אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת כתובות › דף מט.

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת כתובות · דף מט.

דף מח.

בסוגיא דנערה שנתפתתה בתוס' ד"ה פוטר וכו' וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' עכ"ל ונ"ל ליישב קושיות התוס' בטוב טעם דהא לכאורה קשה הא הכא הי' הקנין במעות (ג"כ עם קניית כלי) דלר"ש קנין בכסף כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה דברי' ואיכא מעות בהדייהו כו' והכא בודאי מיירי בע"כ דהבת עדיין חי' דאל"כ הא אמר אביי לעיל דף ל"ח בא עלי' ומתה פטור דלאבי הנערה כתיב ולא אבי מתה ואיתא בירושלמי דקנס אין יכולה למחול והש"ס דידן סבירא דקנס מצי למחול וכתב הר"ן הטעם של הירושלמי משום דאין אדם מקנה דשלב"ל וטעם של דילן משום דהא איתא בפרק הכותב דאדם מסתלק מדשלב"ל והפ"י כתב ז"ל אע"ג דבשאר קניות אי אמרינן דאין אדם מוריש לבניו והיכא דמית פקע הקני' לגמרי ואפ"ה אמרינן הכא דהקנס לעצמה משום דמעיקרא בשעת אונס כשנבעלה היא נמי אית לה יד כדדרשינן לקמן כו' אלא שיד של אבי' מעכב על ידה שהתורה זכתה לו ואם מת האב זכתה היא בשלה תיכף א"כ קשה האיך יכול האב למחול הקנס הא הוי דשלב"ל וא"ל דמסתלק עצמו כסברת הר"ן א"כ הוי של בתה כמו שמת האב וכיון דאב מסלק עצמו ממילא דבתה היא בשלה כיון שהאב אינו רוצה לזכות. ומה לי מת האב שפקע יד האב או שמסלק עצמו שפקע יד האב ובזה מתורץ קושיות התוס' דהא פסק הש"ע חושן משפט סי"ק ע"ו שני חייטין שהתנו ביניהם שכל מה שיקחו שניהם במלאכתם יחלקו בשום דיכולין להקנות אע"ג דהוי דשלב"ל צ"ל משום דכל אחד אחד רוצה לקנות דשלב"ל בההיא הנאה גמר ומקנה לחבירו ג"כ דשלב"ל ה"נ בנידון דידן דהאב מקנה הקנס והוי דשלב"ל והנתבע מקנה הכלי שהוא כמו כן דשלב"ל והרי ממש נידון זה כמו בשני חייטין אך יש להקשות בתוס' ד"ה דאחין בעי אתירוץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת וכו' וזה יש ליישב אך ישאר קושיא אחרת במקומה מה משני רבא כשעמד בדין ואח"כ בגרה דהא בהך ברייתא נקט פתיתי וכו' ומפיתה הא מחלה הבת ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מיבעי' להני הא איתא בב"ק דף ק"ו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כו' ואמר רבא הודה לא אמר רב דהא כת יב והתודה כו' רב המנונא הכי קא קשיא לי' אי אמרת כו' אלא אי אמרת כי אתו עדים פטיר מי איכא מידי דאלו אתי סהדי פטור ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהו לא אודי א"כ אם תבע מקודם בושת ופגם ואיהו נשבע בודאי קניא לרב ואח"כ תובע קנס וגם בושת ופגם. דהשתא ממ"נ חייב קרבן שבועה אי אקנס מאי אמרת דהא אי מודה יפטר א"כ אם יודה יהא חייב בבושת ופגם ואם לא יודה יהי' חייב בקנס מש"ה אצטריך וכחש למעוטי בכה"ג הואיל דאתא לידו בתורת קנס ומאי פריך יצאו אלו שהם קנס ממין הוא וי"ל דא"כ לא שייך יחוד הכלי דהא בודאי לאחר שבועה לא מייחד כלי דאם מייחד הרי כבר הודה בבושת ופגם וחייב בבושת ופגם אלא ודאי שמייחד הכלי קודם השבועה א"כ קשה במאי קניא בכסף הא א"א למוחלו דהוי דשלב"ל דכיון דאינו יכול להורישו ג"כ אין יכול להקנותו וא"ל דמסתלק א"כ הוי של הבת כסברת הפנ"י וא"ל דס"ל אדם מקנה דשלב"ל או דלא מייחד הכלי מיד והוי דומיא דשני חייטיין י"ל אע"ג דמאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ בעינן שיהי' ראוי לקנין בעת שיבוא בעולם כדאיתא בב"ב וכאן אינו בעולם אף לאחר העמדה בדין עד שעת נתינה וא"ל דלמא כבר מחה הבת א"כ לר"ש בלא"ה מכח לאבי הנערה ולא לאבי מתה כמו לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש בלא"ה קודם הנתינה אך יקנה הכלי כדין ערב דאיתא בש"ע אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לל מקודשת מדין ערב וכן הדין במכר. אך דהא באמת בהלוואה אינה ניקנית דהלוואה להוצאה ניתנה אלא מכח הנאת מחילה וכתב הרא"ש הטעם דלא גרע מארווח זימנא והרי יש כמה הרווחת זמן עד לעולם והרשב"א פסק בסי' כ"ט סעיף ו' אמרה הלוה לפלוני מנה ואקדש לך ה"ז מקודשת אבל אם הרוויח זמן מלוה אינו מקודשת מדין ערב א"כ כיון דהכא הקנין אינו רק מכח הרחבת הזמן אינה מקודשת מדין ערב ונסתייע מכאן הרשב"א אבל במפתה אתי שפיר דא"ל דתבע בושת וכבר נשבע אבושת ופגם דצריך לשבע ממ"נ וא"ל א"כ הוי דשלב"ל אפשר לומר דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל וא"ל א"כ כבר זכתה הבת הא מיירי במפותה ומפותה מחלה וא"כ קושיות המקשן היא מאנוסה וע"ז משני שפיר כגון שבגרה וא"כ קשה אתירץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת הא בודאי לריש דס"ל דבגרה עד שלא נתן הרי הן של אב נפקא מלאבי הנערה ולא לאבי מתה בוגרות כמ"ש התוס' לעיל בדף ל"ט ע"א ד"ה מה בוגרת לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש קודם הנתינה א"כ לאביי דס"ל לאבי הנערה ולא לאבי מתה ה"נ לר"ש אפ' לאחר העמדה בדין פטור כל זמן שלא נתן אם מתה הבת והאיך יוכל לומר דמיירי שאין הבת קיימת אך זה יש ליישב לא דרשי כן דלא מייתרי קראי אך מכח קושיא דמפתה צ"ל דגם לר"ש דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה. אך קשה לפי מה שתירץ הרשב"א דאם יחד כלי למשכון ואח"כ חזר והפקיד אצלו דהוי שפיר קנס א"כ קשה שאפשר לאשכוחי יחוד כלי במשיכה וי"ל דהנה באמת קשה דלמא לא ס"ל לר"ש דבעינן יחוד כלי וכמ"ש הפנ"י כ"ז דלא בעינן דוקא ממון א"כ גם יחוד כלי לא בעינן וי"ל דממ"נ אם לא בעינן יחוד כלי בלא"ה לא קשה כיון דעיקר הזכי' של אב משעת נתינה לר"ש א"כ לא מצי להקנות בשבועה דהא בושת ופגם נמי לא זכה אלא בשעת נתינה א"כ ממילא זכתה הבת משעת שבועה דכיון דבאמת אית לה יד ג"כ בקנס משעת ביאה כמ"ש לעיל הפ"י אלא דיד אבי' מעכבו ובשבועה אינו מעכב א"כ ממילא זכתה הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם ממילא לא מקני בשבועה כדמשמע מלשון הפנ"י שכ' בפרק המפקיד דאם החפץ מונח ביד אחר לא קני בשבועה אך אי אמרינן בעינן יחוד כלי בודאי קניא בשבועה דהא לא מצי לזכות הבת אך אי אמרינן דלא בעינן יחוד כלי שפיר קניא הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם לא קניא בשבועה דהוי כמו שמונח ביד אחר אך גבי מפותה לא מצי לזכות הבת בודאי קניא בשבועה א"כ צריך קרא וכחש אך לפי סברת ריב"א דלר"ש לא דרשינן לאבי ולא וכו' קודם הנתינה צ"ל דהנה הפ"י הקשה דהאיך שייך פלוגתא דר"ש אמפותה הא מחלה וי"ל דהנה המל"מ כ' דמש"ה יכול להסתלק עצמו מדשלב"ל היכא מחוסר מעשה שהוא בידו דהיינו העמדה בדין א"כ מש"ה במתניתין לר"ש דאב עמד בדין ואי זכתה מאב בודאי לא מצית למחול והא דנקט עמדה אורחא דמלתא נקט כמ"ש הפ"י א"כ מש"ה נקט הש"ס עמדה בדין ואח"כ בגרה דאב עמד בדין ובזה מיושב הא דלא משני שכבר נשבע על בושת ופגם כיון דכבר עמד בדין ולא מחוסר מעשה אין האב יכול למוחלו ובמאי יקנה אך קשה דהא מצי לאשכוחי ע"י משיכה ותירץ הנ"ל לא שייך אי לא דרשינן לר"ש לאבי הנערה ולא לאבי מתה ויש ליישב קושיות התוס' דמקשים דלר"ל דלא קנה מעות במאי יקנה וי"ל דאיירי חוד כלי קודם העמדה בדין דאם לא מצי לקנות במשיכה דבשעת מעשה לא הוי בעולם ובמעות הבמעות שפיר קניא דס"ל לריש לקיש דאין יכול למחול הקנס כמו הירושלמי וא"כ הדין הוא כמו גבי שני חייטין דאיידי דרצה לקנות גמר ומקני ואינו יכול ולחזור מקודם כמו דהדין היא בשני חייטין א"כ דמי לעובר דנקנה במעות כיון דא"א במשיכה ובתוס' דב"מ דמשני חליבא דר"ל דלר"ש לכ"ש קניא מעות. לכאורה קשה קושיות מהרש"א לרבנן למה לי ומעלה הא בא לידו במשיכה י"ל משום דתוספות לשיטתם אזל דגם בדבר שלב"ל שפיר שייך קנין משיכה אי אמר מעכשיו א"כ י"ל דמיירי דמשך מקודם שעמד בדין והפקיד אצל הנתבע מקודם העמדה בדין דבודאי לא שייך דהוי כאלו נתן דהא מקני לבתר הכי ורבנן ס"ל דאדם מקני דשלב"ל משא"כ לר"ש כמ"ש התוס' בד"ה ור"ש:

אך יש לתרץ קושיות התוס' בד"ה שעמד בדין אי אמרינן דגם במשיכה מצי לאשכוחי דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מבעי' לי' דהא כתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט' דמש"ה המלוה על המשכון אין שבועות משמט משום דהוי כמו ממשכנו שלא בשעת הלוואתו דהיכא דאין בידו לגבות חובו ממקום אחר הוי כאלו מכרו לו מקודם בחובו ונטל דמו דכך הוא גזה"כ כ"ז דזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה כו' א"כ ה"נ אי אמרינן מידה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור א"כ אם יודה יפטר מהחוב לגמרי וא"כ הוי כמו שמכרו לו בחובו ונטל כבר דמו וגבה כבר כיון דה"א לגבות חובו ממקום אחר וא"כ כיון דאי מודה לא מיפטר הוי מחייב קרבן שבועה אך כיון דמיעטו קרבן שבועה מחמת וכחש נמצא כ"ז דלא הודה לא הוי כאלו גבה כבר דהא אפשר לגבות חובו ממקום אחר אי אתי עדים וא"כ הוי כמו דאיתא בב"ק מי איכא מידי דאלו אתי סהדי נפטור ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה א"כ צריך וכחש ומאי פריך הש"ס (ותוס') ויש ליישב דודאי קרבן שבועה תליא בלהוריש לבניו כדכתב הפ"י בשיטת רש"י אלא דלהוריש לבניו תליא באי מודה מופטר ומש"ה אע"ג דיחד כלי במשיכה וחזר והפקיד אצלו לא מצי להוריש לבניו דהא נגד גוף החוב בוודאי לא מצי להוריש לבניו דהא אי מודה מיפטר ולא ישאר רק חוב על המשכון אבל מ"מ ליכא חוב על הנתבע אפילו קודם שיודה הנתבע וא"כ הוי הדין כיון דמחל אגוף ממילא ליכא שיעבוד נכסים כסברת ר"ת דמש"ה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אע"ג דאין הדין כן במשכון היינו אם נימא דגם במשכנו בשעת הלוואתו קניא ולסברת הרשב"א הטעם אע"ג דלא קניא משכון מ"מ א"צ לחזור משום דלאו בעל דברים דידי את משא"כ היכא שכבר החזיר המשכון כמו בכאן ואפילו אם נימא דלא דמיא לשם כיון דנפטר ממילא כמו שכתב הש"ך בגר שמכר שט"ח ומת עיין בסי' סי' ס' ל"ז הא הכא זכה הבת כמו במתניתין וכיון דלענין גוף החוב זכתה הבת ונפטר מן היורשין משא"כ במפותה דהא מחלה וא"כ אין הקושיא רק מן האנוסה ע"ז שפיר משני כגון שעמד בדין ובגרה ובזה מ ושב קושית התוס' ד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת אי בלא עמד בדין פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה כו' י"ל דאיירי דיחד כלי קודם העמדה בדין במשיכה וא"ל דמנה אין כאן משכן אין כאן דאיירי דתפס שלא בעדים דהוי כמו סהדי וא"כ כשחזר והפקיד לא שייך דיודה ופטר דא"כ קנה המשכון כיון דא"א לגבות חובו ממקום אחר והוי כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו אבל מכח המיעוט וכחש שפיר ממעט כיון דכל כמה דלא הודה הוי קנס ולא קניא משכון דאי לאו אתי סהדי ומש"ה מיעוט מוכחש כיון דאי אתי סהדי הוי פטור כמו בב"ק אמרינן כה"ג משא"כ היכא דעמד בדין דהוי ממון מש"ה פריך אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דכל כמה דלא מצא הכלי ביד הגנב פטור כדאיתא בב"ק דף ס"ז כדכתיב אם המצא תמצא ונמצא דבשעת מעשה לא נתחייב כלל ומנה אין כאן משכון אין כאן ואין להקשות הא לא מצי להורישו לבניו אע"ג דאם יודה יהי' נקנה המשכון י"ל דהנה התוס' ומקש' בב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה סיפא דשם משמע דקנס אפילו קודם העמדה בדין מצי להוריש ובכתובות משמע דקנס לא מצי להוריש קודם העמדה בדין דקאמר כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות משמע דקנס לא מצי להוריש ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה על מה שכתב הפ"י בתירץ ר"י הלבן דמצי להוריש קנס לבניו. דהנה איתא בב"ב דף קמ"ח אמר דבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום למימרא דסבר רב נחמן כל דאיתא בברי כו' רב פפא אמר הואיל ויורש יורשו כתבו התוס' פירות דקל מש"ה מוריש לפניו לפי שירשו גם הבית והדקל נמצא מהתם שמעינן דקנס הואיל דהוי דשלב"ל לא הוי מצי להוריש דאל"כ יכול להקנות ג"כ במתנת שכיב מרע דשלב"ל דהיינו פירות דקל וצ"ל לפי אותן פוסקים דס"ל דאם אמר לאחר שב"ל מצי להקנות א"כ ירושה הוי כמו לאחר שבא לעולם אך אם אמרינן דגם לאחר העמדה בדין נמי אי מודה מופטר ונמצא דלא שייך גבי' לאחר שבא לעולם דמעולם לא הוי אחר שבא לעולם קודם הנתינה בודאי לא מצי להוריש קנס א"כ הכי פי' כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו אי לא הוי ממון לאחר העמדה בדין לא הוי אתי לעולם דלא מצי להורישו כלל וכיון דאמר רבה ממון הוי לאחר העמדה בדין ממילא מצי להורישו אפילו קודם העמדה בדין דהוי כאלו מקנה לאחר שבא לעולם ומש"ה לפי ה"א דס"ל דלאחר העמדה הוי ממון בודאי מצי להוריש אפילו קודם העמדה בדין דהוי כמו לאחר שבא לעולם א"כ שפיר קניא משכון ואין להקשות ניהו דלא מצי להוריש קנס א"כ מיד שמת הוי כמו שידעינן דלא מצי לגבות חובו ממקום אחר וקניא לי' המשכון כמ"ש הש"ך ז"א דהא דשלב"ל לא מצי האב להורישו לבניו כמו דמשמע בב"ב וכאן כל זמן שחי האב בודאי לא קניא המשכון אצל האב דהא יכול לגבות חובו ממקום אחר רק לאחר מותו ומשום הכי לא יכול האב להרושו אך אם היו מוריש שיעביד על המשכון וממילא מודה להם אח"כ קנוי' להם לגמרי ולכאורה קשה דכיון דעיקר תליא בלהורישו לבניו צ"ל לאביי כמ"ש התוס' דמיכחש שמעינן לח דמצי להוריש לבניו א"כ קשה לפי מה שתירץ הפנ"י דכ"ע מודה היכא דמוריש הגוף הדבר מצי להוריש קנס לבניו ובהך ברייתא הא קתני המית שורך את עבדי ובהך מוריש גוף הדבר דהיינו העבד כמ"ש המגיני שלמה ואמאי מיעט רחמנא מוכחש וצ"ל דעכ"פ נגד יחד כלי זאת לא מצי להוריש לבניו דנגד זה לא שייך מוריש גוף הדבר ומש"ה פטור מקרבן שבועה וח"כ עכצ"ל דלר"ש נמי בעינן יחוד לכלי א"כ קשה קושיות הנ"ל מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מבעי' לי' הא יכול לאשכוחי אש כבר נשבע אבושת ופגם ולא שייך שני תירוצים הנ"ל שכתבתי דהא אנן קיימינן השתא דגם במשיכה יכול לאשכוחי יחוד כלי ולר"ש בעינן יחד ונסתר שני תירוצי' הנ"ל אכן לפמ"ש ליישב קושיות התוס' דב"ק ממילא יכלונא לומר דלר"ש לא בעי יחוד כלי ממילא ל"ש דקניא בשבועה כמ"ש לעיל:

אך קשה לפ"ז ל"ל לאוקמה שמתה לאחר העמדה בדין לוקמי שבגרה קודם העמדה בדין ומחה קודם העמדה בדין א"כ שפיר קתני יצאו אלו שהם קנס שבא לידם מכח קנס דהא בא לידו קודם העמדה בדין ואין לומר דהא אין אדם מוריש קנס דהא מה דירתי מכח הבת הוי אחר העמדה בדין ממון וכיון שכן היא מצי להוריש אפילו קודם העמדה בדין דהוי כמו שמקנה לאחר שבא לעולם וצ"ל דא"כ יהא קשה ממפותה דהא לא מצי לירש מכח הבת דהא כבר מחלה וצ"ל כמ"ש לעיל מכח המפנה למלך כיון דאיהי לא עמדה בדין לא מצי למחול אבל כל זמן דלא עמדה בדין לא מצי לירש מכח הבת דהא מחלה ובזה מיושב דהפי' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כפשוטו דכיון דקניא המשכון אם יודה כסברת הש"ך וא"צ לומר דהפירוש כיון שעמדה בדין ובגרה ומיושב קושיות הפנ"י על רש"י וגם רש"י מודה דמכח לימוד ונתן אפילו אם יודה לאחר העמדה בדין פטור רק הכא עיקר הקושיא היא אם יודה יקנה המשכון לגמרי אך מעבד שאמר לו עבדו הפלתי את שינו דלא שייך יחוד כלי קשה מאי משני כשלא עמד בדין כקושיות התוס' וי"ל דאיירי דיחד כלי למעשה ידי' ודלא כסברת התוס' שכתבו דאי אמרינן צריך גט שחרור אי תפס הרב מעשה ידי' הוי שלו ובזה יש לקשר דברי תוס' ד"ה לא בשלא עמד בדין דבאמת לכאורה על קושיות התוס' אי דלא עמד בדין פשיטא י"ל כמו שכתבתי לעיל מכח יחוד כלי דניקנית לו כמ"ש הש"ך אך לפי תירץ ר"י בר אברהם דרבה דאמר ממונא הוי היינו כשאין הבת קיימת א"כ צ"ל לר"ש דלח דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה א"כ קשה מאי פריך הגמרא ת"ל ונתן מבעי' לי' הא מצי לאשכוחי אם כבר נשבע אבושת ופגם כמו שכתבתי לעיל והתירוצים שכתבתי לעיל לא שייך אי לא דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה דדילמא איירי דהבת מתה וצ"ל ע"פ סברת המשנה למלך דלאחר העמדה בדין לא מצי להסתלק נפשו וא"כ במאי יקנס כיון דליכא מעות וא"כ ע"כ צ"ל דלא מצי לאשכוחי בקנין משיכה דאל"כ יעמוד יחוד הכלי בקנין משיכה א"כ מקשו התוס' שפיר אי דלא עמד בדין פשיטא ולמ"ש בי"ד דאם משכון על חוב מקודם מנה אין כאן וכו' צ"ל דלמ"ד דהקנין במשיכה צ"ל ג"כ דהמשכון במשיכה ג"כ בהנאת מחילת מלוה דאל"כ מנה אין כאן וכו' ולפ"ז מתורץ קושיא ג"כ לפי דברי הש"ך דהא בכאן א"א למוחלו כמש"ל דהוי דשלב"ל ומנה אין כאן משכון אין כאן לכן א"א להקנותו אפילו במשיכה או בהגבהה ומחמת ערב לא מצי להקנות ולפי דברינו נתיישב הרמב"ם במה שקשה עליו שפסק שאין אדם שיכול להקנות דבר שאין לו קצבה א"כ אמאי מחייב רבנן שבועה אבושת ופגם ור"ש סבר לא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ הא הכא בעינן יחור כלי ואין קצבה במה שמקנה לו דהא לא קייץ עדיין בושת ופגם וא"כ לא מקנה לו דבר קצבה ולפי דברינו אתי שפיר דהא באמת אין יכול למחול דבר שאין לו קצבה וכמו בדבר שלב"ל אם היא רוצה לקנות דבר שלב"ל ומקנ' דשלב"ל דשלב"ל ה"נ בדבר שאין לו קצבה דאם הוא רוצה לקנוח דבר שאין לו קצבה גמר ומקני ג"כ דבר שאין לו קצבה:

וכדרך אחר נראה ליישב קושיא הנ"ל על הרמב"ם דהנה איתא בב"מ ואילו תשומת יד לא אהדרי' לאו משום דמחוסר משיכה. ולכאורה קשה לפי מה שכתב הרשב"א בפי' דיחוד כלי בשעת הלואתו א"כ קשה לפי מה דאיתא בחוה"מ סי' ק"ז דאין היתומים יכולין לסלקו בנכסים שלהם רק במעות לפי שהנכסים אינן משועבדים לב"ה א"כ ל"ל קנין אם בשעת הלואתו מחל השיעבוד מכל הנכסים רק מאותו דבר יהא יכול לגבות א"כ הוי כמו משכון דהוי כמו אפת קי כיון שאינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון דאין שיעבידו עליהם כמו גבי יורשין י"ל משום דהא נכסי' דאינש אינון ערבין בי' וכל היכא דאין לגבות מן הלוה אין יכול לגבות מן הערב וא"כ אם מסלק בנכסים אחרים שוב אין שיעבוד על הגוף דלענין חוב גוף שפיר יכול לסלקו בנכסים אחרים דלענין שיעבוד הנכסים איכא חילוק בין מה שיש לו שיעבוד עליו ובמה שאין שיעבוד עליו אבל לא לענין הגוף משא"כ גבי יורשין דליכא גוף דהא כבר מח ונפטר הגוף ממילא שלא מכח המלוה א"כ מש"ה אין יכול לסלקו אך קשה הא אמר רבא בגיטין דף ע"ה נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכתבו התוס' והא פרעון הוי בע"כ פרעון וכו' וי"ל כיון דאין פסידא וא"כ הכא שפיר אין יכול לסלקו בנכסים בע"כ דא"כ מפסיד המלוה דלא מצי לגבות מן אותו דבר ששיעבודו עליו משא"כ אם לא הוי פרעון ועדיין יב א חייב חייב לו וא"כ יכול לגבות מן אותו מטלטלין ששיעבודו עליו א"נ כדעת רב האי גאון שפסק שם כלישנא בתרא דנתינה בע"כ שמי' נתינה אפי' היכא דמפסיד ובזה נתיישב הרמב"ם דהנה לכאורה לפי פירש התוס' ל"ל למימר דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם בושת ופגם תבע וכו' לוקי דפלוגתא דר"ש ורבנן בעמד בדין ולא בגרה ולר"ש באמת אם בגרה נמי פטור אך לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפילו עמד ברין ובגרה כו' נמי פטור אלא לדידכי אודי אודי לי מיהת בעמד בדין ולא בגרה שאם מודה מיפטר ורבנן ס"ל אם עמד בדין אפילו בלא בגרה נמי אם מודה חייב ולפי דברינו נתיישב דהא כיון דיחד כלי במשיכה שפיר קניא משכון ואי מודה לא מופטר בעמד בדין אפילו לא בגרה כו' בשלמא לאביי לא הוי קשה לנפשי' דלר"ש באמת מעות קניא לכ"ע א"כ נוכל לומר דלר"ש אי הוי קנא בהגבהה באמת כיון דאי מודה לא מופטר לא פטור מקרבן שבועה רק השתא דמשני לדבריהם דרבנן קאמר ולרבנן לר"ש אין הקנין רק במשיכה וא"כ אי מודה לא מיפטר דהא קניא משכון אפילו עמד בדין בלא בגרה מש"ה צריך לאוקמי' פלוגתיהו בלא עמד בדין ובזה מיושב דהנה הסוגיא דהכא אזלו אליבא לישנא קמא דרבא דס"ל דנתינה בע"כ לא הוי נתינה היכא דמפסיד א"כ אינו צריך לקנין יחוד הכלי כמו שהקשיתי לעיל ולא שייך תירוצא הנ"ל ואליבא לישנא בתרא דרבא נוכל לומר כמש"ל דאיירי דיחד הכלי במשיכה קודם העמדה בדין דלא שייך קני' על המשכון דלא הוי עדיין חייב לו או כמש"ל דבהא כ"ע מודו דקמא במעות כיון דאי אפשר בענין אחר וא"כ נוכל לאוקמי פלוגתייהו בעמד בדין בלא בגרה ולדבריהם דרבנן קאמר ר"ש ולא צריך לומר טעמא דרבנן דבושת ופגם תבע ושפיר יכול להקנות יחוד כלי כיון דהוי דבר קצוב ועוד י"ל דאי אמרינן שיעבודא לאו דאורייתא והוי פריעת ב"ח רק מצוה וא"כ ליכא לשנויי דאינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון שאין שיעבודו עליהם. דהא אאותו דבר נמי אין שיעבודו עליו משא"כ גבי קנס ובושת ופגם דמלוה הכתובה בתורה היא ומלוה הכתובה בתורה לרבא ככתובה בשטר דמיא והוי שיעבודא דאורייתא וא"כ אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון שאין שיעבודא עליהם א"כ א"צ ליחוד הכלי קנין ובזה נתיישב קושיות התוס' ד"ה ור"ש פוטר ולפי מה שכתבתי לעיל נתיישב עוד קושיא אחת דהנה מהר"ם שיף כתב בדברי רש"י ת"ל ונתן מבעי' לי' ה"פ ת"ל ונתן מבעי' לי' דכיון דהממון אינו שלו עד דמטא לידי) לא מחייב קרבן שבועה עכ"ל ולכאורה קשה לפי מה דאיתא בב"ק דף ק"ה ע"ב מלתא דאבעי' להו לרבא פשיטא להו לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי חייב שהרי פוטר עצמו מגניבה כו' וא"כ מאי הוי דלא הוי השתא ממונא מ"מ לא גרע משם דהוי כפירת ממון דאי לא כפר הוי ממונא אי מטא לידי' וי"ל משום דהנה כיון אם יבואו עדים בודאי לא שייך דכפר ממונא דהא יכול לגבות בלא הודאה שלו ולא הוי כפירת ממון וכ"ז דלא באו עדים אין יכול להיות חייב עד שיודה והוי כמו דאמרינן שם רב המנונא הכי קא קשיא להו כו' ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהת לא אודו ודעת התוס' נראה כמו שכתב הריטב"א בב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו כיון דהדין דאין אחר רשאי ליטלו הוי כמו קני' להם ה"נ הוי כאילו שלו כיון דצריך ליתנו וזה נראה טעם של תוס' שכתבו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר דאז כאילו לא הוי שלו דהא יכול לפטור ע"י הודאה אך קשה לפ"ז בתוס' ד"ה ור"ש פוטר דמשמע התם אי ר"ש הוי סובר אדם מקנה דשלב"ל הוי א"ש ואמאי קודם העמדה בדין אינו מגיע לו כלל ושייך שפיר סברת רש"י דאינו חייב קרבן שבועה כיון דאינו חייב עד אחר העמדה בדין וב"ד אין יכולין לפסוק רק לאחר הודאתו כיון דליכא השתא עדים והוי כפירת דברים בעלמא וקודם העמדה בדין לא הוי יחוד כלל כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ד וא"כ לפי זה קשה מאי פריך הש"ס ח"ל ונתן מבעי' לי' נ"מ אם יחוד כלי על בושת ופגם לכשיעמוד בדין ואין חייב קרבן שבועה קודם העמדה בדין משא"כ אם תובע קנס ג"כ הוי חייב ק"ש ממ"נ אם יודה יעמוד בדין על בושת ופגם ולא גרע ממה שאמר רבה בב"ק שורי גנבת והוא אומר ש"ח אני עליו כו' אך דממ"נ כיון דצריכנא לומר לר"ש דס"ל דבעינן יחוד כלי ולפי זה לא שייך יחוד כלי כמ"ש לעיל על קושיא דלמא כבר נשבע על בושת ופגם:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה