אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת פסחים › דף לה:

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת פסחים · דף לה:

דף כח: ודף כט.:

תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן וכו' עד אלא מחוורתא כר' ששת ע"כ והרמב"ם בפ"ו מהלכות חו"מ הלכה ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה וכו' ע"כ והקשה הל"מ דהא בגמרא מוקי הברייתא דלא יצא בטבל שלא נתקן כר"ש דלית לי' כולל והרמב"ם בפ"ב מהל' שביתות עשר לא ס"ל כוותי' ע"ש ונ"ל לתרץ ונקדים להבין דברי הלחם משנה שם שכתב דחמץ על טבל לא הוי כולל ולא מוסיף עי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דחמץ כולל גמור הוא מיגו דחייל על עיסות מתוקני' ונראה לי דודאי אם נתחמץ עיסה של טבל ביום טוב לא שייך לומר מיגו דחייל שם חמץ על עיסות מתוקנים זה אינו דכולל כזה לא מצינו לאמר מיגו מחתיכה לחתיכה וסברא זו פשוטה בכל הסוגיא דאיסור כולל ואי בנתחמץ העיסה מעי"ט והתם שייך לומר כולל כשבא משש שעות ולמעלה מיגו דחל האיסור חמץ על עיסות מתוקנים מכל מקום הא קי"ל חמץ לאחר שש אינו אלא בלאו אפי' אליבא דר"י וטבל במיתה ואין איסור קל חל על חמור אפילו בכולל כמו שהוכיחו תוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י ואף על גב דטבל שלא נתקן ממעשר שני ומעשר עני אינו במיתה לדעת הרמב"ם מכל מקום ממש קיל מטבל דחמץ יש היתר לאיסורו דמותר לאחר הפסח לפום הלכתא דקיי"ל כר"ש ואף על גב דחמץ לאחר שש אסור בהנאה מכל מקום מצינו חומרא בטבל שהנאה של כלי' אפי' שלא כדרך הנאתו אסור בטבל ומותר בחמץ וא"ת דחל עליו האיסור חמץ בליל פסח שחמץ בכרת וכמ"ש תוס' ביבמות בדיבור הנ"ל דאנו מחשבין קולא נגד חומרא א"כ אע"ג דיש לחמץ קולא מ"מ מצינו בי' חומר דכרת זה אינו דהא בלתי כולל או מוסיף קי"ל דאין אחע"א אפי' בחמור על קל אם כן אי משכח לן מידי דאסור בלאו ובא איסור חמץ לחול עליו אי לאו דהוי כולל אינו יכול לחול עליו ולפי זה איך שייך לומר מיגו דחייל שם כרת על העיסות מתוקנים ה"ה דחייל על העיסה מן טבל דשאני התם דגזירת הכתוב הוא דחמץ עד הלילה בלאו ובלילה בכרת וכולל לא שייר לומר אלא מיגו דחייל על ההיתר חייל נמי על האיסור אבל בנידן דידן הא החמץ בלאו הכי הי' אסור בלאו משש ולמעלה משום חמץ והשתא דחייב כרת בלילה אינו מטעם דחל עליו שם איסור חדש אלא דעד השתא אסרה הכתוב חמץ בלאו ומעכשיו בכרת ועיין והבן (ולא תקשה מיה"כ דתוספות יוה"כ הוי מקודם יה"כ רק בעשה ואפילו הכי חל בכולל יש לומר דהא להרמב"ם דכיון דלא כתיב בפירוש מן התורה חל עליו איסור וגרע אפילו מאיסור דרבנן וכמו שכתב מהר"ל בן חביב והביאו הש"ך ביו"ד סימן רל"ט סעיף קטן כ') א"כ אתי שפיר דברי הלח"מ הנ"ל שחמץ על טבל אינו כולל וראיה לדברי מצאתי ממ"ש תוספות ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר' יוסי וכו' עיי"ש היטב בכל הדיבור:

ולכאורה קשה כיון דבאיסור מוסיף חל ע"א אפי' בקל על חמור. אם כן דלמא לעולם מיירי בהצאת האליתא כמו שהקשה הר"י דאורליינש ואיסור שבת על איסור זרות הוי מוסיף כמו שאבאר והוא דהנה הכהן שיש לו מאותן מומין שיתירה אדם על הבהמה העובד במקדש אינו אלא בעשה כמו שאבאר לקמן ואם כן אם הוא מצית אלי' בשבת בודאי חייב משום שבת דהוי שבת כולל ואין לומר כמו שכתב תוספות דשבח הותר במקדש זה אינו דאית ביה חומרא דהבערת שבת בלאו ואם כן כיון דחל האסור הבערה על כהן בעל מום שיש לו מומין מן היתירין אדם על הבהמה כמ"ש אם כן לכאורה קשה דיחול איסור הבערה על הזר מטעם מוסיף דמוסיף היינו אם נתוסיף איסור על החפץ והכא נמי אתוסף איסור להך הקטרה לבעל מום הנ"ל (ואין לומר לפי דברינו למה לא נקט התנא בבעל מום ששימש בשבת דהוי כולל ויש לומר דנקט חדא דשמעינן מניה תרתי רבותא דאמרינן כולל בחמור על חמור ומוסיף אפילו בקל על חמור) אלא ודאי כמ"ש כיון דהך בעל מום הי' אסור בהקטרה זו בל"ה יהיה מטעם שיהיה לא שייך לומר מיגו דאתוסף ועוד ראיה אחרת מהרמב"ם דהנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה ו' כתב דכל מי שיש בו מום אף על פי שמיוחדין לאדם ולא לבהמה מכל מקום לוקה והקשה המשנה למלך שם תימ' בעיני דבגמרא משמע דליכא אלא עשה וכן פירש רש"י בפירוש עיי"ש ונראה לי דראי' הרמב"ם הי' ממה שהקשה בתוספות דיבור הנ"ל דהיכא חל איסור טומאה על איסור בעל מום דטומאה נמי הותר מכללו בצבור ותרוצם לא ניחא לי' להרמב"ם כיון דלרבי שקלינן וטרינן עיי"ש ולזאת הוכיח הרמב"ם דע"כ מיירי בכהן שיש לו מום מן המיוחדין לאדם. שאינו במיתה אף לרבי דס"ל בעל מום ששימש במיתה היינו משום דיליף חילול חילול בגזירה שוה ובעל מום המיוחד לאדם לבד בודאי לא חילל עבודתו כמ"ש הרמב"ם א"כ ה"ה דליכא במיתה ולפ"ז קשה דהא הס"ד התנא או חטאת או לאווין קתני אע"כ כדעת הרמב"ם דאע"פ במומין המיוחדין לאדם נמי לוקה:

ולדעת רש"י בכתובות דף מ"ג דסבירא לי' בהדיא דבבעל מום מן המיוחדין לאדם אינו אלא עשה יש לומר דלא ס"ל סברת התוספות דקולא הוא משום דהותרה בציבור ואם תקשה קושיות הר"י מאורליינש יש לומר דסבירא לי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ה"י הטמא ובעל מום ששימש במקדש אינן חייבין אלא על העבודות שהזר חייב עליהן מיתה וכו' והבנת המפרשים שם דסבירא ליה להרמב"ם דבעל מום שאינו עובד עבודה תמה אינה בלאו וא"כ לק"מ קושי' תוס' דלמא מיירי בהצאת אליתא זה אינו דאם כן קשה האיך קחשיב בעל מום ששימש בלאו וק"ל.

ואף לדברים הללו אינו נסתר מה שכתבתי ראי' להרמב"ם הנ"ל דהא התוספות לשיטת הרמב"ם לק"מ קושי' תוס' ואין אנחנו צריכין לסברת זה אינו די"ל דס"ל להרמב"ם סברת התוס' פשוטה אף בלתי הוכחה ואל יתמה בעיניך מה שכתבתי לעיל דלית לי' לרש"י סברת התוס' הותר בצבור לא הוי קולא דע"כ מוכח דלבעלי התוס' נמי אין הסברא פשוטה כ"כ דהנה ביבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה בעל מום וכו' מקשים למה לא נקט זר ששימש בטומאה ולכאורה קשה איך יחול טומאה שהותרה בצבור על איסור זרות אע"כ דלא פשיטא ליה לבעלי תוס' זו ולזאת משני עדיפא מינה כדאיתא התם עיי"ש. היוצא מדברינו ממה נפשך אם פשיטא ליה להרמב"ם סברת התוספות מוכח כדעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכה הנ"ל ואם לאו דלא פשיט לן סברת התוס' אם כן יש להוכיח דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות הנ"ל:

ונחזור לענינו דמכל מקום לדעת הרמב"ם דס"ל בעל מום שאינו עובד עבודה תמה אינו בלאו אם כן שפיר חל עליו איסור שבת מטעם כולל ואף על פי דשבת הותר בציבור מכל מקום אית בי' חומר דאיתא בלאו וכיון שכן קשה דיחול על זרות מטעם איסור מוסיף (דחל על העלאה (לכבש) כמ"ש התוס' ביומא דף כ"ז ע"ב בד"ה אין זר חייב מיתה לרבנן דראב"י רק למזבח וכו') (דהיינו זר שסידר המערכה בשבת ומקודם הוי אש של גבוה ופירקה וחזר וסידרה והוי מוסיף דחייב על הצתת אליתא למזבח דמצוה להביא מן ההדיוט) דחל קל על חמור וכמ"ש אלא ודאי כמ"ש דכיון דהך בעל מום אסור בעבודה זו בלאו הכי אלא שייך לומר מיגו דאתוסף להאי כמ"ש:

וכיון שזכינו לקיים דברי הלח"מ דחמץ על טבל לא הוי כולל אם כן חל עלינו לתרץ סוגיות הגמרא דידן דמוקי דוקא כר"ש דל"ל כולל אמנם יש לומר דמיירי בנתחמץ מערב יום טוב ואי משום דחמץ יש היתר לאיסורו יש לומר דהא טבל נמי יש היתר לאיסורו אבל קשה דהא איתא בגמרא לעיל דף ל"ג. כי אתא ר"ה ברי' דר"י ראשית ששיריה ניכרין לישראל וכו' עיי"ש וא"כ אין כאן היתר לאיסור עיסות טבל זו דאם יתקנו ויפריש ממנו תרומה יחול עליו איסור חמץ ויהיה אסור ולח הוי שיריה ניכרין וא"ל דמשכחת ליה להשהותו עד אחר פסח ויפריש אחר הפסח זה אינו דמכל מקום חמץ קיל דמיד לאחר פסח החמץ מותר אבל טבל לא יהיו לו היתר אלא לכי יפריש):

אמנם יש לומר דמשכחת ליה לעשות עיסה זו תרומה על שאר טבלים. והוי שפיר שיריה ניכרים בשארי העסות מצה הטבלים אבל אכתי קשה דהא כיון דחמץ אסור בהנאה אם כן אינו חל עליו השם תרומה דהתוס' כתבו דבעינן ונתן מידו דבר נתינה מיהו יש לומר דשפיר נקרא בר נתינה כיון דמשכחת לי' להשהותו עד לאחר הפסח וליתן לכהן אחר חג הפסח אבל קשה דהא אינו בידו להשהותו דהא עובר בבל יראה ובבל ימצא בפסח וע"כ צריך לשורפו וא"כ אכתי לא הוי מידי דבר נתינה ויש לומר דאתי כר' יהושע דס"ל לא זה הוא חמץ דמוזהרין עליו דקיי"ל כוותי' אמנם אכתי קשה דהנה התוס' לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה לחם וכו' מקשים כיון דבעינן מצתכם מגז' וטבל נמי לא מקרי שלכם למה ליה להברייתא מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא בלא"ה אינו יוצא ותירצו בתירוץ אחד דמיירי שהוא עצמו הכהן עי"ש ולפ"ז הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה דאסור להשהותה דעובר בב"י כיון דהוא עצמו הכהן אבל לפי תירוץ הראשון בתוס' דבאוכל טבל יותר מכשיעור ושפיר הוי שלו ע"ש. אם כן אתי שפיר. אמנם הר"ן בסוכה כתב בשם הרמב"ן דטבל הוי שלו עיי"ש אם כן לק"מ קושיות התוס':

ועכשיו נבואה לתרץ קושי' תוס' בריש לולב הגזול שמקשים למה לי' לברייתא ההיקש תיפוק ליה דאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה והניחו בצ"ע. ונ"ל לתרץ דהנה למ"ד יש ברירה אם אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה שותה והולך. אבל אם נתבקע הנוד שלא נשאר התרומה. שתה טבל למפרע והדבר זה מפורש בהרבה מקומות ובחלת חוץ לארץ קיי"ל דאוכל והולך ומשייר כדי חלה. אבל בשבת ויו"ט קיי"ל דצריך לשיור יותר מכדי שיעור חלה וכתב הבית יוסף הטעם משום דהאי שיור הפרשה מקרי ע"כ והתוס' כתבו דאם מוציא לולב לרשות הרבים בשבת יוצא דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דאינו צריך (לעבירה) עבירה (למצוה) להמצוה וכיון שזכינו לחוט המשולש הזה מתורץ קושיות תוס' הנ"ל דלתירוץ ראשון לקמן בתוס' ד"ה לחם דמיירי שאכל יותר כשיעור מצה י"ל דאמר דהמותר מכשיעור יהיה תרומם. ומיירי שיש לו בצמצום יותר מכשיעור מצה. כדי תרומה או מעשר ולא יותר. וא"כ אי הוי אכל כשיעור מצה והי' משייר כדי תרומה או מעשר שפיר היה יוצא בלתי העבירה ועכשיו שאכלה כולי' הוי כנתבקע הנוד שאכל טבל למפרע. ומ"מ מטעם מצוה הבאה בעבירה היה יוצא בה. ולזאת בעינן ההיקש. ולתירוץ השני דאיירי שהוא עצמו כהן א"כ חי הוי אכל במקצ' ומשייר מקצת כדי תרומה (נמי הוי יוצא משום שניהם) דשייר' זה הפרשה היא כמ"ש הב"י ובתוך שהיה אכילת פרס היה יכול לאוכלו והיה יוצא משום שניהם. אם כן האי דאכליה בבת אחת ואכל טבל אין צריך עבירה למצוה ומתורץ קושיות התוס'.

ואנקוט בידי תירוץ השני של התוספ' דמיירי שלא אכל יותר מכשיעור והוא עצמו כהן. ולפ"ז הדרא קושייתי הנ"ל למה צריך לאוקמי הברייתא כר"ש דל"ל כולל הא חמץ על טבל לא הוי כולל כמ"ש. ואי בנתחמץ מעי"ט הא חמץ יש היתר לאיסור. וא"ת טבל נמי יש היתר לאיסורו הא בעינן שיריה ניכרין ואי דמשכחת ליה להפרישה על טבלים אחרים הא מידי דבר נתינה בעינן וא"ת להשהותו עד אחר הפסח. הא עובר בב"י. וא"ת דלא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו. הא פ"כ איירי בהוא עצמו הכהן ועובר וכמ"ש אע"כ צ"ל דהסוגיא קאי למ"ד לעיל דלא בעינן שיריה ניכרין ואם כן בלא"ה לק"מ אפילו עיסת טבל זה נמי היתר לאיסורו של טבל אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק כמ"ד דבעינן שיריה ניכרין א"כ ממ"נ אינו יוצא אי בהוא עצמו כהן א"כ לא משכחת לי' היתר לאיסורו של טבל זה כמ"ש וא"כ אי אפשר לאיסור סמך לחול עליו דלא הוי כולל דיש היתר לאיסורו כמ"ש ואי בישראל דיש היתר לאיסורו של טבל להפרישו על טבלים אחרים אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה והשתא ניחא דלא נקט הרמב"ם הלימוד דברייתא דלפי דברינו מטעם ההיקש לחוד אין לומר דאיננו יוצא אלא בהוא עצמו הכהן. אבל כוונת הרמב"ם לומר דאינו יוצא אע"פ שהוא בעצמו אינו כהן וכן יש לומר לפום ההלכתא דקיי"ל דבעינן שיריה ניכרין דכוונת הברייתא נמי לשניהם למצוה הבאה בעבירה ולהיקש והברייתא דנקט ההיקש בהוא עצמו הכהן ודו"ק וכיון שכן זכינו לתרץ קושיא אחרת על הרמב"ם דאף אי יהיבנא לדעת הלח"מ דחמץ על טבל לא הוי כולל מ"מ חמץ על תרומה בוודאי חל מטעם מוסיף ובאיסור מוסיף חל אפילו קל על חמור א"כ למה כתב הרמב"ם בפרק הנ"ל הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אע"פ שהיא מצה שאינה ראוי' לכל אדם ע"כ. וקשה דהא עכ"פ ראוי לכל אדם לצאת בו בדיעבד דהא חמץ על תרומה וחלה בוודאי חל מטעם מוסיף אבל לפי דברינו אתי שפיר דאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה בשלמא בטבל יש לומר כמ"ש לעיל בהוא עצמו כהן משא"כ בתרומה וק"ל:

אע"פ דהרמב"ם ס"ל אין ברירה א"כ לא משכחת לי' בשני לוגין שאני עתיד להפריש אבל הפ"י כתב בגיטין דהרמב"ם לא כתב כן אלא מטעם ספק עיי"ש (העתקה מנת"י קודש מזר"ח. מחמת עומק המושג וקצר המשיג וטשטוש אותיות נכתב כך):

והנה מ"ש לעיל דבכולל לא שייך דאם דמאי דחל על חתיכות אחרים לא הוי רק חמור לא חל דהא במוסיף אם הוי חמור לא מצי לחול ונימא דעכ"פ יחול דהא החומרא הוי חדש מה דלא היה מקדש לא מצי חל דכיון דעכ"פ אסור בקל וא"כ מכ"ש דלא יחול על שעל אחרים הוי חל על איסור דהוי השאר חתיכות ג"כ אסור באיסור מקודש ויש להביא ראי' מן מ"ש התוס' במסכת חולין דף ק"א ע"א בתוס' ד"ה מאן האי תנא וא"ת איסור מוסיף הוא כשנתנבלה איתוסף איסור גביה וי"ל דסבר כמ"ד בריש פרקין דג"ה אסור נמי לגבוה. והנה לכאורה קשה דהא התוס' כתבו בב"ק דף ע"א פ"א דמיתה אין לך מום גדול וא"כ לפ"ז ל"מ לפי מה שכתב הרב הכ"מ פרק ג' מהלכות איסורי מזבח דולא ירצה לא הוי לאו רק דאין מרצה וא"כ בנבילה הוי לא גרע ממום וא"כ הוי חל עכ"פ בכולל על ג"ה דמגו דחל על בשר והוי איסור חמור על קל ואפילו לפי דברי הלח"מ שה עכ"פ אין לוקה וע"ז לקה וזה מיקרי חמורות דלאו דלא ירצה הוי לאו בכללות וכמ"ש הלח"מ. והנה מה דכתב הכ"מ דהקריבהו לפחתיך הוי רק מדרבנן באמת הוי י"ל דהוי מן התורה וכמו דאמרינן גבי ערל עד דאתי יחזקאל מאן אמרו דהא גם ממשקה ישראל הוי רק בנביאים ואפ"ה משמע דהוי מן התורה ומן תירוץ התוס' דלעיל דאם הוי רק מדרבנן הוי חל וכן מה דאמרינן בחולין דף צ' מחוברין דאיסורא ממשקה ישראל ומה לא אמרינן דהפסוק קאי על זה והנה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד גבי ריבית של נכרי דמאי דהתירה בפירוש מצוה לא גזרו רבנן איה. ועוד בל"ה דהש"ס מקשה ממשקה ישראל נפקא ואמרי צריכותא אלמא דהוי מן התורה וה"פ דהא ממשקה ישראל אלמא דמיעוט כלאי הכרם וערלה וע"ז לא קאי מיעוט וע"כ צ"ל דסמיך התורה לענין זה על הלכה למשה מסיני ולמה צריכה קרא ועוד אפילו אם נאמר דלא ירצה לא הוי רק פסול בכל הקרבן דמשור ושה ולא על אבר אחר וא"כ קשה נהוי חל במוסיף אלא ע"כ דלא אמרינן מוסיף רק דהיכא דמוסיף על היתר ולא על איסור קל וכדלעיל ומכ"ש בכולל ועוד יש הוכחה דהא הרב לח"מ כתב בהלכות איסורי מאכלות פרק ה' דין ה' דלהרמב"ם על איסורי חלב חל נמי אמ"ה מ"ט אמרו דטריפה חל הואיל דחלב הותר מכללה ה"נ אמ"ה ועוד מגו דחל על חלב חל נמי על טריפה (וכסברא זו איתא בתוס' דחולין דף ל"ז ע"ב בד"ה ומה מחיים בשם רבינו גרשום) ולפ"ז קשה מה דכתב הרמב"ם חלש אמ"ה ונטרפה בנטילתה הא אם נטרפה מקודם לא חל טמא במגו דחל על חלב דהוי מגו דחל על חלב חל נמי על טריפה וא"כ הוי כולל מגו דחל על חלב דהוי חל על טריפה וחלב א"ו כדלעיל דלא אמרינן דכיון דלא הוי איסור חדש וכדלעיל ויש עוד ראי' דהא רש"י כתב ביבמות בדף ל"ג ע"א בד"ה מגו דאיתסור במלאכה וכו' והכא לא שייך מוסיף וכו' והיכי דמי מוסיף כגון אי הוי מצינן לומר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הו"ל שבת מגו דאיתוסף איסורא לכהנים משום שבת איתוסף איסור נמי לגבי דידי' והוי קשה שלפ"ז גבי הבערה ללאו יצאת קשה הא איתוסף איסורא אם רוצה להבעיר ע"ג קרקע ולא ע"ג מזבח בעזרה או דהוי דבר דאינו מינו מפסיק על גבי מזבח דהוי איסור לכהנים דכיון דעכ"פ הבערה אסור ועוד ראי' כמ"ש לעיל משום דאין גבי' לאו וכמ"ש לעיל או דלא אמרינן בכה"ג מוסיף וכדלעיל והנה באמת אי לאו דברי רש"י דלעיל הוי אמינא דגבי שבת לא שייך כלל איסור מוסיף דהא אין איסור על חתיכה רק דלא יבער הבערה בשבת ומה לי דיבער זה חמץ או ד"א וכה"ג לא הוי מוסיף דמוסיף לא שייך רק היכא דאיסור הוי על חתיכה דהך חתיכה ר"ל שם דזה אסור ומשא"כ בשבת ובזה הוי מיושב מה ששמעתי מכמה חכמים גדולים מקשים (שוב מצאתי זאת בתשובות מנחם עזרי' שכתב דבאשה להיפוך) דגבי דגבו חמותו ונעשה אשת איש דהוי מוסיף ולהיפך אשת איש ונפשם חמותו הוי כולל. והנה זה גבי גברא ומשא"כ באשה הוי להיפך אשת איש ונעשה חמותו מוסיף על חתנו לשאר קורבות כגון אשת איש ושאר נשים ובמוסף אפילו שמות שווין וחמותו ונעשה א"א הוי לאשה רק כולל דהא אצלה מיקרי חתיכה הגברא ועליו לא נתוסיף איסורא על גופו ולהיפוך הוי על גוף מוסיף לשאר נשים ואך מיושב אי לאו רש"י ז"ל דלעיל דהא לא מצינו בתורה דהתורה אסרה יקח חתנו רק דלא יקח חמותו וממילא נאסר ליקח החמותו משום דהוי איסור על חמותו וגם אצלה הוי איסור מה דנשא לזה שהוא יקח חמותו ואין איסור על חתנו רק מקרי הכל חתיכה החמותו (דחמותו) מטיל התורה עליו איסורא והיא מקרי החתיכה לעולם אך רש"י ז"ל לא משמע כן אך הך הוכחה מנ"ה וכן מלח"מ בין כך וכך מוכח כן וכדלעיל והנה מוכח כשיטת רש"י ז"ל דכיון דהתוס' כתבו ביומא דף מ"ו דדוקא סמוך לבוקר מתיר אבל לא בתחלת הלילה וא"כ תיקשי קושיות רש"י דע"כ דהא דזר הוי דהקטיר וא"כ בהתחלת הלילה שפיר הוי מוסיף וכיון דחל בוודאי תו לא פקע וא"כ הוי מוסיף א"ו כדלעיל דבזה לא שייך מוסיף וא"ל דהא הוי פסול דס"ל דעכ"פ הוי בלילה עדיין לא אפסיל אך לרש"י אפ"ל דהוי רק בלאו הבא מכלל עשה וכמו ס' הלח"מ דכיון דלא ניתוסף רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ לא נתוסיף דיביא קרבן וכן כתב הלח"מ לענין בשר בחלב אך הרמב"ם באמת לא ס"ל כן כס' הלח"מ דיהיב על בשר בחלב בפי' המשניות טעם אחר ומ"ה ס ע"כ לא ס"ל כשיטת רש"י ז"ל וכדלעיל הועתק אות באות מגוף כתיבת יד הקדושה של חותני זקיני גאון הגאונים ופאר הקדושים מוהר"ר משה משולם איגרא זצ"ל רב דק"ק טיסמניץ ופרעשבורג:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה