איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת סוכה · דף מב.
והא מדאגבה נפיק אמר אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שלקחו בכלי והאמר רבא לקיחה ע"י כלי ה"מ וכו' תוס' ד"ה אמר אביי כשהפכו מדאיצטרך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אין צריכות כוונה ותימא כו' וכן התוס' יו"ט הקשה על הראב"ד וכן על הפירוש משניות להרמב"ם דכתב כגון שהפכו או ע"י כלי והא הוא ס"ל דמצות צריכות כוונה וי"ל דהנה עוד הקשה הספר אלי' רבה אמאי לא מוקי כגון שנטל האתרוג והלולב ביד אחד או כגון שנטל הלולב בשמאל ואתרוג בימין וי"ל משים דהנה הקשה בספר כפות חמרים מה מקשה והא לקיחה ע"י ד"א והא ה"מ שנטל בשפת הדופן ואבל אם נטל תחת או ע"י הכלי בלולב לא דרך בית יד הוי חציצה ומה פריך דלמא הכי הוי וכן הקשה בס' ט"ז לא"ח וי"ל משום דהנה הך ק' דה"פ דהנה הר"ן כתב ואין חייב על הכלי דבטל הכלי כמו דהדין המוציא פחות מכשיעור פטור על הכלי אך דא"כ הא הראב"ד כתב בהלכות שבת דאין פטור על הכלי רק אם ס"ל לתאנים דצריך לכלי יע"ש וא"כ לס' הראב"ד ואמאי אין חייב על הכלי אך דבאמת הא בכאן עדיין לא בירך והלך ללמוד הברכה והנה הא צריך לברך קודם נטילה וא"כ צריך ליטול דוקא בכלי חי נשאה דאל"כ לא הוי עובר לעשי' וא"כ צריך דוקא לכלי והוי כמו שעתה ומש"ה בטל הכלי אגבן אך (הר"ן פי') ר"ח כגון שאיפך שנטל האתרוג בימין ואח"כ הלולב בשמאל ולא איפך דרך גדולתו וכמ"ש האלי' רבה שאין רשאי להפוך דרך גדולתן וא"כ עדיין יכול להפך האתרוג לימין וא"כ א"צ לכלי אך באמת זה אינו יוצא הוי רק מדרבנן דמדאורייתא לא קפדינן והמצוה שיברך קודם עשיית המצוה מדאורייתא וא"כ עדיין צריך לכלי וא"כ מקשה שפיר והא רבא לקיחה פ"י ד"א וא"כ הוי רק משום חציצה וחציצה הא כתב הלח"מ דהוי רק מדרבנן וא"כ עדיין חייב על כלי וא"ל דצריך לכלי משום קודם הברכה הא יכול לאיפוך וא"ל דמן התורה דהא השתא נמי מן התורה יצא דלקיחה ע"י ד"א הוי שמי' לקיחה רק חציצה הוי רק מדרבנן ומש"ה מקשה שפיר ומשני ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא יצא מן התורה ומתורץ שפיר' אך לשטת הרמב"ם קשה דלא בעי דוקא דיצרך לכלי אך י"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי פריך והא מכי אגבה נפיק והא הדין דבעי עקירה והנה הדין איתא בכתובות שם בחידושי רא"ה דמ"ה פטור לכ"ע בדמים בעקירה דכיון דעקירה צריך למלאכה דבלא עקירה לא מחייב ומ"ה עכ"פ דכיון דמצוה עביד עכ"פ בעקירה ובעינן שיהא תחילתן וסופן שגגה הא הוי תחלת זדון או סוף זדון פטור והנה כיון דמצוה קא עביד והוי כמו אונס וא"כ מש"ה פטור וי"ל משום דהנה באמת י"ל דלכאורה צריך ליתן טעם האיך שייך לומר דמצוה קא עביד הא לא ע"י המצוה צריך לעשות חיוב המלאכה וכן איתא באורח חיים סימן ש"ח בהלכות שבת סימן ש"ח סעיף נ"א ס"ק ע"ח דאטו אם יתלה בדבר מצוה וכו' אך י"ל דבאמת הפי' בעקירה הוי מצוה ובלתי עקירה הא א"א לעשות מצוה אך דבאמת הא איתא דאם זרק מר"ה לר"ה דרך רה"י בפחות מג' טפחים לארץ וא"כ היי חייב שתיים דהא הוי כמי שמונח בארץ ואח"כ עקר משם וחייב וכמו למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא וא"כ ה"פ מכי אגבהה קודם שהוי ג' טפחים וא"כ הא הוי כמו שבתוך ג' טפחים הוי עקירה מחדש לאחר שיצא מתוך ג' טפחים וא"כ כבר יצא ידי אתרוג ולולב והכי מקשה וא"כ עדיין לא יצא ידי מצוה והנה רבא פליג שם וסובר דבעי עכ"פ הנחה ע"ג משהו. והנה התוס' כתבי בעירובין שם דרבא מודה דתוך ג' טפחים הוי כלבוד והוי כמו שמונח רק האילונן אם בא למעלה מג' לתוך ג' אזי לא אמרינן דהוי כמונח ע"ג קרקע אך אם בא מארץ לתוך ג' אזי הוי כמי שמונח וא"כ בכאן מקשה לכ"ע שפיר אפינו לרבא דהא בא מן הארץ ושפיר הוי כמונח ע"ג קרקע ושפיר חשיב עקירה חדשה וע"ז משני כשהפכו ר"ל דהוי לולב למטה מדרך גדולתן וצריך להפך וא"כ הא הדין דלולב בעי ג' טפח ם וא"כ אם הגביהה מן הארץ משהו והוי למעלה מג' טפחים סופו וא"כ כי מהפך לתוך ג' והוא בא מלמעלה לג' והוי לאו כמונח ע"ג הארץ וא"כ לא הוי עקירה עד לאחר ג' וא"כ שפיר הוי עקירה לצורך המצוה ושפיר פטור ומש"ה לא משני רק כשהפכו דרך גדולתן ולא משני בלולב דצריך ימין ונטל בשמאל או שנטל ביד אחת ושפיר מתורץ וא"כ מ"ה לא שייך לומר דלא כיון ומה הוי דלא כיוון דכיון דאם רצה לצאת הוי יצא בזה תוך ג' וא"כ אינו מגיע למצוה ומ"ה יש לחייב ופריך שפיר אפילו למ"ד מצות צריכות כוונה ורבא ס"ל דנטלו בכלי והכלי הוי גבוה שלשה טפחים כמו לולב וא"כ אם יטול דרך פי' וצריך להגביה שלשה טפחים וע"י הכלי אינו יוצאת ומתורץ שפיר התיו"ט והפירוש המשניות להרמב"ם הנ"ל אך זה דוקא למ"ד דהוי פטור מכח עשה מצוה וא"כ שפיר קשה דהא לא שייך למצוה אך אם אמרינן אע"ג דלא עשה מצוה הוי משום טרדא וא"כ ל"ק דהא המצוה אינו בא ע"י מה שעבר החיוב מלאכה דא"צ הא שיבוא ע"י מצוה החיוב מלאכה רק שטרוד עכ"פ בענין מצוה ומש"ה ל"ק והא מכי אגבה נפיק דבאמת בעינן כוונה ומש"ה אמר לקמן דס"ל לר"י אפלו לא עשה המצוה נמי פטור ול"ק מכי אגבהה דבעינן כוונה ובזה מיושב קושיות הכפות תמרים דמנ"ל דס"ל אפילו לא עשה מצוה דלמא ס"ל דוקא דעשה מצוה ואך בשביל הקושיא הנ"ל והא מכי אגבה נפיק ולא רצה לתרץ בשהפכו או דרך כלי ומש"ה ס"ל דא"צ דוקא שיצא המצוה ובזה מתורץ הרמב"ם דפסק גבי מעשה דא"צ כיונה בחבורו הגדול גבי הכל מצה שלא בכוונה ואפ"ה לא כתב בשהפכו משום דס"ל דא"צ דוקא לעשות מצוה רק דטרוד טורדא דמצוה ומש"ה לא בעינן בשהפכו דעכ"פ דבשעת עקירה עביד מצוה (ובאמת הרמב"ם אפשר דלא ס"ל לחלק בין למעלה מג' שבא או שבא לארץ ודלא כמי שחילקו התוס' בעירובין הנ"ל ורק דאביי ס"ל כרב חלקי' שם דלא כרבא ורבא דס"ל שם דבעי עיקרה ס"ל דבעינן) ובזה מיושב גם קושיא הנ"ל הא דלא מוקי דתפס במטה ולא בדופני משום דהוי עדיין קשה דהא א"צ להמצוה דאפשר לאחוז בשפתיו ומתורץ שפיר ק' הנ"ל וזה אי"ל אמאי לא אמרינן דמצי להניח ע"ג קרקע זה בדאי אינו דיעביד עקירה אחרת דכיון דעכ"פ בהך עקירה צריך למצוה וזה פשוט דסוף סוף בעי עקירה אם הוי עביד עקירה אחרת לא הוי עביד עקירה זו ומה לי עקירה אחרת דהוי עביד או דהשתא לא עביד עקירה אחרת והוי השתא עקירה זו:
בכאן הקשה בס' כפות תמרי' על הרמב"ם דכתב דאם נטל לולב לצאת והוציאו לר"ה פטור מכח טעה בדבר מצוה:
אמאי לא כתב הרמב"ם כפי האוקימתא בש"ס הא לא"ה מכי אגבהה יצא בו וי"ל משום דהנה בפסחים דף ע"ג ע"א הקשו התוס' דאמאי כי נמצא טריפה בסתר וכו' פטור הא מתניתין אתיא כר"ש ובעינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דוקא ובנמצא טריפה הא לא עשה מצוה כלל וי"ל משום דהנה בפסחים דף מ"ו ע"ב מקשים התוס' וא"ת אם אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל והותרה לחולה שיש בו סכנ' ותי' התו' דחולה שאין [שיש כצ"ל] בו סכנ' לא שכיח והנה במס' מנחות ד' ס"ד ע"א גבי פלוגתא דאם נתכוון לצוד דגים וצד דגים ותינוק דחד סבר דחייב דאזלינן בתר מחשבתו מקשים שם התוס' האיך אמרינן הואיל דאי מקלפי' אורחיה הא אין כוונתו על זה ובספר צ"ק כתב דבאמת רבה ס"ל דאמרינן הואיל הואיל דאזלינן בתר מעשה ונמצא למאן דס"ל דאזלינן בתר מחשבתו לא אמרינן באמת הואיל ואי צריך לתירוץ של התוס' דחולה שיב"ס ל"ש ובדבר דל"ש ל"א הואיל וא"כ לפי"ז באם כוונתו לדבר מצוה וא"כ שפר קשה דנימא הואיל דראוי לחולה שיש בו סכנה וא"ל דאזלינן בתר מחשבתו קשה הא בכאן הוי מחשבתו לדבר מצוה ומעשה נמי הוי אם הי' חולה שיב"ס וא"כ מש"ה פטור משא"כ בש"ס מקשה שפיר מה שמביא שם התי, וא"ל דלמא הוי אונס דח"כ מאי פריך אי ר"ח אמאי פטור דהא ר"א ס"ל דאמרינן הואיל גבי כיצד מפרישין חלה בטמאה בי"ט אלמא דלא אזלינין בתר מחשבתו רק בתר מעשיו וע"כ צ"ל דהא דלא אמרינן הואיל וראוי לחולה חיש בו סכנה משום דלא שכיח ופריך שפיר לר"א ומתורץ קושיות התוס' וכן בזה הטעם הוי להרמב"ם דפסק גבי נמצאת טריפה דפטר ומה דפסק דאופה מיו"ט לחול פטור הוי הטעם משום דאמרינן מתוך הואיל דראוי לאכילה וכמ"ש בס' המב"ט יע"ש היטב ונמצא דהרמב"ם ס"ל דבעינן דוקא עשה מצוה וכמ"ש ג"כ הלח"מ יע"ש היטב והנה בספר כפות תמרים הקשה דלפי סברת הרמב"ם דאפילו אם כבר מל של שבת מ"מ פטור הואיל דמקודם שעשה המצוה הי' טרוד וא"כ לפטור אפיל אם כבר יצא בהלולב אך לפמ"ש דבאמת שיטת הרמב"ם דבעינן דוקא עשה מצוה ל"ק משום דהא עכ"פ אם כבר יצא לא עשה השתא מצוה והרמב"ם כתב רק אם השני הי' של ע"ש ואם השני הי' של אחר השבת ע"ז לא קאי דכבר מל של שבת יע"ש בכ"מ ובל"מ. אך דיש להקשות מאי פריך הש"ס והא מכי אגבהה נפיק דהא חייב דגבי עקירה אמרינן עקירה צורך הנחה ופירש הרא"ה דכיוון דהחיוב התא על עקירה ג"כ דאי לאו דהי' עקירה לא הי' חייב נמצא דגם עקירה גורם החיוב וא"כ גם בכאן עכ"פ על עקירה פטור משים דבשעת עבירה הי' חשב לעשות מצוה. אך י"ל דלק"מ משום דבאמת אע"ג דקיי"ל דכל חייבי שוגגין בעינן שיהי' שוגגין מתחלתן ועד סופן מ"מ אם הוי ידע דאסור מכח חצי שיעור ולא ידע דאסור במלקות כמו שיעור שלם דהיינו שסבר שאין חייב אם זרק רק שמונה והוי סבר דארבעה הוי רק חצי שיעור דחייב וא"כ הא הטעם דטעה בדבר מצוה דלא הוי שוגג אבל מעולם עכ"פ הוי שוגג על עקירה והנחה דהיינו שיעור שלם והוי טעות ולא שוגג רק בחצי שיעור ואם הוי בתחלתו מזיד על כל שיעור חזי בוודאי פטור ועוד דמצינו דאם העלה שרץ חייב לחד דעה והעלם מקדש פטור והעלם זה וזה בידו אמרינן מאי דהוי עיקר שוגג חזינן אם העלם שרץ חייב ואם לאו פטור רק דהש"ס מקשה כלום פריש בשביל שרץ רק בשביל מקדש וכו' אבל בכאן דהוי עיקר השוגג דהא עקירה והנחה בוודאי לא הוי מצוה וח"כ מ"ה חייב אך לפי"ז בכאן תקשי דהא אפילו אם מהגבהה מכבר יצא עכ"פ תקשי קושיות ות הכפות תמרים דהא הוי טרוד מקודם שעשה מצוה וכס' הרמב"ם גבי מילה משום דמקודם טרוד לעשות מצוה וא"ל דעכ"פ לא עשה מצוה דהא עכ"פ עשה מצוה בעקירה וטרוד הוי כיון דהוי מקודם מכבר טרוד במצוה וכס' הרמב"ם הנ"ל ועשה מצוה ולא מצרף עקירה ולא הוי חייב אך באמת בזה ל"ק משום דהאיך שייך דהוי מקודם שעשה מצוה טרוד בדבר מצוה דהא מעולם לא חשוב טעה בדבר מצוה דהוי בשום פעם משום דהא מעולם לא משכחת לעשות הוצאה בדבר מצוה משו' דמיד שהגביה יצא והוי נעש' מצוה ולא משכח' דהוי טעה בדבר מצוה אך לבתר דתירוץ דאם הפכוהו או בכלי וא"כ כיון דמשכחת קידם שיצא דהוי טרוד דמשכחת פעם א' אם אפכיהו או בכלי וא"כ אפי' לא הי' בכלי ולא הפכיהו לא חייב ופטור ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל והנה הטעם של הרמב"ם י"ל משום דהוי כמו דאיתא במסכת ביצה הואיל וקודם טיבול שרי וח"כ לאחר טיבול נמי וא"כ הואיל דפטור מקודם דעשה מצוה פטור לאח"כ נמי:
והנה י"ל עוד טעם של הרמב"ם משום דהוי הדין דאם מל קודם הזמן נמי בדיעבד יצא ומקרי עשה מצוה ויע"ש במסכת יבמות בדף ב'בתו' גבי נדה יע"ש היטב. והנה עוד יש ליתן טעם דאם מל של אחר השבת בשבת ועל מקודם של שבת דפטור אע"ג דלא עשה מצוה משום דבאמת הוי מקלקל רק דתיקון מצוה והא באמת צריך להטיף דם ברית וא"כ לא הוי התיקון רק התיכת בשר בעלמא וא"כ יש לפטור מכח מתעסק רק דבחובל חייב מתעסק וכאן אין כוונתו על דם והוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דשרי אך דבאמת הא כוונתו הי' לדם דכבר דהוא של שבת ולדבר מצוה לא מיקרי מלאכה:
גמרא אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' הרמב"ם לא מייתי כלל תירץ הש"ס כשהפכו או התירוץ הב' רק כותב המתניתין סתמא והוא תמי' דהנה הר"י רוצה להכריע דהיכא דעביד מעשה פסקינן דאין מצות צריכות כוונה כגון במצה והנה ה"נ בלולב דעביד מעשה דאין צריך כוונה וא"כ קשה קושיות הש"ס הא מדאגבה נפק בו ע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס וקשה על הרמב"ם שלא זכר מזה כלום תו קשה קושיות התוס' על הב"י שסובר מצות צריכות כוונה אמאי מתרץ גם הוא קושיות הש"ס הא לדידי' לא קשה מידי תו קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב דין המתניתין וכתב שהוציאו לר"ה והעבירו ד' אמות הנה הוא תמי' ל"ל שהציאו ד' אמות כיון שהוציאו לר"ה אע"פ שלא העבירו ד' אמות נמי חייב בכל מקום לתרץ זה אתרץ מקודם דברי הרמב"ם בסוגיא דף מ"ג גם שם תמה הכפות תמרים על הרמב"ם ז"ל שהוא הביא הלימוד ביום אפילו בשבת וא"כ הפירוש לענין מכשירין ובאמת אינו כן לדידן תו תמה אני על האלפסי שהעתיק כל הסוגיא הנ"ל ומאי בעי בזה הלא אין דרכו להביא רק מה דנ"מ לדידן ואנן לא נטלינן אף אם חל יום ראשון להיות בשבת ולענין מה ידחו המכשירין את שבת לתרץ כל זה נראה לי כן והנה לכאורה הקשתי כן דאמרינן במסכת עירובין דף ק"ב פ"ב קושרין נימא במקדש אבל לא לכתחילה ואמרינן שם הא ר"א והא רבנן פי' רש"י האי תנא בחדא סבר כר"א ובחדא כרבנן פי' דמכשירין אשר הי' אפשר לעשותן מאתמול לא דחי שבת משא"כ נימא נפסק בשבת שפיר דחה שבת וא"כ קשה אמאי אמר הש"ס הכא כמאן כר"א דלמא כרבנן ומיירי נמי שהי' לו מאתמול לולב ונשבר דלא הי' אפשר מאתמול כמו בנימא התם ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה בלא"ה קשה על האי חילוק דהא אמרינן במסכת שבת דאם נשפכו חמין ג"כ אין דוחה שבת אע"ג דהיא דומיא דנימא אבל שורש נראה לי כן דבמכשירין יש תרי טעמי לגרעותא הטעם הא' דהי' יכול לעשותם מאתמול לזה מהני שפיר טעם הנ"ל אמנם התוס' ביבמות כתבו עוד טעם והיינו מפני שעדיין אין מקיים המצוה פי' ולא הוי בעידנא דבעידנא דמעקר לאו עדיין לא מקיים עשה אמנם התוס' בפסחים מקשים האיך דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה הא בעינן בעידנא ותירצו דאכילה אינו מעכב רק בעינן שיהא ראוי לאכילה וא"כ תיכף שישחטו מקיים העשה דפסח דמיירי שכבר שחטו עליו ועכשיו תיכף הוא ראוי לאכילה והרי הוא כמקיים העשה והנה השאגת ארי' כתב דלא בעינן שיגמר כל העשה רק בהתחלה לחוד נמי מקרי בעידנא דנא כיון שבהתחלה היא בעידנא (שוב מצאתי כן בנ"י במס' ב"מ בחם הר"נ בר"פ אלו מציאות גבי אין עשה דוחה את ל"ת ועשה) ונ"ל ראי' לזה משחיטה שדוחה שבת אע"ג דעיקר המצוה אינה נגמרת רק לבסוף ותיכף כשמתחיל לשחוט הוא עביד עבירה דקלקל בחבורה אסור ע"כ הוא ל ועתה הוא מתחיל המצוה נמי מהני ובהיות כן א"ש בנימא גם לטעם השני שכתבתי דהנה קי"ל השיר מעכב הקרבן (והנה לדעת הרמב"ם דס"ל דכלי שר אין מעכב קרבן מ"מ י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפסחים בדף כ"ט פ"ט דהוי הואיל וכבר דחה שחיטה שבת דוחה ג"כ מה דאפשר לעשות מאתמול) והיינו הנסכים וא"כ י"ל דמיירי דכבר הקריבו הנסכים אמנם יהי' פסולין בלתי שיר וא"כ תיכף כשיתקנו כלי השיר לח יפסלו הנסכים וא"כ ע"י התיקון כבר הי' התחלת המצוה דהיינו הנסכים והוי שפיר בעידנא כמו שכתבו התוס' לענין פסח וא"ש בנימא משא"כ בשאר דוכתא אמנם מ"מ קשה דהא הר"ת פוסק דארבע מינים שבלולב מעכבין זא"ז אמנם א"צ ליטלם בב"א ובהיות כן ר"ל גם כאן דכבר נטל שלשה המינין וא"כ אם לא יקצוץ אח"כ מין הרביעי אזי לא עשה שום מצוה בשלשה הראשונים עדיין משא"כ עתה כשהוא קוצץ את המין הרביעי א"כ כבר התחיל במצוה בשלש הראשונות רק שלא גמר עד שט ל מן הרביעי אבל התחלת יהי' עכ"פ וא"כ תו הדרא קושיא לדוכתא הא דמי ממש לנימא ורבנן מודו:
אמנם נראה לתרץ עפ"י דברי התוס' מסכת מנחות דף כ"ז שכתבו כמו שביו"ט שני אדם יוצא בשאול ה"נ אין הארבע מינין מעכבין זא"ז ואף במקדש דמדאורייתא טעון נטלה כל ז' מ"מ אין מעכבין זה את זה. ובהיות כן הכי קא מקשה הש"ס דאמרה הברייתא הראשון אין דוחה אלא י"ט ראשון ולא שאר ימים וקשה שפיר שאר ימים ל"ל מיעוט כלל דהא שאר ימים לא שייך לומר כן דע"י קציצת מין הרביעי כבר עשה התחלת המצוה בלא"ה נמי עשה מצוה דהא אינם מעכבין זא"ז וא"ל לפ"ז מאי פריך לקמן ורבנן האי ביום מאי עביד בי' הא איצטריך ביום אפילו בשבת על יום ראשון וכמבואר י"ל דהקושיא הוא לרבנן התם בנימא או דהקושיא היא לר"י דסובר דבעינן אגוד והיינו הג' מינים בעי אגוד והאתרוג דודאי לית מאן דחש לאגדו עם השלשה מינין מ"מ עכ"פ צריך ליטלם יחד ולפ"ז גם בראשון לא שייך לומר שכבר נטל מן א' ופריך שפיר ועכשיו יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם דנקט בלשונו ביום לענין נטילת לולב והוא ללא צורך דהנה בש"ס אמרינן יו"ט הראשון דאית לי' עיקר גם בגבולין לא גזרו והקשה התוס' דא"כ מ"ט דשופר דגזרו ונראה לי כך דהנה התוס' כתבו אע"ג שיש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התירה אבל לא מה שהתירה התורה בפירוש וא"כ ניחא דהא במקדש כתיב שבעת ימים וא"כ הרי יום אחד שבת ואפ"ה נכתב בתורה שבעת ימים וא"כ איך יש להם כח להחמיר אמנם ז"א דהא נוכל לומר פירוש הפסיק ביו"ט הראשון שחל להיות בשבת דיש לו מעלה יתירה דאיתא גם בגבולין ואע"ג דבאמת מן התורה מותר כל שבעה דהא לאו מלאכה מ"מ לא נכתב ההיתר בפירוש דהא נוכל לו' כנ"ל שפיר גזרו רבנן בשאר ימים משא"כ (חסר א"ת) גם ביום הא' גזרו דהא נוכל לומר דמיירי קרא בחל ר"ה בחול ושפיר גזרו חכמים ודו"ק. (ובזה מיושב קושית התוס' והר"ן משופר דלא דחי בגבולין והנה המאיר תי' משום דהוי שם רק מן התורה חדא או ב' והשלישי מדרבנן והרשב"א הקשה שפסק הלכה הוי שלשה מן התורה ומיושב עפ"י הא דלעיל ולר"י או לר"א במכשירין ס"ל דהשלישי אינו מן התורה והוי כתירוץ בעל המאור הנ"ל). ובהיות כן ניחא דהנה לכאורה עדיין קשה דהא קרא דשבעת הימים לא נכתב רק במקדש וא"כ בגבולין מא"ל אמאי לא גזרו כשהי' ב"ה קיים עכ"פ בגבולין לתרץ זה כתב הרמב"ם ז"ל דהא באמת יש לן קרא ביום אפילו בשבת ובאמת אצטריך לן קרא זה לענין מכשירין ביום הראשון כשכבר נטל ג' מינין וכמ"ש לעיל סוף כל דבר נכתב בפירוש בתורה להיתר ע"כ לא יוכל רבנן לגזור ומש"ה נקט הרמב"ם ביום לענין נטיל' דמש"ה לא גזרו רבנן ולפמ"ש יבוארו ג"כ דברי האלפס על נכון דהנה הכפות תמרים הוכיח מן הש"ס דלכתחלה בעינן שיטלם יחד והנה לשון הרמב"ם ובלבד שיהא הכל לפניו ופירשו בו שלא יפסיק ע' באורח חיים סי' תרנ"א ס' י"ב כך פירש המג"א ולי נראה פירוש הדבר כן דהנה לענין בילה אמרינן בש"ס כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו אבל אם אין ראוי לבילה בילה מעכבתו ולפ"ז כך פירושו דבעינן שיהי' הכל לפניו דאז ראוי לבילה דראוי ליטלם ביחד מש"ה יוצא בדיעבד כשנטלה זא"ז משא"כ כשאינם לפניו דאין ראוי ליקח ביחד גם דיעבד לא מהני ובהיות כן בלא"ה מקשה הש"ס שפיר האי ביום מאי עביד בי' וא"ל היכא שכבר נטל א' ז"א דא"כ מאי נימא דע' עין הרביעי כבר התחיל במצוה מקודם ז"א דהא בעינן בעינן ראוי ליטלם יחד ולענין זה אינו ראוי דהא אם הי' בא ליטלם יחד לא שרינן לי' לקצוץ דהא לא יהי' בעידנא ומקשה שפיר (וא"ל דאיירי דנטל מתחלה השלשה מינים והי' לו בעת ההוא עוד המין הרביעי ואח"כ נשבר מין הרביעי ונאבד ואח"כ קצץ המין הרביעי וא"כ בעת דנטל שלשה מינים הראשוני' ראוי לבילה ועכשיו ג"כ לאחר הקציצה ראוי לבילה ושפיר דאתי י"ל דא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ בשעת נטילת מין רביעי אין ראוי לבילה דאם הוי צריך לטול בד קא השתא כל ארבע מינים וא"כ אין דוחה והוי מצוה הבאה בעבירה דהא לא הוי בעידנא אך הרמב"ם ס"ל כמו ירושלמי דהיכא דאין המצוה מסייע לא הוי מצוה הבאה בעבירה בו) וח"כ שפיר עשה הרי"ף שהביא סוג א זו ללמוד הימנה דבעינן שיהא ראוי שיטלם ביחד ודו"ק. עתה נבוא לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ונתרץ ג"כ מה דקשה א מאי ראי' יש לר"ה מר"י לענין עילת העוף דלמא בחמת יש חילוק בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה בין הינא דלח עשה מצוה עוד קושיא אחת קשה לי האיך שייך זה כלל לטעה בדבר מצוה דהאיך שייך מה שהוצאו לענין המצוה הא הי' יוכל לקיים המצוה לבלתי הוצאה זו וכן כתב המג"א בסימן ש"ח ס"ק נ"א אמנם נראה דבלא"ה קשה מאי פריך הש"ס מדאגבה וכו' הא קי"ל עקירה והנחה בחיוב בעינן וא"כ הא העקירה הי' בטעות דבר מצוה דהא קודם העקירה לא קיים מצוה נטילה וא"כ העקירה היא בפטור ושפיר מהני ומאי קפריך אמנם נראה כך דהנה אמרינן במסכת שבת בזורק מרשות לרשות ור"ה באמצע חייב דאמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי לר"ע וחייב משום והכנסה והנה קי"ל בכל דוכתא פחות מג' כלבוד דמי וח"כ הכי קח קשיא דכשהגביה פחות מג' כבר קיים מצות נטילה והח"כ הוא עושה עקירה חדשה דהא עד עכשיו הי' כלבוד כמו דאמרינן אליבא דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמחשבינן כל פעם כעקירה חדשה ה"נ כן הוא לדידן הרי הוא עושה עקירה דעד עכשיו הי' לבוד ופריך שפיר והנה התוס' כתבו כי אמרינן לבוד דוקא היכא שהי' מונח בארץ והגבי' אמרינן פחות מג' כלבוד משא"כ בשבא מלמעלה למטה לא אמרינן כן וא"כ שפיר משני כשהפכו פי' שהי' צריך להפוך כדי לצאת בו וא"כ הרי העקירה הי' בטעות מצוה וג"כ עשה מצוה ע"י והרי הוא טעות בדבר מצוה לכ"ע ולא קשה דהא אח"כ הי' עקירה חדשה כשבא למעלה מג' ז"ח דהא כשבא למעלה מג' הי' ראש העליון למטה ולא שייך לבוד בלל ומשני שפיר ובהיות כן הכל ניחא מה שהקשה התוס' לאביי דסובר מצות צריכות כוונה ל"ק דהכי קא קשיא לי' הא הי' יכול לקיים המצוה בהגבהה ואמאי הוציאו זה אין שייכות להמצוה כלל ע"כ משני כשהפכו וא"כ העקירה הי' לצורך מצוה ולבוד נמי לא שייך כמבואר אמנם ר"ה לא סבר כן הי' לו הוכחה גמורה דלא בעינן שיעבד מצוה כלל דלתירץ רבא הדרא קושיא לדוכתא הא ך שייך ההוצאה להמצוה וקאמר שפיר לדברי ר' יוסי וכו' והנה הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו סובר האי חילוקא שהזכרתי בשם התוס' ואינו סובר ג"כ תירוצא דרבא ע"כ מפרש כן והנה מקודם אכתוב דמסוגיא זו מוכח דלא כר"ת כי אם דיוצא בכ"א בפ"ע דאל"כ מאי פריך מדאגבה נפיק בי' דלמא מיירי שלא הי' לו כאן רק מין אחד לבד וא"כ לא נפיק ע"כ דיוצא בזה לחוד ושפיר פריך אמנם עדיין קשה דהא המג"א פסק דהלוך מחדר לחדר הוי הפסק וא"כ מאי קא קשיא דהא לא יצא דדילמא מיירי שכאן יש לו מין אחד וצריך להוליכו לחוץ כדי שלא יהי' הפסק הילוך מחדר לחדר אמנם בהיות כן שפיר מותר לו להוציאו כדי לעשות מצוה זו כמו שכתבתי לענין מכשירין דה"נ ק דמי להו דמצוה להוציאו ותיכף כשיבוא לחוץ יהא רוצה בעין זה בעצמו דהאי סי' אח"כ נוטל גם את שאר המינים נים וא"כ יהי' תיכף התחלת המצוה ומותר באמת מן הדין וח"כ הדר פריך שפיר דע"כ מיירי שכולן לפניו דאל"כ א"כ מותר ב לעשות כן לזה פירש הרמב"ם שהעביר אח"כ ד' אמות וא"כ מה שייכות זה להמצוה הלח הי' יכול להעביר בפחות מד' אמות אמנם ר' יוסי סובר הואיל ועכ"פ הוא טרוד בטרדה דמצוה ואע"ג דלא עשה מצוה וכמו שאמר ר"ה אבל הרמב"ם פסק דבעינן שיעשה מצוה ע"כ חייב דהא לא הי' צריך להמצוה רק להעבירו בפחות פחות מד' אמות וא"ש ודו"ק:
הנה יש ראי' לסברא זו מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בשחט אימורי קרבנות לשם תמיד בשבת חייב והיינו אע"ג דטרוד במצוה מ"מ מיירי שכבר הקריב אימורי התמיד (בשבת) וא"כ בשבת אינו טרוד עוד ואם הקריב אימורי התמיד לשם קרבנות אחרים ג"כ חייב (ומטעם שלא לשמו (פיגול) מיירי כאן דע"י שלא לשמו בדיבור נפסל הקרבן) ולכאורה קשה הא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ עשה עכ"פ מצוה דהא הקרבן כשר כשעשאו שלא לשמו וא"כ עשה ג"כ מצוה וטרוד בה אמנם לסברתי ניחא דמ"מ מה ששחט לשם קרבנות אחרים אינו שייך להמצוה כלל דהא הי' יכול לעשות המצוה בלתי האי מחשבה ע"כ לא הוי טרוד בדבר מצוה ודו"ק אמנם הכא ניחא במ"ש לעיל בדברי הקודמים שהקשיתי דלמא מ"ה פטור דהעקירה הי' בפטור דא"ל נמי מי הי' מכריחו לחשוב להוציאו לחוץ ז"א דלענין שבת אמחשבה לבדה לא מיחייב אבל לענין (שלא לשמו (פיגול) אדיבור חייב) י"ל שפיר כסברתי דמאי נימא הלא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ הוא פוסק במצוה מ"מ מאי דמחשב לשם זבחים אחרים לאו שייכות להמצוה כלל ומש"ה חייב דהפיגול (או שלא לשמו) (אמחשבה) (אדיבור דפסול לקרבן מלעלות לבעלים דניהוי תמיד) ושפיר יש לו להתחייב על (מחשבתו) דיבור אשר אין להצורך למצוה כלל דעקימת שפתיו הוי מעשה.