים אלו שהן מישובו של עולם. ויש נפקותא ג"כ לענין דינא. כמ"ש בלקט אבן העזר דף צ"ב עיין עליו. דכתבתי דאפילו לקטן. מסוגיית הגמרא משמע דדוקא לענין הכפל הכתוב ממעטו. אבל הקרן אפילו הקטן חייב לשלם. והרמב"ם ז"ל כתב דכל דבר התלוי בבית דין. יש לו עיקר בתורה. ולכן כתב דראוי לב"ד להכות לקטנים כפי כח הקטן על הגנבה. כדי שלא יהיו רגילין בה. כי סוף סוף הדבר בא לידי שפיכות דמים. ולכן חובה על הגדולים להודיע את הקטנים ואת ההמון הדומים מה שאינם יודעים בחומר איסור הגנבה. דאסורה לכל אדם מן התורה ואין להקל בה כל עיקר בפרט האיש הישראלי שהקב"ה חש וחס על כבוד עמו. וכדי שלא יאמרו אה"ע לישראל. לסטים אתם. פתח בבראשית. וכח מעשיו הגיד לעמו כדי שיהיה להם בטחון בו. ולא יבואו לזלזל בכבודם שהוא כבוד שמים. ודעהו דראשית ביכורי כל הקפיד הקב"ה על איסור הגניבה וגזילה דיש בכלל איסורו איסור ע"ז. דהרי הגנב מכחש אלוה ממעל. ולפיכך סמכינהו קרא לא תגנוב ולא תכחשו דוק והארך בחומר איסורו:
נה
(עשה כד) לדון בנזקי מבעה והוא הנקרא מבער והוא הנקרא תולדות שן ורגל, שנאמר כי יבער איש שרה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם:
נו
(עשה כה) לדון בנזקי האש, שנא' כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה:
נז
(עשה כו) לדון בדין שומר חנם, שנאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש:
טעם מצוה זו ומצוה נ"ט מבואר דשומר חנם שאין לו הנאה כלל. יהיה פטור מהכל. אבל יתחייב בפשיעה משום דדמי למזיק בידים. ושמר שכר והשוכר שיש לו קצת הנאה חייב בגנבה. לפי שהם קרובים לפשיעה ופטור מן האונסים. דמאי הוה לים למעבד. ושואל שכל ההנאה שלו מתחייב בכל. חוץ מכשמחה מחמת מלאכה דלאו לאוקמה בכילתא שייליה. ונקוט כללא זה בידך כי נושא שכר והשוכר דין אחד להם פטורין מן האונס. ונשבעין וחייבין בגנבה ואבדה. ושומר חנם נשבע על הכל. וחייב על הפשיעה, ואם בעליו עמו. לא ישלם. ואין השוכר רשאי להשכיר ולא השואל רשאי להשאיל. ודין השומרים אינו נוהג אלא במטלטלין אך לא בהקדש ונכסי גוים:
נח
(עשה כז) לדון בדין טוען ונטען, שנאמר על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה וגו':
וענין מצוה זו שאם טען על חבירו טענת ממון פקדון. או הלואה וכיוצא בהם. אם הודה חייב לשלם. ואם כפר בכל פטור אפילו משבועה. דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני מי שהוא חיי' לו. (וחכמים מפני תיקון העולם כדי שלא לומר שנתקלקל תקנו שבועת הסת) ואם הודה במקצת או שבא עליו עד אחד חייב שבועה מן התורה. שנאמר כי הוא זה. בעד א' נאמר לא יקום עד א' לכל עון ולכל חטאת אינו קם. אבל קם הוא לשבועה. דחזקה אין העד מעיד שקר. אבל התורה אמרה ע"פ ש"ע יקום דבר. לפיכך אמרה תורה הטל עליו שבועה. כדי שיודה לדברי העד. וכן כשהודה במקצת אמרינן חזקה שהוא חייב לו. ואין לו מה לשלם לכן הטילה התורה עליו שבועה כי היכי דלודי ליה בכוליה. וכל מי שהוא חייב שבועת הסת. ורצה להפך השבועה על התובע. מהפך (וכבר נהגו להפך כל שבועה) והעיקר הוא להודיעינו שלא יהיה הדין נגמר ע"פ ידיעת הדיין. אע"פ שאומדן דעתו יהיה אמת. אין לסמוך. כי אם ע"פ עדים. או שבועה. כמו שיתבאר במצוה פ"ב במספר הכללי:
נט
(עשה כח) לדון בדין שומר שכר, שנאמר כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו':
ס
(עשה כט) לדון דיני שואל, שנאמר וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם:
סא
(עשה ל) לנקום המפותה, שנאמר וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה וגו':
וקנס זה של חמשים שקל כסף אינו אלא דמי השכיבה לבד אבל חייב לתת בושת הנערה ופגם המשפחה. הכל לפי חשיבותה. ואין דין זה נוהג אלא כשאירע הדבר במקרה. אבל אם הוא רגיל בכך הרשות ביד ב"ד לדון בו כפי צורך שעה לקנוס אותו קנס חמור כדי לעשות הרחקה גדולה מענין הזמה. ולדעתי חייב כרת משום נדה:
סב
(ל"ת לב) שלא להחיות מכשף, שנאמר מכשפה לא תחיה:
ואמרו רבותינו ז"ל למה נקראו שמם כשפים שמכחישין כח פמליא של מעלה. ודע כי העבירה הזאת אבי אבות הטומאה והנזיקין שבעולם וכמה חללים הפילה ולכן חייבה התורה מיתה עליה. ולא עוד אלא שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו. אתה מצווה להמיתו בכל מיתה שתוכל דלכך נאמר מכשפה לא תחיה מכל מקום. והוציאו הכתוב בלשון מכשפה לפי שפעולה זו נמצאת בנשים יותר מהאנשים כמ"ש שדבר הכתוב בהווה. ואינו לוקה מפני שאין בו מעשה ועיין במספר הכללי תקי"א. ולפי שהמכשף מזיק את העולם בלתי שירגישו בו לפיכך הזהיר הכתוב לבית דין שלא יתרשלו בדינו. אלא ימיתוהו בכל מיתה דאפשר כעובדא דשמעון בן שטח. שתלה שמנים נשים כשפניות וכו'. ואם עברו ב"ד ולא עשו בו משפט עברו על עשה ועל לא תעשה. מה שאין כן בכל חייבי מיתות ב"ד שאם עברו ולא עשו בו משפט עברו על עשה לבד. ולפי שכל מעשה הכישוף הוא ע"י עישונים וקיטורין. לכן סמך לו זובח לאלקים יחרם וגו' והפסיק ביניהם באיסור כל שוכב עם בהמה לרמוז מעשה בלעם עם אתונו:
סג
(ל"ת לג) שלא להונות לגר צדק בדברים, שנאמר וגר לא תונה:
הוא לשון המכילתא ונכפלה האזהרה לחומר שבה. ובספרי שלא תאמר לו אמש היה עע"ז ועכשו נכנס תחת כנפי השכינה ולפי שהוא מעונה ודעתו שפלה בגרותו החמיר והזהיר עליו מאוד:
סד
(ל"ת לד) שלא להונות גר צדק בממון, שנאמר ולא תלחצנו:
ואמרו בגמרא שהמאנה את הגר עובר, משום לא תונו איש את אחיו. ומשום גר לא תונה. והלוחצו עובר משום לא תלחצנו מוסף על האזהרה שהוא נכלל עם ישראל ור"ל אונאת ממון) ועל שניהם אינו לוקה:
סה
(ל"ת לה) שלא לענות יתום ואלמנה, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון:
האזהרה הזאת כוללת שלא לענותם לא במאמר ולא במעשה, ויעזור להם בכל דבר דאפשר וכל המרבה הרי זה משובח והמתרשל עובר על לאו זה והמענה אותם אמר הי"ת והרגתי אתכם. אבל אין לוקין עליו והחינוך נתן טעם ע"ע:
סו
(עשה לא) להלוות לעניי ישראל, שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:
ולשון מכילתא כל אם שבתורה רשות חוץ משלש וזה אחד מהן ואמרו אם כסף חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות. ואמרו רז"ל דגדולה מצוה זו מן הצדקה. כי יש בה ממדת הרחמנות והחמלה. ולפיכך צוה שלא יגוש אותו ואם יודע שאין לו מה לפרוע אסור לעבור לפניו. לפי שהוא מתבייש ומצטער ודוחק את השכינה, וכלפי מעלה רמז הכתוב בכף הדמיון לא תהיה לו כנושה. ואם השיגה ידו אסור לו לעכב ממונו של חבירו. ולומר לו לך ושוב ומחר אתן. כי הרי זה מרשל ידי עושי מצוה ועליו ועל כיוצא בו נאמר לוה רשע ולא ישלם. (ועיין מש"ל במספר הכללי מצוה תע"ו. ות"ף):
סז
(ל"ת לו) שלא יתבע ללוה עני ולא יצר לו כשידע שאין לו, שנאמר לא תהיה לו כנושה:
סח
(ל"ת לז) שלא להשית יד בין מלוה ברבית ללוה להיות ערב סופר ועד, שנאמר לא תשמון עליו נשך:
כתובים הרבה ודברי רז"ל מורים על חומר איסור רבית. ולהבדיל אפילו כל אה"ע מרחיקין דבר זה מאד. כי הוא ית' חפץ בישובו של עולם לבל יבלעו איש את רעהו מבלי שירגיש. כי לאחר זמן ימצא את ביתו ריקם מכל טוב והוא לא ידע ולפיכך החמירה עליו תורה וכפל בה הלאוין. ואסרו על הנותן ועל הלוקח. דהרי מפי השמועה למדו, דמה. שאמר הכתוב לא תשיך פירושו הוא לא תנשיך כלומר לא תעשה שאחיך ינשוך אותך. ונשך ותרבית אחד הם אלא לעבור עליו בשני לאוין נמצינו למדין דהמלוה את חבירו ברבית עובר בששה לאוין. משום לא תהיה לו כנושה. ומשום את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ומשום לא תקח מאתו נשך ותרבית. ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. ולדעת קצת רבוותא איכא לאו הבא מכלל עשה. לנכרי תשיך מכלל דלאחיך לא תשיך (ולדעתי אם הוא לגר עובר ג"כ על לאו דלא תלחצנו דאין לך לחיצה והונאה גדולה מזו של רבית). והלוה עובר בשנים לא תשיך לאחיך ומשום ולפני עור לת"מ. ערב ועדים וסופר עוברין משום לאו זה דלא תשימון עליו נשך. ומשום דלפעמים מלוה לו בלא עדים לא עברי נמי על לאו דלפני עור. הא למדת שאם לא רצה להלוות לו אלא בעדים וערב עברי נמי אלאו דלפני עור. וכל מי שהוא סרסור בין שניהם או שסייע את א' מהם. או שהורהו. עובר משום ולפני עור. ומשום לאו זה דלא תשימון לא עברי שהרי לא קא עבדי שימה. וכתב בעל החינוך דאין לוקין על לאו זה דכיון דמלוה ולוה לא לקו אינו בדין דהני דאתו מחמתייהו ילקו אמנם בעל הסמ"ג מביא בשם ר"י בפ' איזהו נשך. שאם גבה לוקין שהרי נגמרה פעולתן, והמלוה יש לו עונש די והותר במה שמכחיש ביציאת מצרים וכו' ואחריתו יהיה הרבית מכלה אותו ואת עציו ואת אבניו. מלבד שכח ב"ד יפה ויפה להוציא ממנו הרבית קצוצה ולהחזירו למי שנלקח ממנו. אבל אין לוקין עליו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות מלוה הלכה ג' עי"ש:
סט
(ל"ת לח) שלא לברך השם, שנאמר אלהים לא תקלל:
וזה האזהרה. ועונשו. ונוקב שם ה' מות יומת. לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר. ארז"ל אזהרה למברך מהאי קרא שהוא אזהרה כוללת ענין זה וזולתו. ואמרו בסיפרי על שם המיוחד במיתה המפורשת בתורה שיסקל. ועל שאר הכנויין באזהרה. ובמכילתא אלקים לא תקלל ליתן לא תעשה על ברכת ה'. ודע שאין לאו זה נכנס בסוג לאו שבכללות מפני שכולל בו אזהרת קללת הדיינים. דהנה לאו שבכללות היינו כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מהעניינים שהזהיר ממנו אלא מן אותו לאו. אמנם כשתקדים הידיע' בהיותינו מוזהרין מן אותו דבר כגון הכא דכתיב ונוקב שם ה' וגו' לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור. או היתה בפרט. או בכלל. כעין זו שהיא כולל גם הדיינים. לפי שמלת אלקים שם משותף הוא.
ודע שלמגדף היו תולין אותו כעובד ע"ז ואין בכל חייבי מיתות ב"ד מי שהיו סומכין ידיהם עליו ואומרים לו אתה גרמת לעצמך. זולת המגדף. והטעם פשוט כמ"ש מוהרדב"ז ז"ל כי בכל העבירות היצה"ר מסטין ומטעה את האדם וכופה אותו לעבור בהראות לו שום הנאה או תכלית. אבל בעבירה זו אין בה לא הנאה. ולא תועלת. ולא שום תכלית. רק כמ"ש והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף. ובזדון לבו הוא מוציא עצמו מכלל הנבראים. שכולם מהללים ומפארים את שם כבודו ואפילו הצומח כדכתיב אז ירננו עצי היער. ואפילו הדומם. כמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו ותועב זה במה שהבדילו הי"ת מכל הבעלי חיים. הוא הבדיל את עצמו לרעה. ובלשון כי הוא מבחר שבאברים מכוון כנגד ברית המעור. שזה מכריע לב"ד הקטון. וזה מכריע לב"ד הגדול של מעלה כדתנן בפרקין דס"י. שלא נברא כי אם להלל ולפאר ולקדש ולעלס שמו יתברך ויתעלה וזה מהפך הקערה על פיה ובחר מות מחיים התלויים בלשון לכן איש לשון בל יכון בארץ סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך. שאתה גרמת לעצמך. ולא לאחר עמך. כי דבריו אלה לא מעלין ולא מורידין ולא עושין רושם למעלה כלל. וקללת חנם לו תבא. כי נפסק חיותו. ממקור הברכה שהוא שם זה יתברך מקור כל הברכות. ולפיכך הסכמת רוב הפוסקים. שאינו חייב מיתה. אלא על שם ההויה ברוך הוא. שהוא שם העצם:
ע
(ל"ת לט) שלא לקלל לדיינים, שנאמר אלהים לא תקלל. בשם או כנוי לוקה שתים:
עא
(ל"ת מ) שלא לקלל נשיא או מלך, שנאמר ונשיא בעמך לא תאר:
שתי מצות אלו מקושרות במצות רל"ח מחשבון הכללי שנצטוינו שלא לקלל לשום אחד מישראל. בין גדול. בין קטן. ואפילו אשה. ואפילו המקלל את עצמו באחד מן השמות. או באחד מן הכנויין. והעדים התרו בו. לוקה. ואם היה דיין לוקה שתים. ואם היה נשיא לוקה שלש. ואם היה אביו שקללו בא' מהכנויין לוקה ארבע. וכן אם קלל עצמו והוא דיין ונשיא לוקה שלש. ובכל לשון חייב. ושמות כל עם לועז שקורין בהן להי"ת. הרי הן כשאר הכנויין. והמקלל בהם לוקה. וארור. בו שבועה. בו קללה. בו נדוי. בו שמתא:
מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד. וחייב עליו משום ארבע דברים. הכל מסובב לאהבת האמת והשלום ולקיומו של עולם דהנה המלך והנשיא והדיין ממעמידי העולם הם כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. ולפיכך ארז"ל שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואם הרשות יהיה נתון לכל א' לבזות ולקלל את השופטים. יהרס יסוד הדת והמשפט לארץ יפול. כי יהיו דבריו נבזים ובלתי נשמעים. ואיש את רעהו. חיים בלעו. דהנה על הרוב הדיין והנשיא שנאוי לעם. כדמוכח להו במילי דשמיא. וכדי שלא יקומו עליו ויתעוררו מלחמות ולא יעמיד המשפט על תלו. צוותה תורה עליהם:
וכן על קללת האב הענישו הכתוב עונש חמור לפי שהוא כפוי טובה דאין בכל המדות גרועה ממנה. דמי יראה כזאת לאביו או לאמו שהביאוהו לחיי העוה"ז וגדלוהו על ברכיהם והרעיבו את עצמם כדי להאכילו ולהשקותו וכיוצא. שיבא אח"כ לקללם. ומקללת לכל א' מישראל ימשך מריבה ולפעמים לידי רציחה כמו שנראה בחוש הראות שעל דבור קל פחות מהקללה הורגין זה לזה. לכך הוזהרנו עליו. ואפילו על קללת עצמו אמרה תורה השמר לך ושמור נפשך מאד וארז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן א"כ זה המקלל את עצמו או לא' מישראל אינו חפץ בברכה ולא די שנתרחקה ממנו. אלא שקללה תבואהו. לפי שמקלל את האדם שנברא בצלם אלקים:
ומה שלא נמנה לאו המקלל את עצמו היינו טעמא לפי שהרי הוא בכלל ישראל. וכבר מנה לא תקלל חרש. דנקט חרש. כמו שנקט עור. אע"פ דאין הבדל בין חרש לאחר רק דנקט עור. וחרש. לפי שמי שחסר ממנו איזה כח מכחות החושים מוכן לקבל ההזיק מהחוש החסר בו יותר ממקום אחר כגון העור במכשול האבן נגף והיא העצה שאינה הגונה לו. והחרש הקללה פועלת בו יותר מאדם השומע (ועיין בזוהר ח"ג דפ"ה ע"א וע"ב):
עב
(ל"ת מא) שלא להקדים תרומה לביכורים ומעשר לתרומה, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר:
ומשום דהוי לאו הניתק לעשה אינו לוקה. גם אפשר דכיון דבקריאת שם תלוי. הרי עקימת שפתיו דהכא לא הויא מעשה:
עג
(ל"ת מב) שלא לאכול מבהמה טרפה, שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו:
רישיה דקרא ואנשי קדש תהיון לי כדי להודיענו שעל ידי שנתקדש במאכלות אסורות נהיה בקדושה שלו. ועמ"ש דוד ותורתך בתוך מעי ארז"ל איזו היא תורה שבתוך המעים. הוי אומר מאכלות אסורות. המטמאים את הנפשות. ומולדים טבע רע במזג האדם וחולאים רעים ומשונים אשר לא יוכלו הטבעיים להשיגם ולעמוד על אמתתם. כי כל אדם נבער מדעת. וכל מה שהשיגו חכמי הטבע אינו כטפה מן הים. ורוב דבריהם אינם אלא השערות. ועל הרוב בלתי צודקות. ואנו אין לנו אלא להאמין. לרופא נאמן הבקי ומומחה שברא את הכל. והמציא הכל מאפס המוחלט. כי הוא ית'. ודאי יודע מזג וטבע כל דבר ודבר בפני עצמו. ופעולתו. ופעולת תערובתם. אם טוב ואם רע. וזמן המעותד להם להועיל ולהזיק. ולכן די לנו במה שהוא יאמר את זה תאכלו. ואת זה לא תאכלו. דודאי נדע בו דזה מזיק. וזה מועיל:
ומוהרדב"ז ז"ל כתב דקרוב הוא כי לסיבה זו לא נתגלה טעמם. כדי שלא יתחכמו בעלי החכמות לומר אני אכלתי דבר פ'. ולא הזיק לי. או יאמרו דבר פ' לא יזיק. אלא בזמן פ' או למי שטבעו קר. או חם. ויבואו להכחיש התורה. ולהתיר האסור. ולכן נסתם הדבר. כי הוא ית' היודע ועד. שודאי מזיק. וסופו להזיק. ולכן עינינו המה הרואות באה"ע. שיש בהם נמצאים בעלי תחלואים שונים ומשונים גרועים ביותר. מה שאין כן בין בני ישראל על הרוב אם לא על הכל:
וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות הואיל והיות הגוף בריא ושלם. מדרכי ה' הוא. שהרי אי אפשר שיבין או שידע דבר בידיעת הבורא. והוא חולה. לכן צוה ית' להתרחק מן המאכלים המולידים חולי בגוף. כי הגוף הוא כלי הנשמה. ואם יחלשו הכלים. לא תוכל לעשות בהם פעולותיה. ופעולת הנשמה היא עבודת הבורא ית'. והרי אתה רואה שקצים ורמשים נפשו של אדם קצה בהם. וכל דבר שהנפש קצה בו. אין ספק שהוא מזיק לגוף ולנפש. ומכאן תבין לשאר איסורי מאכלות כי מולידין עפוש רע. וחולי בנפשות. ומעכבין שלמות האדם. כי בשלמות הגוף על תכונתו. תלוי שלמות הנפש כמו שכתבנו שהוא כדמיון עששית שהדקה תאיר יותר מהעכורה. והכל כפי המאכל שהיא מסתפקת ממנו לפי דקותו. ועל כל המאכלות נאמר והייתם לי קדושים:
ומזה שכתבתי יספיק לביאור מה שאסרה תורה בכל השקצים ורמשים. בעוף ובבהמה. ובחיה. וברמש. ובדגים. ובחגבים. ואיסור נבלה. וטרפה. כי הנה כל בהמה שנולד בה חולי הממית אותה לבסוף. הוא בהכרח כי מתחלה יש בה ארסיות. ומוליד חולאים ותכונה רעה בנפש. כי לכל דבר יש התחלה. ואם תודה כי באורך הזמן ימצא ההפסד. מחמת הטרפות. תתחייב להודות כי ברגע הראשון הותחל ההפסד. ואין ספק דכל בר דעת יתרחק מן הנזק ואפי' ממעוטו. ולפי שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין גם התורה אסרה כל מין נבלה וטרפה יהיה כמו שיהיה יסכימו בו הרופאים. או לא יסכימו. הכל חד. די לנו שהתורה הסכימה לאוסרם עלינו, להנאתינו ולטובתינו ולבריאות גופינו ונשמתינו:
ולכן לאו זה כולל בו כמה דברים ודבר הכתוב בהווה. בשדה. מקום שרוב הבהמות מצויות להטרף. ולכן נאסר אכילתו אפילו כזית מבהמה שטרפה אחת מהחיות הטורפים. או שנולד בה חולי שממית אותה בתוך שנתה. גם שלא נאכל בשר מן החי ושלא נאכל בשר שיצא חוץ ממחיצתו. ומי שאכלו לוקה. ואין זה לאו שבכללות. מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בשורש התשיעי עיין עליו ותמצא ברור דראוי שילקה על כל אחד מהם:
עד
(ל"ת מג) שלא לשמוע לאחד מבעלי הדין כשאין חבירו עמו, שנאמר לא תשא שמע שוא:
מצוה זו מפתח גדול לכל הדינים ולפיכך הוציא אותו הכתוב בלשון שמע שוא. והזהיר את הבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין כמ"ש מדבר שקר תרחק. כי התורה ירדה לסוף הדבר וקרא אותו שוא שוא ושקר ואפי' דבור אחד אסור כמ"ש שמוע בין אחיכם כי אז ושפטתם צדק. אמנם כשכבר נכנסו דבריו של אחד באזני הדיין ודאי יבא להטות הדין. או להרוג באומד הדעת. או לחוס על ההורג וכל כיוצא בזה. כי צדיק הראשון בריבו:
עה
(ל"ת מד) שלא יעיד בעל עברות, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס:
זה פשוט כי מי שאינו חס על עצמו ואינו מדקדק לשמור המצות יעיד שקר. ומכ"ש אם יגיע לו הנאת ממון וכיוצא. ולכן אם עבר עבירה של תורה פסול להעיד מה"ת. ואם מדבריהם פסול מדבריהם (והקרובים פסולים בין לזכות בין לחובה) וא"ת למה לא אמרה תורה בפירוש אל תשת עד רשע מאי אל תשת ידך. וי"ל דהוא אזהרה לעד שלא יצטרף עם הפסול ולא יחזיק את ידו אעפ"י שהוא יודע שהעדות אמת. וגם מזהיר לדיין שלא יקבל עדות הפסול אע"פ שהוא אמת. ואם קבלו מעלה עליו הכתוב כאלו יד הדיין עם הרשע. והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. כדי שהדיין יחקור וידרוש את כל דבר עדות שבא לפניו כדי להרחיק ולהתרחק מהשקר:
ועד אחד אינו קם אלא לשבועה. ובדבר תורה אין עד נעשה דיין כמ"ש ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה ומהו שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות. לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק. כי לעולם יטה סברתו אחר עדותו אמנם בדיני ממונות יכול העד ללמד זכות א"ח אבל לא ימנה עם הדיינים. ואלו הם עשרה סוגים שמנו חכמים ופסלו את עדותם. נשים עבדים. קטנים. חרשים. שוטים. סומים. רשעים. אנשים בזוים. קרובים. נוגעים בעדות. ולאידך פירושא זיל גמור כי רואה אני שהמלאכה מרובה. ואם אביא לבאר כל דבר ודבר דרך פרט חושש אני פן חלילה תהיה דבר ה' על הקורא כמשא כבד. ויתרשל מללמוד אפי' עיקר המצוה. לכן אקצר כל מה דאפשר בפרט במצות העתידות ואסמוך על הקורא אם הוא חכם יבין מדעתו ואין לו צורך באריכות. ואם לאו יספיק לו המועט שלפניו ויועילהו לקבל אותו ממה שיהיה מרובה עד"ש דבש מצאת אכול דייך. והי"ת יאמר די לצרות עמו ישראל:
עו
(ל"ת מה) שלא להרוג עד שיהיו המחייבים יותר על המזכים שנים, שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות:
ר"ל לא תמשך אחרי איזה רוב שקרה במשפט מות. ולשון המכילתא י"א מזכין וי"ב מחייבין שומע אני יהא חייב. ת"ל לא תהיה א"ר לרעות. ושם אמרו הטייתך לטובה ע"פ אחד. ולרעה על פי שנים. וכולם שפתחו לחובה אינו נהרג שנאמר ושפטו העדה. והצילו העדה. עדה שופטת. ועדה מצלת. ומי שלמד זכות לא ילמד חובה בשעת משא ומתן. אבל בשעת ג"ד יכול לחזור ולהמנות עם המחייבין ובדיני ממונות די בשלשה דיינים. ופותחין בין לזכות בין לחובה ומטין ע"פ אחד ומחזירין בין לזכות בין לחובה. ובדיני נפשות אין מחזירין אלא לזכות. חוץ מהמסית שמחזירין לחובה ול לזכות ויש כמה חלוקים בין דיני נפשות. לדיני ממונות. והכל סובב מחמלת הי"ת על האדם שנברא בצלמו. שלא יהרג כי אם אחר הבירור גמור. ושיוציאו הדין לאמתו לפי רוב הדעות והמשא ומתן של חכמים וידועים שהיו נמנין בין בסנהדרי גדולה בין בסנהדרי קטנה. ואזי על פי גבול זה יבא הדין לידי גמר ולא יחזיק כל אחד בסברתו. התורה ירדה אל סוף האמת כי הרבים יסכימו בו יותר מהמיעוט והוא כלל גדול בכל הדברים שאם נפל חלוק בס"ת במלא ובחסר וכיוצא בו נלך אחר הרוב. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו':
וכתב מוהרדב"ז ז"ל שאם יש בין ב"ד של ג' אחד מהם שהוא בקי בתורה ובי"ג מדות שהיא נדרשת בהם. והשנים אינם בקיאים כלל. ואמרו חייב. והבקי אמר פטור אין זו תורה תמימה שנלך בכיוצא בזה אחר הרוב. שאין הכרעת הבורים מכרעת כנגד היודע. אלא לעולם צריך שיהיו יודעים בתורה ובדיניה. ואע"פ שאינם שוין בחכמה נלך אחר הרוב ומכל מקום אם קבלום עליהם הבעלי דינין בדיני ממונות הסכים שנלך אחר הרוב עיין עליו:
עז
(ל"ת מו) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות, שנאמר לא תענה על ריב: (רפ"ג הראב"ד ז"ל משיג):
עח
(עשה לב) לנטות אחרי הרוב, שנאמר אחרי רבים להטות:
עט
(ל"ת מח) שלא לרחם על העני בדין, שנאמר ודל לא תהדר בריבו:
שאם ידע הדל או הגדול שהדיין יהדרנו מאיזה טעם שיהיה ילכו כל א' לגזול ולחמוס בפרט למי שהוא בעל עבירה. כי כבר ידעו שיזכו בדין. לכן מפני ישובו של עולם. נצטווינו שלא נשא פני דל ולא נהדר פני גדול. ולא נטה הדין על בעל עבירות. ואין מרחמין בדין וכולם צריכין להיות שוין לפני הדיין בענין הדין ולא יגור מפני איש דא"כ יהיה לאיש זרוע הארץ הפקר לפניו ואת כל אשר יחפוץ יעשה ותגבר יד עושי רשעה בהיות בוטח כי השופט מתיירא ממנו. והואיל והמשפט לאלהים הוא אין לנו לגור מפני איש והיה ה' עם השופט אשר ישפוט בצדק את עמיתו. והיה כצדיק כרשע לעלין הדין כי לא הצדיק רשע כתיב:
פ
(עשה לג) לפרוק מעל בהמת חברו הרובצת תחת משאה, שנאמר כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו:
לתקון הישוב ולהרבות שלום בין אדם לחבירו גם משום צער בעלי חיים. גם מטעם שאם ילך ויניחנו יחידי בדרך אדם בהול על ממונו ויעמוד מתעסק בטעינת משאו ויבא לידי סכנה. והרי מצות פריקה וטעינה הם תחת סוג לא תעמוד על דם רעך. ומטעם זה כלל הרמב"ם ז"ל הלכות אלו בכלל שמירת נפש. ונתנו חכמים שיעור באמרם פריקה בחנם. וטעינה בשכר. ומדדה עמו עד פרסה ובשכר. ומצוה כהלכתא לפרוק ולטעון עם השונא תחלה. כדי לכוף את יצרו. ואל נשמח אל גיל מפלת השונא וכמ"ש בנפול אויבך אל תשמח:
פא
(ל"ת מח) שלא להטות הדין על בעל עבירה, שנאמר לא תטה משפט אביונך בריבו:
רצה לומר אביון במת לדעת הרמב"ם ולדעת הסמ"ג עני ואביון ממש. אינו לוקה אפי' בענין שעשה מעשה לפי שניתן להשבון.
פב
(ל"ת מט) שלא לחתוך הדין באומד הדעת אפילו ראהו רודף ובידו חרב ובה דם. ההרוג מפרפר. עד שיראו עדים גופו של דבר, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג:
דאם הדבר יהיה מסור לשכל ואומדן דעת. כל דיין לפי שכלו ולפי אומדן דעת שבו. אם רב ואם מעט. יבא להרוג נקי וצדיק ואין דבר קל להכשל בו. כמי שסומך על שכל שלו ואומדן דעתו אמנם עפ"י העדים והחקירה ודרישה שנעשת בהם יתברר הדבר אם היא כפי אומדן דעת זה שיש בו או לאו. ולא ישפך דם נקי כי אומדן דעת הדיין טוב כדי לחקור עליו בידיעה מבחוץ לראות ולדעת אם דעתו זך ונקי שהורה לו האמת. אמנם לא לעשות בו מעשה. כי כבר אמרו ותשועה ברוב יועץ. והעדות שמעידין לפניו הם כמו יועצים המורים לו צד החיוב וצד הפטור שבנדון ההוא. כי המתון בדבר המשפט הוא דבר גדול כמ"ש דינו לבקר משפט. ואני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב. משפט שנגמר במהירות. פרי החרטה מחמת מכשולות שנראין לאחר מעשה.
וממקרא זה ילפי רז"ל עוד דמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. והיינו דאם יצא מב"ד חייב. ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות. היו מחזירין אע"פ שלא נצטדק בב"ד וכבר נגמר דינו. ואפי' הוא בעצמו. היה רשאי לומר. יש לי ללמד עלי זכות והיו הב"ד חייבין לשמוע ולראות. אם יש ממש בדבריו ולכך נאמר ונקי אל תהרוג. דהרי מ"מ נקי הוא מדין מיתה שהרי אפשר שע"י זכות שילמד עליו הוא. או אחר. ינצל מהמיתה. ולענין הזכות דהיינו שכבר יצא זכאי מב"ד ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה. לא היו מחזירין אותו. הואיל ויסוד מוסד אצלינו הוא. כי אלהים נצב בעדת אל. א"כ מאת ה' היתה זאת שנצדק בב"ד. ואין עלינו להחזירו ולכך נאמר. וצדיק אל תהרוג. וא"ת הרי שלפי האמת אחר החקירה אחרונה שנחקור על זה שבא אחר גמר דין ללמד עליו חובה. נמצא ודאי שהוא חייב. אין בכך כלום. כי הי"ת לא יצדיק רשע. ובלא ימנע הואיל וזכה. זכה. ואת"ל שהוא חייב הרבה שלוחים למקום להמיתו. במיתה שנתחייב בה. ולולי שיש לפניו גלוי טעם מספיק להצלתו לפי שעה לא היה נצול וזוכה בדין. ולכן אין לנו עסק בנסתרות לה'. אלהינו כי המשפט לאלהים הוא. ולענין הרעה אנו אומרים שהי"ת שלח לזה שילמד עליו זכות לתכליתו ית' שהוא היודע דנפיק מיניה זרעא מעליא וכל כיוצא בזה דוק ותשכח כמה עמקו מחשבות ה' וכל משפטיו צדק ואמת עד שמטעם זה בא בפירוש האמתי המקובל אצלינו המאמינים בני מאמינים על פסוק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות. ולא כאשר עשה. דהרי יכול היה המאיר לארץ ולדרים עליה להאיר עיני הדיינים. בפרט כי נצב בעדתם שיכירו בדרישה וחקירה שהיו עושים. לאותם עדים. כי שקר ענו. והואיל דלא פתח עין שכלם להאיר להם. כי אם אחר מעשה. ודאי סימן מובהק הוא זה כי זה היה רצונו. והעדים שלוחי דרחמנא נינהו והב"ד שליחותא דידיה הוא דעבדו. ולא מפני כך יבצר ממנו ית' מזמה להפרע מהם. דודאי חייבין הם הואיל ומגלגלין חובה ע"י חייב. אמנם מקמי' הכי. אם הב"ד מרגישין שעדותן שקר אמרינן ודאי. מאת ה' היתה זאת להם לגלגל אותם שיבואו מעצמם לב"ד בעדות שקר כדי להנקם מהם על דברים שעשו שלא היה עליהם עדים רק הוא העד הוא הדיין הוא אשר מסבב כל דבר לבוא אל תכליתו. וכדי להנקם מהם, ויפתח ה' את עיני הדיינים. להכיר בדבר ה' נאמן לתת לאיש כדרכיו. וכפרי מעלליו וגו'. וכאשר זממו לעשות. עשה להם לפי שכך היה גמר דינם לפני דיין האמת אשר אין דבר נעלם ממנו ית' ויתעלה:
(וע"ל בסי' תקכ"ד ממספר הכללי):
פג
(ל"ת נ) שלא ליקח שוחד, שנאמר ושוחד לא תקח:
ואפי' שוחד דברים כי התורה ירדה לסוף השוחד כי הוא יעור פקחים וגו' כי היום יקח שוחד דברים ולמחר יקח שוחד ממון לדין צדק. ולמחרתו יקח לעוות הדין והואיל ומצינו שהדיין אמת שכל משפטיו צדק ואמת הוא השופט כל הארץ בצדק ומשפט ומשרים. אינו מקבל שוחד דברים דהיינו וידוי שאדם יתודה אלף פעמים לא יועיל לו עד שישוב ויעזוב רשע דרכו. כדכתיב קחו עמכם דברים. ושובו אל ה'. כי הדברים לא מועילים בלא תשובה, ואפי' שוחד מצות אינו לוקה. אלא נפרע מן העבירות ונותן לו שכר על המצות שעשה לפי שהוא צדיק ומדה טובה מרובה וכו'. א"כ הדיין צריך שיהיה נדמה לו ית' שהוא מתלוה אליו בשעת המשפט כמ"ש והיה ה' עם השופט. ומכ"ש כשהם דיינים מרובים דשכינה עמהם כמ"ש בדברי הימים ב' י"ט ועמכם בדבר המשפט וכתיב בקר אלהים ישפוט ומטעם זה נסמכו שתי מצות אלו. כדי שלא תאמר הואיל והוא באחד יכול ודן הוא לפי אמדן דעתו הברור לו שאין אחריו בירור. אעשה כן גם אני. אין אתה רשאי לעשות כן. כי הי"ת הוא היודע ועד את העתידות ולו לבדו תאות הסמיכה על ידיעתו שאין דומה לו ואין בן אדם שיוכל להשתוות אליו חלילה ממחשבה פוסלת זו שתעלה על דעת שום נברא בעולם. אך ורק במה שהרשות נתונה להחמיר אבל לא להקל ללכת בדרכיו. כגון ענין השוחד דבפירושא אתמר אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד לפייסו בממון בדבר כזה תשוה לו גם אתה אבל באמדן דעתך אתה חסר דעת. ואין לך לשפוט כי אם עפ"י עדים וראיה ברורה כאשר הוא לפניו ית' דשמים והארץ הן הם עדיו על הכלל ועל הפרט כנודע ומוסכם אצלינו בעלי האמונה:
פד
(עשה לד) להשמיט בשנה השביעית מה שתוציא הארץ, שנא' והשביעי' תשמטנה ונטשתה:
לשון המכילתא והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה. ועוברים עליו בלא תעשה. אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל"ת. דהנה באומרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל כל מה שיצמיח מן הארץ בשנה השביעית. מן התאנים והענבים והזתים ואפרסקין ורמונים והחטה והשעורה וזולת זה הודיענו שהשמטת הכל מ"ע. ואח"כ פרט במאמר כן תעשה לכרמך וגו'. וזה באמת בכלל כל מה שיצמיח מן הארץ. ואמנם בא הצווי בכרם וזית לבד משום דכתיב וענבי נזיריך לא תבצור א"כ באה אזהרה ביחוד על תבואת כרם לומר לך כמו שהכרם הפקרו מ"ע ומניעתו בל"ת כן הזית ושאר פירות מניעת הפקרם בל"ת. ולא היתה נוהגת אלא לפירות א"י. וכל מצות השמיטה לקבוע בנפשותינו אמונת חדוש העולם לאפוקי מדעת המאמינים קדמותו:
פה
(עשה לה) לשבות בשבת, שנא' וביום השביעי תשבות:
נכפלה מצות שמירת שבת להיות שהיא שקולה כנגד כל התורה. עד שאמרו רז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין. ושמא תאמר הואיל ושנת השמטה קרויה שבת וכלן בטלין. כמ"ש תשמטנה מעבודה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש. יכול לא הנהוג בה שבת. ת"ל וכיום השביעי תשבות ללמדך ולהזהירך דאף בשביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומו. כי יום גדול הוא לאלהינו ואלה הם מועדי אמר רחמנא משא"כ בשאר מועדות. שנא' בהם מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם אפי' שוגגין. והואיל ושביתת השבת היא הוראת חדושו של עולם. כי בו שבת מכל מלאכתו. לכן נצטוינו לשמור את השבת בתוספת מחול על הקדש לא לבד ביום השביעי. רק להוסיף ולהקדים השביתה מיום הששי שהוא הגבלה והכנה. והוראת חשק ביאתו של שבת ולפיכך נרמז תוספת זה במקרא ושמרו ב"י את השבת. לעשות את השבת. דיש לפרש תיבת ושמרו. כעין ואביו שמר את הדבר שהיה עומד ומצפה על ביאת החלום. ולכן צריך להיות ביום הששי להיות מצפה את השבת כדי לעשות את השבת בזמנו. ובפרורי פת הקמ"ח על תוספת נשמה יתירה רמזתיו במקרא דכתיב והכינו את אשר יביאו דאיך שייך הכנה על מה שעדיין לא הביאו. אם לא שהיא על הכנת גופו שיכין את עצמו. לקבל הנשמה יתירה. שיביאו עליהם. עי"ש. ולפי הנדרש אצלינו הכא הכנה זו. היא ההוספה מחול על הקדש. שהוא מורה חשק ושמחה על תאוה באה שיבא יום השבת לקדשו. וכמ"ש הראשונים ע"פ נפשי אויתיך בלילה דהייני שמרוב החשק שהיה לי שתבא אלי בלילה להתדבק בך. לפיכך מעת עלות השחר. אף רוחי בקרבי אשחרך. והייתי מתחיל להמתין אותך מעת אור הבקר. עד עת בוא השמש. ואומר מתי תבא אלי בלילה אשר בה אויתיך. וכן אמרו בכוונת שלשת ימי הגבלה אשר צוה את אבותינו. שהיה החכלית כדי שהם יראו באלו הימים החשק והרצון שאמרו למשה רצונינו לראות את מלכנו. אשר בהם ודאי היו ששים ושמחים בינם לבין עצמם על הקבלת פני שכינה ומכינים את עצמם בקדושה ובטהרה. לראות ולשמוע את דבר ה' כמשל המלך אשר הודיע לעבדיו שיבא אל המדינה ביום מועד. דכל שריו ועבדיו שבמדינה יכינו עצמם קודם יום המוגבל. כדי להראות אהבתם ויראתם אל המלך. דכן הדבר בתוספת שבת בכניסתו ויציאתו. ואמרו בפרק מקום שנהגו העושה מלאכה בע"ש אינו רואה סימן ברכה. ולכבוד שבת שתקנו המשכת שפע לכל ימי השבוע בהיותנו מונין על שם שבת. יום א' בשבת. יום ב' בשבת. כי שבת הוא שורש לכל ששת ימי השבוע. כי הוא נקודת המרכז בעגולה עיין במ"ש בר"ח בפ"ב משער הקדושה ובהקדמת הזוהר ח"א דף ה' דיש רמז מזה שכתב את שבתותי תשמורו תרין דמעלי שבתא. ושבתא דיומא ממש. לית לון פרודא וכו' עי"ש:
פו
(ל"ת נא) שלא לישבע בשם ע"ג, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו:
(סמ"ג לא מנאה לעצמה אלא בכלל מצוה) ואפילו לעובדיה. וכן לא ישביעו אותם בה. ואמרו בגמרא לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פ'. והעובר על לאו זה כלומר שישבע באיזה דבר שיחשבו בו הטועים לאלהות על צד ההגדלה חייב מלקות. ועוד שם אמרו באיסור חיבוק ונישוק וכיבוד לפני הע"ז שהם פעולות המורות כבוד ואהבה. על כלם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה. דבקיום זה מורה שיש ממש בה. והוא מגדיל יראתו של עו"ג כאלו יש בה חשיבות:
פז
(ל"ת נב) שלא להדיח אחר ע"ג, שנאמר לא ישמע על פיך: