אור ברסלב

אלה המצות· רבי משה חגיז

יתרו

בשלח

יש בה שבעה עשר מצות שלש עשין וי"ד לאוין:

כה

(עשה יב) לידע שיש שם אלוה, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים:

וכה תאמר לבני ישראל דאמונה וידיעה זו מצוה וחובה היא מוטל' עלינו לפי שהוא העיקר והשורש והיסוד הראשון שממנו ועליו נבנת בנין כל התורה והמצות. וכבר אמרו רז"ל משל על זה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך. משל למלך שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו גזור להם גזרות. אמר להם כשיקבלו מלכותי. אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים. אינן מקבלים גזרותי. כך אמר המקום לישראל. אנכי ה' אלהיך. לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים. אמרו הן. כשם שקבלתם מלכותי. קבלו גזרותי. לא והיה לך. וזה פשוט דאחר שנתקבל למלך. מחוייב להאמין שזה הוא המלך שחייבים לקיים גזרותיו. דמי שלא ידע את ה'. איך יעבדהו בשמירת מצותיו חקתיו ותורותיו:

ולכן מצוה זו היא יסוד היסודות ובנין המצות. שאנחנו מחוייבים בו. יותר מכל שאר האומות. לפי שעינינו המה הרואות את כל היד החזקה ואת כל המורא הגדול אשר עשה. בהוציאו את אבותינו מתחת יד פרעה מלך מצרים. ולכן לא נאמר אני ה' אשר בראתי שמים וארץ. דמצד זה. גם אנחנו כאחד משאר האומות דחייבים בו. אמנם אנו יש לנו תוספת חיוב. נוסף לטובה על כל הנבראים. כי אנחנו עבדים קנויים לו. מכח שבא לקחת אותנו להיות לו לגוי מקרב גוי. במסות. באותות. ובמופתים. ובמלחמה. וביד חזקה. ובזרוע נטויה. ובמוראים גדולים. וחלק לנו מכבודו. ומעבדים קראנו בנים. וממלכת כהנים. וכאלה רבות:

אם כן מצד החיוב אנו חייבים להאמין במלכותו. ולשמור גזרותיו אם כבנים אם כעבדים. ולמסור גופינו נפשינו ומאדינו על קדושת שמו ית' כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ולמלאות רצונו ככל אשר תשיג ידינו. כי כל המרבה לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם בלי שום פחד מציק ומזיק שיבא לכוף אותנו לצאת מאחרי ה' ונמסור עצמינו למיתה ולא יתעה אותנו לומר בפינו דברים שיחשוב בהם שכפרנו ואפילו שיהיה לבנו שלם עם ה' לא יספיק רק שנקדש שמו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה אזי הרי זה משובח ולתכלית זה הוא ית' יודע ועד שהעלתי בקונטריס אחרון מלקט הקמ"ח על הש"ס שהדפסתי בשלהי דשנת אשתקד זכרון לבני ישראל מ"ש הרמב"ם ז"ל מענין החיוב המוטל על כל א' מישראל לקדש שמו ית' עיין עליו דתמציתו כתבתיו לקמן במצות רצ"ו מחשבון הכללי לדעת מה היא חובותינו. ואשרינו. מה טוב חלקינו. מה נעים גורלינו. ומה יפה מאד ירושתינו. בהאמנת אלהות זה אלי ואנוהו לפי שאנו מאמינים במה שבעינינו ראינו את מלכנו. ובאזנינו מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה לך. והיא המצוה:

כו

(ל"ת יד) שלא לעלות במחשבה שיש אלוה זולתו, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני:

כז

(ל"ת טו) שלא יעשה ולא יעשו לו אחרים שום צורה שתעבד, שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה. העובר לוקה:

כח

(ל"ת יו) שלא להשתחות לע"ז אפי' אין דרך עבודתם בכך, שנאמר לא תשתחוה להם:

בעדים והתראה סקילה. במזיד כרת. בשוגג חטאת. לפי שהחיוב הוא להתרחק, מכל שמץ ע"ז וכל אביזרהא:

כט

(ל"ת יז) שלא לעבוד ע"ז בדברים שדרכה להעבד אע"פ שעבודתם דרך בזיון, שנא' ולא תעבדם. סקילה:

ל

(ל"ת יח) שלא לישבע לשוא, שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא:

ואיזהו שבועת שוא. נשבע לשנות את הידוע. להודיע הדבר הידוע. ולבטל את המצוה. ועל מה שאינו יכול לקיים. אם כן הנשבע לשנות את הידוע הרי זה כמכחיש מעשה בראשית. והמודיע הידוע. כאלו מאמת מעשה בראשית. כאלו היה חסר. והוא בא להשלימו ולחזק בשבועתו. והנשבע לבטל את המצוה. הוא כופר בתורה ובמצות והנשבע על מה שאינו יכול לקיימו הרי זה משוה יכולתו. ליכולת קונו שסדר עולמו על מתכונתו. עיין במצוה רכ"ז מחשבון הכולל בשבועת ביטוי. דכולל ארבע דברים. להרע. או להטיב להבא. ולשעבר. והוא נשבע להרע ולהטיב לעצמו. הרי הוא מורה שיש בידו להרע או להטיב. ושקר הוא. יען את הטוב ואם הרע נקבל מאת האלקים. כפי הכנת המקבל:

וכבר ידעת כמה החמירו רז"ל בענין שבועת שוא ושקר. עד שאמרו בשעה שאמר לא תשא. נזדעזעו עליונים ותחתונים. ושמים וארץ. לפי שאין ראוי לשלוח יד לשונו לישבע לשוא או לשקר. במי שרוחו ונשמתו בידו. וכן אמרו עוד שכל הנבשע לשוא או לשקר. מכחיש מציאותו ואומר לא הוא. לפי שכונת השבועה לאמת דברו במי ששמו אמת. ואם הוא משקר הרי הוא כמי שמכחיש אמתתו. שכן היה דרך עע"ז הראשונים ביודעם כי הבל המה מעשה תעתועים. היו נשבעים בו לשוא ולשקר בכל שעה. כמה דכתיב ובטוחות למרגיזי אל. אשר הביא אלוה בידו. מזומן לישבע בו:

ואמרו עוד מה בין נדר לשבועה שבועה כנשבע במלך עצמו נדר כנודר בחיי המלך וכבר ידעת כי הוא ית' וחייו אחד. כי לא תמצא לעולם שיאמר חֵי השם. כמ"ש חֵי פרעה. לפי שהוא וחייו אינן אחד. אבל בשם ת' לעולם הוא אומר חַי השם לפי שהוא חי לעולם ולעולמי עולמים אין קץ ואין תכלה לשנותיו כמ"ד אתה הוא ושנותיך לא יתמו. ואין חייו נפרדים ממנו. ועמ"ש בפרורי פת קמ"ח אשר לי על ספר דניאל ע"פ וישבע בחי עולם דשם הוכחתי דצ"ל בחֵי בצירי ולא בפתח. ומן הראוי כמ"ש שם יש לסיים בברכת ב"ש וישתבח חי בצירי אמנם שאין לי לשנות מקבלת הנוסח שקבלו אבותי ורבותי שקבלתי מהם חַי ולא חֵי. וכל זמן שיש פנים צהובות לגרסא זו. ויש לה סמוכות כאמור כל המשנה בדניאל לקרות בחי בפתח. ובברכות בצירי. ידו על התחתונה. ולדעתי משתקין אותו. למען לא ירים איש את ידו לשנות בשום דבר מטבע שטבעו בו חכמים ראשונים דעדיפי מנביאים:

לא

(עשה יג) לקדש יום השבת, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו:

ורוצה לומר זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו. והיינו הבדלם לדעת הרמב"ם ז"ל. וטעם היין בכניסתו היינו לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה. לפי שהוא סועד ומשמח. ומטעם זה אמרו. דאם הפת חביב עליו יותר מקדש על הפת. משמע דבחביבותא תליא מילתא. כאלו המלך בא להתאכסן אצלו ושמח בו שמחה רבה. ואין שמחה אלא ביין. וכן ביציאתו שהמלך הולך לו. ובא זה ללוותו והוא עצב לפי שהלך מאצלו. וקשה עליו פרידתו עד מות. וצריך לשמח את נפשו להשיבה אליו בריח טוב שהנפש נהנית בו. משום דאזלה לה נפש יתירה. ולכן צריך להבדיל על היין כמ"ש ויין למרי נפש. וכן ארז"ל אין מבדילין אלא על היין. וחכמים שהקלו ודאי במקום שאין יין מצוי סמכו על רישיה דקרא תנו שכר לאובד. וזכור אל תשכח דמכח שמור נשים חייבות בקדוש היום דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:

לב

(ל"ת יט) שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה:

ובאר הכתוב שהוא בכרת היינו כשלא נודע לב"ד. ואם העידו עליו עדים שהתרו בו חייב סקילה. ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה. וטעמו מבואר לפי שמכחיש עיקרו של שבת שהוא זמן המנוחה כי בו שבת וצריכין לכוין דעתינו ומחשבתינו באמונת האחדות ולדעת ולהורות כי הוא ית' ברא ויצר ועשה הכל בלי עמל וטורח ובהיותו עושה מלאכה ויגיעה מבטל זו וחייב עליה מיתה חמורה כאמור ועימ"ל במצוה פ"ה מחשבון הכללי:

לג

(עשה יד) לכבד אב ואם, שנאמר כבד את אביך ואת אמך:

למצוה זו היא משפט שהשכל מחייבו הואיל והם הביאוהו לחיי העה"ז וגדלוהו. והרעיבו עצמם והאכילוהו. וילכו ערומי' ויכסוהו וכל מחסורם עליהם עד אשר גדל. ולכן ראוי לכך שלא יהיה כפוי טובה. שאין לך מדה גרועה ממנה. ואם על הכופר בטובתו של חבירו אמרו כאלו כופר בטובתו של מקום מכ"ש לבן שכופר בטובת אביו ואמו. שכופר ודאי בטובתו של מקום. דהרי שלשה שותפים יש באדם. ולכן השוה כבודם ומוראם לו ית'. ולגודל המצוה והשכר והעונש שבה. קבע אותה בעשרת הדברות. כי עליה הודו לה' כל מלכי ארץ. כמרז"ל על פסוק יודוך ה' כל מלכי ארץ. כי שמעו אמרי פיך. לפי שראו שלא לכבוד עצמו. היה הדיבור הראשון. וחייב מיתה על קללתם או הכאתם. וקבע ארור מפיו על בזיונם. ודע כי מיתת המקלל היא בסקילה החמורה אע"פ שהמקלל קל מהמכה והמכה מיתתו בחנק כשעושה חבורה. והטעם פשוט לפי שהמקלל אינו חייב עד שיקלל בשם מן השמות שאינן נמחקים. לכן הוא חמור לפי שנשתמש בשמות המתברכים והמברכים לקלל בהם את אביו ולכן חייב עליו סקילה כמו המגדף. ומזה הטעם חייב על קללתו אפילו לאחר מיתה שהרי משתמש בשם חי העולמים לקלל. את המת. דוק והבן ודעהו:

לד

(ל"ת כ) שלא להרוג נפש, שנאמר לא תרצח:

גם זו מצוה מבוארת מן השכל. ואין לך דבר שהקפידה עליו תורה כשפיכות דמים. שנאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה וארז"ל דמו ודם זרעיותיו. וכתיב. ולא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ ואמרו רז"ל כל מי שהוא שופך דמים מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט את הדמות והביאו משל על זה. דאפשר מפני זה נקרא הרוצח. שופך דמים מיעוט דמים שנים. למטה. ולמעלה שמכריח דמותו של מעלה בקום עשה. כי הממעט בפריה ורביה. הוא ממעט. בשב ואל תעשה. וזה מבטל בפועל. הכוונה האלהית. שהיא חפצה בישובו של עולם. ותופס אומנותו של עשו. שנאמר בו ועל חרבך תחיה. ומפני חומר הרציחה החמיר עליו הכתוב ולא תקחו כופר לנפש רוצח בלשון רבים. שלא יקחו כופר ממון למטה. ולא כופר מעשים טובים למעלה. והיא המצוה מחשבון הכללי תי"ב. גם מפני חומר שבה חייב מיתה לההורג את עבד ואם הוא שלו הרי הוא בדין יום או יומים דאע"פ שגופו קנוי לו אין נפשו קנויה לו ומי שהרג עבדו של חבירו אינו בדין יום או יומים. לפי שאצל עבדו אמדינן דעתיה שאין אדם רוצה להפסיד כספו וכשעמד כיום או יומים סימן שלא. הכהו מכת מות. ולפיכך לא יומת כי כספו הוא. ובעבדו של חבירו דליכא אומדן דעת זה מחייבינן ליה. ובעיקר דין הרציחה יש להסתפק דהואיל והרוצח הוא חמור כל כך. למה היה עונשו בכתוב בחנק. שהיא הקלה מכל הד' מיתות ב"ד. ועד הנה לא מצאתי לפי הפשט תירוץ נכון על זה. רק מ"ש דלפי שהרציחה נעשית בכמה דרכים. בסייף. או באבן או זורק אותו מן הגג או כבש עליו במים. או באש. וכיוצא בזה. ולקבוע מיתה בכל רוצח. כפי מה שעשה. לא היה אפשר. דאין לנו אלא ארבע מב"ד. ולפיכך השוה הכתוב מיתתו בקלה כי אל דעות ה' וגו' ודוקא:

ומצאתי ראיתי בסמ"ק להרמב"ם ז"ל במל"ת מצוה רפ"ט דכתב ז"ל הזהיר הדיין שלא להרוג נקי וזכאי והוא אומרו לא תרצח. ובמנין המצות בספר הי"ד כתב סתם שלא להרוג נקי שנאמר לא תרצח. ומדסמכו בסמ"ק בתוך מצות הדיינים נראה דדעתו לומר לא תרצח כפשוטו. ובכלל לאו זה נכנס הדיין שלא יהרוג נקי. ומאי דנקט סתם הוא למעוטי המינין והאפיקורסים דלאלו מורידין ולא מעלין וכ"כ הרב בעל החינוך זללה"ה:

לה

(עשה כא) שלא לבא על אשת איש, שנאמר לא תנאף:

ואיכא דילפי לה מקרא דכתיב. ואל אשת עמיתך לא תתן את שכבתך לזרע. וארז"ל אין ניאוף אלא באשת איש. ופסוק לא תנאף היא אזהרתו. ויש בו שלשה דינין חלוקים. הנואף את אשת איש גמורה שניהם בחנק. הנואף את הנערה מאורסה שניהם בסקילה. והנואף את הנערה המאורסה שהיא בת כהן היא בשריפה והוא בחנק כדינו. וגם מצוה זו השכל מחייבה כי טעמה ונימוקה עמה. עד שאמרו כי הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות כמו שמפורש במדב"ר פ"ט עי"ש. מה גם כי ע"י הניאוף אדם לא יכיר את קרובותיו האסורות עליו ויבא הדבר להיות האח נושא את אחותו. והאב את בתו. והממזר יכה את אביו בחושבו שאינו אביו. ויכה את מי שאינו אביו. ודאי. או יקללנו. ומחמת שהב"ד חושבין שהוא אביו ממיתין אותו שלא כדין. וכן בהפך. גם בזה יש גזל וחמס דמלבד שהוא גוזל אשתו מתחתיו. ועבירה זו היא סבה לאיבוד כמה נפשות שיבואו לידי רציחה. וכמה תקלות דהנה גם כן יש גזל ממון שמעביר נחלה מזה לזה וכדאיתא במ"ר ומעלה בו מעל. מעילה כפולה שמעלה בו בנפשות ובממון שהביאה זו נפשות אחרות לקחת לו ממונו. ואמרו בתנחומא קשה כח הנואף שהוא מרשל כח השכינה. הא כיצד הזכר נגמר' צורתו לסוף מ"י. והנואף בא עליה. וכביכול הקב"ה עומד ותוהא של מי אצייר לזה. צורת האיש. או צורת הנואף. וכביכול צור ילדך תשי. מש כח הצייר. ומצינו שוותר הקב"ה על הע"ז. ולא וותר על העריות כן ירמיה צווח לפני האלהים. בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם. לא החרבת אותם אלא בימי הה"ד מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו' י א"ל הקב"ה בימי מנשה אע"פ שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם. עכשיו בני זמה הם. הה"ד כי אויל עמי וגו' מה כתיב בסוף הפרשה סוסים מזויינים וגו' אע"פ שעברו על המצות כולן וכפרו בהקב"ה כמ"ש כחשו בה'. הוא מאריך אפו ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'. אמר הקב"ה על הכל אני כובש. ועל הזמה אני כועס הריני מוסרן למלכיות. הה"ד עלו בשרותיה וגו'. איתא עוד שם במדרש במ"ר לא יראה בך ערות דבר וגו' מהו כי ה' אלהיך אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלהיך. אלא בזמן והיה מחניך קדוש. ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם. והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם. הה"ד מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו' עי"ש דאיתא עוד אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים חקיו. ומה הם החקים אלו העריות. דכתיב ניאוף א"א בראשון שנאמר איש אשר ינאף. ומה ראה להפסיק קללת אב ואם. בין הקידוש לניאוף. שכן בתחלה כתיב איש איש אשר יקלל את אביו לפי שכך אמר הקב"ה מי גרם לבן שיקלל אביו הניאוף לפי שהוא סבור בבעל אמו שהוא אביו ומכבדו וסבור בנו אף שאינו אביו ומקללו. כיוצא בו אתה אומר ומכה אביו ואמו. וגונב איש ומכרו. וכי מה ראה להפסיק ביניהם גונב נפש בין מכה למקלל וכו' עי"ש. בחומר איסור העריות שאעפ"י שהם חוקים השכל האנושי מחייב. ומסכים עם הדת האלהית. לכן מחוייבים כל ישראל להזהר מהם ומכל אביזרייהו דהיינו איסור הפנויה לפי שבנקל יכול אדם לישא את בתו. ואת אחותו מבלי ידיעה במעשה סתרים שנעשה בהפקר הפנויה. ואין צריך לומר איסור נשג"ז שקרוב לודאי שהאב יהיה מתפלל בבית הכנסת והבן בבתי ע"ז. ודברים אלו וכיוצא בהם. שמירתן מוטלת על ראשי ומנהיגי העם שבידם למחות לעשות משמרת למשמרת ושלא לישא פנים לנער ולזקן. כי אין ספק אצלי כי פריצת גדר זה. הוא הגורם אריכות הגלות. ודי בעונש זה למי שיש בידו למחות ואינו מוחה. וכדי לתת טעם בעונשים המחולקים בענין העריות. ילאה הרעיון למצוא דברי חפץ על פי הפשט. ואין ספק דיש סוד בדבר ואין כאן מקומו והי"ת יקדש את עמו בקדושתו ויאיר עינינו בתורתו:

לו

(ל"ת כב) שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר לא תגנוב:

הרי זה אזהרה לגונב נפשות ומיתתו בחנק דממה נפשך אם מכרו לגוי. הרי זה מפקיעו מכל המצות. ועובר על כמה מיתות ב"ד. ואם מכרו לישראל. בתורת עבד כנעני מכרו ודאי. שאם היה יודע הקונה שהוא ישראל. לא היה קונה אותו. א"כ הרי זה מפקיעו מכל מ"ע שהזמן גרמא. ומתירו בשפחה כנענית ומוליד עבדים. ושוב אין להם תקנה. ומזה הטעם אינו חייב עד שיתעמר בו. דהיינו שהוא התחיל לנהוג בו מנהג עבדות. ואזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים. ולא עבדים לאחרים. עבדי הם. ולא ימכרו ממכרת עבד. וזה בא להשתעבד בהם וגנבם ומכרם ראוי הוא לעונש שנכתב עליו וגונב איש ומכרו מות יומת בחנק ועיין מ"ש בח"ב מפרורי פת קמ"ח אשר לי על מה שתמה הרא"ם ז"ל ברש"י פרשת קדושים שכתב לא תגנובו אזהרה לגנוב ממון ולא תגנוב שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות וכו' עי"ש:

לז

(ל"ת כג) שלא להעיד שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר:

גם מצוה זו הדת האלהית והנימוסיות מקפידים מאד עליה וגזרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ואמרו רז"ל לא תענה ברעך אזהרה לעדים זוממין ונכפל הלאו הזה שבו יתחייב מלקות כמבואר בריש מכות ד"ב ע"ב:

ונמצינו למדין שיש בע"ז כל הארבע מיתות ב"ד. וגם בכללות העשרת הדברות הארבע מיתות ומלקות הא כיצד בע"ז אם היו יחידים בסקילה ואם הרוב מיתתן בסייף והעיר בשריפה. והמתנבא בשמה בחנק. לא תרצח סייף. לא תגנוב חנק. שבת סקילה. ובלא תנאף אם היא אשה ובתה ובת כהן ארוסה בשריפה ועל עדות שקר מלקות. הכל כפי מה שגזרה בו ידיעתו ית':

לח

(ל"ת כד) שלא לחמוד דבר של חבירו, שנאמר לא תחמוד:

חומר מצוה זו עמש"ל בחשבון הכללי מצו' תי"ו. ודרך כלל אמר התנא הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:

לט

(ל"ת כה) שלא לעשות צורת אדם ואפי' שאינה אלא לנוי, שנאמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי והב לא תעשו לכם:

ארז"ל לא תעשו כדמות שמשי וכו'. ועוד אמר לא תעשו אתי לא תעשון אותי. רמז על צורת אדם הראשון שנאמר בו בצלמינו כדמותינו. ולכן אמרו כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם כי היא הצורה הנכבדת שבכל הצורות תחתונות ועליונות. ומחמת כי כל הטעם הוא להרחיק את ישראל מכל שמץ ע"ז לכך נאסר להם לעשותו אפי' לגוי. ודרך רמז ומוסר אפשר לומר שבאה האזהרה לא תעשון אתי. כלומר אותי. דהיינו שלא לעבוד את הי"ת כדי שישפיע להם כסף וזהב. עד"ש אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב. ע"מ לקבל פרס. כי לי הכסף ולי הזהב. ואם הייתי רוצה הייתי משפיעו לך. דוק והארך:

מ

(ל"ת כו) שלא לבנות אבני המזבח גזית, שנאמר (ואם מזבח אבנים תעשה לי) לא תבנה אתהן גזית:

למלקות. הרב בן עזרא ז"ל כתב בטעם מצוה זו לפי שאין נוי למזבח שתהיה מקצת האבן בנויה במזבח. ומקצתה מושלכת באשפות. מי יתן וידעתי מה נעשה מפסולת ארון עץ שעשה משה (וכן הלוחות) וא"ת נגנזו. א"כ גם אלו יגנזו. וכן פסולת כל שאר כלי הבית. לכן בזה רחוק מאד מהטעם. וגם הרמב"ם ז"ל כתב שהוא הרחקה שלא יבאו לעשות בהן צורות ויהיה לאבן משכית א"כ הרחקה זו. יותר היתה ראויה באבנים המפוצלות בעזרה שהיו משתחוים עליהם. ומאי שנא אבני המזבח אמנם מדברי הרמב"ן ז"ל ומוהרדב"ז ז"ל למדתי טוב טעם ודעת כי הטעם מבואר בכתוב כי חרבך הנפת עליה ותחללה. דכיון שהמקום ההוא נבחר לעשיית הקרבנות. שעיקרם הם לשוב אדם מעונותיו. אין ראוי להניף עליה חרב. שהיא מקצרת ימיו של אדם. והיא הפך הקרבנות והיא כלי אמונ"תו של עשו. אשר מאס בדם הקרבנות וכו'. ומכר את הבכורה. מפני כך. ובחר בשפיכות דמים. ולכן הוא כלי וכלי כליו רעים וחטאים לה' מאד. שנואים ומאוסים לפניו ית'. וקראו הכתוב חרבך. ולא חרב סתם. כדי שלא לאסור סכין של שחיטה. שהוא מכשיר הבהמה. להקרבה ע"ג המזבח. והסכין של שחיטה הוא המתקן את קלקול החרב ודעהו. (וכמ"ש במצוה צ"ה עי"ש):

מא

(ל"ת כז) שלא לעלות במעלות על המזבח כדי שלא תתגלה ערות העולה, שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו:

מלקות. מטעם גדולת המקום וכבודו צוה שלא יעלה במעלות עליו פן תגלה הערוה. אשר חרפה היא למסתפקים ממנה שלא במקום מצוה. (וכמ"ש במצוה צ"ה):

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה