אור ברסלב
אלה המצות כי תצא

אלה המצות· רבי משה חגיז

כי תצא

שופטים

יש בה ע"ד מצות כ"ז עשין ומ"ז לאוין:

תקלב

(עשה ריו) להתנהג עם היפת תאר כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו':

כדי לנעול את הדלת לפני בני ישראל שלא יתערבו בגוים וילמד סתום מן המפורש דאילו הגויה היתה מותרת לכל בכל ועת וזמן למה הצריכה התורה להתירה במלחמת הרשות והלוא הרשות נתונה בכל אשר תאוה הנפש הבהמית אלא ודאי איסורה איסור תורה לעולם ולא הותרה לו אלא לפי שעה. וכמו השפחה כנענית שלא הותרה לע"ע כי אם לפי שעה ובתנאים הידועים שמגיד לנו הכתוב שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה להוליד ממנה עבדים הכל לתכלית שלא יהיה קשור אתה עמה באהבת זנוניה. ובסוף הזמן יניחנה וילך לו אל אשתו הישראלית שהיא מינו הטהור שהבן היוצא מאחדותם הוא ישראלי ולא כמו זה שולדה כמוה עבד. ודע כי התר זה הוא למוסר אשר יוסר בו הגנב אשר נמכר בגנבתו. בדרך מדה כנגד מדה ומאחר שהוא גנב ממונו של חבירו. גם יגנבו זרעו היוצא ממנו, שע"ז אמרו עבירה גוררת עבירה. וכך היא דרכם של תורה. הטוב בטוב משתלם והרע ברע משתל' כמ"ש בכפל עוה עוה עוה אשימנ'. וראיה לדבר שאם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי השפחה גויה ואת בני העבדים והוא הלך בקרי ולא רצה להרגיש בעונש שענשתו תורה להזדוג אל הגויה. ואדרבה נקשר עמה באהבתה ככלב. אף התורה הולכת עמו בחמת קרי ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו וענשתו בעונש חמור להיותו עבד נרצע לעולם. ואזן ששמעה על הר סיני איסור הגויה החמור ושאין אישות בגוי' והוא חשק להתדבק בארורה ולא עשה חשבון ממה ששמע באזניו לפיכך תרצע בפני העדים כשרים שהם הדלת והמזוזה אשר פסח ה' על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל וכולי האי ואולי ועדיין אולי כדי שיכנע לבבו הערל שנדבק בערלה מאוסה). וכן בנדון שלפנינו ראה תראה שאחר כן צוה לעשות אופני הניוול שנאמרו בפרשה כדי שתתגנה עליו וישלחנה. וסוף כל סוף לא התירה הכתוב להנשא אלא אחר שתתגייר. ולפי דעת קצת מפרשים אפילו ביאה הראשונה לא הותרה אלא אחר כל המעשים הנזכרים בפרשה עם היות שדבריהם אין מתיישבים עם מרז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שאם היצה"ר היה נותן זמן לאדם שיעברו כל העתים הללו ושתתגייר ודאי אינו יצה"ר וגם הישראל יחשוב בחשק זה שאינו לתועלתו ומוכרח הוא שתוקפו וגבורתו אינו אלא להכשילו בשעה דחוקה רחמנא לישזבן. בין למר ובין למר פקח עיניך וראה כמה הרחיקה תורה את ישראל מא"ה) ובכל עת ובכל זמן איסורן איסור עולם. על כל נעלם. הידוע לבורא עולם:

והכי איתא בפ"ק דמסכת דרך ארץ. הבא על הגויה חייב עליה משום ארבעה עשר לאוין. משום לא תזרע כרמך כלאים משום לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. לא תלבש שעטנז. לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. ולא תחמוד. משום שפחה. גויה. נדה. משום אשת איש. ואשת אב. ואשת אח. ואם היה ישראל שחילל עצמו ואת זרעו בגויה אל יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים. ואם היה כהן אל יהי לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. עכ"ל. ואחרון שבנביאים מלאכי בסי' ב' בפ' י"ב פירשו בגדה יהודה וגו' ומסיים שם רבי אחא ב"י אומר אל תסתכל בנשים שלא תבא לדבר ערוה. וחכמים אומרים כל מי שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא. שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכל מי שאין לו בשת פנים במהרה הוא חוטא. שנאמר הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. וכל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנה זוכה ונהנה מזיו השכינה שנאמר עוצם עיניו מראות ברע מה כתיב אחריו מלך ביופיו תחזנה עיניך עכ"ל ולמספר הלאוין י"ד שנז"ל. בלקט שלי על אותה מסכתא. יגעתי בעניות דעתי ליישבם ועדיין צריכות נגר ובר נגר לפרשם כפשוטן:

תקלג

(ל"ת שיו) שלא למכור אשת יפת תואר שבא עליה פ"א בבית אחר לקיחת העיר, שנאמר והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף:

וכי זה מדת נבלות ופחתות אחר ששכב עמה למוכרה ואין ראוי לישראל בני מלכים להתנהג בדרכים הללו:

תקלד

(ל"ת שיז) שלא להשתמש עם האשת יפ"ת הנזכר כדרך שמשתמשי' בשפחות, שנאמר לא תתעמר בה תחת אשר עניתה:

אבל במלאכות שהנשים עושות לבעליהן מותר והכל מטעם האמור:

תקלה

(עשה ריז) לתלות על העץ קצת מאותם שנתחייבו תליה, שנא' ותלית אותו על העץ:

והם המגדף ועובד ע"ז. וידוע שכל הנתלין נסקלים בתחלה כדעת חכמים דפליגי עליה דר"א דאמר כל הנסקלין נתלין. והתליה היתה סמוך לשקיעת החמה והיו מתירין אותו מיד וקוברין אותו עם העץ שנתלה והאבן שנסקל. כמ"ש ואת הבהמה תהרוגו:

תקלו

(ל"ת שיח) שלא לעזוב התלוי להלין על העין שנתלה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ:

כי קללת אלהים תלוי. ומאחר כי בצלם אלהים עשה תבנית האדם אין ראוי שאחר שקבל את הדין יתבזה עוד שיאמרו עליו מפני מה נתלה זה מפני שחרף וגדף ונמצא ש"ש מתחלל. וזה לאו שאין בו מעשה. וגם היא לרבים. ואין רבים לוקין. וגם המתרין בחיוב זה. יאמרו להם המותרים עשו אתם. ועמש"ל מצוה מ"ח:

תקלז

(עשה ריט) לקבור הנסקל הנזכר וכל הרוגי ב"ד בו ביום שקבלו את הדין, שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא:

ושתי קברות היה שם א' לנסקלין ולנשרפין. וא' לנהרגים ולנחנקים. ואחר שנתעכל הבשר היו מלקטין העצמות. וקוברין אותן בקברות אבותיהם ובכלל מצוה זו לקבור כל מת מישראל ביום מותו ולא יעבור ולפיכך למת שאין לו קוברין קורין מת מצוה מצד החיוב שיש לנו במצוה זו:

תקלח

(עשה רכ) להשיב אבדה לבעליה, שנאמר השב תשיבם לאחיך:

תקלט

(ל"ת שיט) שלא להעלים את העין מאבדת אחינו אשר תאבד ממנו, שנאמר השב תשיבם לאחיך:

ור"ל שיעשה עצמו כאלו אינו רואה באומרו מה לי ולצרה הזאת שאם אבד אבד לעצמו אלא מחוייבים אנו לקחתה ולהחזירה לו. ובכלל מצוה זו נכנס חיוב השבת נשמתו של חבירו כי בהיותינו ערבים זה לזה אין לומר אם פלוני חטא מה לי ולו הוא בחטאו יומת אלא מכח הערבות הנז' לא יוכל להתעלם ויש לו לטרוח כמה טרחות עד שישיבהו בתשובה ולפיכך אפקיה קרא בלשון השבה ולא בלשון חזרה להורות על חיוב מצות השבת הנפש החוטאת שלא תמות בלא תשובה:

תקמ

(ל"ת שכ) שלא להניח בהמתו של ישראל ומכ"ש הישראל עצמו רובץ תחת משאו, שנאמר לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם:

כאילו אינך רואהו. אלא מחוייב אתה לעוזרו עד שיתקן משאו ומגביה עמו על גבו או ע"ג בהמתו ולשון המכילתא וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ולא תעשה מפני שהעשה הוא במצות פ' לפרוק מעליהם המשא ושלא נעלים את העין ונניח אותה רובצת תחת משאה:

תקמא

(עשה רכא) להקים המשא על הבהמה או על האדם כשיהיה לבדו, שנא' הקם תקים עמו:

זו טעינה. כי כמו שבא הציווי על הפריקה בא ג"כ על הטעינה:

תקמב

(ל"ת שכא) שלא ילבשו הנשים מלבושים מיוחדים באותו מקום לאנשי', שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה:

תקמג

(ל"ת שכב) שלא ילבשו האנשים מלבושי הנשים, שנא' ולא ילבש גבר שמלת אשה:

ושניהם מחד טעמא כי תועבת ה' כל עושה אלה הדברים המביאים לידי תערובות ויבואו אנשים על הנשים ומלאה הארץ זמה כמו שנהוג בין אה"ע ולכן מרחקת התורה אותנו מן הדברים המביאים לידי כך. וכל מש"ל במצוה רס"ב שייך לשתי מצות אלו ע"ע מקור איסורם חד הוא מפני הרגל עבירה. ובאהבת ה' את עמו דרך שקר הסיר מהם ותורתו לימדה להם דרך ארץ. דיש נאה ללבושו ולבושו נאה לו כדכתיב צדק לבשתי וילבשני. וכבר רמזו התורניים האלהיים בענינו של טלית. תוכחת מוסר במה שהוא מוסכם שכמו שהמלבוש החצון הוא כסוי לגוף שעל ידו נצול. שלא יכהו שרב ושמש ומגין עליו מחורב ביום וקרח בלילה. כן הגוף הוא מלבוש. מחיצה ומסתור לנפשו. והכי תניא וראיתם אותו וזכרתם וגו' ראה מצוה זו. וזכור אחרת התלויה בה. ועוד אמרו דהמלכים נביאים כהנים לוים ישראלים היו נכרים במלבושיהם לפי שהמלבושים החצוניים צריכין להיות מתייחסים אל הקניינים הפנימיים שבאדם. דהרי מי שהוא בעל גאוה בטבע ילבש וילביש לבניו בגדים המורים על גאותו וזדון לבו. ולכן המלבושים אדומים ודומיהם מתייחסים לאנשים רקים ופוחזים שופכי דמים ומלבושי לבן לחסידים ואנשי מעשה. ובמלבוש שחור מצאנו ראינו שהזקן שהוא נכבד צנוע ומעלה מתעטף בו. והמלבוש קצר הוא מלבוש מיוחד לפריצים ובעלי אגרוף. והמלבוש ארוך למלכים ולכל אנשי מדות. פוק חזי מ"ש על שאול מלך ישראל שלא נראו ראשי אצבעותיו חוץ למלבושו. וכאלה רבות מענין הצניעות שהוא תלוי בענין המלבוש. ולפיכך החמירה עליו תורה שלא ילבש גבר שמלת אשה. ולא יהיה כלי גבר על אשה. כי חלוף ושינוי זה הוא רע מעללים ומעורר את היצה"ר למחליפין ולמסתכלים בהם. והראיה ודאי פוגמת בהם שעליה הוזהרנו במאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי העין הרואה לבו הולך אחריו להיות חומד. וכתיב אל תפנו אל האלילים:

ומהכא יש ג"כ סמך לאיסור גלוי שער הראש שבאשה שהרי שינה לך הכתוב באיש לא ילבש. ובאשה לא יהיה בהווייתה תהיה. ואם לאיש אע"פ שאין שער ראשו ערוה. אסור לו לעמוד שעור ארבע אמות בגילוי הראש. מכ"ש האשה דאסורה לעמוד בגילוי שער ראשה. אפילו בתוך ביתה. מכ"ש להיות יוצאה מרשות לרשות בגילוי שער. וכל זה אינו צריך לפנים ולא לפני פנים לא נצרכה אלא להעדפה. לעשות לה סמוכין דאורייתא לאסור איסר על נפשה. וכל מי שהיא בת ישראל. להיות זהירה בכל דבר ששייך בו צניעות. כי זה הוא יופיה. וזה הוא שבחה. וזה הוא התכשיט המובחר שיכולה להתקשט בו. כי כל כבודה בת מלך פנימה. וכבר ספר בשבחה של אשת חיל המלך החכם. והודיע לרבים כי שקר החן והבל היופי. אשה יראת ה' היא תתהלל:

וטעם לדבר שרבותינו האחרונים ז"ל לא הקפידו להחמיר והתירו הרצועה בימי הפורים נלע"ד בנתינת הטעם למה לא נהגו מנהג זה של לבישת הפרצופים כי אם דוקא בימים ההם ובזמן הזה. ולא בשאר ימי משתה ושמחה ממועדי ה' או בח' ימי חנוכה. ובעיני פשוט כי הימים הללו נזכרים ונעשים זכר לדבר האלהי רשב"י ז"ל שאמר לתלמידיו כששאלו לו וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים דומה בדומה ללבישת הפרצופים שמשנים צורות פניהם לצורות משונות ויתנכרו איש אל רעהו מכח אותו פרצוף. אמנם לובשי הפרצופין עצמן מכירין זה את זה וכל אחד יודע מה שבלב חבירו המלוה עמו ונמצא שאותו שינוי אינו אלא לפנים כי כל אחד כדקאי קאי. דומה בדומה למה שאירע לאבותינו בהשתחווית' לצלם שהם לא עשו אלא לפנים מיראה ולבם היה לשמים. ואף הקב"ה בשר להם בתורתו ואנכי הסתר אסתיר פני דומה ללבישת הפרצוף שמסתיר פניו מחבירו אמנם לב שניהם שוה ומכירין זה את זה. אם כן מאחר שכן לא נפלאת היא ולא רחוקה להתירם בימים ההם ובזמן הזה ולא בזמנים אחרים, וכדי לצאת ידי חובת סברת תלמידי הרשב"י ז"ל מאחר שמשתה האנשים היה לבד ומשתה הנשים לבד ראוי והגון שהפרצופים ג"כ יהיו על האופן הזה שלא ילבש גבר שמלת אשה וגו' כי הזכר יכול להתקיים בלאו הכי דוק ותשכח כי הוא כפתור ופרח:

תקמד

(ל"ת שכג) שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם על הבנים, שנא' לא תקח האם על הבנים:

ולאו זה וכיוצא בו נקרא לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו:

ועתה אבאר לך הששה מיני לאוין שאמרו שאין לוקין עליהן:

הא' הוא הנקרא לאו שאין בו מעשה. כגון הולך רכיל. נוקם ונוטר. ונושא שמע שוא. או שנשאר החמץ בביתו מקודם הפסח אינו לוקה. שהרי הוא לא עשה מעשה. אבל אם החמיץ עיסה והניחה בביתו או לקח חמץ והצניעו חייב שני מלקיות כי הן שני לאוין בל יראה ובל ימצא אמנם כשלא עשה מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם דעקימת שפתיו בזה הויא מעשה כחסימ' השור בקול שאמרו עליו שלוקה:

הב' הוא הנקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. כגון לא תנאף. לא תעשה מלאכה בשבת י וכל כיוצא בזה. שהוצרך הכתוב להזהירו. שאם לא כן. לא היה יכול לחייבו מיתה שהעיקר אצל בעלי הקבלה הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר או שילמדוה בסברא כמ"ש בסנהדרין דפ"ה באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו:

הג' הוא הנקרא לאו שניתן לתשלומין. כגון לא תגזול ולא תגנוב. דכיון דחייב בתשלומין הכי קיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם ואל יקשה בעיניך מש"ל במצות תקפ"ג ותקצ"א דמהתם מוכח דלוקה ומשלם שכבר הרגישו בזה המ"מ ומוהר"א הלוי ז"ל עיי"ש ובאמת אין זה נקרא משלם כל עיקר ומשעת נטילה חל עליו חיוב המלקות ובידו היה להפטר ממנו. אמנם מכח שהוא הביא עצמו לידי כך ונתרשל עד שנאנס ונאבד או נשרף. אז את שלו אבד ודוקא באותה שעה הוא דלוקה. כמ"ש סמ"ע ז"ל ואי איישר חילי הוה אמינא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהאי דלוקה אינו אלא כשעדיין נשאר לו מה לגבות שכ"כ ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין וכל זמן שעדיין הוא תובע מהלוה נמצא שאין זה לוקה ומשלם. אבל אם היה דמי המשכון שוה בשוה כחובו אפשר שדעתו ג"כ דלא ילקה וכגון דא צריכא רבא לעשות לו סמוכות. ולהיותי אוהב האמת שידעתי בו שלא כוון הרמב"ם לכך אין בחשקי להאריך ולהטריח. שהרי משעה שתפס ממנו המשכון נתחייב באחריותו. והוא דומה ללאו דחסימה דמצינו בו שלוקה ומשלם לבעלים לפי שמשעת משיכה נתחייב במזונותיו אוף הכא הכי נמי והוא פשוט ואין כאן מקום תימה לע"ד:

הד' הוא הנקרא לאו שניתק לעשה. כגון זה הלאו שלא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך. לא תותירו ממנו עד בקר ואם עבר על הלאו עדיין יש בידו לקיים העשה דבאש ישרף. וכן ישראל שגרש את אנוסתו. ולא מתה ולא נשאת לאחר מאחר שבידו להחזירה ולקיים העשה דולו תהיה לאשה אינו לוקה. אבל אם מתה קודם שהחזירה. או שנשאת לאחר. או שהיה כהן שאינו יכול עוד לקיים העשה אזי לוקה. אע"פ שהוא לא בטל הלאו בידים אלא שנתבטל מחמת סיבה מכיון שאינו יכול עוד לקיים העשה כמו שהוא העיקר אצל קיימו ולא קיימו. וזה הכלל הוא לכל כיוצא בהם שיש עדיין ביד האדם העובר על הלאו לקיים העשה שבו. והכי אמרו בפירוש בפרק אלו הן הלוקין שכל עצות ל"ת שיש בה קום ועשה כמו זאת שהל"ת הוא לא תקח והעשה הוא שלח תשלח אם עבר ולקח. ועדיין יש בידו לשלח. דהיינו קיום העשה פטור אך אם לא קיים עשה שבה ואי אפשר עוד לקיימו כגון שהתרו בו שלא יקח האם ולקח ושחט שאז אין עוד בידו לשלח הרי זה לוקה על התראת ספק כזו שהלאו שלו מפורש בתורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שבועות ופי"ו מהלכות סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה בתנאי הנזכר שיהיה הלאו מפורש:

הה' הוא הנקרא לאו שבכללות. כגון לא תאכלו על הדם שהוא לאו אחד שכולל עניינים הרבה. שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה. שלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק. שאין מברין על הרוגי ב"ד. שסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמים כלום. והוא אזהרה לבן סורר ומורה ושלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל. ודומה לו הוא לאו דולפני עור לא תתן מכשול ולאו דלא תשא שמע שוא שהם כוללים עניינים רבים שאין לוקין עליהן ואין למנות אלא אחת בלאו שבכללות:

ועיקר פשט שם זה דלאו שבכללות כדי שתבינהו הוא כשלא ימצא אזהרת או עונש הדבר ההוא במקום אחר זולתי באותו הלאו הכולל אז נקרא לאו שבכללות אמנם כשכבר במקום אחר עונשו מפורש כגון אלהים לא תקלל שאז"ל נאמר ונוקב שם ה' מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל. ועיניך הלוא למשרים ראו שמנינו שני לאוין מפסוק זה שלא לקלל את הדיין ושלא לברך את השם כדעת הרמב"ם ז"ל והטעם שכיון שהעונש מפורש בפסוק ונוקב שם השם אין זה לאו שבכללות ומה שנכללה אזהרתו עם אחר הוא כדי לקיים הכלל שבידינו שאין עונש בלא אזהרה. אמנם עיקרו מפורש בעונש. ולענין מחיקת שם זה דאלהים ל"ת ודאי אסור ולוקה כמ"ש א"א ז"ל בה"ק ח"א ס"ז לפי שכולל גם השם הקדוש יתברך ויתפאר יתרומם ויתנשא:

עוד יש אופן לאו הנקרא לאו שבכללות שמפורש שאינו לוקה אלא אחת. כגון אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים הנאמר בשה הפסח. שלא נאמר בו אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל שאם נאמר כך אז לוקה שתים מפני שהיו שני לאוין. ומאחר שבלאו אחד כלל איסור הנא והמבושל לפיכך בין שאכלו נא ומבושל בין שאכלו נא או מבושל לבד לוקה א' ולא שתים. וכן מכל אשר יעשה מגפן היין ופרטיו שנאמרו על הנזיר מצוה א' הן שהרי לא נאמר יין לא ישתה חומץ לא ישתה דאז היה ראוי שיהיו שתי מצות אמנם מאחר שאמר חומץ יין לא ישתה וחומץ שכר לא ישתה אינו אלא הרחקה מן היין ושכר שהוזכר ברישא דקרא מיין ושכר יזיר ומטעם זה כששתה יין והחומץ אינו לוקה שתים ולא נמנה בחשבון צודק אלא יין. וענבים. וצמוקים וחרצנים. וזג. שכל או"א הוא מצוה בפני עצמה ולוקה על כל או"א בפני עצמו ואם עבר על כל חמש לוקה חמש ולא יותר. וזה הכלל יהיה בידך כל הנפרשים בלאו א' אין לוקין אלא מלקות א' כגון אתנן זונה ומחיר כלב. ושאור ודבש. עמוני ומואבי. אלמנה ויתום. ומשפט גר ויתום ודומיהן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחלה או בסוף כגון הנא ומבושל שפרט בתחילה וכלל אל תאכלו כי אם צלי אש. וכן בנזיר מכל אשר יעשה מגפן היין ואח"כ פרט חרצנים וזג וכיוצא בהן לוקין על כל או"א ואינו לאו שבכללות:

ובפירוש אמרו כי יש לאוין אחרים שעם היותם לפי הנראה לאו שבכללות עם כל זה לוקה על כל א' מהן כגון לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. תירושך. ויצהרך. המבואר בכריתות ד"ד שחייב על כל או"א מכח יתורא דקרא שבא לחלק ועל זה ההקש בעצמו אמרו ולחם. וקלי. וכרמל. שאכלם חייב על כל או"א כמבואר באורך בש"ט מסמ"ק להרמב"ם ז"ל עיין עליו ותמצא שהרמב"ן ז"ל חלוק עליו באופן השני דלאו שבכללות וה' יאיר עינינו בתורתו:

הו' הוא הנקרא לאו הבא מכלל עשה. כגון ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. שזה הוא כאילו נאמר בפירוש שקודם זמן זה לא ירצה. נמצא שהוא לאו הבא מכלל עשה שאמרו עליו שהוא עשה. שרצונם לומר שיש בו איסור כעובר על ל"ת שאין בו מלקות:

תקמה

(עשה רכב) לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך:

כדרך. מה דרך שאינו קנוי לך אף כל שאינו קנוי יצאו אותם שקננו בתוך הבית ויוני הדרסיות שפטור מלשלח:

תקמו

(עשה רכג) להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו ולבנות כל המקומות הרעועים על סדר שתוסר הסכנה שנאמר ועשית מעקה לגגך:

ודיבר הכתוב בהווה. והזהיר אותנו שלא נסמוך על הנס שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועם היות שכל מקרה האנשים מטוב ועד רע מסובב ונגזר עליו מלמעלה. עכ"ז פוק חזי כי הוא ית' צוה לנו לערוך מלחמה ולצאת בכלי זיין ולעשות כל טכסיסי המלחמה ע"ד הטבע הנהוג ואח"כ להיות בטוחים בחסדיו ית' שעל זה הטבע המוכן יחול השפע גם על הבלתי מוכן ויצא ה' ונלחם ביום ההוא כיום הלחמו ביום קרב שע"ז נאמר סוס מוכן למלחמה אמנם האמונה אצלינו שולה' התשועה. וזו היתה כונת הי"ת באומרו לרבן של נביאים מה תצעק אלי ואתה סומך על הנס לבד דבר אל בני ישראל ויסעו שהוא דרך הטבע ליסע מפני האויב הרודף ואזי אעשה הנס בקריעת הים. וכן אמרו למען יברכך ה' יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל מעשה ידך אשר תעשה. וברכת השמן ע"י אלישע יוכיח וכמה מן הראיות יש שאין לסמוך על הנס ובפרט בדבר כזה היכא דשכיח היזקא שנודע הוא שאין לסמוך כי מגלגלין חובה ע"י חייב וזכות ע"י זכאי ואין ראוי שתהיה ביתו של אדם מוכנת לפורענות כי לזה בא בלאו דלקמן ולא תשים דמים בביתך. ומכאן אמרו חכמי המוסר דחייב אדם לייסר את בניו בהיותם בקטנותם. ולהנהיגם על דרך הישר. כי אותו מוסר אשר יקנה הקטן מצד אביו ואמו. ומצד רבו. יועילו לו שיבא לקחת מוסר השכל לדעת את ה' שהוא האב האמתי. ומוסר התורה שהיא אמו. וראשון לכל דבר הוא להרחיק אותם מחברת הרעים. כי היא המביאה בקלות לחטאים גדולים. כי איש חמס יפתה רעהו והוליכו בדרך לא טוב. בפרט כי בלאו הכי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומוכן מאד מתחלתו לחטוא. כי אולת קשורה בלב נער מפני היותו נבהל ונחפז לעשות כל תאות לבו. מבלי שיתיישב בעניניו להתבונן במה שראוי לעשותו. ומה שראוי להתרחק ממנו ולכן המלך החכם אמר. אי לך ארץ שמלכך נער. כי הוא כמה ילדות עושה. וכמה נערות גורם לקלקול ההנהגה המדינית. מכ"ש לצורכי היראה האלהית. לכן חובה על כל האבות לגנות כל היום תמיד לפני בניהם. את הרשעים ואת מעשיהם הרעים ולקללם ולאררם. ולספר לפניהם מהגנות אשר סוף סוף יגיע להם מבני האדם השלמים. ומעונש אשר עתידין לקבל אחר מיתתן על מה שלא השגיחו בחייהם ללכת בדרכים הישרים. כדי שאזן הבנים תהיה שומעת תוכחת מוסר שהיא הנותנת החיים הנצחיים. מכוון למה שהמלמד יקרא עמו בכל יום בתנ"ך עם פי' רש"י ז"ל. כי זה הוא א' ממה שחייב בו המלמד להיות קובע עם תלמידיו בכל יום שעה א' בלמוד תנ"ך מפרש"י ומשנה עם פי' הרב"ע ז"ל. ודבר בעתו מה טוב דלא זו בלבד שילמוד הבן תוכחת מתוך המקרא רק אף זו חובה על המלמד ועל האב לחייב למלמד עכ"פ שעה א' בכל שני ימים ללמוד עם בניו בספר אחד מספרי המוסר והיראה כאשר יוכלון שאת הנערים. כי הוא עיקר שהכל תלוי בו. וכבר ארז"ל אם אין יראה אין חכמה כי היראה והאהבה הנקנית בימי הילדות. הנסיון מוכיח שהיא עומדת לעולמי עד ומה לי להאריך בשבח חיוב זה. הואיל וכל מי שחלק לו הי"ת בבינה וביראה יודע ופשוט אצל כל חכמי לב דאין ערוך אליו. כי באמצעיתו ישיגו האבות והבנים והמלמדים שכר הרבה ותשרה ברכה במעשה ידיהם בזה ובבא. ומכלל הן אתה שומע לאו רחמנא לישזבן:

תקמז

(ל"ת שכד) שלא להניח המכשולות והסכנות בארצינו ובבתינו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך:

ואינו לוקה:

ובמלאכת מחשבת שאסרה תורה עלה בדעתי להורות הא דארז"ל דכל מצוה ומצוה. כלולה משאר מצות הוכחתי דמצוה זו ושלפניה. יש להן קשר ושייכות. וחדא מילתא היא עם כמה וכמה מ"ע ול"ת. ובפרט עם מצות רל"ו ורל"ז רס"ב רצ"ה ורצ"ו. דוק ותשכח דתחת סוג א' הן. דהנה הגדת הדברים הרעים. שאחד מדבר על חבירו. שלא בפניו אין לך מכשול גדול מזה. והוא יכול להביא לידי כמה שפיכות דמים. ולהמנע מלהציל נפש אחת שהיא בסכנה. הסכנה נראת לעין. וכן ללכת בחקות הגוים ולהדמות להם בדבר מהדברים. מכשול גדול וחורבא נפיק מיניה ודאי. חילול הי"ת. וגנבת ממון יהיה ממי שיהיה. ומאיזה עם שיהיה. העשק. והשקר. ושבועת שוא. וכל העריות שבתורה. וכל שאר לאוין. אין לנו מכשולות וסכנות גדולות מאלו. אשר לזאת צותה תורה להעמיד ולמנות שופטים ושוטרים. כדי שידריכו את ההמון. ויסירו המכשולות. ולא יניחום. ועוד הטילה מצוה על כל יחיד ויחיד להוכיח את חבירו. אפי' קטן לגדול שרואה בו דבר שאינו הגון. חובה עלינו להסיר המכשול מלפניו. כי הוא ג"כ תחת סוג לאו שבכללות דלפני עור לא תתן מכשול. וזה הוא אחד מטעמי הגרושין שצותה תורה כי מצא בה ערות דבר. לשלחה מביתו. כדי להסיר המכשול מדרך הרבים. ועם היות שמצינו דרב השלום. כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. השרה שכינתו ביניהם. ושם יה מעיד עליהם עכ"ז על ספק אמרה תורה. שמי שנכתב בקדושה. ימחה על המים. ועל מחלוקת המים. אע"פ שהיה לישובו של עולם. לא הכתיב בו הכתוב כי טוב. כי ערוך מתמול תפתה. ובו ביום נברא גיהנם. להורות כמה קשה מחלוקת לפניו. עכ"ז במחלקותו של קרח. כדי להטיל שלום כללי לישראל. לא חש משה ליחוס משפחתו. ולמען ישמעו ויראו שאר העם אשר היה בקרבו. קדש עצמו במותר לו לחייב את מדת הרחמים. שתתהפך כנגד קרוביו. ויעשה בהם דין. ולא חפה עליהם. וגם התורה לא חששה לכבוד משפחת האשה. אשר המצא ימצא בה ערות דבר. כגון שרואה אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק. ופרומה משני צדדיה. וכל כיוצא בזה שהוא ערות דבר. דמשמע הכי. ומשמע הכי. והטיל על בעלה במצוה לגרשה. ושאין בזה דין וקלון. להיות בעל האשה נקרא בעל מחלוקת. או מטיל פגם. או מוציא שם. דאם היא גרמה לעצמה. תרעומת משפחתה עליה. לא על הבעל. ולא על הב"ד שחייבוהו לגרש. ולהכי אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה. דכתיב גרש לץ ויצא מדון וגו' דוק והבן דעם היות דמקרא מלא בתורה הוא יליף לה מהאי קרא. כדי להורות דכל מחלוקת ופירוד שהוא לש"ש. ולמחות ביד עוברי עבירה. אין זה נקרא בעל מחלוקת. כאשר דמו ההמוניים הבהמיים. אשר דרך ה' לא ידעו ואת הישרה יעקשו. ובכל עת וזמן שרוצים ללכת בשרירות לבם הרע. תפסו להם הדרך שדרכו בו אנשי ענתות. להכות בלשונם. את הבא להועיל להם ולהסיר המכשול מפניהם. ואומרים עליו שהוא בעל מחלוקת ושהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואני שמעתי ולא אבין. כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה שהסרת המכשולות. והדרכת ההמון הישראלי בדרך האמת. ולהרחיקם מהסכנות שבגופות ונפשותיהם של כלל ופרט ישראל. יהיה נקרא מפני זה בשם שוטה ובעל מחלוקת. אשאלם ויודיעוני אם מצוה זו היא דבר שנתחדש בישראל. ואם אין זו נחלה לישראל מאבות אבותינו עד אברהם האב לאומתינו. שהכניס עצמו בסכנה ונתגרה עם נמרוד וכל בני דורו. וקם והלך לו ארצה כנען במקום שהיה נחשב לגר. ולא כאחד מתושבי הארץ. ולא בחר בשלומם ושלותם של בני מדינתו וארץ מולדתו. דודאי אם היה הולך בדרך אתם ומודה להם. או לכל הפחות שותק עליהם. ודאי שהיה גדול ביניהם. כי אביו היה הגדול שבהם. ועכ"ז לא באלה חלק יעקב ישראל שנקרא אברהם. ואת זה בחר מעוני. והביא עצמו בסכנה. ונפרד מהם הולך וקורא. בשם ה' אל עולם. מחבר ספרים בעיקרי האמונה. מקבץ מן העם ומודיע להם אמיתות האחדות ודרכי ה'. כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':

עד שסוף דבר נעשית בעולם אומה קדושה זו. עם ה' אלה. וממי יש לנו ללמוד כי אם מאחד היה אברהם אשר לא חש לכבוד בני משפחתו. וגם ללוט בן אחיו לא נשא פנים. ולפי שראה שאותו יום מנוהו אנשי סדום שופט עליהם. וכבר הוא נסע מקדמונו של עולם. ופנה אל התועלת וקבלת התענוג ממעשיהם הרעים בממונם. וחטאים בגופם לה' מאד. משך עצמו ממנו ולא בקש עליו רחמים. לולי ה' שהיה לו. ומשך עליו חוט משולש של חסד דהיא שעמדה לו זכותו של אברהם כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'. כדי להוציא ממנו השתי פרידות טובות. כמעט היה נלכד בשחיתותם. ואברהם לא היה חושש אליו כל עיקר. א"כ חלילה לא מפני זה נאמר עליו שהיה אכזר. או שוטה. או בעל מחלוקת. כי הוא אחוז במדת החסד. וממנו למד משה במחלוקת קרח וכל עדתו. ופנחס ואליהו בקנאותו. ודניאל חמו"ע. ומרדכי. אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן הנבל הבער. אלו וכל כיוצא בהם. כל אחד בדורו יוכיח. דאין גם א' דהוטל בו מום. או שנחשב לשוטה. ובעל מחלוקת ואדרבה אפכא מסתברא. ואפכא הוי. וידעתי גם ידעתי מהיכן נשתרבב ונסתבך טעות זה בין ההמוניים. כי שמעו מכת הצבועים המאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה. ומשימים תורת ה' בהיפך מהמכוון בה המפרשים ומודיעין להמון העם. מה שאינם יודעין בו. ומי יתן אחר שלא ידעו ושלא הבינו. או שאין ביכולתם וידיעתם למחות. שהיו שותקין. כמ"ש מי יתן החרש תחרישון. ותהי להם לחכמה. ולא שפירשו להם מאמר רבי שהפליא לדבר במעלת השלום. עד שהגיע לומר שאפי' ישראל עע"ז. ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וגו'. ועל זה סומכין להתנצל ולומר שלום יהיה לי ושלום יהיה בימי. כי מה לנו ולצרה. אם באנו לברר האמת. אין שלום. ויבואו לידי קנטור. הן מחמת פגם משפחה. והן מחמת כי רבים אשר אתם. וגדול השלום. ולכן יפה שתיקה מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ואנכי חזון הרבתי. וביד הנביאים אדבר. כי לאו מכללא אתמר אלא בפירושא אין שלום אמר אלהים לרשעים. וסמיך ליה קרא בגרון אל תחשוך וגו'. גם בוש לא יבושו. לאמר שלום שלום. ואין שלום. וכל מי שחלק לו ה' בבינה עינים לו כי המה לא ידעו מחשבות ה'. ולא הבינו עצתו. כי האמת והשלום שניהם כאחד הוא יסוד כל התורה והמצוה. ופסוק זה דחבור עצבים אפרים כבר פי' הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהשמנה פרקים אשר הקדים למסכת אבות. כי לדעתי זה הוא פי' מאמרו של רבי הנז' ולא חלילה כפי מם שהם מחשיבין שהם מבינים בכונת דבריו דא"כ לא הנחת בת לא"א. ולפי דבריהם כל מצות אלו יצאו חנם. ולחנם נכתבו בתורה הנצחית. לישראל הנצחיים וקדושים הם. והאמת דרכו. דהואיל וזרעו של אברהם. ותלמידיו של משה הם היו ויהיו לעולם נוטים אזנם למוסר. אם לא היום למחר. וכבר נאמר לו למשה מפי הגבורה ויצום אל בני ישראל. בני טרחנים הם. סרבנים הם. עכ"ז אע"פ שקשה עליהם לקבל עול מדות המוסר. להיותם בני מלכים. סוף סוף חלק ה' להם בבינה יתירה. ורק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה לדעת כל אנשי מעשהו. בהבחנת מעשיו הטובים הם. אם רעים. ועל אחד או שנים היוצאים מן הכלל ומעיזין פנים. לא חש הכתוב על כל מיעוט המתבטל במעוטו דמובדל ועומד הוא לרעה. כמו שנתבאר בספקו של משה פן יש בכם. שמא יש בכם איש או אשה וגו'. ולכן לכל פרט היוצא מכללן ורובן של ישראל אין לחוש אליו. דאפשר אם נחקור נמצא מי אביהם. אפשר עדיין הם משארית הפלטה מהערב רב. אשר תמיד היו לאבן נגף לבני ישראל. ושבחן של ישראל פרסם הכתוב. כמ"ש ויצא בן אשה ישראלית. והוא בן איש מצרי וגו' אם כן התורה ירדה לסוף ייחוסן וקדושתן של ישראל. ולפיכך נתן לנו תורה תמימה במעשיה בחקים ומשפטים ותורות ישרים וצדיקים בברית כרותה אשר לא ימושו מפינו ומפי זרעינו מעתה ועד עולם ועל שמירת הגופים צותה תורה בעשה ול"ת. ולהסיר המכשולות והסכנות. ושלא להניחם בארצינו ובבתינו. (ואפי' על הזרעים חסה תורה שלא יהיו ניזוקין זה לזה. ולכן צוה עלינו במצוה הסמוכה. באיסור הזרעת פלאים ואיסור קיומן ואיסור הנאתן. כי הוא מעין מכשול ושלא נהיה אנו גרמא להזיק תערובת השרשין). ולענין מכשול החטאים בנפשותם כתיב ובערת הרע מקרבך. שמענה ואתה דע לך כי נפשי הצלתי. הוא ברחמיו יעביר גילולים מן הארץ וכו'. ויתמו חטאים מן הארץ. ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו'. אנס"ו:

תקמח

(ל"ת שכה) שלא לזרוע שני מיני תבואה בכרם. ולא קנבוס ולוף. וכן שאר ירקות, שנאמר לא תזרע כרמך כלאים:

וזה המין יקרא כלאי הכרם דהיינו שהזורע שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים כגון חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכיוצא מקנבוס ולוף שהן זרעים שנגמרים עם תבואת הכרם (דהכי משמע להו כרמך כלאים כלומר דבעינן כלאים לבד מכרמך) בארץ ישראל לוקה שתים א' משום שדך לא תזרע כלאים הנאמר בקדושים מצות רמ"ה. שתחת סוג אותן הכלאים נכנס כלאי האילנות דהיינו להרכיב אילן באילן או ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח ולוקין עליו מה"ת בין בארץ בין בח"ל וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום אבל מותר לישראל אפי' לערב הזרעים ולזורעם בח"ל לכתחילה כי כלאי זרעים בח"ל הותרו מפי הקבלה. וירק ע"ג גפנים אפי' בח"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שורשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בח"ל אסור. אמנם בצד הגפנים בתוך הכרם מותר לכתחילה לזורעם אבל לא לאוכלם כי הדבר הולך ויורד במדרגות כי מה שאסור בהנאה בא"י בח"ל מותר לזרעו ואסור לאוכלו דמאי דבעי ר"י שלש מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה כמ"ש בפי' אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה ה"ז קידש ונאסרו שניהם בהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי שאפי' שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה בודאי לא פליג ר"י לכל הני מתנית' דאסרי בזורע ירק בכרם וכיון דבא"י ליכא מלקות דזריעה בח"ל מותרת הזריעה והיכא דזרע בא"י האסור בהנאה. בח"ל אסור באכילה כאשר נבאר עוד. וא' משום לאו זה דלא תזרע כרמך כלאים דקי"ל כרבי יאשיה דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב משום כלאי הכרם דאלו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים דאפי' בלא מפולת יד אסור כדתנן בפ"ב דכלאים ה"ג. אבל שאר מיני זרעים אסורים מדבריהם וכן הם אסרו לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ מפני שכלאי הכרם חמורין הם שאם נזרעו בא"י הרי הן אסורין בהנאה בארץ אסרו לזרען בח"ל. ולא אסרו בח"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בח"ל לישראל לזרעו. ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בח"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בח"ל כדי ליהנות ממנו הרי אותו הירק הזרוע שם (בצד הגפנים) אסור באכילה לישראל ואפי' בח"ל. והוא שיראה אותו לוקט ומוכר דאז אסור אבל ספיקו מותר והארכתי לך הביאור מפני ששמעתי רבים נכשלין מחסרון ידיעה ותולין עצמן להקל מבלי השגחה הנצרכת בדעת המקילין. שהם מפרשים דבריהם לחכמים הנבונים המבינים דבר מתוך דבר. אך לא לחולקים על האמת מרוע לב לאהבת הקינטור והניצוח בחושבם כי גם להם לב להבין כי הרואה יראה שאנו אין לנו כי אם מה שפרשו לנו רבותינו ז"ל הרמב"ם ומוהר"יקא ז"ל כמו שביארתי לך ואמיתות מנהג המקילים במדינות אלו למי שיודע להבחין בינה במה הוא שנהגו להקל אענדנו עטרות לי אמנם הנדון ששמעתי שמקילי' בו אינו מה שנהגו היודעים בטיב המנהג ודי בזה כדי שהרוצה לשמוע ישמע ויחדל:

תקמט

(ל"ת שכו) שלא לאכול כלאי הכרם, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם:

וכבר פירש' שכלאי הכרם הוא מין ממיני התבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע גוי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורין באכילה ובהנאה שכן בא בפ"ה פן תקדש פן תתרחק ותאסור שניהם. פן תוקד אש שאין ראוי להיות לך ממנו תועלת כי אסור בהנאה והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים אפי' שלא כדרך הנאתן הכל מודים שלוקה מה"ת אע"פ שבכל אסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן אבל הכא שאני דלא כתיב בהו אכילה אלא פן תקדש פן תוקד אש ושניהם מצטרפין זה עם זה. והיינו דוקא שנזרעו בא"י אבל בח"ל כלאי הכרם מדבריהם כמש"ל:

תקן

(ל"ת שכז) שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו, שנא' לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו:

והוא הדין לכל שני מינין ושאר עבודות ומלאכות אלא שדבר הכתוב בהווה. ומה"ת אינו חייב כי אם כשהאחד טהור והאחד טמא אבל כששניהם טמאים או טהורים אסרום רבנן כמו איסור כלאים בהרבעה:

וזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפירושו ובחבורו דאני בעניי נקיטנא בשפולי גלימאי. ורהיטנא בתר שיטתיה דסוגיין דעלמא אתיין כוותיה. הן אמת דהרא"ש ז"ל חולק עליו:

וכמ"ש ה"ה בעל תי"ט ז"ל בשמיני דכלאים משנה ב' עי"ש ובמ"ש במשנה א' פסקא המתחלת אסורים. ומשם יקבל הרב הראשון במעלה ולכל דבר שבקדושה עלה יעלה תחלה זה הדור בלבושו דלביש מדא זקן שקנה חכמה קנה שיבה קנה ישיבה שיש רבה סמיכה עד זקנה ושיבה. ה"ה פרנס והדר הדור המפורסם כמוהר"ר יששכר בער כ"ץ נר"ו על מה שכתב בכתב ידו הרמה. סמוך ונראה בגליון הספר למצוה זו. וזה לשונו, א"כ למה לי התירוץ שאין מביאין ראיה מבני מלכים עכ"ל ואתה קורא חביב חקור ודרוש במ"ש התי"ט ז"ל ודוק ודעהו כי שם ביאר הבתי"ט ז"ל די ספוקו. לספק שנסתפק בו הר"ב הכהן הגדול מאחיו נר"ו עי"ש:

תקנא

(ל"ת שכח) שלא ללבוש בגד ארגמן בצמר ופשתים, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו: ומה"ת אינו אסור אלא עד שנעשו בהן שלשה מלאכות הנקראות שוע טווי ונוז. ר"ל שהצמר יהיה שוע דהיינו טרוף. וטווי בפני עצמו ושזור בפני עצמו. וכן הפשתן. ואח"כ כשמחברן יחד ע"י אריגה או שקשר זה בזה בקשר של קיימא שהן שני קשרים זהו הנקרא שעטנז ואסור מה"ת. אבל רז"ל אסרו כל כנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"י ה"ג מה' עדות דשם כתב בפי' על פסול לעדות בעבר עבירה שחייבין עליה מלקות מה"ת שמנה או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה. וכשמנה הפסול מדבריהם מנה מי שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן כיוצא בו. ומלבד מה שהרגיש בו מרנא הכ"מ ז"ל בפ"י מה' כלאים בשינוי הנוסחאות במ"ש בפי' המשנה צ"ע ליישב הדבר. ועוד אמרו רז"ל שאפי' עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן אם הם רבים גזרה שלא תכרך נימא על בשרו. ודע שהכלאים אין להם שיעור ואפי' בחוט א בבגד אוסר את כל הבגד עד שיוסר ויש להזהר הרבה באיסור לאו זה יען כי בנקל יכול אדם להיות נכשל ובפרט כי הוא מן החקים שהשטן וא"ה מונין את ישראל דמה טעם יש בה. ובסוד הדבר כבר אמרו בעלי הרמז כי לשון שעט"נז פי' שט"ן ע"ז והלובש צמר ופשתים שטן עז מתלבש בו ושולט עליו לפי שהוא מתכסה בטליתו וע"כ אמרו פושטו ואפי' בשוק. וכבר ידעת שקרבנו של קין היה זרע פשתן. ושל הבל היה צאן עם הצמר שעליהן וכל אחד הקריב כפי הכח שהיה מושל עליו. כי הצמר רומז על צד הרחמים והפשתן על הדין, ואמרו על קין שהביא ממותרי מאכלו קליות זרע פשתן. וא"ר יהושע בו קרחה אמר הקב"ה ח"ו לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם. אפי' באריגת בגד שנאמר לא תלבש שעטנז. ובבגדי הכהנים שהם דוגמת הציצית הרומז במלכות שמים הותר הכלאים לפי ששטן עז זה אינו שולט בדבר שבקדושה. ומזה תבין ותדע כי אותיות שעטנ"ז ג"ץ יש להם תגין בס"ת לרמוז שכל מי שעוסק בתורה ניצול ממנו:

ומה לנו לבקש עוד טעם לדבר איסור כל מיני כלאים הואיל ואין לנו טעם גדול מזה שהי"ת צוה כך ומי יפר. אם המעט בעיניך טעם זה לא דברה תורה במתים הנעשים חפשים מן המצות ועונך תשא רחמנא לישזבן:

תקנב

(עשה רכד) לבעול את האשה אחר שיקנה אותה בקידושין שיתן או בשטר או בביאה, שנא' כי יקח איש אשה ובא אליה ובעלה וגו':

ושלשה דרכים אלו שהאשה נקנית בהן כלהו רמיזי בקרא. ובעלה. הורה שיקנה אותה תחלה בביאה דהיינו שנתייחד עמה בפני עדים וח"ל האמ"ל בב"ז. ואח"כ כשיגמור ביאתו תהא מ"ל. כמ"ש בביאור קדושי ביאה שהם דאורייתא. ואמרו עוד ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה מה יציאתה בשטר כמ"ש וכתב לה וגו'. אף ההויה בשטר שיכתוב ויתנהו לה בפני עדים כמו רוב קניות שבעולם שהם בשטר וכמו כן למדנו שהיא נקנית בכסף. מאומרו באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף. שבא בפ"ה אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב. והאב הרוצה לשמור בתו הגדול' שלא יקדשנה שום אדם שלא לדעתו יעשה שתאסור על נפשה כל כסף ושוה כסף שיתן לה שום נברא בעולם לשם קדושין שלא לדעת אביה. והמובחר שבדרכים שכל כבודה בת מלך פנימה והיא בהיכלי מלך ולפיכך ראוי לכל בנות ישראל שאל יתעסקו עם בני אדם ובפרט עם בחורים לא יתראו בפניהם כי רוצה אשה בקב תפלות מעשרה פרישות. ופירצה קוראה לגנב המחזר אחר אבדתו וגונב מה שימצא בהליכתו. וח"ו נמצאו שהן גורמות לבחורי ישראל שיעשו הרע בעיני הי"ת כי עינם רואה ולבם חומד והדברים מגיעים לע"ז ג"ע ושפיכות דמים. ואם באתי לבארם חלילה יש חילול ה' בדבר למה יאמרו הגוים עם ה' אלה וחרפה היא לנו ותכסינו כלימתנו. כי לב יודע מרת נפשינו. מי ראה כזאת מי שמע כאלה דאין אפטרופוס לעריות ובין בסתר בין בגלוי ותלכנה נטויות גרון וברגליהם תעכסנה מכסין טפח ומגלין טפחיים. ועל טוב יזכרו אחינו בני א"י ת"ו ששומרים בנותיהם שלא ישלוט בהם עין כל ראי. ואפי' החתן אם לא בשעת הקדושין אינו רואה את משודכתו. ומתרצין הבחורים במה שאביהם מקנין להם ובמה שמן השמים הזמינו להם. והי"ת נותן את חנם בעיני בעליהן ומצאן מנוחה אשה בית אישה ומעולם לא נשמע גירושין מכח פשטי' דקרא אם לא מצא חן בעיניו. וכן ראוי שינהגו כל ישראל קדושים הם יחד אנשים ונשים. נערים ונערות. כי בעונות הנסיון מוכיח שההתערבות והמדיניות שיש בין הנשים עם האנשים שסופו אינו אלא הפך מסדר ותכלית נדבת המשכן. ועל ראשי ומנהיגי הק"ק יצ"ו מוטל חובה זו לתקן כל אופן פריצות שבעונות הדור כל יום הולך ורבה בין בנות ישראל הי"ת ירחם על עמו:

תקנג

(עשה רכה) להיות המוציא שם רע על אשתו יושב עמה תחתיו לעולם, שנאמר ולו תהיה לאשה:

אפי' עורת ומוכת שחין. ובכלל דין זה שנצטוו הב"ד ג"כ להלקותו על אשר הוציא שם רע על ב"י לשקר. ולענשו מאה כסף מזוקק מאחר שהוא בש"ר שהוציא היה רוצה להפסידה כתובתה שהיא חמשים כסף לפיכך ישלם בכפלים כמ"ש ישלם שנים לרעהו. ואזהרת הש"ר היא בכלל לא תלך רכיל וגו':

תקנד

(ל"ת שכט) שלא יוכל השקרן שהוציא ש"ר על אשתו לגרש כל ימיו, שנא' לא יוכל לשלחה כל ימיו וגו':

תקנה

(עשה רכו) לסקול את העוברים על קצת מצות ואחת מהן היא הנערה מאורסה ובועלה, שנאמר וסקלתם אותם באבנים ומתו. (עיין מצות רפ"א ומש"ל מצות מ"ח):

תקנו

(ל"ת של) שלא לענוש בשום עונש את העושה פעולה רעה בעל כרחו שלא בטובתו, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר:

ומינה ילפינך דה"ה לכל שאר אנוסים כמ"ש אנוס רחמנא פטריה ועם היות דהרמב"ן ז"ל ס"ל שאין זה הלאו מניעה אלא שלילות לפטור את הנערה מאורסה ונסתייע מהמאמר הנז' שאמר פטור ולא אזהרה. הדבר ברור שמאחר שהתורה פטרתו ודאי הוא צווי לנו לפוטרו שאם באנו לחייבו הלא אנו סותרין דעת התורה ולכן ראוי לחשוב את מניעה כזו למצוה כמו שמנה הרמב"ם והסמ"ג ז"ל:

תקנז

(עשה רכז) שישא האונס את אנוסתו, שנאמר (ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף) ולו תהיה לאשה:

ויתן לאביה או לה חמשים כסף בזמן שבהמ"ק היה קיים שהיו דנין דיני קנסות. אמנם הנישואין גם בזמן הזה מצוה שישאנה אם היא ואביה מרוצין שתנשא לו אבל אם הוא אינו רוצה כופין אותו ואפי' היא חגרת או סומא ומצורעת. אמנם אם היתה האנוסה אסורה עליו ואפי' מחייבי עשין או אפי' שניה לא ישאנה. ואנוסה סתם נקראת כל שנבעלת בשדה וכל הנבעלת בעיר בחזקת מפותה עד שיעידו עליה שהיא אנוסה ואין חיוב הקנס אלא מבת שלש שנים גמורות עד שתבגור ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד דהיינו משנראה בה סי' התחתון שהן שתי שערות בששה חדשים אחר סימן זה נקראת נערה. ואחר שכבר בגרה אין לה קנס שנאמר נערה בתולה. ובא הפ"ה נערה ולא בוגרת וממאנת ואיילונית. בתולה ולא בעולה:

תקנח

(ל"ת שלא) שלא יוכל לגרש האונס את אנוסתו לעולם, שנאמר תחת אשר ענה. לא יוכל לשלחה כל ימיו:

ואם מצא בה ערות דבר אחר שכנסה צריך לגרשה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ודע שהאנוסה אין לה כתובה דהא לא שייך בה טעם תקנת רז"ל כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה והרי זו אינו יכול לגרשה. (וכמו שהוא אנס אותה היא עכשיו תאנס אותו לשבת עמה כי מדה כמל"ב):

תקנט

(ל"ת שלב) שלא ישא בת ישראל מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה':

ובמתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם ובכל גוונא פסול אבל בידי שמים בכל גוונא כשר:

תקס

(ל"ת שלג) שלא ישא מי שהוא ממזר בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה':

ובא בפ"ה שלא יבא לישא אשה מבנות קהל ה' אבל לשאר הדברים הוא כישראל גמור עד שאמרו עליו ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה. ואם תרצה להשגיח בעינא פקיחא תראה ותמצא חמלת הי"ת על עמו ישראל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו ואיך כל מגמתו והשגחתו היתה על ישראל עם קרובו ובראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית קדש ישראל לה' ראשית תבואתו וגו' ולעולם הקדים להם רפואה למכה. ונחזי אנן מכת הגרושים של ספרד ופורטוגאל ומשם נבין גם כן גודל מעלת התורה שבעל פה שאינה אלא לקרב אבל לא לרחק כי אם למי שרוצה להתרחק בזדון לבו. ודע נא וראה כי ממזר האמור בתורה זה הבא מן הערוה הודאית והן העריות האמורות בפרש' אחרי מות שאסרה תורה אותן לישראל וחייב על ביאת כל או"א מהן כרת הנה הולד הנולד מאחת מהנה בין שהיה הבא עליה אנוס או שוגג ואין צ"ל אם בא עליה ברצון וזדון. הולד נקרא ממזר ודאי. ואיסורו איסור עולם. ואם הדיבור היה נשאר סתום ולא מפורש כמו שנתפרש בפ"ה לא היתה תקומה לשונאי ישראל לקבץ את שה פזורה הנדחה בהררי החשך הרי הגזרות והשמדות הנזכרים שמכח' אותם הבנים שנולדו שם הם בני נדה שהיא אחת מהעריות שחייבים עליה כרת ולפי סתם כלל זה ח"ו היו אסורים לבא בקהל. אמנם בחמלת ה' על עמו ישראל כתב לנו והבטיחנו בתורתו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכאשר אין כל דבר נעלם ממנו והוא היודע את אשר יקרה לעם הזה באחרית הימים לפיכך פירש לנו עפ"י הקבלה האמיתית שממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות. חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר ומוכח זה הותרו לבא בקהל כמו שתל"י נשמטים ובאים אחד אחד גם בניהם עדי עד מקבץ נדחי ישראל יקבצם עד בלתי ישאר מהם נדח בלתי נדח. ועוד צפה והביט אח פתיות לב הבאים מהתם להכא שלא ירצו לטבול ולטהר עצמם מטיט היון שהיו שקועים בו כמו שבאמת יש שאמרו דשמעו וראו מורין הלכה למעשה לטבול לבא לחזור בתשובה ממה שהמיר כבודו ולגלח שערו מקודם ודברים של טעם הם. אך אמנם כאשר הסבירו להם אותם שלא שמשו כל צורכן שטהרה זו תהיה לגנאי להם לפי שח"ו יהיו נקראים בשם גרים לכך אינם רוצין לטבול ואם כן טוב היה לנו ולהם להודיעם תשו' המשקל. ושאחד מתנאי התשובה. היא להתבושש כל אחד ממעשיו הרעים שקדמוהו ולהשפיל עצמו. ולסגף גופו בכל מה דאפשר ואלה בפרטות לעמוד כל ימיהם בהכרת החסד. שהפליא ה' לעשות עמהם. להציל ממות נפשם וגופם. ושאחר כמה מאות שנה זכו הם. מה שלא זכו אבות אבותם האנוסים. הן אמת שידעתי גם ידעתי שדרך כלל כדי שלא לרשל ידי עוברי עבירה. שישובו אל ה'. יש להקל להם בתחלה. אבל סוף סוף. להנאת' ולטובתם ולצאת ידי חובתינו היינו צריכין להיות עינינו פקוחות לזכותם בכל מה דאפשר כדי לטהרם. ולא להעלים את העין כאלו הם גרים הנחשבים כקטן שנולד. ובלא ימנע עתידין אנו ליתן את הדין. ועל זה ועל זה דן אנכי כי עוד רעה חולה. שפלס מאזני משפט התשובה לפי ערך החטאים והשנים שהתמידו בו. אין מי שישגיח עליו. וכל אותם שהם פושעים ומורדים שערי התשובה נעולה לפניהם והולכים נטויי גרון כגוי אשר צדקה עשה. ואם נימול לשמנה ואח"כ הלך ברצונו ונשתקע בין האומות ועמד ביניהם שנים רבות מחלל שבתות. ואוכל נבלות וטרפות. ופורץ גדר העריות. ואח"כ בבואו בין ישראל. יתלוו אליו וכאלו קיים כל התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו יחשב בעיניהם ואם המצא ימצא מי שגזל את ממון חבירו ואת אשת עמיתו יקח וילך לו אל ארצות העמים. והבעל העשוק בממונו ובאשתו מות ימות מדאגתו. בבואו אח"כ בפני שלשה או על הבימה יעמוד ויאמר חטאתי ושהוא מקבל עליו תשובה. הרי זה נעשה כאחד מהחסידים הראשונים. ובעל תשובה יקרא. אחר שיש בידו ע"ז ג"ע וש"ד וגזלת העני הבעל. תמיה לי אם על אלה יתאפק ה'. ויתרצה בתשובה קלה כזו. ובהתרשלות שיש בנו באין דורש ואין מבקש. ואין אומר השב כאלו הדבר אינו נוגע לישראל הערבי' זה לזה ודאי לכל כיוצא בזה. נתרצה דוד באלהיו שיכתוב עליו סרחון שאין בו. כדי שממנו ילמדו לכל הרוצה לשוב מחטא חמור מכ"ש למי שיתלוו אליו השלשה ראשונות דכלהו איתנהו בהו שלא יספיק ימים ושנים כדי להטהר. ושלא להרים ראש כמי שלא חטא כל ימיו ולהצריכם לכולם טבילה ותשובה מעליא מפורסמת ותמידית כאמור:

ולדעתי גם לסיבה זו מבטיח לנו הי"ת ע"י הנביא יחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' כי עם היות שכלנו צריכין לטהרה לפי שכולנו היום טמאי מתים וכיוצא. עכ"ז כפל הפסוק בנבואה ההיא מורה באצבע על טהרת אותם שצריכין לה בודאי מכח העבר כי בעו"ה חסרון עשייתה נראה לי לטעם הגון על ההווה שעינינו המה הרואות כמה וכמה שלבם נוקפם על תורה שבע"פ אם לא בכולה במקצתה או בפרט מן הפרטים התכלית הוא כי לעולם פוסחים על רגל אחד התלוי באויר ועל הרוב צולעים הם על יריכם באיסור התערובות עם הנשג"ז ובעיני ההמון תולים הדבר להקל באומרם מקרה הוא אמנם אנכי הרואה קורא ושונה מקרה הוא בלתי טהור כי לא טהור והיא הגורמת לכל הדברים המתהווים כנודע לבקיאים שאילולי הטהרו כמ"ש רחצו הזכו ודאי שהיו מזדככין ומטהרין כל עיקר וחוזרין לעיקרן הראשון זרע קדש מצבתם כאשר יהיה לעתיד מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. הוא יהיה לנו לסתרה. וישיב לנו את העטרה. בימינו יהיה במהרה. אכי"ר:

תקסא

(ל"ת שלד) שלא נתחתן בזכרי עמון ומואב לבד אפי' אחר שנכנסו לדת, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה':

אבל הנקבו' מותרות מיד אחרי שנתגיירו ומכאן תבין כמה גדולה מצות גמילות חסדים שהרי כל הגוים מותרין מיד. מצרי ואדומי עד שלשה דורות. עמוני ומואבי עד עולם והאידנא כולם מותרין מיד כי כבר בא סנחריב ובלבל כל האומות ועמון ומואב טהרו בסיחון לפיכך כל הבא להתגייר מקבלין אותו. ומלבד הטעם הכתוב שדרכו של איש לקדם אבל אין דרכה של אשה לצאת. ואין מן הראוי לענוש אשה בשביל נבלות אשה. עכ"ז גם ראה תראה כי היתר הנשים שבא במצוה זו היה מאת השגחתו ית' על ישראל כדי שתצא מהן אותן שתי פרידות טובות שהם עתידין להיות מושיעי' את ישראל כמו שכבר היו גם בניהן עדי עד:

תקסב

(ל"ת שלה) שלא להשלים עם עמון ומואב לעולם, שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם:

וענין השלמה זו ר"ל מה שנצטווינו במצות תקכ"ז כי תצור אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וגו' הכל כמבואר שם עם עמון ומואב בשנאת ה' אותם על הנבלה אשר עשו עם ישראל והחטיאו אותם במצותיו צוונו שלא להתחתן בהם ושלא נקרא אליהם לשלום כל עיקר כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו כמש"ל בעה"י:

תקסג

(ל"ת של) שלא להרחיק זרע עשו אחר שנכנס לברית הדת, שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:

וכל מה שעשה לך עשה מכח גזרתו ית' בברכה שברכו אבינו יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו ואלולי שהקול קולו של יעקב לא היו הידים ידי עשו נמצא שאנחנו גרמנו לעצמינו שיתגרה בנו כי הוא שלוחו של מקום ובכל עושה שליחותו והאלהים עשה שיראו מלפניו וכל פעל השם למענהו וגם רשע ליום רעה. כדאיתא במדרש אלה הדברים מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרי האי קרא לא רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה מי יובילני מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה וכו' א"ל הקב"ה דוד ידיך חדודות וחרוצות הן ואני רוצה לרדות את עולמי בהן. ד"א דוד אני צריך בהן לדורות וכבר משה רבך בקש להזדווג בהן ואמרתי לו רב לכם רב יצוה לתלמידיו הרי לך שמשה רבינו ודוד אדונינו נצטוו שלא להכריתם ואין לך לדון ק"ו מעמון ומואב שהוא ק"ו דאית ליה פירכא הבט נא וראה מ"ש לפנים ולאחור ותמצא טעם נכון ומספיק. ודע כי עיקר הצווי הוא שלא לרחקו. אך אין עלינו חובה לקרבו ולהתחתן עמו. או עם המצרי אחר דור שלישי. כי אין חפץ להי"ת ששום מיוחס יפגום יחוסו עם מי שהוא מדרגה פחותה ממנו. אלא שנשאר הדבר שלא נתרחק מהם מצד איסור תורה או מחמת שנאה כי אין כאן איסור ולא שנאה. כי בן בנו של הגר. כשר ומוכשר מן התורה כמ"ש שמצרית שנתגיירה בעודה מעוברת. בנה הוא נקרא שני. אע"פ שהורתו בטומאת מצרית. כי הכתוב תלה הדבר בשעת לידה:

כמ"ש בנים אשר יולדו להם וגו'. הרי שהכתוב תלאן בלידה. ושמור כלל זה בידך שבאומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם. ולעולם להחמיר הא כיצד גר עמוני שנשא מצרית הולד זכר עמוני. ושדינא ליה בתר האב. כדי שלא יהא זרע הזכרים מותר לעולם. ואם ילדה נקבה שדינא לה בחר מצרית. כדי שלא אהת מותרת לבא מיד בקהל. כמו העמונית שהתורה תורה מיד כשאר האומות. וגר מצרי שנשא עמונית הולד בין זכר בין נקבה. הלך אחר הפגום שהוא המצרי ולא אחר האם שהוא עמונית להכשיר הנקבה. ועכו"ם הבא על שפחה עכו"ם. או עבד עכו"ם שבא על עכו"ם בת חורין. הלך אחר הזכר. עפ"י הכלל הנזכר שאמרו באומות הלך אחר הזכר ואין קפידא בעבדות ושפחות בעודן בגיותן. אבל עכו"ם הבא על השפחה שטבלה. הולד עבד. ועבד שטבל שבא על עכו"ם הולד עכו"ם. והלך אחר האם. וזה הכלל בן הבא מן העבד. או מן עכו"ם או מן השפחה. או מן עכו"ם. הרי הוא כאמו. ואין משגיחין על האב. ולפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין כשר כשאר עבדים משוחררין ומותר בבת ישראל ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים. וכן הדין לממזר הבא על העכו"ם שהולד עכו"ם. נתגייר הרי הוא כשר. כשאר גרים. עכו"ם ועבד שבאו על הממזר' הולד ממזר ועכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. בין פנויה בין בא"א. בין באונס בין ברצון. ואמנם אם נקבה תלד יש מי שפוסלה לכהונה. והרמב"ן כתב שאם נשאת אין מוציאין אותה מידו. והולד ספק חלל. ועוד אמרו ממזר מותר לישא גיורת. וכן הממזרת מותרת לגר. והבנים משניהם ממזרים שהולד הולך אחר הפגים שנא' בקהל ה'. וקהל גרים לא אקרי קהל ה' ולכן גיורת שנשאת לגר. והולידו בן אע"פ שהורתו ולידתו בקדושה. הרי זה מותר בממזרת עד שישתקע שם גירותו ממנו. ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת. ואחד הגרים וא' העבדים משוחררין דין אחד לכולן. וגר שנשא את ישראלית או ישראל שנשא גיורת. הולד ישראל. ואסור בממזרת (ומלבד הממזר ודאי שכתבתי לך במצות תק"ח. יש עוד ספק ממזר. דהיינו שבא מספק ערוה כמ"ש בהרמב"ם פט"ו מא"ב שמן התורה מותר לבוא בקהל. אבל חכמים עשו מעלה ליוחסין. ואסרו גם הספיקות כמ"ש. ויש עוד ממזר שלישי והוא הנקרא ממזר מדברי סופרים כגון באשה ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים ובא עליה והיא תחת השני הרי הבן ממזר מדברי סופרים):

תקסד

(ל"ת שלז) שלא להרחיק המצרי ולתעב חתונתם בדור שלישי אחר כניסתם לדת, שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו:

וכבר הקדמתי לך שמשעה שסנחריב בלבל את האומות כל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב ולפיכך גר שנתגייר בזמן הזה בכל מקום בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין משאר אומות אחד זכרים ואחד נקבות מותרין לבא בקהל מיד והרמב"ן והרא"ש ז"ל ס"ל שהמצרי עדיין באיסורו כדקאי קאי עד דור שלישי מכח שנתן הכתוב קצבה לחזרתן מקץ ארבעים שנה אקבץ את שבות מצרים אבל בכל השאר מסכימים דכל דפריש מרובא פריש.

ובטעם למצות אלו ע"פ הפשט ראיתי לא"א הגאון המפורסם זלה"ה הולך בדרך ישרה. שדשו בה רבים בתורה. שהיתה כוונתו ית'. שנקנה בנפשותינו המדות טובות והדעות אלהיות. בהכרת החסדים. ולהחזיק טובה עליהם. ושלא להיות כפויי טובה זה לזה. ומינה נילף חיובנו אצלו ית'. בק"ו שאדם דן מעצמו אם על המצריים שנשתעבדו בנו. והטביעו בנינו במים. ורדפו אחרינו אל המדבר. והאדומי שהחריב בתינו. ושרף את היכלינו. ועשו כל מה שביכולתם. כדי שלא יזכר שם ישראל עוד. עכ"ז להיות שישבנו בארצם. ומפני שבשם אח יקרא עשו אבי אדום ליעקב. צותה תורה עליהם. שלא נתעב אותם. ונשלם להם גמול טוב לקרבם אך לא לרחקם. וע"י נביא נאמר דרשו את שלום העיר וגו'. מכל שכן וק"ו בן בנו שק"ו. דראוי לפתוח פתחא להאי גלותא אריכתא. מהכא כי עבדים אנחנו. ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו. ויט אלינו חסד. לפני המלכים האדירים אשר בארץ וים רחוקים. שבזמן הזה הם המה מלכי האדמה באדמה שישראל שרוים בתוך מלכותם ירום הודם והדר חסידותם. כי בחסד אל כל היום מקבלים אותנו בסבר פנים יפות. בחירות הנפש. לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' אלהינו אותנו. בחקי תורותיו הקדושות. זו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ומגידי החכמי האמת והצדק פוק חזי שזכינו הי"ת בימינו לראות כי אב ובנו הקסריים החסידים נוחם עדן שקדמו לקיסר האדיר הזה ירום הודו והדרו. ושני המלכים אדירים מפולין ופרוסיא ירום הודם הם ובניהם חיים עד העולם נתנו רשות להדפיס הש"ס. כנראה מתוך החרות שלהם. ומתוך דברי השבח הניתן להם תוך דברי הסכמת הגאון המפורסם מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל אב"ד דק"ק פוזנא וק"ק פ"פ דמיין יע"א בש"ס שנדפס בפ"פ דאדר וק"ק ברלין יע"א קחנו משם כי טוב הוא לישראל למשמרת לדעת את אשר הפליא ה' את עמו, ופקח עיניך גם על המורה מקום שכתבתי לך בלקט הקמ"ח שהדפסתי שנת אשתקד על הש"ס בדף נ"ג ונ"ד. בעדות ברורה לא לבד מחכמי אמונת לוטיר. כי אם מהחכמים הראשונים שהם עמודי אמונתם באפיפיור שברומי יע"א. כנודע לבקי בהם ובספריהם כי ודאי זה חסד של אמת. מבעל התורה אשר נתן לחן ולחסד בעיני כל רואיה כי לא לבד החכמים ההם משבחים ומפארים לחכמי התלמוד בענין שנוגע לדינים דאין ערוך להם אלא אף זו שהם ממליצים והם פרקליטין בעדינו נגד איזה אויב ומקנא המדבר סרה על דברי ההגדות ומעשי נסים שנזכרו בו ובפה מלא הם מעידין קשט דברי אמת. שאין בתוכו שום דבר זר שיהיה מנגד בפועל לממלכות הארץ ולדתיהם ח"ו. ושראוי והגון להעלותו בכתבם ובלשונם לשון לטי"ן למען ילמדו בו הרבנים המחזיקים ישיבה ביניהם כי זך וישר פעלו. ועולה לא נמצא בו. רק שהוא ממולא מחכמה. ודעת ויראת ה' ושהם דרכו דרך החכמים הפילוסופים הראשונים. בהסתרת הדברים העמוקים. במלבוש ומכסה עתיק. כדי שיד כל אדם לא תהיה שוה בהם. ובודאי שכל מה שדברו החכמים האלה. בשבח חכמי ישראל. אינו אלא לבושת קצת מבני ההמון אשר לא ראו אור. ובזדון לבם, מבלי ידיעה והשגחה. מזלזלים ומלעיגים על דברי ההגדות. ולא ידעו כי בנפשם הם המדברים באלקים ובמשה. שקבל תורה מסיני. ושם שם נאמרו לו כל הדברים שבע"פ אפילו מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש. וכבר הסכימו כל ישראל. שאחר חתימת התלמוד. אין כח שום ב"ד יפה להרהר אחריו. הואיל וכל הכתוב בו הוא מסורת בידינו מאבות אבותינו:

נחזור לענינינו שברכות התורה יחולו ודאי על כל המלכים והשרים והחכמים שבהם שמעמידין אותנו לא לבד בחירות הנפש. אלא שנותנין לנו גם את זה. חירות הגוף. לסחור את הארץ כאחד מהם. שודאי ראוי להחזיק להם טובה כפולה ומכופלת. ולהתפלל בעד שלומם שכרם הטוב במה שהוא טוב יהיה מרובה להם מאת אבינו שבשמים. ואנחנו להיות להם לעבדים נאמנים כי כך היא חובותינו מן התורה. וכך נאה לנו להכיר בטובתם וחסדם. ולדרוש את שלומם וטובתם של כל המטיבים לנו ולבנינו כל הימים כעל כל אשר גמלנו הי"ת על ידם. ומכאן אתה רואה מנהגן של ישראל דבכל שבתות ה' מברכים למלך יר"ה ושריו ויועציו וס"ת בבימה שתורה היא וכל פתי שיאמין ויאמר הפך מזה הדבר. שתורתינו מלמדת אותנו לרמותם. ולגנוב את ממונם. ולבקש רעתם ולקללם ח"ו אינו אלא טועה חוטא ומחטיא. והוא ודאי מזרע עמל אשר תמיד היה רודף ישראל ודרך ה' לא ידע. כי צדיק ה' בכל דרכיו. והוא ותורתו הקדושה הם המדריכים את בניהם בני ישראל. בדרכים ישרים ותקנו לנו חקים ומשפטים צדיקים. ובאהבתו אותנו. לא היה לו לצוות לנו. דברים זרים כאלו. להבאיש את ריחינו ביושבי הארץ כדי שח"ו יאספו עלינו והכונו. ואנחנו מתי מספר שאינו עולה במנין וזהו היא דרך ישרה שדרכו בה כל חכמי ישראל האמתים וראשי הק"ק שבכל דור ודור מדריכים את העם בדרך ישרה זו. שנצטווינו בה להסיר המכשולות מדרכי הרבים כנראה מתוך ספריהם. ועיין בקידושין דף כ"ה. ובבא קמא דקי"ג דהוכיחו מקרא דגזל הנכרי שהוא אסור מן התורה. ומכ"ש דנוצרי. שאם אמיתות זה היה נודע ונגלה בבירור לעיני כל האומות ושריהם ודאי שלא היה עינם רעה נגד חכמי ישראל ומנהיגיהם. והיו נותנין להם יד בכל השליטה הנצרכת להעמיד הדת על תלה באמיתות. לפי שהיא המדרכ' ומייעצת ישובו של עולם העליון והתחתון. כי לא יחסר כל בה. ואם איזה אויב ושונא. לאיזה תכלית וסיבה. מסביר להמון הגוים דברים המתנגדים להאמת הזה מובטחים אנו בחסד עליון אשר בידו לב מלך. ראשיהם שופטיהם ושוטריהם וכל נכבדי ארץ המה בחכמה אשר חלק ה' להם יכירו וידעו את אשר ידעו בו כל החכמים שקדמו להם כי רוע לבו של המסית ומדיח זה המוציא לעז על ישראל ועל מעשי ידיהם. אינו אלא מחמת קנאה ושנאה. ומעוט אמונתו וחכמתו לא לבד בתורתינו רק הוא חסר דעה גם בכל נימוס ודת אנושית. והיא הגורמת לאותו עוכר ישראל. לבקש עילה למלא חסרונו בעמל אחרים ובעלילה מדבר דברים אשר לא כן צותה תורה לישראל ושאין השכל מחייבם ועיין מה שכתבתי בפרורי פת הקמ"ח שלי על דניאל בסימן יו"ד. ולמה שטוענים שהתורה צותה לא תחיה כל נשמה וכדומה לכתובים הללו. כבר הספרים מלאים בהוראת טענה זו שאין בה ממש כל עיקר ולאו מכללא של תורה שבעל פה לבד אתמר לנו אלא גם לרבות בפירוש התורה אמרה כי אין כל הכתובים הללו מדברים אלא על אותם הגוים משבעת העממים אשר היו צוררים. ושלא קבלנו מהם שום טובת הנאה והיו מכעיסין לאדון כל הארץ התועבות אשר היו עושים:

וקרא מלא הוא ומפורש שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. והם הנקראים בלשון רז"ל נכרי שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת. אמנם כל המאמין מציאות האל וחידוש העולם. והנבואה ושכר ועונש. כמו הנוצרים שבימינו. הרי זה בעל דת. ואין לנו רשות להזיק את ממונו. ומכ"ש להורגו כי כל אלו שבזמן הזה שישראל גרים בתוכם יודעים דיש אל אחד. ואב אחד לכלנו. וקוראים אליו דודאי לא עליהם צותה תורה לבקש רעתם חלילה:

ופוק חזי מאי דקמן שלמצרי ואדומי. אמרה תורה לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. וכי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וכשהיו צרים עליה. ונופלת בידי ישראל צותה תורה להניח רוח אחת מבלי מצור כדי שכל מי שירצה להמלט על נפשו. שילך לו דרך אותו הרוח. שניתן לריוח והצלה כמבואר בהרמב"ם ז"ל. וקרבנות החג בשבעים פרים יוכיחו היותינו מצווים להטיב ולא להרע. כי הקב"ה חס על בריותיו ואפילו על העצים צותה תורה לא תשחית את עצה. וכאלה רבות. למי שעינים לו לראות. ראה יראה כי יהיה מן הטעם שיהיה. רצונו יתברך אינו אלא שישראל עם קרובו. ילכו באורחותיו הישרים. כדי שיתקדש שמו ברבים וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. עד שאמרו בתלמוד ערוך. על פסוק כספו לא נתן בנשך. אפילו ברבית דגוי. ואילו רבית העכו"ם היתה מצות חובה מן התורה לא היו משבחין דבר זה שביטל מצות עשה שבה. ומה שבאה לכלל מנין. הוא מהטעם האמור שם שאז ודאי בדבר אשר זדו עליהם. דלא נפלאת היא ולא רחוקה. ואשריו למי שלא בא לידי מדה זו. ומכל שכן לידי גזל שבפירוש מוכח מן הגמרא ומפרשיה. שדעת אותם מרבותינו ז"ל שאמרו בקדושין ובבא קמא דף קי"ג גזל העכו"ם אסור היינו מדאורייתא דהכי קי"ל שגזל העכו"ם אסור. הן מטעם שהתורה אסרה אותו בסתימת הדברים לא תגנובו. וכדומה ולא פירשה כמנהגה לפרש שור רעהו וכיוצא ועוד מטעם שהוא מבאיש את ריחינו ביושבי הארץ. והגונב מהם כמעט קרוב לודאי שנקרא רודף את ישראל. ועוד בה איסור חמור של חילול ה' שנצטוינו עליו ולא תחללו את שם קדשי וכבר ידוע כי עון ח"ה חמור מאד. עד שנאמר בו שאין לו כפרה עד שעת מיתה. לכן שמענה ואתה דע לך להזהר. ושמור נפשך מאד כי לפעמים עשיית נבלה אחת אנו רואים שמאוס' לפני הקב"ה. יותר מכל העבירות החמורות שבתורה. כמו שריחוק עמון ומואב יוכיח. שריחקם הי"ת עד עולם ע"ד אשר לא קדמו אותנו בלחם ובמים שלא היינו נצרכים להם ולמצרי ולאדומי לא ריחק עם היות שעשו לנו מה שעשו בכן אל יקל וימעט בעיניך לעשות נבלה כזאת בישראל כי אם תחקור תמצא שגדולה היא בעיני המקום ובפרט מהנמשך ממנה ח"ו. והנה עתה כי זרח השמש על הארץ בשאלות ותשובות הגאון האמיתי האב"ד הישראלי גדול הדור והורו מוהר"ר צבי אשכנזי זל"ה מצאתי ראיתי שבתשובה כ"ו הולך ואור להוכיח במישור הדעת האמיתי הנז' דמאן דאסר גזל העכו"ם מדאורייתא קא אסר עי"ש ושפתים ישק. ועיין מצות תע"ו ותקכ"ה:

תקסה

(ל"ת שלח) שלא יכנס כל טמא תוך מחנה לויה שכמוהו לדורות הר הבית, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה:

ומדלא כתב לא יבוא אל תוכו. בא ליתן לו מחנה אחר והיא לויה מלבד מחנה שכינה שכבר נאמר ויצא אל מחוץ למחנה:

תקסו

(עשה רכח) להכין ולייחד מקום קבוע לעשות כל אחד צרכיו מחוץ למחנה. שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה:

ואין יד אלא מקום כמ"ש איש על ידו לדגליהם דיהונתן תרגם והוא מתקן ליה תמן אתר לפלגא בה ביזתא וכמו והנה מציב לו יד כי הוא שבח לאומה הקדושה הישראלית שאפילו כשיוצאין חיילותיהם למלחמה הם מתנהגים בטהרה ונקיות המביא לידי רוח הקדש כנודע וכל רואיהם יכירום כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך ולכך והיה מחנך קדוש:

תקסז

(עשה רכט) להיות לכל אחד ואחד מאנשי החיל כלי החפירה תלוי לו עם כלי מלחמתו שנאמר ויתד תהיה לך על אזניך:

ואין אזניך אלא מקום זיוניך כדי לחפור בו חפיר' באותו מקום הקבוע לעשות בה צרכיו ולחזור עפר החפירה לכסות את צואתו באופן שלא תראה כל עיקר ק במחנה המלחמה:

תקסח

(ל"ת שלט) שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו:

אעפ"י שאדוניו ישראלי. גם זו לטובה היתה מעלת ארץ ישראל שהיתה קולטת העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות. כשהיו בורחים לתוכה להוציאם לחירות ומצלת אותן מהעבדות והיה האדון חייב לשחררו והעבד היה כותב לרבו שטר חוב בדמיו עליו:

תקסט

(ל"ת שמ) שלא להונות את העבד הנזכר שברח מח"ל ואפילו בדברים, שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו:

וזו אונאת דברים כי כמו שהזהירנו על אונאת הגר בתוספת לאו לחולשתו וגנותו הוסיף גם כן לאו שלישי על העבד הזה לפי שהוא יותר חלוש ושפל שלא להונות אותו מאחר שהעבד הזה מל וטבל לשם עבדות לפי ערכו הרי הוא כמו הגר צדק שקבל עליו התורה ולפיכך צותה תורה עליהם בתוספת אזהרה:

תקע

(ל"ת שעא) שלא לבעול את האשה בלא כתובה וקדושין, שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל:

ונכפלה האזהרה לאבי הבת בקרא דכתיב אל תחלל בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות לפי שהיה באפשרות לעלות על דעת האנושי לומר שהואיל שהתורה לא חייבה לאונס ומפתה אלא עונש ממון. וגם זכתה לאב בקדושי בתו. ושיכול למכרה. א"כ יראה להם שהותרה הרצועה לאבות למסור את בתם לבעילת זנות. בדרך שכירות. או מתנה לפיכך אמרה תורה דע נא וראה שכל אחד מהאופנים הנזכרים לא יקרה אלא פעם אחת בכל דור ודור שימצא אדם עז פנים בישראל שיפתה או יאנוס את בת חבירו. או שימצא עוכר שארו אכזרי שימכור בתו. ולכך ענש הכתוב ממון ולא זולת. אמנם כשיהיה הענין ברצון שניהם והסכמת דעתם מאחר שיכול להמשיך נזק גדול שתמלא הארץ זמה ויבואו להזדווג עם איסורי ביאה צותה תורה לאב שלא ימסו' בתו לכך. ולאשה שלא תפקיר עצמה לכך. ולב"ד שימחו בידם שכל קלקול הדור תלוי בראשי העם שבידם למחות ואינם מוחין.

ועיין בש"ה מה שהשיג הרמב"ן ז"ל בדבר מ"ש בלא כתובה וקדושין שהרי הכתובה אינה מן התורה ואיך ילקה עליה וא"ת שהרמב"ם פסק כדעת רשב"ג שאמר שכתובת בתולה דאורייתא והלכה כמותו כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"י עכ"ז צריך עיון דחזינא ליה בעשירי דה"א דפסק כמ"ד דכתובה דרבנן שחכמים הם שתקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ובריש ההלכות הנז' לא כתב רק הבועל בלא קדושין לוקה דמשמע שבבעילה בלא כתובה אין בה מלקות דוק ותשכח דרבו הדעות בהלכה זו ובפסוק זה:

ומה שלא בא במספר לאו דלא תהיה קדשה היינו משום דכל קרא חדא מלתא הוא לישראלית הנבעלת לישראל בלא כתובה ובל"ק. ורישיה דקרא אזהרה לנבעלת וסיפיה דקרא אזהרה לבועל וכן למדתי ממ"ש הרמב"ן ז"ל בהשגותיו בשורש ה' סק"י על פ' ולא תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ עי"ש דהא אשכחן בפ"ד מיתות כהאי גוונא ואת זכר לא תשכב. אמרינן אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מנין וכו' אוף הכא לא תהיה קדשה אזהרה לדידה ומינה דלא יהיה קדש אזהרה לדידיה ודעהו כי במצות ש"ק מל"ת בסמ"ק שלו כתב ז"ל ואמנם בא לפי דעתי לא יהיה קדש לחיזוק כמ"ש לא תנאף והוא אזהרה לאשת איש כמ"ש ואח"כ אמר ואל אשת עמיתך וגו' וכגון זה הרבה כמ"ש בש"ט עי"ש ותמצא ברור טעם דלא בא במנין לאו דלא יהיה קדש דהרמב"ם ז"ל תפס במושלם שלא למנות רק אחד מהלאוין שבאו במצוה ולא כלם דאם כן הוו פשו להו טובא ודוק:

תקעא

(ל"ת שמב) שלא להקריב לגבי המזבח אתנן זונה ומחיר כלב, שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך וגו':

ואחד אתנן זונה גויה או שפחה או ישראלית שהוא ערוה עליו או מחייבי לאוין אסור וכן נמי אתנן הזכר. ואתנן הוא הטלה או טלאים שנותן לה באתננה לעולם גופן אסור. וכן נמי המחיר כלב שהוא האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה אפילו כמה טלאים תחת כלב א' כולם אסורים משום הקריבהו נא לפחתיך מה גם כי אין קטיגור נ"ס והרי הקרבן עצמו קורא תגר ומגלה קלונו כי בעד אשה זונה עד מחיר כלב בא להקריב לפני אדון הכל יתברך שמו וראיתי להרמב"ן ז"ל בהשגותיו על ש"ט במין השני שכתב ז"ל והעולה מכל זה שהנפרטין בלאו א' אין לוקין עליהם אלא א'. והנה נודה בדינו של הרב בלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. ושאור ודבש ומשפט גר יתום כי דעתו זכרונו לברכה שהם שני לאוין וכן דעת מוהרדב"ז זכרונו לברכה וכיוצא בהן כולן עי"ש והבן:

תקעב

(ל"ת שמג) שלא ללות ברבית מישראל, שנאמר לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך:

ובא הפי' לא תנשך מאחיך דהיינו לאסור על הלוה שאינו יכול ליקח בהלואת רבית מעות ישראל חברו ולומר שהוא מוחל לו הרבית כי לכן הוכפלו האזהרות ששה לאוין למלוה שהוא הנושך וגם ללוה שהוא הנשוך שלא יתרצה להיות נשוך כי הוא יעבור על לאו דלא תשיך ולאו דלפני עור לא תתן מכשול ואין זה דומה ללאו דלא תונו שמי שנעשית לו ההונאה אין עליו חטא ומשפט אשם. דהכא המלוה והלוה הערב הסופר ועדים כולם נכשלים בנשך ארס של עכנאי הרבית עד שאמרו רז"ל על המתעסקים בו שהם כאילו כפרו באלהי ישראל. וביציאת מצרים. ותחיית המתים. ונכסיהן מתמוטטין ויורדים לבאר שחת ואינם עולים לעולם. ועם היות שכולם נפטרו ממלקות שהרי המלוה שהוא העיקר שעושה המעשה רע אינו במלקות שהרי ניתן להשבון ומכ"ש הנהו דפחיתי מיניה ואתו מחמתיה עם כל זה עונש כולם חמור שמור נפשך ומאדך מאד מאד:

תקעג

(עשה רל) לבקש רבית מן האומות אם נרצה להלוות להם והם ירצו ללוות מאתנו שנאמר לנכרי תשיך.

זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך מצות ל"ת ואמרו רז"ל שאעפ"י שהרבית שלהם מותר עם כל זה אסור להלוות להם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו. אבל אבק רבית מהם מותרת. והכל כמש"ל מצוה תע"ז שכמו שהם לא יגמלו חסד עם הישראלי שאפילו בינם לבין עצמם יקחו רבית מזה לזה אם כן למה הישראל יעשה חסד עמהם יכול על מגן והם לא מבני בריתינו ולא נצרכים אלינו ואנו צריכים לגמול חסד עם העניים שלנו שאין להם מקום לפנות כדי לפרנס את עצמם עי"ש הכל כמו שמפורש בכתוב אם כסף תלוה את עמי תלוהו ולא לנכרי ולאיזה מעמי את העני ולאיזה עני לאותו שעמך:

תקעד

(ל"ת דמש) שלא לאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שנתחייבנו בהם, שנאמר כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו:

והוא לאו שאין בו מעשה. ובא בפי' המקובל שאיקנוינו עובר על לאו זה עד שיעברו עליו שלשה רגלים כסדרן פסח שבועות סוכות כדעת ר"ש וחכ"א שמשעברו ג"ר עובר מיד אפי' שהיו שלא כסדרן כדאיתא בר"ה ד"ד:

תקעה

(עשה רלא) לקיים כל מה שקבלנו ונתחייבנו על נפשותינו בדבור משבועה ונדרים. וצדקה קרבנות זולת זה, שנאמר מוצא שפתיך תשמור. ועשית. כאשר נדרת לה' אלהיך. נדבה. אשר דברת בפיך:

בפיך זו צדקה וכן כל מלה ומלה מפסוק זה מורה על ענין אחר והתכלית הוא כדי ליתן עשה על ל"ת כדי לחייב לאדם שיקיים כל מה שחייב על נפשו באיזה דבר שיהיה מהדברים ונכפל הציווי במאמר ככל היוצא מפיו יעשה והרמב"ן ז"ל בסמ"ק שלו צ"ד מחלק המצוה לשתים דהיינו מצוה לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו, או הנתנים במצותו לאשר צוה לתתם אליו כמו שבא הרמז בפרשה זו שנאמר כי תדור נדר לה' אלהיך וגו'. ומצוה אחת היא לקיים הנדרים והשבועות של ביטוי דהיינו מה שנתחייב בו האדם מדברי הרשות כגון שנדר או נשבע לאכול היום או שלא לאכול וכיוצא שהוא הביטוי שמוציא ומזכיר בשפתיו הנדר או הידות והכינויים שכל נדרי רשות נתייחדו בפ"מ שהיא פרשת הנדרים ששם כתוב לאסור אסר על נפשו דדרשו בו לאסור את. המותר וכו' עי"ש. אמנם כפי הנראה באמת כי השתי פרשיות כאחת. משטחיות פשט ודרשת המקראות משמע שמדברים הכא והתם משני ענייני נדרים כאחד דהרי התם נמי קאמר קרא איש כי ידור נדר לה' דומה לקרא דהכא א כי תדור נדר לה' ומלא יחל הנאמר התם. באה האזהרה לנדרי גבוה. אם כן קיום נדרי גבוה ונדרי הדיוט מהתם ומהכא נפקי וכלהו חדא מצוה נינהו. כדעת הרמב"ם והסמ"ג ובמ"א זללה"ה:

מצוה זו מנאה הרמב"ם בסמ"ק שלו מצ"ד והביאה מהספרי. ובאמת הכי איתא בר"ה ד"ו ע"א מוצא שפתיך זו מצות עשה. תשמור זו מל"ת. ואל תתמה דהביאה רבינו בשם ספרי. כי דע שכל מה שהובא בגמרא בשם ת"ר הוא נשנה בברייתות ודומה להן. והוא ז"ל תופס תמיד. מעיקרו של דבר מהיכן יצא ודעהו:

תקעו

(עשה רלב) להיות השכיר אוכל מהדבר שיעבוד בו בעת עבודתו כשיהיה הדבר ההוא מחובר לקרקע, שנאמר כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך:

תוכן העניינים

אלה המצות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה