אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת סוכה

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת סוכה

מסכת יומא

דף ל.

הא דהשמיטו הפוסקים הך דא"ל ר"ה להנהו כו' י"ל משום דהנה י"ל דלכאורה קשה לפמ"ש בס' שיטה מקובצת לב"מ דהטעם דיאוש לא קנה לאחר שבא באיסורו הוי משום דכיון דבא באיסור והוי ידו כיד הנגזל וכאלו הוי ביד הנגזל וא"כ בכאן דבאו בב"א ולא הוי מעולם כיד הנגזל דומיא דאיתא בב"ק דאתי' לידו בתורת קריעה דלא הוי שומר כלל אך י"ל דבאמת ס"ל לר"ה דעיקר החשש הוי משום קרקע של נכרי וישראל מנכרי קונה רק במעות והנה התוס' בע"א כתבו דאם באסורי בא לידו הוי דומיא דמכירה דאינו קונה רק במעות ולא במשיכה גם בגזילה וא"כ כיון דאינו נקנה ובעינן קנין משיכה או הגבהה לאחר יאוש כמ"ש הפ"י בב"ק יע"ש בגיטין יע"ש דהא בשעת מעשה לא הוי עדיין יאוש אך דלאח"כ שכבר הוי מטלטלין והוי לאחר יאוש והוי בהיתרא אתא לידי' אך ע"ז שפיר הוי ידו כיד הנגזל אך הפוסקים דגבי שישראל נכרי מנכרי משיכה קונה וא"כ באמת יאוש לחוד קונה:

ואו י"ל דבאמת אפילו אח"כ נמי הוי הכל באיסורא דאם יקנה וא"כ הוי לא חייב כלל לשלם דנגד הדמים שפיר הא הוי יאוש דהא אייאש עצמו וא"כ מה שחייב לשלם וח"ל דהא חייב מקודם בדמים ומאן מפקע דניהו דמייאש מדמי מי קא מייאש ופירש הח"צ דכבר נתחייב בדמים קודם יאוש משא"כ בכאן וא"כ אם יהא נקנה וא"כ לא הוי חזרה וא"כ עבר על ל"ת. ובזה מתורץ קושיות התוס' דהא דמשמע הכא דבשינוי מעשה אפילו ביאוש לא קני וגם שינוי השם משמע דקונה ביאוש אפילו בשינוי השם החוזר לברייתו וי"ל משום דבאמת לפי מה דאיתא בב"ק בדף ק"ה ע"א גזילה איכא מצוה השבה ליכא יע"ש וא"כ בכאן דליכא כלל מצות השבה והנה גבי גוזל ומאכיל ומאכיל דלאחר יאוש פטור אחר אבל הראשון חייב משום דכבר נתחייב במ"ע דהשבה קודם יאוש וא"כ בכאן ליכא כלל מ"ע דהשבה וא"כ אם קנה לא קיים מ"ע דהשבה וביטול העשה וא"כ לא מועיל הקנין דיאוש ומ"ה לא מהני בכאן.

והנה באמת משמע מתשובת הרא"ש ומביאו בש"ע חוה"מ סימן שמ"ח דעיקר החיוב הוא בשביל שסייע אבל אם הראשון גנב וא"כ אפי' אחר הי' פטור רק דהחיוב הוי משום השבת אבידה והנה איתא גבי אנוס דמכי דאנס עומד אצל עמיר הוי כמו דמיקלי קלי אפילו אם נשא ונתן אח"כ ביד פטור וא"כ גם בקרקע שייך אבידה קרקע ועוד דלענין נטיעות העומדת לקצור הוי לענין זה בקיצור יע"ש דהוי פלוגתא דר"מ ורבנן ולענין זה כ"פ מודו כמו דכתב הש"ך לענין גביות חוב דעכ"פ ראוי להבריח וא"כ גם לענין גזל כן רק דלא הוי קנין כיון דלא הגביה עדיין הגזלן כמ"ש המ"א לענין דברים המחוברים לקרקע וא"כ שפיר אם יקנה ביאוש ושינוי מעשה שחוזר דבאמת אע"ג דקרקע אינו נקנה ביאוש מ"מ מקרי אינו תובעים וא"כ באמת לא מחייב בגזילה דאימעט מהיכא דאימעט קטן וא"כ אם יהי' נקנה עובר בלאו ומ"ה אינו נקנה דהוי איסורא ואינו נקנה בהגבהה ובמשיכה בב"מ מיקרי אין לו תובעין כיון דהוא אייאש כללא דמלחא באמת אפילו אינו יאוש מועיל בקרקע מ"מ הך דהוי יאוש הוי עכ"פ אין לו תובעין וא"כ קשה הא לא חייב על מה שגזלה וא"כ אם יקנה אחר כך לא יקיים מ"ע דוהשיב את הגזילה וא"כ עבר על לאו וא"כ הוי באיסורא ועוד דבאמת מיקרי אביד' וכמו דאיתא בסימן שמ"ח דהוי אנס שעומד אצל כרי של תבואה ויכול בעצמו ליטלו וא"כ הוי כמו מיקלי קלי אך החיוב על שאינו קיים מ"ע דוהשיב וא"כ תיקשי קושיות הש"ס בב"ק דף ק"ה ע"ב ואמאי בשומר אבידה חייב דהא ליכא נתינה וא"ל כמו שתירץ דאכלו כשהוא גדול ופירש"י משום דמיד דאתי לידי' הוי לי' בעלים בר טענותי' ואם כשאכלו כשהוא קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם:

והנה באמת לפמ"ש לעיל דכאן לענין גזל הסברא נוטה דעכ"פ מועיל יאוש דכיון דעומד לקצור והנה באמת קשה לפי מה דאיתא בב"ק דף קט"ו ע"ב דאמאי נימא מהפקירא קא זכינא דהוי יאוש כמ"ש מהר"מ והובא בהגהת מרדכי אלמא דמהני יאוש קודם שנטלה:

ואו י"ל דקשה לפי סברא התוס' בפסחים דף י' ע"א כיון דאם לא אשכח דמים נוטל הבהמה ומעיקרא הי' של הנכרי אינו יוצא מרשות נכרי וא"כ קשה בכאן לפי שיטת הסמ"ע בחוה"מ סימן שס"ב דאם אינו מסלקו בדמים צריך ליתן לו דוקא החפץ ואינו קונה לענין זה בשינוי מעשה וא"כ כיון דלא הוי עריסותיכם לענין חלה וגם לענין חמץ עובר וא"כ לפי ס' הס' יראים עכ"פ לא מיקרי לכם כמו גבי גזל הנכרי יע"ש וי"ל משום דהנה הפ"י כתב דיאוש אינו מטעם הפקר דאין יכול להפקיר דהוי אינו ברשותו והנה המל"מ מביא בשם הרמב"ן דהיכא דבשעת מעשה אמר דהחיוב בא ע"י הך מעשה ואמר קרע ולא אתי' לידו כלל בתורת שמירה א נו חייב וא"כ אינו חייב מטעם גזלן בהשבה דכיון דלענין זה שפיר מהני יחוש מטעם הפקר אך באמת ממ"נ דאם אתה רוצה לזכות בגוף החפץ וא"כ לא שייך לומר דהחיוב בא ע"י הך מעשה דממ"נ או דהחפץ לא חוי קני לי' וא"כ אין החיוב בא ע"י הך עשי'.

דף ל:

בכאן קשה לפמ"ש הפ"י בב"ק נמצא דאפילו דאמרינן דקניא ביאוש ושינוי רשות אין הקנין רק אם נתן דמים למפרע קנה וא"כ קשה בכאן אמאי יצא:

והנה י"ל קושיות התוס' דהא הוי יאוש שלא מדעת דהנה אמאי אמרינן דבמתנה ע"מ להחזיר יצא בלולב ובשאלה אינו יוצא משום דיכול לעשות מה שירצה וא"כ לפי שיטת הרמב"ם גבי יאוש שלא מדעת יכול לעשות מה שרצה כל כמה דלא ידעינן דשל מי הוא ומ"ה שפיר קנה וא"ל דחייב באחריות וכפי התי' השני שם דעת ה"ר ישעי' יע"ש הא עיקר החיוב אחריות אינו רק מתורת השבת אבידה וכדאיתא בחוה"מ סימן שכ"ח יע"ש ובגוי פטור מהשבת אבידה וא"כ מתורץ ג"כ הך קושיא מיאוש ושינוי מעשה דהא שפיר חייב באחריות וא"כ קשה מכח יאוש שלא מדעת:

ואו י"ל דלשיטת הב"ש דהוי בהיתרא אתי לידי' לאחר שלקח מגזלן מ"מ לא מיקרי לכם וא"כ עכ"פ קניא בשינוי רשות כיון דמיקרי שינוי רשות דלא גרע מאפטרופוס דמיקרי שינוי רשות בב"ק והתוס' כתבו בב"ק דקניא בשינוי רשות לבד והנה עכ"פ לא גרע מממון שאין לו תובעין ניהו דלא קניא וא"כ יע"ש בהרמב"ם גבי מתנות כהונה נגזלת דפטור השני:

והנה עוד י"ל קושיות התוס' דהוי יאוש שלא מדעת משום דהוי קנין פירות לשיטת הרמב"ם גבי יאוש שלא מדעת ואם מכר לאחר הוי מכר דהא הוי לשני בהיתר דהא פירות הוי של הראשון וג"כ בהיתר מכר דהא רשאי לעשות מה שירצה קודם שנודע:

או י"ל קושיות התוס' לפמ"ש הש"ך בסימן שנ"ח דהיכא דאם יתוודע ייאש ג"כ וימחול בדאי מועיל ג"כ יאוש שלא מדעת וא"כ בכאן מועיל יאוש שלא מדעת כיון דאפילו אם יתוודע מ"מ יקנה הלוקח לעצמו כיון דהוי בהיתרא אתא לידי' ובזה מיושב קושיות התוס' מיאוש ושינוי מעשה כיון דבאיסורא אתי לידי' וא"כ לא הוי יאוש דהוי שלא מדעת:

והנה לפי ס' הב"ש הלוקח מגזלן הוי בהיתרא אתא לידי' ובפרט לפי ס' הרמב"ם גבי יאוש שלא מדעת דכל היכא דלא ידע דמאן רשאי לעשות כמו בשלו והוי בודאי בהיתרא אתא לידו ולענין לכם ניקנית בשינוי רשות וכמו דכתב בס' ריטב"א בשם הרמב"ן בב"מ וא"כ הפי' בש"ס הוא מכח יאוש ושינוי רשות ודוקא אה מכר שלא באחריות דאל"כ לא מיקרי שינוי רשות וא"כ מתורץ קושיות התוס' דהא הוי יאוש ושינוי החוזר לברייתו י"ל דהא הוי יאוש שלא מדעת ולא שייך לומר בהיתרא אך קשה אעפ"כ לענין זה קנה יאוש ושינוי מעשה החוזר לבריתו דרשאי לעשות בו מה שירצה והוי כמו פירות ואם מכר הוי מכר דנגד השני הוי בהיתרא אתיא לידי' לפי שיטת הרמב"ם דעכ"פ מותר קודם שנודע ביאוש ושינוי מעשה בלא שינוי רשות אך דשינוי מעשה הוי דוקא במי שעשה המעשה ונגד הלוקח לא הוי שינוי מעשה ונגד הלוקח השני לא מיקרי שינוי מעשה משא"כ שינוי השם ופריך שפיר וליקנינהו בשינוי השם ומתורץ קושיות התוס' ופריך שפיר וליקנינהו בשינוי השם:

תוס' ד"ה הקשה דה"ל יאוש שלא מדעת וי"ל משום דבאמת לפי שיטת הרמב"ם עכ"פ קודם שידע מזה מותר לעשות כאדם העושה בשלו והנה המל"מ כתב אע"ג דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ח"מ היכא דליכא קנין הגוף כלל דהיינו שנותן מעות והרווחים להקדש בכה"ג כ"ע מודו דאמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ בכאן כיון דגזל נכרי מותר וא"כ אין אצל הנכרי דהקרקע שלו שום קנין הגוף וא"כ שפיר הוי לכם מכח קנין פירות או דהא אין צריך להחזיר לו כלל ואח"כ כשיודע לנגזל הראשון א"כ יהא קונה ביאוש ולא שייך באיסורא אתיא לידי' דהא רשאי לעשות כמו בשלו וא"כ מתורץ קושיות התוס':

א

והנה לכאורה קשה לפי מה דמשמע דהיכא דלא הוי ברשותו לא מיקרי גזילה לענין הגנוב מגנב הראשון ומשמע דגם לא מיקרי גזלן עלי' וא"כ לא קני' ביאוש ועוד לפי מה דמשמע בע"א דכיון דלא חסרה מהנגזל לא מיקרי גזלן ולא קנה יאוש כלל דהא משמע שם דלא מיקרי גזלן כלל והנה בכאן לפי מה דאיתא בב"ק בדף ק"י דאם רואה אנס שכנגדו מיקרי תו יאוש ומיקרי תו אינו ברשותו ולא מצי לעשר עי"ש וא"כ בכאן אם נטיעות העומדות ליבצר כבצורות דמין וא"כ לא מיקרי ברשותו ולא מיקרי גזלן ולא קניא ביאוש והנה עוד לפי מה דמשמע במ"א דה כא דלא חסרה לא מקרי ובכאן מיקרי זה נהנה וזה לא חסר כמו דאיתא בב"ק בדף ק' ע"א דהיכא דנכרים לא מצי להשכירם מיקרי זה נהנה זה לא חסר וכמו דאיתא בש"ע חוה"מ דהיכי דלא מצי להשכירה מיקרי זה נהנה וזה לא חסר ע"ש וא"כ לא הוי גזלן ולא קניא ביאוש:

והנה הא דנקט יאוש מקודם דשינוי רשות י"ל משום דבאמת קשה האיך שייך גבי לכם דאפילו דשרי מ"מ לא מיקרי לכם' אך באמת קנה בשינוי רשות לחוד כיון דהוי ברשות הישראל דרשאי לעשות בו מה שירצה וא"כ לכך צ"ל דהוי יאוש מקודם וא"כ הוי מיד קנין הפירות כקנין הגוף כיון דלנכרי לא הוי כלל קנין הגוף וכמ"ש המל"מ:

ואו י"ל דלענין קנין הגוף לכי מתידע אח"כ הוי באיסורא אתא לידי' כיון דמקודם יאוש הוי הגוף של נכרי ע"ז אמר דהוי יאוש מקודם וא"כ לא הוי באיסורא אתא לידי' אפילו לענין הגוף דמעולם מכי באו ליד הישראל לא הוי כלל קנין הגוף והנה אם נאמר דהוי רק הקנין לפירות וא"כ אם נאמר דבשומרין ובשואל אינו קונה במשיכה רק בשימוש וא"כ בכאן לא קנה כלל ולא הוי שינוי רשות אך דמנכרי שפיר קנה במעות לבד ואין צריך במשיכה וא"כ תליא בהך פלוגתא אם מעות בנכרי או במשיכה קונה:

תוס' ד"ה ולקנינהו בשינוי השם תימא וכו' וי"ל משום דהנה התוס' הקשו לעיל דהא הוי יאוש שלא מדעת וי"ל לפי מה דאיתא בטורי זהב בא"ד סימן ק"כ דשרי להשתמש במשכונות של נכרי כיון דהוי בהיתרא אתי לידי'. רק משום חילול השם וכיון דליכא חילול השם' והנה אם נימא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי משמע בב"ב דיוצא בו ידי אתרוג דהוי לכם והנה המל"מ כתב דהיכי דלא הוי פירות לאחד וגוף לאחד' שפיר קנין פירות כקנין הגוף דמי והנה הב"ש כתב דאם לוקח אחד מגזלן מיקרי בהיתרא אתא לידי' והוי ככובש שכר שכיר יע"ש בסימן צ"ח וא"כ בכאן שפיר מיקרי קנין פירות כקנין הגוף דהא לא הוי הגוף לו דהא מאימת יהא אסור כי אתידע לי' וכי אתידע לי' קנה ביאוש דהוי מדעת אך באמת כפי פסק הרמב"ם דפסק דקנה בשינוי רשות ואח"כ יאוש מקודם אך דבאמת לפי שיטת הספר יראים אעפ"כ לא מיקרי לכם. אך דבאמת משמע במסכת ב"ב דהיכא דלא הוי לאחד קנין הגוף דהוי סילק עצמו מהגוף ואם הוי ס"ל דקנין פירות כקנין הגוף קנה בעל פירות הגוף וסלק בעל הגוף (מפירות) מגוף קנה הבעל הפירות הגוף כיון דסילק בעל הגוף וליכא לו קנין הגוף וא"כ בכאן ליכא קנין הגוף דממ"נ אימת דיתידע לי' יקנה הבעל הפירות הקנין הגוף ג"כ וא"כ הוי של בעל הפירות אך דהא אעפ"כ לא מיקרי לכם. אך באמת משמע מתוס' דגם שינוי רשות לחוד לא קנה רק דלא שייך שינוי רשות מקודם יאוש כיון דלא הוי מכר וא"כ בכאן דהוי יאוש מקודם שפיר קאמר כי היכי דלהוי יאוש ביד הנכרי ושינוי רשות אח"כ מכח קנין פירות כקנין הגוף דמי בידכם והוי שינוי רשות מעליא ומיקרי לכם ומיושב קושיות התוס' ובזה מיושב קושיות התוס' דיקנה ביאוש ואח"כ שינוי מעשה דבאמת דהוי יאוש שלא מדעת לא קנה ולא שייך לומר מכח קנין פירות דבאמת אין הגזלן רשאי כלל להשתמש אך דבאמת לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאפילו יאוש שלא מדעת מ"מ יכול לעשות בו מה שירצה ומקרי עכ"פ קנין פירות ולא עדיף מקנין פירות כמו המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אפילו דהא רשאי למכור מ"מ כיון דאין יכול למוכרו לעולם מקרי קנין פירות יע"ש והוי כקנין הגוף כיון דבאמת הגוף אין של הנכרי דממ"נ אימת דיתידע לי' יהא נקנה ביאוש ואח"כ שינוי מעשה. וכמש"ל דלענין זה קנה יאוש לחוד דהטעם דיאוש לא מועיל הוי הטעם משום דאין יכול להפקיר משום דאינו ברשותו אפילו בקרקע וכמ"ש השיטה מקובצת בב"מ דהיכא דאינו יכול להוציא בדיינים משום דהוי אלם אין יכול להקדישו אפילו קרקע יע"ש או מטעם דהוי הפקר לאחד וכמ"ש בס' פ"י אבל מ"מ נגד זה דליכא מ"ע דהשבה הגזלן שפיר מהני יאוש דהוי סילוק וכמ"ש במל"מ דהוי קרע ע"מ לפטור דמה דבא החיוב ע"י מעשה שפר מהני סילוק יע"ש אך באמת דהנה הפוסקים מקשים דהוי מה"ב ומשני כיון דנקנה מקודם ליכא עבירה וכאן אם לא ירצה לקנות לא יקנה וכמו דאיתא במסכת ב"ק כי קא אמרינן דזה מתיאש וזה רוצה לקנות משא"כ אם אינו רוצה וא"כ שפיר אם לא יתנו יקנה הגוף לבעל הפירות אגלאי מלתא למפרע דהוי דבעל הגוף ולא בעל הפירות ולא מיקרי לכם דהא הוי עבירה דמה דירצה לקנות אחר כך דלכתחלה אינו רשאי לעשות כן ולקנות באיסור בתורת גזל וכמו גבי שינוי רשות דעכ"פ מיקרי לזה באיסורא ומש"ה פסק הרמב"ם דצריך לשלם דמים יע"ש אד באמת הוי הפקר גמור דהא מצי אחר לזכות בן וא"כ הוי הפקר ותו ליכא איסור כלל אך באמת שינוי מעשה לא מקרי ולא קנה רק במה דעשה גזלן וא"כ אחר דלא קנה ולא הוי הפקר וא"כ שפיר משני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו ולא קנה ומכח יאוש ושינוי מעשה ל"ק דבאמת הוי יאוש שלא מדעת ול"ק מכח קנין פירות כקנין הגוף דהא באמת הוי מה"ב משא"כ בשינוי השם פריך שפיר מכח יאוש ושינוי השם ול"ק דלשני דהוי שינוי החוזר לברייתו וא"ל דהא הוי יאוש שלא מדעת קשה הא עכ"פ פירות מקרי וקנין פירות כקנין הגף דמי וא"ל הא הוי מצוה הבאה בעבירה קשה הא הוי הפקר דהא מצי אחר לזכות בו וא"כ הוי שפיר היתר ומתורץ קושיות התוס' דמקשה שפיר וליקנינהו בשינוי:

ואו י"ל דהא באמת דהא צריך לשלם עכ"פ דמים אפילו בקונה מן הנכרי כיון דהדין בכאן רק משום חשש מצוה חייש אבל בדין רשאי ליקח וא"כ איכא תקנת השיק צריך לשלם דמים וכיון דצריך לשלם דמים הוי כמו שלו או כמ"ש הב"ש באהע"ז סימן כ"ח או כמ"ש דהוי יאוש גמור כיון דצריך לשלם עכ"פ דמים וא"כ הא הדין היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי ב דאי ב"ח קונה החפץ כמו דאיתא גבי חמץ כיון דלא שיך דמצי לסלוקי בזוזי וכמו דאיתא שם גבי החמץ הטעם משום דבודאי אנן סהדי דאין הישראל יפדה ע"ש ובדעתו לשקע אצל הנכרי וכמו דאיתא בטבילת כלים ביו"ד סימן ק"כ וא"כ בכאן ממ"נ לאחר שיוודע הוי יאוש מדעת וא"כ הוי א"א לסלוקי בזוזי וא"כ שפיר קרינן לכם וא"כ מתורץ קושיות התוס' דהוי יאוש שלא מדעת וא"כ מתורץ קושיות התוס' דליקנינהו בשינוי מעשה ויאוש דהא הוי באמת שם אין צריך להחזיר דמים דהא הנכרי גזל רק קרקע ובקרקע ליכא תקנת השוק והוא גזל המטלטלין וא"צ לשלם לו דמים וא"כ הוי יאוש שלא מדעת:

תוס' ד"ה וליקנינהו בשינוי השם וא"ת ואמאי לא פריך אמתניתין וכן הך קשיא דשינוי מעשה ועוד הקשה תוס' מאי פריך וליקנינהו בשינוי השם הא הוי חוזר לבריתו כמו דמשני אשינוי מעשה ועוד קשה כמו דפסק הרמב"ם באמת דשינוי מעשה החוזר לבריתו עם יאוש שפיר קונה וא"כ קשה מאי משני שינוי החוזר לבריתו עכ"פ ליקני עם יאוש ועוד אמאי השמיטו הרמב"ם הך דינא דר"ה וי"ל משום דהנה הספר אלי' רבה מביא דאיתא במהרי"ל דיתן הכסף קודם שיקצוץ והקשה ספר הנ"ל מאי מהני עכ"פ הוי גזילה וי"ל משום דהנה התוס' כתבו בב"ק דיאוש לא הוי הפקר וכתב וכתב הפ"י דשניהם אין יכולין להפקיר וכתב הפ"י הטעם גבי קרקעות קשה

יע"ש. אך באמת בספר שיטה מקובצת כתב דגם קרקע אינו יכול להקדישו הנגזל אם כבר הוא הגזלן גבר אלם ואינו יכול להוציאו בדיינים אך שניהם יכולין להקדישו כמו דאיתא בספר ב"ש וא"כ הא נכסי כותי הרי הן הפקר ועם דנכרי מכי מטא לידי' מעות איסתלק וישראל לא קנה וא"כ הוי הפקר הוי כמו דשניהם הפקירו ומהני ולא חיישינן כלל דהוי באיסורא אתא לידי' דכיון דהוי הפקר וא"כ פריך שפיר וליקננהו בשינוי מעשה ול"ק דהא הוי מצוה שבאה בעביר' דהקש' (בט"א) דהא אינו מברך דהנה כ' הפנ"י מתוך יוצא בשאול הפירוש דלא הוי כלל מצוה הבאה בעבירה דכיון דגם בלא בירה הי' יוצא דהוי נטל להחזיר ולא בתורת גזילה וא"כ פריך שפיר ננהו בשינוי מעשה וא"כ הוי לכם וא"ל מכח מצות הבאה בעבירה דהא אפילו ביום ראשון בכאן בלא עבירה הוי יוצא דכיון דאם הי' נוטל שלא יגזל וא"כ כיון דהישראל אינו רוצה והנכרי מסלק דהא החילוק לאחר שכבר בא לידו תו לא הוי הפקר דהא הישראל רוצה לזכות משא"כ היכא דאינו רוצה וא"כ הוי הפקר דהא הנכרי מפקיר וגם הנגזל וא"כ שפיר יוצאה דאפשר בתר הכי או כמו דאיתא גבי דמאי דלא הוי לכם דמ"מ יוצא דכיון דאי מפקיר ומכ"ש דאמרינן מגו דאי בעי זכה דהא הוי הפקר דוק וא"כ בפשיטא מוקי לכם ועוד י"ל וליישב כך הך קשיא דהא שינוי מעשה החוזר ועם יאוש קניא דהנה האשר"י מביא בשם ר' ישעי' החילוק בין מתנה חזיר דמקרי לכם ושאלה לא מיקרי לכם משום דבמתנה ע"מ להחזיר פטור מאחריות משא"כ בשאלה והנה המל"מ כתב דאע"ג דאין יכול למחול דשלב"ל מ"מ מסתלק שפיר יכול מדשלב"ל ר"ל דבאמת אין חילוק בין מחילה לסילוק רק דר"ל דע"י מעשה ההוא לא יתחייב זאת מועיל דהוי כעין קרע ע"מ לפטור ומ"ה גבי קנס שפיר יכול למוחלה דלא ניהוי נתחייב ע"י מעשה ההוא וא"כ לענין אחריות שפיר מועיל ההפקר דהוי הוי כעין סילוק דלא יתחייב ע"י מעשה ההוא וע"כ ס"ל הך סברא כמ"ש הפ"י אליבא דשמואל דאל"כ קשה גם השתא אעפ"כ כיון דהלוקח גוי מידה הוי קנה הוי הכל מצוה הבאה בעבירה וא"כ צ"ל כמש"ל או עפ"י ס' הר"ר ישעי' כיון דפטור מאחריות דלאחר יאוש פטור השני באחריות דאפילו אכלה השני פטור וכמו דאיתא בב"ק בדף וא"כ מקשה שפיר אך המ"ל דסילוק לא מהני רק במאי דחייב הוי על מעשה רק מדרבנן אבל אם החיוב הוי ע"י עשי' זאת מדאורייתא לא מהני סילוק יע"ש כן כתב לחד דעה וא"כ ליתא ל"ש לעיל אך דבאמת הרשב"א הפ' דעיקר החפש הוי דלמא הוי הגזל אצל הנכרי הקרקע יע"ש והנה הב"ש כתב באהע"ז סימן כ"ח דאם אחד הגזלה אצל הנכרי והשני הוי השני חייב רק מדרבנן דלשני הוי אתא לידי' יע"ש וא"כ ה"פ דליכא למימר כי סיכי דלהוי יאוש בידי' דידי' דבלא זה נמי א"ש דכיון דהנכרי נקצץ הוי מלן וא"כ אצל הישראל הוי בהיתרא אתיא לידי' והוי רק גזל מדרבנן ואם כן שפיר קשיא וניקננהו בשינוי מעשה וא"ל דהוי מה"ב הא לא הוי עבירה דבלא אם נמי הי' יכול לצאת דלענין אחריות פטור דכיון דהוי רק מדרבנן מועיל סילוק וא"כ הוי יוצא אם לח נטל לגזול וע"ז שפיר משני דהוי שינוי החוזר וא"ל א"כ הא הוי יאוש ג"כ דז"א דכיון דמכח מצוה הבאה בעבירה צ"ל דהקושיא קאי דבאמת יקצץ הנכרי רק למה נקט יאוש בידו דידהו דמשמע הך יאוש א מה דלאחר הקציצה למה לו וא"כ כיון דצ"ל יאוש מכח דלא נהוי שינוי החוזר לבריתו לחודא ולא מהני ושינוי רשות צ"ל כי היכי דנהוי בהיתרא כי היכי רק איסורא מדרבנן ומהני סילוק כי דהיכי דלא נהוי מצוה הבאה בעבירה דנהוי יוצאה אם לא נעשה העבירה רק בתורת שאלה וכמו מתנה ע"מ להחזיר כיון דאין חייב באחריות וא"כ ממילא צריך כולם ולענין הלשון בדי' דידהו י"ל דבאמת אין יאוש מועיל רק אצל הגזלן וכמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ע"ש וא"כ מה נקיט בידי' כי היכי דנהוי אצל הגזלן יאוש דהראשון הוי הגזלן דכיון דחייב באחריות מדאורייתא משא"כ השני ואצלו לא הי' מצרף היאוש דכיון דאינו חייב באחריות ולא מיקרי גזלן וא"כ מתורץ ג"כ הא דמקשה הש"ס וליקננהו בשינוי השם ול"ק דהא כבר משני משום דהוי חוזר לברייתו משום דהכי מקשה באמת הא קשה הא קניא בשינוי מעשה ויאוש וצ"ל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה קשה כמ"ש לעיל הא אם לא נעשה העבירה ולא רצה והוי כמו שהפקירו שניהם שפיר יצאו וצ"ל דלא ס"ל כלל להך דינא דשמואל דנכסי כותים נכרים הוי הפקר וכמ"ש התוס' גבי דינא די"ל דאי אפשר דלא הוי הפקר דאדעתא דארי הפקיר ולא אדעתא דכ"ע וא"כ שפיר ואם כן אם הנכרי לא הפקיר אדעתא דכ"ע אם הישראל אינו רוצה לקנות וא"כ קשה וליקננהו בשינוי השם ר"ל דגם השתא תקשה היכי אמר דקונה בשינוי רשות עם יאוש הא אעפ"כ הוי מצוה הבאה בעבירה דע"י גורם הקנין וכמ"ש לעיל וא"ל דהא יכול לעשות בלא עבירה כיון דלאחר יאוש פטור מאחריות וכמ"ש לעיל וא"כ יכול לעשות בלא עבירה דלא ירצו לקנות דז"א דא"כ אם אינו רוצה לקנות הישראל וא"כ הנכרי לא הפקיר וא"כ קנה הנכרי ביאוש ושינוי השם בשלמא לענין שינוי מעשה לא קשה דהא עיקר הקנין דשינוי מעשה מי שעשה מעשה וא"כ הנכרי לא עשה כלל מעשה ולא קנין משא"כ לענין שינוי השם דיקנה הא אפילו הוי השינוי שם ממילא כמו אל טלה ונעשה איל יע"ש בב"ק דף נ"ה ע"ב וא"כ נקנה לנכרי וא"כ הוי יוצאה בגזילה במה שהוא גורה שהוא נקנה לנכרי הגזילה וא"כ הוי השתא נמי מצוה הבאה בעבירה כיון דאי אפשר לצאת בלא עבירה ומתורץ קושיות התוס' ומתורץ נמי הרמב"ם דהשמיט הך דינא דר"ה דהא הרמב"ם פסק להך דינא דשמואל דנכסי כותים הרי הן הפקר וא"כ מועיל אם נתן מקודם הכסף וא"כ אפילו לא נתן מקודם כסף נמי מהני משום דנקנה בשינוי מעשה ויאוש אפילו בשינוי החוזר לברייתו מהני וכפסק הרמב"ם וא"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא יכול לעשות בלא עבירה דאם לא ירצה לקנות הישראל והוי כמו שהפקירו שניהם דהוי מהני ומטעם מיגו דהוי רצה והוי זכה או דיזכה בתר הכי וכמ"ש לעיל ומ"ה אין צריך כלל לשום תקנה ובאמת הא בלא"ה עכ"פ מצוה לאוגדה אפי' לרבנן ומתורץ הרמב"ם דהשמיטו להך דינא דר"ה ומתורץ ג"כ קושיות התוס' דעל המתניתין ל"ק וליקננהו בשינוי השם או בשינוי מעשה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ובכאן מקשה שפיר וכמ"ש לעיל יע"ש ומתורץ ג"כ קושיות המפרשים דמאי מקשה וליקננהו בשינוי השם או בשינוי מעשה דהא הוי מצוה הבאה בעבירה וכן קושיות המ"א דהא אי אפשר לברך עליו וכמ"ש לעיל ומתורץ הכל שפיר:

ע"ב וליקנינהו בשינוי מעשה וכן ליקננהו בשינוי השם תוס' ד"ה וליקננהו בשינוי השם וא"ת אמאי לא פריך אמתניתין וי"ל משום דהנה אם אמרינן דגם בשינוי רשות הוי עכ"פ עבירה אך הנה המהרי"ל כתב דיתן מקודם הפרוטה והקשה הספר אלי' רבא ואמאי ועוד דרב הונא לא אמר אותו עצה וי"ל משום דהנה הטעם משום דהוי אינו ברשותו וא"כ הא הב"ש כתב דשניהם יכולין להפקיר וא"כ מיד שנסתלק גם הגזלן הוי כמו שהפקירו שניהם וא"כ זהו הוי מיד שנטל דמים דנכסי כותים הוי הפקר מיד שנוטל דמים וא"כ זהו הפי' של מהרי"ל והנה הא דרב הונא לא אמר אותו עצה הוא מהך טעמא דס"ל כר' יוסי דהפקר לא הוי עד דמטא ליד הזוכה כדאי' בנדרים בדף מ"ז ע"א בתורת דר"ל יע"ש בפי' הרא"ש וא"כ קשה אם הוי נכסי כותי דגזלן אצל הכותים וא"כ גרע מה שנותן דמים דהא לא זוכה עד שנוטל אצלו בהגבהה וא"כ בכה"ג דהוי באיסורא לא מהני הגבהה כמ"ש התוס' בע"א. והנה אם אמרינן דבאמת ז"א דיכול להפקיר שניהם יחדיו וכאמימר דס"ל דכיון דכל אחד ואחד אין יכול למוכרו גם שניהם יחדיו אינם יכולים למכרו אבל מ"מ הא בקרקע אמאי לא הוי יאוש הא קרקע אינו נגזלת וא"כ עיקר דאין יכול להוציאו בדיינים דהוא אלם וא"כ אם אמר דלא מחה ומסתלק וא"כ שפיר יכול להפקיר אך באמת א"כ קשה דחיישינן דלמא הוי דכותים ובכותים שפיר הוי נגזל וא"כ אם יתן לו מקודם מעות תו לא הוי שינוי רשות דהא לא מצי לקנות דהוי איסורא והנה הב"ח כתב דאם בא הגזלן להחזיר תו אינו יכול להחזיר כיון דכבר הקנה וא"כ ה"נ אם הפקיר ורצה להחזיר תו אינו יכול ואם מי שיזכה יקנה שפיר ולא יכול למחות הגזלן רק הנגזל עד שיבוא וירד לדין וא"כ ממ"נ לא מצי לומר כן והנה הש"ס פריך שפיר וניקנינהו בשינוי מעשה או בשינוי השם ר"ל דלא הוי מצוה הבאה בעבירה וכסברת הפ"י גבי מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דהוי חמר דאינו רוצה לקנות בהגבהה וא"כ שפיר הוי כמו ששניהם יפקירו או כמו שגזלן אינו רוצה תו גזול:

והנה י"ל הא דמקשה הש"ס וליקננהו בשינוי מעשה ול"ק דהא הוי מצוה הבאה בעבירה דבאמת הפי' כמ"ש הפ"י דהא יכול ליטול שלא יגזול וא"ל א"כ הוי שאלה הא הטעם דהשאלה אינו יוצא הוי באמת הטעם משום דחייב וכאן פטור מאחריות כמ"ש לעיל יע"ש.

או די"ל דל"ק מאי פריך דהא הוי מצוה הבאה בעבירה דעיקר קושיות הש"ס דכיון דעיקר הוי משום כותים וא"כ לקני בשינוי מעשה דגזלן באמת ביאוש לחוד לא קניא:

דף לא:

והנה הלח"מ בהלכות סוכה הקשה למה שכתב רשיז"ל בד"ה אבל גזל עצים וסיכך בהן וכ' דקנהו בשינוי מעשה ולפ"ז מאי מקשה הש"ס לקמן על רבינא מעצים דשם הוי שינוי מעשה וכאן הוי רק תקנתא דרבנן וי"ל והנה עוד יש דקדוק דאמרו ממאי ר"ל דלמא פלוגתא בפלוגתא אחריני ואיך שייך פלוגתא אחריני יע"ש בס' כפות תמרים וי"ל דהנה קשה לפי הפ' הרמב"ם וכן לישנא ב' דרש"י דאיירי דהוי תקנת השבים והנם התוס' כתבו לעיל בדף ל' ע"א בד"ה הא קני' ביאוש דאי קנה לו מצי נפקא ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקניא לי' מצינו לומר דקנה קודם באגודה אפי' למאן דלא בפי אגוד הא קנה קודם יו"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה אפילו בי"ט דל"ד למקדיש דחל קנין והקדש ביחד והו' מצוה שבאה בעבירה והנה אמרינן לעיל בדף ט' טעמי' דב"ש דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה העשוי לשם חג וב"ה ההוא מבעי' לי' לעושין סוכה בחה"מ וב"ש ס"ל כר"א דאמר אין עושין סוכה בחה"מ וא"כ ר"א ע"כ דס"ל דאין עושין סוכה בחה"מ והוי כתירוץ הריטב"א דלעיל ס"ל דסוכא בעינן לשמה והנה איתא בר"ה ובמנחות דמם חרישה רשות אף קצירה רשות יצא קצירת עומר אע"ג דמצאו קוצר בעינן קצירה לשמה והוי קצירות מצוה ולפ"ז אם בעינן עשי' לשמה הוי מצוה עשי' וא"ה שפיר דמיא להקדש דהא עי"ז דהוי סוכה של מצוה ועשאו קבע וכמו דפירש"י לקמן הוי רק הסוכה על דנעשית לשמם והוי לה מצוה והוי מצוה וקנין בא ביחד והוי מצוה הבאה בעבירה לר"א ואמאי אפר ר"נ שלר"א יוצא וי"ל משום דהנה בס' כפות תמרים הקשה על הא דאמרין דרבנן דקרקע אין נגזלת והוי שאילה ואמאי מנלן זאת הכי דהא עכ"פ הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן ובשותף לשואל יש חילוק יע"ש היטב וי"ל דהנה התוס' הקשה לעיל בדף כ"ז ע"ב בד"ה כל האזרח בישראל ומיהו קשה הא גבי ציצית מרבינן מרבינן דשותפים מדכתיב בגדיהם וממעטינן שאילה מדכתיב כסותך ה"נ הכא וי"ל משום דהנה איתא במרדכי והביאו רמ"א בהגהותיו דאם עשאו היכא דאין יכולין לישן דלא יוצא וכו' ושנה הח"צ בתשובה אמר דאין צריכין דוקא בסיכה א' ועוד דהא הכתוב אמרו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ויש בו אלף אנשים בב"א וא"כ אי אפשר לישן איש ואשתו ואפ"ה יוצא וי"ל דה"פ דבאמת דאמרינן אם עשאו סוכה על בהמה או ע"ג אילן דלא יצא אפילו בחה"מ דבעינן סוכה הראוי לשבעה ושבת וי"ט לא מצי ור"י זה הוי רק מדרבנן וא"כ ה"פ דהוי ע"ה דבעינן סוכה הראוי לשבעה דיהא מצי לישן ואמת דאחר דראוי אע"ג דודאי בשבת וי"ט לא ישן רק (יאכל) בסוכה אחר יצא וכן אם ישן לגמרי בסוכה אחרת יצא רק דיהא ראוי ובכאן ראוי אם יהא לאדם אחד והשאר לא יבוא כלל רק דלא אמרינן דיתן לו במתנה זה הוי חדש דבר וכמו דיבנה עוד רק דממילא יהא יוצא אע"ג דבסוכה לא אמרינן דמסתמא ניחא לי' ויהא יוצא כמו גזלן דהא סוכה הוי בשביל כל ישראל בזא"ז ועוד דבלא אשתו יהא בו וא"כ שפיר הוי גזילה בקרקע כמו שאולה ומוכח דבשאולה יוצאין בסוכה וגם בגזילת קרקע דמקרי שאולה ומתורץ קו' התוס' ק וקו' הכפות תמרים דלעיל:

ועל הקו' דלעיל הוא מתורץ דעיקר הפי' כדלעיל ליישב דברי התירץ הריטב"א והנה רק למאן דס"ל אין ברירה הא למאן דס"ל ברירה והוי מעיקרא אקני' לו אחד לחבירו ובמתנה ע"מ להחזיר ולא הוי צריך קרא על זה וא"כ ל"ל קרא לר"א אלא פ"כ דלא ס"ל לר"א הך סברא דמעיקרא אקני' או דמסתמא נתן לו ע"מ להחזיר ור"א הא ס"ל ברירה במסכת ביצה גבי עומד על מוקצה וא"כ באמת לר"א לא מוכח דבעי לשמה:

ואו י"ל דב"ש ס"ל דאין ברירה וס"ל ג"כ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ממילא מוכח דיוצא בשותפין ולא צריך קרא להכי רק לגר שנתגייר וקטן וא"כ ממילא מוכח דאין עושין סוכה בחה"מ אך דלמא במתנה ע"מ להחזיר וכדלעיל אך לר"א בתר לישנא דאמימר לא מצי להקנות דכיון דהוי לא' גוף ולא' פירות ומקשה שפיר ובזה הלשון וא"כ לר"א דס"ל ברירה לא מוכח וא"כ ה"פ וממאי דפליגי בזה דילמא לר"א הוי הטעם משום דס"ל דבעינן לשמה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה וכדלעיל ולרבנן לא בעינן לשמה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה והנה כללא דמילתא דאם נימא דהוי כמו אמימר דלא יכול למוכרו שפיר מוכח מזה דר"א ס"ל דלא כב"ש דממ"נ לפמ"ש לעיל התירץ עפ"י תעשה ולא מן העשוי וא"כ אפילו אם נימא דבדאורייתא ס"ל לר"א אין ברירה מ"מ תיקשי לר"א קאי קרא אשותף דאל"כ תקשי האיך משכחת (דמביא) דעושין סוכה (א"י פירוש ב' תיבות הללו וכמו הש"א) וכדלעיל או דהוי הפי' דא"צ קרא דע"כ יוצאין בשותפין אך אם לא ס"ל לדאמימר וא"כ רש"י פירש לעיל אם נימא דלח כאמימר וא"כ הוי הפי' דבסוכ"מ דה ר"א בשינוי מעש' (ואמ"כ תיבו' הללו א"י) לרבינא אם הוי דלא כאמימר דלא אמר ר"א רק משינוי מעשה משום דבעשאו עראי הוי רק שלר"א מצוה הבאה בעבירה וא"ל מנ"ל להקשות על רבינא קשה למה לא נקיט רבינא עצים וכמ"ש בס' כפות תמרים:

והנה אם אמרינן דבאמת אין צריך שבעה הראוי לשבעה והנה איך יליף שאול אפי' משו' דעל שאול דוק' קאי הקרא וכמ"ש הריטב"א משום דבש'אף מוכח מאם לא כן לא משכחת סוכה [בא"ט תיב'זו א"י] וזה מיושב מה דק' ממ"נ דפריך דלמא לא אמרינן דקנה דרק ר"א פליג וא"כ עדיין דלמא תרוויהו לא ס"ל וס"ל דלא קנה רק דפליגי באמת רק בקרקע דומיא דר"ה ובזה לתרוויהו לא קנה אך דכיון דע"כ הוי עיקר הקושיא רק לר"א משום שלא לשמה והא דאשמועינן רבותא בר"א משום דע"כ כיון דר"א ס"ל דלא כב"ש וע"כ הוי טעמא דב"ש כדלעיל ולר"א אין כן אלמא דלא אמרינן היכא דלא צריך אוקי אשאלה ואע"ג דקרא לא משמע כן כס' הריטב"א ומתורץ שפיר:

העתקה ממה דשייך למסכת סוכה ומסכת ר"ה ג"כ ואינו מהמשך דקודם

והנה בס' ט"א הקשה דל"ל במסכת ר"ה לומר דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא ת"ל דהא מתעסק פסול לכ"ע מקטן וחרש והוי כמו מתעסק וי"ל דהנה בס' יום תרועה הקשה אמאי אמרינן דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא ידי חובתו דכיון דעכ"פ שמע ועיקר החיוב הוי השמיעה וי"ל דהנה באמת לשיטת ר"ת דאמר כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה הוי הדין בתפלין כן בכל מ"ע אך למאן דפליגי על ר"ת י"ל דרק עיקר הכל מן סוכת גנב"ך ומן ציצית דבעינן קרא וי"ל דבשלמא שם לא שייך לדרוש כל דהא טלית שאולה פטורה וכן סוכה שאולה אינו יוצא לר"א וא"כ אם אמרינן כן יהא פסול רק (לציצית תיבה זו א"י) (מי שהסוכ' שלו וזה א"א אך לרבנן דיוצא בשאול' קשה מסוכה אך די"ל עוד הפי' משום דהנה הפוסקים הקשו בסוכה דף ט' ע"א דהקשה מן שמואל על דאמר ב"ה דיוצא בסוכה ישנה והא גם רב מודה. וי"ל דהנה באמת לרב הא לחד דעה אמר רב כל מצוה שהנכרי פסול א"צ לברך ופירש"י ז"ל דלא שייך קדשנו והתוס' כתבו דלא שייך וצוונו וא"כ הפי' דבאמת מ"ה דמסקינין אח"כ הואיל דלא הוי גמר מצוה וכתב הרמב"ם בהל' ברכות דיש עוד ציווה אח"כ וא"כ מ"ה גבי ציצית דכיון דנכרי ושייך קדשנו וציונו אך דלא הוי גמר דהוי צווה אח"כ ומ"ה בעי כוונה לשמה דהוי גופא מצוה ולא מכשירי מצוה ומשא"כ בסוכה דסוכת גנב"ך כשירה ורק לשמואל מקשה שפיר דהא טווה הוי כשירה בנכרי וע"ז ל"ל מיעוט רק מכח לשמה וראי' דבחלין לבגד ציצית וציצית פסול נכרי אע"ג דישראל עומד פ"ג ובטוה כשר להרא"ש אם ישראל עומד על גביו וא"כ לפ"ז י"ל אע"ג דפליגי על ר"ת י"ל דבנאן דלא הוי ציוה אחר על אח"כ רק מיד בתקיעה הוי שמיעה לר"מ אמרינן דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא דהא כיון דכתיב בתורה והעברת שופר תרועה הוי מיד השמיעה הוי כאלו כתיב בתורה התרועה והשמיעה ביחד וא"כ הוי כל שאינו מחויב דהא עיקר הטעם כתבו התוס' במנחות הואיל דלא כתיב לבישה בקרא וא"כ זה רק בציצית דהוי זה אח"כ ומשא"כ בשופר דהוי הכל בב"א וא"כ הוי כאילו כתיב שמיעה ועוד דבשלמא בסוכה הא הוי אח"כ המצוה ועיקר המצוה של ישיבת סוכה כתיב קרא אחרינא בסוכות חשבו שבעת ימים ומשא"כ בשופר מכאן ילפינן התקיעות והוי כאלו כתיב השמיעה בקרא ובציצית הוי כמ"ד ועשו להם אחרים ומ"ה בעינן קרא דבני ישראל וא"כ באמת הא דפסלינן מתעסק למשמיע הוי בשביל זה דכיון דכתיב קרא דבעינן דיהא מחויב וא"כ נתמעט נכרי וא"כ הוי מצוה וכמ"ש לעיל ושייך קדשנו וציונו ובעינן כוונה ועכ"פ מתעסק פסול וא"כ זה הוי עיקר קרא דכיון דאינו מוציא מי שאיני מחויב ונכרי פסול אזי מתעסק פסול ומתורץ קושיות הט"א וא"כ יש בזה סברא אם אמרינן דסתם כיון דיודע די"ט הוא הוי כמו כיון וזה לא שייך במשמיע וא"כ במשמיע בודאי בעי כוונה ומ"ה אפי' למ"ד דס"ל דלא בעי כונה במצוה אחר דיודע דהוי י"ט (דלענין משמע הוי כמו דלא ידע שהוא י"ט ומשא"כ אם כיון להשמיע וא"ש דברי הרי"ף וכמ"ש לעיל) במשמיע בעי כוונה ומ"ה מתורץ קושיות הט"א דהקשה איך הוי בעי לומר דס"ל דבעי כוונה הא משמיע לעצמו מהני דהוי הפ' עכ"פ דג"כ דגרע בכאן דהא אמרת לשיר וא"כ אינו רוצה רק לשיר ע"ז לא גרע (משמיע ומשמיע עדיף טפי) והנה יש סברא לאיפוך דכיון דיודע די"ט ואינו רוצה לצאת הוי גרע מאינו יודע דהוי שהיא י"ט וא"כ לפ"ז הוי במשמיע עדיף דאינו צריך כוונה ומשא"כ לעצמו דכיון דיודע די"ט אמאי לא רצה לצאת בו אך דכיון דרבא אמר (לשיר ואפ"ה יוצא וע"ז שפיר גרע מן משמיע) וא"כ מתורץ ג"כ קושיות הבעל המאור ע"ז הדיעה משום דהוי ר"י אמרו (דאין) צריך לכוונה ור"י אמר דמצות (אין) צריכת כוונה זה לא שייך ברי (נל"ה דצ"ל) בהאי משום דעכ"פ לא שייך סתם (ואלא ע"כ) במשמיע דאע"ג דהוי כא"י חם י"ט דלכ"ע בלא כוונה לא מהני רק דאין צריך כלל כוונה ומתורץ קושיות הבעל המאור משום דבאמת אע"ג דהוי היכא דא"י די"ט לכ"ע (ז"א) בעי כוונה אך דזה הוי כוונת משמיע לא בעי כלל ומייתי ראי' להא דלעיל דבעינן עכ"פ לר"י כוונת משמיע וממילא לא שייך סתם בכאן ובודאי אפילו למ"ד דא"צ כוונה בעי כוונת משמיע דעכ"פ יהא כוונה להשמיע דאל"כ הוי כמו דלא ידע דהוא י"ט ואם כיון להשמיע אזי א"צ כוונה וזה הפי' בהרי"ף ומתורץ הכל

דף לא:

והנה הטו"ז הקשה לפי הפסק דפסקינן דדוקא ביום השני כשר של ע"א קודם הביטול דלא הוי כתותי מכתת שיעורי' אבל ביום הראשון דהא בעי לזכות וא"כ הוי ע"א של ישראל לא מהני ביטול וא"כ מאי פריך דהא מתניתין הוי בי"ט הראשון לפי דגרסינן לעיל רבא לעולם בי"ט הראשון וי"ל משום דהנה התוס' בדף ל"ב ע"א בד"ה באשירה דמשה וכו' מקשים מאי איבעי' להו לר"ל אם יש דיחוי אצל מצית אי לא ממ"נ באשירה דישראל לא הוי מהני ביטול ואלא באשירה דנכרי וא"כ קודם ביטול נמי מיתר וא"ל ביו"ט הראשון הוא דחשיב לפי שלא הי' שלו קודם ביטול וכו' אין לנו לחוש לחשבו בו דיחוי מחמת שלא הי' שלו וי"ל משום דיש גירסא (אשירה דמשה) דהוי מצוה הבאה בעבירה והקשו דהא לא שייך מצוה הבאה בעבירה וי"ל דהא הוי הדין בש"ע יו"ד דאם אמר שמור לע"א אסור דהוי רוצה בקיומו וכתב הט"ז דאפילו הנכרי אינו מחזיק לו טובה מ"ע כיון דהוא משמר רוצה ומיצר שלא תשבר והנה איבעי' אם נשכר לשבר ע"א אם אסור משום רוצה בקיומו וא"כ זהו הפי' דבאמת עשה עבירה ניהו דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ רוצה בקי מו דכי היכי דיהא יוצא כמו שם דאפילו הי' בחנם. וזהו הפירש אך דקשה הא ר"י ס"ל דע"א שנשתברה מאלי' שרי ופריך שם אמאי אינו יכול ישראל לבטל ע"א שלו והוי כמו נשברה מאלי' ותי' גזירה שמא יגבהה והדר מבטלה והוי ע"א של ישראל הא לר"י א"צ לומר הגזירה והוי רק מדרבנן רק דאסור מן התורה כמו נשתברה מאלי' וכתב המל"מ דיש סברת דלר"י הא שנשתברה מאלי' והוי ספק ואסור ולא ודאי דהוי ספק דלמא בטלה או לא יע"ש היטב וא"כ לא שייך דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיכול לקיים המצוה בלא העבירה דיבטל וא"ל דישראל לא מצי לבטלה א"כ הוי רק משום ספק ורוצה לקיימו הוי דרבנן והוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ כיון דיכול לקיים המצוה בלא עבירה לא אמרינן דאינו יוצא משום דהוי מה"ב וכמ"ש בספר פ"י גבי גזל מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דהפירש דלא הוי מה"ב כיון דיכול לצאת בשאלה ור"ל דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה וכו' אך באמת מ"ה כתב ר"י דיכול לצאת קודם ביטול של נכרי משום דלא הוי כתותי מכתת שיעורי' ומצוה הבאה בעבירה נמי לא הוי כמש"ל וא"כ א"ש אך ר"ל הא אזיל לשיטתו דס"ל דע"א שנשתברה מאלי' בטל וצ"ל משום גזירה וא"כ הוי ודאי איסור דרבנן ובדרבנן נמי רוצה בקיומו אסור וא"כ קודם ביטול אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל

והנה אם נימא מאי דהוי עבירה דרבנן משום רוצה בקיומו יוצא וכמ"ש בס' פ"י ולא הוי קשה הא הוי מצוה הבאה בעבירה מכח דרוצה בקיומו אך באמת מוכרח דאפילו הוי רק מדרבנן אינה יוצאה דהא דמאי אינו אסור רק מדרבנן ולב"ש אינו יוצא ולב"ה יוצא משום דאי בעי מפקיר מפקיר לנכסי' אך אם נימא דיש חילוק וכמ"ש בס' הש"ך בסימן ק"י בדיני ס"ס דיש חילוק מאי דחכמים אסרוהו בשביל ספק הוי כמו ודאי איסור כיון דאסרו בשביל ספק דאורייתא החכמים ז"ל לגבי גבינה כתב כן וא"כ בדמאי הוי בשביל ספק דאורייתא דלמא לא מעשרי אך אם אמרינן לקוח הוי מדרבנן וכמ"ש ר"ת אך דאם לא תיקנו רבנן לא הוי צריך לעשורי אפילו דרבנן משום רוב ע"ה מעשרין אך דרבנן תיקנו כן כתבו התוס' בב"מ דף פ"ט פ"א וא"כ הוי רק מדרבנן ואפ"ה אינו יוצא בדמאי אי לאו דאי בעי מפקיר לנכסיו וא"כ מוכח דאפילו בשביל איסור דרבנן נמי אין יוצא והנה אם אמר כפירש החי' השני שבתו' דלאחר מרוח הוי מן התורה כתי' התוס' דלאחר מרוח הוי מדאורייתא ואך דאיכא ת' אחד בש"ס בעירובין דמ"ה אי אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לא מהני אפילו אם אמרינן ברירה משום דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין לישראל דיהא אלו שיירי והשאר הם שיירין ואלו ראשית וא"כ בשעת מעשה לא ניכר והנה לפ"ז אם קנה אצל חבר דבודאי הפריש והוא הפריש מחדש ואמר תרומה אלו דהא הדין דלא מהני אינו בזא"ז והוא עצמו יודע דלא מהני ואח"כ נתוודע דבאמת לא הפריש החבר דבודאי לא יצא במה שהפריש מקודם דכיון דבשעת לא ידעינן דאלו הם ראשית והשאר שיירין אע"ג דאח"כ נתוודע כמו דשם דאגלאי מלתא למפרע דכיון דבשעת מעשה לא ידעי וא"כ לפ"ז קשה מה הועילו חכמים בתקנתן דממ"נ דאם אמת דלא הפריש אפילו יפריש השתא לא מהני כלל דכיון דמדאור' לא הוי הך תרומה תרומה כלל השתא דהא לא הוי בזא"ז וא"כ לא ניכר שיירי' לישראל ואם נתוודע אח"כ דבאמת לא הפריש אכל טבל דלא חל שם תרומה עליו מקודם כלל אלא ע"כ דס"ל דלקוח הוי מדרבנן וכתי' ר"ת ולא כתי' השני שבתוס' ומדרבנן הוי שפיר שיירי' ניכרין לישראל דהא מדרבנן חל שם תרומה השתא דצריך להפריש:

והנה התוס' כתבו בעירובין דרבא ס"ל דהוי הטעם משום ראשית שיהא ניכרין לישראל וא"כ ע"כ הוי ס"ל דלקוח הוי מדרבנן הוי אפילו לאחר מירוח וכר"ת וא כ הא בדמאי לא יצא אעפ"כ לב"ש ולב"ה רק מכח אי בפי מפקיר וא"כ אלמא דמאי דהוי מדרבנן ג"כ לא יצא וא"כ קשה אמאי אמר רבא דיוצא בשל עכו"ם הא המצוה הוי באה בעבירה מכח רוצה בקיומו של איסור ועכצ"ל דבאמת הרמב"ן מוכח דאפילו באיסור דרבנן אמרינן ג"כ דרוצה בקיומן של איסור אסור דהא שכרו אפילו בסתם יינם אסור והנה לפי מ"ש הט"ז שכתבתי לעיל דאפילו אינו מחזיק לו טובה מ"מ אסיר גבי רוצה בקיומו של איסור וא"כ לא מוכח מהא דשכרו אסור דשם הוי הנאה וא"כ אפ"ל דבאמת מאי דאסור מדרבנן אינו אסור ר צה בקיומו וא"כ ל"ק דהא הוי מצוה הבאה בעבירה מכח רוצה בקיומו דס"ל כר"ל דהא דישראל לא מצ' לבטל הוי רק מדרבנן גזירה דלמא אגבה והדר מבטל ודלא כרבן יוחנן דשברים מאלו אסור וא"כ כיון דהוי מדרבנן ולא איכפת לי' מכח רוצה בקיומו של איסור וח"כ מש"ה לא חשיב מצה הבאה בעבירה דהא יכול לעשות בלח עבירה דהיינו דיבטל הישראל מקודם אע"ג דלא מהני ביטולו של ישראל מ"מ הוי רק מדרבנן וא"כ אינו אסיר משום רוצה בקיומו של איסור באיסור דרבנן כן צ"ל לרבא הא באמת שברים שנשתברו מאלי' לר"י אסור מכח ודאי ולא מכח ספק ובצד השני של הנ"ל דהוי ודאי ולא ספק כן צ"ל לרבא וא"כ מתורץ קושיות הט"ז דכיון דע"כ לרבא דס"ל שיירי' ניכרין בעינן ובתרומות מעשר נמי איתא במתני' דתרומות דמיקרי ראשית וא"כ צ"ל דלקוח הוי מדרבנן ובדרבנן נמי אינו יוצא והא דיוצא בע"א צ"ל כר"ל דהוי רק מדרבנן ואינו אסור בדרבנן יוצא בקיומו של איסור וא"כ לא יכול לומר דמתני' איירי בשל נכרי רק ביום ראשון דהא קשה מכי נקצץ מן הדקל נתבטל וא"ל דהא לישראל לא מצי לבטל וא"כ הוי רק מדרבנן לר"ל והנה כיון דהוי רק מדרבנן ובדרבנן א"צ שריפה כן כתב הפ"י ולא הוי כתותי מכתת שעורי' וא"כ אפילו אם זכה הישראל לאחר שנתבטלה מאלי' א"צ שריפה משא"כ לפי הפסק פסקינן כר"י דשברים שנשתברו מחלי' אסור מן התורה:

דף לב.

בד"ה הכא באשירה דמשה עסקינן וללישנא קמא קשה דמשים איסור וי"ל דלפמ"ש הרמב"ן דאם כותי אסרה דבר שאינו שלו רק של ישראל יכול לבטל דממ"נ כיון דחשוב דהוי כאילו הוא כותי מועיל ביטול וא"כ בכה"ג שפיר הוי דיחוי דהא מיד שישראל לקוח אפילו אינו רוצה לזכות בו תו לא מהני ביטול אפילו בלא זכי' רק תיכף ומיד שלקח ישראל יע"ש בלשון הרמב"ן:

והנה מה דכתבו התוס' דהמ"ל ביו"ט ראשון וא"כ הוי כתותי מכתת שעורי'. י"ל משום דבאמת לפמ"ש המל"מ הוי הפי' בר"י דשברים אסור ממילא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי אך בדרבנן שפיר אמרינן דספק מוציא מידי ודאי וא"כ מה דזכה ישראל תו לא מצי לבטל הוי רק מדרבנן כמ"ש הט"ז בשם הב"י וא"כ באמת כפי מ"ש התוס' לר"ת לקנין מיד שקצץ מן האילן הוי ביטול אך דאיירי דקצץ ישראל וישראל אינו מצי לבטל אלילים של נכרי הוי רק משום ספק [מה שזכה בו הישראל] אבל עכשיו הוי מדרבנן ואם השתא יקוץ הנכרי וא"כ הוי ספק בדרבנן אפילו דספק בא מצד אחר אעפ"כ אמרינן דספק דרבנן לקולא כמו דעת ר"ת דכתב השואל בתשובה דתליא בפלוגתא דר"ת ור"י והנה הטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ר"ל דאוקמה אחזקה חזקת איסור מקודם משא"כ גבי דקל ולולב דלא שייך חזקה דממ"נ דהא צריך לקוץ וח"כ לא הוי כלל מעולם חזקת איסור דהא ספק אם רשאי לצאת דהוא שברים או לאו אך דזה דוקא אם נימא דאינו אסור רק למצוה אבל אם נימא דאסור גם לשאר דברים דהיינו להדיוט שפיר שייך אין ספק מוציא מידי ודאי והנה זה הסברא שייך מכח אין שינוי אצל גבוה וא"כ דאמרינן דהוי עכ"פ לא גרע מכח ביטול ולפי דעת הט"ז לולב הוי שינוי:

וא"כ י"ל דהפי' והאמר רבא לולב של ע"א אם נטל יצא אלמא דלאחר ביטול יצא וא"כ תו אי אפשר לומר דהפירש במתני' דמחובר אסור עכ"פ לגבוה קודם ביטול אפילו לא נאסרה דהא מ"מ עכ"פ קשה הא הוי ביטול ממילא ניהו דאיירי דהישראל קצץ עכ"פ לא שייך אין ספק מוציא עידי ודאי דהא מעיקרא הוי ספק וכמ"ש דכיון דאין מחובר לא נאסר רק דוקא לגבוה וע"ז משני הב"ע באשירה דמשה ר"ל דמעיקרא נטע לע"א וא"כ הוי אסור גם להדיוט וא"כ לא מהני ביטול ממילא וא"כ שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי שייך ואמת איירי ביו"ט ראשון והנה י"ל עפ"י אותו סברא שכתבתי לעיל מכח דהוי ספק דרבנן אך דהוחזק איסורא גם בדרבנן אוקמינן אחזקה קמייתא:

והנה י"ל דהפי' דאם נימא דמצות לאו ליהנות ניתנו דה"פ דבאמת איירי באשירה וכבר נקצץ ע"י ישראל והוי ממילא אך דהוי ספק וא"כ מה דהוי דיחוי הוי רק מדרבנן בשאר מצוה יע"ש כן כתב בספר פי וא"כ הוי בדרבנן ספיקא לקולא וא"כ הוי שפיר בידו דע"י ישראל לא גרע ממילא אך אם אמרינן דמצית ליהנות וא"כ הוי שפיר מה"ב דכיון דעכ"פ מספק אסור ליהנות וכיון דמשום ספק צריך לשרוף שפיר שייך כתותי מכתת שעורי' יע"ש:

והנה י"ל הא דנקט מצות לאו ליהנות ניתנו ומתורץ קושיות הר"ן דהכי' דבאמת איירי באשירה דנעבד לאחר שגדל וס"ל כר"י בר"י דיכול לאסרה אע"ג דכבר נטע אך דקשה הא כי קצץ חוי ביטול וכס' ר"ת וא"ל דהא קצץ ישראל מ"מ הוי ביטול ממילא והוי ספק ובכאן לא הוי אתחזק איסורא וא"כ א"ל דבזה פליגי רב יהודא ורבא אם אוקמינן אחזקה באיסור דרבנן ומש"ה ס"ל לרבי יהודא דשרי אע"ג דמצות ליהנות ניתנו ורבא ס"ל דמוקמינן אחזקה אע"ג דאיסור דרבנן ומש"ה יהיב טעמא דמצות לאי ליהנות ניתנו מתורץ קו' (התו') הרא"ש לקמן בסוכ' דאמאי נקיט משום מה"ב וי"ל משום דהנה קשה הא לא שייך אוקמה אחזקה וע"ז אמר כתותי מכתת שעורי' וא"כ כיון דצריך לשורפו עכ"פ מספק עכ"פ כתותי מכתת שעורי' ומתורץ הש"ע דפסק משים גזירה דר"ל או דאין הטעם מכח דאוקמה אחזקה או דפסק דממלא הוי עדיף דבישראל גזר משום רבא יע"ש:

והנה י"ל הא דלא מייתי הרי"ף הך איבעי' דאם נימא נדחה או משום דס"ל דבאמת לא משכחת רק כמש"ל דאם הוי אינו שלו ויכול לאסרה וזאת הוי רק מדרבנן הא דעשה בו מעשה יכול לאוסרה דבר שאינו שלו וא"כ לא שייך דיחוי דהא נשבר ממילא מהני וא"כ הוי בידו לקצץ ממילא קודם שיבוא לידו דהוי ספק וכמש"ל והנה לא שייך דהוי בידו והוי מצוה כיון דאין רשאי עכ"פ לכתחלה והנה אבעי' שני' נפסק הראשונה דהא ממ"נ לענין גביה א"צ דהוי שלו ולא שייך ס' הרמב"ן וכמ"ש לעיל יע"ש היטב:

דף לד:

ולדרוש להו כר"ע תוס' ד"ה ולידרוש להו כר"ע תימה וכו' וי"ל דכ"ז מן הדיוק דשמואל כר"ט ס"ל דאי בעי לאפחודי במידי דלא ס"ל ליפחד להו דליפרש להו כר"מ והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דפסק דבהדם מוסף מאי שירצה משום דהוי נמי משא"כ ערבה אם הוסיף פסול וא"כ הא הרמב"ם בודאי ליכא לפרש רק כפי' התוס' דהא הוא לא פסק לפסק הלכה כר"ע וא"כ הוא מפרש כפירש התוס' וא"כ קשה מאי פריך וליפחד להו כר"ע דהא לא מצי פחיד דהוי הדין כר"ע דאי ס"ד דהוי הדין כר"ע א"כ האיך שבקין להו דיטול ב' ערבות הא הוי מוסיף וגורע א"ו דאין הדין כר"ע וי"ל משוה דהנה התוס' בסנהדרין בדף פ' מקשים דאמאי אמרינן דלולב לא משכחת דאם לולב אין צריך אגד האי לחודא קאי ואי לולב צריך אגד גורע האי גרוע ועומד והקשה התוס' אמאי לא משכחת דמעיקרא אגד ארבעה מינים ואח"כ מוסיף עוד אחד. וי"ל דהנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם דפסק דאם הוסף ף עוד אחד ה"ז גורע והא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וכן בציצית ותפילן. וי"ל משום דהנה הר"ן כתב על הרי"ף דהשתא דשמעינן דלולב א"צ אגד אזי אם שכח להדם יכול להטיל וכתב הר"ן דאי הוי לולב צריך אגד וא"כ הוי תיקון כמו דאמרינן והא קא ממעט ביו"ט משום דחשוב תיקון דכיון דפסול למצוה והנה התוס' כתבו דהא אם הוציא ביו"ט לא חשוב מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר בלא עבירה וא"כ (כיון) י"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ם דפסול דהא התוס' כתבו דעובר בל תוסף ף ואינו פסול אך טעמא של הרמב"ם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא הדין אם תקע בשופר של שלמים דליכא מעילה וכתב בס' טורי אבן דהוי הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וא"כ ג"כ בכאן הא עשה עבירה ואי אפשר בלא עבירה וא"ל דיטול החמישי דז"א דאין רשאי לעשות כן דכיון דהשתא פסול ובמאי דיתיר אגודה יכשיר דהא לרבנן א"צ אגד וא"כ הוי תיקון ואסור לעשות כן בי"ט וזה הטעם של הרמב"ם רק דזה הוי רק פסול מדרבנן דמדרבנן הוי תיקון ומ"ה פסול אע"ג דהרמב"ם פסק דביו"ט שני יוצא בגזול כמ"ש הפ"י מתוך שיוציא בשאול וליכא עבירה דהנה יכול ליטול השתא שלא מדעת חבירו דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה מצוה כן י"ל משא"כ בציצית והנה שם בסנהדרין הוי הפלפול רק מן התורה וא"ש. ולפ"ז י"ל קושיות התוס' דה"פ דגרוע ועומד דהנה דיחוי דמעיקרא דפשוט אבל נראה ונדחה לא מפשט וכתבו התוס' אע"ג דבידו וכ"מ מזבחים וכתבו התוס' דצריך לחלק בדברים וא"כ ה"פ דגרוע ועומד ר"ל דאין הפסול מכח דמוסיף ועשה עבירה דהא אפילו אם יסתור האגוד ויטול המין החמישי מ"מ הא הוי פסול מקודם ופסל השלש המינים דהוי נדחה ואפילו בידו וא"כ אין הפסול ע"י דעשה השתא איסור דהא הוי מעיקרא נדחה אפילו אם לא יכוון כדמשמע דבזמנו אפילו אם כוון לאפיך יע"ש בס' פ"י וא"כ יותר יש להסביר דהוי כמו דמוסיף עוד לשלש מינים אחרים ולא לשלש מינים שצותה התורה וא"כ א"ש דממ"נ אם קודם שאגדה הוי גרוע מעיקרא ולבתר דאגדה הוי כמו דאוסיף על מינים האחרים שכתב הר"ן דאם הוסיף על מינים אחרים בודאי אינו עובר וא"כ הכללא דמלתא דבעינן שיהא פעם אחד מעיקרא כשר ואח"כ נפסל בהך שעשה איסור דהיינו מה שעבר ואם יטול השתא האיסור דמוסיף הוי יצא וא"כ שפיר ע"י עבירה דעשה ופסול וגורע ואם הוי נטל לא הוי גורע משא"כ בכאן הוי נדחה ושפיר מתורץ קושיות התוס' הנ"ל. והנה שמואל אמר אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וכתבו התוס' דלא סבירא ליה ביום טוב שני דהוי מצוה דרבנן לא פסלינן משום מצוה הבאה בעבירה וכתב הפני יהושע וקשה האיך מצינו שיחלוק התנא על מה דמצינו בחלה דאפילו ברכה דהוי רק מדרבנן פסלינן משום מצוה הבאה בעבירה וכי מצינו התנא דיחלוק על התנא הזה וי"ל דמוכרח לשמואל דתנא דמתניתין פליג דהא קתני אין ממעטין ביו"ט הא עבר ומיעט כשר וקשה אמאי כשר הא התוס' הקשו גבי הוצאה דלא פסול משום מצוה הבאה בעבירה דהא יכול לצאת בלא עבירה משא"כ לענין מיעוט דלא אפשר לצאת בלחי שימעוט ביו"ט ואמאי יצא אלא ע"כ דבאמת הא לא הוי עבירה רק מדרבנן וא"כ יצא מן התורה והוי רק מדרבנן אין יוצא ונמצא דנשאר חייב עלי' מצוה הבאה מדרבנן והוי ביו"ט הראשון כמו יו"ט השני דהוי רק מדרבנן וא"כ אם אתא למשאל קמן לב"ד יפסוק דרשאי ליטול בדבר שהוי' עבירה אע"ג דבל"ז הוי עבירה אך דאם עשה בדבר עבירה יצא וא"כ למה יעשה עוד הפעם יצא בהך דבר גופא מה לי שיטיל עוד הפעם או מה שנטל מכבר ומ"ה א"צ ליטול פעם אחרת ומ"ה שפיר יצא וא"כ עכ"פ מוכרח דס"ל לתנא דמתניתין דביו"ט השני דהוי מצוה דרבנן יצא במצוה הבאה בעבירה וא"כ עלי' סמוך שמואל דפליג על מתניתין דחלה ואמר דינא שלו על הך מתניתין משום הכי:

אך דבאמת בלא"ה לא קשה דהנה הא הדין דלאכילה שפיר מצי למעט כמו דאמרינן לקמן דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' וא"כ כיון דאפשר לעשות בהיתר לא פסול משום מצוה הבאה בעבירה וכיוצא בזה כתב הב"י יע"ש היטב אך י"ל דבאמת שמואל לא ס"ל כפירש"י והתוס' כיון דאי"ל הושענא אחרית' לא חשוב תיקון אך הכי ס"ל דהפ' הכי דהנה הדין דאם נתערב מתן א' במתן ארבע דאמר ר"א יתנו במתן ארבע וא"ל ר"י דעבר על בל תוסיף ומשני ר"א לא אמר בל אוסיף אלא כשהוא בעצמו ר"ל דכיון דצריך לעשות בשביל התערובות שיש בכאן מתן ד' ולא חשיב בל תוסיף דהא צריך לעשות כן וכיוצא בזה כתבו הפוסקים כמה פעמים מאי דכתבו הפוסקים דעשינן בשביל ספיקא וא"כ באמת ה"פ דא"ל באגודה זה עוד הושענא אחרת וסגי באחד בהדם אחד וא"כ יש למעט ממ"נ דהא באמת יש פוסקים דס"ל דאם נטל כמה לולב אין עובר על בל תוסיף אך אם נטל הדס שוטה הוי כאילו נטל מין אחר דכיון דליכא מצוה בו וא"כ באמת יש לו הדס אחר אך באמת יש איסור דכיון דעבר על בל תוסיף וצריך דוקא שימעט וא"כ מ"ה שרי למעט ביו"ט דממ"נ דאם יאמר דאין רשאי למעט אזי אינו עובר על בל תוסיף דהא לא נאמר בל תוסף אלא כשהוא בעצמו וא"כ כיון דאמרת דאין רשאי למעט וא"כ לסתור נמי אינו רשאי דהא חשוב תיקון וא"כ אי אפשר לעשות רק ע"י הוסיף הך מין ומה לי כשהוא נתערב בלח או כשנתערב כך דכיון דאי אפשר להפריד וא"כ יהא רשאי כך ממ"נ ליטול וא"כ כיון דרשתי ליטול וא"כ ממ"נ רשאי למעט ממ"נ אם יהא אינו רשאי ולא נאמר בל תוסיף ע"י תערובות לא הוי תיקון ורשאי ליטול ולמעט וא"כ מה מה ימעוט ואסור ליטול בלתי שימעוט ולא חשוב תיקון מה שימעט וא"כ הוי כשהוא כמו בעצמו דכיון דאפשר לימעוט וא"ל אמאי נקט שיסתור י"ל דהואיל דאמר ת"ק דאסור למעט נקט הוא ימעט ושרי לסתור ואפשר דכיון דהוי אגד קשר גמור ואסור עכ"פ מדרבנן כמו שאסור להתיר הקשר דכיון דהוי קשר גמור ודברי הרי"ף הוי לפי' הר"ן אע"ג דלא הוי קשר גמור מ"מ אסור מדרבנן דכיון דחשוב תיקון פ"י מצוה ובקשר גמור אסור מדרבנן כמו כל המקלקלין דאסור מדרבנן כן ס"ל לשמואל דהוי הפ' ורק ס"ל דבעינן ג' הדסים וא"כ במתניתין לא ס"ל כן דא"כ קשה אמאי אין ממעטין לכתחלה בשלמא לפרש"י א"ש דס"ל דוקא לאכילה ובמתניתין לא איירי לאכילה רק דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דאפשר בשום פעם ע"י אכילה לעשות להיתר משא"כ נפי' דס"ל שמואל א"צ לומד דוקא לאכילה וכי מוקי דא"ל הושענא אחרינא הדר ממה דאוקמא לאכילה וא"צ דוקא לאכילה וא"כ מתניתין לא ס"ל כן וא"כ מוכיח שפיר שמואל בדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה כן ס"ל לשמואל וא"כ מוכרח דס"ל לשמואל דלא פסולי משים בל תוסיף מין זו בכפל רק מין אחר או הדס שוטה ולא ס"ל הך חילוק מנוי וכמ"ש הרמב"ם וא"כ פריך שפיר אליבא דשמואל דאי ס"ד לפחודי אמר אמאי לא פחדי' בפ"ע דהא מין זה אם מוסיף כיון דכשר לא פסול ולא עבר אך הרמב"ם פסק בסוגיא דמנחות דאיתא גבי ציצית דאם היטול למטולטלת פסול אלמא אע"ג דהוסיף הך מין וכל חד וחד לחודא קאי נמי פסול ומ"ה פסק דלא כשמואל ואתי שפיר:

וא"ל לפמ"ש לעיל אמאי לא הוי תיקון דהשתא דראוי ליטול הך בפ"ע דז"א דבאמת לאחר שמיעוט תו אינו רשאי להתיר אגדו דא"כ הוי תיקון דרשאי ליטול בפ"ע והנה השתא א"ל דכיון דשמואל ס"ל דבדרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה ודלא כתי' הפ"י ע"כ צ"ל דהרמב"ם דפסק דעובר על בל תוסיף בערבה או דבאמת כפי הך גירסא דעובר ולא פסול ושם בציצית פסול משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואי אפשר לעשות בהיתר ולהתיר אותו שמוסיף דא"כ פסול משום תעשה ולא מן העשוי כיון דקשר עליון מן התירה:

ולכאורה קשה מה דאיתא במסכת סנהדרין וא"כ קשה מהא דאיתא במנחות וא"כ שפיר משכחת בציצית דאם עשה עוד ארבע ציצית והנה עוד קשה על מה שתירץ בתוס' דלא פסול רק דעובר בבל תוסיף קשה הא הוי מצוה הבאה בעבירה אך די"ל דאפשר לעשות בלא עבירה אך באמת הא אי אפשר לעשות בלא עבירה דהא אגודה אסיר לעשות קשר לר"י ביו"ט והנה בציצית הוי הפסול משום מצוה הבאה בעבירה מאי אמרת דיכול להתיר הקשר משום הנך ציצית וא"כ נפסל משום תעשה ולא מן העשוי משא"כ בלולב לא שייך תעשה ולא מן העשוי לחד דעה א"ו י"ל דהוי הטעם בציצית דכיון דאין רשאי ללבוש כן לא הוי בגד הראוי ללבוש וא"כ אסור:

והנה י"ל באמת לר"י לא משכחת גורע דממ"נ אימת עשה זאת אי קודם יו"ט הוי גרוע ואלא ביו"ט וא"כ קשה הא בלא"ה אינו יוצא דכיון דאגד ביו"ט הוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דלר"י אי אפשר בע"א והנה לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם וכן לפי הטעם שכתב שמיעוט שנים וא"כ א"א לומר כן דא"כ קשה מאי פריך ולידרש להו כר"ע דהא א"א לומר כן דא"כ האיך רשאי לעשות כן שיקח שני ערבות א"ו דלא כהרמב"ם אך אם נימא דאסור להתיר אוגדו דכיון דהוי תיקון וא"כ תו אינו רשאי להתיר אוגדו וכן לסתור העץ הערבה הלולב וא"כ הוי פסול רק מדרבנן ולק"מ מסנהדרין קושיות הלח"מ.

והנה לכאורה אמאי הוי בידו דימעט אע"ג דאין רשאי וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה א"ו דמתניתין לא ס"ל למצוה הבאה בעבירה משום דס"ל דהוי רק מדרבנן בעין ג' וא"כ איירי דהוי רק בהדס א' ענביו מרובין מעלין וזה הוי רק מדרבנן וא"כ דס"ל כר"ע דסגי בחד ועוד דלא הוי דיחוי כיון דבדיעבד יוצא או דהוי הפי' דא' הוי רק כן והפסול הוי משים בל תוסיף וא"כ שפיר לא הוי דיחוי ולא הוי תיקון כלל א"ו דלא רצה לאוקמה משום דהוי. דלא כהלכתא וא"כ פריך שפיר ולוקמי כר"ע ומ"ה ל"ק מה דהקשיתי על הרמב"ם דמוכרח דס"ל דזה ל"ק דהוי מוסיף ופריך שפיר ולוקמי כר"ע:

והנה על קושיות התוס' ליק דהפי' דבזמנו לא בעי כוונה אך כיון דבאמת אינו ראוי תו לצאת בהך לולב דהוי דיחוי וא"ל דכוונה להוסיף וא"כ בהך כוונה הוי גרוע ועומד וא"ל בחול וא"כ הוי דיחוי והנה אם מין אחר ל"ק דהא בעי כוונה מקודם דכיון דהוי הפסק בין אגודה וכמ"ש הראב"ד בהשגיתיו על הרמב"ם ע"ש היטב:

דף לה.

יע"ש בספר כפית תמרים שהקשה על לשון הרמב"ם דכתב בפירש המשניות דהוי הטעם דערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה וכו' ולפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי דאילו אינו ראוי לאכילה בשום פנים והקשה דהרכיב שני הטעמים להדדי טעם משום דכתותי מכתת דשריפה והטעם משום שאינו ראוי לאכילה ועוד הקשה דהש"ס אמר מכח לכם דאינו ראוי לאכילה והוא אמר דלא הוי פרי ונ"מ דאפילו ביום השני דלא בעי לכם מ"מ אינו יוצא מכח פרי והש"ס לא אמר משום פרי רק משים לכם וי"ל משום דהנה עוד מקשה הכפות תמרים על הרמב"ם דכתב דיוצא במעשר שני ובאמת הא השתא אינו ראוי לאכילה בזמן הזה פירות מעשר שני וא"ל דיטמא דהא אסור לטמאה לשיטת הרמב"ם אפילו בזמן הזה וי"ל משים דהנה המהרש"א הקשה מה פריך הש"ס מתרומה טמאה כו' למ"ד דלפי שאין בו דין ממון אמאי הרי מס קו תחת תבשילו ואמאי תקשי דלמא באמת בתרומה טמאה הוי הטעם משום דלטריפה עומדת ובערלה הוי הטעם משים דנ"מ לענין מעשר עני יע"ש היטב:

אך י"ל דהנה עוד הקשה בס' כפות חמרים הנ"ל דכתב הרמב"ם בפירות המשניות שלו דהא דמותר דמאי לעניים היינו באכל בבית הבעה"ב אבל אם נטל לביתו אזי אסור לאכול בלתי דיפרוש מעות מעשר ותרומת מעשר והקשה א"כ אמאי אמרינן הואיל ואי בעי מפקיר נכסיה דעכ"פ אפ"ה אינו ראוי וי"ל משום דהנה התוס' כתבו ל"ל הטעם הואיל ואי בפי מפקיר נכסיו ת"ל דהוי ראוי לשום אדם בעולם כמו תרומה דיוצא הישראל משום דכיון דראוי לשים אדם בעולם אך דהנה לפמ"ש התוס' הטעם דבטבל פסול דהוי כמו שותפים דלא הו"ל שלי לבדו וא"כ גבי תרומה צריך דעת הכהן וכאן לא צריך לדעת הכהן וע"ז אמר הואיל ואי בעי מפקיר והו"ל עני וראוי לדידי' והנה התוס' הקשה בב"מ הא לקוח הוי מדרבנן וא"כ אמאי גזרו על דמאי דהא בלא"ה הוי ספק דרבנן ותי' בס' א"ז חד תירוץ דנ"מ דפעמים יקנה קודם שמירתו וקודם שמרתו הוי שפיר מדאורייתא דולקח הוי לשיטת ר"ח רק לאחר מירוח דרבנן ועוד תירצו דלפעמים יאכל אצל בעה"ב דלא הוי לקוח והנה י"ל אע"ג דקי"ל ספק דרבנן לקולא מ"מ אם ע"י גלגול בא מדרבנן ובאמת הספק הוי מן התורה אסור אע"ג דהוי לאח"כ מדרבנן יעש"ה ביו"ד וא"כ באמת מתורץ דבאמת הא הספק נולד מדאורייתא קודם שקנה והוי מן התורה וא"כ נאסר כספק אע"ג דהוי אח"כ לקוח וא"כ לפ"ז שפיר תקשה אמאי יהא אסור לפני לאכול בביתו ת"ל דהוי ספק מדרבנן דלקוח מדרבנן וא"ל דהוי הספק בדאורייתא דבאמת קודם שלוקח הוי שרי לפני לאכול בביתו של בעה"ב וא"כ הוי רק האיסור אם לקוח וא"כ לקוח הוי מדרבנן וא"כ אמאי הוי הדין דאסיר בביתו של בעה"ב לאכול לעני וע"כ צ"ל כפי התרוץ השני דחז"ל גזרו דלמא יקנה קודם המירוח והנה לפמ"ש דצריך לומר הואיל דהו"ל שותפין והנה הא הדין בדמאי א"צ ליתן ללוי משום דאמר אייתי ראי' אך דהמל"מ כתב דדעת רש"י והרמב"ם דתרומות מעשר הואיל דהוי חייב מיתה חששו חז"ל דלמא אתא לידי תקלה ויאכל וכיון דהוי דבר מועט ציוה ליתן לכהן אפילו בדמאי וכתב הלח"מ אע"ג דבשאר ספיקות הוי הדין דא"צ ליתן לכהן בחום משום דלא חששו לתקלה משא"כ בדמאי דרוב פ"ה מעשרין חששו חז"ל דלמא יבוא לידי תקלה וא"כ ממ"נ דעני דאם רוצה להפריש וקשה למה לו להפריש ת"ל דהוי נולד הספק רק בדרבנן דבבית הבעה"ב שרי לאכול וא"כ הוי עיקר דילמא יקנה קודם המירוח וא"כ ל"ל ליתן תרומת מפשר לכהן דכיון דעיקר החששא דצריך העני ליתן להפריש הוי משום קודם המירוח וממ"נ אם באמת הוי איתרמי פעם אחד דקנה קודם הפירות אזי א"צ ליתן לכהן משום דלא שייך רוב ע"ה מעשרין דהא קודם המירוח אמרינן דליכא רוב ע"ה מעשרין וכמ"ש המל"מ דחזקה דגורן אינו נעקר קודם שמעשר משא"כ קודם המירוח ואפילו בת"ח לא הוי ודאי קודם המירוח והנם באכילת לאחרים איתא בש"ע יו"ד דצריך דוקא מוחזק בכשרות וא"כ כיון דליכא רוב אזי לא שייך דחייש לקלקול וא"כ תו לא שייך דלא פלוג בין קודם מיר ח לאחר מירוח ואזי א"צ ליתן לכהן ומ"ה לא הוי שותף ומתורץ שפיר הואיל ואי בעי מפקיר ומתורץ הפירוש משניות להרמב"ם ומתורץ קו' המהרש"א דבאמת לא מצי לשנויי משום דעומד לשריפה וכתותי מכתת שעורי' משום ק"ל דהוי ספק דרבנן וצ"ל דהוי נולד קודם שלקח ונמצא דמה שקודם שלקח לא הוי הספק רק על טבל ולא על תרומה ותרומה לא שייך קודם שקנה וא"כ לא הוי רק אסור ועל שריפה לא הוי הדין דצריך שריפה וא"כ כיון דאין צריך שריפה ואזי מקשה שפיר לב"ש דפוסל בדמאי וב"ה ג"כ לא שרי רק הואיל דמפקיר ואז ראוי ואמאי הא חזי ליהנות בשריפה דהנה הרמב"ן כתב דהא דפי' דמאי קאי על תרומם דהיינו תרומות דמאי וא"כ משמע דהיינו תרומות דמאי טמאה וא"כ לא שייך שריפה ומקשה שפיר הא חזי להסיקו תחת תבשילו ונתיישב קושיות המהרש"א שפיר:

ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דאכילות אינו ראוי ואזי לא מיקרי פירי משום דהנה קשה הא מם מהני דהוי ראוי לעני ת"ל דהוי אסור לצאת בו דעכ"פ הוי איסור לצאת דהוי ספק מן התורה דאסור לצאת בו ואם חכמים שרו לעני בשביל אכילה אבל לצאת האיך מצי ולצאת אך י"ל דבאמת הוי רק ספק בדרבנן וא"ל דהספק נולד בדאורייתא וכמ"ש לעיל דהא לא נולד מקודם דהא בלא"ה אי אפשר לצאת מקודם שלקח דלא הוי לכם והנם לכאורה תיקשי דהא האיך אפשר שלא לצאת בו דהא הוי עכ"פ ע"ז ספיקא דרבנן דניהו דלענין אכילה הוי אסור דנולד הספק בדאורייתא משא"כ לענין לצאת בו לא הוי נולד הספק מדאורייתא דלא הוי בלא"ה יצא בו דלא הוי לכם בל"ה אינו יוצא בו אך באמת דזה אינו דמשום דכיון דחכמים אסרו בהנאה לא מיקרי לכם דהא הפירוש לכם דראוי שיעשם בו כל צרכו או צרכי אכילה וא"כ דחכמים אסרו ולא הוי לכם דאינו ראוי' שיעשה זאת והוי כמו שאינו ראוי שיעשה בו זאת כלים ולא מיקרי לכם אפילו מן התורה משא"כ לענין פרי לא שייך זאת הסברא ומן התורם ראוי לקרות פרי והוי ספק בדרבנן ונולד רק בדרבנן משא"כ לענין יום השני דבמקדש דהוי מן התורה וכמ"ש הרמב"ן דאפילו ביום שני במקדש לא בעינן לכם וא"כ שפיר הוי מכח פרי והספק נולד בדאורייתא דא"צ לכם ואפ"ה אסור דהוי ספק בדאוריתא דלא הוי פירי והוי יאסור משום דלא הוי פירי וכוונת הרמב"ם על יו"ט שני במקדש דהוי מן התורה ואעפ"כ לא בעינן לכם וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דה"פ קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשין ל"ש ביו"ט שני הוי הפי' דיו"ט שני במקדש דהוי מה"ת דביו"ט שני דרבנן עדיין לא איירי ונמצא היוצא לנו מזה דהרמב"ם אמר הטעם משום פרי בשביל יו"ט השני במקדש דהוי מן התורה ולא מסני לכם והך טעמא דפרי שפיר מהני וכמ"ש לעיל והש"ס איירי ביו"ט הראשון דפירי לא מהני ולכם מהני דהוי נולד הספק רק בדרבנן לבתר לקוח ובבית הבע"ב לא נ"מ דבלא"ה א"א לצאת מכח לכם ואזי מהני לכם דכיון דבדרבנן אסור ואזי לא מיקרי לכם דכיון דאי אפשר למיעבד צרכי אכילה או לחד מ"ד לכם לצרכי ממון יע"ש בלשון רש"י לכם שיעשה בו צורך אכילה הראוי לכם לכל צרכי הנאתו וכן י"ל מכח דלשריפה עומדת ה"פ דמשום דלאו דוקא לשריפה וכדכתבו התוס' בסוטה דלאו דוקא שריפה רק דהוי כמו ספרא דהוי אסור בהנאה וא"כ לא שייך הך תירוץ שכתבתי לתרץ קושיות המהרש"א דהא הוי נולד עכ"פ קודם שנקח דהוי עדיין מן התורה והוי אסורה בהנאה אך דה"פ דהוי עכ"פ ספק בדרבנן דהוי לקוח ובקודם לקוח בלא"ה אינו יוצא בו דלא הוי לכם וא"כ שרי לצאת בו אך דלא מיקרי לכם דעכ"פ א"א לעשות בו כל הנאתו והוי אפילו מן התורה כהוי' מאיזו אך לא מצי לעשות והגע בעצמך אם גזלן ואנס לא יכול לסם לעשות בו כל צרכו משא"כ לענין כתותי מכתת שעורי' לא שייך זאת ולא הוי כתותי מכתת שעורי' וזה דוקא ביו"ט מראשון משא"כ ביו"ט השני אזי שפיר מספיק הך תירץ דהוי לשריפה עומדת דר"ל כמ"ש התוס' בסוטה דהוי איסור הנאה וא"ל דהוי ספק דרבנן קשה הא נולד בדאורייתא ר"ל קודם שלקוח דהא ביו"ט השני שפיר הוי יוצא דהא לא בעינן לכם אי לאו דהוי כתותי מכתת שעורי' והנה אם אמרינן דכיון דהספק הוי בדאורייתא אע"ג דעדיין לא נולד בדאורייתא אך דבאמת הוי הספק במן התורה אע"ג דאח"כ אינו מ"מ אם הוי מפריש התרומה ביד בעה"ב וא"כ הו"ל הדין דהוי אסור מן התורה וא"כ הוי הכל ע"י גלגול בא מן התורה וא"כ לא שייך מ"ש על קושיות המהרש"א הנ"ל וא"כ מש"ה צריך לומר דהך דכ"ע דמידו דבעינן ראוי לאכילה משא"כ ביו"ט השני דלא שייך זאת הסברא דהוי ספק בדרבנן דהא נ"מ בדאורייתא והוי ספק מן התורה דלא בעינן לכם וא"כ שפיר לכם הוי ביו"ט הראשון ולשריפה עומדת הוי הפי' ביום השני במקדש דהוי מן התורה וא"צ לכם ופסול מכח לשריפה עומדת והנה דמיא לספק טריפה שנתערבה בין התרנגולת והוי ג"כ הביצה אסורה אלמא אע"ג דלא נודע ולא נולד הספק רק לאחר שנתערבו מ"מ הא מצי לומר הספק של ביצה בלא התערובות וח"כ לא שייך ליישב על קושיות המהרש"א וכמ"ש אך לפי חד תירץ דאיתא הואיל דלא שייך דלא הוי הספק דק לאחר שנעשה מדרבנן ואפילו הוי ע"י גלגול שפיר אמרינן ספיקא לקולא אזי שפיר שייך לתרץ קושיות המהרש"א וכמ"ש לעיל:

והנה י"ל אמאי הרמב"ם חזר מפירש המשניות להרמב"ם בחיבורו ופסק דאפילו ביד העניים רשאי לאכול וי"ל משום דהנה לכאורה קשה לפי מה דאיתא בעירובין דאמר אם ירדו גשמים נהוי וכו' דלא הוי תרומה משום דבעינן שירי' ניכרין לישראל והנה איתא בפסחים אם הוי תרומות חמץ לא הוי שירי' ניכרין לישראל דהוי אסור וכו' וא"כ בהצטרפות הנהו שני הקדמות וא"כ ממ"נ מה הועילו חז"ל בתקנתן דהוי חששו דלמא לא הפריש והנה אם לא הפריש הוי השתא ג"כ עשה ואכל איסור מן התורה דהא לא הוי תרומה דלא הוי שירי' ניכרין דהא בלא"ה מקודם הפרשה הוי נמי מצי לאכול וא"כ כיון דלדידן לא ניכרין והוי כמו בעירובין דלא הוי תרומה אך אם לקוח הוי דרבנן הוי א"ש אך אם אמרינן דלא הוי לקוח מדרבנן או כמ"ש התירץ בס' א"ז דיקנה קודם המירוח דהוי מן התורה וא"כ לכאורה קשה אך י"ל דהוי ניכר למוכר דהוא ידע בעצמו דלא הפריש וא"כ בזה מיושב קושיית המל"מ דהקשה אמאי אמרינן במנחות דאם סברינן דאין רוב ע"ה מפריש אזי מצי להפריש מדמאי על דמאי ואם רוב ע"ה מעשרין אזי אין מפרישין מדמאי על דמאי והקשה המל"מ אמאי תליא זה בזה ועוד הקשה הא הרמב"ם פסק דרוב ע"ה מעשרין ואעפ"כ פסק דאם הפריש מדמאי דהוי תרומה. דהנה באמת הטעם אע"ג דחז"ל אסרו דמאי אע"ג דרוב ע"ה מעשרין. הא ס"ס ורוב דהוי כמו שני רובא אזי לא אסור וא"כ הוי ס"ס דלמא באמת תרם מכבר מעשר ואת"ל דלא מעשר ודילמא גם (חסר):

תוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וא"ת כו' תרומה טמאה הא מצותו בשריפה ח"ל דהוי מכתת שיעורי' וי"ל משום דהנה קשה מאי פריך הש"ס אמאי הרי מסיקו תחת תבשילו הא כתבו התוס' בפסחים דף מ"ו וכן בשבת דהא דאין שורפין תרומה ביו"ט משים דהוי כמו קדשים קלים דאין רשאי להקריב למ"ד דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט דהוי משולחן גבוה קא זכו ור"י פליג שם והנה לקמן אמרינן במעשר שני אין יוצאין משום דממון גבוה א"כ לא הוי מיקרי ממון לענין תרומה טמאה ומאי פריך הש"ס וי"ל משום דבאמת הא כתב הר"ן דביו"ט שני חסר כשר משום דבודאי אי הוי כתב באורייתא דאין רשאי חסר בודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן אך מכח דרש הוא ומסרה הכתוב לחכמים וחכמים אוקמה אמצוה חמורה דהיינו מצוה דאורייתא אבל לא אמצוה שהיא קלה דהא דרבנן קל מדאורייתא והנה הר"ן כתב בשם הרמב"ן דדמאי אתרומה טמאה קאי וא"כ ב"ה מתיר משום דמאכילין לעניים דמאי אבל בודאי בשאר תרומה דרבנן בוודאי אין יוצאין א"כ לכאורה קשה אמאי הא מדאוריית' יוצא דמדאוריי' הוי חולין רק מדרבנן וא"כ כיון שהוא מצוה דרבנן אם בא לשאל לפנינו ואמרינן ל' שרשאי לצאת בדבר שהוא משום לכם פסול דהא התוס' כתבו דמאי דפסול לא פסול משום לכם וא"כ יצא כבר נמי בהך אתרוג דהא הך אתרוג אין הפסול רק משום לכם אך הא התוס' כתבו בפסחים ובכמה דוכתי דכיון דאמרי רבנן דלא שויא מידי ואין בו דין מעילה א"כ ה"נ אפילו מדאורייתא לא יצא משא"כ הש"ס פריך שפיר הא חזיא להסיקו תחת תבשילו וא"כ בהך דנהוי משולחן גבוה קא זכו בודאי לא שייך לומר דמדאו' לא יצא דהא באמת רשאי ליהנות בשעת שריפה וקו' תוס' הא בעינן לכם ואמאי אשרה דישראל יוצא תי' המ"א כיון דאין ראוי לאכילה לא שייך הך דרשא אבל למ"ד בעינן ממון קשה קושיות תוס' וצ"ל כחי' תו' דיוצאין בשני ובכל מצוה דרבנן ועוד הא כתב המהרש"א דצריך לומר דדמאי קאי אטבל רק למ"ד משום ממון ולא משום אכילה הא לא"ה לא ובאמת אם אמרינן דלקוח הוי רק מדרבנן א"כ בטבל שפיר יש לצאת דהא ראוי למוכרו וקו' תוס' ממצה י"ל משום דהא כיון דאם מכרו אינו חייב הוי קנין הגוף כמו דאיתא בב"ב דף קל"ו ושפיר הוי לכם ומתורץ הרמב"ם:

אך באמת לפי שיטת הרמב"ם לאחר שנתמרח בכרי לקוח חייב מן התורה א"כ ליכא לתרוצי קושיות התוס' כן אכן אם נימא הטעם כפשוטו משום דאין בו היתר אכילה או דין ממון א"ש דראוי לאכול ארעי מדאורייתא והנה מה שהקשו התוס' לקמן ל"ל הואיל דאי בעי מפקיר הא ראוי לעני כמו תרומה תרומה ולכאורה הא אעפ"כ הוי דין כשותפין דאינו שלו וי"ל משום דהא עכ"פ לענין זה הוי שלו דהוי כמו שאלה דראוי לצאת וא"כ כיון שראוי למוכרו לעני הוי קנין פירות כקנין הגוף כמו דאיתא בב"ב אך י"ל קושיות התוס' משום דהא אם אינו איסור רק מדרבנן שפיר הי' ראוי לצאת מדאורייתא ומדרבנן לח בעינן לכם וממ"נ יצא אך באמת גם מדרבנן לא יצא משום בלא ידיעת הכהן הוי גזולה וגם ביום שני אין יוצא בגזולה. אך הטעם משום מצוה הבאה בעבירה והתוס' כתבו דלא שייך לומר מצוה הבאה בעבירה רק היכא דבלא עבירה לא מצי למיעבד מצוה מ"ה שפיר קאמר הואיל וא"כ אפילו בלא עבירא נמי מצי למיעבד מצוה וא"כ שפיר יצא וא"ל כיון דמדרבנן לא הוי שלו גם מדאורייתא נמי לא יצא או דא"ל דלא ס"ל כהך סברא לענין לכם כמו שמסתפק המל"מ לענין גזילה דרבנן או לענין קני' מדאורייתא ולא מדרבנן או דא"ל היכא דהפסול מגופו כמו איסור הנאה או אכילה שפיר אפילו בדרבנן כגון יום שני יצא אבל משא"כ היכא דהפסול הוא משום לכם דאינו שלו כ"ע מודו היכא דהפסול הוא מדרבנן בודאי יש ליצא בו ממ"נ כמו ביום שני דלכ"ע יוצא בשאול ובזה יש ליישב קושיות התוס' דמאי מקשה מתרומה טמאה הא כתותי מכתת שעורי' הא כתבו התוס' בב"ק דלא אמרינן כל העומד לישרף כשרוף אלא היכא דהוי מצותו בשריפה וא"כ כיון דמדאוריי' ליכא מצוה בשריפה א"כ לא שייך כתותי ושפיר יצא מדאורייתא:

ומכאן יש להוכיח דלא כספר יראים דפסק בגזל גוי אף דגזל גוי מותר לא מיקרי לכם א"כ קשה לוקי בטבל ואין יוצא מ"ה משום דלא הוי לכם וא"ל הא ראוי לכהן דהוי לכהן לכם קשה הא אית בי' מעשר שני והוי ממון גבוה לכ"ע בגבולין וא"ל כסברת החולקין דאפילו בגבולין הא הוי ממון גבוה מ"מ אין יכול למכרו כסברת הפ"י א"כ קשה משום תרומה וא"ל דראוי לכהן א"כ לכהן אין יכול למוכרו וא"כ גם לכהן לא הוי לכם כיון דאין הוי קנין ועוד קשה מתרומה גופה דהא לא הוי לכם גבי ישראל וא"ל דמכר לישראל דהא אין יכול למכרו דתרומה טמאה הוי ממון גבוה ולענין קנין כיון דלא הוי קנין מדרבנן לא הוי לכם מדאורייתא ג"כ כמ"ש המל"מ ומאי מקשה הש"ס הרי חזיא להסיקו תחת תבשילו א"ו דלא כספר יראים עי"ל דהא דמאי אין רשאי להפריש ממ"א ואין לו רק אותו האתרוג אך דאותו אתרוג טמאה ופריך שם וחזיא להסיקו וכ"ז דלא חרם לא עומד לשריפה:

הרמב"ם פסק דמעשר שני חייב בחלה והקשה בספר כפות תמרים נהי דפסק דבעי דין אכילה ולא דין ממון מ"מ עכ"פ בחלה איתא בברייתא דמביא בסוגיא זו דר"מ פטר מחלה ומפרש הש"ס משים דכתיב תרי זימני עריסותיכם. והרמב"ם פסק דאין מקדשין אח האשה במעשר שני רשום דמעשר שני ממון גבוה הוא וא"כ שפר יש לפטור מחלה והנה י"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי מקשה מחלה דהא התוס' כתבו בשבת בדף כ"ה בד"ה תתן לו ולא לחודו דלאבא שאול דכיון דכתיב תתן בעינן דיהא כדי נתינה ולאבא שאול הוי פרוטה וכתבו התוס' במנחות בדף ס' ע"א בד"ה מי בעינן שימה דקשה גבי תרומה נבעי עכ"פ לרבנן זית ולאבא שאול פרוטה והנה לפמ"ש המל"מ א"ל דבאמת היכי דהוי שיעור בעינן דיהי' עכ"פ שוה פרוטה ובכאן כיון דלענין ממון שפיר לא שייך נתינה דהא הוי לית בי' דין ממון וא"כ מ"ה פטור מחלה כמו שכתבו התוס' בבכורות בדף י"ב ע"ב בד"ה כיון דאלו מטמא ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ דכיון דאי אפשר להפריש מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור והנה אפילו אם נימא דלא כסברת התוס' מ"מ הא כתב המל"מ בהל' מתנות עניים דעכ"פ הוי הכל שיעור נתינה אם איכא כשיעור והנה איתא בחולין גבי דאינו נוהג אלא בצמר רחלים משום דכתיב לעמוד לשרת דצריך ליתן אם יש בו כשיעור כדין שירות וא"כ ה"נ אימעיט דכיון דאם יש בו כשיעור וכאן לא משכחת כשיעור וא"כ א"א להפריש מינה וב' לר' אבא שאול וא"כ דלמא ס"ל לר"מ כאבא שאול וא"כ מ"ה פטור דכיון דא"א להפריש מינה ובי' א"א להפריש ממקום אחר וכמו דכתבו התוס' הנ"ל בדף י"ב ע"ב ומה פריך הש"ס אך י"ל דהנה אם נימא כס' התוס' דתרומה טמאה הוי כמו דק משולחן גבוה קא זכו וח"כ האיך הוי הדין דנוטלין תרומה טמאה ונותן לכהן הא לא הוי דין ממון ועכצ"ל דלא כסברת התוס':

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה