איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת יומא
דף כט.
תוס' ד"ה אלא אפילו עולת העוף ועוד תנן בפרק תמיד נשחט דף ס"ג דקאמר ר"ש ושאר כל הזבחים בשחטן על החמץ בזמן פסח וכו' ומאי איצטריך להאי טעמא ק"ל דפטור משום דזבחים פסולין הן וי"ל משום דהנה ר"ש אמר בזבחים דף פ"ד דזבח ונסכים נסכים יודו משום דאין באין בגלל עצמו משמע הא באין בגלל עצמו הוי לא ירד אע"ג דאינו על המוקדם אלמא לא ס"ל כר"י דבעינן דוקא קא על מוקדה רק כה"ג וא"כ שפיר לכ"פ לר"ש מפלה ומלינה דהא אם עלה לא ירד ולא חל כלל האיסור והנה באמת כתבו התוס' ישנים במס' יומא דף כ"ט ע"ב דהנה אפילו אם היו מונח בכלי שרת מבעוד יום מ"מ כי מטא לילה דכיון דהשתא אינו ראוי בלילה ובלילה אינו מקדש כלי שרת והוי כמו שמונח בכלי חול וא"כ לפ"ז אם מביא האברים על המזבח בשעה שאינו ראוי המזבח לקדש הוי כמו שמביא על כלי חול וא"כ הוי כמי שסידרו הקוף וא"כ שפיר תליא בפלוגתא דר"י ור"ג אם בעינן דוקא ראוי למוקדה ואי לא בעין אפילו בפסולין ראוי למוקדה אלא כר"ג וא"כ הוי השתא זימנא וא"כ לפ"ז הוי נסדר כמצותו דבא צריך להביא השתא כדי דלא יעשה אח"כ עבירה:
ועי"ל קושיות התוס' משים דהנה הרמב"ם כתב בהלכות איסורי המזבח פרק שלישי אם עבר והקריבו אין לוקין מן התורה והקשה הכסף משנה דפריך הש"ס ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתנן מנין לכל פסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה ומשני ר' זירא הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה וא"כ כל באר פסולין חוץ ממחוסר זמן ילקה ותי' דאין כאן אזהרה רק דלא ירצה והס"ד הוי דליקי בשביל זה וכתב הלח"מ ואזלו הי' לו שום הכרח לזה הי' מקים לומר כן אבל אין לו שום הכרח וי"ל דהנה באמת התוס' כתבו בקידושין דהיכא דלאו דיש לו עשה הוי הלאו אלים ולא דחי יע"ש והנה התוס' הקשו בפסחים דף נ"ט ע"א והא לא הוי בעידנא ומשני שם התוס' דאין צריך בעידנ' לענין עקרית עשה ועוד דשוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ובנה זה אין תירץ מספיק דא"כ מה מקשה הש"ס מאי אלימא בשאר והנה דהאי עשה מהאי עשה הא בלא"ה הא לא הוי בעידנא וצ"ל דעשה הקל יהא נדחה אין צריד בעידנא קשה הא בכאן הוי להיפוך עשה דיש עמו הלאו בכ"מ דהא כיון דאינא עשה ממילא אית בי' הלאו דשור ושה לא ירצה כמו גבי אותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן ואפילו אם דחי וליכא פסול מ"מ העשה אלים כמו דיש עמו הלאו:
או דקשה לפי דעת התוס' בזבחים בדף ל"ג דאין עשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה וא"כ גם בכאן יהא עשה אלים ולא ידחה כלל א"ו דליכא גבי כלל ל"ת והנה כמ"ש דבאמת הא דדחי אע"ג דבאמת היכא דפסול לא שייך דיחוי דבאמת הפסול הוא מכח דחוי דכיון דאינו רשאי להקריב וא"כ כיון דבאמת אתי עשה ודחי לא הוי כלל דיחו והנה לפ"ז אפשר לומר דבאמת גם אזריקת דם יש עשה דעלי' השלם אך באמת דהנה מקשין הא כתב הפ"י דלאו הבא מכלל עשה נמי נדחה מפני העשה ומאי מקשה מאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה וי"ל לפ"ז דבאמת אם אמרינן דעשה שיש בו כרת דחי פשה ול"ת והנה הפ"י כתב דהיכא דאיכא ל"ת ועשה אינו דחי אפילו את העשה הוא לאו הבא מכלל עשה וא"כ בכאן איכא לאו דכל הפסולין והנה באמת הקרא איירי בהקטרה גבי תמיד של בין הערבים אך דילפינן דם מהקטרה כמ"ש המל"מ והנה בספר פנים מאירות לזבחים כתב דכיון דלא דע לא שיך דיחוי דהא לא ידע ונמצא שפיר הוי הלאו בלא עשה דהיינו אם בשפת זריקה לא ידע ונמצא לא דחי והשתא גבי הקטרה כיון דהשתא ידע ליכא גבי רק עשה וא"ל הא ג"כ השתא אין רשאי להקטיר והוי נדחה ע"ז שפיר משני מעלה ומלינה בראשו של מזבח וא"כ ממ"נ לא נדחה כלל ומאי דמשני בעוף ל"ק ג"כ דהא כל הפסולין בשור ושה נלמד בקרא דלא ירצה ולא בעוף דאינו תמות בעופות והקרא איירי בב"מ וכמו שפרש"י בחולין בדף פ' דכל הפסולין נלמד ממום ולפ"ז מתורץ הא דאמרינן דפסולין משום אחר תעיד של בין הערביים אפילו לר"י בנו שר"י בן ברוקה דס"ל מעלה ומלינה בראשו של מזבח מ"מ הפסול הוא שם משום דהא הזריקה הוי ג"כ בפסול כיון דשם לא שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת וא"כ שפיר משני רב פפא הא מני ר"א בפסחים דף ע"ג ע"ב דאמר הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין אע"ג דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עיקרה מ"מ הא הטעם כמ"ש מכח סתמא דקאי לשמה והשתא לא קאי כלל לשמה דהא פסול מכח תמיד של בין הערביים והנה שם ר"ש אמר במועד בשאר זבחים אפשר דאיירי במחוסר כפורים והקטרה האימורין לא מעכב באמת אך דאין רשאי להביא האימורין לידי פסול לכתחלה ומש"ה בלא דאתי עשה ודחי אינו רשאי להביא לכתחלה:
ובזה י"ל קושיות תוס' בר"ה דף ל' דאמאי לא אמרינן דנתקלקלו הלוים במוסף דא"ל דס"ל כחנן המצרי דאין דחוי אפילו בשחוטין וא"כ שפיר אחי עשה ודחי ל"ת וא"ל דמאי אלימא דהאי עשה מהאי עשה דלאו הבא מכלל פשה לא אלים נעשה וא"ל דהא יש ג"כ לאו דפסולין בלא ירצה דהא לא הוי שם פסול דהא אם הקריב הורצה וא"ל אמאי לא מוקי טעמא דר"י ב"ב של ר"י בן ברוקה כחנן המצרי דלא הוי דחי כלל וא"כ שפיר דחי י"ל כמ"ש לעיל. וא"כ מ"ט בפסחים דף פ"ג ע"ב שחט הפסח ואח"כ נודע שמשכו הבעלים את ידיהם וכמש"ל דע"כ הטעם משום דפסול דהוי לאחר תמיד של בין הערביים דא"ל דבאמת גם רב חסדא ס"ל דפסח לא בעי עיקרה והא דמיחיב לרב הונא אמר רב משום דלדידי' א"ל משום דקבעה חצות והוי נדחה משא"כ לרב פריך דס"ל ב"ח אין נדחין וכמו דמקשה באמת אח"כ הש"ס וא"כ ע"כ ס"ל דהוי דחוי דאפילו בב"ח נדחין ס"ל דהוי דיחוי ומכ"ש לאחר שחיטה וא"כ מש"ה לא מוקי להא דר"י ב"ב של ר"י בן ברוקה כחנן המצרי דס"ל בי' אין דיחוי כלל אבל המתניתין דר"ה אתיא שפיר כחנן המצרי דס"ל אין דיחוי וכמו דמוקי בזבחים דף ל"ד רבא גופא דס"ל דלא מעלה ומלינה בראשו של מזבח מתני' דזבחים דשם כחנן המצרי דס"ל דאין נדחין אפילו שחוטין ומש"ה הרמב"ם דפסק באמת דלא כחנן המצרי רק דהוי דיחוי ומש"ה כתב הרמב"ם דהקלקול הי' במוסף עצמו דלא הי' קרבין מוסף כלל ומתורץ הרמב"ם ממה דהקשר עליו המופרשים:
דף סב.
ת"ר עד שלא הגריל חייב וכו' אמר ר"ח הואיל דראוי לשעיר הנעשה בחוץ והקשה בתוס' ישנים אמאי אמרינן בזבחים דף ל"ד למעט קודם הגרלה הא חייב הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ וי"ל משום דהנה לכאורה ק' דהא התוס' כתבו בב"ק דעל כל שחוט חוץ אם אמרינן דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ל"ק מכי שחט פורתא תו אינו דחי' דגזה"כ הוא רק דלא יהא פסול אחר וא"כ קשה אמאי חייב דהא מכי שחט פורתא תו אינו ראוי נשעיר הנעשה בפנים דממ"נ אם ישהו עד לאחר כך הוי שהי' וא"ל דכיון דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ אי עלה לא ירד וא"כ ישחט השתא ז"א הם המ"ל מסופק דאם בשבת אם עלה לא ירד דאפשר דירד וא"כ בשבת ירדו ואימת לא ירדו בחול וא"כ הוי לא ראוי בו ביום ולא שייך אין מחוסר זמן לבו ביום ואך י"ל דנ"מ לדמים דלא ירד ואין צריך לקנח מעל המזבח או דהא הכלי אין מפסיק כדאיתא בזבחים וא"כ נ"מ אם יעלו בכלי אזי יזרוק אך בזה פלוגתא בזבחים חד תנא דפסיק דוקא כל הראוי לאישים וכן פסק הרמב"ם וא"כ בשם ירדו וליכא נ"מ ומשא"כ הך ברייתא ס"ל כתנא דלא ירדו ושפיר חייב ומתורץ קושיות התוס' הנ"ל:
ובזה מיושב הרמב"ם דפסק דחייב במלקות על שפיר המשתלח שראוי להתוודות ומשיג עליו הראב"ד מסוגיא דזבחים וכן הקשה הלח"מ מסוגיא דיומא דמשמע דבא להוציא ולפמ"ש מתורץ דבאמת דלכאורה האיך ס"ד דחייב קשה דמכי שחט פורתא אינו ראוי להגריל עליו דהוי שהי' בשחיטת פר ומפינם והקטרה וא"ל דהא אימעט כיון דהוי מעיקרא ראוי וכמ"ש רש"י לקמן (בזבחים דף קי"ד ע"א בד"ה בשלמא) וגבי רובע ונרבע דלא אימעט מפתח אוהל מועד רק במשכן דלא ראוי להקריב הואיל דמעיקרא הוי ראוי קודם קודם שנרבע אך באמת ממשכן דאימעט דאינו ראוי להקריב השתא אך י"ל כמ"ש לעיל משום דאין מחוסר זמן והוי שפיר לא ירד הדם וא"כ השתא נמי מיקרי עפ"י קרבן וא"ל א"כ ים לחייבו
והנה י"ל דבאמת לפי הא הוי מצי להקשות כן אך לא ס"ל דנתקלקלה בשחיטה אמרינן איגלאי מלחא למפרע דאמר רבא זאת הסברא בחולין דכ"ט ע"ב ור"ז לא ס"ל כן אך דעל סימן אחד בודאי חייב בחוץ אפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ וא"כ חייב דאיירי דשחט קנה בראשונה וחייב ע"ז דבשעת החיוב עדין הוי ראוי לפתח אוהל מועד אך גבי וידוי קשה לפמ"ש הרמב"ם דשעיר המשתלח אינו ראוי להיות טריפה מכח יעמוד חי וטריפה אינו חי' וא"כ מכי שחט פורתא הוי טריפה ולא הוי יעמוד חי ולמה חייב וע"כ צ"ל דבאמת הוי ס"ל כמ"ד טריפה חי' ואך הרמב"ם הא פסק טריפה אינו חי' ומשו"ה פסק דע"כ לו לרבות אתי וגזירת הכתוב דחייב דאילו להוציא לא צריך קרא ואו י"ל דלפי ה"א באמת הוי ע"ד ליוציא שעיר המשתלח והוי גזה"כ אע"ג דראוי לשעיר הנעשה בפנים מ"מ פטור קודם הגרלה:
והנה לפי"ז י"ל מה שהקשה בתוס' ישנים במסכת יומא דף ס"ג ע"א דהקשה הש"ס על מה דאמרינן כי אתא רבין אר"י פסח ששחטו בשאר ימות השנה וכו' והתנן מחוסר זמן וכו' שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטור וארב חלקי' בר טיבי' וכו' והקשו בתו' הנ"ל ל"ל לאתויי דר' חלקי' בר טובי' וי"ל משום דהנה כיון דישנה לשחטה מתחלה ועד סוף וא"כ אם התחלח השחיטה הי' שלא בעקירה וא"כ כבר נפסל וכמו דאיתא בחולין דף ל' ע"א גבי מנין וכו' נזרקה מפי חבירה כגון שנדחו בעלים וכו' ואי אמרת ישנם לשחיטה מתחלה ועד סוף ונפסלה בהתחלת שחיטה וא"כ לכאורה הוי פסול אחר בלא שחוטי חוץ אך אמרינן יוכיח סופו על תחלתו והנה מוכיח סופו על תחלתו אע"ג דלא חשיב כלום והוא בעצמו יודע דלא חשב כלום. וא"כ בפסחים בדף ס' דרבא רוצה להוכיח דשלא לשמו ולשמו כשר דהא סתמא לשמו קאי וכו' ומקשה ראב"א דלמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר וכו' וא"כ אם נימא כתירץ ראב"א דחילק בין סתמא לאמירה וא"כ בכאן נגד יוכיח סופו על תחלתו וא"כ הוי ג"כ סתמא אך המהרש"א הקשה על סברת א"ד יע"ש פסול דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים והקשה המהרש"א ה"נ הכשר דשלא לשמו אינו נוהג בכל הזבחים ותירץ המהרש"א דכשרין אלא דלא עלו אך משמע דמיקרי נוהג פסולין בכל הזבחים גבי הא דהקשה מה בין לאוכליו ושלא לאוכליו ולשמה ושלא לשמו יע"ש היטב בפסחים:
והנה באמת כתירץ המהרש"א שם ס"ל לרבא אך א"ל או כסברת ר"א בר אהבה דחילק בין סתמא לאמירה כן הוי נוכל לתרץ כקושיות המהרש"א אך דאח"כ איבעי' להו פסח ששחטו בשינוי בעלים אם מיקרי עקירה יעש"ה וא"כ אם נימא כפ' הך איבעי' דלא כפשיטות שפיר נוכל לשחוט שלא לאוכליו והוי עקירה וא"ל תו כקו' המהרש"א דבאמת שלא לאוכליו לא הוי רק בפסח וסתמ' שפיר הוי עקירה ומקצה אוכלין לא כשר רק ע"י הנך אוכלין יע"ש בתוס' דף ס'. וא"כ מש"ה חייב בפסח ומשא"כ באשם ואך כי מייתי רב חלקי' ורב חלקי' אמר סתמא וא"כ אמאי אמר סתמא שלא לשמו חייב הול"ל רק בהתחלת השחיטה הא בסוף מכבר נפסל וא"ו דאמרינן יוכיח סופו על תחלתו וכס' רבא בפסחים ומקשה הש"ס שפיר ומתירץ קושיות התוס' הנ"ל:
דף סג.
ופליגי דר' חלקי' תוס' ד"ה ופליגי וכו' בלא"ה הוי מצי לומר דרב דימי פליג ארב חלקי' וי"ל משום דהנה התוס' בזבחים בדף קי ד ע"ב בד"ה היתר במה לחבירו ויש ליתן טעם לרבא האיך מחוסר זמן הא כל מלתא. וי"ל משום דהא איתא בש"ך ח"מ סימן ר"ח (ובסמ"ע לענין ריבית יע"ש היטב) היכא דיכול לעשות בהיתר אפילו אי עביד באיסור לא שייך כל מלתא וכו' לא מהני. והנה כיון דנימא דלא חל קדושה עכ"פ קדוש קדושת דמים וזה מצי לעשות בהיתרה דהנה הדין הקדיש זכר לדמי נסכים קדוש קדושת הגוף וא"כ אם הקדיש השתא לאשם והוי קדוש לדמי אשם אם לא מצי להיות קדוש קדושת הגוף לאשם והוי נחת להיות קדושת הגוף לעולה כמו לדמי נסכים דהוי קדוש קדושת הגוף לעולה כל זמן דלא ראוי לאשם ואחר ל' דראוי לאשם הוי קדוש לאשם וזה יכול לעשות בהיתר אם הוי אמר כל ל' לדמי עולה ואח"כ לאשם וא"כ הוי קדוש כך אך דבעי לאמר לשם עולה דהא בריש זבחים מ"ש גיטין ומ"ש זבחים דזבחים סתמא כשר ומשני משום דזבחים בסתמא לשמן עומדין ומשא"כ בכאן דלא שייך דסתמא לשמן הן עומדין דלימא ימתין עד זמן דיהא ראוי לשמן לשם אשם ומשו"ה בעינן אבל אין הטעם משום עקירה וא"כ שפיר חייב אם שחט שלא לשמו בחוץ ומשא"כ אם שחט סתמא משום כי שחט פורתא אסרה כקו' הש"ס שם בזבחים סתמא ולשמו נמי פסול וא"כ כיון דאין הטעם משום עקירה לא שייך עקירת חוץ לא שמי' עקירה ומשא"כ בפסח בעי הטעם עקירה ושייך עקירת חוץ לא שמי' עקירה וא"כ באמת נוכל לומר דלא פליגי ארב חלקי' אך באמת הא איתא בר"ן דנדרים דף כ"ט ע"ב דאפילו אם אמר מעכשיו ולאחר ל' עולה והשתא שלמים תו לא פקע קדושת שלמים וא"כ אמאי הוי אח"כ אשם הא לא פקעה אך הא איתא בכ"מ בהלכות מעשה קרבנות ט"ו דין ז' דאם אמר לדמי לא אמרינן מיגו דנחית לדמי נחת קדושה דחל שלשים לא פקעה אך הא באמת לא חל לרבין דאם אמר לאחר ל' באגם אם לא אמר מעכשיו וכן איתא בכתובות בדף פ"ב פ"א והאמר רבין לא קנה ומשני דלא אמר מעכשיו וא"כ צ"ל דבהקדש הוי כמו דאמר מעכשיו וכדאיתא בתוס' דיבמות דף צ"ג ובר"ן דנדרים דף כ"ט וא"כ הא בהקדש לא שייך דהוי שיור דהא פשטה בכולה וא"כ לא מצי חל מעכשיו כלל וכלל דהא השתא לא היי שיור בהקדש דפשטה ממילא קדושה בכולה וא"כ לא הוי התחלה מעכשיו (ולא דעי לקידושין דבקידושין לא שייך פשטה קידושין דהוי דעת אחרת וכמו דאיתא בקידושין עש"ה) וא"כ לא מצי להיות אשם או דלרבי צ"ל דאין הטעם כמ"ש לעיל רק כמו שתירצו התוס' דאיכא לימוד דחל מקודם וא"כ שפיר בעי עקירה דהא הוי אשם ואפ"ה חייב בחוץ אלמא עקירת חוץ שמי' עקירה ופליג ר"י אר"מ ומשא"כ לר"ר היכא דהא רבין אמר דלא קנה בלא מעכשיו שם בכתובות ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל
דף סה:
תוס' ד"ה ומשום גזירה ימותו בא"ד והקשה הר"י הא נמי אמרינן משום גזירה ימותו בפרק התערובות דף קיז ע"ב דאמר כל הזבחים שנתערבו שור הנסקל אפילו אחת ברובו ימותו כולן ופריך ונכבשנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וי"ל משום דהנה התוס' בפסחים בדף ט' ע"ב התוס' מאי פריך ונכבשנהו דניידי הא הדין דאם לקח העובר בפנינו הואיל דנולד הספק במקום הקביעות לא אמרינן כל דפריש וכו' וי"ל משום דהנה רב אמר בדף ע"ה טבעת שנתערבו בין שטבעו ונפל אחד מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל איסורא ופריך ממתניתין ואמאי ימותו כולן נימא מכי מת אחד מהן הותרו כולן דהך איסורא דמית ופי' הב"ח דימותו בידים ולא שייך דקנסינן שוגג דהוי הופלה בידים דכיון דמצוה לעשות ולעת ומשני הוא דאמר כר"א ומתניתין אתיא כרבנן.
והנה הפוסקים מקשים דלהך טעמא דהוי ספק איסור דרבנן דען התורם ברובא בטל הא הוי מצד אחר בא שהוא מדרבנן והנה הפר"ח כתב דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דהוי בכאן איסור דאורייתא בודאי רק דפ"י ביטול הוי דרבנן ומש"ה לא אמרין ספק דרבנן לקולא דכיון דרק ע"י הביטול הוי מדרבנן ובזה מיושב קושיא מספק ביצת נבילה יעש"ה והנה הפוסקים מחולקים גבי כל דפריש מרובא פריש האיך דנפרש רק החצי וניכר דמאי דיש בתוך התערובות הוי חצי מזה דהוי כמו דאתא אלי' ואמר דבודאי הוי זאת היתר וא"כ גם השאר הוי היתר בוודאי וא"כ נ"ל דזה הטעם דמשו"ה פליגי רבנן כקו' הספרים משום דהוי מצד ביטול רק מדרבנן ולא אמרינן ספיקא לקולא וא"כ פריך הש"ש שפיר הכי ונפרש ונימא כל דפריש מרובא קא פריש מן התורה כיון דבאמת בטל ברוב מן התירה וליכא נ"מ והוי כמו דלא נודע קידם לזה נהוי דבטעו הוי נודע אי מטעם ביטול ברוב וא"כ הוי כמו שבא אלי' ואמר דזה הוא מן התורה הוי כן וא"כ השתא דנכבשנהו לא הוי מותר מן התורה מטעם ביטול רק מטעם כאילו אלי' ז"ל בא ואמר וא"כ כיון דהשתא אינו מטעם ביטול מן התורה מותר רק בל"ה ואזי שפיר אמרינן ספיקא לקולא ופריך שפיר והא ראי' יותר דאמרינן ס"פ לקולא הוי הטעם משים דהספק הראשין מותר מן התורה והספק השני הוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ פריך שפיר ונכבשנהו דניידי ואם שימות אחד מהן נימא דכל דפריש מרובא קא פריש והוי ספיקא דרבנן ולקולא לכ"ע ומתורץ קושיות התוס' בפסחים.
אך דקשה הא איתא בזבחים דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמר רבנן לא יקריב אם הוקרב לא מרצה והוי מטע' דיחוי והנה והנה משמע כיון דמדרבנן אין רשאי להקריב נדחה אפילו מן התורה דאל"כ קשה האיך שייך דלא הורצה מדרבנן ויקריב חולין בעזרה וא"כ כיון דמן התורה נדחה וא"כ הוי הספק נולד מן התורה קודם דניידי וא"כ לא מהני פריש לומר כל דפריש מרובא קא פריש דכיון דהספק נולד במקום הקביעות. אך י"ל דלא שיך לומר דנדחה דהא אפשר לומר דע"ז כי נכבשנהו ועל כל הבהמה אפשר שזאת הבהמה יורד דניידי ויהא זאת מותר וא"כ לא הוי נדחה וא"כ כיון דלא נראה כל בהמה וא"כ אפילו קודם שנייד יהא מותר עכ"פ מן התורה מותר ויהא מרצה דהא לא נדחה כלל מן התורה דכיון דהוי בידו למות ונכבשנהו דניידי ולסקי' מן התורה א' מן הבהמה וא"כ שפיר מקשה וע"ז שפיר משני הש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ אסור מדרבנן עכ"פ וא"כ נדחה מן התירה דכיון דאמר רבנן לא יקריב אם זרק לא הורצה:
והנה הר"י כתב לתרץ קושית הר"י דאורליינש דמש"ה בעוף משום גזירה ימותו דכיון דלא שייך רעי' בעוף וא"כ אם לענין גבוה עכ"פ מהני וא"כ לענין גבוה דלא יקריב הוי מהני הך גזירה משום שמח יקח מן הקבוע וא"כ הוי נדחה מן התורה דאסור להקריב מדרבנן גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מהני נכבשנהו דניידי וא"כ כיון דנ"מ לענין גביה קודם שיפרש הוי נולד הספק ונפקא מיניה לענין גבוה ואמרינן כי אכל חדא וחדא דילמא זה הוא הבהמה דאסורה ואם כן הוי נולד הספק ואסרה והנה מוזכר בפוסקים כיון דנ"מ לענין דבר אחד הוי כמו נולד הספק דכיון דיש נ"מ ואסרה ומש"ה לא אמרינן רעי' משום קו' התוס' בפסחים דכיון דנולד הספק ויש רמ קודם הפרישה ומתורץ שפיר קו' התוס':
והנה יש ליתן טעם אמא הוי הדין דאם הוי מדרבנן לא יקריב לא הורצה אפילו מן התורם (יש ליתן טעם משום דהיה) דהא כיון דהדין לא' הורצה וצריך להביא קרבן דהוי חולין בעזרה מן התורה יש ליתן טעם משום דהנה הדין דאמרינן בזבחים דף ב' ע"ב אמרינן זבחים בסתמא דקאי סתמא לשמה עומדת דהוי מצוה כדכתבו התוס' לחלק בגיטין דמש"ה לא קאי סתמא לגירושין דכיון דאין מצוה לגרש אפי' אם זינתה כן כתבו התוס' בזבחים דף ב' ע"ב וא"כ כאן כיון דמדרבנן פסול להקרבה וא"ב הוי מצוה לשמוע דברי חכמים ז"ל ולא הוי מצוה להקריב ולא קאי סתמא לשמה וא"כ כיון דבעינן מפורש לשמה והנה הדין בגיטין היכא דבעינן מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה כמו דכתבו התוס' בגיטין אפי' דבעינן דאמרי' התוס' בגיטין אפי' (דבעינן) דאמרי' ברירה מ"מ כיון דבגיטין בעינן וכתב לה לשמה מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה וא"כ כיון דהדבר ספק לא מיקרי מבורר לשמה וא"כ בכאן הא הוי ספק מי הוא זה דהוי חטאת אע"ג דהוי בטל מ"מ לא מיקרי חטאת וא"כ לא הוי מבורר לשמה ומש"ה אסור מן התורה ולא הורצה והוה כדאיתא במסכת ביצה דלא הוי של חבירו ומתורץ שפיר:
דף עג:
מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה קרבן שבועה נמי לא יחול והקשה בספר כפות תמרים א"כ לפ"ז לא מקשה מידי ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דהא ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ומכאן משמע דאם הוי אסור מן התורם בודאי לא חייל וקשה להר"ן וש"פ דס"ל דחייל אחצי שיע ר וי"ל משום דהנה תוס' מקשים בשבועות בדף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה ואע"ג דאיכא תנאי דל"ל איסור כולל כו' עוד הקשו שם בתוס' וא"ה ולוקי במפרש וד"ה וי"ל משום דהנה לכאורה לפי דברי התוס' בד"ה אלא הן סיכי משכחת לה דאיתא בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חי"ב אלמא דבאיסור כולל חל שבועה לבטל המצוה וא"כ קשה הא הרמב"ם פסק פרק ב' מהלכות שגגות כל העושה מצוה מהמצות ובכלל עשייתה נעשה עבירה שחייבין עלי' כרת בשוגג ופטור דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור והנה הא איתא בפסחים דיכול יהא יוצא בטבל ומסיק דלא יצא ומסיק שם דאתיא כר"ש דל"ל כולל וא"כ מאן דס"ל בירושלמי חייב ס"ל כולל וא"כ קשה הא הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכאורה י"ל דמכאן הוציא הרמב"ם פסק שלו דפסק דאין יוצא בטבל אפילו לרבנן דר"ש יע"ש אך לפי פשט הסוגיא לא משמע כן. וא"כ קשה וי"ל דאיירי דיודע דחייבין עליו לאו אבל אין יודעין אם חייבין כרת וא"כ ידע דליכא מצוה אך לר"ל קשה דהא בעינן דשגג בלאו וכרת וי"ל דמיירי דידע דאיסור עשה איכא גבי' וא"כ תו ליכא מצוה אך גבי חצי שיעור שפיר קשה וא"ל דידע מאיסור עשה דהא ליכא גבי' איסור עשה דנגד עשה איכא ג"ב איסור עשה דחצי שיעור וא"כ ליכא כולל גבי איסור עשה כמ"ש התוס' גבי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ועכ"פ דאין לוקה על הלאו דהלאו נדחה וא"כ כאן לאיפוך דליכא גבי' עסה אך באמת לר"מ בלא"ה א"ש דא"ל דידע באיסור לאו ולא באיסור קרבן אך לאביי דס"ל דגבי שבועה כ"ע מודו גם ר' יוחנן דבעינן שגגה בלאו וא"כ קשה והנה י"ל דזהו הפירוש דבאמת התוס' כתבו בשבת דף ס"ט ע"א דלרבי כ"ע מודו דבעינן ששגג בלאו וא"כ ה"פ דמוקי כד"ה ר"ל גם לרבי:
והנה י"ל ג"כ מתורץ קושיות התוס' השני דהנה התוס' כתבו דלא אמרינן כולל רק בשב ואל אעשה ולא בקום ועשה וי"ל הטעם משום דה תשב"ץ כתב דגבי כולל בעינן שיעשה שני עבירות וילקה שני לאווין וא"כ נגד קום ועשה לא משכחת זאת כלל דממ"נ אם אמר שבועה אחת דיאכל איסור והיתר וא"כ הדין אם נשרף האחת פטור לאכול השאר וא"כ ליכא גבי' כולל כמו דאיתא בספר כרתי ופליתי דאם לא יחול האיסור לא יחול ההיתר ג"כ לא שייך גבי כולל ואלא דשני שבועות לא אמרינן כולל כמו דאיתא בתשובת הריב"ש דכיון דהם שני שבועות:
ולפמ"ש לעיל ליישב קושיות תוס' יום הכפורים עפ"י הך סברא דהי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה י"ל ג"כ מאי דקשה דלכאורה משמע לקמן גבי נשבע שלא יאכלנה כולה מקודם ואח"כ נשבע שלא יאכל כזית דחל אפילו באמת על כל פורתא מכח חצי שיעור אלמא משמע דחל על חצי שיעור והטור גופא פסק דגבי נבילה אנו חל וי"ל דהטור פסק כרבי דבעינן ששגג בלאו וכרת וא"כ הטעם דליתא בהך דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה משא"כ גבי שבועה דליכא לימוד על חצי שיעור ומהיכי תיתי יהי' אסור חצי שיעור כיון דכוונתו איני רק על שיעור שלם אך עיקר הטעם הואיל וראוי לצרפו כמ"ש המל"מ בהלכות שבועות יע"ש וא"כ גבי שבועה הא הדין בכל כזית אם אכל מקצת בשוגג ומקצת במזיד פטור והנה התוספות יום הכפורים וכן הוא כמה פעמים בפוסקים דכיון דהדין הוא לעשות הוי כאלו אנוס ושוגג וא"כ אין מצרפו בשבועה וא"כ ליכא איסור כולל וא"כ מ"ה חל בשאר איסורין ושיהי' לא מקרי כלל עשה מצוה דליכא מצוה וא"ש אפי' לר"י עי"ל הא דמקשה בס' תוספות יום הכפורים הא דמקשה ביומא דבאמת לכאורה קשה הא גם בחצי שיעור שפיר משכחת בהן ע"י תנאי דשפיר חל כמו גבי שבועות שוא וא"כ אפילו לענין שבועה משכחת הן אם אכל אח"כ התנאי בשוגג אך באמת אם אכל התנאי בשוגג בלא"ה פטור דבעינן האדם בשבועה אך משכחת לי' אם בשעת אכילת התנאי ידע איסור בלאו ולא בקרבן ולרבי כ"ע מודו דבעינן ששגג ג"כ בלאו ומש"ה א"ש דמוקי לה כד"ה ומתורץ קושיות התוס':
והנה משמע בשבת דכתב הפ"י ואפשר דליכא עשה וא"כ אם לא ידע הוי טעות וא"ל דהוא הי' סובר דאית בי' עשה א"ו כ כיון דבאמת ליכא עשה וח"כ אם הי' יודע דליכא עשה הוי עשה וא"כ לא מיקרי שוגג וא"כ א"ש מ"ש לעיל כיון דליכא עשה גבי איסור נבילה דאם נשבע שיאכל וא"כ פטור מקרבן: