אור ברסלב
איגרא רמה חלק ב מסכת מנחות

איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא

מסכת מנחות

מסכת זבחים

דף סו.

תוס' ד"ה כתיב א' וכ' בסוף אחד. ערבי פסחים דרשי מינה מה שביעי רשות אף ששת רשות ובסוף פ"ק דחגיגה מה שביעי קציר אף ששת קציר וכו' ושמא תיתי וכו' וי"ל משום דהנה בתוס' דחגיגה בדף י"ז ע"ב ואיצרך דר"א ואיצרך דר"א וכו' הקשה הר"ר אלחנן מברייתא דלעיל ליעבד צריכתא וחג השבועות דאר"א ל"ל וי"ל דהאי ברייתא אתיא לסתור דרשת הצדוקי' ולכאורה קשה עדיין ל"ל דר"א אר"א דהא ממילא נמי מוכח דיש לו תשלומין ובשלמא אם הוה מקשה ל"ל ברייתא הוי שפיר שייך הך תי' וע"ק דהא בבריית' לא נקט כלל סמיך דדריש מינה לסתור ס' הצדוקין אך י"ל דהנה הגאון מוהר"ר אברהם ברודא הקשה דהא ממילא מוכח נמי לסתור ס' הצדוקין דהא הש"ס מיצריך דהא דר"א בן יעקב מיצרך דאי מר"א אר"א ה"א דאסור במלאכה קשה הא בחג המצות אין אסור רק יום שביעי ויום השביעי הוי שבת אם נאמר דעצרת הוא לאחר השבת ובודאי אסור במלאכה דהא הוי שבת. ר"ל משום דהנה הש"ס מקשה ואימא שמונה וליקוש לחג הסוכות ומשני תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת ופי' התוס' בסוכה דלא מצי לומר בכאן כמו בכל הש"ס דמרובה אין לדבר סוף וקץ אך הא בכאן יש קץ דהוה רק שמונה אך בכאן הוי הפי' דהא בשלמ' אם נימא מועט הוי אמת דמועט אם נימא הוי אמת דהא בכלל המרובה הוי נמי מיעוט ומשא"כ אם המרובה לא הוי אמת כמו מיעוט אם הוי מיעוט אמת וא"כ לפ"ז יהא תיקשי דלמא שמונה ולא שייך תו תירץ הש"ס תפסת מרובה לא תפסת דהיינו בשלמא במיעוט הוי בכלל מאתיים מנה דהא בכאן אם נימא תפסת מרובה יכול להיות דעצרת אחר השבת וא"כ אם חל שבת ביום שביעי הוי עצרת לאחר ששה ימים שחל באמת השתא ומשא"כ אם נימא דהוי תשלומין רק שבעה וא"כ הוי בודאי עצרת דהוי התחלת המנין מלאחר י"ט של פסח דאל"כ תיקשי ל"ל דראב"י דהא הוי שביעי שבת וכקו' הגאון הנ"ל וא"כ חל עצרת מקודם וא"כ לא שייך דמנה בכלל מאתיים והוי המיעוט בודאי אמת דהא לא הוי אמת דהוי שבעה ימים אחרים ולא אותן הימים דאמרינן אם הוי השמונה ימים תשלומין וא"כ לא הוי המיעוט בוודאי אמת ואינו שייך תפסת מרובה לא תפסת וא"כ ל"ק קושיות הגאון הנ"ל. אך מה כי אמרינן דמה חודש למנין אף עצרת למנין וא"כ עכ"פ לא יותר משבעה ימים. דהא מנין אין יותר משבעה ימים וא"כ לא מצי להיות יותר משבעה ימים וא"כ אי אמרינן כס' הצדוקין ל"ל דר"א בן יעקב דהא הוי שביעי שבת ויותר משביעי לא מצי להיות דעכ"פ או שביעי או יום א' וא"כ בזה מיושב קושיות התוס' הנ"ל דבאמת כי מוקמינן על הך דששה מן החדש ושביעי מן הישן כדי לסתור ס' הצדוקין וא"כ תקשי כנ"ל כקושיות הגאון הנ"ל (דבלא"ה לא מצי להיות כס' הצדוקין הנ"ל) דכיון דלא מצי להיות יותר משבעה ימים מכח דרבה בר שמואל או דמה שביעי קציר אף ששה קציר וא"כ כיון דבאמת ח"ה נמי אסור בדבר שאינו אבוד וא"כ שפיר דמותר בשביעית בתשלומין בדבר שאינו אבוד וא"כ שפיר מוכח תרוויי' ול"ל דילמא על זה לחוד דהוי רשות דאל"כ תיקשי ל"ל שבעה וששי יכתוב רק לשבעה ימים לא תאכל חמץ וממילא ידעינן דהוי רשות וכן מתורץ דלמא על זה דהוי ששי מן החדש דממיל' מוכח דהוי רשות דאל"כ תיקשי הא אמרינן דאם עשאו לחמי תודה אינו יוצא משום דבעינן מצה המשתמרת לשם שבעה וזה אינו ראוי לאחר יום א' הוי נותר וא"כ מ"ה אם נאמר דששה הוי מן החדש וא"כ הא לא הוי מצה המשתמרת לשם שבעה דיאכל כל שבעה דהא הוי יום א' בראשון אסור מן החדש והכי איתא בסוכה דאין עושין סוכה על גמל משום הך טעמא דסוכה לשם שבע' בעינן והא דעשה סוכה בחה"מ הוי טעמ' מקרא שם והוי חילוק הואיל דהוי ראוי קודם וכן על גבי אילן משום דביו"ט אסור לעלות במחובר (כ"ע מודה בזה רק דטעמ' דמאן פליג משום דהוה רק מדרבנן אסור להשתמש בב"ח ובמחובר. וכתבה תורה סחה ששה מן החדש ומשמע כל האכילה יהא מן החדש ואין צריך לאכול אכילה אחרת א"ו דהוי רשות והוי שפיר שמעינין כל התלתא מהך דמוקי לששה מן (הישן) החדש וממילא מוכח הנך תלתא ומתורץ קושית התוס':

אך דקשה דאמר רבא שם במנחות כולן אית להו פירכא לבר מהנך תנאי בתראי בין בבריית' קמייתא בין בברייתא בתרא והנה רבא מק' על הנך תנאי קמאי דלמא ביו"ט האחרון וא"כ לפ"ז אם בי"ט אחרון וא"כ לא מוכח תרווייהו דלמא רק על חדש ששה ול"ק קו' הגאון הנ"ל ז"ל י"ל דדילמ' בי"ט האחרון ושפיר הוי אמינא דאסור בעשיית מלאכה בתשלומין אך י"ל או דהא בחגיגה דף ח' יש לימודים דאסור דבאמת הוי מלאכת ח"ה מדרבנן (והנה בחגיג' יש לימודים עוד דח"ה אסור מן התורה מכח ק"ו יע"ש היטב) ומאן דדריש דהוי מן התורה באמת על זה התנא ע"כ ס"ל כמו הנך תנאים דלא דרשי רק דלא אמרינן דלמא הוי רק לאחר שבת אבל על יו"ט אחרון לא מתרצי כלום ועוד דעל זה לא שייך פירכא דעכ"פ יהא מוכח דהקרא הוי לבתר יומא קמא רק דתיקשי דלא יהא מוכח מלאכת ח"ה מן התורה ורבא רוצה לומר דעל הנך תנאי לא מוכח דהוי בתר יומא קמא ומתורץ בזה הרמב"ם דכתב דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ויליף מהיקשא ובאמת להרמב"ם הא בעינן על בל תאחר אך י"ל דבאמת הפ"י מקשה מאי פריך ות"ק תשלומין מנלן דילמא דהוי כמו דהוי עכ"פ מיתור חג המצות דבי' פתח ומ"ה מוכח תשלומין אך י"ל דא"כ אכתי קשה מנלן תשלומין דלמא אי לאו חג המצות ולא הוי כתיב רק חג הסוכות ה"א דעל תשלומין לעצרת בשמונה ימים כמו ח"ה ואפשר לא הוי מוקי בבל תאחר. (ולא הוי ידעינן אם לבעל תאחר או לתשלומין כלל לשבעה אך מה כתיב ג"כ חג המצות והוי ע"כ חג הסוכות או חג המצות דאי לתשלומין ל"ל חג הסוכות א' מיותר וא"כ אתי על בל תאחר ודחי וא"כ לאחר כך דמיצריך למכתב לא מוכח כלום רק בל תאחר לבד ולא לתשלומין וע"ז שפיר משני דיליף עכ"פ דמה חודש למנוי' והן דנימא על יום או על שבעה עכ"פ לא יותר משבעה ימים ושפיר יליף א"י ת"ז כ"ק וה"פ ולא הוי מטעמן דיליף מסוכה דשמונה ימים ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א:

ובזה מיושב קו' המהרש"א דמק' בחגיגה דף י"ז ע"ב האיך יליף מאמרה תורה דנילוף מיובל דמונין שנים ואין מונין שנים וכן הקשו התוס' דנימא תפסת מועט תפסת והוי רק חד יומא ולפמ"ש מתורץ דבאמת אין צריך רק דלא נימא יותר משבעה והנה על מאי דא"ל מהרש"א דסמיך על לימוד של ראב"י קשה הא ר"י פליג על זה וא"כ ע"כ לר"י לא הוי רק או דברגל א' עובר או בשני רגלים ואמאי פסק הרמב"ם דלא כר"י וע"ק אליבא דר"י גופא הא הוא אמרה הלכה כסתם מתניתין וא"ל כסתמא דיחידאה לא אמר ומתניתין כ"ה דהוא יחיד הא הוא גם כרבנן לא יכול למיפסק רק כיחידאה וא"כ אמאי אין הלכה כסתם מתניתין (וא"ל) ולפמ"ש א"ש דלרבנן י"ל אין צריך לומר כראב"י אך כמ"ש לעיל דהוי כקו' הפ"י למה לי חג המצות וא"ל דאפשר לאיתקש לחג הסוכות קשה מדרבה בר שמואל דעכ"פ אין יותר משבעה ימים כן הוי לת"ק ור"ש וע"כ ס"ל כראב"י דהוי חג הבא בזמן קצירה ור"י ע"כ לא ס"ל כר"ש דהא הוא לא דריש חג הבא בזמן קצירה וא"כ כיון דר"י לא ס"ל כר"ש לא פסקינן כסתם מתניתין דכיון דר"י לא ס"ל כן ומ"ה שפיר פסק הרמב"ם כמאן דלא בעינן כסדרן אע"ג דסתם מתניתין כן כיון דאמוראי ר' יוחנן לא פסק כן וטעמא דר"י דהוי סתם יחידאה ומ"ה לא פסק כן רק כרבים דשלשה רגלים אע"ג דהוי שלא כסדרן:

והנה מ"ש לעיל ליישב קושיות הגאון הנ"ל ובאמת דר"א אר"א בלא"ה לא מייתרי דס"ל דלענין לינה בעינן דיליף בח"ה ובשבועות מפסח ואין היקש למחצה יליף תשלומין גם כן וטעמא דת"ק דהרמב"ם דאין צריך לינה לימוד משום דבלא"ה כו' דיחיד מביא קרבן צריך לינה וכמ"ש בס' פ"י יע"ש היטב.

ובזה הנ"ל מיושב הא דלא מביא הך דרשה דראב"י ומביא רק דרשה דרבה בר שמואל ולפמ"ש מתורץ דהאי דרשה דרבה בר שמואל איצטריך גם כן בין לת"ק ובין לר"ש ומשא"כ דרשה (דרבה) דראב"י לא צריך רק לר"ש ולא לת"ק והמקשין הקשה באמת לת"ק ולר"ש ומש"ה לא מביא רק דרשה דרבה בר שמואל:

דף צה:

מה שהקשו על הרמב"ם דפסק דתנור מקדש וקפסק דאינו דוחה שבת וי"ל משום דהנה תוס' בסוכה הקשה ר"י וחזקי' אהדדי דס"ל דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת גבי מים בסוכה בשמחת בית השואבה והנה גבי שתי לחם דאמר יקדשו מתוך פ' ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת. וי"ל דהנה רבא אמר אם יקדש זכר לדמיו מגו דנחית קדושת דמים נחית נמי קדושת הגוף וא"כ הוי כמו לדעת ואפילו לא אתי בב"א קדושת דמים עם קדושת הגוף מ"מ אפילו בוולד אמרינן מגו אפילו לא היה הולד בשעת מעשה ע"ש דמדמי אהדדי משא"כ במים ליכא כלל קדושת דמים וגם גבי קומץ כבר קדש קדושת הגוף רק דליקדש דלהוי קומץ א"כ לא שייך לימא מגו כו' וא"כ גם בכאן משתי לחם ל"ק דהא כל כמה דלא כתיב בקרא (דלא) דחי שבת לא דחי כמ"ש התוס' רק דאין רשאי לאפות בתנור קדש כמ"ש התוס' במנחות דף נ"א ע"א תוס' ד"ה אפי לה מאתמול איפסלה בלינה וא"כ האיך שייך לומר מגו דנחית קדושת דמים הא התוס' פי' בדף נ"א ע"א דפסיל בלילה יהא קדוש דלילה אין מחוסר זמן וא"כ תו לא ראוי דלהוי שתי לחם בעד דמים דהא שתי לחם לא דחי שבת וא"כ כיון דהדמים אינו עומד להך קדושת הגוף הוי כמו הקדיש זכר לנסכים דלא נחתה קדושת הגוף וכ"ש אם הקדיש לב"ה ואלא דהקשיא קאי מלחם הפנים דראוי הדמים לשבת אחרת מ"מ הא הטעם גבי לינה אי אמרינן לילה אינו מחוסר זמן הוי קדש קדושת הגוף אע"ג דאיכא איסור דלן מ"מ מצינו בלן באמורין אם עלו לא ירד יע"ש במעילה גבי היתר זריקה משא"כ גבי מצה ליכא שימור מצה אם אמרינן דהוה אסור מכח לינה ולחם הפנים הוי מצה ובוודאי לא חל אחמץ כלל שם מצה ולא חל קדושת הגוף עליו וכמ"ש התוס' בפסחים דף נ"ט ע"א דמ"ה הוי שפיר בעידנא דאי אמרינן דלא ידחה אח"כ וא"כ שחט וזרק עליו באיסור יע"ש וה"נ הכא אי אמרינן דחל קדושת הגוף א"כ נאסר א"כ למפרע לא הוי כלל מצה כמו דאמרינן בפסחים למפרע ויע"ש בשבועות דאין יכול לעכב משנה על חברתה שנשאר ויקרב בשעירי קודם שנמצא אבר דהוי לשנה הבאה מתרומה חדשה ומתורץ הרמב"ם משא"כ הסוגיא שלנו ס"ל דלא כהך דרש דבעינן שימור לשם מצה דרשאי לאכול:

והנה איתא בתמורה דמקדש הגוף לאשם אם אין הגוף ראוי לכך הוי קדושת דמים וא"כ שפיר (בשתי הלחם) גבי לחמי תודה אם אין ראוי לקדושת הגוף דאין רוצה רק שיהא כולם בב"א קדש הוי עכ"פ קדושת דמים וא"כ שפיר הוי כמו מדעת דאמרינן מגו דנחת קדושת דמים נחתה נמי קדושת הגוף והנה הרמב"ם כתב הטעם דאין יוצא בעיסת הכלבים שאין הרועין אוכלין הוי הטעה שאין זו משומרת לשם מצה כיון שלא נעשה מחשבתו לאכילת שעיקר הוא שהכוונה יהא שיאכל בעלים והנה הפוסקים חולקין ואומרים שאין זה הטעם ובאמת שמזה הוציא הרמב"ם טעם שלו והנה איתא בתוספת דפסחים גבי בדם ובבעלים תעובר דף ע"ג ע"ב דהוי כמו שחטו שלא לאוכלו ואם כן דהדבר עומד לכך חשיב כמחשבה אם כן כיון דאיכא איסור חשיב כמחשבה ומ"ה אמר רב יוסף מצה הנאכלת לשבעה ופי' תוס' בד"ה חלת תודה ר"ל משומרת לשם שבעה כיון דאיכא איסור וא"כ שפיר ל"ק לא מלחם הפנים ולא משתי לחם ומ"ה פסק הרמב"ם לתרוויי' וכתב הך טעמא גבי עיסה שאין הרועים אוכלין בו כיון דרב יוסף ס"ל כן והש"ס במנחות ס"ל דאין הטעם כמ"ש הרמב"ם אך הטעם הוא משום דלא הוי לחם כמשמעות הירושלמי וא"כ שפיר קשה מלחם הפנים משא"כ הרמב"ם דס"ל כרב יוסף ומ"ה פסיק דתנור מקדש ופסק דאינו דוחה השבת א

ובזה מיושב הא דכתב רש"י במקום זריזין בכדי שלא תחמיץ והקשה בספר נודע ביהודא בשם חכם הא בשתי לחם דהוי חמץ קשה ולפמ"ש לעיל ל"ק דמשתי לחם בלא"ה לא קשה משום דלא שייך מגו דנחית קדושת דמים אימא דהשתא הוי שבת א"ו אין רשאי לאפות ולשנה הבאה הא שתי לחם צריך להביא מלשכת מתרומה חדשה וכדאיתא בשבועות דאין רשאי להשאיר משנה זו על שנה הבאה משום דצריך להיות משנה חדשה מתרומ' חדשה ושפיר נקט רש"י ומתו' הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ה' דין ז' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ובדין יוד כתב דאין אפיתן דוחה שבת ולא יו"ט והקשה הלח"מ איך פסק תרתי דסתרן אהדדי ותו הקשה מה דהקשה הגמרא מעיקרא דאמאי לישתן ועריכתן בחוץ וליכא לשנוי מאי דתירץ ב דעשרון לא מקדש דבהדיא כתב רבינו בפ"א מהלכות כלי המקדש דעשרון נמצא וכו' וכתב הלח"מ דרבינו מפרש דמאי דאמר רב אשי בדותא אין הפי' כדכתבו התוס' תברא אלא הפירש דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי אך הא דפסק הרמב"ם דעשרון נמשח קשה וי"ל דהנה רש"י כתב בד"ה במקום זריזין ולא מבפנים ממש אלא בחוץ יאפו כהנים זריזים בכדי שלא תחמיץ:

והנה איתא בס' נודה ביהודה בשם חכם א' מאי שייך תירץ הזה לשתי לחם דהוי חמץ. וי"ל משום דהנה התוס' בסוכה דף נ' הקשו חזקי' אהדדי דשם אמר חזקי' דאין כלי השרת מקדש שלא מדעת גבי מים גבי שמחת בית השואבה והנה גבי דאם הקדיש פ' לחם מוקי התם פלוגת' דחזקי' ור"י דחזקי' ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת ותו הקשו דר"פ מסיק דגם ר"י ס"ל דכלי שרת מקדש שלא מדעת וגבי קומץ קאמר ר"י דכלי שרת אין מקדש שלא מדעת. אך י"ל דהנה רבא אמר אם אמר יקדיש זכר לדמיו מגו דנחת קדושת דמים נחת נמי קדושת הגוף אלמא אע"ג דאמת דאין מקודש בודאי קדושת קרבן שלא מדעת. אך דכיון דהוה לדעתו על דמים והיה כיון דמדעתו על דמים אמרינן מגו דנחית קדושת הגוף נחית נמי קדושת דמים ואפי' לא אתי בב"א קדושת דמים עם קדושת הגוף אמרינן נמי מיגו וכמו גבי וולד אמרינן כן אפי' לא הי' הולד בשעת מעשה יע"ש דמדמי אהדדי וא"כ הא הדן דאם מקדיש נקבה לאשם הוי אמרינן דנחת עכ"פ קדושת דמים ומגו דנחית קדושת דמים וא"כ גבי פ' עכ"פ נהוי דלא מצי להיות קדושת הגוף כל השמונים עכ"פ איכא קדושת דמים וא"כ כל השמונים והוי א"ש נשתייר כמו מותר שתי לחם וא"כ מגו דנחתו קדושת דמים נחית קדושת הגוף ומשא"כ גבי מים לא מקדיש כלל קדושת דמים דאין רצונו להיות קדוש כלל קדושת דמים ג"כ. וגם ל"ק מקומץ דהנה לחד פ' הוי שם הפי' דמכבר נתקדש המנחה ביום רק השתא דנהוי קדוש הקומץ משלו לא שייך מגו דנחית קדושת דמים דמכבר נתקדש קדושת הגוף ג"כ. והנה בכאן התוס' הקשו לעיל דהא כלי שרת אין מקדשין רק בזמנו. ותי' התוס' דביסא אח"כ מסתמא אם התנור מקדש הוי ג"כ ביסא קודש ולילה אין מחוסר זמן. התוס' כתבו בדף נ"א ע"א דבאמת תנור לא כתיב בקרא וא"כ כל כמה דלא כתיב קרא דדחי שבת באמת מצי לאפות בכלי תנור של חול ולא ידחה שבת וא"כ לפ"ז ל"ק משתי לחם דהנה איתא במס' שבועות בדף י"א ע"א אם אמר יקדיש זכר לדמי' מגו דנחית קדושת דמים נחתו קדושת הגוף ואבל אם אמר יקדיש זכר לדמי נסכיו לא שייך מגו דנחית קדושת דמים וא"כ גבי שתי לחם ל"ק דבאמת י"ל הא כלי שרת אין מקדש אלא מדעת וא"ל מגו דנחתי קדושת דמים הא אימת רוצה דיחות קדושת הגוף בלילה דאזי הוי לילה אין מחוסר זמן וא"כ באמת הא לא דחי שבת ויו"ט רק דבעי לאפות קודם יו"ט ובכלי חול וא"כ השתא דלא אפה והוי ליל יו"ט וא"כ לא קאי לדמי (לחם הפנים) שתי לחם דהא הוי חמץ ואין ראוי רק השתא לי"ט והשתא אי אפשר לאפות דלא דחי יו"ט וקנה שתי לחם חולין הא באמת בעינן דנהוי עשרון במדה לא פחות ולא יותר ולא מצי למצוא בחולין כיון דלא נמדד. ועוד הא כתב התיו"ט דשנים עשר מניפה בעינן זה מעכב בשתי לחם דהוי הלכה למשה מסיני ולשנה הבאה לא קאי דהא צריך לקנות מתרומה חדשה שתי לחם דהוי ניסן שנה חדשה (והנה אם ירצה לומר דהא שתי לחם גופא יקנה אח"כ וא"כ האיך שייך חילול דכיון דבהנך דמים צריך לקנות הא גופא הנ"כ שתי לחם ולעולם לא הוי מחולל ומכירה) וכדאיתא שם בשבועות דמ"ה נא"ב שעירי עיזים מה לי' דנשתייר משנה העברה וא"כ קאי לדמי מותר הלשכה ולא שייך מגו דנחתי קדושת דמים דכיון דלקדושת דמים לא קאי על דמי שתי לחם לקנות בהם והוי כמו לדמי נסכי' ולא אמרי' מגו וא"כ ל"ק משתי לחם רק מלחם הפנים וע"ז שפיר אמרינן דבאמת בשתי לחם נאפה בפנים ואפ"ה אין מקדש דהוי שלא מדעת דכיון דלא שייך מגו ואפ"ה נאפת בפנים דגנאי להוצי' כלי שרת לחול וכמ"ש התוס'. ועיין לקמן בד"ה והנה התוס' כתבו בסוכה לשהות עד אחר אפי' והנה באמת מש"ס דמנחות דף ס"ג בד"ה וכשיר"ת וכן רש"י דמ"ה לא נתקדש עשרון דלפעמים אדם מודד בביתו וגבי לחם הפנים באמת נאפה בחוץ בתנור של חול ובמקום זריזין בשביל דלא יחמיץ. והנה מה שכתב לעיל ליישב קושיות התוס' על הא דחזקי' אמר דכלי שרת אין מקדש אלא מדעת הכי איתא להדיא בשבועות לענין קטורת דשם הוי כלי שרת והוי מקדש קדושת הגוף אע"ג דהתנה דלא יהא רק לדמי והוי אמרינן מגו דנחת קדושת דמים נחת נמי קדושת הגוף רק אם אמר דהקטורת הוי לדמי נסכים אזי אין כלי שרת מקדש שלא מדעת והוא ממש כדלעיל ומיושב שפיר רש"י הנ"ל:

(לזכרון כי העתקה הזאת מפנקס. ונפסק באמצע הענין)

דף עב.

ע"ש והנה הרמב"ם פסק דנקצר שלא כמצותו כשר וכתב דדוחה שבת והקשו המפרשים דלא משמע כאן בש"ס וי"ל דהנה עוד הקשו בתוס' בד"ה מנמן שאם נקצר ביום כשר ודוחה שבת וצ"ל דדוחה שבת וי"ל דהנה בדף ס"ח ע"ב בתוס' ד"ה לא אם אמרת תימא דנימא דנקיט האי לישנא וכו' וי"ל דהנה בביצה דף י"ב דא"ל מני ב"ש דאמר לא אמרינן מתוך והקשה הפ"י דלמא הטעם משום מפרק וול דהנה התוס' הקשו בפסחים וביבמות דבעי למילף מחדא ומשני שכן לר דנילוף מחד מפסח ותמיד וחד מהנך קרבנות. וי"ל משום דהנה התוס' הקשו ביבמות האיך ילפינן מכלאים בציצית דהא הותרה מכללה לכהנים ותי' התוס' דהתם נמי משום דעשה דחי ל"ת ועוד דצורך עבודה שאני וא"כ לענין צורך עבודה שפיר הוי הותרה מכללה לענין צורך עבודה וא"כ מ"ה דחי אך דקשה לפי הסברא הנ"ל וכן הוא בתשובת הרשב"א דמה דהותר מכללה הוי כמו לאו דאינו שוה בכל וא"כ קשה לפמ"ש הרשב"א בשבת בדף ק"ד דאפי' דאפשר לעשותו למחר מ"מ דאי אפשר לעשותו מיד אפשר דדחי וא"כ אמאי לא דחי שאר קרבנות שבת (ויו"ט) דהא לאו שאינו שוה בכל אפי' יש לו עשה ג"כ אפי' הכי דחי אך י"ל דמ"ה לא דחי דהנה הש"ס במנחות הקשה כי ילפינן מק"ו דאינו (דוחה) רשאי להקריב טריפה מק"ו דב"מ ואמרינן שבת תוכיח דאסורה להדיוט ושרי לגבוה ומשני משום דמצותו בכך ופרש"י משום דאי אפשר בע"א וא"כ כיון דאפשר לעשותו למחר וא"כ אינו דוחה הואיל דאסור להדיוט אך גבי י"ט קשה דהא שרי להדיוט אך י"ל דהא התוס' כתבו כיון דכתיב לכם ולא לגבוה וא"כ נימא דאהדרא לאיסורא קמא ותי' כיון דכתיב בפירוש ולא אמרינן דאהדרי' לאיסור' משא"כ לענין זה שפיר אמרינן אהדרי' אך דהא התוס' כתבו בפ' ג"ה דלא שייך לומר אהדרי' רק בזה שבא הכתוב להתיר ואמרינן דלענין זה לא הוי היתר וא"כ בזה לענין איסור שחיטה שפיר שייך לומר דאהדרי' דקודם ההיתר הוי אסור אך לענין מפרק אפי' קודם ההיתר נמי שרי משום דאתי עשה ודחי ל"ת הואיל דהותר מכללה וא"ל דהא אסורה להדיוט דז"א דלענין מפרק לא שייך זאת דהא אמרינן מליקה תוכיח דאסורה להדיוט ושרי לגבוה ומשני משום דקדושתה אסרתה ופי' התוס' משום דעי"ז דקדושתה נאסרה לשחוט בחולין ודוקא מליקה וא"כ ה"נ לענין מפרק דרק עי"ז דהוי קדשים אסור משום מפרק דצריך לדם וא"כ קודם ההיתר נמי ליכא איסור משום מפרק ומתורץ קו' הפ"י. והנה בכאן קשה הא התשב"ץ מביאו בחלק השלישי בסי' ל"ז דף י"ג דנשאל לפני הראב"ד דגבי פיקוח נפש דדוחה שבת וא"כ אם יש כאן נבילה לאכול ויש כאן בהמה לשחוט ומסיק הראב"ד דידחה שבת אע"ג דהוי סקילה ונבילה הוי רק לאו בעלמא וכתב התשב"ץ הטעם דכיון דבלא"ה יהא נדחה השבת בבישול ואמרינן הואיל והותרה הותרה והנה התוס' מקשים אע"ג דלכתחילה הוי מצוה דוקא בלילה מ"מ לא הוי דומיא דתמיד והנה באמת הא דבעינן למילף מתמיד הוי משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שיש בו כרת דשבת הוי ל"ת ועשה שיש בו כרת והנה כיון דהדין דאפי' לאו בעלמ' נבילה מ"מ עדיף טפי למיחלל שבת מכ"ש דבכאן דכיון דבלא"ה ידחה שבת גבי הקטרה ממילא אפי' משום עשה ממילא אפי' משום עשה עדיף דלחלל שבת כי היכי דיקיים עשה דהא עשה עדיף מלאו בעלמא אך באמת י"ל דזה הטעם לא שייך רק אם נימא דשבת הותרה וא"כ שייך לומר מגו דאישתרי לענין הקטרה אישתרי נמי לענין קצירה משא"כ היכא דהוי דיחוי דכוותי' איתא בזבחים מי דמי התם הואיל ואשתרי אבל טומאה דיחוי בזבחים דף ל"ג ע"ב יעו"ש אך באמת האיך שייך דשבת הותרה דהא קשה דכיון דאסורה אמאי שרי לגבוה וצ"ל כדמשני הואיל דאי אפשר בע"א וכפרש"י וא"כ הוי רק דיחוי אך באמת שם איירי לענין הקטרת אימורין והנה הא מקלקל פטור אך דהמצוה חשיב תיקון כמו גבי מילה וא"כ הוי קדושתה אסרתה וא"כ ל"ק דהואיל דאסורה להדיוט דהוי כמו מליקה ול"ק מידי וא"כ בכאן לענין הקטרה שפיר הוי היתר ולא שייך לומר דהא אסורה להדיוט משום דהא הוי מקלקל אך המצוה הוי תיקון וא"כ הוי קדושתה אסרתה דע"י זה בא איסור וא"כ שפיר הוי היתר וא"כ בכאן הא הסוגיא אזלא במנחות אליבא דר"ש ור"ש ס"ל דמקלקל חייב וא"כ לא הוי קדושת' אסרתה וא"כ צ"ל משום דאי אפשר בע"א וא"כ הוי רק דיחוי וא"כ לא שייך לומר מגו דהותרה לענין הקטרה דהא הוי רק דיחוי משא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד מקלקל בהבערה פטור ורק המצוה חשיב תיקון וא"כ הוי קדושתה אסרתה וא"כ הוי באמת ההיתר ואמרינן הואיל ואשתרי אשתרי נמי הקצירה וא"ל דנגד הקצירה הא אסורה להדיוט י"ל דזה בעצמו הוי החילוק כיון דבלא"ה הוי ההיתר ואמרינן מגו דהותרה לענין הקטרה הותרה נמי לענין הקצירה משא"כ בהדיוט דלא שייך זאת לומר דבאמת אע"ג דקדושתה רק אסרתה עכ"פ איכא חילול שבת אך דלא שייך לומר הואיל דאסורה להדיוט וא"כ מתורץ שפיר הרמב"ם:

ובזה מיושב קושיות התוס' במנחות דף ס"ח ע"ב ד"ה לא אם אמרת ותימא וכו' וי"ל דהנה רב אמר מנחת העומר שהקטיר וכו' ומקשה שם ממתניתין דכל המנחות וכו' ואמאי לא קתני חוץ מן העומר ולבסוף מסיק רבא דלא פסול כלל מחשבה כלל בעומר משום דאין המחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה ופי' התוס' משום דאין ראוי לעבודה משום דהא קודם לעומר פסול אך באמת הא אמרינן דפעם כתיב עד עצם היום הזה ופעם עד הביאכם ומשני בזמן שב"ה קיים אזי דוקא הקרבן להתיר ובזמן שאין ב"ה קיים אזי האר מזרח מתיר וא"כ בכאן דנקדש בעומר בעשרון או בשמן (ועיין לקמן בדף ואו בד"ה והנה בזה מיושב] וא"כ ממ"נ א"ש לא הוי קדוש ע"י שמן דכלי שרת או עשרון וא"כ תו אינו רשאי קרבן אחר לעומד דהא ע"ז דנקצר שלא כמצותן הוי פסול ותו אינו רשאי להקריב קרבן אחר דהיינו מצוה לקצור דוקא ביום וכיון דנקצר שלא כמצותו פסול וא"כ הוי כמו בזמן שאין ב"ה קיים דהוי האיר המזרח מתיר וא"כ הוי (נקצור) קדושתה אוסרתה ולא שייך ממשקה ישראל ופי' הכי משיקדש לעומר ליקדש לשתי לחם וא"ל מכח ממשקה ישראל וא"כ קשה אמאי לא מהני מחשבה וא"ל דאינו ראוי לעבודה קשה הא הוי קדושחה אוסרתה ולא שייך ממשקה ישראל וע"ז שפיר משני דלא הותר מכללה וא"כ העומר גופא לא מקרי ראוי לעבודה.

והנה י"ל קצת מאי דהקשה התוס' בפסחים דף ע"ז דנילוף במה הצד מפסח וחד דהיינו מעומר וי"ל משום דבאמת הוי הפירוש מכח הותר מכללה וא"כ מפסח גופא לא מצי למילף דמה לפסח שכן ישנו כרת ומעומר לא מצי למילף משוה דבאמת הוי הטעם משום דהותר מכללה גבי צורך עבודה ומ"ה דחי תמיד או עומר וא"ל א"כ יהא דוחה שאר קרבנות נמי מכח הותר מכללה דמה לעומר דהוי היתר חדש ולא שייך לומר מה הצד ילפינין דבאמת עיקר הילפותא הוי רק מעומר לחודא דנילוף דדוחה היכא דהותר מכללא וא"כ הוי כמו דיליף רק מחדא לחודא וא"כ איכא על חדא פירכא דהיתר חדש ולא שייך מה הצד דזאת הוי ילפותא חדש דנילוף דהיכא דהותר מכללא מהני דוק ותשכח ומתורץ קושיות התוס'.

והנה משמע מתוס' דפסחים דף מ' ע"ב דהיכא דיש לאו חדא דיכול למידחי אעפ"י דיש עוד לאו דאין יכול למדחי מ"מ מאי דיכול למידחי דחה.

והנה עוד י"ל קו' שהקשיתי מאי פריך דהא הוי כמו דינא דהראב"ד דכיון דעוד ידחה לענין הקטרה וי"ל משום דבאמת אפילו מקלקל בהבערה חייב מ"מ הוי כמו אין מתכוון וא"כ הוי הדין אפילו למאן דמחייב דבר שאינו מתכוון מ"מ אסור לעשות בכוונה ע"כ לא עשה דבר שאינו מתכוון כמתכוון לחומרא אבל לא לקולא יע"ש בפסחים דף כ"ז פלוגתא דאביי ורבא גבי לא אפשר וקא מכוון וא"כ אליבא דר"ש א"ל דהוא לא חשיב תיקון המצוה רק דיליף מקלקל ממילה והבערה וא"כ הוי כמו אינו מכוון אך הרמב"ם פסק כמ"ד דכל המקלקלין פטורים אך דהמצוה חשיבא תיקון וא"כ הוי כמו מכוון וא"כ שפיר נימא הואיל דבלא"ה הותרה והנה המגיני שלמה וכן הפ"י כתב דמקלקל וכן מלאכה שאינו צריכא לגופה הוי הכל בכלל מלאכת מחשבת ומש"ה הוי לפי ס' המקשין מאן דס"ל מלאכה שאינו צריכא לגופא חייב ס"ל נמי אינו מתכוון חייב וניהוי לפי ס' התרצן אפשר דאפילו ס"ל דמלאכה שאינו צריכא לגופה חייב ס"ל דאינו מתכוון פטור מ"מ מקרי אינו מתכוון לענין דלחומרא אם היתר מלאכה שאינו מתקן אעפ"כ לא היתרה מתקן ואו י"ל דבאמת הסוגיא דהכא קאי למ"ד לפי ס"ד ומתורץ הרמב"ם.

והנה מ"ה מותר אפילו הקצירה לפמ"ש לעיל הואיל דהותרה הקטרה א והקטרה הוי היתר ולא שייך דאסור להדיוט ישרי לגבוה משום דקדושתה אסרתה וא"כ כיון דהיתרה הקטרה ממילא יש טעמא נמי הא דיש להתיר הקצירה כיון דבלא"ה יהא מותר הקטרה דהא באמת אע"ג דלא שייך גבי ממשקה ישראל הואיל דקדושתה אסרתה מ"מ עכ"פ מלאכה איכא וא"כ הוי הואיל והותרה לענין הקטרה הותרה נמי לענין קצירה וכמו שכתב התשב"ץ דאמרינן מגו דהיתרה היתרה וא"כ כיון דאיכא טעם דהואיל מגו דאשתרי לא שייך ג"כ ממשקה ישראל דכיון דאיכא נמי טעם להתיר הואיל דאשתרי אשתרי ויש טעמא וא"כ מתורץ שפיר הרמב"ם וכמ"ש לעיל יע"ש:

והנה לפמ"ש התשב"ץ בתשובה דשם ביומא מוכח דלא אמרינן כהך סברא דהראב"ד דרבי פסק דיאכל שאינו מעושר אע"ג דתרווי' הוי איסור דרבנן אעפ"כ לא דחינן איסור דאכילת שאינו מעושר בעציץ שאינו נקוב וא"כ א"ש בברייתא דקתני נקצר ביום כשר ודוחה שבת דלא ס"ל בהך מלתא כרבי אלא כ"ס הראב"ד משא"כ לקמן מקשה לרבי ורבי הא ביומא מוכח דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד והנה ר"א בר"ש נמי א"ל דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד ומתורץ הקו' התוס':

והנה זה החילוק שכתבתי לעיל דאם הותרה שייך שפיר ס' הראב"ד הואיל דניתן להתיר משא"כ היכא דהוי רק דיחוי לא שייך הואיל דניתן לדחות כן איתא שם בתשובת התשב"ץ עצמו שהבאתי לעיל יע"ש היטב:

תוס' ד"ה אמאי דחי שבת ואע"ג דלכתחילה וכו' וי"ל דה"פ דבאמת בש"ס דפסחים רוצה ליליף דדוחה ואמר מאי לשאר קרבנות שהן מכפרין ומאי לעומר ושתי לחם שכן באין להתיר והנה הא ר"ע ס"ל דכל דבר שאפשר לעשותו מע"ש דאין דוחה שבת אלמא דזה אינו מעשה רק אם אי אפשר בכך וא"כ לא אמרינן דהא כיון דצריך הקרבן להתיר ממילא דוחה שבת אע"ג דאין צריך רק דהיכא דצריך וא"כ נגד הקצירה בלילה תו לא הוי הך מעלה דידחי מפני שהמתיר הוא דהא אם יקצור בע"ש נמי יהא מתיר וא"כ לא מהני הך מעלה רק במקום שבלא זה אי אפשר להתיר:

אך דקשה לפי שיטת הראב"ד דפסק דגבי נבילה משחיטה אם שבת אע"ג דשבת הוי איסור חמור מ"מ דחינן שבת דכיון דבל"ה יתיר שבת לו בבישול וא"כ כיון דבלא"ה שבת הותרה וא"כ קשה כיון דבלא"ה יהא שבת היתרה לענין הקטרה וא"כ אפילו מצוה קלה שפיר מצי למדחי וא"כ מאי פריך הש"ס דהא גם בכאן איכא איסור דקצירה מעיו"ט או מכח מ"ש התוס' דהמצוה דוקא לקצור לכתחילה בלילה או דאפשר דבלא"ה אסור דהא אסור קצירה רק בשביל עומר כדין דאסור ממקום שאתה מביא אי אתה רשאי לקצור ואיתא בתשב"ץ בחלק השלישי בסימן ל"ז דף י"ג ע"א וא"כ בכאן ג"כ איכא איסור דאין רשאי לקצור קודם הבאת עומר אך בלילה אפשר דשרי משום דלילה אין מחוסר זמן אך לפי דמסיק שם בס' התשב"ץ ומשמע שם דרבי ל"ל הך סברא ומ"ה מקשה על רבי שפיר. אך אי נימא כפי הסברא דיש חילוק בין שבת לעבודה דבעבודה שבת היתרה משא"כ בפקוח נפש יע"ש.

והנה אם נימא דהאיר המזרח מתיר וליכא מצוה כלל רק למצוה מן המובחר יעו"ש בתו' דמנחות דף ה' ע"ב וא"כ לא שייך לומר דהוי הטעם משום דמתיר חדש וא"כ שפיר נוכל לומר דהוי הטעם אע"ג דבדיעבד כשר כיון דלכתחלה איכא מצוה דחי והנה י"ל עמ"ש מכח תשובת הרשב"א דז"א דהא עכ"פ קצירה לא דחי דהא כיון דאפשר לקצור מע"ש אם היו לו וא"כ לא הוי קביעות זמן וא"כ לא שיך לומר דידחה שבת אך באמת לפמ"ש לעיל דעיקר הטעם כיון דאינו הוה מתיר וא"כ אם הוי מתיר הוי שפיר מותר אם לא אפשר אאף קביעת זמן וא"כ שפיר תקשי דמ"ה יש לדחות:

דף כח:

תוס' ד"ה לא אם אמרת תימא. וי"ל משום דלעיל דף ע"ב אמר רבא שאין המחשבה מועיל רק בדבר הראוי לעבודה ופי' שם התוס' משום דהא אין ראוי לקרבן להקריב קודם העומר דהא פסול משום משקה ישראל והנה רב אמר דפסול לגמרי דכיון דבאו להתיר ולא הותר ומקשה שם ממתניתין דאמאי לא קתני חוץ ממנחות העומר ולרבא ל"ק אך דקשה דמקשה שם ממליקה ומשני דמשום שכן קדושתה אוסרתה ופי' התוס' דמשום דזה דקדוש גורם לאסור לה דנהוי דוקא מליקה וא"כ הא בזמן שאין ב"ה קיים האיר המזרח מתיר וא"כ לאחר שנמדד בעשרון ולוג שמן דזהו הוי הכל קדוש וא"כ תו ל"ק דא"כ הוי נימא קדושתה אוסרת דאם לא הוי קדוש וא"כ השתא הוי ביום אם ס"ל נקצר ביום פסול וא"כ תו אי אפשר להקריב עומר אחר וא"כ הוי כמו בזמן שאין בה"מ קיים דליכא עומר אחר וא"כ הוי האיר המזרח מתיר וא"כ קדושתה דמאי דהוי קדוש ע"י זה אוסרתה וא"כ דמיא למליקה אך דבאמת ז"א דהא נקרב עכ"פ קודם שתי לחם וכתיב חדשה דתהא מנחה חדשה אך דבאמת הוי הא כשר קודם שתי לחם אך דנהוי פסול למזבח משום קודם לעומר וע"ז שפיר מק' מה בין קודם לעומר לקודם שתי לחם דכיון דלא שייך ממשק' ישראל וע"ז אמר דכיון דאי אמרת דהותרה מכללה משא"כ בעומר דעדיין לא הותרה מכללה דנהו דלא שייך ממשקה ישראל מ"מ אסור מכח דלא היתרה מכללה ומתורץ קושיות התוס'.

והנה עי"ל דמאן דס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול פסול נמי אם נקצר שלא לשמה כדכתיב מהחל חרמש בקמה וכדכתיב רש"י במתניתין וכן משמע הלשון נקצר שלא כמצותו:

והנה לפי הנ"ל י"ל קושיות הפ"י דהקשה במסכת ביצה דף י"ב נימא דאיסור הוי משום מפרק יע"ש דלא שייך מתוך. וי"ל משום דבאמת היכא דלאו הותרה מכללה משמע דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה כן כתב הרשב"א בתשובה אך דבאמת דבמה שהותרה אצל גבוה לא חשיב הותרה מכללה כן השיב הרשב"א בתשובה אך א"כ קשה גבי גבוה לכל הפחות הוי דלאו אינו שוה בכל וידחה עשה ל"ת ועשה וא"ל דלכם כתיב א"כ עכ"פ אינו לוקה כמו למ"ד דהיינו ב"ה דס"ל דאמרינן מתוך אך י"ל דבאמת הקשה שבת יוכיח דאסור להדיוט ושרי לגבוה ומשני מצותו בכך וא"כ אם היו אפשר לעשות בעי"ט וא"כ לא הוי מצותו בכך א"כ מ"ה לא דחי אך דהש"ס אמר דרצה למילף ממליקה ומשני שאני התם דקדושה אסרתה וא"כ לענין מפרק הוי נמי דקדושה אוסרתה דע"י זה אסור והוי חייב משום מפרק הא בלא"ה לא הוי אסור משום מפרק:

ובזה מיושב ג"כ הא דהקשיתי במסכת פסחים דאמר רבא ש"מ חלת ש"מ הבערה לחלק יצאת וקשה דלמא אתא למקלקל בהבערה וי"ל דלר"ע בלא"ה ש"ז דס"ל דמקלקל בהבערה חייב.

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה