איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת סוכה · דף מג
כתב הרמב"ם פרק ז' דלולב דין ג' מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג ואפילו בשבת. והקשה בס' כפות תמרים דהא הש"ס מקשה הא הוי טלטול בעלמא ומתרץ לר"א והנה הרמב"ם כתב דלא כר"א וי"ל משום דהנה התוס' כתבו בפסחים דף נ"ט אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי ל"ת הא לא הוי בעידנא דעקר נ"ת מקיים עשה ותירץ דשחטו על מחוסר כפורים וא"כ כי שחט אח"כ מקיים מ"ע למפרע יעש"ה והנה בשחיטה משמע דהוי מטעם דדחי ל"ת דרצה למילף מכאן ביבמות דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ודחי שם והנה מקרבנות כתבו התוס' דאיכא למדחי דעכ"פ הוי תדיר שיש בו בכל שנה ושנה והנה משמע דכיון דר"א מוקי במכשירין כמו במילה וח"כ למ"ד דבאמת אין מעכב ארבע מינין כי איכא לפנינו כל הארבעה מינים וא"כ שפיר מצי למצוא שיטול מקודם כל הג' מינים והנה במה שמותר בשחיטה דחי אפילו באמת למ"ד מקלקל חייב וא"כ בהתחלת השחיטה עדיין לא קיים מ"ע לגמרי דהא כ"ז דלא נגמר הוי עיכוב ואעפ"כ כיון דהוא מצוה דחי וא"כ כיון שנטלו בג' מינים ואך דבעי שיטול אח"כ עוד המין האחד וא"כ כיון דיקוץ עוד המין הארבע וממילא יצא מהשלשה מינים הראשונים ואע"ג דעדיין מעכב והוי כמו התחלת השחיטה ומש"ה שפיר יש לדחות אך באמת י"נ דהא לכתחלה בעינן בב"א שיטול ואף בדיעבד אינו מעכב ואנן בעינן ראוי לבילה וא"כ כיון דאין ראוי ליטול בב"א דאם יטול בב"א אין יכול לקוץ אך אם אמרינן הואיל ומקשה שם בפסחים הואיל וראוי לכיסוי דם צפור אם הוי בכאן יעש"ה והנה התוס' הקשו שם א"כ גם בשבת חזי לחולה שיש בו סכנה ותו' התוס' משום דלא שכיח וא"כ בכאן אם הוי הדין דחזי אח"כ וא"כ הואיל ודחוי שיטול אח"כ אזי שרי לקיץ מקודם והוי שפיר חזי לבילה אך למ"ד לא אמרינן הואיל ואנן פסקינן כמ"ד דאמרינן הואיל ל וא"כ שפיר קאי לשבת והרמב"ם מתרץ בזה דלא תיקשי אמאי לא גזרינן בזמן שב"ה קיים כמו בשופר וע"י תירץ דכיון דקרא קאי על שבת ג"כ וא"כ כיון דמפורש בקרא בשבת ומה דמפורש בקרא לא גזרינן וכמו דאיתא בב"מ בתוס' גבי ריבית ומייתי הטו"ז וזו ג"כ תירץ במילה דכיון דמפורש בקרא ובזמן שבה"מ אינו קיים הוי הפי' משום דלא בקיאין בקביעא דירחא ובאמת אינו רשאי לקצוץ כיון דמדרבנן לא שרי בהואיל דמדרבנן עכ"פ לא שרי בהואיל וכמו דאין אופין מיו"ט לחול מדרבנן עכ"פ והנה באמת י"ל דמ"ה אמרינן דבעינן דיהא מונח דוקא קא לפניו כי היכי דנהוי ראוי ליטול בב"א ובזה י"ל הרמב"ם דכתב גבי ענבים מרובין מעליו לקטן אחד א' די"ל דהנה באמת כיון דהוי רק איסור דרבנן ולא שייך פסיק רישי' לחד דעה במידי דרבנן ועוד דהוי רק לאכילה אסור מדרבנן דהא אפילו מלאכה גמורה שרי לאכילה לצורך רק דאסור מדרבנן וכמו דאיתא בקצירה דכיון דהוי לצורך ימים מרובים ודלמא יעשה לצורך חול וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן ולא שייך גזרה אך דהא גבי מכשירין הוי הדין דאין מורין כן דלמא יעשה היכא דאפשר לעשות מעיו"ט ה"נ דלמא יעשה היכא דלא יוצרך לולב אך ממ"נ אם לא יוצרך ללולב לא הוי כלל מלאכה לא שייך פסיק רישי' וליכא מלאכה (וע' לקמן ד"ה ואו י"ל) אך דהחשש דלמא יצרך באמת אך דיש חשש דיש עוד דאין צריך ליטול רק ענב אחד (וא"כ הוי מרבה במלאכה דהא אין יצרך ליטול רק ענב אחד וכמו דאיתא במנחות) לא שייך דלא הוי מלאכה דהא באמת יצרך לאחד וא"כ יכול לעשות בהיתר אכילה מן התורה דכיון דבאמת יצרך והוא יאכל אך באמת מכאן דשנים או יותר וזה א"צ ולא שייך דלא עביד מלאכה דהא א"צ דהא באמת צריך עכ"פ לעשות מלאכה גם על שני רק השני הוי בהיתר וא"כ ע"ז שפיר שייך גזירה ובאמת דכיון דמצי לעשות בהיתר לא דחי אך אם עשה אחד ואחד וא"כ קודם גמר השני עדיין לא הוי פסיק רישי' ולא עשה מלאכה כלל דכל כמה דלא נצרך לא הוי כלל מלאכה דכיון דא"צ כלל להך הדס ולא חשוב כלל מלאכה וא"ש הרמב"ם הנ"ל:
והנה אפילו אם נימא דהוי הטעם דלא מיקרי מסיק רישי' דכיון דלא צריך לזה דיש לו כשר ובאמת אם כוונתו לאכילה והוי דכוונתו בשביל חול אך עכ"פ לא כוונתו לתקן ללולב וא"כ הוי אין כוונתו למלאכה רק דהוי פסיק רישי' וא"כ אם יש לו הדס כשר לא מיקרי פסיק רישי' והנה הסוגיא דמוקי דוקא דיש לו אחר קאי לע"ד דלא אמרינן הואיל וא"כ הוי באמת לא דחה מכח כל הראוי לבילה ומשא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד דאמרינן הואיל וא"ש הרמב"ם דכתב וליקט אחד אחד ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:
ואו י"ל דבאמת מ"ה לא מוקי בשבת לענין זה דס"ל כהך ברייתא דבעינן דוקא ביחד ונמצא אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ (וכמ"ש התוס' דגבי שופר גזרינן משום דאית בי' מלאכה ה"נ גזרינן שמא יעבירנו) וא"כ הנה אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ מן המחובר לצורך אכילה רק דהגזירה דלמא יקוץ יותר מכדי צרכו זה אינו מספיק למ"ד מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אך דיהא דוקא לצורך קצת ומצוה חשוב צורך קצת כמו לב"ה בלולב אך עוד יש טעם בתוס' דביצה דלמא יהא יקוץ מה דאינו ראוי לאכילה ובכאן הוי נמי ג"כ זה הטעם אך דכיון דאמרינן דבאמת דחי רק מדרבנן וא"כ לא שייך גזירה אך זה שייך דלמא יהא אחד שאינו ראוי לאכילה ואחד שראוי לאכילה וא"כ אם יקוץ בבת אחת יהי' איסור דהא כיון דיכול לקיימו שניהם דיהא יקוץ אותו שאינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא מוכשר למצוה וא"כ לא הוי מלאכה עדיין ואח"כ לאכילה שרי ואפילו הוי מצי לעשות מעיו"ט שרי אוכל נפש והשתא דעשה בב"א שפיר הוי איסור דכיון דהי' יכול לעשות בהיתר אך אם לקח כל אחד ואחד בפני עצמו וא"כ ממ"נ ליכא איסור אם ילקוט של אינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא נגמר מלאכה ושרי אח"כ ראוי לאכילה דנגמר בראוי לאכילה ואלא דיהא מקודם שראוי לאכילה ונמצא דבשעת מעשה דגמר המלאכה תו ליכא לעשות בהיתר ולקיימו שניהם דהא כבר נקצץ אותו שאינו ראוי לאכילה והנה הא איתא בפוסקים דרשאי למול מקודם אם נשפך החמין שלאחר הרחיצה ואח"כ ידחה שבת מכח פיקוח נפש דכיון דבשעת מעשה דידחה הל"ת תי ליכא ברירה רק לדחות וכן בשחיטה שרי לדחות ואח"כ בכיסוי יבא עשה וידחה וא"כ א"ש הרמב"ם דנקט אחד אחד לאכילה והסוגי' קאי למ"ד דבעינן דוקא בב"א ולא דחי שבת ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל:
והנה אע"ג דכתבתי דשרי לקצוץ מיד הואיל דהוי אם נטל מקודם הג' מינים וא"כ הוי רשאי לדחות דהוי בעידנא וא"כ מותר גם קודם שנטל הג' מינים וא"כ ח"ל הא ה"נ יהא רשאי בב"א לקיץ אע"ג דאיכ' אחד דאינו ראוי לאכילה דהא הוי ג"כ הואיל דאם הוי עקץ מקודם הך דראוי לאכול ויהא נשאר רק דאינו ראוי לאכילה ואזי הוי שפיר דחי את ל"ת דכיון דא"א בענין אחר וא"כ השתא נמי שרי ע"י הוא ל זה אינו באמת השתא איכ' איסור דהא אפשר לעשות בה היתר ולקיים שניהם דיקוץ מקודם הך שאינו ראוי' לאכילה ואח"כ אותו הראוי לאכילה הוי בהיתר כדין אוכל נפש וא"ל דאם היי כבר עקץ וח"כ הוי מחוסר מעשה בגופא וגם לרבה לא אמרינן הואיל היכ' דמחוסר מעשה בגופא דצריך מקודם לקוץ בגופו אותו הראוי לאכילה דאל"ה הוי על אותו שאינו ראוי' לאכילה לעשות בהיתר בל"ה איסור והוי מחוסר מעשה בגופו (וכמ"ש התוס' גבי שתי לחם כשיטת רש"י) מה דמחוסר בגופו גבי ערל יעש"ה היטב בדף ס"ב:
הרמב"ם כתב בהלכות לולב האחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית ונטל א' מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין יצא וכו' ואם קנה זה אתרוג וזה פירות או שקנו אתרוג ופירות כאחת אנו יוצא עד שיתנו לו חלקו במתנה ואע"פ שאם אכלו לא מקפידין ותמהו כולם וכן בש"ס מוחק הרשב"א גירסא זה וי"ל משום דהנה הט"ז הקשה בהלכות ציצית דאמאי אמרינן דיכול אדם ללבוש ציצית בטלית של חבירו דאמרינן מסתמא ניחא לחבירו דנהוי מתנה ע"מ להחזיר וא"כ נימא נמי בלולב ואתרוג דניחא דנהוי מתנה ע"מ להחזיר וי"ל משום דהנה התוס' מקשים דאמאי אמרינן דבאתרוג אם אמר מתנה ע"מ להחזיר דדוק' אם החזיר הא אם לא החזיר לא יצא דהא הוי (מתנה) תנאי ומעשה בדבר אחד והוי הדין דתנאי בטל וי"ל משום דהנה איתא בגיטין גבי אם גרשה ע"מ שיתן לו מאתיים זוז ואח"כ אינו רוצה ליטול אם נתינה בע"כ שמי' נתינה והוי ספיקא דדינא דיש שם שתי לשונות וכתבו התוס' דבאמת גבי פרעון הוי שמי' נתינה אך בזה שעי"ז מגיע ריעותא לו שהוי נתינה ע"ז אמר דלא שמי' נתינה וא"כ הא א תא בב"י אע"ג דבכ"מ רשאי ליתן דמים מ"מ בכאן כ"ע מודו דצריך ליתן האתרוג דהא רצה לצאת יע"ש וא"כ אפ"ל דבאמת כוונתו התנאי הי' רק לדמי אתרוג אך דאם ירצה ליתן לו דמים יהא זה אינו רוצה ל טלו עד שיחזור לו גוף החפץ ונתינה בע"כ לא שמי' נתינה וממילא יהא צריך להחזיר לו דוקא גוף האתרוג ועכ"פ החנאי לא הוי רק על דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל ובזה מיושב קו' הט"ז הנ"ל דהנה זה שייך אם התנה ואמרינן דהתנאי הוי דוקא לענין דמים וא"כ לח הוי תנאי עכ"פ ומעשה בדבר אחד ובידו שלא ירצה ליטול אח"כ הדמים משא"כ היכא דלא התנה כלל וא"כ שפיר קשה הא לא מהני תנאי דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וא"ל דכוונתו רק לדמים קשה הא באמת הוא לח התנה כלל אך דבלבו הוי כך על תנאי זה וא"כ מ"מ בלבו הא היי שלא יטול אח"כ הדמים רק האתרוג וא"כ הוי שפיר תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ לא קיים התנאי וא"כ מש"ה לא ניחא לי' דיהא נותן ע"ת כיון דיהא מתנה בלחי תנאי ומתורץ שפיר ובזה מיושב נמי בסוכה דף ל"א ע"ב קושיות המרש"א דהקשה דרש"י ז"ל כתב אי נימא דיאוש קנה הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ מאי פריך סוף סוף הוי יאוש ושינו רשות בידן דהא הוי מצוה הבאה בעבירה וכן בס' כפות תמרים הקשה על זה האופן דכתב דאפילו אם נקנה ביאוש ואינו רשות מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ מאי פריך הש"ס סוף סוף ולקני ביאוש ושינו רשות וכו' וכן הקשה בסי' מ"א דמאי פריך ולקניני' וכו' עכ"פ אינו מברך וי"ל משום דהנה באמת אם נימא דתנאי ומעשה בדבר אחד נמי מהני תנאי וא"כ שפיר תקשי קושיות הט"ז דסתמא אמרינן דכוונתו שחהי' מחנה עמ"ל. והנה הפ"י כתב דמש"ה ביו"ט שני לא חשוב מצוה הבאה בעבירה משום דהתוס' כתבו דלא מקרי מה"ב רק אם לא מצי לעשות המצוה בלתי העבירה אך אם מצי לעשות המצוה בלתי העבירה לח מקרי מה"ב דאטו אם יוצא לר"ה לא יהי' יוצא וא"כ ביו"ט שני הא אפשר לצאת בשאול וא"כ הי' אפשר לעשות המצוה בלתי העבירה וא"כ לפמ"ש לעיל דמצי ליטול לולב ואתרוג בלי ידיעת חבירו וא"כ לא מקרי ביו"ט הראשון מצוה הבאה בעבירה דכיון דאפשר לצאת בלי עבירה דיטול במתנה ע"מ להחזיר אך באמת בלא"ה אינו יוצא משום דלא מקרי לכם אך עכ"פ אם חנה והוי רק מה"ב וא"כ כיון דאפשר לעשות בהיתר לא מקרי מה"ב אך באמת ז"א דנהי אפילו מאן דפליג אר"ז וס"ל דיכול להקדיש הנגזל אפילו דלא הוי ברשותו מ"מ בזה פש ט בוודאי דאם הוי יאוש למאן דס"ל דיאוש כדי קנה נהי דהוי מה"ב הואיל ובא באיסורא לידו דבא לידו קודם יאוש מ"מ ל"ש דיטול במתנה ע"מ להחזיר דהא זה בוודאי חין שוב יכול הנגזל להקדישו ואפילו אם לא ירצה לזכות מ"מ היי כמו הפקר לכ"ע כמ"ש התוס' בב"ק דף קי"ו דהוי הפקר לכ"ע) דכיון דהו יאוש וא"כ לא שייך דהוי מתנה ע"מ להחזיר ומש"ה הוי שפיר מה"ב משא"כ דפריך וניקני ביאוש ושינוי רשות וא"כ חם לא הי' רוצה לקנות וא"כ לא מקרי שינוי רשות ויאוש כדי לא קנה וא"כ הוי שפיר בלא עבירה יכול לצאת במתנה ע"מ להחזיר דהא יכול לצאת במתנה ע"מ להחזיר דהא אם לא ירצה לקנות לגמרי ולא הוי שינוי רשות כמו נתינה בטעות ובע"כ ורב הא פליג על ר"י דיכול להקדיש אעפ"י שאינו ברשותו ורב הונא הוי תלמודי' דרב ומסתמא ס"ל כן ומתורץ שפיר וא"ח פסק כר"י דשוב חין יכול למכור דהוי אינו ברשותו וא"כ שפיר הוי מה"ב ולפ"ז מתורץ דהנה הרוקח כתב דלא יאמר ע"מ שתחזיר לי דא"כ אינו רשאי להקדישו וכל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש לא הוי מתנה. והנה הקשה דהא ברבא אמר לי' וי"ל משום דהנה עוד קשה לי האיך מהני אם החזיר לבתר דהקדיש הא הרא"ש הוכיח מהא דאמרינן לא תיקנו ליל קא משום דקנה אי"ל אקני' לי"ל והוכיח הרא"ש דצריך להחזיר ולהקנות בתורת קנין וא"כ לבתר דאקדים א"א להקנות אך לפמ"ש לעיל ה"פ דבאמת א"צ להקנות רק דה"פ דהא באמת הוי תנאי ומעשה בדבר אחד אך דהוי התנאי על דמים וא"כ א"א להתנות על דמים דהא א"א להקנות הדמים וא"כ הוי ממ"נ או דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד או דא"א לקיים התנאי ובזה מיושב קושיות הב"י הנ"ל דה פ דבאמת רבא ס"ל דה"פ דהתנאי הוי רק על דמים והוא לא ירצה דמים אח"כ וכמ"ש לעיל אך דאם יחזיר לו גוף החפץ ודמים נמי וא"כ מצו לפדותו שפיר אפשר דירצה אך זה דוקא אם נימא כפי הך לישנא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה וא"כ הוי התנאי רק על דמי ואעפ"כ אם לא ירצה לקבל הדמים אם לא יחזיר לו גוף החפץ ג"כ וא"כ אם יחזיר לו החפץ של הקדש ודמים נמי בודאי ירצה משא"כ הרוקח ס"ל להלכה כלישנא דנתינה בע"כ שמי' נתינה וא"כ ע"כ הוי הפי' דע"מ שיחזיר גוף האתרוג דהא אם כוונתו לדמי לא יחזור לו לגוף החפץ ומה שכוונתו בלב ע"ז הוי דברים שבלב ולא אזלינן בתרי' כלל רק לענין חזרה דהוי סתם או גוף החפץ א דמים זה הוי לפי' הך לשון ה"פ ולפרש דבריו שפיר אזלינן בתר דברים שבלב ומתורץ שפיר הרוקח ולפ"ז מיושב נמי קושיות הט"ז דהא באמת כי לא א"ל רק סתם ע"מ להחזיר אמרינן כוונתו נמי על שיחזיר לו אפילו לבתר הקדיש דאל"כ למה נותנו לו דכיון דא"א לצאת בו באתרוג אם לא יכול להקדיש משא"כ סתמא לא ירצה ליתן דיהא יכול להקדיש וע"ז לא הוי מן הסתם ניחא לי' ומיושב קושיות הט"ז ולפי"ז מיושב הרמב"ם הנ"ל משום דהנה לכאורה גבי שותפין קשה קושיות הט"ז דנימא דמן הסתם נותנו במתנה ע"מ להחזיר וא"ל דאינו רשאי להקדיש י"ל דבלא"ה רשאי השותפין להקדיש דהנה א' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אם אין בו חלוקה אין יכול לאוסרו משא"כ אם יש בו כדי חלוקה שפיר יכול לאוסרו דהא חלקו מצי לאסרו ואמר נן אין ברירה ודילמא שהיא של חבירו שאסרו עליו וא"כ בלא"ה מצי להקדיש אם זה קנה אתרוג וזה קנה אתרוג דהוי יש בו כדי חלוקה משא"כ אם זה קנה אתרוג וזה פירות אזי איני מצי להקדיש דהוי אין בו כדי חלוקה וכמי דאיתא בח"מ דבר שתשמישו שוה מקרי יש בו כדי חלוקה ומה שאין תשמישו שזה מקרי אין בו כדי חלוקה:
הלכות ציצית פרק ראשון הלכה י"ד תלה החיטין בין שני כנפים מזו לזו וקשר כנף זה וכו' והנה הרב הכ"מ הקשה וז"ל ויש לדקדק דמשמע לכאורה דהוא מפרש רבא בחלה לחוטין בין שני כנפיים וכו' ובאמת הא משמע בש"ס להדיא דאין חילוק דהא מזה שמעינן דלרב קצצתו היינו עשייתו מדרב עמרם חסידא ושם הוי רק דעשה ככנף אחד ולא פרק וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן קציצתן היינו עשייתן אפילו ככנף אחד פסול וי"ל דה"פ דבאמת הרמב"ם פסק דלא בעינן (חלין) (קשירה) לשמה והנה הרב המ"מ אמר שם טעם וי"ל דהטעם דהרמב"ם דפירש כמ"ש התוס' דף מ"ב ע"א במנחות דא"צ לשמה דסתם הוי לשמה בציצית ואם הוי בפירוש שלא לשמה הוי באמת פסול והנה באמת כמ"ש התוס' ס"ל ג"ה להרמב"ם וא"כ להרמב"ם הוי הפי' דבעינן (תלי') (קשירה) ולשמה ורק סתמא לשמה הקשירה ותלי' כמו דלא פסלה מן העשוין כן הקשירה לשמה לא פסלה זה הטעם של הרמב"ם וקשירה ממילא לשמה וא"כ מ"ה בעי במן הסיסן הטעם משום בזוי מצוה וא"כ כתיב גדלים תעשה לך ואמרינן דבעינן טוי' לשמה אלמא דלשמואל מקרי תעשה אע"ג דעדיין מחוסר מעשה דשזירה וקשירה וא"כ כיון דזה מקרי תעשה בציצית שפיר לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דגם זה מקרי העשוי בציצית ומשא"כ לרב דהוא אמר דוקא על הקשירה קאי תעשה וא"כ שפיר לא מקרי תעשה מה דמחוסר מעשה ופסול דוקא לרב משום ולא מן העשוי' ומשא"כ הרמב"ם דפסק כשמואל דבעינן טוי' לשמה ולא פסל זה רק דהוי כנף אחד ולא הוי כלל ארבע כנפות והתורה אמר' על ארבע כנפות או בהיטול למוטלת דהוי עבירה ובזה י"ל מה דהקשה התוס' בסוכה בדף ל"ג ע"א בד"ה והכא במיליף לולב מסוכה קא מיפלגי והא דא פליגי בעבר ולקטן והנה י"ל דבאמת הטעם דאמרינן דהוי ולא מן העשוי ומשני זה צריך לומר דהוי ולא מן העשוי במאי דבשעת מעשה היי מחוסר מעשה מקרי ולא מו העשוי ויש לומר דהנה אמרינן בדף ל"ז ע"ב דכל זמן דלא מטי י"ט לא מקרי להיות חל עליו לולב בפסול דכיון דעדיין לא הוי י"ט וא"כ אם אמרינן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי הוי ג"כ הפי' דלא חל מעולם וא"כ מ"ה מקרי ולא מן העשוי דהא צ"ל דלא הוי כלל שם לולב או שם סוכה דאל"כ הוי דיחוי רק דממ"נ דאמרינן לא נקרא עליו כלל מצוה והוי ממ"נ פסול אך לפ"ז קשה דהיכא דאין לולב אחר והוי מצוה ובמצוה לא הוי שם דיחוי דראוי לעשות כן ומצוה לעשות והוי כמו שעשה כן וא"כ היכא דל"ל לולב אחר והוי מצוה כן והוי כשר ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ובשלמא בסוכה ממ"נ אם אם הוי בל"ה צילתה מרובה מחמתה כשר בלא"ה וא"כ לא הוי מצוה לעשות ב ואפילו אם הוי בלא זה דיקצוץ לי"ל צולתה מרובה מחמתה מ"מ בשעת הגמר לא הוי זה מצוה דוקא לקצוץ הך דיגמר כל הסכך פסול דילמא יקצץ מזה מעט רק דיצרף עם הסכך כשר דיהא ביחד צלתה מרובה מחמתה ומ"ה פסול אך הנה בס' פ"מ כתב לא"מ (לא"ח) דאמת אפילו בלילה כשר לעשות ציצית אע"ג דכסות לילה פטור ובאמת זה פשוט דהא הסוכה קודם החג עשאון אע"ג דכמה ימים (וכדאיתא בסוכה דף ט' ע"א) קודם ל' ואפ"ה כשר ולא דוקא משום דאין מחוסר זמן לילה רק דמאי דהוי ממילא כשר ורק לפ"ז ממ"נ פסול דהא קודם י"ט עדיין לא הוי מצות לולב וא"ל ממילא הא ממילא נתגדל אח"כ והוי פסול ונתגדל בי"ט ובי"ט אין רשאי לקצוץ והוי מ"ה ס"ל פסול דלא מן העשוי או י"ל דאם עניבה לאו קשירה ואיירי ביו"ט נתגדל ובי"ט לא רשאי לקצוץ וליכא מצוה והוא קשר בי"ט ע"י עניבה ובזה י"ל קו' המהרש"א דלא הקשה התוס' על (הא) הוי אמינא דא"ל כמ"ש התירוץ רק דבאמת קשה למאן דס"ל דלא אמרינן דיחוי כלל במצות או לרבא דס"ל דאין חילוק בין דיחוי במאי דהוי מצוה רק לפי ה"א הוי באמת דלא כרבא ומ"ה הקשה התוס' רק למסקנא ומתורץ קושיות המהרש"א ז"ל:
והנה במאי דפ' בכאן דעל התלוי' אין חוששין בעשי' רק על הקצירה דבאמת בתלוי היינו זה דפסק לכ"ע היינו עשי' רק דהרמב"ם כתב גבי סוכה דאם באמת היינו עשי' הך הפסיקה (א"י תיבה זו) אך דבעינן עשי' לשם צל הסוכה וכאן יהא זה הסוכה דעשי' לא הוי לשם דהא הצל הוי בלא"ה ולא נעשה השתא הך עשי' לצל וזה כתב הרמב"ם בפ' וכן לענין קשר דהא הוי מקודם קשר וזה הוי עשי' אך בלא קשירה ובעינן דוקא הקשירה וזה הפי' בהרמב"ם דע"כ בעינן לצל ובזה י"ל הרמב"ם דהא דאין חילוק בין צולתה מרובה מחמתה באילן או לאו כמ"ש הלח"מ וי"ל דה"פ דבאמת א"ר לרבא דפ' בחבטן כגון שקצצן וכמ"ש הרב הכ"מ הפ' וא"כ א"ל דה"פ או שקצצן וא"ל דהא קתני והדלה הגפן וסכך עליהן והוי הפי' דקצצן קודם שהניח הסכך אמת לאחר שהניח אך קודם שסיכך וא"כ הוי הפי' דאמת דהוי עיקר עשיותן הך דמניח סכך כשר וע"י הסכך כשר הוי סוכה כשירה ולא איפחית (איכפת) לי' דזה הוי עשי' לצל סוכה דהא לרבא איירי דהוי חמתה מרובה מצלתה וא"כ אם לא הוי רובא וא"כ לא הוי ג"כ על הא דע"י סכך כשר ג"כ חמתה מרובה מצילתה אך בסכך פסול לא הוי וא"כ אם קיצץ קודם הסכך כשר הוי עיקר הצל ע"י הסכך כשר ומ"ה כשר כן הפי' לרבא אך באמת א"כ הם לא פרשי כן רק בנעינוע משום דסבירא לי' דמתניתין איירי דהוי הצל מרובה מסכך ג"כ וא"כ לא מצי לומר כן ומ"ה פסק כן הרמב"ם ומתורץ שפיר הרמב"ם:
והנה המ"א כתב דאם סילק הגג אח"כ כשר למהרי"ל אבל מ"מ אם הסיר התקרה לא מהני וא"כ לכאורה האי דמהני להרמב"ם דקיצץ האילן (וניענוע אח"כ וא"כ נתכשר וא"כ נגד הסכך עליון הוי שפיר תעשה ולא מן העשוי) הא הוי הפסול בסכך כשר מכח תעשה ולא מן העשוי ובכה"ג לא מהני מה דמתיר ובשלמא אם הוי רוב לא קשה וא"ל דהא הסכך עליון הוי פסול וא"ר הוי בהך סכך הפסול משום עליון ושפיר מהני כמו תחת הגג (דעליון פסול) אך צ"ל דכיון דהוי רק (דעליון פסול) הפסול מכח תעשה מן העשוי' לא מקרי כך סכך פסול (והפסול לא הוי מצד עצמו רק מכח ד"א דפסול) וכיון דהוי פסול מצד אחר אזי נכשר מצד אחר ונפסק מהרי"ל מוכח מכאן או כס' המ"א דכיון דפסול גופא נכשר ואו די"ל דהפי' ממ"נ אם הוי רוב הסכך כשר לא צריך רק דאיירי דלא הוי רוב וא"א לצמצם וא"כ ממ"נ הוי השתא רובא ודהשתא כשר או דהוי מכבר דהוי מקודם אלו רוב או דהשתא רוב:
והנה י"ל דדעת הרמב"ם הוי הפי' כמו ס' ריב"א דבאילן צריך חמתה מרובה מצולתה ובהסכך כשר יהא דוקא צולתה מרובה מחמתה אזי כשר בכדי שלא יצרך כלל וא"כ שם א"א לומר כן דעכ"פ בניענוע אפילו הוי רוב האילן מכח א"א לצמצם מ"מ הוי עכ"פ כאילו דהוי השתא עיקר הסכך כשר לא הוי צילתה מרובה מחמתה א"ו דלא ס"ל בהא הסוגיא דרב ושמואל בדף י"א כרבא ומ"ה פסק כן הרמב"ם וגם הרי"ף רק רוב לחוד מהני כשקוצץ:
והנה לפי הסוגיא דלעיל א"ש מה דהקשה הרמב"ן וכ"פ (א"י חיבה זו] מהא דמשמע דאם הזמנה מילתא בעינן דוקא לשמואל וקשה מב"ה דלא בעי בסוכה (לשמה) לשמו וי"ל דבאמת הפי' דבציצית טוי' לשמה הוי נמי ארוג אך הפ' דכיון דבקשירה לא צריך קרא לשמו ונ"מ היכא דאמר בפירוש שלא לשמו משום דאזמנא מילתא וא"כ ע"ז לא בעי קרא ומ"ה מוקי על טווי' ומשא"כ לרב בעינן קרא על הקשירה ולא ידעינן טוי' לשמה והנה הא דלא מוקי על שזירה משום דלא בעינן שזירה (לשמה) כלל ומ"ה מוכח פסק הרמב"ם דלא בעינן שזירה אך בסוכה ממילא לפי מה דאיתא דקודם י"ט לא הוי דיחוי דלא מקרי לולב כלל ה"נ רק שייך לשמה לאחר החיוב וכתיב שבעת ימים תעשו סוכות ובעינן סוכה הראוי לשבעה וממילא מוכח דלא בעינן לשמה דכיון דזה דלא בזמנו מיקרי רק הזמנה דלאו מילתא לכ"ע וכמו דאיתא בסוכה (ובלולב לרבנן לא בעינן אגוד כלל ולר"י אסור לאגוד בי"ט וע"כ קודם י"ט) ומה דבתפילין לין הוי לילה זמן תפילין אך מציצית קשה אך להרמב"ם א"ש (ואו י"ל דשם קאי אם ציצית בלילה ליכא נמי) (א"י תיבות הללו) דהא בשעת קשירה לפי דעת הרב הכ"מ לא בעי לשמה להרמב"ם ומעיקרא הא לא הוי גמר מעשה ובודאי א"צ לשמה ובזה אפ"ל דהקשה הריטב"א בסוכה דף ט' ע"א דבעינן דצריך דוקא לשבעה ואין עושין בח"ה ומתורץ דזה תלי' בזה אם אמרינן דעושין סוכה בח"ה: