איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת פסחים · דף כח: ודף כט.:
תוס' ד"ה ר' נחוניא בן תקנה הקשו למאן דיליף אסון אסון ואית לי' מיתה בידי שמים פטור מתשלומין א"כ לר' [ומהר"ש משמע דמקשה קושיא זו אפילו לרבנן דליליף מתרומה דהוי במיתה ואפ"ה שוגג משלם] דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי פטור כרת הכא מתשלומין הא כיון דגלי רחמנא גבי מיתה גבי כרת נמי כיון דגלי גלי עוד הקשו האמר לקמן האוכל תרומת חמץ בפסח חייב בתשלומין ומוקי לה כר' נחוניא ואפ"ה חייב יע"ש ונראה ליישב וגם ע"ז נשום דברינו על דברי הפ"י דהקשה על מה דקאמר הגמרא בכאן דפליגי בדבר הגורם לממון דאיך שייך כאן לומר דבר הגורם לאו כממון דמי הא ההקדש יכולין לשהות אותו החמץ עד אחר הפסח וכי יאכל הלה וחדי יע"ש ונראה לתרץ דהנה באמת למאן דל"ל כולל לא חל איסור חמץ על איסור הקדש דהא מוסיף בוודאי אין באן דהא זה וזה אסור באכילה ובהנאה ולית כאן כי אם כולל מתוך שחל על שאר חמץ שאינו של הקדש חל כמי על זה וגם לקמן אבאר עוד דאפי' למאן דאית לי' כולל וס"ל דאינו חל כי אם בחמור על קל ולא בקל על החמור כסברת התוס' ביבמות נמי לא חל כאן איסור חמץ על הקדש כמבואר בדברינו לקמן אלא דבאמת א"ש דכאן מיירי בהגביהו תחלה וכפשטא לשנא דגמרא והגביהו קודם שאכלו וכיון דהגביהו נעשה שלו ומעל ויצא לחולין כדאיתא במסכת מעילה פ"ה דבאיש אחר אשר איננו גזבר מיד כשהגביהו מעל וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מעילה יע"ש וכיון דמעל יצא לחולין וא"כ כאן נמי י"ל דמיירי בהגביהו קודם שאכלו וכדמשמע דלא מיירי כאן בתחב לו חבירו וכיון דיצא מן הקדש שפיר חל איסור חמץ וחייב על אכילתו כרת אלא דעל ההגבהה אף דמעל כמ"ש לא מחייב קרן וחומש ואשם דבכתובות דף ל' איתא דהיכי דעקירה צורך הנחה הוא ולא מתחייב בלתי עקירה פטור מתשלומין אף אם קניא בהגבהה ובעקירה וכפי' התוס' שם יע"ש וה"נ כן הוא אם לא היו מגביהו לא היו חייב כרת דלא הוי חל חמץ אהקדש כמ"ש ולא מתחייב כי אם מטעם הגבהה כמ"ש והוי הגבהה צורך אכילה ופטור אף אם מעל בהגבהה ואף דבאמת גם בלא הגבהה יתחייב מיתה בידי שמים וטעם ההקדש מ"ו הא כרת חמירא ועוד דכרת הוא בנו"ן ומיתה הוא בסמ"ך שנה כדאיתא בתוס' במסכת שבת ובריש מסכת יבמות והוי שפיר הגבהה צורך אכילה דבלא הגבהה לא היו מתחייב כרת ופטור אף דמעל בהגבהה כמ"ש ובזה ניחא קושיות התוס' שהבאתי ד"ה ר' נחוניא דנימא כיון דגלי רחמנא גבי מיתה ה"ה בכרת דעל הגבהה שפיר פטור מטעם דצורך אכילה הוא דלענין הגבהה לא שייך קושיות התוס' דגלי גלי דהא כתבו התוס' בפסחים דף ל"ג דבשאר נהנה לא חייב מיתה כי אם באכילה וא"כ גבי הגבהה שפיר י"ל דלא גלי לן קרא דלחייב אף דחייב מיתה דלא שייך כאן דהא על הגבהה באמת לא אחייב כלל מיתה וליתא לקושיות התוס' לענין הגבהה ושפיר פטור מטעם דצורך אכילה הוא כמ"ש מה תאמר דבשעה שאכלו לחייב על אכילה כיון דגלי לן קרא דחייב מיתה גבי זה ההקדש ה"ה כרת כדברי התוס' זה ליתא דהא בשעה שאכלו כבר קניא מתחלה בהגבהה ולא הוי אז של הקדש כלל והוי כחמץ בעלמא דפטור בוודאי לר' נחוניא ובהגבהה דקניא ומעל לא שייך דברי התוס' דלא חייב מיתה כלל על הגבהה ופטור מטעם דצורך אכילה הוא כמ"ש ול"ק קושיות התוס' שהבאתי ופטוור שפיר וא"כ הוא הא קי"ל כל היכא דלא מחייב קרו וחומש ואשם לא נפיק מידי הקדש ושפיר כאן דפטור מחומש ואשם לא יצא מן ההקדש והוי הקדש אולם זה לא ניחא לומר דכיון דלא יצא מן ההקדש יתחייב על האכילה קרן וחומש דהא הוי הקדש ובאכילה שייך דברי התוס' דכיון גלי לן קרא במיתה ה"ה בכרת דזה בוודאי אינו דעתה אשר אכלו מה תאמר יתחייב קרן וחומש מטעם דאם לא היו אכלו הוי של הקדש זה ליתא דהא אף אם לא היו אכלו נמי לא הוי של הקדש דהא כבר יצא מידי הקדש בהגבהה כמ"ש ולא שייך לומר דאכל הקדש אלא דבאמת אפ"ה הוי לן לחיובי אם אכלו כי מה תאמר אם לא היו אכלו נמי היו של הקדש מ"מ הי' חייב קרן וחומש דהא אם לא הי' אוכלו לא הי' מתחייב כרת והוי חייב קרן וחומש מטעם דמעל בהגבהה דלא הי' שייך לומר הגבהה צורך אכילה וזהו כוונת הגמרא די"ל דכולהו ס"ל כר' נחוניא בן הקנה ופליגי בדבר הגורם לממון דהא כאן אותו החמץ עצמו אף אם לא הי' אוכלו לא הי' הקדש דהא יצא בהגבהה כמש"ל אלא דגורם לממון הוי דאם לא הי' אוכלו הוי חייב קרן וחומש כמ"ש ולכך לזה דס"ל גורם לממון כממון דמי חייב ומ"ד לאו כממון דמי ופטור כיון דזה עצמו לא הוי הקדש כי אם גורם הוי דהיו חייב קרן וחומש ולא כממון דמי ולא מעל ולק"מ קושיות הפ"י עתה דבאמת למ"ד לאו כממון דמי פטור שפיר דהא ההקדש עצמו לא הוזק כלום באכילתו דכבר קניא בהגבהה ועל הגבהה לא חייב דצורך אכילה כמ"ה ולא מחייב כי אם דאם לא אכלו הי' חייב קרן וחומש כמ"ש תה הוא גורם לממון ולאו כממון דמי ופטור והבן ובאמת דברים אבו שכתבתי נכונים המה אף אם נאמר דלא ס"ל כר' נחוניא בן הקנה דהא באמת זר שאכל קודש חייב מלקות וכמ"ש הרמב"ם ונאמר באמת דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין:
והנה הלח"מ בפרק י"א מהלכות מעשה הקרבנות כתב דהא דאמרינן לענין מעילה דאזהרה האמורה בתורה היינו אפילו הנאה זהו לר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה היינו אפילו הנאה יעוש"ה וא"כ אם נאמר באמת דס"ל להנך דפליגי כאן כחזקי' שפיר לא מחייב מלקות כי אם על אכילה ולא על הנאה וא"כ בהגבהה פטור ממלקות ולא שייך לומר דגלי לן קרא בהקדש דחייב אף בחייבי מלקות שוגגין ה"ק דכרת דהא בהגבהה אין כאן מלקות כמ"ש ועל ההגבהה פטור מטעם דצורך אכיל' הוא כמש"ל דבלא הגבהה לא היו חל חמץ על הקדש ולא הוי שפיר אלא גורם הכל כאשר כתבתי לעיל. והבן וככה כאמר באמת דזהו כוונת ר' יוסף דאמר אי פודין קדשים להאכילן לכלבים קמפלגי דבאמת נאמר דאליבא דר' שמעון קיימינן ובאמת לכאורה לדעת התוס' ביבמות דקל על החמור לא אמרינן כולל והכא לא הוי אלא כולל כמש"ל א"כ לא שייך כאן לכאורה דיחול חמץ על הקדש דחמץ קל דאין איסורו איסור עולם דאחר הפסח מותר לר' שמעון משא"כ הקדש דאיסורו איסור עולם אלא דנאמר דהקדש יש היתר לאיסורו אפילו בפסח בפדיו' אלא דזה אינו דהא ההקדש הזה עתה לא יוכל לפדותו דהא אם יפדה אותו יחול עליו חמץ דלא יהא הקדש ושפיר חל חמץ והוי חמץ קל. וכה"ג אמרינן ביבמות דף ל"ב דאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל יע"ש ולא קי"ל כסברת הט"ז דס"ל דהוי יש היתר לאיסורו אף אם אין לזה היתר כי אם שאר איסורים כמותו וחלקו עליו כולם וס"ל דצריך לדבר הזה אשר אנו דנין עליו דלהוי היתר לאיסורו ושפיר הוי חמץ קל דאין איסורו איסור עולם ומותר אחר הפסח בלא פדיון משא"כ בהקדש דאינו מותר כי אם ע"י פדיון אף לאחר הפסח וע"ז קאמר שפיר ר"י דפליגי אי פודין קדשים להאכילן לכלבים דמ"ס פודין וא"כ יש היתר לאיסורו בהקדש אף בפסח אף שאינו כי אם ע"י פדיון אפ"ה לא הוי חמץ קל דאין לו היתר בפסח כלל משא"כ הקדש יש לו היתר ע"י פדיון למאן דס"ל פודין להאכילן לכלבים ולא הוי חמץ קל ושפיר חל חמץ על הקדש ע"י כולל ולא צריכין לומר דחל מטעם הגבהה כמש"ל דאף בלא הגבהה חל מטעם דלא הוי חמץ קל כמ"ש ולא הוי הגבהה צורך אכילה ושפיר י"ל דמיירי או בגזבר דלא קניא ולא מועיל בהגבהה כדאיתא במסכת מעילה וכדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות מעילה ומועיל באכילה באמת מטעם דגלי גלי כדברי התוס' הנ"ל או דבלא גזבר איירי וחייב באמת על ההגבהה ואכילה נקט לרבותא אליבא דמ"ד לא מעל ומר סבר אין פודין וא"כ לית להקדש היתר עתה בפדיון והוי חמץ קל דיש היתר לאיסורו ולא חל על ההקדש וצ"ל מטעם דאגבהה ויצא מן ההקדש כמש"ל והוי הגבהה צורך אכילה ופטור ולא מעל כמש"ל.
עתה נבוא ליישב קושיות התוס' בד"ה והדר בי' ר"א ב"ר יעקב דהא בחולין קאמר מפני שהן מחליפין סברוה כר' יהודא והכא קאמר דאף לר"א ב"י ס"ל דחמצו של נכרי אסור לאחר הפסח יע"ש ונ"ל ומתחלה נאמר לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ו' דכתב זר שאכל תרומה חייב מלקות ופטור מתשלומין יעו"ש והקשה המשנה למלך הא בכתובות דף למ"ד הוצרכו הש"ס לומר שתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' או במשקין ולמה לא ביאר רבינו דבר זה ונ"ל דהנה התוס' בכתובות דף ל"א ע"א על מה דמקשה הש"ס גבי גונב כיס בשבת נימא הגבהה צורך הוצאה. וכתבו התוס' שם ללישנא דאי בעי למיהדר מצי לאהדורי לא פריך מידי דהכי נמי מצי לאהדורי יע"ש וכתב שם הפנ"י בשם הרא"ה דס"ל דבכה"ג דגונב כיס דאינו חייב כי אם גם ע"י הגבהה ובלא הגבהה לא מתחייב אף דמצי לאהדורי פטור אך תוס' לא ס"ל דבר זה וכתב הפ"י שם לדעת הרמב"ם התוס' דאף בכה"ג אי מצי לאהדורי חייב ע"ש וכן כתב המגיד משנה בפ"ג מהל' גניבה. לדעת הרמב"ם יעוש"ה והנה התוס' בכתובו' בדף כ"ב בד"ה ואי ממונא לקולא הקשו וא"ת איתגורי איתגר יעו"ש וכתב הפ"י שם דכוונת התוס' הוא בזה דהא אם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה חייב מלקות דלית כאן ממון ועתה אם אח"כ הכהו עוד יותר עד אשר יש בו שוה פרוטה ונתחייב ממון יפטור ממלקות דחמור יעוש"ה וכן הוא בשיטה מקובצת יעוש"ה. וע"ז תירצו תוס' דחס רחמנא אממונא של נחבל ונראה להביא ראי' כהתוס' והשיטה מקובצת דבוודאי דינא הכי דאם הכהו תחלה פחות משוה פרוטה ואח"כ הכהו עד שוה פרוטה לא נתחייב שתיהן ממון ומלקות דבכתובות דף ל"ה קאמר הגמרא. גמר הכאה הכאה אם אין להכאה שיש בה שוה פרוטה תנוהו כו' סוף סוף כו' לא צריכא דבהדי דמהי' קרע שיראין של חבירו ואם איתא דבהכהו פחות משוה פרוטה ואח"כ הכהו עד ש"פ חייב ממון ומלקות א"כ אמאי דחוק לאוקמי דקרע שיראין וכו' ואמאי לא מוקי בהכהו תחילה פחות משוה פרוטה ואחר כן הכהו עד שוה פרוטה דחייב ממון ומלקות אלא וודאי דבכה"ג נמי לא חייב שתיהן כמ"ש ועתה אם כן הוא דדינא הכי וכולם ס"ל כן כאשר כתבתי א"כ לכאורה לדעת תוס' והרמב"ם שכתבתי לעיל דהיכי דאי בעי מצי לאהדורי אף אם לא יתחייב בלא זה נמי חייב כמ"ש א"כ יקשה אמאי אמרינן בהכהו פחות מש"פ ואח"כ שוה פרוטה לא נתחייב שתיהן ואמאי הא כיון דהכהו פחות משוה פרוטה מצי לאהדורי לבלתי הכות יותר וא"כ קשה דמשמע מהסוגיא שהבאתי בדף ל"ה דבכה"ג לא נתחייב שתיהן ומסתמא הסוגיא אליבא דהלכתא אזלא דקי"ל כתירץ בתרא דבגמרא דאי בעי מצי לאהדורי וכן כתב המ"מ בפ"ג מהלכות גניבה דדעת הרמב"ם הרמב"ם כן הוא ולפ"ז אמאי לא יתחייב שתיתן דהא כאשר הכהו פחות מצי לאהדורי לבלתי הכות אותו יותר וכיון דמצי לאהדורי אף דלא נתחייב בלא הכאה ראשונה נמי אפ"ה היכי דאי בעי מצי לאהדורי חייב כע"ש בשם התוס' והרמב"ם.
ונראה דהנה הפ"י כתב בכתובות בדף ל"ב ע"ב וגם בדף ל"ח דבאמת מצינו כמה פעמים דמעון פטור ממלקות כמו בחובל בחבירו וכן מלקות ממון אבל זה וודאי לא אמרינן דיפטור ממון ממיתה שזו אינו סברא כלל דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ותמה שם על המהרש"א יעש"ה וא"כ לפ"ז ניחא דכאן בהכהו פחות משוה פרוטה דנתחייב מלקות ע"ז שייך לומר דחייב מלקות מטעם דאי בעי מצי לאהדורי אך כאשר הכהו אח"כ עד שוה פרוטה דנתחייב ממון מ"מ בזה שייך לומר דהמלקות הראשונים שנתחייב מקודם בעת הכהו פחות משוה פרוטה פוטרים אותו ממון דלזה דיתחייב ממון גם לגבי הממון לא שייך בוודאי לומר אי בעי מצי לאהדורי דהא כבר נתחייב מלקות מקודם והמלקות פוטרים את הבא אחריו היינו הממון ולענין הממון מאי מצי לאהדורי שייך דאין שייך לומר מצי לאהדורי ולא יתחייב מלקות הא כבר נתחייב מלקות מקודם ולכך אמרינן דמלקות פוטרים ממון ולק"מ בהכהו בפחות מש"פ דנתחייב מלקות ואח"כ עד ש"פ לא נתחייב שתיהן דמלקות הראשונים פוטרים אותו וכמ"ש ובחובל ובעדים זוממין אם נתחייב שתיהן אמרינן ממונא משלם דתידון בחמורה ואי ממונא לקולא שחס רחמנא אממונא של נחבל כדברי התוס' וכשיטת הש"ס אבל שיתחייב שתיהן לא יתכן דאשר בא ראשונה מלקות או אם ממון פוטר את הבא אחריו דלגבי אשר בא אח"כ לא שייך מצי לאהדורי משא"כ במיתה אמרינן שפיר אי בעי מצי לאהדורי כאשר הגביהו וחייב ממון ואם אח"כ אכלו חייב מיתה דהממון לא יפטור בוודאי את המיתה כמ"ש בשם הפ"י רק דתוכל לומר דהמיתה יפטור הממון ע"ז תאמר דכאשר נתחייב ממון עדיין לא נתחייב מיתה ומצי לאהדורי לבלתי יתחייב כי אם ממון ולפ"ז נכונים דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דל"ק קושיות המשנת למלך אמאי לא אמר דמיירי בתחב כתירוץ הש"ס. זה ליתא דהא הרמב"ם לא ס"ל כר' נחוניא בן הקנה א"כ זר שאכל תרומה לא יפטור מטעם מיתה בידי שמים כך אם מטעם מלקות כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולגבי מלקות אין אנו צריכין לתירוץ הגמ' בתחב לו בבית הבליעה וכה"ג דהא לא צריך זה אלא מטעם דמצי לאהדורי כתירוץ בתרא בגמרא ובמלקות לא שייך זה דאף דמצי לאהדורי נמי פטור אף בהגביה דבממון שנתחייב קודם דמצי לאהדורי לבל יחייב עוד מלקות ולא יאכלו ולא יחייב כי אם ממון הממון האלו פוטרים אותו ממלקות הבאים אח"כ ולגבי מלקות לא שייך לומר דלחייב מטעם דמצי לאהדורי ולא יתחייב כי אם מלקות דהא נתחייב ממון מקודם כאשר הגביהו קודם שאכלו ושפיר הממון פוטר המלקות ולא נתחייב שתיהן ואמרינן תדון בחמורה דהרמב"ם ס"ל ממון לקולא ולכך חייבין מלקות תחת הממון שנתחייב כמו דאמרינן במי שנתחייב שתי מיתות תידון בחמורה אף בנתחייב בזה אחר זה דהא בשניהם לא נתחייב בוודאי ופטור מממון אף בהגביהו ואין צריכין לתירוץ שתחב לו כו' ול"ק קושיות המשנה למלך ודוק והבן זה.
ולפ"ז י"ל עפה קושיות התוס' ד"ה והדר שהבאתי לעיל דהנה בספר אבן העזר סימן תמ"ג הקשה על המגן אברהם דס"ל דאם הנפקד לא מכר החמץ חייב לשלם. והקשה שם כמה קושיות וכתב אח"כ דלפ"ז גזבר של הקדש דחייב בפשיעה א"כ לפי זה אמאי קאמרי בגמרא בכאן הדר בי' ר"א בר יעקב דלמא לעולם לא הדר בי' ובסתם גזבר מיירי דחייב בפשיעה לדעת הפוסקים הנ"ל כו' וע"כ עתה אם לא מכרו פשע ואם נגנבה אח"כ אשר אין יכול לומר הרי שלך לפניך חייב מטעם דכבר פשע בו כמ"ש והוי דבר הגורם לממון וזהו לרב יהודא אבל לר' שמעון דמותר לאחר הפסח א"כ לא פשע בי' כלל ולא מעל ע"ש והנה באמת מכבד אשר נ"ל דדינו ליתא כלל דזהו ניחא בגזלן דחייב באונסין אלא דבאיתא לפנינו אומר לו הרי שלך לפניך מטעם דהוי היזק שאינו ניכר אבל בליתא כאן דגנב חייב ומה יאמר הגזלן דהא בלא"ה הוי חמץ ואסור בהכאה א"כ הוא עושה אותו היזק ניכר דהא באם הי' מוכרו ולא עבר עליו הפסח הי' חייב בגניבה ואבידה דהא חייב אפילו באונסין רק דרוצה לפטור מטעם דעבר עליו הפסח א"כ הוא עושה אותו היזק ניכר דבזה אשר עבר עליו הפסח רוצה לפטור מאשר נתחייב בלא זה ושפיר עתה חייב אף ע"ז אשר לא מכרו דהא עושה אותו היזק כיכר כמ"ש משא"כ בגזבר דאינו חייב כי אם בפשיעה ועתה דנגנב או נאבד הי' פטור אם לא עבר עליו הפסח אלא דאתה רוצה לחייבו מטעם דפשע ולא מכרו א"כ עתה אתה רוצה לעשות אותה היזק ניכר בזה אשר לא מכרו וזה ליתא דהא באמת אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך מטעם דהוי היזק שאינו ניכר א"כ גם עתה אשר נגנב הוי כאלו לא עבר עליו הפסח דהא ע"ז לא חייב דאינו נמכר כמ"ש ופטור על אשר לא מכרו והוי כלא עבר ובלא עבר הי' פטור מגניבה ואבידה גם עתה פטור דלא כדעת אבן העוזר הנ"ל משא"כ בגזלן אף אם תאמר דהוי כלא עבר עליו הפסח מ"מ אף בלא עבר חייב באונסין והבן אלא דבלא"ה דבריו תמוהים המה וסותר דגרי עצמו דהא כתב מתחלה דנאמר באמת דלא הדר בי', ר"א בר יעקב וכתב אח"כ דנאמר דבזה פליגי דלר' יהודא פסע כו' ולר"ש מותר אחר הפסח ולא פשע וזו תימה דהא אם נאמר דלא הדר בי' ר"א בר יעקב א"כ לר' יהודא מותר חמץ של הקדש אפילו בתוך הפסח ופשיטא דלא פשע ובאמת ע"ש שם באבן עתר אח"כ דלא חייב הגזבר בודאי כאן בחמץ בפשיע' מטעם דאם יחייב יצטרך לשרפו לי"א שבש"ע סימן ת"מ והוי אנוס ומותר לשרפו בידים וכ"ש דאינו חייב בפשיעה יעוש"ה ולדידי ניחא דאפילו בחמץ משכחת לה דחייב בפשיעה כגון דיחד להקדש בית דאינו עובר אף אם חייב בפשיעה כדעת ר"ת אפילו אם קיבל עלי' אחריות ויחד לו בית מהני וא"צ לשרפו בידים ושייך לומר דחייב בפשיעה ובזה מיושב נמי קושיות הפר"ח בסימן ת"ע דהקשה לדעה זו דאפילו אינו חייב כ"א בפשיעת עובר א"כ אמאי אמרינן בפסחים דף י"ג משום השבת אבידה וכרשב"ג הא בלא"ה צריך הנפקד למכור דלא יעבור יעוש"ה ובאמת ל"ק דאם לא אמר משום השבת אבידה וכרשב"ג דרשאי למכור א"כ אם הי' חייב בפשיעה עובר וצריך לשרפו בידים ופטור בוודאי בפשיעה כסברת אבן העוזר שכתבתי אלא די"ל דחייב אמאי דלא מכרו דהא רשאי למכרו משום השבת אבידה וכרשב"ג ע"כ צריך הש"ס לומר טעם זה דבלא זה הי' פטור כמ"ש אבל אי קשיא לי הא קשיא אמאי דקאמר בגמרא בכאן הדר בי' דלמא לא הדר בי' ובדר' יהודא ובדר"ש קמפלגי הכי פירושא דבאמת א"צ דמיירי כאן ביחד להקדש בית דאינו עובר כמ"ש ואפשר לומר דמיירי בהגביהו לאכילה כפשטא דלשנא ובאמת אינו מועיל בזה דגזבר אינו מועיל בהגבהה כמש"נ. אך עכ"פ עובר הוא בבל יראה דהא כיון דנטלו לא הוי תו יחד לו בית ועובר אף דלא קניא בהגבהת דהוי גזבר כמ"ש אפ"ה אף אם אינו אלא שומר חנם דחייב בפשיעה נמי עובר בלא יחד לדעת הי"א שבש"ע סימן ת"מ אלא דעתה אם אכלו אח"כ שפיר א"ל דיחייב דהא הזיקו להקדש במה דאכלו דהי' יכול להחזירו למקומו אף בהגביהו דהא כתב המ"א בסימן ת"מ דבחמצו של עכו"ם והחזירו ביד בעליו או אפילו ביד עכו"ם אחר כו' ע"ש אינו עובר א"כ הכא נמי אם היו מחזירו הי' יכול להשהותו עד אחר הפסח ולא הי' עובר בזה וע"ז קאמר שפיר ר"א בן יעקב דפליג בדר' יהודא ובדר"ש דהא עתה כאשר הגביה כבר עבר בב"י כמ"ש אלא דנאמר דבשעת אכילה להחייב. דהא הי' יכול להחזירו וא"כ לר"י דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. אף דהוי של הקרש מ"ו הא הוא עבר ב "י כאשר הגביהו כמ"ש והוי כחמץ שעבר עליו הפסח דאסיר לר"י וא"כ על ההגבהה הא לא אחייב חומש ואשם מטעם דהגזבר לא מעל בהגבהה כ"א על האכילה ובאכילה אינו מועיל דכבר אסור בהנאה אף לאחר הפסח מטעם דהוא עבר בבל יראה בהגבהה כמ"ש ולכך לא מעל אבל לר"ש אף דהוא עבר בבל יראה מ"מ חמץ לאחר הפסח לר"ש מותר וא"כ אם הי' מחזירו ההקדש למקומו אף אחר הגבהה הי' מותר אחר הפסח ובזה הוא דמוקי לה ר"א בר' יעקב פלוגתייהו אבל באמת אם לא הי' מגביהו זה והי' חמץ של הקדש הי' מותר אפילו בתוך הפסח לר"י דיליף שאור דאכילה כו' ומנ"ל דהדר בי' ונראה לישב ובאמת לפמ"ש לעיל ניחא דהא ר"א בן יעקב אמר דכ"ע אין פודין קדשים להאכילן לכלבים כו' וא"כ שפיר אינו חל חמץ על הקדש דהוי קל על החמור כמ"ש בריש דברינו וע"כ צריך לומר דחייב כרת מטעם דכיון דהגביהו קניא ויצא מן ההקדש וחל חמץ כמש"ל וא"כ ע"כ ליכא למימר דמיירי כאן ביחד לו בית דהוי גזבר דאינו קונה בהגבהה כמ"ש וא"כ עדיין יקשה היכי חל חמץ על הקדש אם נאמר דקל על החמור אינו חל דהא גזבר לא קניא בהגבהה אלא ע"כ בלא גזבר מיירי ול"ק קושייתי אלא דעתה נוכח דברינו הראשונים ונאמר ליישב זה דהנה התוס' בד"ה אין פודין קדשים הקשו אכתי נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדות יעו"ש ונראה לתרץ דהפוסקים כתבו דהא דקי"ל דחמץ של הפקר אינו עובר עליו או בחמץ של נכרי היינו בחמץ של הפקר אם אינו בביתו וברשותו וכן בנכרי חם אין בידו לבער דאינו שלו והנכרי לא יניחנו אבל אם הוא בידו וברשותו לבער עובר עליו אף דהוי של הפקר או נכרי וכן כתב הפ"י בריש מכילתן בכוונת רש"י ז"ל גבי ביטול יעוש"ה ולפ"ז ניחא דמאן דאמר אין פודין אף דשוה ההקדש לענין אם שרפו ונעשה אפר מ"מ לא מעל דהא כיון דנטלו בידו לאכלו הי' חייב לבערו אף דלא הוי שלו דהא בוודאי ההקדש יניחנו לבערו דהא אינו מזיק כלום להקדש במאי דשרפו דהא האפר מותר לאחר הביעור כמ"ש התוס' בריש פרקן ועתה נמי לא חזי לכלום להקדש דהא אין פודין קדשים וכו' כ"א לשרפו ולפדותו אחר שנעשה אפר כדברי התוס' וזה הי' שוה אף לאחר ביעור וא"כ ההקדש יניחנו לבערו ועובר עליו אף דאינו שלו כמש"ל בשם הפ"י והפוסקים דכיון דבידו הי' לבערו ולא עשה כן עובר בבל יראה בשעת הגבהה ונתחייב מלקות לדעת הרמב"ם דס"ל דלוקין על לאו דבל יראה וא"כ ממילא אם אכלו פטור מתשלומין אף אם לית להו דר' נחוניא מטעם דמלקות פוטרין אותו דאף דנתחייב מלקות בשעת הגבהה וממון לא מחייב אלא עד שאכלו אפ"ה פטור כמש"ל לתרץ דברי הרמב"ם וכתבתי דהא דאמרינן בכתובות כיון דאגבהה קניא היינו מטעם מצי לאהדורי ובמלקות לא שייך זה דאמרינן המלקות הראשונים אשר נתחייב בהגבהה פוטרים את ה ממון הבא אחריו דלגבי הממון לא שייך לומר מצי לאהדורי ולא יתחייב מלק ת דהא כבר נתחייב מלקות מקודם הממון כמ"ש כל זה באר היטב לתרץ דברי הרמב"ם וא"כ וא"כ למ"ד אין פודין פטור אף דיכול לפדות אחר שנעשה אפר כמ"ש התו' מ"מ פטור מטעם המלקות אשר נתחייב כמ"ש ול"ק קושיות התוס' ובזה מיושב נמי קושיות התוס' כאן בד"ה בדין הוא דהקשו על רש"י האיך משכחת דיהי' מותר באכילה הא אם יגזול מן הנכרי יהא חייב באחריות ועובר עליו מ"ש ולפמ"ש ניחא דבאמת כשיגזול מן הנכרי ויהא חייב באחריות ממילא יעבור עתה על בל יראה וחייב מלקות לדעת הרמב"ם דס"ל דעל בל יראה חייבין מלקות וכיון דחייב מלקות פטור מתשלומין דנאמר חייבי מלקות שוגגין פטורי מתשלומין וא"כ אף אם יגנב או יאבד יפטר מטעם (דחייבי מלקיות פטורין) עתה נחזור בדברינו כיון דפטור מתשלומין א"כ לא הוי לי' באחריותו דאינו חייב כלל באחריות וכיון (שאינו חייב כלל) באחריות אינו עובר בבל יראה ושפיר משכחת לה דמותר באכילה בתוך הפסח:
ומזה מיושב נמי קושיא ראשונה שהבאתי לעיל דמנ"ל דהדר בי' דלמא לא הדר בי' רק (דמיירי בגזבר שיחד) לו בית ובהגבהה עובר ובזה פליגי כמ"ש ולפמ"ש (אתי שפיר דא"א לומר דכן מיירי) הא יקשה דהא כיון דהגביהו עובר עליו בבל יראה כמש"ל דלא הוי לי' עתה יחד כאשר הגביהו וכיון דעובר חייב מלקות על בל יראה וא"כ על האכילה שאחר כן נמי הוי ליה לפטור דהמלקות פוטרים את הממון אשר נתחייב אחר כך בשעת אכילה דאף דנתחייב מלקות בהגבהה וממון לא נתחייב אלא באכילה כמ"ש אפ"ה פוטרין אותו המלקות את הממון הבא אחריו דלגבי הממון שבא אח"כ לא שייך לומר דמצי לאהדורי כמש"ל בדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תרומות דהא נתחייב מלקות מקודם וא"כ אם נאמר דמיירי כן כקושייתם שכתבתי אף לר' שמעון לא יתחייב קרן וחומש ואשם דהמלקות פוטרין אותו כמ"ש אלא פ"כ תצטרך לומר דס"ל לר"א בר יעקב באמת חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ אף דנתחייב מלקות בהגבהה אם היה מזיד אפ"ה דעבר בל יראה בשוגג או דידע ולא התרו בו ככה נוקי דברי ר"א בן יעקב ולכך אף דחייב מלקות על הגבהה אפ"ה על האכילה חייב ממון לר' שמעון דס"ל אחר הפסח מותר בחמץ דאין המלקות הראשונים פוטרים אותו כמ"ש דחייבי מלקות שוגגין חייבין ס"ל אלא דאם נאמר כן הדרא קושית התוס' בד"ה בדין שהבאתי דאיך משכחת דמותר באכילה בפסח. הא אם גזלו מנכרי חייב באחריות ותרוצי אשר כתבתי דאם חייב באחריות עבר בל יראה ופטור מתשלומין ליתא דהא חייבי מלקות שוגגין הוא כמ"ש ור"א סבירא ליה חייבי מלקות שוגגין חייבין כמש"ל ולא פוטר את הממון והדרא קושיות התוס' לדוכתא דחייב באחריות כמ"ש ולא משכחת לה דיהא מותר באכילה בתוך הפסח כקושיות התוספות הנ"ל ובזה נאמר דזהו באמת כוונת הגמרא כאן מה דקאמרי הדר ביה ר"א בן יעקב פירוש מהא דמשמע מדבריו לעיל דבין בהקדש ובין בנכרי אף בתוך הפסח מותר באכילה כפי' רש"י פ"כ עתה הדר ביה מזה משום דלעיל היה ניחא לומר דס"ל חייבי מלקוח שוגגין פטורין וא"כ פטור אם נגנב או נאבד בחמץ של נכרי תוך הפסח מטעם דעבר בל יראה כמ"ש לתרץ קושיות התוס' בד"ה בדין הוא אבל עתה אף אם נאמר כקושייתי הראשונה שכתבתי דמיירי ביחד לו בית והגביהה ועבר בבל יראה כמ"ש אבל הא צריך לומר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין כמ"ש דאל"כ גם לר' שמעון הו"ל לפטור מטעם דמלקות פוטרים את הממון הבא אחר כך כמ"ש ואם כן הוא דחייבין חייבי מלקות שוגגין אם כן לא משכחת ליה בתוך הפסח יהא חמץ של נכרי מותר כקושיית התוס' בד"ה בדין הוא שהבאתי לעיל ותירוצי עתה ליתא כמ"ש וע"כ הדר ביה מזה דהי' סבירא לי' אף בתוך הפסח מותר באכילה ועתה סבירא לי' באמת כתירוץ התוס' ד"ה בדין דבהנאה מותר בתוך הפסח וגם לענין הקדש אף באכילה מותר שאור דהקדש כמ"ש שם יעש"ה אבל באמת שפיר מצי למימר כקושייתי הראשונה שהבאתי דמיירי ביחד לו בית כמ"ש ומזה דמותר אפילו בתוך הפסח בהנאה ולאחר הפסח בודאי אפילו באכילה מותר בחמץ של נכרי והקדש דיליף שאור דאכילה כו' מזה לא הדר בי' כלל והא דמוקי פלוגתייהו בדר"י ודר"ש היינו מטעם דמיירי בהגבהה ועבר בל יראה והוי כחמץ שעבר עליו הפסח כקושייתי שכתבתי וא"כ לא קשה מידי קושיות התוס' ד"ה והדר בי' מהא דחולין דמשמע שם דלר' יהודא חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח יע"ש ולפמ"ש ניחא דאתיא סוגיא דחולין שפיר אפילו כמסקנא דר"א בן יעקב דמזה דמותר לאחר הפסח לא הדר בי' כלל כמ"ש ולא הדר בי' כי אם מה דהוי ס"ל דאפילו בתוך הפסח מותר באכילה ומזה הדר דזה לא משכחת עתה כקושיות התוס' ד"ה בדין אבל לאחר הפסח דמותר מזה לא הדר בי' כלום כקושייתי שכתבתי ולק"מ קושיות התוס' ד"ה והדר ודוק היטב והבן: