איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת פסחים · דף יב:
בכאן כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"א הל' ט') וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלה שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה וכו' שעה חמשית אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמשית לששית וכתב הלח"מ נראה שיש להקשות טובא על רבינו חדא דבהש"ס משמע דיום המעונן הוי בין חמשית לשבע ול"א דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ולא בין חמשית לששית משום דהוי גזירה לגזירה ועוד קשה בהלכות עדות דכתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות עדות ע"א אומר בשתי שעות ביום ו אחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת וזה דלא כאביי ודלא כרבא והו"ל לפרש כהלכתא דרבא אליבא דר"מ דאדם טועה בשתי שעות חסר משהו ולדברי רבינו הוי הכחשה דכיון דלא טועה בשתי שעות חסר משהו. וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות עדות פרק ח"י דין ב' עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני במקום פלוני ביום פלוני ואחר שבדקו באו עדים אחרים ואמרו במקום פ' וביום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"מ ולא הרג ולא לוה ה"ז הכחשה. ולכאורה חשה לפ"ז אמאי אם אמר פלוני רבעני מצטרפין עם עד אחד להרגו ואמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא א"א להזימן דאם יאמרו עמנו הייתם והיה הנרבע עמהם וא"כ הוי הכחשה בגוף הדבר ולא הוי הזמה ואח"כ מצאתי קושיא זו בשם הגאון מוהר"ר חיים יונה ז"ל וי"ל משום דהנה בספר כנה"ג מביא דעה אחת דס"ל דאם העידו עדים בפני ב"ד בשעה שאין עדותן מועיל ואח"כ בא זמן דמועיל עדותן לא הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד דכיון בשעת מעשה לא הועיל עדותן כלום ונ"ל להוכיח דלא ככנה"ג הנ"ל מהא דאיתא בבא קמא דף ע"ג ע"א א"ב דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד והקשו בתוס' הא תרי כמאה ומתרצים דה"פ דאין ע"א מסייע לחבירו דהיינו דכל אחד ראה מחלון אחד ולאו דוקא דאסהידו אלא כלומר דאין אחד מסייע לחבירו כלום ואם נאמר כסברת הנ"ל קשה אפילו אם אחד מסייע לחבירו נמי הא בשעת מעשה דהעידו עדיין לא באו עידי הזמה ולא ל"מ בעדותן זאת דראו יחדיו וא"כ לא הוי כאלו העידו דאחר ראה את חבירו דהא בדיני ממונות א"צ דוקא שיראו מחלון אחד אלא ודאי דלא כס' כנה"ג הנ"ל דאל"כ לא משכחת כלל חידוש בהזמה והנה התוס' כתבו במכות דאמרינן דאם המתרה ראה את העדות מצטרפין והקשו התוס' האיך נאמן עד אחד בשלמא חרי עדים נאמנים איך יהא נאמן ע"א ותירץ התוס' דאיירי דשני עדים העידו דהמתרה ראם את העדים יעו"ש וא"כ בכאן הא הר"ן כתב בשבועת דאם עדים אמרו אין אנו יודעין העדות יכולין לחזור ולומר יודעין דבאין יודעין לא הוי חוזר ומגיד משום דעבידי לאשתמוטי ואין רוצה להעיד וא"כ גבי פלוני רבעני אין צריך הנרבע לומר דראה העד השני משום דכיון דהעד השני דנרבע לפלוני וא"כ הוי כשני עדים וא"כ הוי המעשה אמת וכיון דהמעשה היא אמת דנרבע ע"י פלוני אזי בוודאי ראה עד השני להנרבע דהוא עד השני דהא לענין גוף אע"ג דלא ראו בב"א נאמנים אם אמרו שני העדים ואמרי' דבוודאי העדים אמת וכמו דהדין בקידושין דבעי דוקא שני עדים ואעפ"כ מהני דלא ראו זא"ז וכן בדיני נפשות צריך לימוד דבעינן דוקא דיראו זא"ז מסבר' לא הוי אמרינן כן א"ו דאמרינן דשני העדים הם אמת וא"כ צריך דהנרבע יראה אח העד השני וא"כ אפילו אם אמר העד הנרבע ראה את העד השני מ"מ כיון דאין נ"מ כלל בעדותן דממ"נ אם יאמרו דראו זא"ז אזי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ לא מועיל הך עדותו רק דלא הוי עדות כלל והוי כאלו אמר אין אנו יודעין ואין לא הוי הגדה כלל ומשו"ה לא הוי הגדה ע"ז דראו את העד השני הנרבע ראה להעד השני לא הוי הגדה וא"כ שפיר לא הוי הזמה חידוש דהא אין הנרבע מסייע להעד השני כלל וא"כ הוי כמו דאסהידו בי חדי בחד דכתבו התוס' בב"ק דף הנ"ל והנה הלח"מ כתב דמשו"ה כתב הרמב"ם דאם הוכחשו ג"כ לא הוי הזמה משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא שלא נכחשו בגוף העדות גם כן ומשו"ה בנרבע דלא הוי חידוש דהא לא מהימן הנרבע דראה להעד השני וא"כ אפילו יש הכחשה ג"כ אפ"ה הוי הזמה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התומים דהקשה במסכת מכות דפריך נרבע יציל ומתרץ כגון דרבעו מאחוריו ואח"כ פריך הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ומקשה סתומים לשיטת הראב"ד שפיר הנרבע יכול להעיד רק דהתוס' כתבו דפריך מנרבע לרצונו וא"כ לא שיך במקיימי דבר הכתוב מדבר דהא עיקר הפשט הוי דק משום דהוי רשע וא"כ שפיר מצי להציל ועכצ"ל דרבעו מאחוריו וזה דוחק דלא ימצא חייבי נפש בנרבע רק דרבעי לאחוריו אך י"ל משום דהנה באמת קושיות הש"ס הוי יציל דהא על כל זה שפיר אינם נאמנים דכיון דאין צריך שיראו זא"א בנרבע ואם כן לא מהימני' על זה וא"כ הא אם יש עדים אחרים ואמרו דראו זא"א אך באמת גם ע"ז אם אמרו בב"א והוי דאמר הנרבע מקודם וא"כ אין צריך שיראו זא"ז וא"כ אין נאמנים דלא צריך זה וא"כ לא הוי הגדה ואך דקשה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ כיון דאין נאמנים על זה לא יהיו נאמנים כלל אך דהא הדין בבע"ד ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא הוי בתורת עדות כלל ה"נ ע"ז דכיו דאינו בתורת עדות כלל לא מכח פסול או קרוב אך דזה לבתר דתירץ במקיימי דבר הכתוב מדבר משא"כ לפי' הא והנה על תי' התוס' דפריך שב מרבעני לרצונו:
והנה. לפ"ז י"ל בהלכות עדות ומקודם נתרץ הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה דהנה התוס' בפסחים בדף י"ג ע"א בד"ה ר"ג לאו מכריע כתב וקשה לר"י דלמא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותי' בפ' כ"ש וי"ל משום דהנה באמת לגזור גזירה שעה חמשית אטו ששית בוודאי הוי גזירה לגזירה. אך דבאמת לפי מה שמביא בספר כנה"ג פלוגתא באם ביטלו בשעה ששית דכיון דהדין הוי דרבנן אסרו ולא מהני ביטול אזי הוא מן התורה עובר ולכאורה שפיר נ"מ אם ימכור או יבטל בשעה חמשית לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ולא מהני מכירה ולא ביטול מן התורה אך ז"א דהא שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכתבו הפוסקים דלר"ש א"צ גומר דהוי גזה"כ כיון דבאמת הוא ראוי לאחר הפסח והנה הדין דהוי רק גורם לממון ונפקא מלא ימצא דהוי מצוי וא"כ הא הנה כתב המגיני שלמה בדף כ"ט דאם הוי אלם דא"צ לשלם אזי לא מיקרי מצוי וכמו דהדין באחריות באלם מיקרי מצוי אצלו ה"נ להיפוך דכיון דהוא אלם לא מיקרי מצוי וה"נ דכיון דהוא סבר דבאמת הוי מכירה וא"כ לא הוי לאח"פ שלו וא"כ לא מיקרי מצוי (אך לענין ביטול שפיר קשה האיך יבטל ובאמת לא מהני ביטול) אך גבי ביטול שפיר קשה דלמא יבטל בחמש ובאמת הוי
שש ולא מהני ביטול מן התורה אך י"ל דהא באמת הא בלא"ה צריך לבער תקנו חכמים דאין מועיל ביטול לחוד גזירה שמא יאכל וצריך דוקא לבער אך באמת בנוקשה דכתב הפ"י דאפילו למאן דס"ל בנוקשה דאין עובר באכילתו אך עכ"פ בב"י עובר דלענין ב"י אין ראוי לאכילה מאי איכפת לי':
והנה הר"ן והתוס' הוכיחו דעכ"פ נוקשה אסור באכילה מדרבנן דהא קתני שאור ישרף לר"י דכתב נוקשה ואעפ"כ אסור באכיל' דקתני נתנו לכלבו אלמא דמדרבנן אסור באכילה ואך לפי סברא זו י"ל דבאמת הא כתבו התוס' בלפני זמנו דעכ"פ איכא איסור עשה דתשביתו פי' התוס' דהוי שלא באכילה ה"פ תשביתו שלא כדרך אכילתו ואם כן מש"ה אסור באכילה עכ"פ והוי איסור דאורייתא אך דאין לוקין. אך באמת הא אם הוי חמץ של נכרי דליכא איסור ב"י וב"י ועשה דתשביתו. והנה הפ"י כתב בדף ק"ט ע"א ליישב קושי ת רש"י דכתב דאיסור' לא ניחא לי' דליקני' דכיון דלא ידע וא"כ י"ל דבנוקשה לא שייך גזירה דשמא יאכל דממ"נ לאחר שביטל וא"כ הוי הפי' דבשוגג יאכל דלא הוי ידע דהוי חמץ או שלא בכוונה וא"כ איסורא לא ניחא לי' דליקני' והוי של אחרים ולא יעבור בב"י ולא עבר באכילה ואם כן נוקשה רשאי להשהות לאחר הביטול וא"כ שפיר שמא יבטל חמץ נוקשה בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית אך דבאמת הא מותר עכ"פ בהנאה וא"כ שפיר הוי ברשותו לבטל אך באמת הא הוי הפי' נוקשה כמ"ש המ"א דהוי הפי' דוקא שנתקלקל קודם זמן איסורא הא לאו הכי כיון דהוי כבר נאסר והוי עד שיפסול מלאכול לכלב אך אם כן ממ"נ אימת נתקלקל אי נתקלקל קודם שעה ה' הא מותר בהנאה ושפיר מצי לבטל ואם דהחשש דיתקלקל בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ואם כן מדרבנן הוי אסור בהנאה דהוי כמו נתקלקל לאחר זמן איסור' דאסור בהנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ כיון דמדרבנן אסור תו אין יכול לבטלה וא"כ כיון דחכמים אסרו עכ"פ באכילה בשעה ה' ונמצא דאפילו לפי דעתו דהוא סבור דהוי באמת שעה ה' הוי נתקלקל לענין אכילה לאחר זמן איסור' ואסור באכילה מדרבנן והנה הפוסקים כתבו דהיכא דאסור מדרבנן נמי גזרו רבנן לבער דשמא יאכל דלא פליג וא"כ בלא"ה יצטרך לבער וא"כ שפיר תיקנו רבנן דלאסור באכילה וליכא חשש כלל ובזה מיושב קושיות הפנ"י דאמאי תקנו דאסור באכילה ולא בהנאה בשעה חמשית דכיון דתרווייהו הוי איסור אכילה והנאה מן התורה ולפמ"ש א"ש דכיון דאסור באכילה עכ"פ מדרבנן ושפיר לא הוי חשש כלום:
והנה הש"ס דלא רצה ליתן זה הטעה משום שעה ששית רק הטעם משום יום המעונן משום דלר"י דס"ל דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה עכצ"ל דגזה"כ וא"כ קשה אמאי מהני דלמא יטעה וימכור לנכרי לפי דעתו דעכ"פ מותר בהנאה ובאמת הוי שעה ששית אך הרמב"ם דפסק כר"ש דחמץ לאחר זמן שרי באכילה ושפיר הוי גזירה שעה חמשית אטו ששית וכמש"ל:
והנה. בתוס' דף י"ב ע"ב בד"ה ולהך לישנא וכו' אפילו טעם בשתי שעות היה יכול להקשות ולכאורה קשה לפי מ"ש התוס' לקמן בד"ה שית בין קרנתא קאי וא"כ מה מקשיה התוס' דאפילו היו יכול להקשו' ואמאי לא מקשיה התוס' על הא דקאמרינן ניכול עד סוף ה' ואמאי לא מקשה ניכול עד סוף שש דהא בין שש לשבע הוי היכרא לאביי וכמו שהקשו התוס' דאמאי לא אמרינו דהוי בחצי שעה ששית ועכ"פ להך לשנא דמקשה אביי לר"י ניכול עד פלגא דשית דכיון דלהך לישנא תלינן הטעות בשניהם וא"כ ע"כ ל"ל לאביי דשית בין קרנתא קאי ותי' הראשון לא שייך דכיון דעדיין לא ידע הך סברא דיש חילוק בין עדות לחמץ דעדות מסור לזריזין אך י"ל דהנה התוס' לקמן בד"ה אמתי שלא בשעת ביעורו כ' וקשה לר"ת וי"ל משום דהא כתב רש"י לקמן דעיקר המצוה הוי קודם זמן איסורו כדי שיהיו מושבת קודם ז"א. וא"כ לכאורה כיון דטועה בשתי שעות וא"כ דלמא הוי באמת סוף שש ואם כן מש"ה צריך לבער בתחלת חמש וא"ל א"כ בד' נמי י"ל כמו שתירץ זמן סעודה לכל היא ולא טועה בזה ואך דהא בזה יש לפסוק שריפה ובאמת הא לא תקנו רבנן רק לאסור באכילה אך משו"ה אמר דיהבי רבנן ללקט עצים דהנה הדין דאם משהה החמץ כדי לבערו אינו עובר וכ"כ המגיני שלמה דכיון דהכינו לשרוף הוי כמו דקיים וא"כ ה"פ דיהבי רבנן ללקט עצים והוי משהה כדי לקים מצות שריפה וע"ז פריך הש"ס הא בשעה ביעורו מצוה בכל דבר וא"כ אם יטעה עד הז' וא"כ הוי מצוה בכ"ד ואזי לא שייך דהכינו כדי לשרוף כיון דתו א"צ שריפה ומתורץ קו' התוס' על שיטת רשיי:
ובזה י"ל קושיות התוס' דהמ"ל אפי' אם טעה בשתי שעות מ"מ חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב די"ל דיהבי ללקט עצים וכו' אך באמת דכיון דאין טועה בשתי שעות אזי א"צ שעה שלימה ללקט עצים ואך אם אמרינן כן דהטעם מש"ה דהא צריך לשרוף קודם שבעה א"כ שפיר שרי ליהנות בשעת שריפה והוי שלו ושפיר מצי לבטל ולא שייך הך גזירה בשביל שעה ששית דהא עדיין הוי שלו לענין הנאת שריפה ובאמת טעמ' דהרמב"ם דל"ל דשית יומא בין קרנתא קאי כן ס"ל להרמב"ם דאצ"ל תו דשית יומא בין קרנתא קאי כי משני גזירה משום יום המעונן ואם הוי אמרינן דהוי הטעם משום דצריך לשרוף קודם שבעה ואם כן לא שייך הך דגזרינן שעה חמשית אטו ששית הא באמת הוי גזירה לגזירה ועכצ"ל דהוי הפירש כמש"ל דהוי מביטול נוקשה ובאמת לא מהני ביטול וקשה הא באמת מהני ביטול דהא מצי ליהנות בשריפה בשעת מעשה וע"ז אמר דהוי הטעם משום יום המעונן וא"כ אסור אפילו ליהנות בשעת שריפ' ושייך שפיר הגזירה שעה חמשית אטו שפה ששית ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:
ובזה. מתורץ קושיות התוס' בדף י"ג ד"ה ר"ג לאו מכריע הוא משום דהנה אם אמרינן דמפקיר לא מהני לפטור והיא שיטת רש"י רק דהביטול מהני הא הפקר לא ומשום דכרבי יוסי סבירא ליה דהפקר לא הוי עד שיבוא לרשות זוכה. אך באמת ביטול מהני לשיטת רש"י והנה שני דברים אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ולא נימא טעמא משום דראוי לאחר הפסח וכמש"ל די"ל דא"כ היכא דאינו ברשותו לא יעבור וכמו דקיבל אחריות בבית אחרים לשיטת ר"ת וא"כ אם ביטל תו אין שלו וא"כ א"צ שיבא ליד הזיכ' דהא עיקר הטעם דלא יצא מרשותו וכאן הא לאח' הביטל לא הי' שלו וא"כ שפי' יצא מרשותו דחו לא גזרה התורה דלחשוב ברשותו ויצא מרשותו וא"כ אם לא שייך דליגזור בנוקשה שמא יאכל דהא אם יאכל בשוגג דכיון דשוגג אמרינן דאיסורא לא ניחא לו דליקני' ולא קנה והוי שפיר הפקר ועיין לקמן דף י"ז ע"א וא"ל דלא יצאה מרשותו דהא יצאה מרשותו פ"י ביטול וא"כ לא שייך שפיר לגזור בנוקשה שמא יאכל ומהני ביטול אך לפ"ז בתרומה שפיר רשאי לאכול אפילו בה' וא"ל דלמא יבטל נוקשה י"ל דהא בפסחים דף ל"ד ע"א הוי פלוגתא היסח הדעת מאי הוי לרשב"ל הוי פסול הגוף ואפילו שלא נטמא. והנה בכאן לרש"י א מטעם ביטול ביטול שמבטל בלבו כמו שכתב מהרי"ק דהוי ביטול כעפר ואם כן בלא"ה לבטל התרומה וא"כ בלא"ה צריך לשרוף דוקא כדין תרומה פסולה דהא דמיא לדין קדשים פסולים דטעונין דוקא שריפה ולא שייך למיגזור זה הוי הטעם של מחניתין דיש לחלק בין תרומה לחולין בשעה ה' אך אליבא דר"י י"ל דה"פ דבאמת נ"מ בהפקר ובחמץ נוקשה וא"כ שייך ג"כ בתרומה וס"ל כרבנן אך באמת בהפקר אם הוי ברשות אחרים לפי ס' הרמב"ן היכא דהוי בבית אחרים אע"ג דלא קיבל אחריות וכמ"ש בס' אלי' רבה אך בביתו לפי שיטת רש"י עובר וא"ל דזה באמת הוי הטעם דהפקר אינו מועיל משום דהוי הואיל ואי בעי זכה רק דל"א רק כפמ"ש התוס' בדף ו' דהיכא דהוי מקודם שלו והוי אמרינן דהוי שלו ע"י הואיל ואי לא הו"ל זוזי לסלק או דאמרינן הואיל ולא משכחת הבהמה וזה העיקר ואם כן הוי הוולדות דהוי באמת של המקבל צאן ברזל ואם כן משו"ה בהפקר עובר רק בביטול ומשו"ה לא שייך גזרה שמא יאכל דאזי מועיל ההפקר דכיון דע"י ביטול לא הוי מקודם שלו. ועיין לקמן בדף י"ז ע"ב דה"פ דאתיא כר"א דאמרינן הואיל (וא"כ לר"י בלא"ה לא שייך הואיל ואי בעי זכה דהפקר דהוי ברשותו לזכות משום דאנן סהדי דלא יזכה) וכמ"ש התוס' בפסחים בדף מ"ז ע"ב ע"ש היטב (ולר"י לא אמרינן הואיל וא"כ אין צריך לביטול) משא"כ לר"א שפיר שייך לבסוף הואיל ואי בעי לזכות ואם כן שפיר הוי הואיל ואי בעי מיתשל ופסק הלכה דלא אמרינן הואיל וכרבי יהושע. וליכא נ"מ רק לביטול ומשו"ה בתרומה שרי דהוי היסח הדעת ומתניתין בדף כ"ח מוקי כר"ש ולר"ש לא שייך בתרומה משא"כ רב פסק לקמן כר"ש דאסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח ונ"מ להפקר ומשו"ה אין ראיה ממתני' דסותם:
ועוד. י"ל דבאמת כמ"ש הריטב"א בב"מ ד"ה לישבע דהוי שלו כיון דאין אדם יכול לקחת וא"כ משו"ה כיון דלפי דעתו הוי מכר לנכרי מש"ה אין איסור אך באמת י"ל הטעם בדרבנן אין מועיל הביטול דהא שניהם אין יכולין להקדיש ולא להפקיר דזה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואם כן כיון דבדרבנן אסורה בהנאה ולא גרע מגזלן שלא הניח לו להיות ברשותו ומשא"כ ר"י דמקשה דסתרי אהדדי ר"י דלא ס"ל ברירה ומקשה הש"ס ומתרץ דלר"י כל הנלקט אלמא דס"ל דאפילו באינו ברשותו מצי להקדיש ולהפקירו משו"ה בדרבנן מהני מה"ת ביטול וא"ש ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם פסק דלא כר' יהודא רק כר"י דשניהן אין יכולין להקדיש זה לפי וכו' וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ באמת אין טועה רק שעה אחת וגם כן מיושב הך הרמב"ם בהלכות עדות דהנה התומים הקשה מאי פריך דלמא באמת ס"ל דהוי ספק אם טעה לר"מ שעה אחת ולר"י שתי שעות רק דלא הוי רובא ומשו"ה לא קטלינן מספק כיון דליכא רובא וכמו דאיתא בסנהדרין דמכאן יליף דגבי עיבורא דירחא דהוי רובא דטעו דאל"כ לא קטלינן אך י"ל דהנה הפ"י כתב דמשו"ה בעי התראה דאל"ה לא קטלינן כיון דהוא טעה דאינו חייב מיחה רק דלאחר התרא' צוה התורה דחייב מיתה ע"ז וא"כ מעדים קשיא דמאי מהני רובא וצ"ל כיון דעדים אמרו באמ' וא"כ בוודאי טעה והנה לפמ"ש התוס' לעיל דבעד אחד אינו נאמן לומר דראה וא"כ כיון דלא ראה פטור וא"כ מקשה הכי דע"כ לא הוי ספק בשתי שעות לר"י וכן בשעה אחת לר"מ דאם הוי ספק קשה לר"מ אמאי אחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת דלמא באמת הך דאמר בג' מטע' טעי וסבור דהוי בד' דהא טעה שעה אחת ומה דאמר בג' הוי שקר דהא לע"א אין התור' מהימנ' לון:
והנה הר"ן כתב ליישב על הך קשיות התוס' מאי מוכח בש"ס דאזלי' בתר רובא דהא בוודאי כיוונו ליום אחד בשבוע וא"כ ע"כ טעה ותי' הר"ן וכן בספר התומים דאם רובא לא טעו והוי גזה"כ דאם אמר א"י בחקירות או דהוכחשו בחקירות הוי בטל אך אם רובא טעו והוי כאלו אמר בשלשה עשר השני דרובא קרי לשנים עשר שלשה עשר וא"כ בכאן אם באמת הוי סבור דהוי בארבע אזי לא הוי רובא דטעה והוי כאלו הוכחש או אמר א"י בחקירות דהוי בטל והוא אמר שקר לפי דעתו בשלשה שעות או דגם ספון לא הוי דטעה שעה אחת לר"מ או שתי שעות לר"י, ובזה מיושב קושיות התוס' בד"ה ולהך לשנא דבאמת א"ל דהוי רק ספק ולא רובא ומש"ה לא קטלינן לי' בין ז' לחמש כיון דרובא לא טעו ובזה מיושב קושיות התוס' דכיון דשית יומא בין קרנתא קאי אמאי עדותן בטילה נימא דהוי המעשה באמצע שית ושניהן טועין ולפמ"ש א"ש דכיון דרק מיעוטין טועין אבל לא רובא טועין משו"ה לא קטלינן ובזה מיושב דכיון דלשנא קמא הוי שניהם טועין ורבא לא מקשה ע"ז כלום בה' אמר דלא תלינן הטעות בשניהם ולא מקשה על זה כלום ובאמת מוכח לרבא דלא תלינן הטעות בשניהם דאל"כ כיון דבשית בין קרנתא קאי והוי ספק א"כ אמאי אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן קיימת דשמא ההוא דאמר בשלש כוונתו לסוף שלש והוי באמת המעשה בחצי חמש דאדם טועה לר"י עכ"פ בשעת ומחצה לרבא אפילו אם יטעה בשניהם ואם כן אפשר דהוא סובר דהוי בחצי שית שית או בסופו ואמר בשקר דהוי בחמש דהא עכ"פ אינו נאמן ע"א וא"כ אם הוי אמר בשית דכיון דליכא עכ"פ רובא והוי בטלה העדות מכח גזה"כ דכיון דלא אמר בפירוש באיזה שעה והוי כמו דאמר איני יודע דבטלה העדות וכמ"ש הר"ן והתומים וכמש"ל א"ו דלא תלינן הטעות בשניהם דלא הוי אפילו ספק על זה וא"כ אם המעשה הוי בשית וא"כ אם לא טעה העד שאומר שלש הוי העד האומר שלש גם כן שקר ושני עדים נאמנים וא"כ שפיר מוכח דלא תלינן הטעות בשניהם ולפי"ז א"ס הא דמשני עדות מסורה לזריזין. ופירש"י משום דסוף הב"ד לדרש בדרישות וחקירות ולכאורה קשה מאי תירוץ דזה לא שייך ובשלמא אם הי' מסופקין כוונתו של העדים אזי שפיר שייך לומר כן משא"כ השתא דהא אם נימא דלא טעה ואם כן הוי שקר העדות דכיון דמכחשת ואם כן שייך דהם זריזין דזה אינו בפני ב"ד דהא אמר שקר לגמרי ולפמ"ש צ"ל דהכי תירוץ דבאמת הוי רק ספק ומשו"ה לא קטלינן אך דהקושיא האיך מצרפין עדותן דלמא טעה בשתי שעות דכיון דיש טועין כן ולא הוי רובא ואזי בטלה כל העדות דכיון דהוי כמו בחקירות דאומר א"י וכמ"ש הר"ן והתומים וכמו שכתבתי לעיל ועל זה שפיר משני דעדות מסירה לזריזין ומסחמא מדקדקין ולא טעו ביותר ומשו"ה הוי עדותן קיימת הכלל לתירוץ רבא דכיון דרבא מקשה ומה אינו שיילינן לעדות וא"כ צ"ל דהוי טעות בשלשה שעות בין שניהם ונמצא דעכ"פ הוי לע"א הטעות בשעה ומחצה וא"כ כיון דמחמץ בפסח מוכרח דס"ל דשית יומא בין קרנתא קאי ויש טועין וא"כ קשה אמאי מהני לר"י דאחד אומר שלש ואחד אומר חמש דלמא הוי בשיח וכמש"ל ומשא"כ לאביי דהוא ס"ל דטועה רק חצי שעה או שעה ומשהו וא"כ לא מצי להיות בשית דהוי יותר מחצי שעה (ומשהו יותר משעה ומשהו דכיון דהוא אומר בסוף שלש ובאמת הוי בסוף ארבע דאם הוי בתחלת חמש והוי שני משהו ואם הוי בסוף ארבע וא"כ אם הוי סבור בתחלת שש והוי שעה שני משהו) וכללא דמילתא עכ"פ ללישנא קמא אתי שפיר בפשיטות דהא לר"י הוי רק חצי שעה וללשנא בתרא גם אביי לא ס"ל כן דטועה שניהם וכו' וא"כ לרבא כיון דהקשה ומה אילו דייקינן ועכצ"ל דהוי שלשה שעות הטעות והוי עכ"פ לע"א הטעות בשעה ומחצה מוכרח דלא תלינן הטעות בשניהם ומשא"כ לבתר דתירץ גזירה משום יום המעונן אזי באמת הדר מזו הסברא דשית יומא בין קרנתא קאי וס"ל דלא הוי ספק כלל בשבת אך דהוי גזירה משום יום המעונן ובעדות לא שייך יום המעונן וכמ"ש התומים יעוש"ה ובאמת הטעות הוי בשניהם והוי לר"י טועה בשעה ומחצה כל עד ולר"מ טועה כל עד בשעה והוי שניהם בשני שעות ומוכרח כן דאל"ה קשה קושיא הנ"ל אמאי הדר בלשנא קמא וס"ל דלא חלין הטעות בשניהם כמו לאביי בלישנא קמא וא"ש הא דפסק הרמב"ם לאביי דבשלש ובשתים לא הוי טעות רק בשעה אחת רק דתלינן הטעות בשניהם ומתורץ הרמב"ם הנ"ל:
אך דזהו דוקא ללשנא קמא דס"ל לאביי דאדם טועה לר"מ בחצי שעה אך ללשנא בתרא דס"ל לאביי דלא תלינן הטעות בשתיהם אע"ג דלאביי הא לא מוכח כלום דהא אם הוי טעות בשתיהם וא"כ לא טעה רק חצי שעה וא"כ ל"ק כלום וא"כ ס"ל לאביי דלא תלינן הטעות וא"כ כי תירץ משום יום המעונן עדיין לא שמעינן דס"ל דתלינן הטעות בשתיהם ומשו"ה מקשה שפיר א"ה בארבע נמי ניכול בשלמא ללשנא קמא שפיר מוכח כמ"ש לעיל דמ"ה הא לא מקשה על אביי בזה דיש לחלות הטעות בשתיהם ומשא"כ ללישנא (בתרא) ומשו"ה מקשה שפיר בארבע נמי והרמב"ם פסק כלישנ' קמא דהכי עדיף דכי היכי דלא תיקשי אמאי לא אסרו עכ"פ בה' בהנאה וכקושיות הפנ"י דכיון דלר"י אין זה טעם מספיק וכמ"ש משום דס"ל כל הנלקט ומשא"כ לפסק הלכה וא"כ יאסרו בהנאה גבי יום המעונן א"ו דאין טועה רק שעה אחת וליכא גזירה ביום בשעה חמשית משום שעה שביעית רק משום השעה הששית ומפסיק מה דאסרו בהנאה:
והנה י"ל הא דהקשה מהרלב"ח בתשובה אמאי השמיט הרמב"ם אך דיהבינן לי' כל טעותא דמשני לרבא וי"ל משום דהנה לפי שכתב מהרש"א דלא תלינן בטעות רק כיון דע"א אמר אמת ויע"ש בסנהדרין דכתב כן וא"כ לכאורה לא מקשה הש"ס בכאן ואמאי אמרי' דיהבינן לי' כולי האי וי"ל משום דהנה התוס' כתבו בד"ה זה ירע וכו' ומ"מ שפיר מוכיח בסנהדרין דאזלי' בחר רובא דאי לא אזלי' בחר רובא דכיון דזה דאמר בשנים וזה אומר בשלש הוי כמוכחשין כי אמר והדר מכוון ליום אחר הוי חוזר ומגיד. והקשה התומים לשיטת הרמב"ם דהוי הדין דכ"ז דלא נדרוש ונחקור מצי לחזור אך דבדיני ממונות אינו יכול לחזור משום דלא בעי דרישה וחקירה וכמ"ש וא"כ סוחר דברי התוס' בכאן. ולכאורה י"ל מש ם דהנה באמת כמ"ש התוס' בכתובות דכתבו התוס' דבמגו הא הו"ל במקום עדים וכתבו התוס' דזה לא מקרי קיום כיון דאמרו בתוך כ"ד אנוסין וכו'. וא"כ בכאן לא הוי חוזר ומגיד דהו"ל כאלו לא אמר אח"כ כלום משא"כ בכאן דבאמת הא עכ"פ הוי בטל אך באמת י"ל דזה התירוץ משום דהא התוס' הקשו בסנהדרין ואמאי לא אמרי' לפוסלו לעדות באנו וחי' שם וכו' וא"כ בכאן הא לפוסלו לעדות אין צריך דרישה וחקירה וא"כ הרמב"ם איירי היכא דאין שייך לפוסלו לעדות דהיינו בנשים או דהוי פסול בל"ה משא"כ בכאן שפיר היכא דהוי פסול ע"י עדותן האלו וא"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:
והנה יש הוכחה דלא כרמב"ן דס"ל דבדיני ממונות דכיון דאין צריך דרישה וחקירה אם הכחשו זא"ז בדרשות נמי אין עדותן בטלה ויש להוכיח דלא כסברת הרמב"ן משום דהנה איתא לקמן בסנהדרין דף פ"א ע"ב ההורג שלא בעדים ומפרש הש"ס ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכח' בבדיקות והנה זה ודאי גבי מכניסו לכיפה אם הוזמו לא מכניסו לכיפה דהא אמרינן מי שלקה ושנה מכניסו לכיפה וא"כ קשה הא אי אפשר לעשות בו דין דין הזמה דתיקשי קושיות הס"ס בב"ק מי ידעינן דיבוא עדים אח"כ והנה צ"ל דמרמז רמוזי וכו' וא"כ אמאי לא מהני בחקירות אם אתכחש דהא הוי הטעם דבחקירות מכח עדות שאי אתה יכול להזימה ובכאן הא בלא"ה לא הוי ערות שאי אתה יכול להזימה דכיון דאין מכניס את העדים לכיפה אלא ע"כ דלא הוי הטעם דהוי בחקירות הכחשה משום שאי"ל א"ו דבלא"ה פסול וכמו ס' חכמי ליכול דהוי הטעם כאלו אמר להד"מ ומאי דאמר באיירי מכחש לי' הראשון וא"כ שפיר הוי הגדה דעכ"פ מכחיש דזה אומר בשנים בחידש והשני מכחיש להד"מ בשני וכן להיפך הראשון מכחיש להשני וכס' חכמי לוניל
והנה לרבא דעד שאוכל נבלות להכעיס כשר לעדות וא"כ לא נפסל כלל לעדות וא"כ לא שייך זאת דהא לא פסלו כלל לעדות וא"כ קשה אמאי אם טעו בשני ימים לא מהני וכמ"ש ועכצ"ל כתי' הר"ן והתומים הנ"ל דבחקירות הוי גזה"כ דכיון דלא הוי רובא הוי כאומר א"י ובזה מתורץ קושיא הנ"ל דהנה בס' הח"מ בעא דהיכא דהשלוחין בעי שבועה כא הוי עדות ואם ע"א הוי נוטל ממון וא"כ לא הוי עד אך דהא העד השני מסייעו ועד המסייע פוטר מן השבועה אך א"כ הוי נכי רבעא דממונא עפ"י חד סהדא וא"כ קשה לשם אמאי מהני כי אמר חד יומא בשבוע דהא אי לאו דאמר העד השני וא"כ שאמר ע"א לא הוי אמרינן בטעותא אך דכיון דהעד השני אומר אמת וא"כ הוי כמו נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדי אך אם הוי אמרינן דהוי הטעם דמכחיש לו העד השני וא"כ אם לא הוי העד השני הוי שפיר מצי לחזור וא"כ עפ"י אותו העד הוי הפסול והוי הכשרות עפ"י אותו העד השני א"ו דלא כס' מהרש"א לפי ס' רבא דס"ל דעד אוכל נבילות להכעיס כשר להעיד א"כ קשה מטעות שני ימים וע"כ צ"ל כסברת הר"ן דהוי גזה"כ וא"כ קשה הא נכי רבעא דממונא עפ"י דחד סהדא א"ו דלא כס' מהרש"א משא"כ לפי פסק הלכה דפסקינן כאביי דהוי מהלכות יע"ל קג"מ וא"כ אין צריך לפי"ז ס' הר"ן (והתומים) ובאמת הוי כסברת מהרש"א הנ"ל ואין צריך לומר דיהבינן לי' כל טעותא ובזה מיושב עוד הרמב"ם מהלכות עדות פרק ח"י ולתת טעם להרמב"ם משום דהלח"מ כתב דאין טעם וראי' וי"ל דזה הוי הטעם של הרמב"ם משום דהנה בב"ק דף ע"ג ע"א אמרינן אפילו אם הוזמו אטביחה מקודם ממע כי מיתזמי אח"כ אגניבה איגלאי מלתא למפרע דהוי רשעים בשעת מעשה בשעת טביחה ולא הוי עדים והנה איתא בסנהדרין דעדי טריפה פטורין משום דאינם בזוממי זוממין וא"כ אם אמרו על ההורג והלוה והוי עמנו ההורג והלוה ואנן קי"ל דבעינן זוממי זוממין כרב אשי וא"כ בכאן באמת על הכחשה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה דהא לא שייך הזמה רק דפטרו את ההורג או את הלוה ומאי עדות שאתה יכול להזימה שייך כאן גבי' וא"כ לא בעינן דרישה וחקירה לענין לפטור וכמו ס' הרמב"ן בדיני ממינות רק גבי הכחשה הוי הטעם כמו ס' חכמי ליכולי וא"כ כיון דאין צריך דרישה וחקירה אזי באותו עדות דאמרו דהוכחשו דההורג אד הלוה עמנו היו זאת מהני קודם דרישה וחקירה דזאת לא נ"מ רק להכחיש העדות ולפטור את הלוה וההורג וא"כ ע"ז כיון דאין צריך דרישה וחקירה ממילא מזה בוודאי לכ"ע אינו יכול לחזור מהכחשה וא"כ כי הוזמו אח"כ ממילא הוי שקר דלא הוי עם הלוה ועם ההורג ועם העדים במקום הזה וא"כ הא הוי הדין דמאי דבעי דרישה וחקירה והוי עיקר הגדה הוי כי לאחר ששוב אינו יכול לחזור בשעה ההוא ובעת ההוא הוי עיקר הגדה ואם כן אפילו אם באמת הוי עמהם העדים באותו מקום רק הלוה או ההורג לא היו עמהם באותו מקום הוי פסולין לעדות בעת הדרישה והחקירה כיון דמקודם הדרישה והחקירה כבר נעשין העדים רשעים דהעידו בפסולין שקר גמור דהלוה או ההורג היו עמהם ובשקר דהעידו פטרו ללוה ולהורג והוי רשעים מקודם וא"כ תו אין הזוממין נענשים במאי דאמרו שקר דהוי עמהם העדים דכיון דבשעת מעשה הוי העדים רשעים בעת הדרישה והחקירה דהוי עיקר העדות והגדה ופטורין העדים וכדאיתא בב"ק בדף ע"ג ע"א וא"כ כיון דפטורין מעדי הזמה אם יוזמו אח"כ והוי אינו בזוממי זוממין ואינו מועיל עדותן כלום וזה הוי הטעם של הרמב"ם דאם אמרו דהלוה או ההורג וגם העדים היו עמהן פטורים וא"כ מתורץ קושיות הגאון מוהר"ר חיים יונה ז"ל הנ"ל דשם הוי הכל בנרבע רק חדא דיבורא וא"כ לא שייך הך סברא אפילו אם הוי העדים עמהם אמת מ"מ אין הלוה או ההורג דהוי הכל חדא עדות וכן אפי' דיכולין לחזור לענין הכחשה דהוי הכל חדא הגדה ומתורץ גם כן קושיות מהר"י בן לב מב"ק מהיפוך והזמה דשם העידו על הזמה ונחקרו מקודם שהעידו על הכחשה וע"ה ל"ק ובזה מיושב הרמב"ם גם כן הא דלא נקיט הרמב"ם דיהבינן לי' כל טעותא משום דקשה לפי התירוץ וא"כ האותו עדים שהעידו על הטעות וא"כ הוי מקודם העידו על הכחשה ורבא לא סבירא ליה בזוממי זוממין:
והנה י"ל עוד הרמב"ם בהלכות עדות דהוי טעות הוי לר"מ רק בטעות שעה אחת משום דהכה המהרש"א כתב לתרץ קו' התוס' דלמה ישאלו באיזה יום בשבוע דכיון דכבר העידו באיזה יום בחודש ואם יאמרו על יום אחר תו לא מהימני דהוי חוזר ומגיד וכתב המהרש"א דהא נ"מ דלא הוי בהזמה אח"כ דנימא דטעו העדים בעיבורא דירחא וכתב התומים דהא לא הוי חוזר ומגיד וא"כ לא הוי הזמה אח"כ אם יוזם אח"כ ביום השבוע מ"מ לא מהני בחזרה שיגרום לבטל העדות והנה באמת לפי סברת המרש"א הנ"ל דבשני עדים לא אמרינן דטעו רק ספק הוי ואף עפ"כ לא קטלינן מספק וא"כ אם נימא דבשני עדים הוי ספק אם כן שפיר מהני הא דשיילינין לי' בשבוע וא"כ כיון דנתבטל העדות ולא שייך אין חוזר ומגיד דהוי מספק בטל ואם כן ממילא קטלינן ליה דהא ע"ז לעצמו לא שייך אין חוזר ומגיד אך באמת לפי שכתב הכה"ג וכן רש"י דאם לא היכר הוי כמו שלא בפני בע"ד דכיון דלא מכיר לב"ד הוי שלא בפני בע"ד ומייתי ראיה מסנהדרין בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרי' וקסבר אין גומרין דינו של שור שלא בפניו וא"כ בכאן כיון דספק לא קטלינן לי' וא"כ הוי כמו שלא בפניו דהוי כמו שאינו מכירו וא"כ הוי רק הכחש' והנה כיון דלא ס"ל לסברת הר"ן והתומים דהוי גזה"כ בדרישות וחקירות וא"כ אם הוי ידעינן דהוי אמת הדבר שראו ואמרו וא"כ אמת הוי בודאי טעות והוי כשר וכן כתב הט"ז בחוה"מ דכמו דאוקמינן דכל כת בפני עצמה באה ומעידה דאוקמינן אחזקת כשרות ה"נ מיישבין דבריהם וא"כ כיון דהוי רק הכחשה והדין דכל כת בפ"ע באת ומעידה וכתבו התוספ' בכתובות דף ב' ע"א דכיון דהוי הטעם דאפילו כמו שעדים השנים לא אמרינן דידעו דהוא שקר רק דאין נאמנין על זה אמרינן דכל כת בפ"ע באה ומעידה וכ"ש הכא דהוי הדין דלא מהימן להו דעדותן אמת דנימא דטעו וא"כ כיון דהוי רק הכחשה ולא הזמה אזי שפיר נאמנים העדים ואמרינן דטעו אך באמת אם אמרינן כמו דסבור רבא בב"ב דלאותו עדות לא אמרינן כל כת בפ"ע באה ומעידה או כר"ח דס"ל בהכחשה בהדי סהדי שקרא ל"ל ואם כן שפיר נתבטל העדות כילה והנה באמת לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דכל שלא נדרש ונחקר יכול לחזור א"כ לא קשה קושיית התוס' אך לפמש"ל שפיר אין יכול לחזור דכיון דכבר העידו שקר לענין דיפסול לו מעדות דע"ז אין צריך דרישה חקירה (ואך נ"מ ברציחה לרבא דס"ל דרשע להכעיס לא פסול וא"כ תו לא קשה קושית התוס' ומש"ה ס"ל בשני עדים אין אומרים שטעו משא"כ לאביי אזי קשה קושיות התוס') וע"כ צ"ל דאמרינן דשני עדים טעו ועדיין קשה מה הועילו במה דשיילינן ליה בכמה בשבוע הא אינו חוזר ומגיד דאמרינן בשני עדים טעו (אך לרבא ל"ק משום דבאמת לרבא לא שייך אין חוזר ומגיד כיון דלא נדרש ונחקר דכיון דלא מצי לפוסלו לעדות דהוי כמו להכעיס דאינו נפסל לרבא ול"ק קושיות התוס' משא"כ לאביי וכפי פסק הלכה) מכל"ל (דגם) בשני עדים לא אמרינן דטעו וא"כ נתרץ קושיות התוס' כמו תירץ המהרש"א הנ"ל ולרבא לא קשה קושית התוס' אמאי בשני ימים ל"א דטעו אע"ג דכיוונו ליום השבוע אע"ג דלא ס"ל לסברת הר"ן והתוס' י"ל דהוי הטעם כמש"ל) ע"פ סברת התו' בכתובו' דכיון דאמר דמה דאמר קודם הוי שקר משו"ה הוי כמו דלא חזר ואמר במאי שאמר על הדרישות והחקירות וכמש"ל יעש"ה) דכיון דאמר מעיקרא הוי א"י ולחד סברא גם באינו יודע לא מצי לחזור כללא דמלתא דבאמת מכח קושיות התוס' הלז דקשה האיך יכול לחזור ועכצ"ל כמו שתי' המהרש"א דנ"מ באם יוזמו נימא דטוע' בעיבור' דירחא וקשה מאי נ"מ אם בוודאי טעה הוי אינו חוזר ומגיד אעכצ"ל דלא הוי ודאי רק ספק וא"כ יהי' העדות בטל מספק ואפשר לא שייך אינו חוזר ומגיד אך דעדיין קשה אם הוי ספק הוי הדין דכל כת בפני עצמה באה ומעידה וכשר דאוקמינן בחזקת כשרות אלא עכצ"ל כפי' ותירוץ דגזה"כ וא"כ קאי בהך סברא דאמרינן בשניהם טעו ואך לרבא ל"ק כלל אם הוי ספק לא אמרינן כל כת בפני עצמה באה ומעידה ומשו"ה לפי פסק הלכה דפסקינן כר"נ שם בב"ב וא"כ שפיר לא אמרינן דלא תלינן הטעות בשניהם. והנה באמת שרבא מוכרח דלא אמרינן בשני עדים דטעו דהא על קושיות התוס' דלמה שיילינן באיזה יום בשבוע ועכצ"ל כפי תירוץ המהרש"א דנ"מ שהזימה וא"כ אם אמרינן דוודאי טעו שני עדים ג"כ וא"כ קשה קושיות התומים דאינו חוזר ומגיד א"ו דלא אמרינן בשני עדים ועדיין קשה הא ספיקא בוודאי הוי וכמו שמוכיח מקושיות הש"ס ומשני דיהבינן לי' כל טעותא וא"כ כיון דהוי ספיקא יקשה אעפ"כ הא אינו חוזר ומגיד והוי כל כת בפ"ע א"ו כתי' התוס' דהוי גזה"כ אך לרבא ל"ק משום דס"ל באותו עדות לא אמרינן כל כת בפ"ע באה ומעידה ואין להקשות דהא לרבא בלא"ה ל"ק קושיות התוספות דהא לפי שיטת הרמב"ם אין יכול לחזור י"ל דהא ומתניתין סתמא קתני וקשה מרציחה ושפיר קשה דהא ברציחה שפיר פסול לעדות דהוי רע לשמים ורע לבריות ומש"ל הוי משאר עבירות דחייב מיתה מא"א ועריות והנה ל"ק קושיות התוס' לרבא משאר עבירות דהיינו עריות אמאי בשני ימים הוי בטלה העדות י"ל דהנה לפי הך דעה דס"ל דאיני יודע אי אפשר לחזור וא"כ כמ"ש חכמי ליכול וא"כ מאן דאמר בשלשה ובאמת הוי בשני ימים הוי כאלו אמר דאינו יודע על יום השני ולחד דעה שפיר יכול לחזור מאיני יודע הא לחד דעה אינו יכול לחזור באיני יודע ולפמש"ל הוי להך דעה דיכול לחזור מאיני יודע דכיון דלא נ"מ לענין פסול עדות כלל דעל שאר עבירות לא פסול לעדות והוי א"י ובאיני יודע יכול לחזור והשתא הוי להך דעה דבא"י אינו יכול לחזור ומתורץ שפיר והנה עי"ל הרמב"ם משום דהנה י"ל קושיות התומים דהקשה מה פריך דלמא הוי רק ספק וי"ל משום דהנה אם הוי וודאי אמת דראו שניהם ולא רצו להעיד לשקר אזי בוודאי אמרי' דטעו וכמ"ש התוס' לענין דכיוונו יום השבוע וא"כ לאביי ק' לר"מ וכן לר"י דטוע' שעה ללשנ' בתרא וכו' וללשנ' קמא טועה חצי שעה והנה התוס' כתבו כמה פעמים דהא דל"א בשני עדים מינו ה"ט משום דאין אדם אחד יודע מה בלב חבירו וא"כ בכאן קשה בלשנא קמא דאביי לענין מאי אמר מעשה כי הוי או בסוף שלש או בתחלת חמש וההוא דקאמ' בשלש בסוף שלש והאי דקאמ' בחמש בתחל' חמש) והוי מה דקאמ' בחמש בסוף חמש) מ"מ נאמן במיגו דהוי אמר בתחלת חמש וא"ל דהוי מיגו בשני עדים דנאמן דבסוף לא שייך זאת דירא דממ"כ אם יאמר השני בסוף חמש וא"כ הוי טועה שעה אחת ואלא דיאמר בשש בלא"ה בטלה העדות דבין שית לחמש לא טעה דכיון דלא ס"ל שית יומא בין קרנתא קאי וכן ללשנא קמא אמאי דוקא בספק חמש יכול להיות בחצי חמש אלא ע"כ דלא הוי ספק וא"כ לא שייך מיגו דהוי כמו מיגו במקום עדים וכן מתורץ קושיות התוספות דנימא דעובדא הוי בשבועות משום דבאמת לא הוי רק ספק:
והנה קשה מאי פריך רבא ול"ל לתרוצי דטועה בשתי שעות לר"מ ולר"י בג' שעות נימא דטועה לר"י רק בשני שעות ואך דהוי ספק לא רובא על שלש שעות ונאמן במינו דהוי אמר הע"א בשעה רביעי' בסופו וא"כ ממ"נ איך יאמר ולא שייך דירא דלא ידע מה בלב חבירו ממ"נ אם יאמר בשעה ששית וא"כ הוי שני שעות ואדם טועה בשתי שעות ואיכא רובא ואי יאמר בשבע בלא"ה בין חמש לשבע לא טעה וכן לר"מ אמאי לא אמרינן דטעה רק שעה אחת ויש מיגו דהוי אמר הך דאמר שתים דהוי אמר שלט בתחלת שלש ולא שייך דאין יודע מה בלב חבירו דהא ממ"נ אם יאמר העד השני בשתים האי טעה בשעה אחת ואלא דאמר בשעה ראשונה וא"כ יש להעד אותו שאמר בראשונה מיגו דהוי אמר בסוף שעה ראשונה דהיינו בתחל' שתי' וא"ל דלמ' יאמר העד מקוד' דהא קוד' הנץ החמה בוודאי לא טעה וזו היא שיטת הרמב"ם דהנץ החמה הוי קודם שעה ראשונה ודלא כשיטת התוס' אך י"ל דלפי סברת רבא מוכרח דקשה אמאי בשתי ימים שחל' העדו' ואמאי הא כוונו יום השבוע ועכצ"ל כמו סברת הר"ן והתומים דהוי גזה"כ בחקירו' וא"כ משו"ה לא מהני מיגו משא"כ לאביי ל"ק קושיו' משני ימים דהוי הפי' דאינו חוזר ומגיד דנ"מ לפסול העדות ואי אפשר לחזור לפי שיטהו דרשע דלאו המס נמי פסול לעדות וכמש"ל יעש"ה וזה הטעם של הרמב"ם ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל וא"ל דא"כ אחד אמר בשלש ואחד אמר בארבע כמי בטלה אפילו ליכא שתי שעות דכיון דליכא מיגו ואך י"ל דבאמת על זה שיילינן לי' ואם הוי אומרו בסופו ובתחילו שפיר מהני דליכא טעות משא"כ בשתי שעות הוי אפילו יאמר בסופו ובתחלתו מ"מ הוי שעה ומשהו יותר או די"ל דיאמרו וישאלו ואחר כך צ"ל דטעה וזה לא אמרינן וכמו דאיתא בתומים דלא שיילינן לי' ואחר כך כי שיילינין לי' נימא טעות ומיישב שפיר הרמב"ם הנ"ל:
והנה י"ל עוד קושיות הפני יהושע דהקשה אמאי לא אסרו בהנאה גם כן בשעה חמשית וי"ל משום דהנה התוס' הקשו לקמן בפסחים בדף מ"ב ע"א ע"ב ואי אמרת כזית בכא"פ אמאי אמרינן שאני אומר והקשו התוס' ממ"נ באינו מינו בלא"ה הוי טעם כעיקר מן התורה ואלא במינו והוי הפי' דגזרינן אטו אינו מינו וקשה א"כ אפילו כזית בכא"פ לאו מן התורה מ"ט ליגזור אטו אינו מינו אך י"ל משום דהנה הריטב"א במסכת מכות כתב בשם הרמ"ה הא דאמרינן לר"ש כ"ש למכות ולא אמרינן כזית רק לענין קרבן וכתב הרמ"ה הטעם דאחשיב' אחשיב לאכילה ואחשיב לאיסורו וזה דוקא רק במזיד שייך דאחשבה לאיסורו משא"כ בשוגג וא"כ באמת לר"י חצי שיעור אסור מן התורה וכתב המל"מ בשם הרא"מ דהוי אכילה בכ"ס ואתא הלמ"מ ואוקמי' דוקא אזית ונוקשה דהוי כמו כ"ש לר"ש וא"כ לא שייך למיגזר אטו אינו מינו דממ"נ אם הי' שוגג בדין ולא יהא חשוב לאיסורו וא"כ לא הוי כ"ש לאיסורו ומשא"כ במזיד ואך אם בכזית בכא"פ שפיר קשה נגזור אטו אינו מינו דאפילו דהוי שוגג מ"מ אסור מכח כזית בכא"פ ומקשה שפיר:
ובזה יש ליישב קושיות הפליתי דהקשה על הרשב"א דכיון דעכצ"ל כפי תירוץ של התוס' דגזרו אטו אינו מינו ואמאי לפי פסק הלכה באמת כזית בכא"פ הוי מן התורה ואמאי אמרינן שאני אומר בכזית בכא"פ במינו אך י"ל דהנה הפנ"י כתב בפסק החדש דמשקין היוצאין הוי כמו שלא כדרך אכילתן אך דמקשים התוס' מטעם כעיקר וא"כ הוי גזה"כ בטעם כעיקר דאמרינן באיסורין דהך שלא כדרך אכילתן דמשקין הוי אסור מה"ת אך באמת א"ל דהוי הטעם משום דאחשבי' לאיסורו וא"כ אפילו אם אמרינן כזית בכא"פ הוי מן התורה מ"מ הא הוי אסור מכח טעם כעיקר דאל"ה בטלה וטעם כעיקר הוי שלא כדרך אכילתן והוי מכח דאחשביה לאיסורו וזה לא שייך בשוגג וא"כ ליכא גזירה אטו אינו מינו ואם כן הוי שוגג אך בתרומה דהדין דבשוגג חייב חומש והתורה רובי' למשקין היוצאין מהן כמותם ומשמע כמו בתרומה ואם כן גם בשוגג חייב משא"כ טעם כעיקר לא הוי לענין כרת ולא לענין קרבן וא"כ לא הוי קושיות הש"ס רק בתרומה ומתורץ קושיות הפליתי הנ"ל והנה המל"מ כתב דהוי הנאה כמו כל שהו וכן איתא במהרש"ל בשבועות יעוש"ה וכן כ' המל"מ דהנאה הוי שלא כדרך אכילתו ובזה מיושב קושיות התוספ' דמשו"ה בהנאה ליכא כרת דלא שייך אחשבי' בשוגג ומשו"ה לא שייך בהנאה גזירה ה' אטו ואו ומשני דלא שייך אחשביה ובששית דגזרו הוי הטעם משום דצריך לקיים, מ"ע דתשביתו ומשא"כ בחמש לא הוי כולי האי הגזירה על שתי שעות בשביל המ"ע דלא קיים וכמו דק"ל בס"ט דמשנינן בין שש לשבע ואכילה גזר משום האיסור וא"ש הכל ומתורץ קושיות הפ"י הנ"ל:
והנה הריב"ש כתב גבי דין מרומה אף על גב דלא בעי דרישה לכוון באיזה יום מ"מ בעי דרישה וחקירה כמו דאיתא ביבמות להפוך העדות כך אמרת אריה דמכפר שיחיא בדף קכ"ב ע"ב וכן איתא בספר א"ז בכתובות בדף י"ט ע"ב ולפיכך הי' מסיעין אותו ממקום למקום ומש"ה יכול לחזור אפילו לאחר כדי דיבור ואם כן שייך הכל אפילו בעדי הזמה שייך דרישה וחקירה
והנה באמת לממש"ל דהוי הפירוש הואיל ואי בעי מתשיל והכת ר"י פסק לקמן דאמרינן בתרומה דאינו עובר בב"י דלא אמרינן הואיל ובעי מיתשיל והלכה כר"י דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ומש"ה רב כן והנה או י"ל דבאמת לפמש"ל והוי הטעם דוקא על ביטול דמשום הפקר לא מהני משום דס"ל כר"י במתניתין דביטול בעינן דוקא דיבא"מ משא"כ הפקר לא מהני משום דבעינן הפקר שיבא ליד הזוכה מה שא"כ לפסק הלכה פסקינן כרבנן ומהני הפקר ואין צריך ביטול ואם כן שפיר שייך גם כן בתרומת גם כן ומש"ה בעי לאסור גם בתרומה בשמה ה' ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל:
והנה באמת יש פוסקים כתבו דלר"ש אצ"ל דהוי גזה"כ ואם כן זה שכתבתי ליישב הרמב"ם דכ' גזרה חמשית אטו ששית והש"ס לא רצה לפרש כן אליבא דר"י או י"ל דבאמת בהפקר מה דלא חיישינן דלמא יפקיר ויוצא לחוץ ובאמת בשעה ששית לא מהני הפקר דכיון דרבנן אסרו והוי אין יכול להפקיר מן התורה משום דבאמת לא הוי עובר כלום אם הוא ברשות אחרים אע"ג דלא הפקיר והוא כסברת הרמב"ן והוי הטעם משום דלר"ש לא אמרינן דהוי גזה"כ רק משום דראוי לאחר הפסח והוי רק גורם לממון ובעינן גבי קבלת אחריות דיהא באחריות הנפקד הא לא"ה לא מיקרי מצוי דכיון דאינו בביתו וא"ש מש"ה אם אינו ברשותו אינו עובר ואם כן לא שייך רק אם הוי בביתו ואם הוי צביתי שפיר שייך שמא יאכלנה משא"כ לר"י דהוי גזה"כ וא"כ אפילו אינו בביתו חייב ולא שייך שמא יאכלנה וא"כ לא מתקן במאי דגזר בשעה הי מתורץ שפיר קשיא הנ"ל.
והנה באמת יש פוסקים שכתבו דס"ל לר"ש ג"כ הוי הא דאינו ברשותו דהא כתב הר"ן וכן שאר פוסקים דשני דברים אין ברשותו ומש"ה מהני לפסק הלכת הפקר אפילו בינו לבין עצמו וכן קנין הכסף כמ"ש בס' ח"י בשם נ"ש יעש"ה וה"ט דהוי ד"י דהתורה בזר דאסורה בהנאה ויהא אינו שלו דממ"נ אם יהא שלו עובר בב"י וב"י וצריך לשרוף וכיון דצריך לשרוף הוי אינו שלו וא"כ במ"ש ליישב הרמב"ם הוי לפי הך סברא דס"ל דלר"ש אצ"ל דהוי גזה"כ ומ"ש ליישב קושיות התוס' בדף י"ג ע"א בד"ה ר"ג לאו מכריע הוי לפי הך סברא דגם לר"ג ור"ש הוי גזה"כ והנה ר"מ דלא ס"ל דחמץ תולין בשעה ה' הוא משום דאזיל לשיטתיה ולטעמיה דס"ל דחמץ נוקשה אסור באכילה וא"כ ליכא נ"מ דבלא"ה צריך לשרוף משום גזירה שמא יאכלנו והנה באמת הוי סתם מתניתין דלקמן דשיאור ישרוף בחמץ נוקשה דמוזהר ולוקין על אכילתו אך כיון דנוקשה מותר וע"כ כר"ג ור"ג ע"כ טעמיה דס"ל כמש"ל נוקשה אין מוזהר על אכילתו. והנה מש"ל דאם נימא דהטעם דמ"ה כיון דהוי מדרבנן אזי לא מצי להחקיר משום דהוי אינו ברשותו אע"ג דהוי הוא אצלו דסבור דהוי ד' והוי ברשותו מ"מ הא אפשר דאתא איש אחד ויאמר לו דהוי השתא אסור בהנאה משא"כ לאח"כ שכבר עברה והוי מיקרי אינו ברשותו וכמ"ש הריטב"א דלא מצי ליטול והוי אינו ברשותו דזה אי אפשר לברר באם מה שהיתה בשעה שביטלה או מכר או הפקירה.
והנה מש"ל דהוי הטעם דאותו שמכחש בחודש והוי שמכחש לאותו העד דאמר דבעד נפסל דאל"כ מאי נ"מ בעדותו או לצרפו דהיינו דפסלה לאותו העדות דאמר בחודש ה' ב' בחודש דלא יצרפו להרוג באם שיבוא עוד אחד מלבד דיש כמה דעות דלענין דשני נפשות אין מצטרפין בזא"ז באם שיבוא אחד היום ויבוא עוד אחד למחר עוד בלא"ה דהא בדיני נפשות באמת צריך לראות בב"א ואם כן יכחיש שניהם אותו שאמר בג' ובודאי לא מהני עדותן כלום דאין א' במקום שנים רק לענין לצרפו לפסלו לעדות שפיר נ"מ דהא לענין מצרף שפוסלו אפילו לא ראו בב"א וכדאיתא בסנהדרין חד אמר קמי דידי גנב וחד אמר וכו' ואפילו לא ראו בב"א ושפיר נ"מ ואך כיון דהדין דלרבא לא פסול לעדות מכח עבירה דכיון דאינו רע לשמים ולבריות וא"כ לא נ"מ במה דאמר ומכחיש לאותו העד הראשון והוי רק דאמר איני יודע ותליא באותו פלוגתא דאם אמר איני יודע אם מצי לחזור וכמ"ש לעיל יע"ש היטב.
והנה התוס' בפסחים בדף מ"ו ע"ב תי' על הא דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל אטו אמרינן הואיל ואי בעי קנה חמץ של נכרי יהא שלו וא"כ בכאן דהוי באמת בדין בשעה ששית אינו חל ההפקר אך דכיון דהוי מן הדין ספק והוא היה סובר דהוי בשעת ההיתר ואזי שפיר לא הוי קנין חדש ושפיר שייך הואיל.