אור ברסלב
אלה המצות כי תצא › תקמד

אלה המצות· רבי משה חגיז

כי תצא · תקמד

תקמג

(ל"ת שכג) שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם על הבנים, שנא' לא תקח האם על הבנים:

ולאו זה וכיוצא בו נקרא לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו:

ועתה אבאר לך הששה מיני לאוין שאמרו שאין לוקין עליהן:

הא' הוא הנקרא לאו שאין בו מעשה. כגון הולך רכיל. נוקם ונוטר. ונושא שמע שוא. או שנשאר החמץ בביתו מקודם הפסח אינו לוקה. שהרי הוא לא עשה מעשה. אבל אם החמיץ עיסה והניחה בביתו או לקח חמץ והצניעו חייב שני מלקיות כי הן שני לאוין בל יראה ובל ימצא אמנם כשלא עשה מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם דעקימת שפתיו בזה הויא מעשה כחסימ' השור בקול שאמרו עליו שלוקה:

הב' הוא הנקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. כגון לא תנאף. לא תעשה מלאכה בשבת י וכל כיוצא בזה. שהוצרך הכתוב להזהירו. שאם לא כן. לא היה יכול לחייבו מיתה שהעיקר אצל בעלי הקבלה הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר או שילמדוה בסברא כמ"ש בסנהדרין דפ"ה באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו:

הג' הוא הנקרא לאו שניתן לתשלומין. כגון לא תגזול ולא תגנוב. דכיון דחייב בתשלומין הכי קיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם ואל יקשה בעיניך מש"ל במצות תקפ"ג ותקצ"א דמהתם מוכח דלוקה ומשלם שכבר הרגישו בזה המ"מ ומוהר"א הלוי ז"ל עיי"ש ובאמת אין זה נקרא משלם כל עיקר ומשעת נטילה חל עליו חיוב המלקות ובידו היה להפטר ממנו. אמנם מכח שהוא הביא עצמו לידי כך ונתרשל עד שנאנס ונאבד או נשרף. אז את שלו אבד ודוקא באותה שעה הוא דלוקה. כמ"ש סמ"ע ז"ל ואי איישר חילי הוה אמינא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהאי דלוקה אינו אלא כשעדיין נשאר לו מה לגבות שכ"כ ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין וכל זמן שעדיין הוא תובע מהלוה נמצא שאין זה לוקה ומשלם. אבל אם היה דמי המשכון שוה בשוה כחובו אפשר שדעתו ג"כ דלא ילקה וכגון דא צריכא רבא לעשות לו סמוכות. ולהיותי אוהב האמת שידעתי בו שלא כוון הרמב"ם לכך אין בחשקי להאריך ולהטריח. שהרי משעה שתפס ממנו המשכון נתחייב באחריותו. והוא דומה ללאו דחסימה דמצינו בו שלוקה ומשלם לבעלים לפי שמשעת משיכה נתחייב במזונותיו אוף הכא הכי נמי והוא פשוט ואין כאן מקום תימה לע"ד:

הד' הוא הנקרא לאו שניתק לעשה. כגון זה הלאו שלא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך. לא תותירו ממנו עד בקר ואם עבר על הלאו עדיין יש בידו לקיים העשה דבאש ישרף. וכן ישראל שגרש את אנוסתו. ולא מתה ולא נשאת לאחר מאחר שבידו להחזירה ולקיים העשה דולו תהיה לאשה אינו לוקה. אבל אם מתה קודם שהחזירה. או שנשאת לאחר. או שהיה כהן שאינו יכול עוד לקיים העשה אזי לוקה. אע"פ שהוא לא בטל הלאו בידים אלא שנתבטל מחמת סיבה מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה כמו שהוא העיקר אצל קיימו ולא קיימו. וזה הכלל הוא לכל כיוצא בהם שיש עדיין ביד האדם העובר על הלאו לקיים העשה שבו. והכי אמרו בפירוש בפרק אלו הן הלוקין שכל עצות ל"ת שיש בה קום ועשה כמו זאת שהל"ת הוא לא תקח והעשה הוא שלח תשלח אם עבר ולקח. ועדיין יש בידו לשלח. דהיינו קיום העשה פטור אך אם לא קיים עשה שבה ואי אפשר עוד לקיימו כגון שהתרו בו שלא יקח האם ולקח ושחט שאז אין עוד בידו לשלח הרי זה לוקה על התראת ספק כזו שהלאו שלו מפורש בתורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבועות ופי"ו מהלכות סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה בתנאי הנזכר שיהיה הלאו מפורש:

הה' הוא הנקרא לאו שבכללות. כגון לא תאכלו על הדם שהוא לאו אחד שכולל עניינים הרבה. שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה. שלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק. שאין מברין על הרוגי ב"ד. שסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמים כלום. והוא אזהרה לבן סורר ומורה ושלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל. ודומה לו הוא לאו דולפני עור לא תתן מכשול ולאו דלא תשא שמע שוא שהם כוללים עניינים רבים שאין לוקין עליהן ואין למנות אלא אחת בלאו שבכללות:

ועיקר פשט שם זה דלאו שבכללות כדי שתבינהו הוא כשלא ימצא אזהרת או עונש הדבר ההוא במקום אחר זולתי באותו הלאו הכולל אז נקרא לאו שבכללות אמנם כשכבר במקום אחר עונשו מפורש כגון אלהים לא תקלל שאז"ל נאמר ונוקב שם ה' מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל. ועיניך הלוא למשרים ראו שמנינו שני לאוין מפסוק זה שלא לקלל את הדיין ושלא לברך את השם כדעת הרמב"ם ז"ל והטעם שכיון שהעונש מפורש בפסוק ונוקב שם השם אין זה לאו שבכללות ומה שנכללה אזהרתו עם אחר הוא כדי לקיים הכלל שבידינו שאין עונש בלא אזהרה. אמנם עיקרו מפורש בעונש. ולענין מחיקת שם זה דאלהים ל"ת ודאי אסור ולוקה כמ"ש א"א ז"ל בה"ק ח"א ס"ז לפי שכולל גם השם הקדוש יתברך ויתפאר יתרומם ויתנשא:

עוד יש אופן לאו הנקרא לאו שבכללות שמפורש שאינו לוקה אלא אחת. כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים הנאמר בשה הפסח. שלא נאמר בו אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל שאם נאמר כך אז לוקה שתים מפני שהיו שני לאוין. ומאחר שבלאו אחד כלל איסור הנא והמבושל לפיכך בין שאכלו נא ומבושל בין שאכלו נא או מבושל לבד לוקה א' ולא שתים. וכן מכל אשר יעשה מגפן היין ופרטיו שנאמרו על הנזיר מצוה א' הן שהרי לא נאמר יין לא ישתה חומץ לא ישתה דאז היה ראוי שיהיו שתי מצות אמנם מאחר שאמר חומץ יין לא ישתה וחומץ שכר לא ישתה אינו אלא הרחקה מן היין ושכר שהוזכר ברישא דקרא מיין ושכר יזיר ומטעם זה כששתה יין והחומץ אינו לוקה שתים ולא נמנה בחשבון צודק אלא יין. וענבים. וצמוקים וחרצנים. וזג. שכל או"א הוא מצוה בפני עצמה ולוקה על כל או"א בפני עצמו ואם עבר על כל חמש לוקה חמש ולא יותר. וזה הכלל יהיה בידך כל הנפרשים בלאו א' אין לוקין אלא מלקות א' כגון אתנן זונה ומחיר כלב. ושאור ודבש. עמוני ומואבי. אלמנה ויתום. ומשפט גר ויתום ודומיהן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחלה או בסוף כגון הנא ומבושל שפרט בתחילה וכלל אל תאכלו כי אם צלי אש. וכן בנזיר מכל אשר יעשה מגפן היין ואח"כ פרט חרצנים וזג וכיוצא בהן לוקין על כל או"א ואינו לאו שבכללות:

ובפירוש אמרו כי יש לאוין אחרים שעם היותם לפי הנראה לאו שבכללות עם כל זה לוקה על כל א' מהן כגון לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. תירושך. ויצהרך. המבואר בכריתות ד"ד שחייב על כל או"א מכח יתורא דקרא שבא לחלק ועל זה ההקש בעצמו אמרו ולחם. וקלי. וכרמל. שאכלם חייב על כל או"א כמבואר באורך בש"ט מסמ"ק להרמב"ם ז"ל עיין עליו ותמצא שהרמב"ן ז"ל חלוק עליו באופן השני דלאו שבכללות וה' יאיר עינינו בתורתו:

הו' הוא הנקרא לאו הבא מכלל עשה. כגון ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. שזה הוא כאילו נאמר בפירוש שקודם זמן זה לא ירצה. נמצא שהוא לאו הבא מכלל עשה שאמרו עליו שהוא עשה. שרצונם לומר שיש בו איסור כעובר על ל"ת שאין בו מלקות:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה