איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת פסחים · דף ט
(בסוגי' דאין חוששין ותשע ציבורין)
והנה הרמב"ם כתב בה' תרומות פרק י"ג דין י"ד וז"ל שתי קופו' א' של חולין וא' של תרומה ולפניהן שני סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה אע"פ שלא רבו חולין וכו' בד"א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבה וכו' ולכאורה קשה על הרמב"ם דהא הש"ס מקשה בפסחים ואי אמרינן כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והקשה התוס' דממ"נ אם מין במינו מן התורה ברובא בטל ואם מין בשאינו מינו הא בלא"ה בלא כזית בכא"פ טעם כעיקר אסור ותירץ התוס' דממ"נ פריך דאי אמרינן כזית בכא"פ מן התורה יש לגזור מינו אטו אינו מינו כיון דיכול לבא לידי איסור דאוריי' גם במינו אם הוי ניכר. והנה אם נימא כתירוץ התוס' בחיר דטעם כעיקר לא עדיף מן דהוי בעין וא"כ אם לא הוי כזית בכא"פ ליכא איסור טעם כעיקר והנה הרשב"א בתה"א בית הראשון שער רביע כ' דהא דאמר אביי טעם כעיקר הן התורה לברר (דשמעה) כזית בכא"פ מן התורה זא"ל דאם הוי כזית בכא"פ אפשר דיש עבירה על כל כזית ואי דבאמת המ"ל ולטעמיך אך על הרמב"ם קשה ממ"נ האיך מוקי הך ברייתא אם באמת במינו אמרינן אם כזית בכא"פ מן התורם גזרינן במינו אטו אינו מינו ולא אמרינן שאני אומר ברובא בעלמא ואמאי כתב הרמב"ם דמן התורה ברובא סני ואלא דס"ל כתירוץ השני דבאמת איירי באינו מינו רק דבכזית בכא"פ רק אסור טעם כעיקר וכ"פ הרמב"ם דעכ"פ טעם כעיקר מן התורה בכזית בכא"פ וא"כ הרמב"ם ע"כ לא איירי באינו מינו דהא כתב ברובא סגי וע"כ הרמב"ם איירי במין במינו ומ"ה ברובא בעלמא סגי והברייתא איירי באינו מינו קשה על הרמב"ם דשביק דינא דנזכר בברייתא ונקט דין אחר דלא נזכר בברייתא כלל ואין זה מדרכו של הרמב"ם וי"ל משום דהנה התוס' ביבמות דף פ"ב ע"א הקשה דשם אמר ר"י אפילו לא הוי רובא אמרינן שאני אומר והקשה הש"ס שם לר"י אמאי מדאוריית' לא בעי רובא ותירץ הש"ס בתרומה בזמן הזה דרבנן והקשה התוס' על מס' פסחים דפריך אם כזית כא"פ דאוריי' אמאי אמרינן שאני אומר והא אפילו כזית כא"פ לא הוי מן התורה בלא"ה נמי קשה לר"י דהא הוא ס"ל דלא בעי רובא ותיקשו ר"ז דלא ידע הך תירץ דתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן וכן תיקשו על הש"ס דכאן דפריך לר"י אמאי לא בעי רובא. ר"ל דאפילו אם הוי בעי ר"י רובא נמי תיקשו דהא כזית כא"פ הוי מן התורם לר"י וא"כ כ"ז דלא ידע בתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן בלא"ה תיקשו וי"ל משום דהנה הרשב"א בתשובה סימן רע"ב ורע"ג הקשה לו חכם א' האיך משכחת בשני חתיכות אשם תלוי הא מן התורה ברובא בטל ואין צריך בא"פ רק דאם הוי ההיתר גדול יותר וא"כ לא הוי נקבע האיסור דילמא ההיתר גדול דהא אי אפשר לצמצם ולא הוי בכאן כלל איסור ע"ש מה דהרשב"א תירץ לו והנה לפ"ז קשה בשני חתיכות יהא כל א' מותר מכח ס"ס דילמא הוי הוא ההיתר ואת"ל דהוי איסור דילמא ההיתר עדיף ונתבטל והנה התוס' כתבו בחולין גבי אי אפשר לצמצם דעיקר אי דומה לי' בשוין הוי היתר מצוי וא"כ בכאן הוי איסור מצוי ולס"ס מצרפין אפילו ס' אינו מצוי כמ"ש הפ"י בכתובות גבי פתח פתוח והנה ס' א' בגופו וס' ח' בתערובות פליגי ר"ת ור"י ולר"י אפי' הוי נמי רק מדרבנן לא אמרינן ס"ס בכה"ג והנה זה הכל אי אמרינן דאפילו בחזקת איסור מי אמרינן ס"ס להתיר דבאמת על זה דביטול הוי לי' אין ספק מוצא מידי ודאי דהו"ל חזקת איסור עכ"פ מקודם דנתערב אך י"ל דהנה הרא"ש כתב בפ' ג"ה דאם נתבטל איסור ברובא אפילו דנתבשל ביחד אח"כ מותר דהא כבר נתהפכה להיות היתר ואך דוקא נודע משום דעיקר ההיתר גבי ידועה וכדאיתא גבי תרומה דעיקר גרם הידועה והנה כתב אח"כ הרא"ש דרשאי לאכול ביחד דכיון דהתורם התירה ואם הוי איסור בב"א לא הוי שרי כלל לאכול ול"ד לטומאה דהוי שני מיני טומאה עי"ש היטב והתוס' כתבו בבכורות דף ב' טומאה הוי נמי רק מדרבנן וא"כ בכאן אי הוי אמרינן הך ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל וא"כ עכ"פ בודאי בב"א אסור לאכול דלא הוי ס"ס וא"כ כיון דהתורה לא הותרה לאכול בב"א וא"כ הוי כמו לא נודע דהא לא הותרה בב"א וא"כ באמת איכא איסור בודאי לאכול בב"א ולוקין דהא הוי לא נודע ולא נתבטל ובלא חזקה נמי לוקין דאין כאן ספק דבחזקה א"ל עדיף דהוי איתרע החזקה וא"כ ממילא ליכא ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל דהא אם נתבטל לא שרי בב"א רק בזא"ז מטעם דתלינן דילמא לא זה הוא ודילמא נתבטל והוי סכל חד ספק דילמא לא זה הוא ואי י"ל דבעינן ס"ס המתהפך ובכאן ליכא ס"ס המתהפך דאי תתחיל ותאמר מעיקרא דילמא נתבטל וא"כ בספק א' אסור מן התורה לכ"ע דהוי חזקה מעיקרא וא"כ אפילו אם אמת כן הוא דהוי רובא ההיתר מ"מ כיון דלא שרינן מכח ספק אחד וישאר באיסורא דהוי לא נודע וא"כ אפילו אם האמת כן הוא דהוי רובא אסור בודאי וליכא ספק ואפילו עדיף טפי כאן דאפילו אי בעלמא לא בעינן ס"ס המת הפך מ"מ לפמ"ש הרשב"א בתה"א דהך ספק דילמא לא זה הוי כל א' כמו ודאי דאיקבע בכאן איסורא וא"כ ע"כ צ"ל מכח הך ספק דילמא נתבטל וא"כ אתה מתחיל מספק דילמא לא זאת. לזאת בספק א' הוי כמו נתבטל ודאי ובכאן לא שייך להתחיל מזה הספק השני: