אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת סוכה › דף לה.

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת סוכה · דף לה.

דף לד:

יע"ש בספר כפית תמרים שהקשה על לשון הרמב"ם דכתב בפירש המשניות דהוי הטעם דערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה וכו' ולפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי דאילו אינו ראוי לאכילה בשום פנים והקשה דהרכיב שני הטעמים להדדי טעם משום דכתותי מכתת דשריפה והטעם משום שאינו ראוי לאכילה ועוד הקשה דהש"ס אמר מכח לכם דאינו ראוי לאכילה והוא אמר דלא הוי פרי ונ"מ דאפילו ביום השני דלא בעי לכם מ"מ אינו יוצא מכח פרי והש"ס לא אמר משום פרי רק משים לכם וי"ל משום דהנה עוד מקשה הכפות תמרים על הרמב"ם דכתב דיוצא במעשר שני ובאמת הא השתא אינו ראוי לאכילה בזמן הזה פירות מעשר שני וא"ל דיטמא דהא אסור לטמאה לשיטת הרמב"ם אפילו בזמן הזה וי"ל משים דהנה המהרש"א הקשה מה פריך הש"ס מתרומה טמאה כו' למ"ד דלפי שאין בו דין ממון אמאי הרי מס קו תחת תבשילו ואמאי תקשי דלמא באמת בתרומה טמאה הוי הטעם משום דלטריפה עומדת ובערלה הוי הטעם משים דנ"מ לענין מעשר עני יע"ש היטב:

אך י"ל דהנה עוד הקשה בס' כפות חמרים הנ"ל דכתב הרמב"ם בפירות המשניות שלו דהא דמותר דמאי לעניים היינו באכל בבית הבעה"ב אבל אם נטל לביתו אזי אסור לאכול בלתי דיפרוש מעות מעשר ותרומת מעשר והקשה א"כ אמאי אמרינן הואיל ואי בעי מפקיר נכסיה דעכ"פ אפ"ה אינו ראוי וי"ל משום דהנה התוס' כתבו ל"ל הטעם הואיל ואי בפי מפקיר נכסיו ת"ל דהוי ראוי לשום אדם בעולם כמו תרומה דיוצא הישראל משום דכיון דראוי לשים אדם בעולם אך דהנה לפמ"ש התוס' הטעם דבטבל פסול דהוי כמו שותפים דלא הו"ל שלי לבדו וא"כ גבי תרומה צריך דעת הכהן וכאן לא צריך לדעת הכהן וע"ז אמר הואיל ואי בעי מפקיר והו"ל עני וראוי לדידי' והנה התוס' הקשה בב"מ הא לקוח הוי מדרבנן וא"כ אמאי גזרו על דמאי דהא בלא"ה הוי ספק דרבנן ותי' בס' א"ז חד תירוץ דנ"מ דפעמים יקנה קודם שמירתו וקודם שמרתו הוי שפיר מדאורייתא דולקח הוי לשיטת ר"ח רק לאחר מירוח דרבנן ועוד תירצו דלפעמים יאכל אצל בעה"ב דלא הוי לקוח והנה י"ל אע"ג דקי"ל ספק דרבנן לקולא מ"מ אם ע"י גלגול בא מדרבנן ובאמת הספק הוי מן התורה אסור אע"ג דהוי לאח"כ מדרבנן יעש"ה ביו"ד וא"כ באמת מתורץ דבאמת הא הספק נולד מדאורייתא קודם שקנה והוי מן התורה וא"כ נאסר כספק אע"ג דהוי אח"כ לקוח וא"כ לפ"ז שפיר תקשה אמאי יהא אסור לפני לאכול בביתו ת"ל דהוי ספק מדרבנן דלקוח מדרבנן וא"ל דהוי הספק בדאורייתא דבאמת קודם שלוקח הוי שרי לפני לאכול בביתו של בעה"ב וא"כ הוי רק האיסור אם לקוח וא"כ לקוח הוי מדרבנן וא"כ אמאי הוי הדין דאסיר בביתו של בעה"ב לאכול לעני וע"כ צ"ל כפי התרוץ השני דחז"ל גזרו דלמא יקנה קודם המירוח והנה לפמ"ש דצריך לומר הואיל דהו"ל שותפין והנה הא הדין בדמאי א"צ ליתן ללוי משום דאמר אייתי ראי' אך דהמל"מ כתב דדעת רש"י והרמב"ם דתרומות מעשר הואיל דהוי חייב מיתה חששו חז"ל דלמא אתא לידי תקלה ויאכל וכיון דהוי דבר מועט ציוה ליתן לכהן אפילו בדמאי וכתב הלח"מ אע"ג דבשאר ספיקות הוי הדין דא"צ ליתן לכהן בחום משום דלא חששו לתקלה משא"כ בדמאי דרוב פ"ה מעשרין חששו חז"ל דלמא יבוא לידי תקלה וא"כ ממ"נ דעני דאם רוצה להפריש וקשה למה לו להפריש ת"ל דהוי נולד הספק רק בדרבנן דבבית הבעה"ב שרי לאכול וא"כ הוי עיקר דילמא יקנה קודם המירוח וא"כ ל"ל ליתן תרומת מפשר לכהן דכיון דעיקר החששא דצריך העני ליתן להפריש הוי משום קודם המירוח וממ"נ אם באמת הוי איתרמי פעם אחד דקנה קודם הפירות אזי א"צ ליתן לכהן משום דלא שייך רוב ע"ה מעשרין דהא קודם המירוח אמרינן דליכא רוב ע"ה מעשרין וכמ"ש המל"מ דחזקה דגורן אינו נעקר קודם שמעשר משא"כ קודם המירוח ואפילו בת"ח לא הוי ודאי קודם המירוח והנם באכילת לאחרים איתא בש"ע יו"ד דצריך דוקא מוחזק בכשרות וא"כ כיון דליכא רוב אזי לא שייך דחייש לקלקול וא"כ תו לא שייך דלא פלוג בין קודם מיר ח לאחר מירוח ואזי א"צ ליתן לכהן ומ"ה לא הוי שותף ומתורץ שפיר הואיל ואי בעי מפקיר ומתורץ הפירוש משניות להרמב"ם ומתורץ קו' המהרש"א דבאמת לא מצי לשנויי משום דעומד לשריפה וכתותי מכתת שעורי' משום ק"ל דהוי ספק דרבנן וצ"ל דהוי נולד קודם שלקח ונמצא דמה שקודם שלקח לא הוי הספק רק על טבל ולא על תרומה ותרומה לא שייך קודם שקנה וא"כ לא הוי רק אסור ועל שריפה לא הוי הדין דצריך שריפה וא"כ כיון דאין צריך שריפה ואזי מקשה שפיר לב"ש דפוסל בדמאי וב"ה ג"כ לא שרי רק הואיל דמפקיר ואז ראוי ואמאי הא חזי ליהנות בשריפה דהנה הרמב"ן כתב דהא דפי' דמאי קאי על תרומם דהיינו תרומות דמאי וא"כ משמע דהיינו תרומות דמאי טמאה וא"כ לא שייך שריפה ומקשה שפיר הא חזי להסיקו תחת תבשילו ונתיישב קושיות המהרש"א שפיר:

ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דאכילות אינו ראוי ואזי לא מיקרי פירי משום דהנה קשה הא מם מהני דהוי ראוי לעני ת"ל דהוי אסור לצאת בו דעכ"פ הוי איסור לצאת דהוי ספק מן התורה דאסור לצאת בו ואם חכמים שרו לעני בשביל אכילה אבל לצאת האיך מצי ולצאת אך י"ל דבאמת הוי רק ספק בדרבנן וא"ל דהספק נולד בדאורייתא וכמ"ש לעיל דהא לא נולד מקודם דהא בלא"ה אי אפשר לצאת מקודם שלקח דלא הוי לכם והנם לכאורה תיקשי דהא האיך אפשר שלא לצאת בו דהא הוי עכ"פ ע"ז ספיקא דרבנן דניהו דלענין אכילה הוי אסור דנולד הספק בדאורייתא משא"כ לענין לצאת בו לא הוי נולד הספק מדאורייתא דלא הוי בלא"ה יצא בו דלא הוי לכם בל"ה אינו יוצא בו אך באמת דזה אינו דמשום דכיון דחכמים אסרו בהנאה לא מיקרי לכם דהא הפירוש לכם דראוי שיעשם בו כל צרכו או צרכי אכילה וא"כ דחכמים אסרו ולא הוי לכם דאינו ראוי' שיעשה זאת והוי כמו שאינו ראוי שיעשה בו זאת כלים ולא מיקרי לכם אפילו מן התורה משא"כ לענין פרי לא שייך זאת הסברא ומן התורם ראוי לקרות פרי והוי ספק בדרבנן ונולד רק בדרבנן משא"כ לענין יום השני דבמקדש דהוי מן התורה וכמ"ש הרמב"ן דאפילו ביום שני במקדש לא בעינן לכם וא"כ שפיר הוי מכח פרי והספק נולד בדאורייתא דא"צ לכם ואפ"ה אסור דהוי ספק בדאוריתא דלא הוי פירי והוי יאסור משום דלא הוי פירי וכוונת הרמב"ם על יו"ט שני במקדש דהוי מן התורה ואעפ"כ לא בעינן לכם וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דה"פ קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשין ל"ש ביו"ט שני הוי הפי' דיו"ט שני במקדש דהוי מה"ת דביו"ט שני דרבנן עדיין לא איירי ונמצא היוצא לנו מזה דהרמב"ם אמר הטעם משום פרי בשביל יו"ט השני במקדש דהוי מן התורה ולא מסני לכם והך טעמא דפרי שפיר מהני וכמ"ש לעיל והש"ס איירי ביו"ט הראשון דפירי לא מהני ולכם מהני דהוי נולד הספק רק בדרבנן לבתר לקוח ובבית הבע"ב לא נ"מ דבלא"ה א"א לצאת מכח לכם ואזי מהני לכם דכיון דבדרבנן אסור ואזי לא מיקרי לכם דכיון דאי אפשר למיעבד צרכי אכילה או לחד מ"ד לכם לצרכי ממון יע"ש בלשון רש"י לכם שיעשה בו צורך אכילה הראוי לכם לכל צרכי הנאתו וכן י"ל מכח דלשריפה עומדת ה"פ דמשום דלאו דוקא לשריפה וכדכתבו התוס' בסוטה דלאו דוקא שריפה רק דהוי כמו ספרא דהוי אסור בהנאה וא"כ לא שייך הך תירוץ שכתבתי לתרץ קושיות המהרש"א דהא הוי נולד עכ"פ קודם שנקח דהוי עדיין מן התורה והוי אסורה בהנאה אך דה"פ דהוי עכ"פ ספק בדרבנן דהוי לקוח ובקודם לקוח בלא"ה אינו יוצא בו דלא הוי לכם וא"כ שרי לצאת בו אך דלא מיקרי לכם דעכ"פ א"א לעשות בו כל הנאתו והוי אפילו מן התורה כהוי' מאיזו אך לא מצי לעשות והגע בעצמך אם גזלן ואנס לא יכול לסם לעשות בו כל צרכו משא"כ לענין כתותי מכתת שעורי' לא שייך זאת ולא הוי כתותי מכתת שעורי' וזה דוקא ביו"ט מראשון משא"כ ביו"ט השני אזי שפיר מספיק הך תירץ דהוי לשריפה עומדת דר"ל כמ"ש התוס' בסוטה דהוי איסור הנאה וא"ל דהוי ספק דרבנן קשה הא נולד בדאורייתא ר"ל קודם שלקוח דהא ביו"ט השני שפיר הוי יוצא דהא לא בעינן לכם אי לאו דהוי כתותי מכתת שעורי' והנה אם אמרינן דכיון דהספק הוי בדאורייתא אע"ג דעדיין לא נולד בדאורייתא אך דבאמת הוי הספק במן התורה אע"ג דאח"כ אינו מ"מ אם הוי מפריש התרומה ביד בעה"ב וא"כ הו"ל הדין דהוי אסור מן התורה וא"כ הוי הכל ע"י גלגול בא מן התורה וא"כ לא שייך מ"ש על קושיות המהרש"א הנ"ל וא"כ מש"ה צריך לומר דהך דכ"ע דמידו דבעינן ראוי לאכילה משא"כ ביו"ט השני דלא שייך זאת הסברא דהוי ספק בדרבנן דהא נ"מ בדאורייתא והוי ספק מן התורה דלא בעינן לכם וא"כ שפיר לכם הוי ביו"ט הראשון ולשריפה עומדת הוי הפי' ביום השני במקדש דהוי מן התורה וא"צ לכם ופסול מכח לשריפה עומדת והנה דמיא לספק טריפה שנתערבה בין התרנגולת והוי ג"כ הביצה אסורה אלמא אע"ג דלא נודע ולא נולד הספק רק לאחר שנתערבו מ"מ הא מצי לומר הספק של ביצה בלא התערובות וח"כ לא שייך ליישב על קושיות המהרש"א וכמ"ש אך לפי חד תירץ דאיתא הואיל דלא שייך דלא הוי הספק דק לאחר שנעשה מדרבנן ואפילו הוי ע"י גלגול שפיר אמרינן ספיקא לקולא אזי שפיר שייך לתרץ קושיות המהרש"א וכמ"ש לעיל:

והנה י"ל אמאי הרמב"ם חזר מפירש המשניות להרמב"ם בחיבורו ופסק דאפילו ביד העניים רשאי לאכול וי"ל משום דהנה לכאורה קשה לפי מה דאיתא בעירובין דאמר אם ירדו גשמים נהוי וכו' דלא הוי תרומה משום דבעינן שירי' ניכרין לישראל והנה איתא בפסחים אם הוי תרומות חמץ לא הוי שירי' ניכרין לישראל דהוי אסור וכו' וא"כ בהצטרפות הנהו שני הקדמות וא"כ ממ"נ מה הועילו חז"ל בתקנתן דהוי חששו דלמא לא הפריש והנה אם לא הפריש הוי השתא ג"כ עשה ואכל איסור מן התורה דהא לא הוי תרומה דלא הוי שירי' ניכרין דהא בלא"ה מקודם הפרשה הוי נמי מצי לאכול וא"כ כיון דלדידן לא ניכרין והוי כמו בעירובין דלא הוי תרומה אך אם לקוח הוי דרבנן הוי א"ש אך אם אמרינן דלא הוי לקוח מדרבנן או כמ"ש התירץ בס' א"ז דיקנה קודם המירוח דהוי מן התורה וא"כ לכאורה קשה אך י"ל דהוי ניכר למוכר דהוא ידע בעצמו דלא הפריש וא"כ בזה מיושב קושיית המל"מ דהקשה אמאי אמרינן במנחות דאם סברינן דאין רוב ע"ה מפריש אזי מצי להפריש מדמאי על דמאי ואם רוב ע"ה מעשרין אזי אין מפרישין מדמאי על דמאי והקשה המל"מ אמאי תליא זה בזה ועוד הקשה הא הרמב"ם פסק דרוב ע"ה מעשרין ואעפ"כ פסק דאם הפריש מדמאי דהוי תרומה. דהנה באמת הטעם אע"ג דחז"ל אסרו דמאי אע"ג דרוב ע"ה מעשרין. הא ס"ס ורוב דהוי כמו שני רובא אזי לא אסור וא"כ הוי ס"ס דלמא באמת תרם מכבר מעשר ואת"ל דלא מעשר ודילמא גם (חסר):

תוס' ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וא"ת כו' תרומה טמאה הא מצותו בשריפה ח"ל דהוי מכתת שיעורי' וי"ל משום דהנה קשה מאי פריך הש"ס אמאי הרי מסיקו תחת תבשילו הא כתבו התוס' בפסחים דף מ"ו וכן בשבת דהא דאין שורפין תרומה ביו"ט משים דהוי כמו קדשים קלים דאין רשאי להקריב למ"ד דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט דהוי משולחן גבוה קא זכו ור"י פליג שם והנה לקמן אמרינן במעשר שני אין יוצאין משום דממון גבוה א"כ לא הוי מיקרי ממון לענין תרומה טמאה ומאי פריך הש"ס וי"ל משום דבאמת הא כתב הר"ן דביו"ט שני חסר כשר משום דבודאי אי הוי כתב באורייתא דאין רשאי חסר בודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן אך מכח דרש הוא ומסרה הכתוב לחכמים וחכמים אוקמה אמצוה חמורה דהיינו מצוה דאורייתא אבל לא אמצוה שהיא קלה דהא דרבנן קל מדאורייתא והנה הר"ן כתב בשם הרמב"ן דדמאי אתרומה טמאה קאי וא"כ ב"ה מתיר משום דמאכילין לעניים דמאי אבל בודאי בשאר תרומה דרבנן בוודאי אין יוצאין א"כ לכאורה קשה אמאי הא מדאוריית' יוצא דמדאוריי' הוי חולין רק מדרבנן וא"כ כיון שהוא מצוה דרבנן אם בא לשאל לפנינו ואמרינן ל' שרשאי לצאת בדבר שהוא משום לכם פסול דהא התוס' כתבו דמאי דפסול לא פסול משום לכם וא"כ יצא כבר נמי בהך אתרוג דהא הך אתרוג אין הפסול רק משום לכם אך הא התוס' כתבו בפסחים ובכמה דוכתי דכיון דאמרי רבנן דלא שויא מידי ואין בו דין מעילה א"כ ה"נ אפילו מדאורייתא לא יצא משא"כ הש"ס פריך שפיר הא חזיא להסיקו תחת תבשילו וא"כ בהך דנהוי משולחן גבוה קא זכו בודאי לא שייך לומר דמדאו' לא יצא דהא באמת רשאי ליהנות בשעת שריפה וקו' תוס' הא בעינן לכם ואמאי אשרה דישראל יוצא תי' המ"א כיון דאין ראוי לאכילה לא שייך הך דרשא אבל למ"ד בעינן ממון קשה קושיות תוס' וצ"ל כחי' תו' דיוצאין בשני ובכל מצוה דרבנן ועוד הא כתב המהרש"א דצריך לומר דדמאי קאי אטבל רק למ"ד משום ממון ולא משום אכילה הא לא"ה לא ובאמת אם אמרינן דלקוח הוי רק מדרבנן א"כ בטבל שפיר יש לצאת דהא ראוי למוכרו וקו' תוס' ממצה י"ל משום דהא כיון דאם מכרו אינו חייב הוי קנין הגוף כמו דאיתא בב"ב דף קל"ו ושפיר הוי לכם ומתורץ הרמב"ם:

אך באמת לפי שיטת הרמב"ם לאחר שנתמרח בכרי לקוח חייב מן התורה א"כ ליכא לתרוצי קושיות התוס' כן אכן אם נימא הטעם כפשוטו משום דאין בו היתר אכילה או דין ממון א"ש דראוי לאכול ארעי מדאורייתא והנה מה שהקשו התוס' לקמן ל"ל הואיל דאי בעי מפקיר הא ראוי לעני כמו תרומה תרומה ולכאורה הא אעפ"כ הוי דין כשותפין דאינו שלו וי"ל משום דהא עכ"פ לענין זה הוי שלו דהוי כמו שאלה דראוי לצאת וא"כ כיון שראוי למוכרו לעני הוי קנין פירות כקנין הגוף כמו דאיתא בב"ב אך י"ל קושיות התוס' משום דהא אם אינו איסור רק מדרבנן שפיר הי' ראוי לצאת מדאורייתא ומדרבנן לח בעינן לכם וממ"נ יצא אך באמת גם מדרבנן לא יצא משום בלא ידיעת הכהן הוי גזולה וגם ביום שני אין יוצא בגזולה. אך הטעם משום מצוה הבאה בעבירה והתוס' כתבו דלא שייך לומר מצוה הבאה בעבירה רק היכא דבלא עבירה לא מצי למיעבד מצוה מ"ה שפיר קאמר הואיל וא"כ אפילו בלא עבירא נמי מצי למיעבד מצוה וא"כ שפיר יצא וא"ל כיון דמדרבנן לא הוי שלו גם מדאורייתא נמי לא יצא או דא"ל דלא ס"ל כהך סברא לענין לכם כמו שמסתפק המל"מ לענין גזילה דרבנן או לענין קני' מדאורייתא ולא מדרבנן או דא"ל היכא דהפסול מגופו כמו איסור הנאה או אכילה שפיר אפילו בדרבנן כגון יום שני יצא אבל משא"כ היכא דהפסול הוא משום לכם דאינו שלו כ"ע מודו היכא דהפסול הוא מדרבנן בודאי יש ליצא בו ממ"נ כמו ביום שני דלכ"ע יוצא בשאול ובזה יש ליישב קושיות התוס' דמאי מקשה מתרומה טמאה הא כתותי מכתת שעורי' הא כתבו התוס' בב"ק דלא אמרינן כל העומד לישרף כשרוף אלא היכא דהוי מצותו בשריפה וא"כ כיון דמדאוריי' ליכא מצוה בשריפה א"כ לא שייך כתותי ושפיר יצא מדאורייתא:

ומכאן יש להוכיח דלא כספר יראים דפסק בגזל גוי אף דגזל גוי מותר לא מיקרי לכם א"כ קשה לוקי בטבל ואין יוצא מ"ה משום דלא הוי לכם וא"ל הא ראוי לכהן דהוי לכהן לכם קשה הא אית בי' מעשר שני והוי ממון גבוה לכ"ע בגבולין וא"ל כסברת החולקין דאפילו בגבולין הא הוי ממון גבוה מ"מ אין יכול למכרו כסברת הפ"י א"כ קשה משום תרומה וא"ל דראוי לכהן א"כ לכהן אין יכול למוכרו וא"כ גם לכהן לא הוי לכם כיון דאין הוי קנין ועוד קשה מתרומה גופה דהא לא הוי לכם גבי ישראל וא"ל דמכר לישראל דהא אין יכול למכרו דתרומה טמאה הוי ממון גבוה ולענין קנין כיון דלא הוי קנין מדרבנן לא הוי לכם מדאורייתא ג"כ כמ"ש המל"מ ומאי מקשה הש"ס הרי חזיא להסיקו תחת תבשילו א"ו דלא כספר יראים עי"ל דהא דמאי אין רשאי להפריש ממ"א ואין לו רק אותו האתרוג אך דאותו אתרוג טמאה ופריך שם וחזיא להסיקו וכ"ז דלא חרם לא עומד לשריפה:

הרמב"ם פסק דמעשר שני חייב בחלה והקשה בספר כפות תמרים נהי דפסק דבעי דין אכילה ולא דין ממון מ"מ עכ"פ בחלה איתא בברייתא דמביא בסוגיא זו דר"מ פטר מחלה ומפרש הש"ס משים דכתיב תרי זימני עריסותיכם. והרמב"ם פסק דאין מקדשין אח האשה במעשר שני רשום דמעשר שני ממון גבוה הוא וא"כ שפר יש לפטור מחלה והנה י"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי מקשה מחלה דהא התוס' כתבו בשבת בדף כ"ה בד"ה תתן לו ולא לחודו דלאבא שאול דכיון דכתיב תתן בעינן דיהא כדי נתינה ולאבא שאול הוי פרוטה וכתבו התוס' במנחות בדף ס' ע"א בד"ה מי בעינן שימה דקשה גבי תרומה נבעי עכ"פ לרבנן זית ולאבא שאול פרוטה והנה לפמ"ש המל"מ א"ל דבאמת היכי דהוי שיעור בעינן דיהי' עכ"פ שוה פרוטה ובכאן כיון דלענין ממון שפיר לא שייך נתינה דהא הוי לית בי' דין ממון וא"כ מ"ה פטור מחלה כמו שכתבו התוס' בבכורות בדף י"ב ע"ב בד"ה כיון דאלו מטמא ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ דכיון דאי אפשר להפריש מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור והנה אפילו אם נימא דלא כסברת התוס' מ"מ הא כתב המל"מ בהל' מתנות עניים דעכ"פ הוי הכל שיעור נתינה אם איכא כשיעור והנה איתא בחולין גבי דאינו נוהג אלא בצמר רחלים משום דכתיב לעמוד לשרת דצריך ליתן אם יש בו כשיעור כדין שירות וא"כ ה"נ אימעיט דכיון דאם יש בו כשיעור וכאן לא משכחת כשיעור וא"כ א"א להפריש מינה וב' לר' אבא שאול וא"כ דלמא ס"ל לר"מ כאבא שאול וא"כ מ"ה פטור דכיון דא"א להפריש מינה ובי' א"א להפריש ממקום אחר וכמו דכתבו התוס' הנ"ל בדף י"ב ע"ב ומה פריך הש"ס אך י"ל דהנה אם נימא כס' התוס' דתרומה טמאה הוי כמו דק משולחן גבוה קא זכו וח"כ האיך הוי הדין דנוטלין תרומה טמאה ונותן לכהן הא לא הוי דין ממון ועכצ"ל דלא כסברת התוס':

ע"ב לימא מסייע לי' עיסת של מעשר שני ר"מ פוטר מן החלה וחכמי' מחייבין וכו' א"ד שאני דכתיב תרי זימני עריסותיכם והקשה הכ"מ בשם ההר"י קורקס עכ"פ בחלה יש לפטור דניהו פסק הרמב"ם דיוצא באתרוג של מעשר שני משום דס"ל לכם הוי הפי' דין אכילה ולא דין ממון אך לגבי חלה דס"ל לר"מ בהדיא דפטור מחלה והרמב"ם פסק דאין מקדשין את האשה במעשר שני משום דהוי ממון גבוה ואמאי פסק הרמב"ם דמעשר שני חייבת בחלה אך י"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי מקשה מהא דפטר ר"ם מחלה דהא י"ל דבאמת הא התוס' כתבו בשבת בדף כ' ע"ב דבודאי בעינן נתינה לכהן שיהי' ש"פ דיליף מנתינה דתרומה ולזה דוקא לאבא שאול דס"ל דבעינן בתרומה נתינה שיש בו ש"פ וא"כ קשה דהא הפ"י כתב בקידושין דמ"ה המקדש בחלקו אינו מקודשת דלא הוי כאילו נתן כלל לאשה דהוי כאילו לא קיבלה האשה לידה פרוטה והנה הא איתא בבכורות דף י' ע"ב דמקשה הש"ס אמאי חייבת עיסה של שביעית בחלה דהא בעינן לאכלה ולא לשריפה וכתבו התוס' אע"ג דאפשר להפריש ממקום אחר מ"מ כיון דאי אפשר להפריש מינה ובי' הוי כאילו הפריש מן החיוב על הפטור וא"כ מ"ה יש לפטור מן החלה דכיון דא"א להפריש מינה ובי' דלא מצי לקיים מצות נתינה דבעינן דיהא שוה פרוטה וא"כ כיון דא"א ליתן מינה ובי' לא הוי מצות נתינה לקיים וא"כ לא מצי להפריש ממקום אחר ג"כ דהוי כמו מן החיוב על פטר וס"ל כאבא שאול דבתרומה הוי שיעור נתינה שוה פרוטה אך י"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך לעיל מהא דתרומה טמאה לא יצא ומקשה הש"ס למ"ד דין ממון הא ראוי' להסיקו תחת תבשילו וא"כ הו"ל דין ממון ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' בפסקים דף מ"ו ע"ב דהא דתרומה טמאה רשאי ליהנות בשפת שריפה הו"ל משולחן גבוה קא זכה ומש"ה אין שורפין ביו"ט אע"ג דהוי רשאי ליהנות בשעת שריפה מ"ע הוי כמו נדרים ונדבות דמשולחן גבוה קא זכו וא"כ מאי מקשה מתרומה טמאה דהא הוי כמו מעשר שני דאין יוצאת דכיון דמשולחן גבוה קא זכו. אך י"ל דהנה עוד קשה התוס' והרמב"ן כתבו דמש"ה אין יוצאין בטבל רק בדמאי שרי הואיל ומאכילין לעניים וכו' דמאי וכתבו התוס' דהוי כמו שותפין דהוי של כהן ולכאורה קשה דהנה איכא בב"ב אומר אתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רבי ורשב"ג דלרשב"ג דאם מכר או אכל אין לשני כלום וא"כ הוי קנין פירות כמי קנין הגוף ויוצא ולרבי אין יוצאין והנה הדין בש"פ דבשאר ימי יו"ט דיוצאין בשאול רשאי ליטול אתרוג של חבירו שלא מדעתו דאמרינן דמסתמא ניחא לי' אבל ביו"ט הראשון לא דהא בעינן דוקא מתנה וכתב הט"ז דהטעם דלא מהני מה דניחא לי' משים דהתורה גזרה דבעי דוקא לשון מתנה יע"ש היטב וא"כ בכאן תיקשי אמאי אין יוצאין בטבל דהא מסתמא ניחא לי' לכל כהנים והוי כמו שאול וא"ל דהא הוי כמו שאול דז"א דבכאן שפיר יוצא דהא הרמב"ם פסק דמתנות כהונה נגזלת ואם מכר לאחר אזי א"צ האחר להחזירו וכן אם אכל פטור וא"כ בכה"ג שפיר מהני הא דנשאל לו כיון דאם מכר הוי מכירה ואם אכל פטור וכמו דאיתא בב"ב הנ"ל וח"כ אמאי אינו יוצא בטבל דהא כל כהנים שפיר מצי ליתן דהא ניחא להו וכמו דאיתא בכה"ג גבי מתנות עניים מליקוטי בתר ליקוטי דמיאש כל עני ומהני אך י"ל דהנה על הקושיא שהקשיתי לעיל מאי פרך מתרומה טמאה דהא הוי ממון גביה י"ל דהנה התוס' כתבו דהא דאמרינן בתרומה טמאה דאי לך מיקרי להסיקו תחת תבשילו היינו משום דלא חזי לאכילה הוי הפי' לכם להנאה דין ממין וא"כ שפיר תיקשי אם נימא דלשריפה בתרומה טמאה משולחן גבוה קא זכו האיך שייך לכם בתרומה טמאה וא"כ האיך ראוי להפריש תרומה טמאה ובהדיא איתא בברייתא במסכת פסחים דהיכא דהו"ל שעת הכושר שפיר מפרישין תרומה טמאה קרינן לך דהא לא הוי לך דכיון דאין בו דין ממון למ"ד דלא מיקרי לכם רק אם הוי דין ממין בשלמא למ"ד היתר אכילה הוי הפי' כמ"ש התוס' דהאיך (ועוד דלפמ"ש הפירוש משניות להרמב"ם הוי הפי' דין אכילה דלא מיקרי פירי וכו' ולכם מיקרי למ"ד אין בו דין אכילה) דלא שייך לאכילה מקרי לכם לכל שאר הנאות שבעולם ודלא כסברת התוס' דהאיך דלא שייך אכילה הוי דין ממון רק היכא דלא שייך אכילה והוי שאר הנאות וכמ"ש בס' כפית חמרים דלמכור או לקדש אשה מיקרי קצת שלא כדרך אכילתן ומשא"כ שמן להדלקה מיקרי כדרך הנאתן (והנה לפמ"ש הרשב"א דלמ"ד דין אכילה כוונתו כתותי מכתת שיעורי' א"ש למ"ד דין אכילה בפשיטות) או אפשר יין לזילוף דהוי כמו שמן לשריפה להך מ"ד דראוי לקבורה לקבורה גבי משקין ולזילוף חשוב יותר משתי' יעש"ה בפסחים דף כ' ע"ב ונמצא למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה הוי זאת הסברא דמשולחן גבוה קא זכה וא"כ ל"ק אמאי אין יוצאין בטבל דהא מסתמא ניחא לי' לכהנים י"ל דהוי משולחן גבוה קא זכו וא"כ אי אפשר לא ליתן ולא למכור וא"כ אפילו ניחא לי' לכהנים א"א לישאל לשום אדם ולמ"ד לפי שאין בו היתר ממון וא"כ פ"כ לא ס"ל כסברת התוס' דמשולחן גבוה קא זכו ל"ק זאת הקושיא דהא משמע דאין יוצא בטבל מדנקט דמאי י"ל דהא דמאי טבל למעשר שני ג"כ דחשודים למעשר שני והוי איסור בשביל שאין בו דין ממון דהא אפילו לא הוי אין יוצא מכח של שותפות מ"מ אין יוצא מכח דלא הוי דין ממון דהא אם יתן מעשר שני לא הוו שלו ומשא"כ לענין אכילה שפיר קשה דהא לא איכפת לי' בדין ממון דק באכילה וראוי להפריש ממקום אחר והוי בי' שפיר ראוי לאכילה ומשא"כ לענין דין ממון דיצרך ליתן ממון אחר ומה לי ממון זה או ממין אחר עכ"פ לא הוי דין ממון שלו ומתורץ שפיר הקושיא הנ"ל מה דקשה דמשמע דאינו יוצא בטבל אליבא דכ"ע לכל חד כפי הסברא שלו ומתורץ שפיר הקושיא הנ"ל דמקשה שפיר לימא מסייע לי' ויצרך לומר משום דכתיב עריסותיכם תרי זימנא וא"ל כמ"ש לעיל דהוי הטעם משים דלא הוי נתינה לכהן דלא הוי דן ממון וא"כ לפי"ז אם נימא דבאמת לכם הוי דין אכילה וא"כ תיקשי קושיא הנ"ל אמאי אין יוצא בטבל דהא מסתמא ניחא לכהנים מ"ה צ"ל כמ"ש לעיל למ"ד דאין בו דין אכילה דתרומה טמאה משולחן גבוה קא זכו וא"כ אי אפשר להשאיל וא"כ תו לא אפשר לומר דלאבא שאול הוי הפי' נתינה שוה פרוטה וא"כ מ"ה דהוי ממון גבוה לא מיקרי דין שום פרוטה וא"כ קשה האיך מפרישין תרומה טמאה היכא דהי' לו שעת הכושר וכדאיתא בפסחים הא לא הוי נתינה לכהן דהא ע"כ ס"ל מ"ד דאין בו דין אכילה דתרומה טמאה שריפה משולחן גבוה קא זכו אלא ע"כ למ"ד דאין בו דין אכילה לא ט"ל דנתינה הוי הפי' שוה פרוטה וא"כ מקשה שפיר ממ"נ מחלה ימש"ה צ"ל דתרי זמנין עריסותיכם והנה המל"מ בהלכות מתנות עניים פרק ו דין ז' כתב דאפי' אם לא נימא כסברת התוס' דבעינן דוקא שוה פרוטה עכ"פ על זה מודה הקרא אם יש לו צריך ליתן לכהן לכל א' שוה פרוטה יע"ש היטב וא"כ שפיר שייך למעוטי וכמו דאיתא בחולין גבי דאין ראשית הגז נוהג רק ברחלים משום דכתיב לעמוד לשרת דצריך ליתן אם יש בו כשיעור כדי לשרת וא"כ שירות אינו רק בצמר רחלים וא"כ ה"נ אימעוט דכיון דאם יש בו כשיעור צריך ליתן שיהא שוה פרוטה וכאן לא משכחת שיהא בו כשיעור ומ"ה פטור דצריך דיהא משכחת כשיעור הנה הא בלולב א"ש דבלולב דכיון דאי אפשר לאכול והוי בדרך הנאתו שאר שימש וזה אפשר כוונת התוס' דכאן דבלולב הוי דרך דין ממון ולאו דוקא דין ממון רק שאר הנאות:

ק והנה באמת אם תרומה טמאה אסורה בשאר הנאות דילפינן משני תרומות שפיר תיקשי אך אם אמרינן כתירץ השני בשבת דאימעיט אבל אתה מבעיר וא"כ שרי בשאר הנאות ג"כ וא"כ לא הוי צורך גבוה אך דמוכח דאינו כן דא"כ תיקשי אמאי לא יוצא בטבל אך אם אמרינן דמש"ה אינו יוצא בטבל משום דלא אמרינן דהוי כמו דנתרצה דהוי כמו יאוש שלא מדעת ויאוש שלא מדעת הוי לפסק הלכה דלא הוי יאוש דהוי מיע"ל קג"מ או דלא ס"ל כת' י"נ בב"ב דאמר דאם הוי מכירה הוי קנין פירות כקנין הגוף וא"כ הוי טעמא של ר"י משום דס"ל כאבא שאול ובעינן שפיר דין ממון והרמב"ם פסק דלא כאבא שאול ומ"ה חייב במעשר שני בחלה ולפ"ז מיושב גם הא דהקשה הלח"מ על הרמב"ם דכתב דהדר נמי לא פסול רק ביום א' ולפ"ז מאי מקשה לרב דאמר אין זה הדר מהא דר' חנינא טבול ונפיק בי' בשלמא מתניתין לר"ח ל"ק הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני אך לרב קשה ולפי שיטת הרמב"ם ג"כ הוי הדר רק ביום ראשון וי"ל משים דהנה לכאורה קשה אם חסר פסול משום דלא הוי הדר וא"כ אמאי נקט דמאי ומשמע הא טבל פסול והוי משום שותפות ת"ל ואם הוי חסר הא לא שייך הדר וא"כ לא שייך למיפסל וכמ"ש הב"י דאם הגף נחסר מחבר דנ"ש דלא הוי הדר ובודאי זה הסברא בלא ס' הב"י הנ"ל דכיון דהשתא לא נראה חסר ולא הוי הדר וא"ל דהוי הטעם דנחסר משיעור דהנה אם נימא דהטעם משום דלא הוי גמר פרי וכאן הא וגמר באמת הפרי ובשביל הדר נמי לא שייך דכיון דאין נראה החסרון וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דאיירי דמאי בתרומה טמאה של דמאי וא"כ הוי הפסול אם נימא דהוי הטעם משום דלא הוי דין אכילה קשה וא"כ קשה מברייתא דעיסות של מעשר שני פטור מחלה וא"ל מכח דכתיב עריסותיכם תרי זימנין הא כתבו התוס' דזה הוי רק דיחוי בעלמא דהא לא מיותר דבעינן למעט הקדש ונכרי וא"כ ע"כ צ"ל דהוי הטעם מכח דין ממון דאם הוי משום אכילה וא"כ ע"כ הוי בתרומה שמאה ע"כ הוי אין בו דין ממון רק של גבוה משולחן גבוה קא זכו וא"כ האיך משכחת תרומה טמאה להפריש אפילו אם הי' לו שעת הכושר וע"כ הוי כס' הרמב"ן דה"פ דמאי תרומה טמאה וא"כ פסול משום כתותי מכתת שיעורי' או משום דין אכילה וא"כ קשה כיון דמוכרח דה"פ דין ממון וא"כ קשה דכיון דמוכרח דהוי בעינן דין ממון וא"כ אמאי יוצא בדמאי דמאכילין לעניים דמאי עדיין לא הוי דין ממון דכי] דאין יכול למוכרו לעניים דכיון דע"כ איירי בתרומה טמאה ולא הוי דין ממין וא"כ אם מפקר נכסי' והוי חזי' לי' הך עכ"פ אין רשאי למכרו אלא ע"כ צ"ל דאיירי ביו"ט שני וא"כ בשביל להם דלא הוי דין ממון לא פסול ביו"ט שני ומשום כתותי מכתת שעורי' פסול ביו"ט שני וא"כ הא דנקט דיוצא בדמאי איירי ביו"ט שני וא"כ ע"כ חסר פסול ביו"ט שני חסר דכיון דהמשנה איירי דוקא ביו"ט שני וע"ז משני דרב איירי בעכברים ובעכברים הוי הטעם דאין הדר על יו"ט שני וחסר לא הוי פסיל משום הדר רק משום ולקחתם נתינה תמה ומ"ה פסול אתרוג משום טבל דהוי משום שותפות. ומתורץ שפיר קושיות הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל דהנה באמת אם אמר נן דין ממון ומאן דא"ל דין ממון ס"ל גמי דין אכילה והוי הטעם בכל צרכי הנאה דהיינו למכור ולקדש בו את האשה וכמ"ש בס' כפות תמרים וא"כ בדמאי הא לא מצי למכור לעניים דהא אין מאכילין רק בתורת צדקה וכן אי מפקיר נכסים הוי מצי לאכול בתורת צדקה וטבל של דמחי שפיר יוצא בדמאי משום דין אכילה שפיר שייך בי' דין אכילה לעניים וכן דין ממון לא שייך בי' דעכ"פ הוי ממון של כהנים כמו דישראל יוצא בתרומה:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה