אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת פסחים

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת פסחים

בעזה"י

דף ד:

דף ד' ע"ב עד דף ס' ע"ב

בגמרא חנן התם וכו' עד וש"מ לא אמרי' הואיל וכו' וכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנא' ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר. ראי' לדבר זה מה שכתב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות:

וקשה לי למה כתב הרמב"ם מפי השמועה למדו דהא בכל הסוגיא שקלו וטרו להביא ראי' דאך ביום הראשון קאי ליום י"ד ולדעת הרמב"ם בלא"ה מפי השמועה ידענו דקאי ליום י"ד. וגם עליו קשה למה צריך לראי' כיון דלמידין מפי השמועה ונ"ל לתרץ ואגב יהי' מתורץ ב' קושי' תוס' בד"ה ואימא לרבות וכו' ואע"פ דהמהרש"א מדחה קושיא שני' דכיון דההיקש הוא מאותו פסוק שבעת ימים גופי' א"כ י"ל דלקושטא דמילתא דעתי' דאביי להך היקשא. זה אינו נראה לי דעיקר חסר מן הספר דהו"ל לאביי לאתויי ההיקש. לזאת נראה לי לתרץ בענין אחר. ונקדים לתרץ קושיות בעל פני יהושע לשיטת רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב במתני' בהמה שמתה וכו' דרחמנא אחשבי' להבערת קדשים ואפי' בהבערה ע"י אכילת הבהמה הוי מלאכה א"כ קשה מה מוכיח רבא בשמעתין דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא לעולם השבתתו בכל דבר ואפ"ה הוי אב מלאכה דאסורה בי"ש. וי"ל דאיתא לקמן דף כ"ז ע"ב פיסקא ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' עד סוף הסוגיא, והקשה הפני יהושיע משם הירושלמי), מה השיבו רבנן לר"י דאם לא מצא עצים לשרפו יסא יושב ובטל עכ"פ מהני לן הק"ו דאם יהי' לו עצים לשרפו שיקיים מצות ביעור בשריפה ומה מגרע לן ועיין בספר יד אפרים בט"ז ס"ק ג' לפי דבריו שם מתורץ קושיות ספ"י דהוא קושיות הירושלמי. וגם מתורץ דברי רש"י ז"ל דע"כ מיירי רק ביוצא בשיירא ודוק היטב) הק"ו דלולי הק"ו יהיה השבתתו בכל דבר וא"כ נימא נמי דהק"ו אתי אם אפשר לו בשריפה ישרפו. ואם אי אפשר (לו בשריפה) ישביתו בכל דבר. והפני יהושע מקשה עלה הא דקאמר הש"ס חזר ר' יהודא ודנו דין אחר וכו' ופי' בתוס' רמה מצינו וע"י הבמה מצינו נסתר תשובת חכמים. דבאמת דומה חמץ לנותר בחומרו וקולתו. אמנם עכ"פ הק"ו אמת. דהא באמת חמץ חמור וכיון דחמור אין מן הראוי לעשות בו קולא ונ"ל לתרץ חדא באידך ואגב יהי' מתורץ קושיות תוס' בד"ה אמרו לו אשם תלוי יוכיח. תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינין חמץ מנותר. ונ"ל דתוס' כתבו בשמעתין בד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשה אע"ג דיכול ליהנות מגחלתו אומר ר"י דסברא היא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אחרישה לא לחייב ע"ש אמנם הא תינח לרבנן דס"ל השבתתו בכל דברי אבל לר' יודא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אם יש לו עצים בוודאי אסור לו להשבית בשארי השבתות. וכללא בידן דלא שרינן מטעם הואיל אלא אם משכחת לן שיהיה הדבר העושה עכשו מותר באיזו ענין אבל לר"י לא משכחת שיהיו מותר לו להשבית בכל דבר בשום פעם. דכיון דאם אית ליה עצים צריך לשרוף. וכיון שכן אף עכשיו שאין לו עצים אסיר להשביתו בשאר דברים משום דרחמנא אחשבי' ומטעם מתוך ל"ל להתיר דהא אינו צורך קצת. וא"ת משום לאו דב"י דהא משהה כדי לבערו אינו עובר ומטעם הואיל ל"ל להתיר מטעם שכתבתי. וכיון שזכינו לזה מתורץ קושי' הירושלמי לקמן דף כ"ז דהכי אמרו לי' רבנן לר' יודא אם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל אם ימצא חמץ בי"ט דאסור לו להשביתו בשאר השבתות. אבל לדידן מותר להשבית מטעם הואיל וכמו שכתבתי (וגם מטעם מתוך והוי צורך קצת דהיינו צורך המצוה כדי שלא יעבור בב"י) ועכשיו נבוא לבאר ולתרץ קושי' השניות בסוגיא גיא דלקמן כמ"ש לעיל. והוא דהנה איתא שם בתוס' ד"ה וחמץ הרי הוא בבל תותירו תימא לר"י היכא עביד לעיל ק"ו מנותר שאינו בבל תותירו והא חשיב הכא בל תותירו כמו ב"י. ואמר ר"י דהק"ו היה משים דבחמץ עובר בכל שעה בב"י ע"ש. אמנם הא מלתא דעובר בכל שעה אינו מלתא דפשיטא ואינו מפורש בתורה. רק דס"ל לתוס' כיון דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. א"כ אם קונה חמץ בכל שעה עובר בכל שעה ה"ה נמי דעובר על חתיכת חמץ אחד בכל שעה כ"ז שאינו מבערו אבל יש לאל ידי לחלק דאינו עובר בכל שעה. וכמו שאבאר והוא דאיתא לקמן דף ו' ע"ב אמר ר' אלעזר ב' דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. וכתב השאגת ארי' דלדעת ר' שמעון דס"ל חמץ לאחר זמנו אינו אסור אלא משום קנס כיון שעבר עב"י א"כ לא צרכינן לדחוק דגזה"כ הוא דאי לאו דאסרה הכתוב בב"י וב"י החמץ ברשותו להשהותו עד לאחר הפסח ולא כלו ע"כ. ונ"ל דלדעת הפ"י שכתב דאף דמהני ביטול מטעם הפקר שלא יעבור עב"י מ"מ אכתי חל עליו מצות תשביתו. א"כ נדחים דברי שאגת ארי' הנ"ל. דמ"מ החמץ אינו ברשותו שצריך לבערו ממצות עשה דתשביתו וכיון דאינו ברשותו ואפ"ה אמר הכתוב דעובר על ב"י א"כ הוי שפיר גזירת הכתוב אבל האבן עוזר כתב דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:

וא"כ אפרו מותר לא צריכין לגזה"כ דאכתי הוי ברשותו לשרפו וליהנות מנחלתו ואפרו. וכיון דברשותו הוא לענין זה. א"כ שפיר עובר בב"י כ"ז שלא שרפו. דנקראת חמץ שלו. משום (עיין בספר איילת אהבים לבעהמ"ח גור ארי' יהודא) אמנם עדיין קשה לי דהו"ל להתיר הבערה בי"ט אפילו בענין דאינו נהנה מגחלתו מטעם הואיל אי נהנה וכן הקשה בספר אור חדש יעוש"ה] (אהלה"ד ובזה מתורץ קושיות מפרשי' דמקשים הא סופו להקל לענין אפר ודוק):

שיש לו רשות בו לענין האפר אמנם לפי מ"ש הפ"י דחמץ שאני משאר נשרפים. דכיון דשריפת חמץ נלמד מגחלתו יהיה מותר. השתא נמי מותר. אע"כ דלית ליה לר"ע הואיל. ולפ"ז יהי' מתורץ הכל דהנה בתוס' כתבו בד"ה לא אמרי' מתוך. אע"ג דבעינן צורך היום קצת שכא מה שמבער הוי צורך. והאשר"י כתב לחלק מ"ט דנותר א"מ בשריפה בי"ט וחמץ מותר למ"ד דס"ל מתוך. הוא דבחמץ עובר בכל שעה בבל יראה משא"כ בנותר ע"ש ולמדין מזה דמשום מצות עשה לחוד לא נחשב לצורך קצת. דא"כ שריפת נותר נמי יהיה מותר. אלא משום לאו דבל יראה נחשב לצורך קצת. אמנם לדעת התוס' בפרק כל שעה דהמשה' חמץ כדי לבערו אינו עובר בבל יראה. א"כ לית לן צורך קצת כמ"ש המ"א בסימן תמ"ו. וא"כ הדר' קושי' תוס' לדוכתי'. ויש לומר סברת התוס' דוקא אם אי אפשר לו לבערו בי"ט. אבל אם אפשר לו לבערו בי"ט בוודאי עובר בב"י והנה בנד"ד אפשר לו לבערו בי"ט בשריפה וליהנות מגחלתו. וכיון דאפשר לו לבערו. א"כ עובר וכיון דעובר בב"י. ממילא דמותר להשביתו בשאר השבתות. אף לדעת בעל פ"י דהא נמי מלאכה היא דרחמנא אחשבי' להבערתו דמותר מטעם מתוך. דהוי צורך קצת אמנם הא תינח אם אית ליה עצים לשרפו. אבל אם לית ליה עצים לשרפו. א"כ אי אפשר לו לבערו בי"ט בענין המותר. וממילא דאינו עובר בב"י. דמשה' כדי לבערו. וכיון דאינו עובר. אסור לו להשביח אף בשאר השבתות דרחמנא אחשבי' אבל עדיין יש להתיר מטעם הואיל אי אית ליה עצים מותר לו אן עכשיו שאין לו נמי מותר כסברת התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב בד"ה ובזה יובן מה דקשה על רש"י בדף ו' ע"א. דס"ל דבלא ביטלן מותר לבערו ביו"ט מהא דר' עקיבא דקאמר בהדיא או אינו אלא ביו"ט כו'. ובזה הנ"ל מתורץ שפיר די"ל דרש"י ס"ל כ"מ להלכה הואיל ודוק) וכלומר אע"ג דבשאר השבתות לא שייך מטעם היתר גחלים ולא מטעם הואיל מ"ע מטעם מתוך מותר) משריפה נותר דומה לו בכל ענין מה נותר אפרו אסור משום הקדש. ה"ה אפר חמץ אסור (ליתא לדברי א"ע הנ"ל) אבל עדיין קשה. דהא אי לאו דכתב רחמנא שעובר בב"י. לא הוי נלמד מנותר דהא הלימוד דבמה מצינו הי' מה נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכו' וכו' וא"כ ממילא דאפרו הי' מותר והיו ברשותו א"כ הא דעובר בב"י לאו גזה"כ היא. ואין לומר דהא אי חמץ מנקברין בוודאי אפרו אסור כדין כל הנקברין ז"א דהפ"י מוכיח דכל זה לרבנן אבל ר יודא ע"כ ס"ל דכל הנקברין אפרן מותר מן התורה. אמנם הא תינח שאינו גזה"כ. בפעם הראשון מטעמא דפרישית. אבל הא שיעבור בכל שעה בב"י. זהו ודאי גזה"כ. דכיון דידענו שעובר בבל יראה פעם הראשון. א"כ שפיר נלמד מנותר במה מצינו דבעינן שריפה וה"ה נמי דאפרו אסור וכיון שכן תו לית לים רשות בו בחמץ משש שעות ולמעלה. וכיון שאינו ברשותו הדעת נותן שלא יעבור בב"י כמו חמץ דנכרי אלא מטעם גזה"כ ומנ"ל להמציא גזה"כ. ובוודאי יש לומר דבאמת אינו עובר בב"י אלא בפעם ראשון לר' יודא ומטעמ' דפרישית

אמנם הא תינח למסקנת ר"י דיליף נותר במה מצינו. א"כ אעפ"י שאינו עובר אלא פעם אחת נמי נלמד מנותר. אבל לס"ד דר"י דלא אסיק אדעתי' ללמוד מנותר במה מצינו. אלא דוקא בק"ו וכתבו התו"ס דהק"ו הוא משום דעובר בכל שפה בב"י א"כ לולי שעבר בכל שעה בב"י לא הוי לן ללמוד. מנותר. וממילא שיהיו אפרו מותר כדין כל הנקברין לר' יודא. והוי החמץ ברשותו. ושפיר אמרה תורם שיעבור בכל שעה בב"י אמנם נמצא לס"ד הו"א דעובר, הא תינח לר' יודא דס"ל כל הנקברין אפרן בב"י בכל שעה. מותר אבל לרבנן דר"ל כל הנקברין אפרן אסור דבר תורה. א"כ אפר החמץ ממ"נ אסור

אי מטעמ' דנקברין אי מטעם דילפינן מנותר. א"כ אידי ואידי החמץ אינו ברשותו. ולפ"ז שפיר הוי גזה"כ אפי' בפעם הראשון. וא"כ ליכא לחלק כנ"ל וממילא אמרינן דעובר בכל שעה בב"י כפשטי' דקרא. (* כלומר דאף למסקנא דילפינן במ"מ. מ"מ בכל שעה עובר בב"י), וכיון שזכינו לזה מתורץ קוש' הפ"י הנ"ל דמקשה להא דקאמר הש"ס חזר ר"י ודנו דין אחר וכו'. דהא עכ"פ באמת חמץ חמור. וא"כ עדיין קשה תשובת החכמים דאין מן הראוי לעשות בו קולא. דלפי דברינו לק"מ. דכיון דכל החומר דחמץ הוי שעובר בכל שעה משא"כ בנותר. הא מלתא לאו בפירוש אתמר בתורה. די"ל דס"ל לר' יודא. דאינו עובר אלא בשעה ראשונה. אבל כיון שעובר בפעם אחת. א"כ שפיר נלמוד מנותר וממילא דאפרו אסור. וכיון דאפרו אסור אינו ברשותו כלל והדין נותן שיהיו כחמץ של הפקר שאינו עובר וכדפרישית לעיל באר היטב:

ולפ"ז מתורץ נמי קושיות תוס' שם בד"ה אמרו לו אשם תלוי יוכיח דמקשה. דדרבנן דלית להו יוכיח. למה לא למדו הם מנותר פ"ש די"ל רבנן לטעמייהו דס"ל כל הנקברין אפרן אסר. א"כ הא דעובר בפעם ראשון נמי גזה"כ היא. וכיון שכן תו לית לן לחלק בין פעם הראשון ובין בכל שעה. ובוודאי יש לן לומר דעובר בכל שעה בב"י נפשטא דקרח. וכיון דע"כ חמץ חמור הוא אינו מן הדין לעשות בו קולא כמו שהשיבו לר"י. וכקושיות הפ"י. משא"כ באשם תלוי דלא מצינו בו חומר א"כ לא איכפת לן אם יהיו סופו להקל ודו"ק וכיון שזכינו לכל זה מתורץ קושיות ספ"י בשמעתין דשפיר מוכיח רבא דע"כ ס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דכיון דאמר ר"ע בפירוש דאסור להשבית חמץ בי"ט יהיה טעמו מה שיהיה. דל"ל הואיל ול"ל מתוך עכ"פ ידעינן דאסור להשבית בי"ט א"כ ע"כ ס"ל אב"ח א"ש. דלדידי' איכא למילף מק"ו מנותר. ואין לומר כתשובת חכמים דסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו דקשה קושיות הירושלמי דעכ"פ נלמוד החומרא בדאית ליה עצים. ואין לומר כמ"ש דסופו להקל בי"ט. דהא לדידי' אידי ואידי יושב ובטל בי"ט אף אם השבתתו בכל דבר. וא"ל דס"ל בזה כר"י דאשם תלוי בקבורה וא"כ אשם תלוי יוכיח זה אינו דאשם תלוי אינו יוכיח אלא על הלימוד דבמה מצינו אבל על הק"ו אינו יוכיח. דאיכא למימר דאשם תלוי אינו חמור כל כך כמו חמץ וא"ל כמ"ש תוס' לרבנן דלא ילפי מנותר משום דכתוב הנותר בשריפה וכו'. דלפי דברינו לעיל בל"ה מתורץ קושיות התוס' לרבנן ואינו צריך לדרש זו. וכיון שכן י"ל דרבא נמי לא דרש (ההאי) הס"א ודו"ק:

והוי יודע דכל מה שכתבנו היינו לדעת רש"י לעיל דף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ ובין לר"י וכו' דס"ל דעובר על בל יראה משש שעות ולמעלה וכמ"ש החן יעקב משמו והבן]:

באופן אחר נראה לי לתרץ קושיו' פני יהושע ז"ל לשיטת רש"י בביצה דרחמנא אחשבי' מנ"ל לרבא דס"ל לר"ע אב"ח אלא שריפה והיא דהנה העולם מקשים לרבא בשבח דף כ"ד דלא מתרץ כרב אשי די"ט עשה ולא תעשה הוא וא"כ ע"כ מוכח דפליג עליו וס"ל די"ט ל"ת גרידא הוא. א"כ קשה אעפ"י שהבערה אב מלאכה. למה לא ידחה העשה דתשביתו לזו הלאו דלא תעשה כ"מ ונראה לי דהנה יש לדקדק בדשמעתין למה מדייק ר' עקיבא ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. דהא אעפ"י שלא יהיו אב מלאכה אלא ל"ח גרידא מ"מ אם ר ביו"ט. ובתוס' בשם ריב"א כתבו באמת דכל שאינו אב מלאכה מותר בי"ט אבל לשיטת רש"י וסייעתי' קשה ונ"ל דקושיא חדא מת רץ באידך. ונקדים לתרץ קושיו' תו"ס בביצה דף ח' ע"ב בד"ה סף סוף י"ט פשה ול"ת הוא אלא אמר רבא וכו' מקשים דבשבת דף הנ"ל משמע דל"ל לרבא די"ט עשה ול"ת היא ובסוגיא משמע דס"ל די"ט עשה ול"ת היא וע"ש (כתירוצם דחוק) ונ"ל דלק"מ דהרשב"א כתב ביבמות בסוגיא דעליה דעשה דשבת שבתון אינו אלא באב מלאכה. אבל כל כאינו אב מלאכה כגון לאו דמחמר אינו אלא ל"ת גרידא. ולפ"ז יש לומר ג"כ הכי בי"ט וא"כ מתורץ קושי' תוס' הנ"ל די"ל דרבא ס"ל לנפשי' כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת. ואע"פ דקאמר בשמעתין ש"מ מדר"ע הבערה לחלק מ"מ לדידי' לא פ"ל. וכיון שכן שפר צריך רבא בשבת לתרץ שריפת קדשים שאינו דוחה י"ט בתירוץ אחר. דאין כאן עשה, כיון שאינו אב מלאכה [ומה שצריך לתרץ מילה משום הק"ו כמ"ש תוס'] אבל התם (כתוס') בביצה דקאי הסוגיא בחפירת הקרקע לכסות דם חי' ועוף. ושריפה בוודאי אב מלאכה היא. א"כ רבא נמי מודה די"ט חש ב' ל"ת ועשה וכיון שזכינו לזה מתורץ קוש' העולם הנ"ל דר"ע לטעמי' דס"ל הבערה אב מלאכה וכיון שכן וודאי עשה ול"ת אפילו לרבא וממילא מתורץ דקדוק הנ"ל דצריך ר"ע לדייק מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וק"ל. אמנם הפני יהושע כתב דאפי' למ"ד די"ט ל"ת גרידא היא. אפ"ה לא דחי עשה דחשביתו משום דהוי באפשר לקיים שניהם כיון דיכול להשביחו קודם י"ט. ע"ש. ולפ"ז הדרא קושיא הנ"ל למה מדייק ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה לדוכתה, אבל לדידי נראה דלא הוי באפשר לקיים שניהם דהנה בכתובת דף מ' איתא בתוס' ד"ה כגון מילה וכו' וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר. ואומר ר"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם דתכלת עמרא הוא וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן משים דאפשר בשל צמר. דאין זה חשיב אפשר ע"כ. ולהבין דברי תוס' כוונתי לדעת הפ"י והוא דהנה הבית יוסף בא"ח סי' י"ג מביא בשם מרדכי שכתב בשם הר"ר שלמה מדריוש שאם לבש בשבת טלית שנפסקה עובר בעשה דציצית והשיב ר"י בעל התוס' דליתא דלא אשכחן דאמר רחמנא לא תלבש בגד בלא ציצית. אלא דמצות עשה היא לעשות ציצית הינא דאפשר והיכא דלא אפש' אינו עובר בלבישתו ולפ"ז נראין הדברים ק"ו בההיא דהכא. דהא וודאי אין לנו לאסור ללבוש סדין של פשתן. והתורה התירה בפירוש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וסתם בגדים בתירה היינו צמר ופשתן. אלא שאנו רוצין לומר דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת אפי' היכא דאפשר לקיים שניהם מדצוה התורה לעשות ציצית בטלית של פשתן ולפ"ז לא שיך לומר כלל מדהיתרה התירה ללבוש טלית של פשתן. דמה איסור יש בלבישה. שאם לא נאמרה מצות ציצית בשל פשתן היו מותר ללבושו בלא ציצית ולענין עשיות הציצת וודאי מקרי לא אפשר כנ"ל נכון ע"כ:

ואני הוספתי ראי' לזה ע"פ מ"ש הפ"י בראיות דאע"פ דבטלו דמהני מטעם הפקר שלא יעבור בבל יראה מ"מ אכתי חל עליו מצות עשה דתשביתו והא דאינו עובר בתשביתו על חמצו של נכרי משום דהנכרי מעכב ע"י עי"ש אבל עדיין קשה איך מותר לו לקבל חמצו של נכרי אפילו בלתי אחריות דהא יחול עליו מצות עשה דתשביתו ולא יכול לקיים. אלא וודאי צריך לומר דמצות עשה דתשביתו אינו אלא למי (דאפשר) שאפשר. אבל אין חובה עליו למנוע המעשה שבעבירו יתעכב מלעשות המצוה. כמו דאינו אסור ללבוש טלית של פשתן אף למה דס"ד דאין עשה דוחש ל"ת וכמ"ש. ועוד ראי' אחרת ממה דאיתא בפסחים דף מ"ו ע"א כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם וכו' ר' יהושע אומר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה וכו' אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ע"כ וכתב הפ"י דהא עכ"פ עובר במצות עשה דתשביתו ותירץ כיון דלא אפשר שאני ע"ש ועדיין קשה דהא אפשר שלא יקרא שם אע"כ כמ"ש שאין חובה עליו למנוע המעשה שיתעכב עבורו לקיים המצוה וכיון שזכינו לזה נסתר דברי הפ"י הנ"ל דאם י"ט ל"ת גרידא היא שפיר דחאו מצות עשה דתשביתו ולא הוי כאפשר לקיים שניהם. כמ"ש הפ"י דאפשר להשבית מעי"ט. זה אינו כיון דהמצוה נאמרה בי"ט לפי אותו ס"ד. אין חובה עליו להשבית מערב יו"ט כיון דאי אפשר לקיים המצוה בי"ט דהמצוה לא נאמרה אלא באפשר. ואין דנין אי אפשר מאפשר. וכמו דמותר ללב ש טלית בלתי ציצית בשבת כיון דלא אפשר וכמ"ש לעיל. מיהו עדיין קשה לשיטת רש"י לקמן דף כ"ז ע"ב בד"ה שאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל. אע"ג דאף לדר"י בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהו קולא הוא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער כשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ ועיין בפ"י א"כ לדעת רש"י דהמצוה חל עליו מקודם זמן איסורו א"כ הדר' דברי הפ"י הנ"ל לדוכתי' דהוי אפשר לקיים המצוה מערב יום טוב. ואינו דומה למצות ציצית שאינו חל אלא אם כבר לבש הטלית בד' כנפות

אמנם הפני יהושע סותר דברי רש"י והוא דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה. וכוונת רחמנא במלח תשביתו היינו שריפה. א"כ איך אפשר לומר דמצוה זו נאמרה קודם זמן איסורו. הא אזי מותר אפילו באכילה עיי"ש. ונ"ל דלרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר יש לקיים שיטת רש"י. דהנה הבעל המאור ס"ל דלר"ש דלא דריש ל"ת עליו חמץ ללפני זמנו. ואין כאן אלא מצות עשה דתשביתו מותר לאכלו דבר תורה לפני זמנו דזהו נמי השבתה היא אבל חלוקין עליו כל הראשונים ואנקוט בידי סברתי' לנד"ד דיש לומר לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר כדעת רש"י דהמצות עשה דתשביתו נאמרה אפילו לפני זמנו של איסור ובאמת השבבתו אף באכילה

וכיון שזכינו לזה מתורץ קושיות הפני יהושע בשמעתין דשפיר הוכיח רבא דע"כ ס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וקשה מה לי אם אב מלאכה היא או לאו אלא ודאי כמ"ש דאל"ה יבא עבה וידחה ל"ת די"ט אבל אם היא אב מלאכה הוי י"ט ל"ת ועשה. ועדיין קשה דאף אם היא ל"ת גרידא מ"מ לא דחה העשה דהא אפשר לקיימה מעי"ט וע"כ נ"ל דס"ל שאין המצוה חל אלא ביום טוב והיכא דאפשר מקיימן. אבל אינו צריך לדאוג קודם י"ט שלא ימנע ממנו קיום המצוה בי"ט כמ"ש אמנם עדיין קשה לשיטת רש"י הנ"ל אע"פ דנאמרה המצוה בי"ט בזמנו מכל מקום מדכאלין בה"פ למ"ד יום המצוה חל עליו מקודם אע"כ דס"ל אין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ אי אפשר לומר כדעת רש"י מטעמא דפרישית ודו"ק:

באופן אחר נראה לתרץ קושיות הפני יהושע הנ"ל ויהיה מוכח שפיר מר"ע דס"ל א"ב חמץ אלא שריפה ואגב נבאר שיטת רש"י דס"ל דלא בשעת ביעורו דר"י דהוי בשריפה היינו קודם זמן אסורו. ומקשה הפ"י משמעתין דר"ע אומר ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. וכא בי"ט דזמן איסורו הוא אינו בשריפה אלא השבבתו בכל דבר דבר. ונ"ל ואגב יהי' מתורץ קושיות הפ"י לקמן דף כ"ז שמקשה עלה הא דקאמר הש"ס חזר ר"י ודנו דין אחר וכו' ויליף במה מצינו. דהא עכ"פ באמת חמץ חמור הוא. ויש מקום לתשובת חכמים דאינו מן הדין לעשות בו קולא. ונ"ל ונקדים לבאר קושיא אחרת והרגיש בזה בעל פ"י והוא מה דקאמרו רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. דהא על זה אנו דנין דלר"י האי תשביתו היינו שריפה. ואגב יהיו מתורץ קושיות רש"י שם דמקשה דמה סופו להקל איכא.

דאם לא ימצא עצים לשרפו ימתין עד שעת בעורו דהיינו לאחר שש ואזי השבתתו בכל דבר ונ"ל דאיתא לקמן דף צ"ה ע"א לגירסת רש"י דבל יראה האי לאו שניתק לעשה. ולכאורה קשה לי דהא המפורשים כתבו לרבא בשמעין דאמר מהכא דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ובזמן שחיטת הפסח קאמר דהיינו בחצות ע"כ אך ביום ראשון תשביתו היינו רגע אחת קודם חצות. דמחצות ולמעלה כבר עבר על לאו דל"ת. וכסברת אביי בשמעתין וכן איתא ברמב"ם פ"ב מהמו"מ דהמצוה קודם שעה ז' ע"ש. א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה. דהא זמנו של העשה קודם הלאו. ונראה לי דאיתא בחמורה דף ד' ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה הרי אונס. דלאו דלא יוכל לשלחו כיון דניתק לעשה בישראל שמצוה עליו בעמוד והחזיר. אע"פ דכהן א"י להחזירה אחר הגירושין מ"מ אינו נלקה כיון דלאו הזה ניתק לעשה גבי ישראל עי"ש וכיון שכן לק"מ כמו שאבאר דהנה הפ"י כתב לדעת רש"י דס"ל אליבא דר"י קודם זמן ביעורו בשריפה ולאחר זמן ביעורו השבתתו בכל דבר. דתרוויהו מכווין הפסוק דתשביתו ונ"ל לתת טעם דתשביתו היינו שריפה נלמד מק"ו מנותר אבל קשה למה לא כתב רחמנא בהדיא תבערו אלא ודאי דמצותו נמי בשאר השבתות וכעין מה שכתבו המפורשים לשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול עין עליהם א"כ לר' יודא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה. ותשביתו ע"כ נמי בשאר דברים. ע"כ שריפה קודם זמן איסורו. והשבתתו בכל דבר היינו לאחר זמן איסורו ורש"י כתב לעיל בדף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ ובין לר"י וכו' דמחצות ולמעלה עובר בב"י א"כ שפיר הוי לאו הניתק לעשה וכיון דניתק לעשה פעם אחת דהיינו אם אין לו עצים לשרפו קודם זמן איסורו פ"כ צריך לישב בטל עד שיבוא זמן האיסור דהיינו חצות ועובר על בל יראה ומקיים העשה דתשביתו בכל דבר. לפ"ז שפיר נקרא לאו הניתק לעשה כמ"ש לעיל באונס שגירשה ולפ"ז מתורץ קושיות רש"י הנ"ל ודקדוק הנ"ל דהכי אמרו ליה רבנן דסופו להקל דאם לא ימצא עצים לשורפו קודם זמן איסורו יהא יושב ובטל עד לאחר זמן איסורו והתירה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. דע"כ ר"י נמי מודה דתשביתו בכל דבר לאחר זמן איסורו א"כ לדידך נעשה הלאו הזה ניתק לעשה. וכללא בידינו דלאו שאינו ניתק לעשה דלוקין עליו חמור מלאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ולפ"ז מתורץ קושיות תוס' לקמן דף כ"ח בד"ה וחמץ שהקשה היכי עביד לעיל ק"ו מנותר שאינו בב"י ע"ש דיש לומר דהק"ו היה כך מה נותר שאינו בב"י כיון דניתק לעשה הוי כמו שאינו עובר בלאו כלל כ"ש חמץ דאינו לאו הניתק לעשה וא"ל דהא השתא דיליף ר"י מנותר דדין החמץ בשריפה א"כ ע"כ נעשה הלאו ניתק לעשה כמ"ש. דהא עכ"פ לולי שילמוד מנותר יהיה לאו שאינו ניתק לעשה וחמור מנותר ולמה יהי' בו קולא זו ותהי' השבתתו בכל דבר ועדיף טפי שיהיו דומם לנותר בכל אופן שיהיה ניתק לעשה והיה בשריפה אבל החכמים השיבו לו באמת דכיון דסופו להקל שנעשה לאו הניתק לעשה אינו דין ולפ"ז מתורץ קושית הפ"י שם דמקשה דכדחזר ר"י ויליף במה מצינו. דהא עכ"פ חמור היא. ז"א כיון דיליף חמץ מנותר במה מצינו א"כ ילפינן מיני' לכל דבר דבאמת לאו הניתק לעשה היא ודינו בשריפה. וטעמא דרבנן י"ל דס"ל כאביי דסבר דלא נקרא הניתק לעשה אלא במקום דעשה סמוך ללאו דב"י והא דלאו דלא נחשב לניתק לעשה היינו משום דאיתא בתשלומין וכ"כ הרמב"ם הטעם באופן אחר נראה לי לתרץ קושיות הפ"י לקמן בסוגיא דף כ"ז על הא דקאמר הש"ס חזר ר"י ודנו דין אחר וקושית התוס' שם בד"ה וחמץ שהקשה היכי עביד לעיל ק"ו וע"פ שיטת ר"ת דס"ל דמחצות ולמעלה היא בשריפה דא תא בתוס' במסכת חמורה לאביי דס"ל כל עשה שאינו סמוך ללאו לא נקרא לאו הניתק לעשה. ולאו דלא תגאל דנחשב ללאו הניתק לעשה הוא משום דאי אפשר בשום אופן לקיים המצוה דוהשיב את הגזילה לולי שעבר על לאו דל"ת. והנה לפי מה שכתבתי לעיל בשם הפ"י דאע"פ שבטלו ומהני מטעם הבקר שלא יעבור בבל יראה. מ"מ אכתי חל עליו מצות עשה דתשביתו אם כן משכחת לן הקיום מצוה בלתי שיעבור על הלאו וכגון שבטלו קודם זמנו ותו אינו עובר בבל יראה לאח"ז. ומ"מ מחויב לקיים מצות עשה דתשביתו וכיון שכן דיוכל לקיים המצוה אפילו בלתי העברת הלאו והעשה אינו סמוך ללאו. אם כן לא הוי לאו הניתק לעשה לאביי אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה וילפינן מנותר ש לומר דדוקא אותו חמץ גופיה שעובר עליו בבל יראה דהיינו בלא ביטלו זהו שדינו כנוחר שהיא בשריפה. אבל החמץ שבטלו קודם זמנו ואם כן אינו בבל יראה תו לא נלמוד מנותר שיהיה בשריפה ואם כן כך מצות עשה דשריפה אי אפשר לקיים אלא בחמץ שכבר עבר עליו בבל יראה ושפיר הוי לאו הניתק לעשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל ד"ה וחמץ. דיש לומר דהקל וחומר היה כיון דלולי שנלמוד מנותר הרי חמץ לאו שאינו ניתק לעשה כמ"ש באופן ראשון וממילא מתורץ קושית הפני יהושע הנ"ל ככל כמ"ש באופן ראשון:

ולפ"ז מתורץ קושי' הפ"י בשמעתין דשפיר מוכח דר"ע ס"ל אב"ח א"ש. דלשיטת ר"ת כמ"ש לעיל יש לומר בפשטא דהנה הפ"י מתמה האיך יפליג ר"ע דל"ל מתיך על ב"ה ובפרט לפי מ"ש הה"מ דטעמי' מדרש דלא תבערו ביום השבת. ביום השבת אין וכו' ותירץ דר"ע לא פליג אלא באין צורך קצת עיי"ש. אמנם הא בנד"ד הי נמי צורך קצת דעובר על ב"י ויש לומר דס"ל כמ"ש תוס' דמשה' כדי לבערו אינו עובר. אמנם טעמ' דתוס' משום דהוי לאו הניתק לעשה. א"כ מוכח דס"ל לר"ע דלאו דב"י הוי לאו הניתק לעשה וקשה עליו כמ"ש לעיל דהא המצוה דתשביתו אינו סמוך ללאו. וגם אפשר לקיים העשה בלתי שיעבור על הלאו וכגון שבטלו קודם זמנו וכמ"ש לעיל אע"כ דס"ל אין ביעור חמץ אלא שר פה וא"כ הך מצות עשה דשריפה אינו יכול לקיים אלא בשכבר עבר על הלאו ושפיר הוי לאו הניתק לעשה ודו"ק:

ולשיטת רש"י הנ"ל יש לומר בדרך אחר. דהנה מוכח מר"ע דס"ל דלאו דב"י הוי לאו הניתק לעשה כמ"ש וקשה כמו שכתבתי לעיל דהא המצוה לא נאמרה בסמוך. וע"כ צ"ל משום דלא משכחת לן הקיום עשה אלא לאחר שעבר עליו בב"י. וכמו לאו דל"ת כמ"ש לעיל. אמנם עדיין קשה לשטת רש"י דס"ל לקמן דף כ"ז דהיוצא בשיירא תוך למ"ד זקוק לבער מן התרה א"כ משכחת הקיום המצוה קודם שיעבור על הלאו אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ולשיטת רש"י היינו קודם זמן איסורו. א"כ אי לא משכח עצים קודם זמן איסורו ע"כ יושב ובטל עד לאחר זמן איסורו. וא"כ הך מצות עשה דהשבתתו בכל דבר אינו אלא א"כ עבר על הלאו דב"י. ושפיר הוי ניתק לעשה. וא"ת הא משכחת לה בביטלו קודם זמנו דאינו עובר בבל יראה ואפ"ה חל עליו מצות עשה דתשביתו. ולשיטת רש"י אין לומר כמ"ש למעלה לשיטת ר"ח דכל חמץ שאינו בבל יראה אינו בשריפה דהא רש"י ס"ל דמצוה שריפה קודם זמן איסורו. ויש לומר דהנה תוס' בד"ה מדאוריי' בביטול בעלמא סגי מקשים לשיטת רש"י דמפיק הא דביטול מהני היינו מקרא דתשביתו הא ר"ע לקמן ס"ל דתשביתו היינו הבערה ותירץ הפר"ח דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה. באמת תשביתו היינו הבערה ודברי רש"י נאמרין לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולפ"ז ליכא למימר כמ"ש הפ"י דבבטלו קודם זמנו אינו עובר בבל יראה ומחויב מטעם תשביתו. ז"א דהא קודם זמן איסורו בעינן שריפה ולאחר זמן איסורו דאינו עובר בבל יראה מטעם הביטול דמקודם ולא בעינן שריפה ה"ה דלא בענן שאר השבתות דביטול דמקודם מהני כשאר השבתות ולפ"ז שפיר מוכח מריע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה קודם זמן איסורו. וממילא מתורץ קושי' הפ"י על רש"י דס"ל דזמן שריפה קודם זמן איסורו מר"ע דשמעתין די"ל דכוונת ר"ע באמת לשארי השבתות. אבל רחמנא אחשבינן והא דמוכיח רבא דס"ל אב"ח א"ש היינו קודם זמן איסורו ודו"ק:

ולפמ"ש יהיו מתורץ קושי' התוס' בשמעתין ד"ה ואימא דמקשה ל"ל לאביי ללמוד מקרא דלא ימצא כיון דעכ"פ צריך להיקשא. וכר' יוסי לקמן וי"ל דהנה התוס' כתבו לקמן בד"ה ואומר אע"ג דיכול ליהנות בגחלתו ותירצו כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות הוי כמו נדרים ונדבות אבל קשה כמ"ש הפ"י דהא יכול ליהנות שלא כדרך הנאתו דהיינו שיבשל גבי השריפת חמץ וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון דהתורה אמרה תשביתו בכל ענין אפילו במקום שאינו נהנה ולפי"ז י"ל דס"ל לאביי נמי דאסור להשביח בי"ט בין בשריפה ובין בשאר השבתות משום דרחמנא אחשבינין. רק דיש להתיר מטעם הואיל אם יש לו עצים ורוצה ליהנות בהסיקו. ולפ"ז מתורץ קושיא אחרת דהנה קשה לי על אביי בין לשיטת רש"י דפי' מקצתו מותר. ובין לשיטת התוס' דפירשו אך חלק. דהא משכחת ליה אך תשביתו בי"ט כגון שבטלו קודם זמן איסורו ותו אינו עובר בב"י בי"ט ואפ"ה חל עליו מצות דתשביתו כמ"ש הפ"י. ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ ע"כ לא קאי בי"ט דאי בלא ביטלו הא עובר בב"י ואי בבטלו א"כ אסור להשביתו מטעם מלאכת י"ט ואין לומר מטפם הואיל אי בפי להשביתו בענין דיכול ליהנות בהסיקו תחת תבשילו. ז"א כיון דדעתי' ליהנות ממנו א"כ בטל הביטול והדר עבר על בל יראה דבטול לא מהני אלא אם יוצא ממחשבתו ומלבו לגמרי כמ"ש הרמב"ם וק"ל. אבל קשה דהא עדיין משכחת ליה אם הפקירו בפירוש. ואפ"ה חל עליו מצות עשה דתשביתו. ומותר לו לקיים המצוה בי"ט מטעם הואיל אי בעי ליהנות מהשבתה זו ובענין שלא יזכה בו. אמנם גם לזה יש לומר והוא. ונקדים לתרץ קושי' הפ"י לקמן דף י"ג ע"ב תוס' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ופריך הש"ס פשיטא והקשה הפ"י מה פריך הש"ס פשיטא דלמא קמ"ל לאפוקי מדר' אתא ב"י דס"ל דלמדין שאור דאכילה משאור דראי' ומה שאור של הפקר אינו עובר בבל יראה ה"ה דאינו עובר באכילה ועל לחמי תודה נמי אינו עובר בב"י משום דשל הקדש הוא וקס"ד דמותר נמי באכילה. קמ"ל דאסור ע"כ. ונ"ל לתרץ עפ"י מ"ש בש"ע בנכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות מ"מ אם יד העכו"ם אלים ויכול להוציא ממנו בדיניהם חייב לבער דבע"כ הרי הוא ברשות ישראל אע"ג דמן הדין אינו ברשותו. ע"כ א"כ הה"נ בלחמי תודה הא מותרים באכילה והוא אוכלו א"כ נחשב ברשותו בע"כ וא"כ פשיטא דאין מביאין תודה. משא"כ רב אחא ב"י שתחב לו נכרי בגרונו מיירי וא"כ ביד הנכרי לחזור כמ"ש המפורשים לקמן. ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל על אביי דלמא מיירי שהפקיר בפירוש קודם זמן איסורו וכו' ז"א דמ"מ אם הוא נהנה ממנו הרי הוא שלו בע"כ. אע"ג דהוא אינו רוצה לזכות בו אלא ליהנות ממנו מ"מ ברשותו מקרי בע"כ וכמ"ש בלחמי תודה. והנה הט"ז רוצה ליתן טעם לשבח דאם יד העכו"ם אלים חייב לבער אף בלתי קבלת אחריות משוה דרחמנא אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמש"ה אפקה רחמנא בלשון ימצא. לאסור אף דבר שאינו קנוי אבל מצוי בידו. וה"נ הרי היא מצוי בידו בע"כ. ובזה מתורץ קושי' תוס' ד"ה ואימא דאמאי מייתי אביי קרא דשבעת ימים. הא מדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ יכול ללמוד שפיר כר' יוסי. דיש לומר דוודאי אביי סמך על ההיקש ופשיטא ליה דכבר נזכר אותו ההיקש בכל מקום ומש"ה א"צ אביי להזכירו רק בלא קרא דשבעת ימים אינו יכול להוכיח די"ל כנ"ל דאיירי בהפקירו בפירוש ויכול ליהנות בשעת היסקו. משא"כ השתא דכתב רחמנא שאור לא ימצא. הרי אמרה תורה כל דבר שהוא מצוי בידו אע"ג שאינו קנוי לו מרעתו א"כ מוכח שפיר דתשביתו איירי מעי"ט. משא"כ לר' יוסי דלקמן דאזיל לטעמיה דסבר הפקר אינו אלא אם בא ליד הזוכה. א"כ לא קשה כלל דשמא איירי בהפקירו ואינו צריך להביא קרא דלא ימצא ומש"ה מייתי ההיקש לבד ודו"ק:

ועתה נבואה לתרץ קושיא ראשונה של תוס' דהוי מצי לשנוי ביום כתיב והוא דהא כבר כתבתי למעלה מאי מוכיח אביי דלמא איירי בביטלו ואפ"ה אמרה תורה תשביתו. אבל זה אינו דא"ה אסור להשביתו בי"ט דהא רחמנא אחשבי' להבערתו. ואי מטעם הואיל ונהנה ממנו. הא אם נהנה ממנו הרי הוא ברשותו ועבר בבל יראה. אבל קשה דלמא לעולם דבי"ט קאי ואתי עשה דתשביתו ודחי את ל"ת די"ט. וכ"ת די"ט עשה ול"ת. הא אביי ע"כ ל"ל די"ט עשה ול"ת דהא בפרק במה מדליקין לא משני כרב אשי עיי"ש. ויש לומר דבזה לא אמרינן אתי עשה ודחי את ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם. דהא יכול לבערו מעי"ט כמש"ל וא"ת דמאתמול לא חל חיוב ביעור עליו דהא ביום הראשון כתיב. וכמ"ש תוס' גבי כלאים בציצית יש לומר דהא כתבתי לעיל בשם רש"י ביוצא בשיירא בתוך שלשם דזקוק לבער דשואלין ודורשין וכו'. א"כ ה"נ אפשר לקיים שניהם. אבל כבר כתבתי לעיל דהפ"י הקשה על רש"י הנ"ל דהא קודם זמנו מותר אפי' באכילה. ואעפ"י שהפ"י לא מקשה אלא למ"ד בשריפה מ"מ לדידי' אף לרבנן קשה. לפי מה שדייק הר"ן בריש פרקן מתשביתו דאסור אף בהנאה לפני זמנו אף לר"ש וא"כ אי אפשר לקיים תשביתו לפני זמן איסורו דהא מותר אף באכילה וכ"ת דאפשר לקיים מעי"ט לאחר חצות דאסור באכילה עכ"פ מלאו דל"ת עליו חמץ לר"י. זה אינו דהפ"י כתב לפי הס"ד דתשביתו איירי בי"ט לא דרשינן לא תאכל עליו חמץ לפני זמנו דמנ"ל להמציא איסור חדש. עיי"ש אלא הוי מוקי לה לדרשה אחרינא. אבל יש לתרץ דשפיר אפשר לקיים שניהם ולבער בלילה ראשונה ומותר לבער מטעם הואיל ואי בעי נהנה בשעת הבערה ואעפ"י דזכה בה מ"מ לא עבר בב"י דחיוב ב"י אינו אלא ביום (דשבעת ימים כתיב וכו') והא תינח אי בלילה אינו עובר בבל יראה אבל אם גם בלילה עובר בב"י קשה קושיא הנ"ל די"ל דאך ביום הראשון קאי בי"ט. והנה לכאורה יש להוכיח דחיוב בל יראה אינו בלילה דלכאורה קשה לשיטת רש"י דפי' מדחייב ביום הראשון להשביח מכלל דמקצתו מותר. דלמא לעולם מצפרא נמי אסור וכוונת הכתיב לנתק הלאו דבל יראה לעשה דשריפה ודוקא בי"ט הואיל ועבר כבר בבל יראה מתחלת היום קודם שישרף. כמו נוחר דאם עבר אלאו דלא תותירו יקיים עשה דבאש ישרף. אבל קודם זמנו דלא עבר בבל יראה השבתתו בכל דבר. ומנ"ל דמקצתו מותר. ואפשר דתוס' בד"ה וכתיב אך. כיוונו לזה. אבל אי אמרינן דגם בלילה עובר בבל יראה. אתי שפיר. דאי הקרא בהכי איירי. א"כ אף בלילה יהיה בשריפה ולמה כתיב דוקא ביום כתיב. ולפ"ז קשה למה למיכתב רחמנא אך. דהא דמקצתו מותר כבר מוכח מביום הראשון מדחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר כדפי' רש"י (וכ"ת) [וי"ל[ אי לא כתב אך הוי אמינא דקר' אתי ללאו הניתק לעש' דדוקא ביום הוא בשריפה ולא בלילה דליכא בל יראה להכי כתיב אך דמקצתו מותר. ונחזור לעניינו הואיל והוכחנו דבלילה ליכא בל יראה מוכיח אביי שפיר דתשביתו איירי מעי"ט כנ"ל. וא"כ י"ל דהכי מקשה הש"ס ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור ואין הכוונה דהפסוק קאי בלילה דהא ביום כתיב אלא הפי' דמכח אך מוכח דגם בלילה איכא בל יראה. דאי לא כתב רחמנא אך ה"א דקרא אתי ללאו הניתק לעשה. ודוקא ביום אבל בלילה ליכא בל יראה אבל השתא דכתב רחמנא אך דמקצתו מותר. ועל זה קשה הא עבר בבל יראה מתחלת סיום ואי בבטלו הא אסור לבער דליכא הואיל כדלעיל אלא ע"כ דאתי עשה ודחי את לא תעשה וקשה הא אפשר לקיים שניהם דיכול לשרפו בלילה ומשום הואיל ואי בעי יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו. אלא וודאי דגם בלילה איכא בל יראה. וא"כ אי אפשר לקיים שניהם דאי נהנה ממנו מפקיע הביטול ועבר בבל יראה. ולזה כתב רחמנא אך. ופרקינן ההיא לא אצטריך דהא איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ. ומש"ה מוכח דתשביתו מיירי מעי"ט ואיצטרך אך. דאי בלא אך ה"א דחיוב בל יראה הוא מתחלת יום ארבע עשר לשיטת רש"י דס"ל דחיוב ב"י בעי"ט וכתוב תשביתו שיהא לאו הניתק לעשה דכבר עבר אלאו דבל יראה מתחלת יום ארבע עשר להכי כתב אך דמקצת ארבע עשר מותר:

ועכשיו נבואה לבאר הרמב"ם שכתב מפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר. והוא דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה וז"ל וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ על קרבן פסח. כך למדו מפי השמועה כלומר מפורש דבר זה לא תאכל עליו חמץ משעה שראוי לשחיטת הפסח שהוא בין הערביים ע"כ. וא"כ יש לומר דמפי השמועה שכתב בפ"ב כיון למה שכתב לעיל. וממילא מוכח דתשביתו ע"כ איירי מעי"ט דאי בי"ט קשה הא עבר כבר בב"י ואי בבטלו אסור משים מלאכה דהא רחמנא אחשבי' וליכא הואיל דהוא נהנה ממנו. משום דעבר בבל יראה. ואי משים דאחי פשה ודחי את ל"ת וכ"ת דהא הרמב"ם פסק די"ט עשה ול"ת וא"כ לא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה. ז"א דהא הפ"י כתב לתרץ קושייתו לעיל מה דייק רבא מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא מטעם רחמנא אחשביה ותירץ דדייק מדאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי מטעם דרחמנא אחשבי' אינו אלא ל"ת בלבד וא"כ לדידן דהשבתתו בכל דבר אינו אלא ל"ת ושפיר דחי ליה עשה. אבל יש לומר דאפשר לקיים שניהם דהא חיוב ביעור עליו מקודם זמנו וכמ"ש רש"י וא"ת כמו שהקשה הפ"י על רש"י דהא מותר באכילה קודם זמנו י"ל דהא הרמב"ם כתב לעיל דמפי השמועה למדו דאחר חצות אסור באכילה מן התירה. וא"כ שפיר אפשר לקיים שניהם בי"ד לאחר חצות ולא אתי עשה ודחי את ל"ת וא"כ ע"כ תשביתו איירי מעי"ט

ועכשיו נבואה לתרץ הרמב"ם מ"ש ראי' לזה מם שכתוב ולא תשחט על חמץ דם זבחי. והוא דהנה התוס' בדף כ"ט פ"ב ד"ם רב אשי כתבו דלהכי אמרינן הואיל דיכול לפדותו לר"י דהמשה' חמץ כדי לבערו אינו עובר באותו שהי' משום דהוי לאו הניתק לעשה. וא"כ אכתי קשה דלמא תשביתו איירי ביו"ט ואי משום דעבר בבל יראה י"ל דלמא איירי בביטלו ומותר לבערו מטעם הואיל ואי בעי נהנה ממנו בשעת ביעורו וא"ת אם נהנה ממנו הרי קנה אותו ועובר בב"י כנ"ל. זה אינו דהא קנה אותו כדי לבערו ואינו עובר בב"י ויש לומר כיון דעיקר הטעם דהמשה' כדי לבערו אינו עובר בב"י הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה והנה כבר כתבנו דלאביי לא הוי לאו הניתק לעשה אלא היכא דעשה הוא סמיך ללאו והכא העשה אינו סמוך ללאו אמנם כבר כתבנו למעלה דהיכא דאי אפשר לקיים העשה אלא אם עבר על הלאו שפיר הוי לאו הניתק לעשה אע"ג דלא סמוך ללאו. כמו לאו דגזילה וה"נ אי אפשר לקיים העשה דשריפה אלא אם עבר על בל יראה כיון דילפינן מנותר א"כ מה נותר דוקא לאחר שעבר וכמ"ש למעלה. ואע"ג דהרמב"ם פסק כחכמים דהשבתתו בכל דבר. יש לומר דטעמא דחכמים משום קושיית' דאם לא מצא עצים לשורפו יסא יושב ובטל. והא דלא ילפי במסקנא במה מצינו יש לומר דס"ל להרמב"ם כמו שפי' רש"י דילפינן בגז"ש ולרבנן לא היה קבלה בידם הגז"ש. וכבר פרשנו למעלה דהא דקאמרי יושב ובטל היינו בי"ט משום דרחמנא אחשבי' והיינו לפי האמת דתשביתו מעי"ט. אבל לפי הס"ד דתשביתו איירי בי"ט הא בפירוש רבתה תורה דמותר לבער בי"ט יהיה מטעם שיהיה אם כן לא קשה כלל קושייתם דלא מצא עצים לשורפו ושפיר ילפינן מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ודוקא כמו גבי נותר היכא דכבר עבר על בל יראה. אבל אם לא עבר על בל יראה. השבתתו בכל דבר ואם כן דאי אפשר לקיים מצות עשה דשריפה אלא לאחר שעבר על בל יראה שפיר הוי לאל הניתק לעשה. ואע"פ דהרמב"ם ס"ל דלאו דב"י לא ניתק לעשה היינו לפום מסקנא דס"ל השבתתו בכל דבר וא"כ המשה' כדי לבערו אינו עיבר עליו וקשה קושיא הנ"ל. דלמא תשביתו בי"ט להכי כתב הרמב"ם וראיה לזה לא תשחט על חמץ דם זבחי ובוודאי ע"ז איכא להקשות קושית הש"ס ואימא כל חד וחד כי שחט או כמו שהקשה הפ"י ממי שהיה טמא או בדרך רחוקה דלא עביד פסח אבל ראיות הרמב"ם היא רק ממי שיש לו פסח דאיכא עליו לאו דלא תפשה. וא"כ אי עבר אלאו דל"ח ושחט על החמת בוודאי חייב לבערו בשריפה דמה לי לאו דל"ת ללאו דבל יראם. וא"כ ראוי לילף מנותר ואם כן דאפשר לקיים העשה דשריפה קידם הלאו דבל יראה לא הוי הלאו דבל יראה ניתק לעשה. ואם כן המשה' כדי לבער עובר עליו. ושפיר מוכח דתשביתו היינו מעי"ט דאי בי"ט אסור דהא ליכא למימר הואיל ודו"ק:

ועכשיו נבואה לתרץ קושי' הפני יהושע הנ"ל על רש"י דביצה דרחמנא אחשבי' כנ"ל ואגב יהי' מתורץ קושיא שני' של הפ"י על רש"י דס"ל שריפה קודם זמן איסורו מר"ע דשמעתין והוא דע"כ מוכח דס"ל לר"פ אין ב"ח אלא שריפה קודם זמן איסורו דאי לאו הכי דלמא תשביתו איירי בי"ט ואי משום דהוי מלאכה דרחמנא אחשבי' יש לומר דעשה דוחה לא תעשה ה לרבא דס"ל י"ט ל"ת גרידא ואי משום דאפש' לקיים העשה מאתמול זה אינו דלפ"ז ממ"נ מותר בי"ט. דהנה הפר"ח כתב לתרץ קושי' תוס' על רפ"י בד"ה מדאוריי' בביטול בעלמא יסגי דלרש"י דתשביתו היינו ביטול הא ר"ע ס"ל דתשביתו היינו הבערה ותירוץ הפר"ח דדעת רש"י דלרבנן דהשבתתו בכל דבר רבתה תורה נמי ביטול בלב אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו דנותר ע"כ תשביתו אינו ביטול בלב דלא עדיף משארי השבתות ע"כ. ובביצה דף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ועל החלה. כתבו דטעמא דנדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט אעפ"י שההדיוט נהנה ממנו היינו משום דעיקרו לגבוה וכללא בידינו לפי מה שהעלו הפוסקים דמטעם הואיל יש להתיר כל מלאכה שאפשר לעשותה בי"ט בהיתר אע"פ שבעת שהוא עושה המלאכה אין לו אותו ההיתר מ"מ כיון דמשכחת לה אותה מלאכה גופא שהוא עושה עכשיו בהיתר מותר לעשותה בכל ענין ועיין במ"א וכיון שזכינו לחוט המשולש הזה יש לומר דתשביתו היינו בי"ט ומותר ממ"נ אעפ"י דרחמנא אחשבי' או משום דעשה דוחה ל"ח וא"ת דהא אפשר לקיים העשה מאתמול י"ל דקיום העשה למ"ד השבתתו בכל דבר היינו נמי בביטול ואם ביטול החמץ מאתמול אם כן כבר קיים מצותו ואין על החמץ שום מצוה לגבוה דאין כאן ב"י ולא תשביתו א"כ מן הדין היה מותר לו ליהנות מחמץ הזה בי"ט להסיקו תחת תבשילו דהוי שלא כדרך הנאתו כמ"ש הפ"י. ואי משום דעיקרו לגבוה כמו נדרים ונדבות כמ"ש תוס' זה אינו דהא בחמץ הזה אין כאן מצוה כלל כיון דכבר ביטלו וקיים מצותו מאתמול ואין לומר דהשתא דנהנה עובר בב"י א"כ אינו יכול ליהנות דיש לומר דאין דעתו לזכות בו ולא ס"ל השתא מ"ש לעיל דבע"כ שלו הוא ומטעם די"ט עשה ולא תעשה היא גבי שריפה יש לומר דגזה"כ הוא כמ"ש הפ"י משא"כ באפשר לקיים העשה מאתמול ליכא למימר הכי כמ"ש הפ"י וכיון שכן מותר לו נמי שאר השבתות מטעם הואיל והעולה בידינו דלמ"ד השבתתו בכל דבר ממ"נ מותר בי"ט אי מטעם הואיל אי מטעם דחי' עשה לל"ת ולפ"ז מנ"ל לרע"ק דתשביתו בעי"ט אלא ודאי מוכח דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה קודם זמנו א"כ שפיר מוכח דאי בי"ט אסור מטעם מלאכה ואי משום דעשה דוחה לל"ת הא אפשר לקים העשה מאתמול ואי קיימו מאתמול לא הוי יצא ידי חובתו אלא בשריפה ולא בביטול ואי הו' שורפו מאתמול ממילא דלא הו' בידו בי"ט וממילא דאין להתירו בי"ט מטעם הואיל כמ"ש ודו"ק:

דף ט.

הנה מה דהקש' הפ"י אמאי לא הקש' באמת מהא דבעי להצניע. ונ"ל משום דהנה לכאורה יש לחלק דבשלמא במתני' דבלא"ה בעי ביטול אם כן לא נולד הספק בדאורייתא דהא בלא גיררה בעי ביטל וכמו דאמר רב הבודק צריך שיבטל משא"כ שם הוי בחמץ שלאחר הביטול והבדיקה דאותו חמץ לא הוי בכלל ביטול וא"כ נולד בדאורייתא ושפיר בעי בדיקה. אך ז"א משום דבאמת הא דכתבו הפוסקים דבעי ביטל בחמץ ובאמת בש"ס לא משמע כן והו' הטעם משום דאפילו אם ימצא אח"כ תולין דכאן נמצא וכאן היה והוי כמו דין דהריטב"א בב"מ וכדלקמן דמספק הוי של מוצאו והוי כמו הפקר אך דלפי דמשני באמת שמא יבא העכבר ויטול בפניו ואם כן אם ימצא יתלו בזה וכן היכא דנחסר לחמו ובודאי יתלו בזה דאמרינן הך ככר שנטל הך כבר שנמצא וכדלקמן א"כ שפיר לא הוי בכלל ביטול ובזה י"ל הרמב"ם ד שמא תחסור לחמו ולא כתניא כוותי' וכמו דהקש' הל"מ ונ"ל משום דהנה אין ספק מוציא מידי ודאי י"ל דלא שייך רק אי חזינן דשקיל והביאו לכאן הא לא"ה דלמא לא יטול ממקומו ולא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש רש"י הא חזינן שהביאתו לכאן. וע"ש בס' פני יהושע אך אי נימא דאין על חזקת חיוב תו אין חולק דהביאו לכאן והנה אי נימא דהביאו לכאן דוקא ואם כן אי נימא דלמא אכלתו במקומו ולא הביאו לכאן ומעולם לא נטל מכאן ולא שיך אין ספק מוציא מידי ודאי והוי הנ"ל כמו ס' ביאה וכמו טומאה במקום פלוני שאין יודע אם הלכתי למקום פלוני אך דבדרבנן לא אזלינן בתר חזקה אך דהספק נולד בדאורייתא אך באמת אי אמרינן דמהני ביטול דמעקרא כמו דין דהריטב"א א"כ לא נולד בדאורייתא אך כיון דפסקינן כרבי דאמר דזהו ככר זה עצמו ככר וא"כ שפיר יכול להוציאו מן הזוכה מן הפקר וכמו דכתבו התוס' גבי מנה מונח הוי זה מנה דתלי' בפלוגתא דרבי ורשב"ג ורבי לשיטתי' אזיל ופ' הרמב"ם כרבי וברייתא ס' כרשב"ג ושפיר מועיל הביטול זה וא"כ מיושב הרמב"ם ומיושב ג"כ קושי' הפ"י והמהרש"א הא דלא פריך משמא יניח או שמא יטול עכבר דלא הוי בכלל ביטול ומשא"כ בכאן דהוי בדיקה קודם ביטול ולא נולד הספק בדאורייתא והנה א"ש טפי לפי מאי דאיתא במס' נזיר דלב"ש אם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ואח"כ יצא לבן דקדש הלבן דאמרינן אולי ידע לבן הוי אמר לבן ומזה ילפינן דלב"ש הך אחר לבן וא"כ בכאן דביטול בלב סגי ואם כן אי יבטל חמץ אחר ולא ידע מחמץ זה וא"כ אי הוי ידע מחמץ זה הוי מבטל והנה ג"כ בכאן כמו לשם והנה מה דהק' המ"ל על הך פוסקים דפסקי ג"כ כמו דין דשני שבילין מהא דכתובות דאמרינן שם גבי מחבואה אטו ודאי טמאה וכו'. וי"ל משום דשם בכתובות איבעי' ליה אם אמרם לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו ופסקו הרי"ף והרמב"ם לקולא. ובאמת אם נימא דצ"ל דוקא נחבאתי (לא נטמאתי) לא שייך לומר דהוי כאלו בא לישאל עליו ועל חבירו וכפירש התוס' דהוי כאלו נשאל על חבירו. דהא הוי רק אחד מהם אמת וא"כ לא שאלה כלל על חבירו וא"כ כיון דבאמת מהימנת מטעם מיגו וא"כ מ"ה שפיר אמרינן דהא לא שייך לומר דהוי ממ"נ א' מהן שטר דהא היא מהימנת דלא נטמאת ולא דלא נחבאת דלא טענה כלל נחבאת ובודאי מהימן ע"ז דהא יש לה מגו דהוי טענה נחבאת ואם הוי טענה נחבאת לא הוי כאלו נשאלת על חבירתה דחבירתה לא יסא אומרת שקר דלא נחבאת ואם יסא חבירתה ג"כ נאמנות מטעם מגו באמת כן הוא דעכ"פ אנחנו אמרינן דכל חדא וחדא אומרת אמת דאם תרצה הוי אומרת דנחבאת ואזי הוי כאלו לא נישאל עליה ועל חבירתה והשאלה לא נהוי בפעם א' ה"ל לכל א' שפיר מגו דלא הוי נשאל עליו ועל חבירתה דאפילו אם השתא הוי באמת ב"א עכ"פ מיגו ה"ל לכל א' וא' לומר נחבאתי ולא הוי אזי אם אומרת כן כאילו בא לישאל עלי' ועל חבירתה ואם כן שם הוי הפי' אטו ודאי נטמאת דזה גופא הוי הטעם שם דמ"ה לא הוי מגו במקום עדים דהה אפשר דלא נטמאת ונמצא דעיקר ההיתר הוי דמהימן דלא נטמאת ומשא"כ בכאן הוי אכלה אין היתר דהוי עיקר התיתר דכל חדא תלינן. והנה הרמב"ם דפסק בכאן דתלינן י"ל דה"פ (דבאמת לדעת הרמב"ם לא ס"ל לספק דאכלתן אפי' לצרף לס"ס משום דכיון דיש בכאן איסור אחד מ"ה) ובכה"ג ל"ש ספיקא לקולא דכיון דהוי בכאן איסור ודאי הפ"י גבי קבוע וספק הרגיל לא הוי ואם כן לא מהני ס"ס דעיקר הטעם להרמב"ם בס"ס משום דספק הראשון הוי מדרבנן ובדרבנן ספיקא לקולא והנה בכאן בשני בתים שבשני בני אדם וא"כ מי שאין החמץ שלו לא נולד כלל הספק בדאורייתא וא"כ אמאי לא אמרינן דחבירו יתלה בו משום דבין כך ובין כך צריך לבטל וחבירו שפיר תלה באכלה משום דלדידי, לא נ"מ בדאורייתא והוי ספיקא לקולא ובאכלה באמת מי שהוא חמץ שלו לא מצי לתלות דהא לענין אכילה שפיר נ"מ בדאורייתא אך תלינן בו לחבירו וחבירו יתלה באכלה אך דז"א דהא הוי אוקמינן על חזקה אע"ג דלא נתבררה שעתה אך דזה דוקא לר"י דס"ל דגם בדרבנן אוקמינן על חזקה ושפיר דקאמר פלוגתא דר'. ור"י ומשא"כ לפסק הלכה דפסק הרמב"ם כר"מ ואפילו במקום חזקה אמרינן ספיקא לקולא ושפיר מתורץ הרמב"ם דפסק דתולין בכאן ולא הוי דמיא להא דפלוגתא דר"י ור"י ובזה י"ל הא דהקשה הפר"ח על הש"ך דכ' גבי חד בחד אם נתערב מקודם לא תלינן ממתני' דתרומה דאיתא בש"ך דכתב דחדי בחד שנתערב מקודם לא תלינן אפילו באיסור דרבנן ממתני' דתרומות דאיתא התם דתולין י"ל דבאמת שם הוי ס"ס דאי אפשר לצמצם רק דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וא"כ זה גופא בדאוריי' הוי זו רק מדרבנן וא"כ עכ"פ לא מיקרי בדרבנן כמו ודאי אך באמת לפי מ"ש הא הוי חזקת איסור מקודם ומסתמא לא נתבטל רק דמתניתין דהתם הוי ר"מ דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה וכפי' הרמב"ם אע"ג דר' יוסי איירי שם בתר הכי לענין דין אחר ולא לזה ומשא"כ הש"ך דפסק כר"י דגם בדרבנן אזלינן בתר חזקה ושפיר מתורץ הש"ך:

והנה הא דכתב הל"מ פרק י"ג מהלכות שחיטה לתרץ מה דכתב שם גבי שלוח הקן כשה שאי אפשר לזכות לאחרים. והנה לפי דברי רש"י שם דהמ"ל דנטל קודם ששלח ולא שייך דברי הל"מ. אך דבאמת הוי הפי' רק מכח ס' רבא כל מלתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני דרך איסור הוא ואמאי לא מהני בדיעבד. והנה יש דעות דהרמב"ם פסק כאביי דמהני הואיל דאמר שנוי קונה. אבל ע"ש במ"ל דמביא הר"ן. וא"כ שפיר צריך לומר הרמב"ם הטעם הואיל דאי אפשר לזכות לאחרים הא לעצמו בדיעבד מהני אך לאחרים לא מהני מכח אין שליח לדבר עבירה ואפילו לרבא הא כתבו הפוסקים גבי שבועה דלא שייך לא מהני משום דמצי לבטל האיסור ע"י שאלה ומשא"כ בשאר איסורין אי אפשר לבטלו וא"כ בשליח הקן הא אפשר לטרוח בקן כי היכי דלגביהו ואח"כ יזכה לו החצר והוי מזומן וא"כ אפשר נמי לבטלו וא"כ מהני רק דהטעם כמ"ש הרמב"ם דלא מצי לזכות לאחרים וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם הא דמהני ביטל אם אינו בביתו ולפי דלקמן מכח חזקה דלא נתבררה שעתה י"ל ק' הש"ך דאי נימא דבס"ס אין צריך בדיקה ואמאי משני דאיערב בנפולה ופירש"י דצריך בדיקה וכו' הקרב לפחתך וכו' ואי נימא דבס"ס א"צ בדיקה ע"ש וי"ל דהנה הפ"י כתב דספק א' בגופו וס' א' בתערובות לא מהני משום דנקבע אסורא. והנה כתב דנקבע אסורא לא עדיף מחזקה וא"כ כיון דהוי ספק אם יש טריפות כלל בכאן לא הוי איקבע איסורא דהא לא נתבררה דשמא לא הוי טריפה דהא הוי רק ספק טריפה בכאן ולא ודאי טריפה אך עכ"פ באמת לענין דיבדוק הוי שפיר נתבררה שעתה דעכ"פ איכא בודאי א' דבעי בדיקה וע"ז הוי איקבע דהוי בכאן בודאי א' דבעי בדיקה וא"כ לר"ת נמי לא מהני ובעי בדיקה מכח ספק א' בגופו וס' א' בתערובות. ועוד נ"מ דכיון בית דודאי דודאי א' בעי בדיקה וא"כ אין כהן א' רשאי להקריב כולם בלא בדיקה וא"כ שפיר מיקרי קבועות וכמו שהדין אם יש פחות משיעור מיקרי קבועות לאיסורא דעכ"פ יש בכאן איסור ואי אית כשיעור ה"נ אם ירצה להקריב כולם וגם י"ל משום הכי פסק הרמב"ם גבי עיר שנחרב דלא כרשב"ג דאפילו שכיח די' דבשלמא במדורת הכותי' דהו' חזקה דלא נתבררה וכדלקמן ומשא"כ בעיר שנחרב' הו' נתבררה קודם שנחרבה דהו' של עכו"ם וטמאה:

והנה באמת מ"ש [הכ"מ לדעת] הרמב"ם בה' טומאת מת פ"ט דין י"ב שכ' ועי"ל דאין חשוב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמ' ולכאורה באמת קשה לפי מה שתירץ בס' כפות תמרים דמ"ט דכתב שם דהוי דרבנן ולכאורה קשה מאי הוי מדרבנן דהא הרמב"ם כתב בור שמטילין הנחלין המאהיל עליו טמא דין תורה אע"פ שחול ד' וברדלוס וכו' וכו' ואם הפילה וא"י הוי מדרבנן כיון דזה לא חשיב ספק דרוב מפולין דבר המטמא ואמאי כתב הרמב"ם דבר ידוע שכל אלו הטומאת מדבריהן דהא אדרבה הוי מן התורה והנה הכפות חמרים כתב דמ"ם הקלו וחשבו לספק דהוי מדרבנן איזו ספק הוי מדרבנן ואך באמת הוי הפי' פשוט כמ"ש הפ"י בסוגי' דפ"פ דמצטרפין לס"ס אע"ג דלא חשיב הספק השני דהוי רוב נגד הספק. אך באמת לפמ"ש לקמן דהו' הפי' דהוי מ"ה לשיטת ש"ס טמא מן התורה משום דאין דנין על חזקה משא"כ בכאן אי לא ידעינן הוי זה הספק מדבריהם דילמא חולדה וברדליס דכיון דהוי חזקה דלא נתברר (שעכ"פ). והנה הפ"י כ' דמ"ם לשיטת הרמב"ם א"ש טפי דאמרינן דהוי ס"ס אע"ג דספק אחד הוי רוב כנגדו וכתב וז"ל וכ"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דספק אחד מותר מן התורם. ומדרבנן דאית לן למימר דלא החמירו רק בספק השקל אבל היכא דספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא נ"ל דמותר לגמרי וא"כ ה"פ דעכשיו דלא ידעינן הוי זה ספק מדבריהם דלמא אכלו דכיון דהוי חזקה דלא נתבררה שעתה והקילו להצרף הך ספק דלמא רוח הפילה דכיון דהוי יותר מפלגא הקילו רבנן וא"ש הרמב"ם דלעיל:

דף ט

(בסוגי' דאין חוששין ותשע ציבורין)

והנה הרמב"ם כתב בה' תרומות פרק י"ג דין י"ד וז"ל שתי קופו' א' של חולין וא' של תרומה ולפניהן שני סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה אע"פ שלא רבו חולין וכו' בד"א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבה וכו' ולכאורה קשה על הרמב"ם דהא הש"ס מקשה בפסחים ואי אמרינן כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והקשה התוס' דממ"נ אם מין במינו מן התורה ברובא בטל ואם מין בשאינו מינו הא בלא"ה בלא כזית בכא"פ טעם כעיקר אסור ותירץ התוס' דממ"נ פריך דאי אמרינן כזית בכא"פ מן התורה יש לגזור מינו אטו אינו מינו כיון דיכול לבא לידי איסור דאוריי' גם במינו אם הוי ניכר. והנה אם נימא כתירוץ התוס' בחיר דטעם כעיקר לא עדיף מן דהוי בעין וא"כ אם לא הוי כזית בכא"פ ליכא איסור טעם כעיקר והנה הרשב"א בתה"א בית הראשון שער רביע כ' דהא דאמר אביי טעם כעיקר הן התורה לברר (דשמעה) כזית בכא"פ מן התורה זא"ל דאם הוי כזית בכא"פ אפשר דיש עבירה על כל כזית ואי דבאמת המ"ל ולטעמיך אך על הרמב"ם קשה ממ"נ האיך מוקי הך ברייתא אם באמת במינו אמרינן אם כזית בכא"פ מן התורם גזרינן במינו אטו אינו מינו ולא אמרינן שאני אומר ברובא בעלמא ואמאי כתב הרמב"ם דמן התורה ברובא סני ואלא דס"ל כתירוץ השני דבאמת איירי באינו מינו רק דבכזית בכא"פ רק אסור טעם כעיקר וכ"פ הרמב"ם דעכ"פ טעם כעיקר מן התורה בכזית בכא"פ וא"כ הרמב"ם ע"כ לא איירי באינו מינו דהא כתב ברובא סגי וע"כ הרמב"ם איירי במין במינו ומ"ה ברובא בעלמא סגי והברייתא איירי באינו מינו קשה על הרמב"ם דשביק דינא דנזכר בברייתא ונקט דין אחר דלא נזכר בברייתא כלל ואין זה מדרכו של הרמב"ם וי"ל משום דהנה התוס' ביבמות דף פ"ב ע"א הקשה דשם אמר ר"י אפילו לא הוי רובא אמרינן שאני אומר והקשה הש"ס שם לר"י אמאי מדאוריית' לא בעי רובא ותירץ הש"ס בתרומה בזמן הזה דרבנן והקשה התוס' על מס' פסחים דפריך אם כזית כא"פ דאוריי' אמאי אמרינן שאני אומר והא אפילו כזית כא"פ לא הוי מן התורה בלא"ה נמי קשה לר"י דהא הוא ס"ל דלא בעי רובא ותיקשו ר"ז דלא ידע הך תירץ דתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן וכן תיקשו על הש"ס דכאן דפריך לר"י אמאי לא בעי רובא. ר"ל דאפילו אם הוי בעי ר"י רובא נמי תיקשו דהא כזית כא"פ הוי מן התורם לר"י וא"כ כ"ז דלא ידע בתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן בלא"ה תיקשו וי"ל משום דהנה הרשב"א בתשובה סימן רע"ב ורע"ג הקשה לו חכם א' האיך משכחת בשני חתיכות אשם תלוי הא מן התורה ברובא בטל ואין צריך בא"פ רק דאם הוי ההיתר גדול יותר וא"כ לא הוי נקבע האיסור דילמא ההיתר גדול דהא אי אפשר לצמצם ולא הוי בכאן כלל איסור ע"ש מה דהרשב"א תירץ לו והנה לפ"ז קשה בשני חתיכות יהא כל א' מותר מכח ס"ס דילמא הוי הוא ההיתר ואת"ל דהוי איסור דילמא ההיתר עדיף ונתבטל והנה התוס' כתבו בחולין גבי אי אפשר לצמצם דעיקר אי דומה לי' בשוין הוי היתר מצוי וא"כ בכאן הוי איסור מצוי ולס"ס מצרפין אפילו ס' אינו מצוי כמ"ש הפ"י בכתובות גבי פתח פתוח והנה ס' א' בגופו וס' ח' בתערובות פליגי ר"ת ור"י ולר"י אפי' הוי נמי רק מדרבנן לא אמרינן ס"ס בכה"ג והנה זה הכל אי אמרינן דאפילו בחזקת איסור מי אמרינן ס"ס להתיר דבאמת על זה דביטול הוי לי' אין ספק מוצא מידי ודאי דהו"ל חזקת איסור עכ"פ מקודם דנתערב אך י"ל דהנה הרא"ש כתב בפ' ג"ה דאם נתבטל איסור ברובא אפילו דנתבשל ביחד אח"כ מותר דהא כבר נתהפכה להיות היתר ואך דוקא נודע משום דעיקר ההיתר גבי ידועה וכדאיתא גבי תרומה דעיקר גרם הידועה והנה כתב אח"כ הרא"ש דרשאי לאכול ביחד דכיון דהתורם התירה ואם הוי איסור בב"א לא הוי שרי כלל לאכול ול"ד לטומאה דהוי שני מיני טומאה עי"ש היטב והתוס' כתבו בבכורות דף ב' טומאה הוי נמי רק מדרבנן וא"כ בכאן אי הוי אמרינן הך ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל וא"כ עכ"פ בודאי בב"א אסור לאכול דלא הוי ס"ס וא"כ כיון דהתורה לא הותרה לאכול בב"א וא"כ הוי כמו לא נודע דהא לא הותרה בב"א וא"כ באמת איכא איסור בודאי לאכול בב"א ולוקין דהא הוי לא נודע ולא נתבטל ובלא חזקה נמי לוקין דאין כאן ספק דבחזקה א"ל עדיף דהוי איתרע החזקה וא"כ ממילא ליכא ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל דהא אם נתבטל לא שרי בב"א רק בזא"ז מטעם דתלינן דילמא לא זה הוא ודילמא נתבטל והוי סכל חד ספק דילמא לא זה הוא ואי י"ל דבעינן ס"ס המתהפך ובכאן ליכא ס"ס המתהפך דאי תתחיל ותאמר מעיקרא דילמא נתבטל וא"כ בספק א' אסור מן התורה לכ"ע דהוי חזקה מעיקרא וא"כ אפילו אם אמת כן הוא דהוי רובא ההיתר מ"מ כיון דלא שרינן מכח ספק אחד וישאר באיסורא דהוי לא נודע וא"כ אפילו אם האמת כן הוא דהוי רובא אסור בודאי וליכא ספק ואפילו עדיף טפי כאן דאפילו אי בעלמא לא בעינן ס"ס המת הפך מ"מ לפמ"ש הרשב"א בתה"א דהך ספק דילמא לא זה הוי כל א' כמו ודאי דאיקבע בכאן איסורא וא"כ ע"כ צ"ל מכח הך ספק דילמא נתבטל וא"כ אתה מתחיל מספק דילמא לא זאת. לזאת בספק א' הוי כמו נתבטל ודאי ובכאן לא שייך להתחיל מזה הספק השני:

דף יב:

בכאן כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"א הל' ט') וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלה שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה וכו' שעה חמשית אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמשית לששית וכתב הלח"מ נראה שיש להקשות טובא על רבינו חדא דבהש"ס משמע דיום המעונן הוי בין חמשית לשבע ול"א דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ולא בין חמשית לששית משום דהוי גזירה לגזירה ועוד קשה בהלכות עדות דכתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות עדות ע"א אומר בשתי שעות ביום ו אחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת וזה דלא כאביי ודלא כרבא והו"ל לפרש כהלכתא דרבא אליבא דר"מ דאדם טועה בשתי שעות חסר משהו ולדברי רבינו הוי הכחשה דכיון דלא טועה בשתי שעות חסר משהו. וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות עדות פרק ח"י דין ב' עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני במקום פלוני ביום פלוני ואחר שבדקו באו עדים אחרים ואמרו במקום פ' וביום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"מ ולא הרג ולא לוה ה"ז הכחשה. ולכאורה חשה לפ"ז אמאי אם אמר פלוני רבעני מצטרפין עם עד אחד להרגו ואמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא א"א להזימן דאם יאמרו עמנו הייתם והיה הנרבע עמהם וא"כ הוי הכחשה בגוף הדבר ולא הוי הזמה ואח"כ מצאתי קושיא זו בשם הגאון מוהר"ר חיים יונה ז"ל וי"ל משום דהנה בספר כנה"ג מביא דעה אחת דס"ל דאם העידו עדים בפני ב"ד בשעה שאין עדותן מועיל ואח"כ בא זמן דמועיל עדותן לא הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד דכיון בשעת מעשה לא הועיל עדותן כלום ונ"ל להוכיח דלא ככנה"ג הנ"ל מהא דאיתא בבא קמא דף ע"ג ע"א א"ב דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד והקשו בתוס' הא תרי כמאה ומתרצים דה"פ דאין ע"א מסייע לחבירו דהיינו דכל אחד ראה מחלון אחד ולאו דוקא דאסהידו אלא כלומר דאין אחד מסייע לחבירו כלום ואם נאמר כסברת הנ"ל קשה אפילו אם אחד מסייע לחבירו נמי הא בשעת מעשה דהעידו עדיין לא באו עידי הזמה ולא ל"מ בעדותן זאת דראו יחדיו וא"כ לא הוי כאלו העידו דאחר ראה את חבירו דהא בדיני ממונות א"צ דוקא שיראו מחלון אחד אלא ודאי דלא כס' כנה"ג הנ"ל דאל"כ לא משכחת כלל חידוש בהזמה והנה התוס' כתבו במכות דאמרינן דאם המתרה ראה את העדות מצטרפין והקשו התוס' האיך נאמן עד אחד בשלמא חרי עדים נאמנים איך יהא נאמן ע"א ותירץ התוס' דאיירי דשני עדים העידו דהמתרה ראם את העדים יעו"ש וא"כ בכאן הא הר"ן כתב בשבועת דאם עדים אמרו אין אנו יודעין העדות יכולין לחזור ולומר יודעין דבאין יודעין לא הוי חוזר ומגיד משום דעבידי לאשתמוטי ואין רוצה להעיד וא"כ גבי פלוני רבעני אין צריך הנרבע לומר דראה העד השני משום דכיון דהעד השני דנרבע לפלוני וא"כ הוי כשני עדים וא"כ הוי המעשה אמת וכיון דהמעשה היא אמת דנרבע ע"י פלוני אזי בוודאי ראה עד השני להנרבע דהוא עד השני דהא לענין גוף אע"ג דלא ראו בב"א נאמנים אם אמרו שני העדים ואמרי' דבוודאי העדים אמת וכמו דהדין בקידושין דבעי דוקא שני עדים ואעפ"כ מהני דלא ראו זא"ז וכן בדיני נפשות צריך לימוד דבעינן דוקא דיראו זא"ז מסבר' לא הוי אמרינן כן א"ו דאמרינן דשני העדים הם אמת וא"כ צריך דהנרבע יראה אח העד השני וא"כ אפילו אם אמר העד הנרבע ראה את העד השני מ"מ כיון דאין נ"מ כלל בעדותן דממ"נ אם יאמרו דראו זא"ז אזי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ לא מועיל הך עדותו רק דלא הוי עדות כלל והוי כאלו אמר אין אנו יודעין ואין לא הוי הגדה כלל ומשו"ה לא הוי הגדה ע"ז דראו את העד השני הנרבע ראה להעד השני לא הוי הגדה וא"כ שפיר לא הוי הזמה חידוש דהא אין הנרבע מסייע להעד השני כלל וא"כ הוי כמו דאסהידו בי חדי בחד דכתבו התוס' בב"ק דף הנ"ל והנה הלח"מ כתב דמשו"ה כתב הרמב"ם דאם הוכחשו ג"כ לא הוי הזמה משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא שלא נכחשו בגוף העדות גם כן ומשו"ה בנרבע דלא הוי חידוש דהא לא מהימן הנרבע דראה להעד השני וא"כ אפילו יש הכחשה ג"כ אפ"ה הוי הזמה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התומים דהקשה במסכת מכות דפריך נרבע יציל ומתרץ כגון דרבעו מאחוריו ואח"כ פריך הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ומקשה סתומים לשיטת הראב"ד שפיר הנרבע יכול להעיד רק דהתוס' כתבו דפריך מנרבע לרצונו וא"כ לא שיך במקיימי דבר הכתוב מדבר דהא עיקר הפשט הוי דק משום דהוי רשע וא"כ שפיר מצי להציל ועכצ"ל דרבעו מאחוריו וזה דוחק דלא ימצא חייבי נפש בנרבע רק דרבעי לאחוריו אך י"ל משום דהנה באמת קושיות הש"ס הוי יציל דהא על כל זה שפיר אינם נאמנים דכיון דאין צריך שיראו זא"א בנרבע ואם כן לא מהימני' על זה וא"כ הא אם יש עדים אחרים ואמרו דראו זא"א אך באמת גם ע"ז אם אמרו בב"א והוי דאמר הנרבע מקודם וא"כ אין צריך שיראו זא"ז וא"כ אין נאמנים דלא צריך זה וא"כ לא הוי הגדה ואך דקשה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ כיון דאין נאמנים על זה לא יהיו נאמנים כלל אך דהא הדין בבע"ד ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא הוי בתורת עדות כלל ה"נ ע"ז דכיו דאינו בתורת עדות כלל לא מכח פסול או קרוב אך דזה לבתר דתירץ במקיימי דבר הכתוב מדבר משא"כ לפי' הא והנה על תי' התוס' דפריך שב מרבעני לרצונו:

והנה. לפ"ז י"ל בהלכות עדות ומקודם נתרץ הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה דהנה התוס' בפסחים בדף י"ג ע"א בד"ה ר"ג לאו מכריע כתב וקשה לר"י דלמא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותי' בפ' כ"ש וי"ל משום דהנה באמת לגזור גזירה שעה חמשית אטו ששית בוודאי הוי גזירה לגזירה. אך דבאמת לפי מה שמביא בספר כנה"ג פלוגתא באם ביטלו בשעה ששית דכיון דהדין הוי דרבנן אסרו ולא מהני ביטול אזי הוא מן התורה עובר ולכאורה שפיר נ"מ אם ימכור או יבטל בשעה חמשית לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ולא מהני מכירה ולא ביטול מן התורה אך ז"א דהא שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכתבו הפוסקים דלר"ש א"צ גומר דהוי גזה"כ כיון דבאמת הוא ראוי לאחר הפסח והנה הדין דהוי רק גורם לממון ונפקא מלא ימצא דהוי מצוי וא"כ הא הנה כתב המגיני שלמה בדף כ"ט דאם הוי אלם דא"צ לשלם אזי לא מיקרי מצוי וכמו דהדין באחריות באלם מיקרי מצוי אצלו ה"נ להיפוך דכיון דהוא אלם לא מיקרי מצוי וה"נ דכיון דהוא סבר דבאמת הוי מכירה וא"כ לא הוי לאח"פ שלו וא"כ לא מיקרי מצוי (אך לענין ביטול שפיר קשה האיך יבטל ובאמת לא מהני ביטול) אך גבי ביטול שפיר קשה דלמא יבטל בחמש ובאמת הוי

שש ולא מהני ביטול מן התורה אך י"ל דהא באמת הא בלא"ה צריך לבער תקנו חכמים דאין מועיל ביטול לחוד גזירה שמא יאכל וצריך דוקא לבער אך באמת בנוקשה דכתב הפ"י דאפילו למאן דס"ל בנוקשה דאין עובר באכילתו אך עכ"פ בב"י עובר דלענין ב"י אין ראוי לאכילה מאי איכפת לי':

והנה הר"ן והתוס' הוכיחו דעכ"פ נוקשה אסור באכילה מדרבנן דהא קתני שאור ישרף לר"י דכתב נוקשה ואעפ"כ אסור באכיל' דקתני נתנו לכלבו אלמא דמדרבנן אסור באכילה ואך לפי סברא זו י"ל דבאמת הא כתבו התוס' בלפני זמנו דעכ"פ איכא איסור עשה דתשביתו פי' התוס' דהוי שלא באכילה ה"פ תשביתו שלא כדרך אכילתו ואם כן מש"ה אסור באכילה עכ"פ והוי איסור דאורייתא אך דאין לוקין. אך באמת הא אם הוי חמץ של נכרי דליכא איסור ב"י וב"י ועשה דתשביתו. והנה הפ"י כתב בדף ק"ט ע"א ליישב קושי ת רש"י דכתב דאיסור' לא ניחא לי' דליקני' דכיון דלא ידע וא"כ י"ל דבנוקשה לא שייך גזירה דשמא יאכל דממ"נ לאחר שביטל וא"כ הוי הפי' דבשוגג יאכל דלא הוי ידע דהוי חמץ או שלא בכוונה וא"כ איסורא לא ניחא לי' דליקני' והוי של אחרים ולא יעבור בב"י ולא עבר באכילה ואם כן נוקשה רשאי להשהות לאחר הביטול וא"כ שפיר שמא יבטל חמץ נוקשה בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית אך דבאמת הא מותר עכ"פ בהנאה וא"כ שפיר הוי ברשותו לבטל אך באמת הא הוי הפי' נוקשה כמ"ש המ"א דהוי הפי' דוקא שנתקלקל קודם זמן איסורא הא לאו הכי כיון דהוי כבר נאסר והוי עד שיפסול מלאכול לכלב אך אם כן ממ"נ אימת נתקלקל אי נתקלקל קודם שעה ה' הא מותר בהנאה ושפיר מצי לבטל ואם דהחשש דיתקלקל בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ואם כן מדרבנן הוי אסור בהנאה דהוי כמו נתקלקל לאחר זמן איסור' דאסור בהנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ כיון דמדרבנן אסור תו אין יכול לבטלה וא"כ כיון דחכמים אסרו עכ"פ באכילה בשעה ה' ונמצא דאפילו לפי דעתו דהוא סבור דהוי באמת שעה ה' הוי נתקלקל לענין אכילה לאחר זמן איסור' ואסור באכילה מדרבנן והנה הפוסקים כתבו דהיכא דאסור מדרבנן נמי גזרו רבנן לבער דשמא יאכל דלא פליג וא"כ בלא"ה יצטרך לבער וא"כ שפיר תיקנו רבנן דלאסור באכילה וליכא חשש כלל ובזה מיושב קושיות הפנ"י דאמאי תקנו דאסור באכילה ולא בהנאה בשעה חמשית דכיון דתרווייהו הוי איסור אכילה והנאה מן התורה ולפמ"ש א"ש דכיון דאסור באכילה עכ"פ מדרבנן ושפיר לא הוי חשש כלום:

והנה הש"ס דלא רצה ליתן זה הטעה משום שעה ששית רק הטעם משום יום המעונן משום דלר"י דס"ל דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה עכצ"ל דגזה"כ וא"כ קשה אמאי מהני דלמא יטעה וימכור לנכרי לפי דעתו דעכ"פ מותר בהנאה ובאמת הוי שעה ששית אך הרמב"ם דפסק כר"ש דחמץ לאחר זמן שרי באכילה ושפיר הוי גזירה שעה חמשית אטו ששית וכמש"ל:

והנה. בתוס' דף י"ב ע"ב בד"ה ולהך לישנא וכו' אפילו טעם בשתי שעות היה יכול להקשות ולכאורה קשה לפי מ"ש התוס' לקמן בד"ה שית בין קרנתא קאי וא"כ מה מקשיה התוס' דאפילו היו יכול להקשו' ואמאי לא מקשיה התוס' על הא דקאמרינן ניכול עד סוף ה' ואמאי לא מקשה ניכול עד סוף שש דהא בין שש לשבע הוי היכרא לאביי וכמו שהקשו התוס' דאמאי לא אמרינו דהוי בחצי שעה ששית ועכ"פ להך לשנא דמקשה אביי לר"י ניכול עד פלגא דשית דכיון דלהך לישנא תלינן הטעות בשניהם וא"כ ע"כ ל"ל לאביי דשית בין קרנתא קאי ותי' הראשון לא שייך דכיון דעדיין לא ידע הך סברא דיש חילוק בין עדות לחמץ דעדות מסור לזריזין אך י"ל דהנה התוס' לקמן בד"ה אמתי שלא בשעת ביעורו כ' וקשה לר"ת וי"ל משום דהא כתב רש"י לקמן דעיקר המצוה הוי קודם זמן איסורו כדי שיהיו מושבת קודם ז"א. וא"כ לכאורה כיון דטועה בשתי שעות וא"כ דלמא הוי באמת סוף שש ואם כן מש"ה צריך לבער בתחלת חמש וא"ל א"כ בד' נמי י"ל כמו שתירץ זמן סעודה לכל היא ולא טועה בזה ואך דהא בזה יש לפסוק שריפה ובאמת הא לא תקנו רבנן רק לאסור באכילה אך משו"ה אמר דיהבי רבנן ללקט עצים דהנה הדין דאם משהה החמץ כדי לבערו אינו עובר וכ"כ המגיני שלמה דכיון דהכינו לשרוף הוי כמו דקיים וא"כ ה"פ דיהבי רבנן ללקט עצים והוי משהה כדי לקים מצות שריפה וע"ז פריך הש"ס הא בשעה ביעורו מצוה בכל דבר וא"כ אם יטעה עד הז' וא"כ הוי מצוה בכ"ד ואזי לא שייך דהכינו כדי לשרוף כיון דתו א"צ שריפה ומתורץ קו' התוס' על שיטת רשיי:

ובזה י"ל קושיות התוס' דהמ"ל אפי' אם טעה בשתי שעות מ"מ חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב די"ל דיהבי ללקט עצים וכו' אך באמת דכיון דאין טועה בשתי שעות אזי א"צ שעה שלימה ללקט עצים ואך אם אמרינן כן דהטעם מש"ה דהא צריך לשרוף קודם שבעה א"כ שפיר שרי ליהנות בשעת שריפה והוי שלו ושפיר מצי לבטל ולא שייך הך גזירה בשביל שעה ששית דהא עדיין הוי שלו לענין הנאת שריפה ובאמת טעמ' דהרמב"ם דל"ל דשית יומא בין קרנתא קאי כן ס"ל להרמב"ם דאצ"ל תו דשית יומא בין קרנתא קאי כי משני גזירה משום יום המעונן ואם הוי אמרינן דהוי הטעם משום דצריך לשרוף קודם שבעה ואם כן לא שייך הך דגזרינן שעה חמשית אטו ששית הא באמת הוי גזירה לגזירה ועכצ"ל דהוי הפירש כמש"ל דהוי מביטול נוקשה ובאמת לא מהני ביטול וקשה הא באמת מהני ביטול דהא מצי ליהנות בשריפה בשעת מעשה וע"ז אמר דהוי הטעם משום יום המעונן וא"כ אסור אפילו ליהנות בשעת שריפ' ושייך שפיר הגזירה שעה חמשית אטו שפה ששית ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:

ובזה. מתורץ קושיות התוס' בדף י"ג ד"ה ר"ג לאו מכריע הוא משום דהנה אם אמרינן דמפקיר לא מהני לפטור והיא שיטת רש"י רק דהביטול מהני הא הפקר לא ומשום דכרבי יוסי סבירא ליה דהפקר לא הוי עד שיבוא לרשות זוכה. אך באמת ביטול מהני לשיטת רש"י והנה שני דברים אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ולא נימא טעמא משום דראוי לאחר הפסח וכמש"ל די"ל דא"כ היכא דאינו ברשותו לא יעבור וכמו דקיבל אחריות בבית אחרים לשיטת ר"ת וא"כ אם ביטל תו אין שלו וא"כ א"צ שיבא ליד הזיכ' דהא עיקר הטעם דלא יצא מרשותו וכאן הא לאח' הביטל לא הי' שלו וא"כ שפי' יצא מרשותו דחו לא גזרה התורה דלחשוב ברשותו ויצא מרשותו וא"כ אם לא שייך דליגזור בנוקשה שמא יאכל דהא אם יאכל בשוגג דכיון דשוגג אמרינן דאיסורא לא ניחא לו דליקני' ולא קנה והוי שפיר הפקר ועיין לקמן דף י"ז ע"א וא"ל דלא יצאה מרשותו דהא יצאה מרשותו פ"י ביטול וא"כ לא שייך שפיר לגזור בנוקשה שמא יאכל ומהני ביטול אך לפ"ז בתרומה שפיר רשאי לאכול אפילו בה' וא"ל דלמא יבטל נוקשה י"ל דהא בפסחים דף ל"ד ע"א הוי פלוגתא היסח הדעת מאי הוי לרשב"ל הוי פסול הגוף ואפילו שלא נטמא. והנה בכאן לרש"י א מטעם ביטול ביטול שמבטל בלבו כמו שכתב מהרי"ק דהוי ביטול כעפר ואם כן בלא"ה לבטל התרומה וא"כ בלא"ה צריך לשרוף דוקא כדין תרומה פסולה דהא דמיא לדין קדשים פסולים דטעונין דוקא שריפה ולא שייך למיגזור זה הוי הטעם של מחניתין דיש לחלק בין תרומה לחולין בשעה ה' אך אליבא דר"י י"ל דה"פ דבאמת נ"מ בהפקר ובחמץ נוקשה וא"כ שייך ג"כ בתרומה וס"ל כרבנן אך באמת בהפקר אם הוי ברשות אחרים לפי ס' הרמב"ן היכא דהוי בבית אחרים אע"ג דלא קיבל אחריות וכמ"ש בס' אלי' רבה אך בביתו לפי שיטת רש"י עובר וא"ל דזה באמת הוי הטעם דהפקר אינו מועיל משום דהוי הואיל ואי בעי זכה רק דל"א רק כפמ"ש התוס' בדף ו' דהיכא דהוי מקודם שלו והוי אמרינן דהוי שלו ע"י הואיל ואי לא הו"ל זוזי לסלק או דאמרינן הואיל ולא משכחת הבהמה וזה העיקר ואם כן הוי הוולדות דהוי באמת של המקבל צאן ברזל ואם כן משו"ה בהפקר עובר רק בביטול ומשו"ה לא שייך גזרה שמא יאכל דאזי מועיל ההפקר דכיון דע"י ביטול לא הוי מקודם שלו. ועיין לקמן בדף י"ז ע"ב דה"פ דאתיא כר"א דאמרינן הואיל (וא"כ לר"י בלא"ה לא שייך הואיל ואי בעי זכה דהפקר דהוי ברשותו לזכות משום דאנן סהדי דלא יזכה) וכמ"ש התוס' בפסחים בדף מ"ז ע"ב ע"ש היטב (ולר"י לא אמרינן הואיל וא"כ אין צריך לביטול) משא"כ לר"א שפיר שייך לבסוף הואיל ואי בעי לזכות ואם כן שפיר הוי הואיל ואי בעי מיתשל ופסק הלכה דלא אמרינן הואיל וכרבי יהושע. וליכא נ"מ רק לביטול ומשו"ה בתרומה שרי דהוי היסח הדעת ומתניתין בדף כ"ח מוקי כר"ש ולר"ש לא שייך בתרומה משא"כ רב פסק לקמן כר"ש דאסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח ונ"מ להפקר ומשו"ה אין ראיה ממתני' דסותם:

ועוד. י"ל דבאמת כמ"ש הריטב"א בב"מ ד"ה לישבע דהוי שלו כיון דאין אדם יכול לקחת וא"כ משו"ה כיון דלפי דעתו הוי מכר לנכרי מש"ה אין איסור אך באמת י"ל הטעם בדרבנן אין מועיל הביטול דהא שניהם אין יכולין להקדיש ולא להפקיר דזה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואם כן כיון דבדרבנן אסורה בהנאה ולא גרע מגזלן שלא הניח לו להיות ברשותו ומשא"כ ר"י דמקשה דסתרי אהדדי ר"י דלא ס"ל ברירה ומקשה הש"ס ומתרץ דלר"י כל הנלקט אלמא דס"ל דאפילו באינו ברשותו מצי להקדיש ולהפקירו משו"ה בדרבנן מהני מה"ת ביטול וא"ש ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם פסק דלא כר' יהודא רק כר"י דשניהן אין יכולין להקדיש זה לפי וכו' וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ באמת אין טועה רק שעה אחת וגם כן מיושב הך הרמב"ם בהלכות עדות דהנה התומים הקשה מאי פריך דלמא באמת ס"ל דהוי ספק אם טעה לר"מ שעה אחת ולר"י שתי שעות רק דלא הוי רובא ומשו"ה לא קטלינן מספק כיון דליכא רובא וכמו דאיתא בסנהדרין דמכאן יליף דגבי עיבורא דירחא דהוי רובא דטעו דאל"כ לא קטלינן אך י"ל דהנה הפ"י כתב דמשו"ה בעי התראה דאל"ה לא קטלינן כיון דהוא טעה דאינו חייב מיחה רק דלאחר התרא' צוה התורה דחייב מיתה ע"ז וא"כ מעדים קשיא דמאי מהני רובא וצ"ל כיון דעדים אמרו באמ' וא"כ בוודאי טעה והנה לפמ"ש התוס' לעיל דבעד אחד אינו נאמן לומר דראה וא"כ כיון דלא ראה פטור וא"כ מקשה הכי דע"כ לא הוי ספק בשתי שעות לר"י וכן בשעה אחת לר"מ דאם הוי ספק קשה לר"מ אמאי אחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת דלמא באמת הך דאמר בג' מטע' טעי וסבור דהוי בד' דהא טעה שעה אחת ומה דאמר בג' הוי שקר דהא לע"א אין התור' מהימנ' לון:

והנה הר"ן כתב ליישב על הך קשיות התוס' מאי מוכח בש"ס דאזלי' בתר רובא דהא בוודאי כיוונו ליום אחד בשבוע וא"כ ע"כ טעה ותי' הר"ן וכן בספר התומים דאם רובא לא טעו והוי גזה"כ דאם אמר א"י בחקירות או דהוכחשו בחקירות הוי בטל אך אם רובא טעו והוי כאלו אמר בשלשה עשר השני דרובא קרי לשנים עשר שלשה עשר וא"כ בכאן אם באמת הוי סבור דהוי בארבע אזי לא הוי רובא דטעה והוי כאלו הוכחש או אמר א"י בחקירות דהוי בטל והוא אמר שקר לפי דעתו בשלשה שעות או דגם ספון לא הוי דטעה שעה אחת לר"מ או שתי שעות לר"י, ובזה מיושב קושיות התוס' בד"ה ולהך לשנא דבאמת א"ל דהוי רק ספק ולא רובא ומש"ה לא קטלינן לי' בין ז' לחמש כיון דרובא לא טעו ובזה מיושב קושיות התוס' דכיון דשית יומא בין קרנתא קאי אמאי עדותן בטילה נימא דהוי המעשה באמצע שית ושניהן טועין ולפמ"ש א"ש דכיון דרק מיעוטין טועין אבל לא רובא טועין משו"ה לא קטלינן ובזה מיושב דכיון דלשנא קמא הוי שניהם טועין ורבא לא מקשה ע"ז כלום בה' אמר דלא תלינן הטעות בשניהם ולא מקשה על זה כלום ובאמת מוכח לרבא דלא תלינן הטעות בשניהם דאל"כ כיון דבשית בין קרנתא קאי והוי ספק א"כ אמאי אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן קיימת דשמא ההוא דאמר בשלש כוונתו לסוף שלש והוי באמת המעשה בחצי חמש דאדם טועה לר"י עכ"פ בשעת ומחצה לרבא אפילו אם יטעה בשניהם ואם כן אפשר דהוא סובר דהוי בחצי שית שית או בסופו ואמר בשקר דהוי בחמש דהא עכ"פ אינו נאמן ע"א וא"כ אם הוי אמר בשית דכיון דליכא עכ"פ רובא והוי בטלה העדות מכח גזה"כ דכיון דלא אמר בפירוש באיזה שעה והוי כמו דאמר איני יודע דבטלה העדות וכמ"ש הר"ן והתומים וכמש"ל א"ו דלא תלינן הטעות בשניהם דלא הוי אפילו ספק על זה וא"כ אם המעשה הוי בשית וא"כ אם לא טעה העד שאומר שלש הוי העד האומר שלש גם כן שקר ושני עדים נאמנים וא"כ שפיר מוכח דלא תלינן הטעות בשניהם ולפי"ז א"ס הא דמשני עדות מסורה לזריזין. ופירש"י משום דסוף הב"ד לדרש בדרישות וחקירות ולכאורה קשה מאי תירוץ דזה לא שייך ובשלמא אם הי' מסופקין כוונתו של העדים אזי שפיר שייך לומר כן משא"כ השתא דהא אם נימא דלא טעה ואם כן הוי שקר העדות דכיון דמכחשת ואם כן שייך דהם זריזין דזה אינו בפני ב"ד דהא אמר שקר לגמרי ולפמ"ש צ"ל דהכי תירוץ דבאמת הוי רק ספק ומשו"ה לא קטלינן אך דהקושיא האיך מצרפין עדותן דלמא טעה בשתי שעות דכיון דיש טועין כן ולא הוי רובא ואזי בטלה כל העדות דכיון דהוי כמו בחקירות דאומר א"י וכמ"ש הר"ן והתומים וכמו שכתבתי לעיל ועל זה שפיר משני דעדות מסירה לזריזין ומסחמא מדקדקין ולא טעו ביותר ומשו"ה הוי עדותן קיימת הכלל לתירוץ רבא דכיון דרבא מקשה ומה אינו שיילינן לעדות וא"כ צ"ל דהוי טעות בשלשה שעות בין שניהם ונמצא דעכ"פ הוי לע"א הטעות בשעה ומחצה וא"כ כיון דמחמץ בפסח מוכרח דס"ל דשית יומא בין קרנתא קאי ויש טועין וא"כ קשה אמאי מהני לר"י דאחד אומר שלש ואחד אומר חמש דלמא הוי בשיח וכמש"ל ומשא"כ לאביי דהוא ס"ל דטועה רק חצי שעה או שעה ומשהו וא"כ לא מצי להיות בשית דהוי יותר מחצי שעה (ומשהו יותר משעה ומשהו דכיון דהוא אומר בסוף שלש ובאמת הוי בסוף ארבע דאם הוי בתחלת חמש והוי שני משהו ואם הוי בסוף ארבע וא"כ אם הוי סבור בתחלת שש והוי שעה שני משהו) וכללא דמילתא עכ"פ ללישנא קמא אתי שפיר בפשיטות דהא לר"י הוי רק חצי שעה וללשנא בתרא גם אביי לא ס"ל כן דטועה שניהם וכו' וא"כ לרבא כיון דהקשה ומה אילו דייקינן ועכצ"ל דהוי שלשה שעות הטעות והוי עכ"פ לע"א הטעות בשעה ומחצה מוכרח דלא תלינן הטעות בשניהם ומשא"כ לבתר דתירץ גזירה משום יום המעונן אזי באמת הדר מזו הסברא דשית יומא בין קרנתא קאי וס"ל דלא הוי ספק כלל בשבת אך דהוי גזירה משום יום המעונן ובעדות לא שייך יום המעונן וכמ"ש התומים יעוש"ה ובאמת הטעות הוי בשניהם והוי לר"י טועה בשעה ומחצה כל עד ולר"מ טועה כל עד בשעה והוי שניהם בשני שעות ומוכרח כן דאל"ה קשה קושיא הנ"ל אמאי הדר בלשנא קמא וס"ל דלא חלין הטעות בשניהם כמו לאביי בלישנא קמא וא"ש הא דפסק הרמב"ם לאביי דבשלש ובשתים לא הוי טעות רק בשעה אחת רק דתלינן הטעות בשניהם ומתורץ הרמב"ם הנ"ל:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה