איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
מסכת מנחות · דף צה:
מה שהקשו על הרמב"ם דפסק דתנור מקדש וקפסק דאינו דוחה שבת וי"ל משום דהנה תוס' בסוכה הקשה ר"י וחזקי' אהדדי דס"ל דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת גבי מים בסוכה בשמחת בית השואבה והנה גבי שתי לחם דאמר יקדשו מתוך פ' ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת. וי"ל דהנה רבא אמר אם יקדש זכר לדמיו מגו דנחית קדושת דמים נחית נמי קדושת הגוף וא"כ הוי כמו לדעת ואפילו לא אתי בב"א קדושת דמים עם קדושת הגוף מ"מ אפילו בוולד אמרינן מגו אפילו לא היה הולד בשעת מעשה ע"ש דמדמי אהדדי משא"כ במים ליכא כלל קדושת דמים וגם גבי קומץ כבר קדש קדושת הגוף רק דליקדש דלהוי קומץ א"כ לא שייך לימא מגו כו' וא"כ גם בכאן משתי לחם ל"ק דהא כל כמה דלא כתיב בקרא (דלא) דחי שבת לא דחי כמ"ש התוס' רק דאין רשאי לאפות בתנור קדש כמ"ש התוס' במנחות דף נ"א ע"א תוס' ד"ה אפי לה מאתמול איפסלה בלינה וא"כ האיך שייך לומר מגו דנחית קדושת דמים הא התוס' פי' בדף נ"א ע"א דפסיל בלילה יהא קדוש דלילה אין מחוסר זמן וא"כ תו לא ראוי דלהוי שתי לחם בעד דמים דהא שתי לחם לא דחי שבת וא"כ כיון דהדמים אינו עומד להך קדושת הגוף הוי כמו הקדיש זכר לנסכים דלא נחתה קדושת הגוף וכ"ש אם הקדיש לב"ה ואלא דהקשיא קאי מלחם הפנים דראוי הדמים לשבת אחרת מ"מ הא הטעם גבי לינה אי אמרינן לילה אינו מחוסר זמן הוי קדש קדושת הגוף אע"ג דאיכא איסור דלן מ"מ מצינו בלן באמורין אם עלו לא ירד יע"ש במעילה גבי היתר זריקה משא"כ גבי מצה ליכא שימור מצה אם אמרינן דהוה אסור מכח לינה ולחם הפנים הוי מצה ובוודאי לא חל אחמץ כלל שם מצה ולא חל קדושת הגוף עליו וכמ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט ע"א דמ"ה הוי שפיר בעידנא דאי אמרינן דלא ידחה אח"כ וא"כ שחט וזרק עליו באיסור יע"ש וה"נ הכא אי אמרינן דחל קדושת הגוף א"כ נאסר א"כ למפרע לא הוי כלל מצה כמו דאמרינן בפסחים למפרע ויע"ש בשבועות דאין יכול לעכב משנה על חברתה שנשאר ויקרב בשעירי קודם שנמצא אבר דהוי לשנה הבאה מתרומה חדשה ומתורץ הרמב"ם משא"כ הסוגיא שלנו ס"ל דלא כהך דרש דבעינן שימור לשם מצה דרשאי לאכול:
והנה איתא בתמורה דמקדש הגוף לאשם אם אין הגוף ראוי לכך הוי קדושת דמים וא"כ שפיר (בשתי הלחם) גבי לחמי תודה אם אין ראוי לקדושת הגוף דאין רוצה רק שיהא כולם בב"א קדש הוי עכ"פ קדושת דמים וא"כ שפיר הוי כמו מדעת דאמרינן מגו דנחת קדושת דמים נחתה נמי קדושת הגוף והנה הרמב"ם כתב הטעם דאין יוצא בעיסת הכלבים שאין הרועין אוכלין הוי הטעה שאין זו משומרת לשם מצה כיון שלא נעשה מחשבתו לאכילת שעיקר הוא שהכוונה יהא שיאכל בעלים והנה הפוסקים חולקין ואומרים שאין זה הטעם ובאמת שמזה הוציא הרמב"ם טעם שלו והנה איתא בתוספת דפסחים גבי בדם ובבעלים תעובר דף ע"ג ע"ב דהוי כמו שחטו שלא לאוכלו ואם כן דהדבר עומד לכך חשיב כמחשבה אם כן כיון דאיכא איסור חשיב כמחשבה ומ"ה אמר רב יוסף מצה הנאכלת לשבעה ופי' תוס' בד"ה חלת תודה ר"ל משומרת לשם שבעה כיון דאיכא איסור וא"כ שפיר ל"ק לא מלחם הפנים ולא משתי לחם ומ"ה פסק הרמב"ם לתרוויי' וכתב הך טעמא גבי עיסה שאין הרועים אוכלין בו כיון דרב יוסף ס"ל כן והש"ס במנחות ס"ל דאין הטעם כמ"ש הרמב"ם אך הטעם הוא משום דלא הוי לחם כמשמעות הירושלמי וא"כ שפיר קשה מלחם הפנים משא"כ הרמב"ם דס"ל כרב יוסף ומ"ה פסיק דתנור מקדש ופסק דאינו דוחה השבת א
ובזה מיושב הא דכתב רש"י במקום זריזין בכדי שלא תחמיץ והקשה בספר נודע ביהודא בשם חכם הא בשתי לחם דהוי חמץ קשה ולפמ"ש לעיל ל"ק דמשתי לחם בלא"ה לא קשה משום דלא שייך מגו דנחית קדושת דמים אימא דהשתא הוי שבת א"ו אין רשאי לאפות ולשנה הבאה הא שתי לחם צריך להביא מלשכת מתרומה חדשה וכדאיתא בשבועות דאין רשאי להשאיר משנה זו על שנה הבאה משום דצריך להיות משנה חדשה מתרומ' חדשה ושפיר נקט רש"י ומתו' הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ה' דין ז' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ובדין יוד כתב דאין אפיתן דוחה שבת ולא יו"ט והקשה הלח"מ איך פסק תרתי דסתרן אהדדי ותו הקשה מה דהקשה הגמרא מעיקרא דאמאי לישתן ועריכתן בחוץ וליכא לשנוי מאי דתירץ ב דעשרון לא מקדש דבהדיא כתב רבינו בפ"א מהלכות כלי המקדש דעשרון נמצא וכו' וכתב הלח"מ דרבינו מפרש דמאי דאמר רב אשי בדותא אין הפי' כדכתבו התוס' תברא אלא הפירש דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי אך הא דפסק הרמב"ם דעשרון נמשח קשה וי"ל דהנה רש"י כתב בד"ה במקום זריזין ולא מבפנים ממש אלא בחוץ יאפו כהנים זריזים בכדי שלא תחמיץ:
והנה איתא בס' נודה ביהודה בשם חכם א' מאי שייך תירץ הזה לשתי לחם דהוי חמץ. וי"ל משום דהנה התוס' בסוכה דף נ' הקשו חזקי' אהדדי דשם אמר חזקי' דאין כלי השרת מקדש שלא מדעת גבי מים גבי שמחת בית השואבה והנה גבי דאם הקדיש פ' לחם מוקי התם פלוגת' דחזקי' ור"י דחזקי' ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת ותו הקשו דר"פ מסיק דגם ר"י ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת וגבי קומץ קאמר ר"י דכלי שרת אין מקדש שלא מדעת. אך י"ל דהנה רבא אמר אם אמר יקדיש זכר לדמיו מגו דנחת קדושת דמים נחת נמי קדושת הגוף אלמא אע"ג דאמת דאין מקודש בודאי קדושת קרבן שלא מדעת. אך דכיון דהוה לדעתו על דמים והיה כיון דמדעתו על דמים אמרינן מגו דנחית קדושת הגוף נחית נמי קדושת דמים ואפי' לא אתי בב"א קדושת דמים עם קדושת הגוף אמרינן נמי מיגו וכמו גבי וולד אמרינן כן אפי' לא הי' הולד בשעת מעשה יע"ש דמדמי אהדדי וא"כ הא הדן דאם מקדיש נקבה לאשם הוי אמרינן דנחת עכ"פ קדושת דמים ומגו דנחית קדושת דמים וא"כ גבי פ' עכ"פ נהוי דלא מצי להיות קדושת הגוף כל השמונים עכ"פ איכא קדושת דמים וא"כ כל השמונים והוי א"ש נשתייר כמו מותר שתי לחם וא"כ מגו דנחתו קדושת דמים נחית קדושת הגוף ומשא"כ גבי מים לא מקדיש כלל קדושת דמים דאין רצונו להיות קדוש כלל קדושת דמים ג"כ. וגם ל"ק מקומץ דהנה לחד פ' הוי שם הפי' דמכבר נתקדש המנחה ביום רק השתא דנהוי קדוש הקומץ משלו לא שייך מגו דנחית קדושת דמים דמכבר נתקדש קדושת הגוף ג"כ. והנה בכאן התוס' הקשו לעיל דהא כלי שרת אין מקדשין רק בזמנו. ותי' התוס' דביסא אח"כ מסתמא אם התנור מקדש הוי ג"כ ביסא קודש ולילה אין מחוסר זמן. התוס' כתבו בדף נ"א ע"א דבאמת תנור לא כתיב בקרא וא"כ כל כמה דלא כתיב קרא דדחי שבת באמת מצי לאפות בכלי תנור של חול ולא ידחה שבת וא"כ לפ"ז ל"ק משתי לחם דהנה איתא במס' שבועות בדף י"א ע"א אם אמר יקדיש זכר לדמי' מגו דנחית קדושת דמים נחתו קדושת הגוף ואבל אם אמר יקדיש זכר לדמי נסכיו לא שייך מגו דנחית קדושת דמים וא"כ גבי שתי לחם ל"ק דבאמת י"ל הא כלי שרת אין מקדש אלא מדעת וא"ל מגו דנחתי קדושת דמים הא אימת רוצה דיחות קדושת הגוף בלילה דאזי הוי לילה אין מחוסר זמן וא"כ באמת הא לא דחי שבת ויו"ט רק דבעי לאפות קודם יו"ט ובכלי חול וא"כ השתא דלא אפה והוי ליל יו"ט וא"כ לא קאי לדמי (לחם הפנים) שתי לחם דהא הוי חמץ ואין ראוי רק השתא לי"ט והשתא אי אפשר לאפות דלא דחי יו"ט וקנה שתי לחם חולין הא באמת בעינן דנהוי עשרון במדה לא פחות ולא יותר ולא מצי למצוא בחולין כיון דלא נמדד. ועוד הא כתב התיו"ט דשנים עשר מניפה בעינן זה מעכב בשתי לחם דהוי הלכה למשה מסיני ולשנה הבאה לא קאי דהא צריך לקנות מתרומה חדשה שתי לחם דהוי ניסן שנה חדשה (והנה אם ירצה לומר דהא שתי לחם גופא יקנה אח"כ וא"כ האיך שייך חילול דכיון דבהנך דמים צריך לקנות הא גופא הנ"כ שתי לחם ולעולם לא הוי מחולל ומכירה) וכדאיתא שם בשבועות דמ"ה נא"ב שעירי עיזים מה לי' דנשתייר משנה העברה וא"כ קאי לדמי מותר הלשכה ולא שייך מגו דנחתי קדושת דמים דכיון דלקדושת דמים לא קאי על דמי שתי לחם לקנות בהם והוי כמו לדמי נסכי' ולא אמרי' מגו וא"כ ל"ק משתי לחם רק מלחם הפנים וע"ז שפיר אמרינן דבאמת בשתי לחם נאפה בפנים ואפ"ה אין מקדש דהוי שלא מדעת דכיון דלא שייך מגו ואפ"ה נאפת בפנים דגנאי להוצי' כלי שרת לחול וכמ"ש התוס'. ועיין לקמן בד"ה והנה התוס' כתבו בסוכה לשהות עד אחר אפי' והנה באמת מש"ס דמנחות דף ס"ג בד"ה וכשיר"ת וכן רש"י דמ"ה לא נתקדש עשרון דלפעמים אדם מודד בביתו וגבי לחם הפנים באמת נאפה בחוץ בתנור של חול ובמקום זריזין בשביל דלא יחמיץ. והנה מה שכתב לעיל ליישב קושיות התוס' על הא דחזקי' אמר דכלי שרת אין מקדש אלא מדעת הכי איתא להדיא בשבועות לענין קטורת דשם הוי כלי שרת והוי מקדש קדושת הגוף אע"ג דהתנה דלא יהא רק לדמי והוי אמרינן מגו דנחת קדושת דמים נחת נמי קדושת הגוף רק אם אמר דהקטורת הוי לדמי נסכים אזי אין כלי שרת מקדש שלא מדעת והוא ממש כדלעיל ומיושב שפיר רש"י הנ"ל:
(לזכרון כי העתקה הזאת מפנקס. ונפסק באמצע הענין)