איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת ראש השנה
דף ל:
ר"ה דף ל' ע"ב ומסכת מנחות דף ס"ח ע"ב תוס' בד"ה בשטת ר"י אמרה ותימא מנלן לר"י ור"ל דפליגי שום תנא עלי' דר"י וכו' וע"ק דממ"נ מקודם הוי ס"ל דלא מוכח ממתניתין דרק בזמן שבית המקדש קיים אין האיר המזרח מתיר והוי ק ה לי' ותירץ דגם באין בה"מ קיים אין האיר המזרח מתיר וא"כ הוי קשיא יותר חזקה וי"ל משום דהנה הרמב"ם כתב לשון המתניתין כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר והנה הלשון משמע דבדיעבד פסול דכן מוכח הלשון מדמוכיח הש"ס מינה. וי"ל דהכי דייק הש"ס משים דבמתניתין דלקמן קתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר. ולכאורה קשה דהא התוס' בדף פ"ד ע"א בד"ה שומרי ספיחים בשביעית וא"ת הא לרע"ק בעינן ממשקה ישראל. ותירצו התוס' דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל. והנה ביבמות בדף ל"ב איתא שם פלוגתא דאמרינין דאיסור שבת הותרה רק לכהן אבל לזר קאי באיסור שבח וא"כ אם התירה לא הותרה רק בשביל מצותו בכך דהוי הדין דהואיל לכתחילה הוי מצותו בכך דיביא מן החדש וא"כ כשהיא מביא מאי דלכתחילה אינו רשאי ק לכתחילה דהיינו מבית השלחין ומבית עמקים וא"כ לא הותרה התורה מאי דאסור משום ממשקה ישראל דכיון דלא עביד כדין דלכתחלה דיהא שייך מצוותו בכך דלכתחלה צריך להביא מן החדש דכיון דבאמת לכתחלה אין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ הוי כמו שם לענין זר דלא הותרה שבת וא"כ בדיעבד אינו יוצא מכח ממשקה ישראל ומש"ה שפיר מוכח דגבי עומר פסול בדיעבד אפילו מן הישן דאל"כ קשה הא קתני לקמן דאין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ ע"כ איירי מן החדש דמן הישן בלא"ה אינו מביא לכתחילה אפילו משאר מקומות וא"כ אם נימא דבדיעבד כשר גבי עומר קשה דכיון דקתני בכאן דלכתחלה אינו מביא מן הישן וא"כ סיפא דאין מביאין מבית השלחין ועמקים ע"כ איירי בחדש קשה א"כ ליפסל מכח דכיון דלא שייך ממשקה ישראל דכיון דלא הוי ממשקה ישראל ואמאי קתני סתמא דאם הביא כשר דמשמע אפילו הי' לו מן הישן משל שאר מקומות אלא ע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דגם בדיעבד פסול ישן גבי עומר וא"כ שפיר הותרה מכח דהוי מצותו בכך דאי מן השלחין הוי רק לכתחילה ומן הישן אפילו בדיעבד הוי פסול וא"כ מתורץ הרמב"ם אך למאן דס"ל באמת דרק לכתחיל' אין מביא מן הישן גבי עומר וא"כ לכאורה באמת קשה אמאי הוי בדיעבד כשר וא"כ ע"כ י"ל הכי דבמנחות בדף ה' כי בעיון למילף שם ק"ו איתא שם מליקה תוכיח ופריך שם מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירשו התוס' שם דקדושתה גורמת דהוי מליקה ורש"י פי' וכו' וא"כ הכא אם ס"ל דבעינין שאין בה"מ קיים האיר המזרח מחיר וא"כ ע"י דהוי הך התבואה קודש עי"ז נאסר דאם לא הוי קדש והוי כמו בזמן שאין בה"מ קיים וא"כ ל"ק מכח דהוי ממשקה ישראל דממ"נ אם נימא דאין ראוי להביא קרבן הוי שרי רק דע"י קדושתה עי"ז נאסר וא"כ ל"ק מכח ממשקה ישראל אך אם אמרינן דאין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ ע"כ צ"ל באמת דתמיד האיר המזרח מתיר שפיר הוי משקה ישראל דזה עד הביאכם הוי למצוה בעלמא. וא"כ זה באמת הפי' דלא תקשי לר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ממתניתין דבאמת הם פליגי אך הך תנא דס"ל דלכתחלה רק אין מביאין מן הישן ובדיעבד כשר וא"כ מוכרח דס"ל האיר המזרח מחיר דאל"כ הוי פסול מן השלחין ומבית העמקים מכח דלא הוי ממשקה ישראל ולא שייך דהוי מצותו בכך. אך י"ל דלמא בזמן שאין בה"מ קיים האמת דהאיר המזרח מתיר וא"כ שפיר שייך קדושתה אוסרתה דלולי הקדושה הוי כאין בה"מ קיים ע"ז אמר דבאמת כר"י ס"ל וא"כ אין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ לא שייך זו הסברא דקדושתה אוסרתה אלא ע"כ דס"ל להך חנא דס"ל דבדיעבד כשר מן הישן דהאיר המזרח מתיר ולא שייך ממשקה ישראל ושפיר מתורץ קושיית התוס' וגם הקושיא השני' הנ"ל:
ב והנה י"ל אהך דינא דקתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר קשה דא"כ יהי' פסול מכח דהא בעינן ממשקה ישראל ובעומד לא הוי ממשקה דהא אסור להדיוט וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך ד"ל דאי אפשר בענין אחר הא להך מ"ד דס"ל דאם הביא מדאשתקד כשר וא"כ לא הוי מצותו רק מכח לכתחלה וכיון דגם השתא לא עביד מאי דמצוה לכתחלה פסול אך לפמ"ש המהרש"א ביבמות גבי זר הוי א"ש דכיון דעדיין הא היתר להביא מדהשתא וא"כ כיון דעדיין הותרה הותרה אפילו בענין דלא הוי מצוה כן אך אם אמרינן דאין רשאי לקצור ביום הוי קשה אך י"ל דבהמות להך מ"ד אינו כשר בדיעבד רק מדאשתקד וא"כ שפיר הוי ממקום שאי אתה מביא אפילו בדיעבד ואין צ"ל דס"ל כסברת התוספת דכיון דלכתחלה אינו מביא והנה י"ל לפ"ז דברי הרמב"ם דפסק כלשון המתניתין וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר. וי"ל דה"פ משום דבאמת כיון דקתני דלכתחלה אין מביאין מן הישן ובסיפא קתני אין מביאין מבית השלחין וקאי נמי על עומר יע"ש בחי' קשה דע"כ איירי בחדש דבישן בלא"ה לכתחלה אינו רשאי קשה ואמאי הוי כשר בדיעבד בעומר ת"ל הא לא הוי ממשקה ישראל וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך דהיינו לכתחלה קשה הא בכאן הוי לכתחלה אינו רשאי לעשות כן א"ו דבדיעבד ג"כ פסול ומתורץ קושיית הכ"מ על הרמב"ם שפיר:
ג והנה אם נימא דהא היכא דחייב באחריות שפיר מקרי שלו וא"כ מ"ם אינו פטור מתרומות מעשרות דאם הקדיש לגבוה דהא ח"ב באחריות. והנה איתא בפסחים גבי עיפה ובכור דכתבו דכיון דהוי מתחלה שלו ועדיין הוי חייב באחריות ומיקרי שלו ע"ש והנה בלא"ה מקרי שלו דהא יכול לפדות שוה מאה מנה בפרוטה אך זאת לא הוי רק בעלים וכמו דאיתא בשטה מקובצת לב"מ וא"כ מקרי שלו וכמו דאיתא בבכורות גבי פטר חמור דכיון דביני וביני הוי שלו מש"ה מקרי ברשותו יע"ש ואך דהא הדין דהמקדיש תמימין לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם וא"כ תו אינו ראוי לפרות אך דכיון דלכתחלה א נו רשאי להקריב מיד תו שפיר ראוי לפדיון וא"כ שפיר נ"מ דמאי דלכתחלה אינו רשאי להביא חייב בתרומות ומעשרות וא"כ גם בדיעבד פסול משום משקה ישראל דכיון דלא נטל מינה תרומה ומעשרות. ובזה אפשר י"ל קצת קו' הפ"י בר"ה דמקשה שם ליהני ר"ה לשתי הלחם והקשה הפ"י הא אם הביא בדיעבד כשר:
גם לענין איסור שביעית דכתבו התוס' במנחות בדף פ"ד ע"א בתוס' ד"ה שומרי ספיחים וכו' דלא הוי קצירך לענין שביעית דהוי דהקדש ואז הוי חייבין באחריות. וא"כ לא מיקרי הקדש וא"כ אסור וא"כ לא אפסדי' להקדש כנוס ומש"ה פטור מאחריות ובזה מיושב וכעין זה כתב בס' אבן העזר בפסחים דף ק"ט ע"א יע"ש והנה ה והנה ה"פ בש"ס מכח אין מביאין מבית השלחין וכדלעיל אך אם אמרינין דגם בזמן שבה"מ קיים האיר המזרח מתיר וא"כ ל"ק ואך הסוגיא קאי לרב ושמואל דבזמן שבה"מ קיים הוי דוקא עומר מתיר פריך שפיר דהא מוקי התקין ר"י בן זכאי כמ"ד דאין האיר המזרח מתיר אך הרמב"ם דפסק דלא כר"י ור"ל דבזמן שבה"מ היו קיים ושיבנה במהרה בימינו נמי האיר מזרח מתיר רק כרב ושמואל פרק עשירי מהלכות מ"א ולכאורה באמת קשה אמאי לא פסק כר"י נגד רב ושמואל אך מדסתם הש"ס קאי אליבא דס"ל ומש"ה פסק כן הרמב"ם אך זה דוקא בעומר מוכח כן אך לא בשתי הלחם והוי כתירץ הלה"מ רק דהלה"מ נשאר בקושיא ממ"נ אם מוכח מהך לשון גם הא על שתי לחם קשה ואם לא מוכח גם על עומר לא מוכח כן ולפמ"ש לעיל מתורץ:
והנה י"ל קושיית הפ"י במסכת ראש השנה לפ"ז דהקשה מאי מקשה הש"ס ליתני ר"ה לשתי הלחם דהא בדיעבד כשר. וי"ל דהא התוס' מקשים במנחות האיך מביאין מן המשומר דהא בעינין ממשקה ישראל וכתבו התוס' דמצותו בכך ואכמ"ל:
והנה באמת מה דתירצו התוס' דגם בלא"ה בעומר לא הוי ממשקה ישראל כל השנים למ"ד דאין המזרח מתיר בזמן שבה"מ קיים. וא"כ הוי הפי' דאין איסור שביעית חל על איסור חדש דהוי מקודם שנשתמר אך אם אמרינן דהאיר המזרח מתיר אפילו בזמן שבה"מ קיים הוי שפיר קשה הא בעינן ממשקה ישראל. ואך אם אמרינין דבזמן שבה"מ קיים אסורה אך בזמן שאין בה"מ קיים שיבנה במהרה בימינו שרי אזי לא קשה דהוי קדושתם אוסרתה ומשא"כ אם רמא דהא אפי' בזמן שאין בה"מ ק ים שיבנה במהרה בימינו נמי אסרה:
וכללא דמלתא אם בזמן שבה מ קיים אסורה הא לא"ה שרי הוי קדושתה אוסרתה ומשא"כ אם נימא דאין בה"מ קים נמי אסורה אזי אין קדושתה אוסרתה ונמצא דמביא ראי' דבזמן שבה"מ קיים אין מתיר האיר המזרח וא"כ קשה קושיות המ"ל ולא שייך חי' הנ"ל דהוי אסורה דהא אין איסור חל על איסור א"ו דליכא איסורא אך א"ל דהוי קדושתה אוסרתה אך דכיון דהוי ממ"נ מאן דס"ל אסורה בזמן שאין בה"מ קיים ולא הוי קדושתה אוסרתה א"ו דשרי אך אם נימא דמצי להביא מדאשתקד ולא שייך קדושתה אוסרתה אך אם אמרינין דבשל גוים אינו נוהג חדש וה"נ בשל הפקר וא"כ אתיא בבת אחת ולא שייך דאין חל. והנה י"ל על קושיית הפ"י בר"ה דנ"מ אם הוי מצוה שלא להביא קודם לשתי הלחם דה"פ כלי שרת אין מקדשה אלא בזמנה דמצוה לכתחלה בעי"ט אך בוודאי חביבה מצוה בשעתה ושפיר נ"מ להך מלתא הרמב"ם פסק בהלכות שופר פרק א' דן ג' שופר של גזלינא שאין המצוה אלא בשמעת קול וכו' וכן שופר של ע לה לא יתקע ואם תקע יצא בה שאין דין מעילה בקול וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו. והקשה הלח"מ דהא בש"ס איתא שיפר של עולה יצא דכיון דמעל יצא לחולין והלא קול אין בו דין מעילה ורבא נמי לא אקשה אלא אימת מעל וי"ל משום דהנה התוס' מקשים אמר רב יהודא בשופר של פ"א לא יתקע ואם תקע יצא ותימא מ"ש משופר של שלמים לר"י לא יצא. והנה התוס' בחולין כתבו להך גירסא דגריס ר"י קשה ל"ל למימר דבשופר של עיר הנדחת לא יצא מכח דכתית מכתת שיעורי'. ת"ל דהא רב יהודא ס"ל מצות ליהנות ניתנו נהוי דאיירי בשופר של ע"א לאפר בטול.
אך י"ל משום דהנה באמת סגי' דלר"י מצות ליהנות נתנו ומאי הוי וי"ל דהוי הפי' ומש"ה לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אפשר לצאת בלי עבירה. אך הפ"י כתב דמשו"ה ביו"ט שני לא שייך מצוה הבאה בעבירה משום דהא ל"ח רק היכא דאי אפשר לצאת. בלי עבירה. ומשא"כ ביו"ט שני דהא מצי לצאת בלי הגזל העבירה שעשה רק דנהוי שואל שלא מדעת. והנה הדין בפסחים דאפשר ולא קא מכוון שרי לר"ש וא"כ אם נימא דמצות אין צריכות כוונה וא"כ אפשר לצאת בלי עבירה דלא יכוון לצאת ולחד דעה אפילו אם כיוון דווקא שלא לצאת יצא. אך בסתמא בודאי יצא וא"כ אפשר לצאת בלתי העבירה. אך אם נימא דמצות צריכות כוונה לא קשה. אך הב"י כתב בדעת הרמב"ם דהיכא דלא ידע שהוא יו"ט שפיר יצא אפילו למ"ד מצות צריכות כוונה דהא עיקר אמאי לא כיון ומשא"כ כשסבור שהוא חול לא שייך זאת וא"כ בכאן לכ"ע יצא דהא לא מצי לכוון דאם הוי מכוון הוי מצוה הבאה בעבירה. ולא הוי יצא וא"כ לכ"פ יצא בסתם. ובזה מתורץ קושיית התוס' דהקשה אמאי לא מקשה ממתניתין דלולב לא יצא ומייתי מברייתא ותירצו התוס' הואיל דבברייתא איתא שופר גם כן ובהך ברייתא שמביא קידם איתא גם כן שופר ולולב והקשה המהרש"א ובספר כפות חמרים והיא גפא תיקשי. מקודם אמאי מביא הך ברייתא לח מייתי מתניתין דלולב אך באמת י"ל משום דהנה באמת תיקשי מאי ופריך על רבא דאמר שם גבי עפר אם כיסה בעפר עיר הנדחת. דבאמת הא רוצה בקיומו הוא ג"כ אסור וכתב הפר"ח דדוקא בע"א הוי הך הדין. משום דצריך לאבדה דוקא. ומ"ה בשופר ולולב לא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה הואיל דרוצה בקיומו הוי אסור ומשא"כ בעפר עיר הנדחת דכבר נעשה עפר ותו אין צריך יותר לאבדה וא"כ לא שייך רוצה בקיומו. אך באמת מקשה שפר דהא בלא"ה קשה האיך שייך מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר למעבד בהיתרא דלא יכוון וכמש"ל. אך באמת פסוק רישי' אסור ומשא"כ אם האיסור הוא משום רוצה בקיומו וא"כ באמת האיך דלא כיון לא שייך רוצה בקיומו. וא"כ בוודאי שרי וא"כ אמאי אינו יוצא ומשא"כ בלולב ל"ק דהא באמת ניהו דלא יכוון מ"מ הא אינו יוצא ביו"ט הראשון רק אם כיון לזכות וא"כ ממ"נ בשעה שכיון הוי רוצה בקיומו של איסור וא"כ אי אפשר לצאת בלחי עבירה וא"כ לא קשה מלולב. וכן הא דמקשה מברייתא דלולב הוי הפי' דקתני שופר ולולב בחדא ברייתא וא"כ כיון דבלולב הוי הפי' דלא יצא הוי שופר גם כן וקשה משופר ומש"ה משני דגם בלולב הוי הדין כן דיצא והקשו התוס' אמאי בתר הכי לא מייתי מתניתין וע"ז מתרצים התוס' שפיר דהואיל דבהך ברייתא גופא קתני שופר גם כן. ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א והכפות חמרים הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ דהא המל"מ כתב דאם הפסיד אתרוג גופא דצריך לשלם אתרוג היפה. משים דיכול למוכרו למצוה וא"כ זה מיקרי ג"כ הנאה דהוי צריך דצריך לשלם ולפמ"ש מתורץ דבאמת הא דאסור להשתכר באיסורי הנאה הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא אסור פסיק רישי' לחד דיעה אע"ג דישראל עושה. וא"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דהוי מצי לעשות בהיתרא שלא באיסורא. וא"כ כיון דמשכחת המצוה לצאת שלא באיסורא לא שייך מצוה הבאה בעביר' וא"כ שפיר מתו' הרמב"ם משום דבאמת הפלוגתא דר"י ורבא דהוי עכ"פ בעולה הוי משום דהוי עכ"פ איסור דרבנן בקול ואם כן אם מצות ליהנות נתנו והוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דהא משכחת דיהא יוצא בלא עבירה דהיינו דלא כיון.. ואך אפילו אם מצות צריכות כוונה מ"מ הוי דוקא בשמיעה אבל בזה דעשה מעשה אין צריכה כונה (ועיין לקמן בד"ה והנה התוס' כתבו בסוכה) דהא תוקע בכאן בעצמו ואך דע"ז י"ל משום דאיכא עוד טעמא דחמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפילו באסור דרבנן. ומש"ה לא יצא וא"כ מש"ה הוי ס"ל לר"י דשפיר מעל ומשני דלא שייך דהוי קול בעלמא משים דבאמת הוי הפירוש אע"ג דתקע בעצמו מ"מ הא מצי לצאת בשמיעה ומשא"כ בכאן הא בשמיעה לא הוי יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וא"ל דהוי מצי לצאת שלא בעבודה דהוי בסתם שלא בכוונה הא אם הוי שמיעה לחוד הוי בעי כוונה וא"כ ע"כ הוי הא דיוצא הוי מכח דחקע בעצמו ועשה מעשה וא"כ שפיר מעל וא"כ לא קשה מכח כל מלחא דאמר רחמנא לא תעביד כיון דבאמת עי"ז יצא מקודם והוי כמו דמהני במכר מכח דיצא הקדש לחולין ונקנה המקח ה"נ בכאן כן הוי סברת ר"י ורבא אמר דבאמת הא דמהני שם במקח דהוי גזירת הכתוב דכיון דבדעתו לצאת מרשות לרשות וכמו דאיתא בתוס' דב"מ דף צ"ט צא לחולין וכיון דיצא לחולין ממילא נקנה המקח לאחר שיצא לחולין ומשא"כ בכאן אימת יצא לחולין לאחר התקיעה ואי אפשר לצאת וא"ש במאי דהוי סבר רב יהודא ומקשה רבא שפיר. והרמב"ם הא פסק מצות לאו ליהנות נתנו ואזי אין צריך לומר הך סברא מכח דהוי יצא שלא בכוונה והוי דוקא ע"י מעשה דתקיעה ומש"ה הוי מצי לצאת בשמיע' והוי קול ובקול ליבא מעילה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התוס' על הא דאר"י בשופר של פ"א יצא. וי"ל דבאמת הא לא שייך מצוה הבאה בעבירה דאפשר לצאת שלא בכונה. אך דהוי פסיק רישי' אך בדרבנן לא איכפת לי' פסיק וא"כ שם בשופר של בקדש ס"ל לר"י דהוי מדאוריית' וכתירוץ הלח"מ ומשא"כ בכאן דהא אם אמרינן דבאמת דשברים ממילא שרי רק דגזירה דלמא אגבה והדר וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן ובדרבנן פסיק רישי' שרי וא"כ שפיר מועיל שלא בכוונה וא"כ כיון דיכול לעשות ולצאת שלא בכוונה מש"ה יצא. והיה הא דאמר בעיר הנדחת מ"ט מכתת שיעורי' והנה צרך מש"ה לומר כן דנ"מ אם רצה לצאת בשמיעה ושמיעה הוי אפשר רק מדרבנן ומתורץ קושיית התוס' הנ"ל. (ובזה מיושב הרמב"ם דכתב גבי ציצית אינו יוצא בצמר של ע"א הוי הפי' משום דהוי עכ"פ איכא איסורא דרבנן ולא שייך לומר דלא כיון).
והנה מיושב הרמב"ם בהלכות לולב דכתב דווקא באשירה אינו יוצא ולא חילק בין אשירה דישראל לנכרי בכולן אין יוצא ובלולב לא חילק ג"כ בין ישראל לנכרי. וכתב בכולן דיוצא (ובלולב כתב בכולן דיוצא) וי"ל דהנה איתא אבעי' בע"א דף ג' ע"א גבי אם בטלה לתקרובת ע"א דאין לה ביטול אם מהני ביטלה לענין טומאה. אע"ג דתקרובת פ"א אין לה ביטול אין ביטול לאיסור דאורייתא אבל לטומאה דרבנן אפשר דמהני ביטול ואיתא בתיקו והנה בספיק' דרבנן ק"ל לקולא וא"כ באמת הוי איסורא מכח דרוצה בקיומו ואסור בכל איסורי הנאה לחד דיעה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כמש"ל יעש"ה. אך דאפשר שלא יכוון. אך דקשה הא צריך לזכות בו. וא"כ אם נימא דישראל יהא מצי לבטל וא"כ שפיר מצי לזכות בו לאחר ששיבור בשעת מעשה הגבה דיזכה לאחר ששיבר רוצה לזכות בו מהשתא לאחר שישבר אך דלא מהני ביטול ישראל לא מצי לבטל אך אם אמרינין דשברים ממילא בטל וא"כ אמאי אין ישראל יכול לבטל וע"כ צ"ל מכח גזירה דלמא אגבה ישראל מעשה פ"א של ישראל. ושל ישראל אין לה ביטול או דשברים ממילא לא בטלה וכ"פ הרמב"ם דשברים ממילא לא בטלו. אך דכתב הב"י בשם הרמב"ן היכא דנשתברה עיקר ע"א בטלה ממילא או שברים של שברים יעש"ה. וא"כ שפיר משכחת דיזכה בשביל אח"כ דישבור וא"כ הוא א נו רוצה בקיומו רק לאחר שנשבר גם העיקר ואז השברים ממילא שרי וא"כ לא עשה א אסור. אך הגזרה שגזרו חכמים דלא מהני ביטול עכ"פ בדרבנן מהני ביטול כמו דאיבעא דלעיל דאיתא בע"א נ"ב יע"ש היטב. וא"כ לא הוי עברה דרוצה בקיומו דגבי דהוי ישראל לענין איסור דרבנן מהני ביטול רק דהוי שבר לעיקר ודלא נשאר העיקר הא אם נשאר העיקר בלא"ה ישראל לא מצי לבטל ושם בפ"א איירי דנכרי מבטל והא ראי' דאמר בע"א לא תבעי לך דמהני ביטול וזה דוקא בנכרי דישראל לא מצי לבטל ומש"ה בלולב שפיר יצא אפילו בע"א של ישראל מכח כיתותי מכתת שיעורא דלא שיך בישראל וכתי' הכפות תמרים דכיון דאין צריך שריפה בשל ישראל רק גניזה לא שייך כיתותא מכתת שעירא. וכקו' התוס' ביבמות והוי מצוה הבאה בעברה לא שייך כיון דאפשר שלא בכוונה ואע"ג דהרמב"ם פסק כמ"ד מצוות צריכות כוונה בכאן כ"ע מודו משום דלא יכול לכוון משים דאם יכיון לא יצא וכמ"ש לעיל יעש"ה. וא"כ כיון דעכ"פ משכחת בזה דהוי שלא בעברה ויצא לא הוי מצוה הבאה בעבירה ויצא השתא גם כן וא"ל האיך יזכה דבעי זכי' וא"כ הוי רוצה בקיומו י"ל דמשכחת שיזכה אחר ש בטל ויעשה שברים דלא יהא נשאר אפילו עיקר ומהשתא הוגבה שיזכה בעת ההיא וא"כ עיקר רוצה בקיומו הוי לאחר הפת ההוא ולענין איסור דרבנן שפיר מהני ביטול אפ לו בשל ישראל ומש"ה כתב הרמב"ם דבלולב יצא ולא חולק בין ישראל לנכרי כלל ומשא"כ באשירה דהא לא שייך דביטלה לעיקר דהא כל מעט ומעט גדול ולא הוי עקר רק כל מעט ומעט הוי בפ"ע העקר וא"כ לא שיך דשברים ממילא בטל וישראל לא מצי לבטל ומש"ה אין יוצא בשל אש רה ובין דעכו"ם ג"כ משום דהא עכ"פ רוצה בקיימו וא"ל דהוי שלא בכוונה קשה הא בעי זכי' וא"ל ד זכה לאחר שנעשה שברים הא ישראל לא מצי לבטל רק אם עיקר נשבר ובאש רה לא שייך עיקר דליכא כלל חילוק ומת רץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:
והנה. מכח ראם לא מכוין הוי פסיק רישי' לפמ"ש הפ"י בפסחים ואם הוי שב ואל תעשה לא איכפת לי' בפסיק רישי' וא"כ יש חילוק בין שומע דלא עביד מעשה וכמו דאיתא שם בפסחים דף ק"ל דק ל הוי לא עבד מעשה וא"כ לא איכפת לי' בפסיק רישי':
ומש"ה אמר גבי עיר הנדחת הטעם דהר כתותי מכתת שיע רס משם דנ"מ אם שמע אזי הוי אפשר לקיים מ"ע בלא איסור דלא יכוון ושם לעיל גבי עלה הוי הפי' דתוקע בעצמו ועוד נ"מ אם יש שופר אחר וא"כ לא הוי פסיק רישי' וכמו דאיתא בסוכה דף ל"ג פ"ב וא"כ נ"מ היכא דיש לו שיפר אחר ואעפ"כ פסיל משים כתותא מכתת ש שיעורא ושם לעיל איירי דלא יש שופר אחר וא"כ מתורץ שפיר קושיות התוספות הנ"ל:
והנה הא דאיתא בחולין דשופר מיכתת שיעורי' הוי איירי בתקרובת ע"א דכתותי מכתת שיעורי' דלא מהני ביטול ובמאי דאמרינן בלולב בסוכה באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעורי' הוי הפי' דר"ל דאיירי באמת בשל ישראל ואך דהוי באמת דכיון דלא מהני ביטול דישראל דהוי שברים ממלא דכיון דלא שייך ממילא דעיקר בטלה דמעט מעט נאסרה אך דבאמת עדיין יש לו.
והנה הפי' דבאשירה דמשה דוקא דגזירת הכתוב דהוי בשריפה והנה כללא דמלתא דבאמת זה הטעם לא שייך דהוי כתותי מכתת שיעורי' בשל ישראל משום דג"כ בשל ישראל לא שייך כתותי מכתת שיעורי' כמ"ש בס' כפות תמרים דלא הוי דין בשריפה והנה של נכרי אע"ג דזכה ישראל ל"ק קושית התוס' דהוי של ישראל דבאמת לא שייך כתיתי בשל ישראל וג"כ אם הישראל בטלה הוי כמו ממילא והנה שם כיון דהוי בפני ישראל שם דכמו דאיתא שליחותו של ישראל כמו ראוי לאלהות הרבה וא"כ דוקא בשריפה ולא מהני ביטול אפי' של נכרי:
והנה מ"ה אם באמת אפילו כבר זכה הישראל מ"מ לזה מהני ביטול דתו אין צריך שריפה דעע"ג אם נחשב כשל ישראל ושל ישראל אין צריך שריפה שריפה ורק אם הוי פלחי' בשליחות שלישראל אזי הוי דומיא דאשרה דמשה וצריך שריפה:
והנה מספר כפות תמרים משמע דגרסינן הכא באשירה דמשה עסקינן א ובאמת אין הטעם מכח כתיתי מכתת שעורי' רק כוח כתב טעם אחר ולפמ"ש הוי בטעם מכח מצוה הבאה בעבירה ומכח רוצה בקיומו והוי דוקא נמי דומיא דאשירה דעיר הנדחת דלא מהני ביטול כמו בעיר הנדחת ה"נ לא מהני ביטול בי' מכח נדחה, ומ"ה פסק הרמב"ם דאם הוי דיחו הוי פסול אפילו נתבטלה ביו"ט אע"ג דלפמ"ש הוי הפי' דהוי רק ספיקא דרבנן והוי לקולא מ"מ כיון דהוי דומיא דעיר הנדחת דלא מהני ביטול ומכח דהוי נדחה (בטל) ולא מהני תו לקיים המצוה הביטול ומעיקרא הוי איסור מכח רוצה בקיומו והוי מצוה הבאה בעבירה:
(אמר הכותב המעתיק לזכרון כי מד"ה והנה איתא בסנהדרין עד ד"ה דכיון דאפילו היא משני דפין אשר לא ידעתי לאיזה מקום שייכים):
והנה איתא בסנהדרין דבעינן מעשה בקרבן וכאן הא תליא במחשבה אם הוי כוונתו שלא לצאת ולא הוי יוצא לחולין וא"כ אינו חייב כרבן אך באמת אעפ"כ ע"י מעשה יוצא והנה הפי' דמחולקין רבא ור"י א בהנך דיעות דאיתא בש"ע בתחילת תקיעה הוי יע"ש היטב:
(זה שייך לעיל ליישב דברי הרמב"ם דקול לית בי' מעילה)
והנה התוס' בסוכה דף ל' ע"א דבלולב לכ"ע דרשינן לכם דין הנאה ועפ"ז מקשים התוס' שם מלולב של אשירה ותירצו ביו"ט שני. אכן לשיטת רש"י דס"ל דהא דדרשינן לכם שלכם תהא להסיקו תבשילין לא ילפינן מלך יע"ש בספר כפות תמרים שכתב כן וא"כ אצ"ל דבלולב כ"ע דרשינן לכם דין ממון וא"כ א"ש מ"ש לעיל ליישב קושיות המהרש"א וכפות תמרים דלא שיך דאפשר לעשות בהיתר דכיון דצריך לזכות בו וכ"מ לשון התוספת שם יע"ש היטב.
והנה הרמב"ם כך יש ליישב דבאמת כיון דאיכא איסור דרבנן עכ"פ בקול וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אך דאפשר לצאת בו כיון דאפשר לעשות שלא בעבירה דלא יהא מכוין ואפילו הרמב"ם מודה דהא אי אפשר לכוין דלא יהא יוצא והוי כמו סברת הב"י דכיון דאי אפשר לכוין והנה אין יוצא שלא בכוונה רק היכא דעביד מעשה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ בכה"ג הדר מועיל מן התורה דכיון דנהנה עכ"פ ועשה מצוה דרבנן וכמ"ש המשנה למלך דמאי דמדרבנן הוי מחוללת ופטורה ממיתה יע"ש וא"כ כיון דאי אפשר לצאת בו רק בעשי' דהוא בעצמו יהא תוקע ולא בשמיעה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ שפיר מועיל והוי איסורא דאורייתא וא"כ הא הוי פסיק רישי' וא"כ אפילו דלא כיון לצאת והוי אינו מתכוין ושרי לר"ל מ"מ אסורה מכת פסיק רישי' דאסורה לכ"ע וכמ"ש התוס' בפסחים ורק באיסור דרבנן לא אסור פסיק רישי' וכן איתא כמה דיעות בפוסקים וא"כ כיון דהוי איסור דאורייתא ושפיר הוי לא שייך לומר דהא הי יכול לעשות בהיתר שלא בכוונה דהא הוי פסיק רישי' דכיון דאיכא איסור דאורייתא וא"כ מ"ה אינו יוצא דכיון דהוי איסור דאוריתא ומשו"ה אמרינן דמועיל דכיון דאי אפשר לעשות שלא ע"י מעשה. ומשו"ה שפיר אמר ר"י דמועיל ואקשי' לי' רבא אימת מעל וכו' וכ"ז דכמה דס"ל מצות ליהנות נתנו ומשא"כ לפי המסקנא דפסקינן מצות לאו ליהנות נתנו ושפיר כתב הרמב"ם דקול לית בי' מעילה:
והנה הך חילוק שכתבו הפוסקים משום דאפשר לעשות בהיתר לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד צ"ל רק באיסור שבדה הוא מעצמו או דאיסור דרבנן דהוי כמו דבדה הוא עכ"פ מעצמו וכמ"ש הסמ"ע בחוה"מ סימן ר"ח וא"כ באמת עדיין קשה לפעמים ליכא שופר אחר (ועיין ביו"ד סימן רכ"א) א"כ צריך לשלם דמים והוי הנאה ואך באמת הא לא הוי מצוה הבאה בעבירה דפעמים כשאין צריך לשלם דמים ליכא עבירה וא"כ לא משכחת בלא איסור אך לא יהא יוצא מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד' ואך הא הוי איסור רק מדרבנן דקול לית בי' מעילה ומצות לאו ליהנות נתנו והוי עצי לצאת בשמיעה רק מכח כל מלתא ובדרבנן כיון דיש תקנה לפדות לא אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא וזה כוונת הרמב"ם שכתב קול לית בי' מעילה והך טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו וגבי מקדים תרומה לביכורים אע"ג דמצי לעשות בהיתר שלא לקדם ואפ"ה מקשה הש"ס וכו':
(גם מכאן ואילך לא ידעתי אנכי המעתיק ולאיזה מקום שייך כי הוא דף אחר:
והנה באמת הא לא מכוין שרי בכל התורה אך כיון דיש לו הדם אחר אמרינן בש"ס דלא הוי פסיק רישי' וא"כ לפ"ז הא הטעם דהוי עבירה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אם אמרינן דמצות ליהנות נחנו וא"כ כי לא מכוין נהוי שרי והנה אפילו מאן דלא ס"ל דאין מתכוין שרי בכל איסורין אבל מ"מ בדבר דרבנן שאין מתכוין שרי ועוד דהי דיעה דפסיק רישי' דבדבר דרבנן שרי פסיק רישי' והנה אע"ג דמצות אין צריכות כוונה מ"מ בכאן א"ל דלכ"ע מהני דהא אם הוי מכוין לא הוי יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכאורה לא הוי קשה מהא דלולב על רבא דבאמת א"ל דבע"א יש לאסור כל הנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ משו"ה אין יוצאת אך דקשה וא"כ אמאי קתני סתמא דלא יצא
בא אם לא כיון יש לצאת וא"ל דס"ל דמצות צריכות כוונה י"ל הא לא מצי לכוונו יכוון לא יהי' יוצא אך דבאמת א"ל דעכ"פ מן התורה צריכות כוונה דכיון דמה"ת הא מצי לכוונו וא"כ אינו יוצא מן התורה אך כיון דהוי רק מדרבנן פריך שפיר וא"כ הם אמרו והם אמרו אך באמת הא מן התורה שרי דהא מצי לבטלו אך באמת דהא הוי דיחוי אצל מצות דכיון דאין רשאי בלא ביטול אך גבי שופר הא קודם ביטול נמי מצי להוציא לחבירו בלי כיון וא"ל דהוי וכו':
והנה היכא דהוי רק שמיעה וא"כ הוי כשב ואל תעשה וא"כ בוודאי ל"ק מכח פסיק רישי' וכמ"ש הפ"י ובשב ואל תעשה לכ"ע דבר שאינו מתכוין שרי וא"כ לפ"ז הוי הפי' דעכ"פ הוי שרי ולא שייך דיחוי דכיון דעכ"פ השומע מצי לצאת ואפ"ל דבאמת גם דעת ר"י דקול אינו עובר אך כוונתו דלמא דאיירי דלא כיון להוציא אך א"כ מצות ס"ל דצריכה כוונה וע"ז שפיר אמר דכיון דבאמת דס"ל דבאיסור דאורייתא אסיר שלא בכוונה או דלענין פסיק רישי' הוי חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואך דבאמת ס"ל לר"י לחלוק במצות צריכות כוונה בין נאנס למה דעשה מעשה וא"כ שפיר צרך מעשה ושפיר מועיל והנה עי"ל דבאמת הוי הפי' דבאמת באיסור דרבנן שרי משום מצוה דכיון דהוי לא אפשר אע"ג דכיון ואך באמת החיך משכחת דאם תוקע בשביל אחר שליחות לא צריך וא"כ שפר הוי כמו דלא אפשר אע"ג דכיון בשביל עצמו לא צריך לזה ואו דהוי כמו דיש לו אחר דכיון דהברירה ליתן לאחר לתקוע וצריך לעיין כי מכרו לישראל הוי ביטול:
והנה וצריך לעיין דכיון דחשב לעשות מצוה והוי טעה בדבר מצוה ואינו מועיל והנה איסורא לא ניחא לי' דליקני וא"כ בשופר דהוי שוגג והוי איסור ואינו רוצה לצאת בו אך מה הוי הא:
(חסר ואם ימצא אצלנו בהשמטה)
דף לא:
מתניתין בראשונה הי' מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' עד סוף הסיג א' וזה לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות קידוש החודש פעם אחת נשתהו העדים ולא ידעו במקדש מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יב או העדים וא"א שיקריבו מוסף היום אחר התמיד וכו' והנה הלח"מ חמה מדוע לא נזכר זה בש"ש כלל. ותירץ דבאמת הרמב"ם מפרש כן דהקריבו כבש אחד על תנאי כמ"ש התוס' ומש"ה לא אמרו שירה כל עיקר וכו' והנה עכ"ז דברי הרמב"ם תמוהים מאוד ראשונה קשה קושיות התוס' דא"כ אמאי נקיט הש"ס בלשונו דהקלקול הי' בתמיד למ"ד שאמרו שירה של חול הלא אם אח"כ באו העדים למפרע הי' הכבש למוסף היום ולא הי' תמיד תו קשה קושיות הפ"י דמאי עשו בשאר הקרבנות דהיינו בשעירי חטאת דלא שייך בהן תנאי כלל תו קשה לי בדבריו שלא סיפר כלל מה עשו רק נקט בלשונו ולא ידעו מה לעשות ופסק באמצע ולא פירש כלל האיך התנהגו אז תו קשה לי דכיון דהוא ז"ל סובר שלא אמרו שירה כל עיקר א"כ אין צורך לדברי התוס' כלל דהקריבו ע"ת דבשלמא למ"ד שאמרו שירה של חול ע"כ הקריבו התמיד וא"כ קשה מה עשו במוסף היום ט"כ צ"ל כתירוץ צד הקריבו ע"ת משא"כ למ"ד שלא אמרו כלל ע"כ הטעם שלא הי' שעות דשיר אימרין על נסכים וא"כ קשה מה עשו בשאר הקרבנות ע"כ צ"ל דבאמת הקריבו אחר שבאו העדים רק שלא הי' שהות לומר שירה א"כ דילמא גם בכבש הזה המת נו להקריבו עד שבאו העדים תו קשה לי כיון דמ"מ עיקר הקלקול הי' במה שלא אמרו שירה כלל א"כ לא הי' לו לכתוב רק זה ומאי נ"מ במה שהקריבו ע"ת הלא לא זה הי' הקלקול והנה הכפות תמרים רצה לתרץ קצת קושיא זו ובקש לומר לשיטת הרמב"ם דכך עשו דהיינו שהקריבו ע"ת בדרך זה אם יבואו העדים יהי' זה נדבה וא"כ יוכלו אח"כ להקריב מוסף היום אמנם אם לא יבואו העדים יהי' זה חמיד והיינו טעמא שלא אמרו שירה כלל לפי שהיו מסופקין דלמא יבואו ונמצא דזה הוא נדבה ואין אומרים עליו שירה כלל ומש"ה נקט הרמב"ם שהקריבו ע"ח לתת טעם שלא אמרו שירה כלל פ"כ אבל כשגגה יצא מלפניו דהא אם יביאו העדים יהי' יו"ט ואין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט אמנם נראה לי לתרץ כל הנ"ל וקודם נראה לתרץ דברי הרמב"ם פרק א' מהלכות תמידין ומוספין שכתב שם וז"ל ומפני מה אחרוהו לחמיד של בין הערביים עד לאחר שש מחצה מפני שאם ר להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערביים וכו' מאוד מאוד חמוהים דבריו אמאי כתב כאן שאם ר להקריב קודם תמיד של שחר איך שייך לדבריו שבכאן ולא הי' לו רק לומר מה דצריך לדבריו כאן דהיינו שאסור להקריב שום קרבן לאחר תמיד של בין הערביים:
לתרץ זה אחרץ קודם מה דקשה לי על דברי התוס' מנחות דף מ"ט ע"ב שכתבו שם להוכיח היכי דעבר בעשה דהשלמה דאין הקרבן נפסל בשביל זה דאל"כ האיך קאמר הש"ס בפסחים דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ואי אמרת דהקרבן נפסל בשביל זה א"כ לא מקיים המצוה כלל הא ל שהקרבן נפסל וא"כ האיך יוכל לדחות העשה דהשלמה ש"מ שאין הקרבן נפסל גלל זה ומאוד מאוד דבריהם תמוהים דלמא במקום שאין רשאי להקריב באמת הקרבן פסול והטעם דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני משא"כ שם דאמרינן דאתי עשה דפסח ודחוי עשה דהשלמה א"כ התורה התירה לעשות וליתא בכלל כל מלתא וכו' ומש"ה שפיר דגם הקרבן כשר. וכמו כן צ"ע בדבריהם במסכת חולין פרק אותו ואת בנו דבעי שם למימר במחוסר זמן שידחה העשה את הל"ת ושם ודאי דפסול וצ"ל דאם ידחה לא יהי' מחוסר זמן כלל וה"נ דכוותי' אם ידחה העשה דהשלמה לא יעבור בעשה כלל וממילא יהי' הקרבן כשר לתרץ זה אקדים דברי בתוס' במסכת קדושין דף ל"ד שמפלפל הש"ס שם בעשה דמעקה אם שייך גם בנשים והקשו התוס' מאי נ"מ מכל זה הלא במעקה יש ג"כ ל"ח וא"כ ודאי דגם הם ישנו בכלל הל"ת ומאי נ"מ עוד אם גם העשה חל עליהם ותירצו דנ"מ אם תבא עשה לדחות הל"ת דמעקה אם יהי' עמה גם עשה לא תדחה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והר"ר יוסף מירושלים דחה זה דע"כ בלאו העשה גם הלאו אלים ולא תוכל עשה לדחותו והטעם הואיל דיש עם אותו הלאו עוד עשה עכ"פ באנשים מש"ה גם הלאו אלים כל כך ואף בנשים דלא שייך בה' העשה לא תוכל שום עשה לדחות דהלאו אלים וראי' לזה מנותר דאמרינן בכל מקום דאין שורפין קדשים ביו"ט דיו"ט עשה ול"ת וכו' ואמאי לא אמרינן בשום מקום דמותר לשרפו פ"י נשים דלא שיך בהו העשה' ע"כ דגם הלאו אלים ולכאורה הוי כהלכתא בלא טעמא דמ"מ בנשים לא הוי עשה כלל ומאי מועיל מה שיש באנשים עשה לתרץ זה נראה עפ"י דברי הר"ן דהנה הר"ן כתב מתחילה דלכאורה יש נ"מ פשוטה דאם העשה שייך בנשים א"כ עוברות בשתיהן משא"כ אם לא בהן עשה לא עוברות רק בלאו ודחה זה דהא התורה כתבה הלאו והקשה כאחד וא"כ ודאי במקום הלאו יש ג"כ לעשה וחל ג"כ העשה ולפ"ז יפה מתפרשים דברי התוס' דהתוס' כתבו דהנ"מ האיך שיבא עשה וידחה הלאו א"כ לא יהיו בם גם העשה דהא עיקר הטעם דחל עליהם העשה הואיל שהלאו ישר' בה כמ"ש בשם הר"ן וא"כ כיון שעשה אחרת דוחה את הלאו אזל גם העשה מעצמה. אבל הר"ר יוסף מירושלים דחה זה מנותר וסובר הואיל וקודם הדיחוי יש העשה גם בנשים מש"ה אלים הלאו ואע"ג דאחר הדיחו לא יה' עוד שום עשה מ"מ עתה הואיל ואיתא לעשה מש"ה אלים הלאו מאוד ובהיות כן גם דברי התוס' במנחות אתי שפיר דהנה הכלל בכל מקום שהקרבן נפסל יש בו ג"כ ל"ת וא"כ שפיר הוכיחו דאין הקרבן נפסל בשביל זה דאל"כ ה"נ יש ג"כ ל"ת בו והאיך ידחה עשה דפסח את העשה דהשלמה (ועיין לקמן הפי' דאין עשה שיש בו כרת דוחה ל"ח ועשה רק עשה לחוד) כיון דקודם שדוחה אית בי' גם לאו אלים גם העשה כמ"ש בשם התוס' דהלאו אלים ה"נ נאמר דהעשה אלים ע"כ דאינו נפסל וליכא כאן לאו כלל אמנם לכאורה עדיין הוכחתם אינם מכרעת דהנה אמרינן בכל הפסולין אם העלן אדם לאויר המזבח הואיל שהעלן אדם לדעת דלכ"ע המזבח מקדשן והנה הרמב"ן ז"ל מחיר למרוט הנוצות בעוף קודם שחיטה ביו"ט ואע"ג דאכתי לא הוי צורך אוכל נפש מ"מ הא סוף כשיחטנו יהא רשאי וא"כ הואיל ובלא"ה ינתק הלאו אח"כ מש"ה מותר לעשותה גם עתה ובהיות כן ליתא לכאורה למ"ש דהא יוכל לשחוט הקרבן ולהעלותו על גבי המזבח דהא אינו עובר בעשה דהשלמה כי אם בהקטרה וא"כ אויר המזבח יקדשנו ויהא רשאי להקטירם למחר נמצא דהנחק הלאו למחר וא"כ יהא רשאי להקטירו גם לילה או קידם כסברת הרמב"ן שכתבתי וא"כ אם אין בו ל"ת כלל רק עשה גרידא בשעת הנחתו על המזבח ושפיר יש לדחותה מפני עשה דפסח דהא הלאו עבר מקודם הדיחו וא"ל דאויר המזבח לא יקדש כלל לשיטת התוס' וא"כ כיון דידחה תו ליכא פיגול ולא עבר עלה כלל דאמרינן הואיל וסדרן שלא כמצותן נעשה כמו שסידרן הקוף דהם סברי דכלל זה לאו דוקא האיך שסידרן מקודם ימים הרב' וכדפרש רש"י בכל מקום שסידרו שלא כמצותו הוא כן אפילו בלילה דלא מחוסר רק לילה וא"כ לכאורה לא יקדשו אויר המזבח כלל ז"א דהא התו' כתבו בניסוך המים דהיו ממלאין אותן בכלי חול מע"ש והקשו הלא גם אם ימלאוה בכלי קודש לא יקדשו דהא כיון שסידרן שלא כמצותן וכו' ותירצו דהכא לא שייך זה דאם היו עתה יו"ט היו כבר ראוי והיו מקדשו מש"ה גם עתה תקדש ולא אמרינן כן רק בגוונא דאין אותו העת ראוי בשום פעם משא"כ אלו הי' י"ט היו שפיר ראוי וא"כ ה"נ אילו שחטו קודם של בין הערביים היו גם עתה ראוי להקטרה וכמו דאמרינן פרק תמיד נשחטו דמוקמינן לקרא בשנתיתרו פירוש רש"י הואיל וכבר היו ראוי להקטירו קודם מקטירין גם השתא נמצא שפיר יקדשם אויר המזבח ויהא ראוי להקטרה למחר וא"כ מותר גם עתה כסברת הרמב"ן וא"כ אין כאן רק עשה ושפיר דחה אותם עשה דפסח וא"כ הדרא קושיא לדוכתה האיך הוכיחו התוס' מזה דאין הקרבן נפסל בשביל זה. אמנם נראה דלא קשה מידי דהתוס' כתבו ביומא בקומץ דאף אם נקמצה ביום חשיבה בלילה כמו שנקמצה בכלי חול הואיל ואין ראוי לקדשה בלילה. לפ"ז א"ש דהא כשיבוא זמן תמיד של שחר תו אין רשאי להקריב שום קרבן מקודם ויהי' כמי שניתן בכלי חול והוי כירד ולא יקדשו אויר המזבח ואפילו להקריב אחר תמיד של שחר ונמצא כשיבוא קודם זמן השחר יהיו כירד ויצטרך להשליכו אח"כ וא"כ אמאי יקדשו אויר המזבח לענין דלא ירד הלא אח"כ מ"מ יצטרך להשליכו וא"כ שפיר איתא ג"כ הלאו ומ"ה אלים העשה והוכחתו שפיר כמבואר ודו"ק:
והנה י"ל דסובר דלא כהתוס' רק דאמרינן דג"כ נפסל בשביל זה וא"ל א"כ האיך יוכל לדחות י"ל דסובר דעשה שיש בו כרת שפיר(דוח') שתיהן דלא כדעת התוס' (והתוס' בזבחים דף ל"ג כתבו בעצמם כן דעשה שיש בו כרת דוחה עשה ול"ת ושני דיעות יש שם בתוס' דהתוס' סתרי שם לאהדדי) והנה לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס אלא מחוסר כפות מאי אילמי' דהאי עשה מהאי עשה הא הרשב"א כתב דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גרידא וא"כ שפיר יוכל לדחות עשה דמחוסר כפורים לאו הבא מכלל עשה והשלמה אמנם לפמ"ש ניחא דהכי קא פריך הלא יש ג"כ ל"ת כמ"ש וא"כ אין עשה יוכל לדחות לאו הבא מכלל עשה ול"ת וכדאמרינן ביבמות דף ך' מ"ש ולפ"ז א"ס דברי הרמב"ם הנ"ל רהכי קאמר מדוע לא יהיו מותרין להקריב קודם התמיד במחוסר כפורים דאין לומר דיש כאן עוד ל"ת דהא יקדשו אויר המזבח] כמ"ש דלילה אין מחוסר זמן ויהא מותר להקטירו למחר נמצא דאין כאן הלאו כדעת הרמב"ן שכתבתי ואין כאן רק לאו הבא מכלל עשה ונדחה מפני העשה ע"ז אמר דלא היו רשאי להקטיר קודם תמיד של שפר וא"כ יהיו כירד ויצטרך להשליכו ולענין מה יקדשו אויר המזבח ונמצא עדיין לא אזל הל"ת מכאן דהא לא שייך כאן סברת הרמב"ן שכתבתי ונמצא דיש כאן גם ל"ת ומ"ה גם העשה אלים ודו"ק:
א
לפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' במוסף היום דשפיר היו יכולין להקריבו גם אחר התמיד דהנה אבעי' לן בש"ס מסכת זבחים תדיר ומקודש איזה מהן קודם ורצה לפשוט דתדיר קודם דתנן התמידין קודמין למוספין ודחי שם דאטו קדושת שבת למוספין אהני לתמיד לא פי' ומש"ה גם התמיד מקודש ולפ"ז כאן תיתי עשה דמוסף היום וידחה לאו הבא מכלל עשה דהשלמה וא"ל דיש ג"כ ל"ת ז"א דהא אויר המזבח יקדשו כמ"ש וא"כ אזל הל"ת וא"ל הקודם תמיד של שחר הוי' כירד ז"א דהא אם יבואו העדים נמצא דזה יהי' מקודש משא"כ התמיד הוא שייך לחול וא"כ מוספין קודמין ואיתא שפיר לסברת הרמב"ן שכתבתי ולא נשאר רק לאו הבא מכלל עשה ונדחה מפני מוסף היום ודו"ק:
(ובזה י"ל קושיות הפ"י דבאמת בשעיר של מוסף דשפיר הוי רק אימורין וא"כ שפיר נדחה ומשא"כ בעולה דהוי כולה כליל וא"כ אם לא הקטיר הוי אין דם אין בשר והוי כולה פסיד וא"כ בעולה הוי ע"ת ומשא"כ בשפיר ר"ח אתי ודחי וכדלעיל) והשתא נבוא לתרץ קושיות המהר"ם אלשיך למ"ר שלא אמרו שירה כל עיקר א"כ הלא הי' קלקול גדול מזה דהא השיר מעכב הקרבן ונפסלו הנסכים תו הקשה הפ"י מאי קא מקשה הש"ס מיום ה' וכו' ואס"ד לא אמרינן כלל וכו' דילמא הכא היינו טעמא דלא אמרו שירה מפני שלא היו שהות אבל אה"נ מספיקא אמרינן ונראה לתרץ דהנה הרמב"ן ז"ל התיר למול התינוק בשבת אע"ג דנשפכו החמין שהוחמו לו מאתמול וא"כ יצטרכו לחלל שבת אח"כ להחם חמין עבורו מ"מ מיתר למולו ואח"כ יהא פקוח נפש ותדחי שבת והרשב"א ז"ל אוסר וראיית מכיסיו דלא שרינין לשחוט ביו"ט אלא א"כ היו לו עפר מוכן מבעוד יום ולא אמרינן נשחוט והדר תדחי עשה דכיסוי הל"ת ש"מ שאסור לגרום לכתחלה כן לדחות אח"כ ל"ת או עשה והר"ן דחה ראיות הרשב"א דהתם לא עביד שום מצוה מש"ה אסור לגרום כן לכתחלה משא"כ במילה היא עושה מצוה שפיר מותר לעשות כן ובהיות כן מקשה הש"ס שפיר מהרנינו דקשה אמאי המתינו ולא הקריבו התמיד מקודם וא"ל דא"כ מה יעשו אח"כ במוסף ז"א דהא אח"כ תיתי עשה ותדחי הלאו הבא מכלל עשה וא"ל דאסור לגרום כן לכתחלה ז"א דהא הבוא דומיא דמילה דהא עבד מצוה דהיינו שיאמרו שיר עכ"פ ע"כ היינו טעמא מפני שאין כאן מצוה כלל בשיר של חול ושפיר מקשה ולפ"ז מת רץ נמי קושיות המהר"ם אלשיך דבאמת הכי פירוש דהיינו שהמתינו עם הנסכים עד אח"כ ונמצא שלא היו שהות ולא הביאו רק בלילה ואיתן הנסכים אין טענינן שיר ומ"מ שפיר מקשה מהרנינו דגם התם לא היו לומר שירה רק להמתין באמת עם הנסכים עד הלילה ע"ז משני שאני התם דשירה דיומא היא אמנם בהיות כן קשה לפשוט מה דאיבעי' הש"ס בנסכים הבאים לאחר מכן אם טעונין שירה ע"כ דאין טעונין דאל"כ כיון שבלא"ה היו ממתינין עד הלילה היו להן להמתין עוד עד הבוקר ולומר שירה וא"ל דחביבה מצוה בשפחה דהא בלא זה לא היו יכולו להקריבן בשעתן. הנה כל זה היו קשה להרמב"ם ז"ל ונתרץ תחלה קושיות המשנה למלך בדברי התוס' דמנחות שהבאתי לעיל שכתבו שם התוס' ראי' עוד דאין הקרבן נפסל מחמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת וכו' ואס"ד דנפסל מאי פריך נייתי פסח שני הלא זמנו ג"כ אחר התמיד ושלמים אסור אח"כ וא"ל דדחי וכו' והקשה המשנה למלך דזה סותר דבריהם הקודמים שכתבו דאם הוא פסול אינו דוחה אמנם נראה דלק"מ דהנה כבר כתבתי הפירוש בדברי התוס' דמש"ה אינו דוחה אם אמרינן דהוא פסול הואיל ואית בי' ג"כ ל"ת וקשה דהא יקדשנו אויר המזבח כמ"ש למעלה לתרץ זה נראה לי עפ"י דברי התוס' ביומא דף כ"ט ע"ב שכתבו לחלק היכי שהיו יודע שהוא חול אמרינן הואיל וסידרן שלא כמצותן נעשה כמי שסידרו הקוף משא"כ היכי שטעה וסבר באמת כן ונתכוין לקדש לא אמרינן כן נמצא הכא כיון שהוא יודע שאין זמנו עתה יהא כמי שסידרו הקוף וא"כ יש כאן ג"כ ל"ת ואלה הם גם העשה משא"כ בשנים שנתערבו שפיר י"ל דאין כאן ל"ת דאויר המזבח יקדש ויהי' ראוי למחר מש"ה גם עתה ראוי כמ"ש הרמב"ן וא"ל כמ"ש כיון שסדרו שלא כמצותו תעשה כמי שסידרו הקוף ז"א דהא הכא על כ"א הוא בספק שמא הוא פסח וא"כ הוא נתכוין לקדשם ושפיר המזבח מקדשם ואין כאן ל"ת כמבואר ע"כ כתבו התוס' סתירה אחת ותירוץ הלז והנה כאן לכאורה קשה בדברי התוס' שכתבו שהקריבו ע"ח דהא אסור לעשות אם אמרינן אין ברירה א"כ כיצד עשו כן והקריבו שיהי' תמיד או מוסף אמנם המשנה למלך ביקש לומר דעכ"פ בשו"ת אמרינן יש ברירה וא"כ הכא אם אין העדים באים שפיר אמרינן יש ברירה והלא תמיד ונמצא שפיר היו יכולין להביא כבש אחד ע"פ אם לא יבואו יהיו תמיד ואם יבואו אז אם יש ברירה יהיו זה מוסף ויקרבו אחרת לתמיד ואם אין ברירה ממילא בכל דוכתא אמרינן לב ב"ד מתנה והוי כאילו פירשו שהוא תמיד אע"ג דגם זה תלוי בברירה דדילמא יש ברירה והוי מוסף נמצא דהוא בכלל הספק עוד ז"א דזה אינו בגדר אין ברירה דהספק הוא בדין אם הדין דיש ברירה הוא מוסף ואם הדין אין ברירה ואמרינן בודאי לא הי' עומד אז לבוא עדים עוד והוא תמיד דשו"ת אמרינן דהי' בשו"ת מתחלה ולפ"ז א"ש דבאמת אח"כ כשבאו העדים שפיר הקריבו כל
דהא אתי העשה ודחי הלאו הבא מכלל עשה וא"ל הא יש כאן עוד צ"ח ז"א דהא אויר המזבח מקדשו וא"ל דהוי כמי שסידרו הקוף ז"א דהכא הואיל שהוא מסופק אם באמת אפשר כן הוא דהיינו דאמרינן יש ברירה וא"כ הכל קרב כמצותן וכיון שכן שפיר אויר המזבח מקדשן ואזל הל"ת ודחי תו שפשה דקרבנות היום לאו הבא מכלל עשה דהשלמה וא"כ מתורץ כל הנ"ל דלמ"ד שלא אמרו רק שירה דחול עם תמיד של בין הערביים היינו הך ספק שכתבנו מש"ה אמרו כן ואף אם באו מ"מ עדיין אנו מסופקין דלמא אין ברירה והוא תמיד ולמ"ד לא אמרו כלל נמי ניחא והש"ס מקשה שפיר דהא שהביאו התמיד ואף אם נוכל לומר שלא הביאו מ"מ קשה אמאי לא עשו כן ואם באמת כן עשו הי' להם לומר שירה ממ"נ אם לא יבואו שפיר ואם לאו ג"כ יהא בספק כמ"ש דתלוי בברירה וא"כ הי' להם לומר שיר של חול ועש"ה נקט הרמב"ם בלשונו ולא ידעו דהיינו שעדיין לא ידעו איזה מהם היא המוסף ואיזה היא התמיד משו"ה היו יכולין להביא אח"כ כל הקרבנות ולא הי' העיכוב רק בשיר ובין אם אמרו או לא איכא קלקול דע"כ אמרו שיר של חול ואם לא אמרו נמי איכא קלקול ולשונו מדויק מאוד ודוק:
והנה מה שהקשה התוס' במנחות דף מ"ו ע"ב על שני כבשים ממילא א מתורץ לפמ"ש לעיל דדוקא בכאן משום דהוי ספק וא"כ מקדש שלא בזמנו הא לא"ה לא דחי וכדלעיל:
והנה מה שהקשה בספר טורי אבן על התוס' דמנחות הנם בתוס' שם איתא דמשמע שם דלא שייך אין קריבין ושורפין קדשים בלילה רק דאם הוי הדין מכח פסול קדשים אין שורפין בלילה משא"כ אם הוי מצותו בשריפה הוי כמו הקטר חלבים וכשרים בלילה כן כתבו התוס' שם ע"ש היטב בד"ה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וז"ל המ"ל למוצאי יו"ט לאלתר לשרפנהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתו וכו' משמע דמותר לשרוף בלילה דהתו' לשיטתי' דביום אחי ודחי והוי בלילה משום דמנותר לא יליף דכיון דאין הטעם מכח פסולין רק הדין כן:
משנה תורה הלכות שופר
בעזה"י פרק ג' מהלכות שופר דין יוד
המנהג הפשוט וכו' ואחר שגומר ש"ץ ברכה רביעית שהוא מלכות תוקע תקיעה שברים תרועה תקיעה וכו' ולאחר חמישית קש"ק ולאחר שישית קר"ק וי"ל ראי' לתירוץ הרמב"ן דבאמת סגי בחד כיון דכבר תוקעין מיושב דהנה לפמ"ש הרמב"ן בהרי"ף וכן כתב הר"ן דמשום הכי גזרו רבנן בתקיעות שופר משום שמא יעברנו משום דלא בקיאין בקביעי דירחי וא"כ לפ"ז קשה דאיתא בחולין דף פ"ד ע"ב דאמר ר"י כוי אין דוחה יו"ט מקל וחומר ומה מילה דודאי דוחה שבת ואפ"ה ספיקו אין דוחה י"ט כסוי דאין ודאי דוחה שבת א"ד שאין ספיקו דוחה י"ט ואמרינן שם תקיעות שופר יוכיח דודאי אין דוחה שבת וספיקו ספק טומטום דוחה יו"ט והנה באמת עיקר ק"ו הוי מוודאי על ספיקו דכיון דכל כך חמור דאין וודאי דוחה שבת וא"כ ספיקו דקילא מינה אפילו יו"ט דקיל אין לדחות דהא בוודאי שבת לי"ט ל"ד להדדי דגם (בשופר ספק) בשופר שבת לא דחי יו"ט דחה אך דודאי לא דמי בשבת י"ט רק דמדמה ספק לודאי לענין יו"ט ושבת דקילא וא"כ לפי דברי הר"ן באמת הא דלא דחי הוי רק ספק אין דוחה לשבת ואפשר י"ט דקילא דחה ספק וא"ל דה"פ דעכ"פ הך וודאי לא דחי הך ספק דקביעות יו"ט א"ד דאין ספק דוחה להך ספק דקביעות יו"ט דז"א דממ"נ אם לא הוי יו"ט דנקבע שלא בזמנו וא"כ ליכא איסור שבות וא"ל דה"פ דמדמי איסורי דרבנן לאהדדי דכיון דבאמת אנן בקיאין בקביעי דירחי ואפ"ה לא דחו מכח דרבנן מנהג אבותינו או דשמא יחזור לקלקולו ומכ"ש דספק לא דחה לשבות דיו"ט דהכי מדמה התוס' לענין שבות דגזירה שמא יעברנו הוי בשבת ובי"ט לתירוץ השני הוי הפי' מכח שבות דתקיעה אע"ג דהך שבות לחוד הוי רשאי לתקוע בשבת וצ"ל דשם הוי הפי' ה"פ דבאמת הך איסורא לא דחי לתקיעה דא"כ יעקר לגמרי המצוה ומשא"כ לענין טומטום ומשא"כ הך גזירה דקביעות בודאי עדיף משאר דרבנן והא ראי' דלהנך פוסקים דס"ל דאיסור דרבנן שרי לחולה ע"י שינוי ובאיסור תורה ביו"ט שני לא שרי משום דבהך כעין י"ט הראשון תקנו וכן לענין שאר דברים ועוד דבאמת המהרש"א כתב דלפי הך תירוץ לא גזר ק בשופר בשביל שמא יעבירנו יע"ש היטב במהרש"א אך די"ל דבאמת הפי' דהא י"ט של ר"ה הוי כיומא אריכתא דמי משום ודאי וכמ"ש הרי"ף וא"כ אפילו אם אין בקיאין מ"מ מדרבנן הוי עכ"פ מצוה אלמא דמצוה מדרבנן לא דחי שבת וי"ט אפילו ספק דרבנן דוחה הא כיצד היינו אם האשה שמעי' על סדר מלגות דהוי לר' שמואל בר נחמני מן התורה והשאר הוי רק מדרבנן ואפ"ה בעי ספיקא טומטם. והנה בשו"ת ש"א הקשה מאי אמרינן ש לר"י דלטעמי' דנשים סומכות רשות קשה מהך ספיקא דקשר"ק וקש"ק ובאמת לכאורה לא קשה משום דהם לא מסופקין אח"כ הוי בימי ר"א נולד הספק וא'. א"כ אמאי דחו י"ל כמו שאמר רבינא בל"ה הוי פירכא דמה לתקיעות שופר שדוחה שבת במוקדשין תאמר בכיסוי דאין דוחה אך באמת כפי דאיתא בחולין בדף ק' ע"ב דאמר רב אשי משום דא"ל נבילה והנה באמת דעת רב אשי בחולין בדף ק"י דבאינו כן משום דאמרינן החם נבילה הוכיח דאסורה באכילה ושרי בהנאה אע"ג דנבילה לא נעבדה בו עבירה א ובב"ח נעברו בו עבירה ואך דכיון דכמ"ש להמהרש"א שם דכיון דעכ"פ במלמד דהוי ערלה לא נעבדו עבירה שפיר שייך יוכיח וא"כ כאן המלמד מילה לא שיך הך פרכא דהא דוחה שבת תמיד ואפ"ה ספיקו אינו דוחה יו"ט וא"כ כיון דפליגי בזה רב אשי ורבינא הלכה כרב אשי וא"כ לא הוי זה פירכא (הנה זו לא נודע לי המעתיק לאיזה שורה בזאת העמוד הוא שייכת) והנה באמת הא הספק הוי רק בימי ר"א וא"כ מנ"ל לר"א דיכול לתוקעו מספק בדרבנן וכיון דבאמת לפסק הלכה הוי מספק כיסוי אין דוחה י"ט וא"כ הוי ק"ו באמת מעילה דאין דוחה ספק יו"ט וכדלעיל) והנה הך פירכא שכן אינו נוהג בלילות לפסק הלכה אנן לא ס"ל כן דהא באמת כוי אין רשאי לנסות בלילה והוי הטעם משום קל וחומר דר' יוסי אלמא דפסקינן כן ולא חשיב זה הפירכא וא"כ בתקיעות שופר לפסק הלכה הוי כולה מלכות זכרונות ושופרות מן התורה וא"כ שפיר לא שייך הא דלעיל וספיקו דוחה יו"ט תקנת ר"א דקשר"ק וקר"ק וקש"ק ועיקר הילפותא הוי רק מדרבנן אך עכ"פ תקשי דכיון דכבר תקעו על מיושב בלא סדר הברכה והוי מדרבנן וא"כ לא דחי יו"ט אלא ע"כ כס' הרמב"ן וסגי באמת באחד כן קשר"ק וקר"ק וקש"ק דאל"ה לא הוי ספיקו דוחה י"ט דכיון דהוו רק מדרבנן דכבר תקעו בלא סדר הברכה וראי' להרמב"ן דלעיל ועוד באמת הא הלכה כר"י דנימוקו עמו והנה אפילו בהך פירכא דאינו נוהג אך עכ"פ לענין שופר נמי אינו נוהג בלילות שפד הוה ק"ו אך לר"י דס"ל דנשים סומכות רשות לא שייך הך קל וחומר וא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמ"ד דהוי מן התורה בל"ה לא שייך זאת דלא הוי ספק בדרבנן ועובר הוי לפמ"ש לעיל מכח מדרבן ומשום ר"ה דהוי קדושה אריכתא ואך לפי"ז דתוקעין שני פעמים זה הוי מדרבנן אך באמת זה הוי רק דוקא בחבר עיר ולא שייך מדרבנן ספק לטומטום דהם אין יכולין להתפלל וכמו דהדין למקרא מגילה משום כבוד ציבור אין רשאי הם למקרא מגילה משום כבוד ציבור אך דקשה עכ"פ קשר"ק וקר"ק וקש"ק דהוי משום ספק האיך עבדינן בדרבנן א"ו כס' הגאונים וכדינא דהרמב"ן דבאמת באיזו חד מהן שירצה סגי ומכ"ש דא"ש טפי למאן דס"ל דמילה שלא בזמנו נוהג בלילות ג"כ וא"כ לא שייך פירכא דר"א בן הקפר:
והנה אחר זה עיינתי בפר"ח והקשה על ה"ה מאי מביא הרמב"ן ראי' דהפסק מהא דפריך והא עביד הפסק דהא לפי שיטת הרמב"ן צריך (קש"ת) שבר ם תרועה גבי קשר"ק למיעבד נשימה אחת ואם הוי קש"ק לחודא או קר"ק לחודא והוי אין סוף או תחלה ובאמת י"ל אם נימא דלא חשיב הפסק אזי אפ' דבאמת לא מסופק כלל על שברים ותרועה ביחד רק על או שברים או תרועה ומש"ה עבדי תרויהו בשני נשימות או דחשיב הפסק אך אם התירץ דעביד אח"כ קר"ק או קש"ק וא"כ תיקשי למה תקעו תרועה ושברים שניהם וע"כ הוי הפסק משום דילמא גנוחי וילולי בב"א ביחד וא"כ שפיר תקעו וכדלקמן ע"ש היטב:
דף לג:
העתקה מדף המתחיל בעזה"י מס' ר"ה דף ל"ג ע"ב
מתניתין סדר תקיעות וכו' (וא"י אם זה שייך לענין דבסמוך לעיל אם לאו):
והנה הב"ח מביא רי"ו דכתב ושיטת הרי"ף כשיטת רש"י והקשה דהא דברי הרי"ף הם סתומים כלשון הש"ס וי"ל משום דהנה בס' כפות תמרים הקשה בדף ל"ד פ"א דאיתא שם איתקון ר"א בקיסרין וכו' ומקשה רב עוירא ודילמא ילולי הוי וקא מפסיק שלשה שברים בין תקיעה לתרועה ומשני דהדר עביד קר"ק והדר הקשה רבינא ודילמא גנוחי וקא מפסיק בתרועה בין שברים ומשני דעביד קשר"ק והקשה בספר הנ"ל ממ"נ אמאי לא קשה לרב עוירא כמו כן קו' רבינא והנה הס' הנ"ל כתב דגירסת רש"י הוי להיפוך קו' רבינא מקודם וי"ל משום דהנה דעת התוס' לקמן בדף ל"ד ע"ב דבכאן שיעור תקיעה מפסיק הואיל דכל חדא הוי מצוה בפ"ע והנה אפ"ל דהוי כמו כדי לגמור כולה דכיון דהוי זה מצוה והנה אם נימא כמו סברת התוס' בברכות דדוקא היכא דהוי אונס וכמ"ש המ"א בסימן ס"ה אפילו אונס אחר לאו דוקא דאין ראוי מ"מ מיקרי אונס' וע' לעיל בד"ה והנה לפמ"ש לקמן י"ל מה וא"כ לפ"ז האיך שייך זאת בכאן. אך י"ל משום דהנה הא איתא גבי מילה דמל ולא פרע דחייב דכיון דניתן רק לדחות מפני המצוה וכיון דלא עשה מצוה חייב ואך (נל"ה דצ"ל ואף) דשם אכא (נל"ה דצ"ל איכא) עביד פלגא דמצוה וא"כ האיך דלא שייך זאת בודאי לכ"ע אסור וע' בתשובות רמ"א היטב והנה בכאן הא לפי שיטת הרמב"ם הוי שיעור תרועה ושברים הכל חדא כמו שני תקיעות והנה דעת הח"צ דלא כט"ז רק דהוי איסור לתקוע יותר מכדי מצוה וא"כ לאחר דהותקע או שבר אחד או כמה יבבות או בבא א' וא"כ תו אין ראוי לתקוע תרועה או תקיעה דא"כ עשה איסור בהך שתקע מקודם דכיון דלא גמר שברים או תרועה ותקע ביו"ט שלא לצורך וצריך דוקא לגמור כל השברים והוי אנוס ועדיין להרמב"ם נשאר שיעור תקיעה והוי הפסק או דא"ל (נל"ה דצ"ל אלא ודאי דאין לומר) דהיכא דהוי אונס הוי מיד הפסק אפילו לא שהה שיעור שהי' וכמו דאיתא חד דעה בברכות ושפיר קשה אך זה דוקא קשה גבי הפסק דשברים הוי הפסק ומשא"כ בתרועה דהוי הפסק ל"ק זאת משום דיש דעה דבעינן דוקא שברים תרועה בנשימה אחת והנה לפי"ז אם נימא כמו הך דעה דתקע תקיעה שברים תקיעה או קר"ק בנשימה אחת לא יצא דאין ראש וסוף וא"כ לפ"ז בלא"ה לא יצא וא"כ לפי דתירץ על ק' רב עוירא דהדר עביד יליל קר"ק קשה עכ"פ במאי יצא בעד קש"ק דהא ע"כ יתקע תרועה ע"כ צ"ל דפספקינן בתרויהו בעי בנשימה אחת וא"כ לא יצא אך דבאמת כתבו הפוסקים דאפילו למאן דבעי בנשימה אחת
עכ"פ בדיעבד יצא בשני נשימות והנה י"ל אע"ג דהוי מצוה לכתחילה בנשימה אחת ל"ק דניעבד תרתי בשביל המצוה וכמו דכתבו הפוסקי' לענין הפסק דהוי אפ' רק משום לכתחילה דבאמת זה אינו לפי שיטת התוס' בשביל לכתחלה לא בעינן למיעבד רק דהנה התוס' הקשו לעיל דתקעינן מן מיושב ואח"כ מעומד האיך עבדינן הא הוי בל תוסיף וכתבו התוס' דמאי דעבדינן מצוה אחד שני פעמים לא הוי בל תוסיף אך לכאורה מקשר"ק וקש"ק וקר"ק דהוי בשינוי קשה אך י"ל דבאמת מאי דעבדינן מספיקא לא הוי קשה בל תוסיף שוב מצאתי בריטב"א בסוכות שכתב כן להדיא והנה גבי מתנות דהוי בשני קרנות הוי בל תוסיף וקאמר שם ר"י דכיון דכל הנתנין שניתן במתנה אחת כיפר אע"ג דלכתחלה מצוה אינו כן עבדינן בשביל בל תוסיף אפי' על ספק ומ"ה בכאן עבדינן קשר"ק בשני נשימות כי היכי דלא נהוי בל תוסיף דכיון דבדיעבד אין צריך כן ומהני בשני נשימות מדעבדינן עוד סדר אחד והוי על כל סדר בל תוסיף דהא מעכבין זא"ז והוי כמו כולם חדא מצוה וא"כ שפיר לא הוי אונס דאפילו לבתר דתקע שבר אפ"ה מצי לתקוע תקיעה וא"ל דאין רשאי ממ"נ אם נימא דאין רשאי וא"כ אי יוצא רק בשביל קשר"ק וא"כ יהא צריך לתקוע עוד קר"ק וקש"ק וא"כ בלא"ה צריך לתקוע קשר"ק אחר בשביל דבעינן לכתחלה בנשימה אחת והוא עביד בשני נשימות דכיון דלא שייך הך טעמא דבל תוסיף וא"כ בזה לתקוע דוקא קשר"ק ולגמור תקיעה אחרת דבל"ה יצרך לתקוע אסרת קשר"ק וא"כ ממ"נ שרי לתקוע תקיעה מיד דממ"נ הוי מה דעביד למפרע איסור וא"כ כיון דממ"נ רשאי לתקוע תקיעה והוי אין אונס ומ"ס שפיר יוצא בזה וא"כ שפיר יוצא אע"ג דהוי בשופר נשימת בשתי נשימות משום בל תוסיף ומשא"כ בהפסק קר"ק דהוי מעיקרא הפסק בשברים שפיר הוי איסור דמצי לתקוע בזה תקיפה שברים ולא יתקע כלל אחריו תרועה או דיעביד באמת בנשימה אחת דהא לא גמר עדיין השברים ומשא"כ שם גמר השברים ושם מכבר שני נשימות ומתורץ שפיר קושיות הספר הנ"ל ומוכח דעת הרמב"ם דהוי שני חקיעות בשיעור תרועה או שברים (הג"ה זו לא נודע לי בבירור אי' מקומה) (והנה להראב"ד י"ל דתקיעה כשיעור הוי הפסק ומשא"כ תרועה אם הוי השתא יבבא שברים ולא הוי כלל בעולם תרועה וראי לא הוי הפסק אפילו לדעת התוס' בדף נ"ד פ"ב בד"ה לדידי לא ס"ל) ואו י"ל ק' הנ"ל לפי הגירסא המהפכת דק"ל רבינא הוי מקודם דהנה אם נימא דמכאן ועד סופו וא"כ מ"ה מקשה דוקא דהוי הפסק בתרועה בין ק"ש לתקיעה דהוי לגמור כולה וא"כ תיקשי בקשר"ק האחרון דהוי בין תקיעה אחרונה הפסק או למ"ד מן התורה הוי רק אחד קשה בקשר"ק הראשון ומ"ה מקשה דהוי הפסק בתרועה בין ק"ש לתקיעה משום דהוי מכאן כדי לגמור כולה (וא"כ תיקשי בקשר"ק האחרון או למ"ד א' מן התורה הוי בקשר"ק הראשון גם כן קשה) ומשא"כ בין חקיעה לתרועה תקיעה לא הוי כדי לגמור כולם והנה גירסת התו' מהופכין מגירסתנו דגרסי דאביי אמר כדי לגמור מראשה ועד סופו ומתורץ דמוכח כן דהנה לכאורה לפי הך דעד דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דאין בידו אלא אחת הוי הפ' תקיעה ראשונה וא"כ מוכח כפי הך דעה דהוי מתחלה ועד סוף דאל"כ הא לא עדיף משתיקה ויהא הפסיד ג"כ התקיעה ראשונה (ועל המ"א קשה דכתב דלדיעה דהוי מתעסק הפסק אין יוצא ידי תקיעה כלל דהא איתא במתניתין אין לו אלא אחת) אך אם אמרינן דמצות אין צריכין כוונה אזי לא הפסיד התקיעה אחת עכ"פ וכמ"ש הר"ן אך אביי ס"ל דמצות צריכה כוונה ומ"ה מהפך התו' הגירסא. ולפ"ז סא חזינן ברי"ף דמביא הגירסא מהופכת וא"כ תו לא מצי לתרוצי כמ"ש לעיל להרמב"ם והך תירץ נמי דא"כ רבינא ע"כ יסבור דמצות אין צריכה כוונה והוא אחרון ואמאי לא פסק כן הרי"ף והרי"ף פסק דמצות צריכה כוונה וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רש"י ז"ל וא"כ נוכל לומר וכמ"ש הב"א והוא שיטת הג"א (נל"ה דצ"ל וכמ"ש הב"ח והוא שיטת הג"א או דכצ"ל מע"א) דלרש"י באמת יכול להאריך בשברים כשיעור תקיעה דשלש יבבות דכיון דהשתא מסופקין] בשברים והוי שיעור תקיעה יותר עדיף והנה הדין דבדיעבד אם תקע ג' שברים בשלש נשימות נמי יצא והנה הא הדין דלעיל דבשביל לכתחילה לא עבדינן דיהא עובר על בל תוסיף וא"כ הא הוי חד דפה בטור דאם תקע שני תקיעות זה אחר זה או שני תרועות זה אחר זה לא הוי הפסק והרמב"ן מחולק גם על זה ובזה מחולקין רבינא דרבינא הוי ס"ל דכיון דאם נימא דמסופקין דילמא הוי תרועה וא"כ הוי השברים תקיעה והוי כמו דעשה ארבע תקיעות זא"ז דלא הוי הפסק ורב עוירא דהקשה אפ"ה א"פ (נל"ה דצ"ל אפ"ל) דס"ל דאין רשאי אפילו בדיעבד אין יוצא בשתי נשימות או דס"ל בחילוק אחר דאפילו בשביל לכתחילה יש למיעבד ול"ד למתנות דהוי לגמרי בקרן אחרת או דס"ל דבנשימה אחת נמי יוצא קשר"ק וכשיטת הירושלמי (וס"ל דבדיעבד פסול בשתי נשימות רק אפ"ה חשבינן לתקיעות) והנה לפמ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם והא דהקשה רבינא באמת אח"כ הוי בשביל ס' הרמב"ן דתקיעה גרע והוי הפסק לכ"ע וא"כ עכ"פ שפיר מוכח דשיטת הרי"ף כרש"י ומ"ה ג"כ רש"י מהפך הגירסא וק' רבינא מקודם ועיקר רבינא דהוא בתרא ס"ל דלא פליג על הלכתא ומשא"כ רב עוירא אם הוי בגירסא קודם רבינא לא הוי אחרון ואם הגירסא בתר רבינא הוי באמת אחרון:
ובזה מיושב הרמב"ם ודברי הרב המגיד פרק שלישי מהלכות שופר דין ג' כתב ה"ה לפי שאעפ"י שאין השהי' פוסלת בהפסקה בקול שופר שאין ראוי פוסל ולזה נתכוין רבינו ז"ל למטה שכתב והוא שישמע על הסדר והקשה הלח"מ דהא כתב הרמב"ם לא שישמע תרועה ואחריו שני תקיעות וי"ל משום דהנה לקמן בדין ז' שמע ט' תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחד והקשה הלח"ע דהאי טעמא אע"ג דתרי קלא בחד גברי משחמע משום דבעינן תקיעה לפניו ופשוטה לאחריו ואין כן כאן מ"מ אמאי לא יצא ידי א' וי"ל משום דהנה הב"ח מקשה על הטור דיליף דתקיעה אין לו שיעור מהא דמשך השניים אלמא דכשר דהא אפשר דבאמת חוששין להפסק אך שם יצא משום תקיעה אחרונה דלא שייך הפסק וכו' ותירץ דנקט בתקע בראשונה ומ"ה נקט זה דאל"ה לא שייך כשנים דליכא שיעורא ולכאורה קשה מאי אמר דהוי הפסק דכיון דהא באמת הרא"ש והטור פסק כמ"ד דעלה בעד תקיעה אחת וא"כ לענין הפסק אין צריך ראי' נהוי דהוי סוף השני תקיעה אך נ"ל כמו הר"ן דבאמת הוי הפ' דמ"ה עלתה בידו אחת דזה עדיף מלא כיון דכיון דעכ"פ לא הוי כמו לשיר דעכ"פ כוונתו למצוה והא בל"ה בוודאי בעינן דהוי ראש ותחלה וא"כ במקצת השני ליכא ראש ולא יצא והנה הא דמביא ראי' אע"ג דשם לא שייך הפסק אך הא באמת איתא דעכ"פ רשאי לתקוע יותר חקיעה גדולה דכיון דאין שיעור וא"כ להפסק בל"ה לא חייש דכיון דהכל תקיפה והנה יש דעות בתקיעה או בשברים זה אחר זה אבל המ"א דבתרועה אחת או בשברים לא איכפת ולא הוי הפסק כלל וכמ"ש המ"א בסימן ק"צ סעיף ח' דוקא הפסיק הא לא"ה חשיב הכל כתקיעה אחת ודאית הוי לענין לכתחלה אך דמעיקרא הוי קשה לי' להב"ח דלענין לכתחלה לא מוכח משם רק דשם קתני יצא וע"כ צ"ל דה"פ משום הפסק וכדלעיל וע"ז לא מוכח ולבתר התירוץ הוי הפי' לענין לכתחלה ומוכח על לכתחלה דקתני ותקע בראשונה הא לא"ה לא הוי שיעור לכתחלה וממילא לא הוי הפסק דהוי הכל חדא וא"כ נקטינן מהא דלעיל דהוי הפ' דאפשר דחשיב הפסק וא"כ הא להרמב"ם הוי תרועה כשיעור שני תקיעות ובאמת אפילו שבר אחד חשיב הפסק וא"כ מיד שתקע כשיעור תקיעה ואח"כ משך יותר התרועה הוי הפסק וא"כ במה דתקע עוד התקיעה אין כאן לא סוף ולא ראש דכיון דאין הטעם מכח כוונה רק פסול בשביל הפסק וזה כוונת הרמב"ם וזה כוונת ג"כ הרב המגיד וכמו שיתבאר דעת רבינו למטה והוא ששמע על הסדר ר"ל במאי דנקט אח"כ בב"א לא יצא וע"כ הוי הטעם מכח הפסק וכדלעיל ובזה י"ל קו' הב"ח והט"ז על הא דר"א (נל"ה דצ"ל דר"א) דתיקנו דילמא שניהם ומה"ת דהא לא מצינו תנא דאמרו לתרוויהו ומנלן לאמרו תרוויהו וי"ל משום דהנה בהך ברייתא דלא יצא וקשה דמשמע אפילו ב"א אין יוצא וקשה וע"כ צ"ל הטעם כדלעיל משום דהוי הפסק והנה המ"א כתב דאם נימא דבשביל א' אין יוצא וא"כ למ"ד מתעסק אין יוצא כלל וקשה הא זה אי אפשר משום דהא קתני אין לו אלא א' וממ"נ אם קאי תקיעה הראשונה וממילא מוכח דתקיעה ראשונה יש לו אך לפמ"ש לעיל וא"כ אם נימא כהך (ס' הראב"ד דתמיד הוי ט' כוחות) (י"א דמביא הטור דבשני תרופות זא"ז או שני שברים לא הוי הפסק אבל בקשר"ק תרועה קודם שברים הוי הפסק) וא"כ מ"ה ע"כ הוי הפ' דתרועה או שברים הוי כשיעור תקיפה וא"כ האיך הוי הפסק ע"כ הוי ס"ל תשר"ת וכס' הראב"ד דתקיעה הוי תמיד רק ט' כוחות והוי נשאר תרועה והוי הפסק וא"כ השתא א"ש דלהראב"ד ל"ק דאין צריך כלל להך חילוק (דלעיל די"א שמביא הטור) אך דבאמת א"ש בפשיטות דלא נשאר שיעור כלל רק לס' הראב"ד ומוכח דהך ברייתא ס"ל דקשר"ק עבדינן ומתורץ שפיר קושיות הב"ח והט"ז דלעיל:
והנה באמת לכאורה גם לפי דעת הריב"א דהוי הכל ט' כוחות תרועה ושברי' יחד כל חד בפ"ע הוי ט' כוחות אם באמת אם תרוויהו הה אמת אזי הוי שיעור תקיעה ביותר מכדי שברים לחוד וא"כ שפיר י"ל כן כמ"ש לעיל אליבא דרש"י אך י"ל דבאמת דעת הט"ז דאפ"ה אין השברים רשאי לתקוע יותר והנה עי"ל דבאמת לפמ"ש הרא"ש וכן התוס' דלר"א הוי כשיעור שהה בכדי שיוגמר כולה רק קשר"ק אחד או קש"ק או קר"ק וא"כ באמת קשה לפי זה הא הוי בשני' הפסק דממ"נ אם יהא בשני יוצא בתקיעה ראשונה וא"כ הוי הפסק בשלשה שברים ואלא דיהא יוצא בשבר השלישי וא"כ הוי התקיעה בשברים הראשונים וגם תרועה ושברים הוי שיעור התקיעה הראשון וא"כ הוי כדי לגמור כולה והנה אם נימא כשיטת רש"י דנימא דבעינן דוקא ט' כוחות ודלא כטור וב"י וא"כ שפיר קשה לר"א דהוי הפסק בכדי שיעור ט' כוחות דהוי שיעור תקיעה ותרועה ותקיעה אך אם אמרינן (דלשיטת רש"י אין צריך דוקא) אך דהוי קשה א"כ בסדר השני הוי הפסק כשיעור בין התקיעות ממ"נ אם הוי יוצא בתקיעה הראשונה הוי הפסק ואם בשברים השלישי אך עכ"פ הוי הפסק בתקיעה הראשון דהוי כמו ג' שברים וא"ל דיהא יוצא בתקיעה וא"כ הוי הפסק ג' שברים בסדר השני והנה אפי' אם נימא דהוי אין שיעור בשברים כמו ט' כוחות וגם בשיעור דשברים] דקשר"ק אינו בט' כוחות אך עכ"פ ישאר עוד שני שברים אך עכ"פ הוי אם נימא דחקיעה הוי שיעור שלש שברים ושלש תרועות ושני שברים ובודאי איכא בהוספה הוי עכ"פ עוד קול אחד ההוספה בין ג' שברים לתרועה ג' ובכאן איכא בתקיעה הראשונה ג' שברים ותרועה ועוד שני שברים מן השלשה שברים והוי ה' שברים וג' תרועות ובודאי איכא עכ"פ עוד קול א' והוי ט' כוחות ושפיר חשיב הפסק ומש"ם מוכח דהרי"ף לא ס"ל כשיטת הרא"ש ודלא כט"ו דבקשר"ק יכול לתקוע באריכות שבר דא"כ אם הפ' מאי מקשה רב עוירא אלא ע"כ דקו' רב עוירא הוי מכח שיעור הפסק ובשלשה שברים דהוי לשיטת התוס' שוין עם ג' תרועות עדיין לא הוי לגמור כולה דהוי בתקיעה הראשונה. כמו תרועה ושברים והוי כמו שני תקיעות ונשאר (רק) שבר אחד דהוי רק שני שברים ועדיין לא הוי כדי לגמור כולה והנה מ"ה איפוך הרי"ף דכי הכי דלא תקשה קושיות הכפות תמרים וא"ל עדיין מעיקרא הוי קשה מכח שהה לגמור כולם ואח"כ מכח הפסק בקול דהוי בלא שיעור שהה לגמור כולם דאפ"ל דהא אכתי ב' הפסקות בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ועדיין לא מלא שיעורא ומשא"כ שם אם (נל"ה דצ"ל שם א"ש) דהוי עוד שני שברים ועוד דתקיעה ארוכה כדי ג' שברים וג' חרופה וג' שברים הוי בכדי לגמור כולה והנה י"ל דקדוק מלשון גבי שברים והא ג' שברים מפסיקין ובתרועה הקשה התם דהא תרועה מפסיק משום די"ל דהא עכ"פ אפשר דיוצא בתקיעה האחרונה וא"ל א"כ נשאר שברים דמפסיקין עדיין י"ל דאם באמת הוי תרועה וא"כ הוי שברים תקיעה והוי כמו תקע ותקע דלי"א אין מפסיקין וי"ל משום דא"כ אם יוצא בכך תקיעה ראשונה ולא גרע משהה דכיון דאין יוצא בזה ומ"ם נקט שלשה דהוי כשיעור תקיעה והנה י"ל קו' הב"ח וי"ל משום דהנה הטור מביא בשם י"א דתקיעה אחר תקיעה וכן תרופה אחר תרועה לא הוי הפסק אך הרמב"ן הקשה מהתוספתא דקתני וחזר והריעו וי"ל דהך תוספתא ס"ל דתקיעה הוי קשר"ק והנה הטעם של י"א דלא הפסק (דתקיעה אחר תקיעה א) חרופה אחר תרופה לא הוי הפסק משום דהוי כמו דעושה עוד שבר אחר וכן עוד כמה שברים וכן תקיעה הוי לאחר תקיע' תקיע' ארוכ' אע"ג דהפסק ובתרועה בודאי א"ש דהא הוי שעושה כמה תרופה או כמה שברים אע"ג דהפסיק בנשימ' בדיעבד יוצא והוי כולם חדא ומשא"כ הא אין דרכו לילל ואח"כ לגנוחי ואם כן מ"ה שם הוי שפיר הפסק וא"כ מוכח דהתוספתא ס"ל כמאן דאמר תרתי. וא"כ לפ"ז יש לומר דבתרועה אחר תרועה לא הפסיק משום דהוי תרועה חדא אע"ג דהפסיק לפי הך דעת דס"ל דאם הפסיק בין שבר לשבר בנשימה יצא כן יש לחלק:
ובזה מתורץ הקושיות הב"ח על הרמב"ם ועל הרמב"ן דלא ס"ל כסברא זו הוי מתורץ דס"ל כמו הראב"ד להרמב"ן דעת הראב"ד ומוכח מהא דב"א לא יצא אפילו ידי אחד וא"ש ומתורץ הכל והנם יש ליתן טעם להא דפסק הרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד דבשני נשימות י"ל דיליף מהא דרב כהנא דאמר לר"י ולא כלום ומשמע שם כמ"ש רש"י ז"ל דעכ"פ בשני נשימות דא"כ הו"ל למיתני יותר רבותא דאפילו עביד בנשימה אחת והלשון משמע אינו בין תקיפה לתרועה ולא כלום דאינו מפסיק וכמו שפירש רש"י מדלא נקט רבותא יותר דעביד הכל בנשימה אחת ואם כן לר"י הוי כמו לדידן שברים תרופה: