אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת כתובות

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת כתובות

מסכת יבמות

דף יח:

והנה הדקדוק מבואר בס' ה' קשה בכאן דרבא מקשה רק על אנוסין מחמת נפשות דלא ליהמנו בלא מיגו והדר במסקנא דבמחמת ממון אין נאמנים אפילו במיגו דהיינו אפילו באין כ"י יוצא ממ"א ' וי"ל דהנה הקשה הש"ך על מ"ש הטור בשם אביו הרא"ש דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנין לומר תנאי הי' דברינו מנלן זה להטור בדעת הרא"ש וי"ל משום דהנה לכאורה קשה הא איתא בב"ק דכיון דאתכחש אטביחה ממילא נפסל אגניבה מאי דאמר מקודם בתכ"ד אך י"ל דבאמת הא שם כיון דמהמנינן לי' מקודם וא"כ שפיר נפסל משא"כ בכאן כיון דהדין דאינו נאמן והוי כמו דהעד פסול או קרוב דכיון דאינו ראוי להעיד לא מיפסל ע"י זה וסברא זו איתא ג"כ בתומים אך לפ"ז קשה עכ"פ מה אמרינן דע"א אמר תנאי הי' דברי' דאינו נאמן דאין דבריו של אחד במקום שנים. קשה הא בזה שפיר קשה דהא נפסל במאי דאמר תוכ"ד תנאי הי' דברי' וא"ל כנ"ל דלא הוי עדות. הא שפיר נ"מ אם איכא עוד עד אחד ויצרף ויהיו שנים ושפיר יהא נאמן אך י"ל דהנה איתא בחושן המשפט דאם ראו בידו מקודם ואפילו טען אז מכורין דכיון דהכל תליא בשעה שיפסקו הב"ד שבועה אזי אמרינן מיגו ובפני עדים לא מהני וא"כ בכ"ש אם הב"ד פוסקים להיפוך דבודאי אין מועיל מיגו וא"כ שפיר הוי תירץ הנ"ל דאין ראוי להעיד וא"ל דהו"ל דין עד אם יבוא עוד אחד ויצרף אתו ז"א דאפילו אם יבוא עוד עד לא יועיל דהוי חוזר ומגיד. וא"ל דנאמן במינו קשה הא לא הוי מיגו דכיון דמקודם דבא עוד עד השני פסקו הב"ד להיפוך תו לא הוי מיגו ושפיר מתורץ אך לפי שיטת הרא"ש קשה דהנה התוס' הקשו לקמן בדף כ' ע"א בד"ה תרי ותרי נינהו מקשים התוס' הא קי"ל כל כת בפני עצמה בא ומעידה ותי' התוס' דלא שייך אוקמה אחזקה ועוד דאפשר דאם הי' קמן הי' מודי. והנה הרא"ש פי' פסולין גזלנותא ואפ"ה מקרי תרי ותרי והנה לפי שיטת הרא"ש שפיר קשה קושיות התוס' בגזלנותא דהא הוי שפיר חזקת כשרות. ואך צ"ל כפי תירץ השני שבתו' וצ"ל אע"ג דבאמת אין יכול לחזור העדים כיון שהגיד אך אעפ"כ אם כבר יש עדיה אחרים ממילא מהני חזרתן דהוי נאמן עכ"פ הנך נמי תרי והנה הרא"ש ס"ל דתפיסה מהני היכא דטוען ברי בתרי ותרי וא"כ באמת לכאורה תקשי אמאי לא נאמן הך דאמר תנאי הי' דברי דהא ממ"נ הוי פסול לקיום כמו בגניבה וטביחה וא"ל דהוי כמו קרוב קשה הא נ"מ אם יבאו עוד עדיין ב' עדים אחרים ואמרו תנאי הי' דבריהם והוי תרי ותרי והוי הדין דמהני תפיסה דהוי תרי ותרי ועי"ז דמודו לא מהני תפיסה וא"כ עי"ז דאמר שקר יבטל העדות וא"כ שפיר הוי מועיל בעדותן א"ו הרא"ש איירי בכבר יוצא ממקום אחר חת"י וא"צ לקיום שטרות ול"ק ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל ומתורץ דמכרח דהרא"ש ס"ל דתנאי נאמנין בכת"י יוצא ממ"א:

והנה י"ל קושיות התוס' הא דאר"נ לר"ה גנובי גנובי ל"ל אי ס"ל כר"ע והנה לכאורה קשה מאי ארי' אי אלומי עדים הא איתא במסכת יבמות בדף מ"ז ע"א לדבריך נכרי את ואין עדות לנכרי ותניא כוותי' וכו' וא"כ קשה אמאי אמר אלומי עדים הא לדבריהם הם בשעת מעש' דראו קטנים או קרובים וא"כ מש"ה לא הוי עדים אך י"ל לפי שיטת הרמב"ם דכתב שטרות הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא בעינן תחלתו בכשרות. אך קשה הא בעי עוד אחר גדול עמו וכאן ליכא גדול אך באמת דאיירי דכל אחד מעיד ג"כ על חבירו דהוי אונס וא"כ גם בקרובים כן מעיד על חבירו וקטנים וא"כ לא שייך לדבריך דאמרינן א' אמר אמת וא' אמר שקר וא"כ אם א' מה דאמר על עצמו הוי אמת וכן מה שחבירו מעיד עליו הוי אמת ומה שחבירו מעיד על עצמו הוי שקר וא"כ הוי שפר גדול עמו אך א"כ לפ"ז קשה אמאי פליג ר"מ דלא ס"ל למיגו ולמה לי מיגו ואפי' בלא מיגו יהא נאמן דהגע בעצמך אם כל א' מעיד על עצמו וכן חבירו מעיד על עצמו אם לא קשה דהוי חוזר ומגיד אזי הוי הדין דהוי כמו תרי ותרי דעכ"פ שני עדים יש בכאן דמעידין דהשטר פסול וכן מוכח לרמי בר חמא וכן מעידין על שטר כל א' וא' בפ"ע על מנה הוי מע"ל וא"כ יהא כל א' נאמן על חבירו והוי כמו שכל אחד מן השוק מעיד על כל אחד מהחתימות דהוי מהני וא"צ מינו ואך צ"ל דס"ל כת"ק דרב"ק דבעינן שיראו העדים המעשה כאחד וא"כ מש"ה צריך שיראו המעשה כאחד וא"כ הוי שפיר חוזר ומגיד דהא אם חבירו הוי קטן וא"כ לא הוי שני עדים והנה ע"א בכתב לא מהני וכפירוש התוס' לקמן וא"כ בודאי ראו עם האחר וא"כ שפיר אין חוזר ומגיד וא"כ מתורץ קושיות התוס' דהא בסנהדרין אמר ר"ה איר הכל מודים בעידי חזקה דמצטרפין אעפ"י שלא ראו המעשה כ"א דהוי מנה אחת וא"צ א"ש שיראו כאחת וא"כ לא הוי חוזר ומגיד וא"כ קשה ל"ל מיגו וע"כ לר"ה א"ר צ"ל דלא מעיד א' על חבירו וא"כ מש"ה צריך מיגו וא"כ תקשי לדבריך הוי קטן ולא הוי תחלתו בכשרות וא"ל דמדרבנן לא צריך בהתחלה הכשרות קשה וע"כ הא בכאן לא הוי גדול עמו וע"כ דלא הטעם רק משום מיגו ולא הוי הטעם מכח עדים דאלומי לאורועי סהדי ומקשה שפיר גנובי גנובי ל"ל ומתורץ שפיר וא"ל דלמא כמ"ד דבעינן הגדה כאחת אך י"ל דבאמת לשיטת הרמב"ם הוי הגדה רק בשעה שבאו לב"ד והוי הגדה כאחת (וע"ל דבאמת לפי חדתי' בש"ס דסנהדרין הו') ולפ"ז מתורץ דדוקא לבתר דאמר רבא כל כמיני' דאין חוזר ומגיד אזי הוי הדין דאין נאמן באנוסין היינו מחמת ממון והנם לפי הנ"ל קשה קשה אמאי לא מהימן אנוסין היינו מחמת ממון עכ"פ על חבירו דע"ז לא שייך אין אדם משים עצמו רשע אע"ג דהוי חוזר ומגיד דמסתמא מעיד על חבירו ג"כ מ"מ לא מקרי רשע וכמ"ש הסמ"ע הטעם דלא הוי רשעים דכיון דעלין הוי אמת רק דהוי קרובים וח"כ ה"נ כיון דענין אמת רק דהוי ע"א והתורה לא האמינו כמו דקרוב לא מהימן כן קטן או ע"א וא"כ לא הוי רשעי' וא"כ אמאי לא מהימן אך די"ל דהתוס' הקשו הא הוי מיגו במקום אך דהוי כמה דיעות דבעדות שפיר אמרינן מיגו במקום עדות דהא גם הם הוי עדים:

דף יח:

סוגיא דעדים שאמרו עש"ה עם פירש"י ותו' ומפרשים לכאורה קשה בסוגיא זו על הרמב"ם פ"ח דין ד' דכתב דאם העדים באין ואו' זה כתב ידינו ואבל אין זוכרין שזה לוה מזה כו' לא נתקיים השטר והקשה הראב"ד גדולה מזו אפילו אם אמרו כו' אבל אנוסין מחמת ממון או אמנה אינם נאמני' הש"ך משום דאין משים עצמם רשעי' ולפי"ז יקשה דהנה התוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע הקשה אמאי ל"א פלגינין דבורי' וכמו דאמר רבא בסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני ותרצו התו' ארבעה חרוצים א' דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינין דיבורא כדי לפסול את השטר וא"כ לדעת הרמב"ם דכתב דעיקר השטר הוי מדרבנן ומה"ת לא מהני עדות בשטר ובל"ה יכול לחזור ועוד תירצו התוס' א"נ שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושן דאנוסים אבל לרצוני ובא על אשתי הוי דיבר בפ"ע והתוס' בסנהדרין ביארו יותר דאע"ג דאמרינן בב"ב דאמר על למפרע נאמן על להבא התם הוי פלוגתא והוא ס"ל כהך מ"ד דבכה"ג לא פלגינן דיבורא וא"כ הא הרמב"ם כתב בהלכות גירושין דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק ולא חילק אם אמר למפרע אין נאמן על להבא אלמא דפסק כהך מ"ד דאפילו בדיבור א' נמי פלגינן דיבורא וא"כ גם זה החי' לא אתיא לשיטת הרמב"ם ועוד תירצו דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד תירצו דמיד דאמרו אנוסין הוי שוי' נפשי' רשעים אם לא יעשו פירוש לדבריהם ולפי דעת הרמב"ם הא אומרים דלא לוה ואין זוכרין ויהמנין ע"ז דאין זוכרין ולא הוי כלל אנוסים רק דאין זוכרין ההלואה עוד קשה דהרמב"ם כתב דסתם אנוסין הוי עדות כשרים אלמא דאנן מפורשין מסתמא הוי מחמת נפשות וא"כ לא שייך שני התירוצים של התוס' דכתב אם לא יעשו פירוש לדבריהם הוי מיד רשעים דהא אנן אמרינן מסתמא הוי מחמת נפשות גם התוס' כתב דמעצמינו אין לנו לומר אנוסין מחמת נפשות דלא שכיח ולשיטת הרמב"ם אמרינן מעצמינו מחמת נפשות ונ"ל דהנה התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה אימא הלכה כר"מ תימא אפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלומי לאורועי שטרא וי"ל דהנה בספר התומים מקשה לפי טפם של רש"י ז"ל דמ"ה לא מהני מיגו דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן והם אמרו רק דוקא אם טען וכו' והנה לפי הך דיעה דס"ל דאם טען אפילו רק ע"א בעי קיום מה"ת וא"כ אמאי לא אמרינן דאין (ונל"ה דצ"ל דיש) לע"א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דבכה"ג בעי קיום מה"ת וא"צ לעד השני ואמרינן שפיר מיגו והנה דאפילו אם נימא דלא כהרמב"ם אך זה הוא אמת אם אין זוכר את העדות אזי בעי קיום דעוד אחד יעיד על חתימת כל אחד מן העדים דהא אינו מעיד על מנה שבשטר רק על כ"י הן מעידין וא"כ בכאן היאך שייך מיגו דהא לחד דעה בתוס' בב"ב דף ל"ד דמש"ה לא אמרינן מיגו נגד פ"א דזה אינו רצונו לישבע נגד ע"א ולפ"ז דילמא יאמר העד השני דזה ח"י וח"י חבירי אזי הדין דצריך לישבע דהוי כאלו ע"א מעיד דראה שטר בעדים דהוי כמו שראה שנחקרה עידותן בב"ד דצריך לישבע נגד העד דהוא מזויף ומאי דמשמע לקמן מתוס' דף כ"ו י"ל אך י"ל דהוי אותו העד דהוי מצי לומר לא זה ח"י עד המסייע ופטרו משבועה ולא שייך כ"מ שהאמינו אחד כשנים וכמ"ש הש"ך דגם לעד המסייע האמינו בתורה כשנים הא ל"ה אפילו בב"א כתב התוס' דהוי כשנים וס"ל דאפילו נגד מחושואיל"מ נמי עד המסייע פוטרו אך י"ל הא הש"ך כתב בסי' פ"ז דאם מעיקרא הוי מחויב שבועה מכח ע"א והיפך אותו השבועה תו איננו יכול אותו העד לפטרו משבועת דכי אמרינן דע"א פוטר משבועה היכא דבלאו אותו העד הוי נשבע אמרינן העד המסייע פוטרו ומשא"כ אם דבלאו זה דמועיל לו שבועה הוי רק ע"י אותו העד דאי לאו העד לא הי' מועיל לו השבועה כמו בכאן דהיפך השבועה בא ע"י אותו העד שוב אין אותו העד פוטר משבועה וא"כ דמדרבנן בעי קיום וא"כ בלאו אותו העד דאומר דאין זה ח"י הוי הדין דפטור משבועה ומ"ה אתי עד המסייע ופוטרו משבועה ומשא"כ אם אמרינן מדין התורה וא"כ הוי הדין דאין פוטר בשבועה רק דצריך לשלם וע"י מפטר בשבועה תו אין אותו עד פוטר משבועה וא"כ לא הוי מיגו דאין רצונו לישבע נגד העד וע"כ לא הוי מיגו רק מדרבנן דאזי פוטר עד המסייע משבועה בלא עד שאמר לא זה ח"י הוי הדין דפוטר א"ע בשבועה וא"כ הם אמרו והם אמרו דבכה"ג לא מהימן ונתישב קושיות התומים אך עדיין קושי' הנ"ל במקומה עומדת וא"ל דמן התורה צריך לישבע י"ל דהא אי' לקמן דף כ"ז ע"א אמר רב שנים החתומים על השטר ומת א' מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. דאל"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדי ומאי תקנתי' יכתוב אחספא וכו' והוי הטעם ממ"נ מה"ת א"צ קיום ומדרבנן הוא צריך גם על עד השני להעיד והוא לא העיד רק אחספא וכתב הש"ך בשם הריטב"א ואם הוא כבר העיד על חתימתו תו לא מהני מה דיעיד אח"כ על חחימתו דכמאן דנטיל דמי והנה אע"ג דהא העיד על חחימתו עכבר זמן רב מ"מ אינו יכול תו להצריף על חתימת השני וא"כ כיון דמה"ת א"צ קיום רק על חתימת עד השני דאמר דאין זה חתימת ידו צריך קיום מה"ת והנה הרמב"ם כתב כלל כ"מ דשנים מחייבים ממון ע"א מחייב שבועה וכאן אם יצרף עוד ע"א על חתימת העד השני אינו מוציא ממון דהא על חתימתו א"צ קיום מה"ת והוי מיד שהב"ד רואים שחתימת העד כמו שמעיד על חתימתו ועל מנה שבשטר דכיון דא"צ קיום מה"ת והוי כאלו העיד על מנה שבשטר ועל חתימתו ולענין ממון צריך עוד שני עדים להעיד על חתימת השני וא"כ אין ע"א מחייב שבועה וא"כ אם יטעון לא צויתי לכתבו כלל ופרעתי א"צ שבועה נגד הע"א שמעיד על קיום השני ולע"א נאמן לומר פרעתי וכפסק הרשב"א והובא בש"ע חו"מ סי' נ"א יעש"ה אך י"ל הא הדין דע"א בכתב לא מהני וכתב הירושלמי והובא בתוס' דף כ' דאם איכא שני עדים ומצאו קיום לע"א זוקק לשבועה והנה באמת זה רק אם קיום הוי רק מדרבנן והי' כמו העד השני ג"כ מה"ת אך בכאן דהא העד השני מה"ת צריך קיום וא"כ אזי לא מפיק כולא נכי ריבעי דבאמת אותו העד דאומר דהוי חתימתו בעי ג"כ מה"ת שיעיד עוד עד א' מן השוק דממ"נ אם לא יעיד עוד ע"א מן השוק אזי הוא לח מהימן על העד השני משום דנפיק כולא נכי ריבעי וכיון דהוא לא מהימן על השני הוי הוא רק ע"א ובעי עוד אחד מן השוק להעיד דהא הוי מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ לא שייך אמנה שבשטר וצריך דוקא שני עדים וא"כ כיון דבעי עור ע"א על חתימתו ולא נפיק כולא נכי כו' אם אמרינן דע"א בכתב נמי מהני דלא ס"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכפי הך דעה אזי שפיר ל"צ לישבע וא"כ שפיר תקשה קושי' הנ"ל דהוי מיגו והנה לקמן דף כ' איתא כותב אדם עדותו על השטר וכו' ופי' בספר אס"ז דה"פ דבאמת הוא אינו זוכר רק זוכרין שהוא ח"י ומסתמא לא העידו שקר וא"כ לרבנן דס"ל דל"צ שני עדים להעיד דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא אע"ג דאמרו על כ"י חשוב דהוי כמו שמעידין על מנה שבשטר אלמא דעל כ"י ומנה שבשטר הוי ענין אחד דכיון דאמרו דכתבו הוי כאלו העידו על מנה שבשטר ומ"ם א"צ לזכרו ומשא"כ לר"מ דס"ל על כ"י הן מעידין אלמא דאמנה שבשטר וכ"י לא הוי ענין אחד רק הא דמהני משום כיון דכותב על פנקסו לא מהני בלתי שיזכור וא"כ יהי' בזה פליגי רבנן ור"מ דרבנן ס"ל דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא דהוי ענין אחד ח"י ומנה שבשטר וא"כ אפילו דלא הו"ל דין שטר וגם שיאמר דאינו זוכר מ"מ הוי כמו שמעיד על מנה שבשטר דכיון דניכר דהוא ח"י וממילא מה"ח א"צ קיום אפילו לא הו"ל דין שטר דלא חציף לזייפו וכמו דעת הסמ"ע דאפילו בנ"י א"כ קיום מה"ת אע"ג דלא שייך כמי שנחקרה עידותן וא"כ אין מגיע שום דבר להכחיש אותן כיון דאין שנים מחייבים ממון וא"כ מש"ה גופא ס"ל לרבנן דאלומי עדים לאוריעו שטרא משום קושיא הנ"ל דה' לע"א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דאזי הוי בעי קיום מה"ת ולא שייך טעם רש"י ז"ל הנ"ל ור"מ ס"ל כרבי דעל כ"י הן מעידין וא"כ אם אינו זוכר ולא הו"ל דין שטר ג"כ דהוי רק בע"א ואזי גם על חתימתו אינו נאמן וצריך דוקא עוד אחד להעיד על חתימתו וא"כ בעי שבועה נגד ע"א מן התורה ולא הוי מן התורה מיגו כן בזה פליגי רבנן ור"מ וא"כ מקשה ר"נ לר"ה גנובי גניבא ל"ל אימא הלכה כר"מ דלדידך ר"ה דפסק כרבי וא"כ אם הוי אמר אינו זוכר אז צריך עוד ע"א להצריף וא"כ כיון דצריך עוד ע"א ואזי שפיר יהא צריך שבועה נגד ע"א מה"ת ולא חשוב מיגו ולא אלימו עדים וא"כ אימא הלכה כר"מ ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל:

ועוד י"ל קושיות התוס' הנ"ל משום דהנה איתא ביבמות דף מ"ג ע"א ר"נ בר"י אמר לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם וא"כ לפ"ז אי אמרינן חלומי עדים לאוריעו שטרא וא"כ לפ"ז לדבריך הוי בעת ראי' או קרובים וא"כ לדבריך לא הוי עדות ע"ז גופא דהוי תחילתם בפסול. והנה התוס' הקשו סך לעיל דאמאי נאמנ' הא הוי מיגו במקום עדים דאנו סהדי כו' ותירצו דלא מקרי קיום דכיון דאמר תוכ"ד ובאמ' ע"ז הוי תי' של התוס' עכ"פ מזה לא חזרו דהוי ח"י והנה לכאורה על קושיות התוס' דלפי דכתבו המהרש"א ומהרם שיף הוי ג"כ עדים דכיון דהוי ח"י דל"ש דאין חוזר ומגיד והוי הם עדים ולחד תירוץ אמרינן בעדים מיגו ועדיף מתרי שהם כנגדם בלא מיגו ואך עדיין קשה הא תינח באונסין בקרובים או קטנים לא שייך זאת דהוי הם עדים ג"כ דהא לדבריהם הוי הם תחילתם בפסול ולא מקרי עדים אך י"ל דהנה הדין בחו"מ סי' ל"ג סעיף ט"ו דפסול ממון לא בעיון תחילתם בפסול ופירוש הסמ"ע הטעם משום דבשלמא בפסול קורבא שייך שפיר דהוי תחילחם בפיסול כיון דהוי שם עדים פסולים משא"כ לענין פיסול ממון לא מקרי שם פסול עליו דהא יכול לסלק עוד יעש"ה וא"כ בכאן הא דבאמת אין נאמנים אפילו בלא פיסול קורבא רק מטעם מיגו וא"כ אם באמת אומרים עדיין קרובים וקטנים בודאי בזה שפיר שייך תירוץ התוס' דלא הוי קיום דהא אומרים דעדיין הם קרובים ולא מקרי קיום ומש"ה נקט פסולי עדות היינו וכתב הב"מ הטעם דאמרו ונתרחקנו משום דלשון היינו וא"ל משום דבכה"ג גם ר"מ מודה דעדי' ממ"נ בעת קרבתיינו בלא"ה מועיל עדותן משום דנתבטל הקיום וא"כ לא שייך דהוי שם פסול עלי ואך אם אמרינן בקיום כשר בקרוב וא"כ שפיר נ"מ דלא הוי עדותן בעת קטנות וא"ל לפי דבריהם פסול דהא קיום כשר בקרובים וא"כ אי הוי קרובים הוי כשר בהצטרפות עוד ע"א כמו גבי קטן וא"כ בזה מיושב מאי דאמרינן מ"ט דר"מ בשלמא קרובים או קטנים חזקה כו' אלא פסולי עדות מ"ט ולכאורה קשה ממ"נ דהא הוי סהדי ומיגו במקום עדים וצ"ל כתירוץ התוס' דהוי קיום קיום וא"כ ל"ש חזקה דהא הוי קיום בטל ולפי הנ"ל הוי הפי' דבשלמא בקרובים וקטנים הוי שפיר במקום עדים דחזקה כו' ומש"ה הוי כמו עדים וא"ל דהוי עדים ג"כ ומ"ש מהרש"א ומהר"ם שיף דהוי לדבריהם הם פסולי עדות ולא הוי עדים ומשא"כ באנוסין מ"ט דהא הוי הם עדים אך אם מא דבאמת לא מהני קטן בצירוף עוד ע"א אם טען הלוה מזויף רק אם טוען טענה אחרת במיגו דמזויף אזי הוי מדרבנן לא הוי קשה דממ"נ אם יטעון מזויף לא מהימן קרובים אלא דיטעון טענה אחרת וא"כ כיון דאיכא גדול עמו והוי מחושויל"מ ובלא"ה לא נוכל לומר מיגו וא"כ לא משכחת יהי' מהני עדותן כשהן קרובים והשתא הא מועיל וא"כ לא הוי תחילתו וא"כ במחשויל"מ כתבו התוס' בב"מ דהוי פלוגתא דתנאי ובזה פליגי ורבי ומה ס"ד דמקשה אלא בפסול עדות ובזה מיושב קושיות התוס' הנ"ל משום דבאמת אם אמרינן דאלומי עדים וקשה בקטנים וקרובים דלא וי עדים דלדבריך המה תחילתם בפסול וע"כ צ"ל דבאמת אם טען מזויף בפרעון הוי משיול"מ וא"כ קשה הא ר"ה אמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ומשמע בכל הטענות וכמ"ש התוס' דנקט כתב מודה בשטר שכתבו שלמא לר"י א"ל דרק על שטר אמנה א"ל כן יע"ש וא"כ היאך משכחת קיום דרבנן דממ"נ אם טען מזויף הוי מן התורה ופרעון בלא"ה אינו דר"ה אמר רב אמר לקמן דעד נעשה דיין ואמרינן דש"ג דס"ל דקיום דרבנן בשלמא במתניתין דלקמן בלא ר"ה אמר רב א"ל דס"ל דהוי מחשויל"מ לא אמרינן או בקרקע ומשא"כ כשהוא קרוב וא"כ ל"ש דאלומי עדים לדברי ר"ה ומקשה ר"נ שפיר אימא הלכה כר"מ:

ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן אר"י א"ר האומר שטר אמנה כו' ומקשה דאמר מאן אילימא דאמר לוה כו' והקשה הר"ן אמאי לא אמר ג"כ כמו בעדים אי כת"י יוצא ממקום אחר פשיטא ואי אין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהמן והנה עוד בתוס' דמשני לעולם דקאמר לוה כו' סתם עי"ש בספר אסיפת זקינים אך י"ל דבאמת סברת המקשה אע"ג דאין כ"י יוצא ממ"א אינו נאמן משום קו' התוס' דהוי מיגו במקום עדים והוי התי' דהוי הם ג"כ עדים משא"כ בלוה לא שייך זאת ומש"ה פשיטא דאינו נאמן וע"ז תי' לעולם דקאמר לוה וא"ל פשיטא דהוי מכח מיגו במקום עדים ע"ז תי וכדרב"ה א"ר מודה בשטר שכתבו וקשה לפי"ז אמאי מהימן העדים ת"ל דהוי מיגו במקום עדים וא"ל דהוי הם ג"כ עדי ק' הא לדבריהם הם פסולין וא"ל דכשרין קרובין קשה אר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו סתמא אין הלוה מהימן וא"כ קשה לדבריו מתקיים קיום דרבנן דהא ממ"נ אם טוען מזויף מן התורם בעי קיום ואי טענה אחרת בלא"ה לר"ה א"ר אינו נאמן והוא גופי' אמר עד נעשה דיין קיום שטרות דרבנן אלא מזויף נמי הוי מדרבנן וא"כ שפיר הוי פסול בעת קורבתו וא"כ לא הוי עדית דלדבריו הוי עדות אלא פ"כ צ"ל על קו' התוס' הנ"ל או כתי' התוס' דאם אמרינן מיגו בכה"ג מיגו אנן סהדי וא"כ שפיר יש להאמין רק דאינו נאמן מכח סברת ר"ה הואיל דקיום שטרות מדרבנן והם אמרו והם אמרו או משום דירא ומתורץ קו' הנ"ל של הר"ן והנה י"ל דהא דפליגי על הטור דכ"כ א"א הרא"ש דתנאי הי' דברינו נאמנים אך אי כיי יוצא ממ"א ומנלן בדעת הרא"ש כן ונ"ל ישוב דהנה לכאורה ק' לפי מאי דאמרינן בב"ק דף ע"ג ע"א דאם הוזמו על הטביחה הוי בשעת גניבה פסולין יע"ש בספר פ"י וא"כ לכאורה ק' אמאי הוי לר"ג אם אמרו כ"י הוא זה ותוכ"ד אמרו אנוסין היינו האי הוי פסלינן לעדות כמו שם דאם אמרו בטביחה שקר הוי תוכ"ד פסולין. אך י"ל דבאמת אם קרובים או שאינם ראוים לעדות אמרו שקר לא עבר על לא תענה דכיון דאינו ראוי לעדות מעולם ומשא"כ בטביתה הוי מעיקרא ראוי לעדות וא"כ בכאן דכיון דהוי הדין דאינו חוזר ומגיד וא"כ מעולם לא הוי כמו שאינו ראוי לעדות ולא עשה עבירה אך לפ"ז ק' אמאי הוי בעי ר"פ לומר אם ע"א אמר תנאי הי' דברינו באין כ"י יוממ"א אין נאמנים ק' ממ"נ דכיון דתוכ"ד העיד בשקר עדות וא"כ מעיקרא מה שאמר תוכ"ד נמי פסול וא"כ לא מקרי קיום וא"ל דלא מועיל בעדותן לא עבר על לא תענה דהא בכאן דתנאי הי' דברינו הוי נאמנים אם הי' שנים רק דאין ע"א מועיל במקום שנים וא"כ אם יבא עוד ע"א ויצרף יהי' מועיל עדותן וא"כ שפיר נ"מ בעדותן אם יבא עוד ע"א דאיני מועיל שיצרף דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וא"ל דהו"ל מיגו דלא אמר כי הוא זה ז"א דהא כ' הרא"ש ומביאו בש"ע ח"מ סי' ל"ג סעיף י"ח דאם אמר לפני עדים וראוי דמגיע לו ממון דאינו נאמן במיגו דהכל תלוי בשערה שיפסק לו הב"ד ועדים דלא מצי למיפסק דלא מהני וא"כ בכאן הא הב"ד פוסקין לאיפוך דהוי השתא רק ע"א דאינו מועיל דגרע מלפני עדים דהא בכאן הב"ד יותר גרע מעדים דפוסקין לאיפוך ולא מהני מיגו וא"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

והנה הרא"ש ס"ל בכתובות דלא טענינן מזויף בעד יתמי ולקוחות ועוד ס"ל בתשובה דבתרי ל"א מיגו אפילו יש להם דררא דממונא והנה ק' התוס' בקדושין ל"ק לפ"ז דהוי מש"ה בשנים ל"א מיגו רק גבי קיום דמועיל ע"א דר"ה א"ר אמנה אינם נאמנים לוה הא אמר עדים נאמנים וכמ"ש התוס' וק' ממ"נ היאך איירי שלא בפניו אי מן הלקוחות בלא"ה לא טענינן מזויף ואלא דרוצה לגבות מן הלוה ק' ממ"נ אי איירי קודם שטען הלוה הוי דאין אחד יודע מה בלב חבירו דלא ידע מה דיטעון הלוה דכיון דס"ל להרא"ש דאפילו היכא דאיכא דררא דממונא אמרינן אין אדם יודע מה בלב חבירו אלא ע"כ דכבר טען הלוה ומאי טען אם טען אין זה כ"י ולא צוה להם לכתוב ולחתום וא"כ הוי הדין כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ואפילו אם ע"א מעידין על פרעון אינו נאמן וא"כ הוי בכאן נמי אין נאמנין אלא ע"כ צ"ל דטען הלוה מקודם אמנה וא"כ הוי כס' רש"י והנה התוס' הק' על רש"י ז"ל וא"כ האיך שייך אלומי עדים וצ"ל כס' המגיני שלמה ומהר"ם שי"ף דאע"ג דבעלמא ל"א מיגו מ"מ בכאן כיון דעדים מסייען אמרינן וא"כ ק' האיך הוי כלל מיגו דהא מקודם לא אמר הלוה ולא פסק הב"ד דנאמן דלא אמרו העדים ואי הוי הדין דמהני מיגו מהוי כמו עדים ע"כ צ"ל כיון דאלומי עדים אע"ג דהוי כמו עדים לפני עדים מהני מיגו וא"כ הדרא ק' לדוכתא אמר ר"פ בע"א דלא מהני ממ"נ הוי קיום פסול דהא והא מועיל עדותו של עד אחד אם יבא עוד ע"א וכדלעיל אלא ע"כ דאיירי בכ"י יוממ"א וא"כ ל"ק דהקיו' פסול ושפיר מוכיח הרא"ש דתנאי היו דברינו הוי אפילו בכ"י יוממ"א ומתירוץ:

ועוד י"ל קו' הר"ן הנ"ל. דהנה י"ל מה דהקשו התוס' על פירש"י ז"ל דאיירי בלוה מודה וא"כ האיך שייך דאלומי עדים ונ"ל דהנה התומים הקשה דיהא נאמן במיגו דהוי אמר ע"א ל"ז הוא חתימתו ולכאורה באמת לפמ"ש התוס' דהוי מיגו במקום עדים ותי' דאין הקיום מועיל וא"כ הוי רק מדרבנן דהא הוי בלא קיום עכ"פ לא אמרו השתא אין זה ח"י והנה רש"י כ' הטעם דמה דלא אמרינן מיגו משום דמראורייתא לא בעי קיום רק מדרבנן והם אמרו ולכאורה ק' מאי הוי הא דעכ"פ אי הוי טען מזויף הוי עכ"פ פטור מלשלם דהא אמרינן מיגו דהוא רוצה והוי פטור בטענת שקר א"כ כיון דמצי לזכות יהא מה ממ"נ הוי בידו מיגו שלא לשלם. אך באמת כוונת רש"י דעכ"פ בכאן לא מועיל מיגו דהא הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי וע"כ צ"ל דלא מקרי קיום וא"כ הוי רק מדרבנן מה דאינו מועיל השתא דלא מקרי קיום וא"כ הם אמרו והם אמרו וא"כ שפיר מ"ה הי עדים עדופי שפיר אע"ג דכבר טען הלוה דאם ירצה הוי טען דא"ז ח"י וא"כ הוי שפיר הלוה מהימן מכח מיגו וא"ל דהוי מיגו במקום וא"כ תי' התוס' דלא מקרי קיום והשתא טען העד דאין זה חתימתו וזה לא מקרי קיום והוי מה"ת לא מהני ורש"י לא ס"ל לדין דהרא"ש דבפני עדים לא מועיל מיגו וא"כ שפיר לא שייך הם אמרו והם אמרו ושפיר מהימני העדים ור"מ ס"ל דלא מקרי מיגו דירא שמא יקיש ים וכו' י ובזה מתורץ קו' הר"ן הנ"ל דלעיל דבאמת ה"פ דמקשה כל כמיני' אם הוי אשמעינין בפרעון כ"כ באמנה ומ"ה מקרי בעדים ובפרעון לא מצי לאוקמי בעדים דנאמנים העדים בפרעון וע"ז מתרץ כדר"ה א"ר דהוי הפי' דוקא הלוה אינו נאמן הא עדים נאמנים וק' אמאי וכקושיות הגמרא הוי הפי' כמש"ל דאין לומר לע"א מיגו דהוי אמר א"ז חתימתו דהוי הלוה נאמן במיגו וא"כ תקשי אם עיקר הטעם דאין נאמן הלוה משום דהוי מיגו במקום עדים ואמאי בפרעון אינו נאמן וע"כ צ"ל משום דשטרך בידך מאי בעי וא"כ הא דרק בפרעון אינו נאמן ומי נקט אמנה אף ע"ג דלא שייך שטבימ"ב א"נ מטעם דר"נ לקמן דאמר לגבי עדים ס"ל לגבי לוה ועדי'א"נ ומועיל מגו בעדי' או כמ"ש המג"ש ומהרמ"ש דבאמנה הוי ג"כ סברא דאין המלוה עושה זאת וזה אתי לאשמעונין והנה לפ"ז מתורץ קו' התו' דהוי מיגו במקום סהדי א"כ אי הא כמו תרי וא"כ נ"מ דכל כמה רלא תפס נאמנים העדים עכ"פ וא"כ שפיר מועיל עדותן וא"כ הוי העדים פסולין ואמרו תוכ"ד שקר וממילא יפסול הקיום כמו דאיתא בב"ק גבי גניבה וטביחה ואפשר לכוון זה בתירוץ התוס' והנה לפמ"ש קשה למה אמר רמב"ח הטעם דאין אמע"ר ולא אמר ג"כ לדבריך הוי רשע ואין רשע פסול לעדות ונ"ל משום דתוס' תי' דכיון דקיום שטרות דרבנן ל"א פלגינן דיבורי' וא"כ באמת ק' בכאן קו' התוס' יהא נאמן במיגו דהוי אמר ע"א א"ז ח"י והוי בעי קיום מה"ת אך י"ל א"כ הוי מיגו במקום עדים וא"ל בתי' התוס' דלא מקרי קיום וא"כ הוי רק מדרבנן דהא השתא אינו כן אינו מועיל רק מדרבנן וא"ל א"כ הוי פסול הקיום ואפ"כ הוי רק מדרבנן וא"כ א"כ הוי תרי ותרי וא"כ לא הוי לגבות אך נ"ל אם יתפיס הוי מהני תפיסה של הלוה ואם הוי אמר אנוסין מחמת נפשות והנה לשיטת הרמב"ם הוי סתם פי' דמחמת נפשות וא"כ אם לא הוי אמר רק סתם אנוסין הוי הדין דאין מועיל תפיסה דה"י אינו מועיל הקיום אך השתא מועיל תפיסה הלא לענין קיום דהוי מדרבנן ל"א פד"ב וא"כ עדיין משים עצמו רשע דשקר הוי אומר אנוסין מחמת ממון אפסדה להלוה ומש"ה נקט דאין אמע"ר ולא אמר לדבריך פסולין דא"ל דס"ל להך סברא דכיון דתוכ"ד הוי פסיל אפשר דס"ל לרחב"ת וכמו שכ' המהרש"א דכיון דיכול לחזור לא הוי פסול משא"כ לפסק הלכה פסק כסוגיא דבב"ק:

ובזה מיושב הרמב"ם דכ' ז"ל פ ג ד"ז אמרו פסולי עדות היינו בעבורה או שוחד לקחנו על עדות זו ולכאורה ק למה נקט שיחד לישנא דהש"ס היינו מחמת ממין גם למה נקט שיחד לינקוט דאמר שקר בחנם ולפמ"ש לק"מ דבאמת אפ"ל כמ"ש הח"מ דעדות שבשטר מועיל מן התורה כ"ז דחיים וזוהרין העדות עי"כ הוי הת' של התוס' דבדרבנן לא פד"ב. וא"ל א"כ הוי תרי ותרי ועכ"פ קודם החפיפה לא מהני י"ל דא"כ עדיין פסול לעדות וכמש"ל דהא אם אמרו מכח נפשות דאם דאין זוכרין לא הוי תפיסה מהני בלחי קיום ואך השתא מהני תפסה וא"כ הוי וכל העדות פסול מכח לדבריך והרמב"ם הא פסיק אע"ג דיכול לחזור תוכ"ד מ"מ מקרי פסול ואיתא שם והילכתא תיכ"ד שהעידו בב"א ומשמע שם מקרי פסול עי"ש היטב בס' פ"י ובר"ש וא"כ בלא"ה יפסול מכח לדבריך ואצ"ל דמשווי נפשיהו רשיעו ואין אמע"ר ומש"ה נקט דלוקח שוחד והוי הפי' דאין שקר העדות רק דלקח שוחד והוי העדות פסול מכח קנס והא דפסק הרמב"ם דאם אמר אין זוכרו ולא נתקיים השטר דהוי עדות לגמרי בטל י"ל דהוי כמו תרי ותרי וא כיון כיון דאין מועיל בלא מיגו הוי כמו תרי ותרי וכמ"ש וכמ"ש הגי"ת הך כללא דהיכא דאין מועיל העדות בלא מיגו והו' כמו תרי ותרי דאנן סהדי וא"כ כל כמה דלא תפס מיני' יכול ליטול ולאחר התפיסה ממילא לא מועיל דהא הוי שקר הערות דכל כמה דלא יתפוס לא יטול וא"כ ממ"נ העידו שקר תוכ"ד והוי למפרע פסול ונתבטל הקיום ואך לענין פ"ד ל"ש לומר כן דממ"נ עם יתבטל הקיום הוי רק מדרבנן אין מועיל התפיסה דבעי קיום רק מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן פ"ד ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל ועוד י"ל הרמב"ם הנ"ל דהנה אע"ג דבאמת לכאורה משמע מדברי הרמב"ם דאמר תוכ"ד דאין דנין דיני קנסות רק מפיהם ולח מפי כתבם דמשמע דאפילו קיום נמי הוי רק מדרבנן י"ל משום דהנה על הך קו' הנזכר לעיל היאך שייך אלומי עדים דהא לדבריך הם פסולין ז הוי תחילתם בפס ל וי"ל משום דהנה באמת בתרי גופין הא פ"ד והנה מצינו בכה"ג גבי עדים שחתמו בשטר אחד ופסולין לאחד וכשרין נאחד דאמרינן פ"ד וכן בקיום אע"ג דלא הוי דוקא על עצמו ולא נתבטל השאר וכמ"ש התומים דכיון דעכ"פ בהך עדות לא משכחת בשום אופן דכשר להעיד דלדבריו פסולין והוי כמו אשה דלא נתבטל העדות. רק בכ"מ אמרינן פ"ד וא"כ דילמא אחד דמעיד על עצמו הוי שקר ומה דמעיד על חבירו הוי אמת וא"כ לא הוא קרוב רק חבירו וא"כ בדרבנן אמרינן בכשרין וא"כ בכאן מהני קרוב אחד מהם דכיון דהוי השטר רק מדרבנן ומה"ת בלא"ה יכול לחזור לשיטת הרמב"ם הנ"ל וא"כ מועיל קיום שטרות בכ"מ דכיון דהוי מדרבנן מועיל קטן או קרוב אחד וכמו דאיתא בהג"א ומרדכי סוף פ"ב ואם כן ל"ש לדבריך והוי בכ"מ דמועיל קטן לענין קיום דעכ"פ לענין מזויף אם הוא אינו הוי לא חשודי לזייפו זה הוי מה"ת ומ"ה סגי ומשא"כ בכחן ז"ה מיגו דאומר א"ז ח"י דהוי בעי קיום מה"ת ומש"ה שפיר לא הוי ק' לדבריך אך דלפ"ז ק' דצ"ל דא'מעיד ע"ח וא"כ אמאי פליג ר"מ ואמר דל"א מיגו עכ"פ יהא כ"א מהימן על חבירו לא הוי חוזר ומגיד והוי כמו אחד דמעיד אך דבאמת י"ל דהוי על כ"א רק אחד אך באמת ע"א עכ"פ ממ"נ הוי פסול לעדות דהעיד שקר על חבירו דהא יהי' ראוי לצרוף אם יבא עוד אחר אך י"ל דס"ל לר"מ כת"ק דר"ש בן קרחה דאין מועיל צירוף רק אם ראו ב' עדים המעשה כאחד דראו בב"א הא לא"ה לא מהני וא"כ ע"כ חתמו ביחד וא"כ פ"כ בשטר אמרינן בסתמא וא"כ אין חוזר ומגיד וא"כ לא מצטרף זה אך הא איתא בסנהדרין בדף ל' ע"ב אמר ר"ה א"ר מודה ת"ק בעדות קרקע דכיון דא' מנה מסהדי ומשא"כ בקרוב מודה דמצטרף וא"כ מ"ט דת"ק פ"כ צ"ל דאיירי דאין כ"א מעיד על חבירו ומש"ה פליג ר"מ וא"כ ל"ש אלומי עדים דהא לדבריך הוי פסולין דהא ג"כ איירי דאין מעיד על חבירו דאל"כ מ"ט דר"מ דהא הוא מהימן עכ"פ על חבירו דהוי תחילתו קרוב לחבירו וא"כ עיקר הקו' עכ"פ אמאי פליג ר"מ באנוסין היינו מ"נ עכ"פ יהא נאמן אחד על חבירו דהא אונס מ"נ ועכ"פ לכ"א ואחד השטר בטל אלא דאין מעיד אחד על חבירו וא"כ לא הוי אלומי עדים יפריך שפיר לר"ה או חולק בין עדים ללוה ומתרץ שפיר קו' הנ"ל של התוס' ולפ"ז מתורץ הרמב"ם הנ"ל ולק"מ דהנה בדיקדקן דק' דארבמב"ח שני דינין חדא דנאמנין העדים ואנוסין מ"נ אפילו כ"י יוצא ממ"א ועוד באכיוממ"א נאמן לומר אנוסין מ"מ והק' ע"ז דבאמת כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וחוזר בזה ג"כ דאנוסין מ"מ א"נ אפילו אכיוממ"א וע"ז לא הקשה כלום וי"ל משום דהנה באמת כיון דאיירי דכל א' מעיד על חבירו דאם לא כן הא לא מהני כלום דנגד ע"א לא מצי למיטען פרעתי לשיטת הרמב"ם וא"כ ל"ש חרי ותרי דלא הוי רק כמו ע"א למ"ד אלומי וא"כ עכ"פ נהי דעל עצמו א"נ עכ"פ על חבירו יהא נאמן ומאי דחתם עצמו עם רשע בשביל זה לא עבד הוא איסור כמ"ש הסמ"ע בקרוב דכיון דענין אמת עיש"ה. אך ז"א דא"כ יהא נאמן דכ"א כשר על חבירו וא"כ הוי פסלינן והאיך מעיד על חבירו והוי שניהם פסולין וא"כ ליכא עדים ואלא דס"א יהא מהימן על חבירו ולא על עצמו וא"כ הוי רק ע"א וק' דהוי מיגו במקום עדים ול"ש תרי ותרי אך דמקשה לפ"ז דא"כ אם יבא עוד ע"א ויצרף יהי' תרי ותרי והוי הקיום פסול אך באמת ל"ש דנצרף דאם יצרף לא יהא מסימן דאין חוזר ומגיד וא"ל דהו"ל מיגו דהא הוי כמו מיגו לפני עדים דכיון דאין הב"ד פוסקין כן אדרבה פוסקין לאיפוך דלא מהני וכמש"ל ומ"ה אינו נאמן אך לפי ס"ד דרמב"ח דא"צ למיגו דנאמן בלא מיגו וא"כ שפיר אמרינן דהוי עד פסול דהא אם יבא עוד אחר יהי' נאמן בלא מיגו רק דהוי כמו תרי דהא ל"ש אינו חוזר ומגיד דהא כמו לר"נ באמנה אע"ג דלא שוי' נפשיהו רשעי' לא מהימן כיון דהוי עקורה ה"נ הוי שטר בע"א דהוי פסול מכח נמצא א' מהם קרוב או פסול או מכח מזויף מתוכו וא"כ הוי עקורה לגמרי אח העדות ובודאי לא מהימן לפי המסקנא בלאו מיגו ולא חשוב בלא צרופו דלא חשיב מיגו ומשא"כ לפי ה"א דא"צ מיגו וחוזר ומגיד וא"כ שפיר מהני עכ"פ לענין לאצרופי לחבירו אם יבא עוד א' דמיגו א"צ וא"כ הוי פסול דמעיד שקר אם אין אמת כדבריו מעיד שקר על חבירו והוי הקיום פסול וא"כ לפי ה"א מהימן ופסול השטר משא"כ לפי המסקנא דבעינן מיגו ולענין דהוי תרי ותרי אם יבא עוד ע"א וא"כ אם יש לעד מיגו שפיר מהימן אך דל"ש מיגו עפ"י סברת הרא"ש אע"ג דהוי חדי ותרי ובתרי ל"ש מיגו נמצא קרוב דהוי כמו כל כת בפ"ע באה ומעידה דלא ידעו אם הוי פסול כמ"ש התוס' לקמן והפ"י בב"ק דף ע"ג ושפיר מתורץ הדקדוקין לפמ"ש וא"כ למה נקט דאאמע"ר תיפ"ל לדבריך נכרי נ"ל לפמ"ש הרא"ש מיירי שאמר עשינו תשובה וא"כ אמרינן דיהא הסיפן עכ"פ א' דע"ע אינו נאמן וכשר על חבירו נאמן דהוי פסול ועשה תשובה וחבירו מעיד ע"פ כן דהוי שקול ועשה תשובה וא"כ הוי קרוב וקטן ונתרחק ונתגדל כשר לענין מעיד על דרבנן מה שהי' רואין כשהוא קטן כיון דיש לו עוד ע"א כשר עמו ומש"ה אמרינן אין אמע"ר וא"נ כלל לפסול עצמו אע"ג דעשה תשובה וא"כ לק"מ על הרמב"ם הנ"ל דהיה דכיון דכ"א מעיד ע"ע ועל חבירו וא"כ על חבירו שפיר ל"א פ"ד ונאמן דהוי מכח ממון וחבירו העיד ע"ע דהוי מ"כ דפ"ד וא"כ מה שיעיד זה לא מעיד חבירו וכן לענין זכירת הלואה דמנא ידעו דלא ראו ההלואה רק מכח אנוסין והוא לא אמר כך רק דאין זוכרין או מ"כ ומש"ה אין מצרפין וא"ל דכ"א מעיד רק ע"ע י"ל דכיון דבב"א מעיד ע"ע ועל חבירו ובדיבור א' וא"כ כיון דע"ז אין נאמן אינו נאמן לגמרי דוקא היכא דשייך לעצמו פלגינן דיבורא כן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש לעיל וכדעת הראב"ד הביאו הרא"ש במס' מכות או י"ל דלדעת הרמב"ם דבעינן דהוי מעיד אחד וגם השני הא דוקא על אחד ואם ל"ה לא הוי כתרי ותרי וכדאית' במס' ב"ק דמסהידו בי' תרי בחד ובי' תרי בחד יעש"ה ומתורץ הרמב"ם הנ"ל:

והנה י"ל הרמב"ם הא דהביאו הלח"מ בשם מהר"י ומאי פסק הרמב"ם במודעא דנאמן בכ"י יוצא ממ"א גבי ובתנאי הי' דברינו פסק דוקא בכיוממ"א דהא בש"ס משמע דתנאי הי' דברינו מגרע גרע ועדיף מאמנה דהוי רבא מסופק דאע"ג דבאמנה ומודעי לר"נ א"נ מ"מ בתנאי הי' דברינו אפשר דנאמן וא"כ לפי האמת דפסקינין דנאמנים בכ"י יוצא ממ"א ג"כ בודאי במודעי וכמ"ש בתנאי הי' דברינו דנאמנים ונ"ל משום דהנה באמת הפוסקי' כתבו דניתן לכתוב לענין מעות ולכאורה ק' הא איתא במס' ב"מ גבי לא ניתן לכתוב והוי מפיהם ולא מפי כתבם ויכול להר"מ אך ז"א דממ"נ אם לא ניתן לכתוב וא"כ אם יהא יכול לטעון להד"מ ולא יהא מהימן העדים וא"כ הדר הוי דעתו לכותבו דאל"כ לא יהא נאמן וא"כ ממ"נ א"נ להר"מ דאל"כ אם יכפור וא"כ לא יהי' נאמן לכתוב ולא יהי' יכול העדים לחזור אך הא איתא בש"ך חו"מ סי' מ"ט דאם כתב בכתבו דיהא דין שטר עלי' אעפ"כ מצי למטעון פרעתי דהא באמת לא הוי שטר וא"כ ממ"נ דאם נימא דהעדים נאמנים דהוי מודעי וא"כ הוא אומר דפרע וא"ל א"כ לא יהא נאמנים העדים ומאי הוי וא"כ יהא ממ"נ דין שטר איך עכ"פ אם הלוה התנה עליו אפילו דיהא דין שטר מ"מ אינו מועיל עכ"פ שלא יהי' יכול לטעון פרעתי דאעפ"כ כיון דאינו זוכה מן הלקוחות עבוד אינש דפרע ויהא השטר אצל המלוה. והנה באמת להך דיעה דס"ל דאם טען אצל המוקדם להד"מ לא החזיק דלא הו"ל דין שטר וא"כ מאי דפסיק במס' ב"מ דף פ"ב ע"א לימא דלא ניתן ליכתוב משמע דגם לענין זה דיכול לטעון להד"ם דאל"כ הא לענין להד"ם וא"כ לפ"ז מאי מהני הכתיבה של העדים דהא יכול לטעון אך באמת א"ש דכיון דעדים ידעו דבאמת נתן לו המעות וא"כ ממ"נ מהני אצל המעות דאם יטעון להד"מ יהא נאמן וא"כ לא מהני לענין המעות וא"כ הו"ל לא ניתן ליכתוב והוי השטר בתקפו דהא אין העדים נאמנים דהא מסר מודעא דהא הו"ל לא ניתן ליכתוב וא"כ ממ"נ יהא מהני לענין להד"מ וא"ה לענין פרעון לא מהני דהוי ממ"נ דהא מ"מ אינו יכיל לגבות מלקוחות משאר לקוחות וא"כ לא יהא דזל נכסים ושפיר יכול לטעון פרעתי ורק נ"מ לענין להד"מ וא"כ ממ"נ אם יטעון הלוה באמת מקוים רק מסירת מודעא לא יהא נאמן כמש"ל דהוי מיגו במקום עדים דכיון דאין העדים נאמנים בכ"י יוממ"א והוי כמו אנן סהדי וכמ"ש הרב המובהק הגי"ת רק דעדים נאמנים דהוי הם ג"כ עדים וכמש"ל ואלא דאכיוממ"א וא"כ ממ"נ הא אם הם עדים על כ"י נאמנים ואמרינן מסתמא זוכרין והוי כמו שמעיד על מנה וא"כ מאי מהני שטר דהא בלא"ה בע"פ יכול להעיד והוי כמו שמעידין בע"פ ואלא דמלוה יודה וא"כ ל"ש דממ"נ אי דהוי שטר וא"כ יכול לטעון להד"מ ומיגו להוציא ל"א כן הוא דעת הר"ן ומר בר רב אשי דאמרו דניתן ליכתוב וק' היאך ניתן לכתוב הא לא משכחת אלא משום דכ"י יוממ"א נאמנים מכח האי סברא דניתן ליכתוב וא"כ נ"מ אם יודה הלוה או העדים יאמרו בע"פ רק דמכר ולא יאמרו בע"פ אמנה שבשטר ומש"ה שפיר פ' הרמב"ם כן ועי"ל מוכח דאין עד נאמן על חבירו מרמב"ם וכמש"ל דדמיא למודעי דא"נ היכא דעיקר רק דניתן ליכתוב והנה הא הדין דאם פסל עדי מודעי אזי לא מהני מסירת מודעי וא"כ הוי ממ"נ מהני נגד המעות דלא מצי למטעון דממ"נ דאם נימא דמצי למטעון להד"ם ואם לא מהימן העדי' דהא ל"נ לכתוב וא"כ ליכא עידי מודעי וממ"נ מהני לענין להד"מ ומשא"כ אם הלוקח יודה בודאי לא מהני דהוי מיגו להוציא ועוד דהא הלוקח לא ידע ממסירת מודעי ולא יודה ולענין פרעון שפיר דהא מקודם הוי מהני ממסירת מודעי קודם פרעון וא"כ ממילא פרע אח"כ ול"ש שטרא בימ"ב דהא באמת זאת לא ידעו העדים אם פרע אם לא וא"כ באמת לא ניתן ליכתוב ומשא"כ לענין להד"ם וא"כ ממ"נ ניתן ליכתוב דהא העדים לא ידעו דבאמת נתן לו המעות ומשא"כ לענין פרעון דכיון דמיד נתבטל המקח קודם דפרע לו דהא הוי מהני וא"כ ע"ע דכתב לו דין שטר מ"מ פרע לו דהא לא מצי למיטרף מלקוחות אע"ג דיהא הדין דלא מצי למיטען פרעתי ונתיישב שפיר הרמב"ם הנ"ל:

ולפי הנ"ל מתורץ הדקדוק דארמב"ח אח"כ אבל אנוסין היינו מ"מ אאמע"ר וגם הרמב"ם מתורץ דה"פ דבאמת בעדים ל"א מיגו רק שתקו אמרינן בעדים וא"כ אם הוי אמר כמו דבאמת אינו זוכר הוי אמרינן מיגו דאי בעי שתקו ואך השתא לא הוי שתקו רק טענה אחרת הוי מצי למיטען וא"כ רמ אם ירצה לקיים בקיום דמהני מדרבנן והוי מיגו לעדים דהוי טען לא חתמתי דהוי בעי קיום מה"ת וא"כ עדיין מע"ר במאי דאמר שקר ואם הוי הוי אמר האמת ל"ה מהני קיום מה"ת וא"כ רבא דמקש' כ"כ כיון ששאח"ע והאמר ר"ל וא"כ ל"א מיגו רק דאי בעי שחקו דאל"כ הוי תמיד אפ"ל מיגו אע"כ דל"א מיגו רק דאיבעי שתקו והנה אפי' א"נ דהוי אנן סהדי מ"מ אם הוי אמרו כי הוא זה ולא זוכר את העדו' ל"ש תו"ח מחמ' דאנן דאנן סהדי דהא מאי הוי דהוי עדות דמסתמ' זוכר ודילמא זאת האמת דאינו זוכר והוי שקר מאי דאמרו כ"י הוא זה ומאי חזית דאמרת דזאת האמת דכ"י הוא זה ומאי דאמר אין זוכר שקר דילמא אינו זוכר אמת וזה שקר דהוי כ"י והוי ג"כ מיגו דאי שתקי וא"כ אי הוי שתקי ואמרי דאינו זוכר ול"ש דאנן סהדי דמסתמא הוא האמת וזוכר דאין חותמין אדרבה לאיפוך כיון דלא אמר דזה הוא כ"י רק דא"ז ואמרינן הואיל דאנן סהדי אי הוי כ"י בוודאי זוכר וח"כ כיון דאינו זוכר בוודאי ל"ז כ"י ולא הוי אנן סהדי והוי שפיר שתקי וא"כ הא מקשה רבא לרמב"ח דכיון דהדין כמו שנחקרה עדותו בב"ד דמי ומה"ת לא בעי קיום קשה אמאי לא מצי לחזור ולטעון מ"נ עכ"פ מה"ת מכח מיגו דאין זה כ"י אע"כ ל"א בעדים מיגו רק דאי בעי שתקי כללא דמילתא דאי הוי אמרו רק דזה הוא כ"י ואין זוכר את העדות אזי בודאי נאמנים העדים ולא מהני קיום מאי דסגי בקיום דרבנן דהא הוי מיגו דאי בעי אמר א"ז כ"י וא"ל דהוי מיגו במקום עדים דמאי חזית דזאת היא שקר דאמרו אין זוכר דילמא זאת הוא שקר דהוי כ"י ועוד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם שיף דהוי חרי ותרי וא"ל דל"א בעדים מיגו רק שתקי ואם הוי טוען אמת דזה כ"י וא"ז הוי שפיר מיגו דשתקי דהוי אמר רק דא"ז ולא אמר דזה כ"י דאזי בודאי בעי קיום מה"ת דהא מפני מה א"ל לומר דא"ז אם כ"י יממ"א וע"כ דהוי כמו אנן סהדי וכמ"ש הג"ת הכלל דכיון דהם אינם נאמנים בכ"י יממ"א הוי כמו אנן סהדי וא"כ אם הם טענו א"ז ולא אמרו זה כ"י אזי אמרינן אנן סהדי דאין זה כ"י ובעי קיום מה"ת וא"כ הוי רק מיגו דשתקי דרק דאומר דא"ז ואזי הוי אמרינן מיגו ולא מהני קיום מדרבנן אך השתא דאמרו אנוסין מ"נ הוא בעת החתימה וא"כ מעידין על החתימה רק אמרי' מיגו דלא הוי אמר כן רק דאמרו א"ז וא"כ הו' טענה חדשה ול"א בעדים דהא ע"ז דאמר מחמת אנוסין יאמרו דא"ז משא"כ אם יאמרו דא"ז וכ"י הוא זה הוי שפיר שתקו והנה באנוסין מ"מ לפי דברי רמב"ח עכ"פ א"ז א"נ גם לרמב"ח בעי מיגו וכמו קרובים או קטנים משום דהוי חזקה דכיון דעדות אין שקר וחזקה על המלוה ה"נ לענין זכירה א"נ בלא מיגו גם לפי הא דרמב"ח ומתורץ שפיר דקדוק הלשון וגם הרמב"ם או י"ל דקדוק הלשון דאח"כ אמר אבל אנוסין מ"מ א"נ די"ל דהנה למאן דמכשיר קטן בקרובים וי"ל דהוי הטעם מכח דקיימין בע"כ דלאו אמנה קמיסהדי רק על קיום השטר וא"כ ג"ז גופא הטעם דכשר בקרובים אע"ג דשאר מילי דרבנן לא כשר בקרובים והוי הטעם דלא מעידין על מנה שבשטר רק על כ"י ועוד שפיר יש ראי' אם יש בכאן שטר בלא קיום ועדים קרובים בע"פ מעידין על ההלואה בודאי אינו מהימן רק ע"ז השטר רק לקיים וכן שני אחים אינם מעידין על קיום וע"כ הטעם משום דאין מעידין על מנה שבשטר ולא הוי מעידין בפיסול דמעידין על קיום וכאילו אין נוגעין כלל למלוה ולוה וקרובים לא פסלו מכח שקרן רק מכח גזירת הכתוב וא"כ מש"ה ל"ק דהא דמעיד עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דהא אינו מעיד על ח"י רק אחרים צריכין להעיד על ח"י והוא זה הטעם דעכ"פ כל העד מעיד על מנה שבשטר מן הטעם שפסק הלכה דפסקינן כרבנן והנה בזה לא מסימן מטעם גזה"כ והנה גבי קרובים דאם הוי קרוב לאחד ולא הוי קרוב לשני פסול מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנה התוס' הק' בכאן נימא פ"ד ואנוסין מכח נפשות וחי' תוס' דאנוסין מחמת נפשות ל"ש אך עדיין ק' דנימא דא"ז העדות דלשיטת הרמב"ם לא מהני וכמש"ל ונימא דבזה פ"ד והאמת דא"ז אך התוס' כתבו עוד תי' דבחד דיבורא לא פ"ד רק גבי זינתה דאמר אשתך זינתה עמי דמצי לאפלוגי ולומר דאשתך זינתה אבל לא עמי וח"כ לא קשה וא"כ לפי ה"א דאמר ל"ש אלא שאמרו אנוסין מ"מ והא דבאמת מ"ה ל"א לר"מ מיגו משים דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן וע"ז אוקמי אדין תורה כמ"ש רש"י ז"ל והנה יותר א"ש כמו שכתבתי לעיל הטעם של פרש"י ז"ל משום דהוי מיגו במקום עדים יע"ש לעיל היטב וא"כ הוה אמרינן דכן ס"ל לר"מ ורבנן ס"ל דבאמת ל"א דמה"ת כמו שנחקרה עידותן בב"ד ובעי קיום מה"ת ולפיכך אמרינן מיגו והוי אמרינן הא דמוכח הנך פוסקים ר' חייא דדיינים חתמו אע"פ שלא קראו ומשם מוכיח הרשב"א דכשרים עדים הקרובים לקיום אתיא כר"מ והך ברייתא דקתני עד שלא נעשה חתנו אין מעיד אתיא כרבנן דבעי קיום מה"ת ולא כשרין בקרובים ולעולם אמרינן פ"ד אפי' בחד דיבור וחד גוף וא"כ מ"ה נאמן באכייוממ"א אם אמרו אנוסין מכח ממון דפ"ד ונאמנים דא"ז ומשא"כ בכייומע"א באמת על אנוסין מכח נפשות ל"א פ"ד משום דל"ש וא"ז הוי כמו אנן סהדי דזוכרין הוי כמו קטנים וקרובים דא"נ ה"נ מסתמא זוכרים אך לבתר דאמר רבא כ"כ כיון ששאחו"מ לכ"ע לרבנן ג"כ א"כ קיום כלל מה"ת וא"כ אמאי הוי הדין בנעשה חתנו אין מעיד על כ"י ע"כ הוי הטעם מכח דל"א פ ד וכחד דבורא וכחד גופא ואזי שפיר אמר רמב"ח אבל אנוסין היינו מחמת ממון לכ"ע לא מהימן והנה מה שהקשה בתומים סי' מ"ו לפירוש הירושלמי דמש"ה פסולין קרובין להעיד משום דליכא בהזמה וא"כ לפי סברת הרז"ה דשטר לא בעי דין הזמה יהא שני אחים קרובים כשר ובאמת לפי סברת הרמב"ם דבעינן דיהא כשר להעיד בע"פ ומש"ה אפילו למאן דאמר דכשר להעיד בכתב אבל אלמים דאין ראוים להעיד פסולין וכן כתב הטעם להרמב"ם וא"כ קרובים הא אין ראוים להעיד בע"פ ומשא"כ בשטר אפילו אין בו דין הזמה מ"מ הוי ראוי להעיד בע"פ והוי בו דין הזמה באמת ומתורצת קו' הנ"ל ודו"ח היטב:

דף כב:

והנה מה שהקשה המהרש"א ביבמות דסתרו דברי התוס' אהדדי שם גבי יבמה משמע דנגד חזקת אשת איש מהני טענות ברי אע"ג דלא הוי חזקה דדייקא ומגרע לחזקת אשת איש ובכאן כתבו רק נגד הספק מהני טענות ברי ונא נגד הודאי וי"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם פרק ששה עשר מהל' סנהדרין דין ו' דאין ע"א נאמן לעונשין אך אם מקודם כבר הוחזק לאיסור עפ"י עד אחד דאמר דזה הוי חלב וא"כ מכבר הוחזק באיסור אשת איש אזי נהרג אח"כ וא"כ ה"פ דבאמת גבי א"א בכאן בכתובות וא"כ אם אחר יבוא עלי' אז תהא נהרג דהא אותו אחר לא טען ברי וא"כ אוקי אחזקת א"א ונהרג האחר וא"כ לע"ע הוי לקמן הוחזק בא"א דהא הב"ד יהא סוקלין על אותו החזקה ושורפין על החזקה וא"כ כיון דהשתא הוחזק הוי כמו דהוי לקמן ודאי דכיון דהוחזק בא"א לקמן וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל דהוחזק עפ"י ע"א ומ"ה תצא דהא כיון דהוחזק א"א האיך תהא הא ע"א להחזיק לאח"כ דכיון דכבר הוחזק בא"א וא"כ אח"כ אחר הוחזק להשתא לא"א צריך לצאת דהא שורפין וסוקלין על החזקה ומשא"כ ביבמות דליכא רק יבם חדא איירי שם וע"כ ליכא נ"מ רק לאותו יבם ואותו יבם טוען ברי וגם האשה טוענת ברי ומעולם לא הוחזק בא"א שפיר לא תצא ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א הנ"ל:

דף כג:

בתוס' ד"ה אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים כו' ומ"מ אצטריך לאשמוענין אעפ"י דלא פסלה נפשה והי' לנו למיחש לגומלין אפ"ה מהימנא עכ"ל הק' מהרש"א א"כ מאי פריך לאוקימתא דר"פ היינו רישא דרישא ותו למה לי כיון דידע האי תירוצא דקאמר אע"ג דלא פסלה נפשה עכ"ל ונראה דלעיל כתב דרישא דרישא איכא לאוקמה בדליכא עדים ואין נראה דאי בליכא עדים היינו מציעתא עכ"ל ומאי קושיא דלמא מצעיתא אצטריך לאשמועינן דלא תימא הנהו תרווי' טהורות והא דקאמרי הכי חמות נפשי עם פלשתים היא דקאמרה אלא דלא לפרש כן דא"כ הוי קשה מה פריך לאקומתא דרב פפא אמציעתא הא תו ל"ל כיון דידע האי סברא ולכן כתבו דרישא איירי באיכא עדים ומציעתא איירי בליכא עדים לפי סברא דהשתא על זה כתבו כיון דלפי סברא דהשתא רישא דרישא מיירי באיכא עדים מ"מ אצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה אע"ג דלא פסלה נפשה והי' לנו למיחש לגומלין כו' אבל כון דמשני אאוקימתא דרב פפא מסו דתימא הנהו תרווי' טהורות נינהו והא דקאמרה הכי תנפע"פ אמרינן נמי לאביי סבר נמי רישא דרישא דליכא עדים דלא נימא תרוי' טהורות נינהו והא דקאמר הכי תוע"פ וסיפא איירי בדאיכא עדים ואתא לאשמועינן אע"ג דאיכא עדים נאמנת על חברתה ול"צ להאי סברא דלא ניחוש לגומלין ולהכי פריך לאוקמתא דרב פפא אסיפא הא תו ל"ל ומשני לרב פפא איצטריך סיפא לאשמועינן אע"ג דלח פסלה נפשה ומתורץ קושיות המהרש"א ודו"ק:

דף מח.

בסוגיא דלעולם היא ברשות האב והנה בגיטין דף ע"ג אמר רבה ור"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' א"ל אביי דילמא לא הוא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן ופי' הרא"ש והר"ן דהוי רק גזירה מדרבנן וכו' וע"כ לא שמעונין לר"א אלא גבי נדרים וכדרבי פנחס והנה הרמב"ן מחמיה מאוד על הך סוגי' האיך הוי ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' דזהו הוי משום שמא ישקה או סמפון ונ"ל משום דהנה הפ"י כתב בכתובות בדף ע"ה דפליגי אי מהני בדיקה בבית המרחץ וא"כ הוי פלוגתא דר"מ ודרבנן בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה וכתב דבאמת הוי רוב בודקין ומיעוט אינו בודקין רק דשם הוי חשש בעלמא ומהני רוב יע"ש והנה באמת בלא"ה ל"ק דאפילו אי נימא דרבנן יהא גוזרין משום מיעוט דאינו בודקין דהנה לכאורה איתא בדף ע"ב במס' פסח ם הי' אוכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה פטור ומסיק שם משום דרחמנא קרי' עבודה ובעבודה הוי הדין שאפילו חללים שבו מרצין וא"כ מן התורה ליכא איסורא דלא חייש משום סמפון רק מדרבנן וא"כ מן התורה לא הוי אכל איסור אפילו אם הוי מצא אח"כ סמפון אך דז"א דהא הוא יודעת ממום וא"כ שפיר אכלה באיסור אך באמת בכאן דחשש מבדיקה אפילו אם ה א הוי ממיעוט דלא בדקה והוא כמ"ש הרא"ש בשם ר' יונה בפרק קמא דכתובות דאם טוענת ברי מהני נגד רובא דכיון דאיכא חזקה להתיר וברי ושמא יע"ש היטב וא"כ אם הוא טוען דלא בדקה משום הכי מהימן מה"ת אבל באמת האשה זאת אינה יודעת אם בדקה או לא ואפי' אם נימא האשה יודעת הא כתב הפנ"י בסוגי' דהי' בה מומין דבאמת אע"ג דלא טוענת דלא בדקה מ"מ אם לא בדקה כיון דדרך לבדקה מחללה וא"כ פ"ז שפיר לא יודעת אם כל כמה דלא טעין הבעל ברי וא"כ מה"ת מהני ריב וא"צ לחשש מה"ת וא"כ שפיר בהיתר אכלה ואע"ג דנתוודע אח"כ דהוי סמפון מ"מ לא עביד האשה איסורא רק מדרבנן חוששין דילמא הוי ממיעוט וא"כ עבדי איסורא מדרבנן ולא גזרו מכח איסור דרבנן והנה המגיני שלמה הקשה לשיטת השיל"ג דסמפון הוי הטעם למשנה אחרונה וא"כ בהך ברייתא דקתני דלתרומה חוששין אמאי לא חששו לסמפון ונדרים במסר האב לשליח הבעל יע"ש היטב וא"כ ה"פ דאמר רבה ור"א ומשנה הראשונה אמרו דבר א' ר"ל דלענין זה לא חששו לסמפון. והנה בירושה ל"ק דבממון שפיר אזלינן בתר רובא וכמו דאיתא בבי טבח דמפקינן נן ממונא גבי נמצא גנב וצריך לשלם ומכ"ש בלא נמצא ולענין טומאה כיון דיורש הוי כמו מת מצוה דבעל מטמא כדאי' ביבמות דמ"ה מטמא כהן לקטנה יע"ש היטב דר"א ס"ל דיכול לספר נדרים ולמשנה ולמשנה ראשונה יכול לאכול תרומה ולא חוששין לסמפון וע"ז אמר אביי ממאי דילמא לא הוא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה משום דבאמת בודקה רק דמיעוט אינם בודקין ע"כ לא אשמוענין משנה ראשונה רק לענין תרומה מדרבנן דמה"ת ליכא כלל איסור אפילו אם אכלה וימצא אח"כ סמפון דהא רחמנא אכשרי' ופועל ידו תרצה דחללין שבו נמי מכשירין רק מדרבנן דחוששין וא"כ אכלה באיסור וא"כ הוי רק תרומה מדרבנן ור"ל דאיסור הוי רק מדרבנן אבל י"ל מיכלו נדרים דאורייתא אם ימצא אח"כ סמפון ואשה תעבוד ואכילה ועבר על נדר והוי איסור מן התורה לא וע"כ לא שמעונין לר"א רק גבי הפרת נדרים וכדר"פ דכיון דר"א ס"ל דבאמת הוי בעל שלה א"כ אפילו אם ימצא אח"כ סמפון על דעתו היא נודרת ובדין קא עברי על נדרה דייק בלשון אביי דברוב פעמים אמרינן דאם רוצה למידחו אמרו אבל הכא כרבנן סבירא לי' הכא לא דהנה באמת טעמא דרבנן הוי בודאי מן התורה ולא משים סמפון רק בהא אפשר בלאו הכי סבירא לי' למתניתין הראשונה דבלא"ה לא רשאי לעבור על נדר משום סומפן ואו י"ל אם נימא כמ"ש מהרי"ט בדיני ספיקא להרמב"ם דהוי מדרבנן דק' הש"ס שם דמקשה ומ"ט אמרו רבנן ספק ממזר אסור דכיון דבאמת אפילו אם אמת ליכא איסור מן התורה ולמה גזרו בי' רבנן וא"כ ה"נ דכיון באמת מה שאכלו לא הוי באיסור ולמה גזרו אך י"ל דנ"מ אם מאכילין לבהמתן וא"כ איכא איסורא דלבהמתו לא הוי כמו עבודה דהא עיקר הטעם דהוי כמו עבודה ולבהמתו או דתרומה טמאה תהא נהנה בהדליקה זאת לא הוי עבודה וא"כ ע"ז הוי שפיר איסור אבל דהא המ"ל כתב דהנאה של כליון דאיסורא הוי רק מררבנן ואכיל דזה הפי' בנדרים דף ע"ב הנזכר לעיל אבל בתרומה דרבנן ר"ל דהנאה של כלוי בתרומה דזה הוי דרבנן והנה י"ל למה כתב הרמב"ם הטעם שמא ימזגו כוס ולא סמפון ניהו דיש רעה באמת אפילו אם נימא טעם דשמא ימזגו לא ס"ל להך סברא דמותר לי' מקודם מ"מ למה לא כתב בפרטא דשמעתא דהוי הטעם מכח סמפון וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה לשיטת התוס' משמע דשייך ג"כ גבי נדרים סמפון וא"כ גם בחופה האיך שייך בדקה וי"ל משום דהנה שם בקדושין גבי גילו מילתא שמוכחין משם דלא בעינן תנאי כפול בממון או דלא בעינן כלל ועיין בריטב"א דקדושין דיליף ג"כ ממכות זאת סברא כתוב לחלק כמו שכתב התוס' דאל"כ מאי מהני הא לא הוי תנאי כפול.

והנה דבאמת אם אמרינן דבגיטין וקידושין בעינן תנאי כפול וא"כ בסתם לא מהני אך דבאמת ז"א דהא כתב המ"ל דבאמת יכול לחזור או דהוי טעות אך דכיון דרוצה במעשה רק ע"י תנאי לא מהני וא"כ לפ"ז בכאן הא אם הוי מומין וא"כ מעולם לא הוי קדושין כלל והוי קדושין בטעות ומ"ה לא חל הקדושין אך גבי נדרים הא נ"מ אי יהא אזלה לחכם וחכם הותר הנדר הוי קדושין וא"כ הוי על תנאי ולא מהני תנאי כלל בקדושין לענין נדרים משא"כ במומין לא מהני רפואה ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן בדף ע"ג ע"א אלא טעמא דרב וצ"ל דאין הטעם מכח דמחיל וחל קדושין קמאי דאל"כ לא מקשה והא תנינא חדא זימנא והקשו המפורשים הוא גופא תקשה מאי מקשין דילמא אין זה הטעם רק מטעם מחלה וי"ל משום דבאמת קשה קו' הנ"ל וצ"ל ע"כ מכח דלא מהני תנאי בנדרים משום דלא הוי כפול ומשא"כ במומין וא"כ נימא דמהני מעיקרא משום דמעיקרא הכי אתני קשה מאי שחששו בסמפון במומין למשנה אחרונה הא הוי ג"כ על תנאי אי מקפיד דוקא. וא"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי הוי חשש במומין אלא ע"כ צ"ל דבמעכשיו א"צ לדיני תנאי וא"כ קשה מאי מהני בחופה בסמפון נדרים אך אי אמרינן דכיון דכניס מחל וא"כ ל"ק כלל מנדרים דהוי מחל ומ"ה באמת למ"ד דכנסה לחוד בלא ביאה לא מהני ל"ק אך למ"ד חופה לחוד לא מחל וא"כ תקשי מסמפון דנדרים ע"כ צ"ל כתירץ הנזכר לעיל דלא מהני משום דלא הוי כפול ועכצ"ל דלא מהני מחלה למפרע במומין וא"כ במומין לא הוי על תנאי ומתורץ שפיר קושית המפרשים:

דף מט.

בסוגיא דנערה שנתפתתה בתוס' ד"ה פוטר וכו' וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' עכ"ל ונ"ל ליישב קושיות התוס' בטוב טעם דהא לכאורה קשה הא הכא הי' הקנין במעות (ג"כ עם קניית כלי) דלר"ש קנין בכסף כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה דברי' ואיכא מעות בהדייהו כו' והכא בודאי מיירי בע"כ דהבת עדיין חי' דאל"כ הא אמר אביי לעיל דף ל"ח בא עלי' ומתה פטור דלאבי הנערה כתיב ולא אבי מתה ואיתא בירושלמי דקנס אין יכולה למחול והש"ס דידן סבירא דקנס מצי למחול וכתב הר"ן הטעם של הירושלמי משום דאין אדם מקנה דשלב"ל וטעם של דילן משום דהא איתא בפרק הכותב דאדם מסתלק מדשלב"ל והפ"י כתב ז"ל אע"ג דבשאר קניות אי אמרינן דאין אדם מוריש לבניו והיכא דמית פקע הקני' לגמרי ואפ"ה אמרינן הכא דהקנס לעצמה משום דמעיקרא בשעת אונס כשנבעלה היא נמי אית לה יד כדדרשינן לקמן כו' אלא שיד של אבי' מעכב על ידה שהתורה זכתה לו ואם מת האב זכתה היא בשלה תיכף א"כ קשה האיך יכול האב למחול הקנס הא הוי דשלב"ל וא"ל דמסתלק עצמו כסברת הר"ן א"כ הוי של בתה כמו שמת האב וכיון דאב מסלק עצמו ממילא דבתה היא בשלה כיון שהאב אינו רוצה לזכות. ומה לי מת האב שפקע יד האב או שמסלק עצמו שפקע יד האב ובזה מתורץ קושיות התוס' דהא פסק הש"ע חושן משפט סי"ק ע"ו שני חייטין שהתנו ביניהם שכל מה שיקחו שניהם במלאכתם יחלקו בשום דיכולין להקנות אע"ג דהוי דשלב"ל צ"ל משום דכל אחד אחד רוצה לקנות דשלב"ל בההיא הנאה גמר ומקנה לחבירו ג"כ דשלב"ל ה"נ בנידון דידן דהאב מקנה הקנס והוי דשלב"ל והנתבע מקנה הכלי שהוא כמו כן דשלב"ל והרי ממש נידון זה כמו בשני חייטין אך יש להקשות בתוס' ד"ה דאחין בעי אתירוץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת וכו' וזה יש ליישב אך ישאר קושיא אחרת במקומה מה משני רבא כשעמד בדין ואח"כ בגרה דהא בהך ברייתא נקט פתיתי וכו' ומפיתה הא מחלה הבת ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מיבעי' להני הא איתא בב"ק דף ק"ו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כו' ואמר רבא הודה לא אמר רב דהא כת יב והתודה כו' רב המנונא הכי קא קשיא לי' אי אמרת כו' אלא אי אמרת כי אתו עדים פטיר מי איכא מידי דאלו אתי סהדי פטור ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהו לא אודי א"כ אם תבע מקודם בושת ופגם ואיהו נשבע בודאי קניא לרב ואח"כ תובע קנס וגם בושת ופגם. דהשתא ממ"נ חייב קרבן שבועה אי אקנס מאי אמרת דהא אי מודה יפטר א"כ אם יודה יהא חייב בבושת ופגם ואם לא יודה יהי' חייב בקנס מש"ה אצטריך וכחש למעוטי בכה"ג הואיל דאתא לידו בתורת קנס ומאי פריך יצאו אלו שהם קנס ממין הוא וי"ל דא"כ לא שייך יחוד הכלי דהא בודאי לאחר שבועה לא מייחד כלי דאם מייחד הרי כבר הודה בבושת ופגם וחייב בבושת ופגם אלא ודאי שמייחד הכלי קודם השבועה א"כ קשה במאי קניא בכסף הא א"א למוחלו דהוי דשלב"ל דכיון דאינו יכול להורישו ג"כ אין יכול להקנותו וא"ל דמסתלק א"כ הוי של הבת כסברת הפנ"י וא"ל דס"ל אדם מקנה דשלב"ל או דלא מייחד הכלי מיד והוי דומיא דשני חייטיין י"ל אע"ג דמאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ בעינן שיהי' ראוי לקנין בעת שיבוא בעולם כדאיתא בב"ב וכאן אינו בעולם אף לאחר העמדה בדין עד שעת נתינה וא"ל דלמא כבר מחה הבת א"כ לר"ש בלא"ה מכח לאבי הנערה ולא לאבי מתה כמו לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש בלא"ה קודם הנתינה אך יקנה הכלי כדין ערב דאיתא בש"ע אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לל מקודשת מדין ערב וכן הדין במכר. אך דהא באמת בהלוואה אינה ניקנית דהלוואה להוצאה ניתנה אלא מכח הנאת מחילה וכתב הרא"ש הטעם דלא גרע מארווח זימנא והרי יש כמה הרווחת זמן עד לעולם והרשב"א פסק בסי' כ"ט סעיף ו' אמרה הלוה לפלוני מנה ואקדש לך ה"ז מקודשת אבל אם הרוויח זמן מלוה אינו מקודשת מדין ערב א"כ כיון דהכא הקנין אינו רק מכח הרחבת הזמן אינה מקודשת מדין ערב ונסתייע מכאן הרשב"א אבל במפתה אתי שפיר דא"ל דתבע בושת וכבר נשבע אבושת ופגם דצריך לשבע ממ"נ וא"ל א"כ הוי דשלב"ל אפשר לומר דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל וא"ל א"כ כבר זכתה הבת הא מיירי במפותה ומפותה מחלה וא"כ קושיות המקשן היא מאנוסה וע"ז משני שפיר כגון שבגרה וא"כ קשה אתירץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת הא בודאי לריש דס"ל דבגרה עד שלא נתן הרי הן של אב נפקא מלאבי הנערה ולא לאבי מתה בוגרות כמ"ש התוס' לעיל בדף ל"ט ע"א ד"ה מה בוגרת לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש קודם הנתינה א"כ לאביי דס"ל לאבי הנערה ולא לאבי מתה ה"נ לר"ש אפ' לאחר העמדה בדין פטור כל זמן שלא נתן אם מתה הבת והאיך יוכל לומר דמיירי שאין הבת קיימת אך זה יש ליישב לא דרשי כן דלא מייתרי קראי אך מכח קושיא דמפתה צ"ל דגם לר"ש דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה. אך קשה לפי מה שתירץ הרשב"א דאם יחד כלי למשכון ואח"כ חזר והפקיד אצלו דהוי שפיר קנס א"כ קשה שאפשר לאשכוחי יחוד כלי במשיכה וי"ל דהנה באמת קשה דלמא לא ס"ל לר"ש דבעינן יחוד כלי וכמ"ש הפנ"י כ"ז דלא בעינן דוקא ממון א"כ גם יחוד כלי לא בעינן וי"ל דממ"נ אם לא בעינן יחוד כלי בלא"ה לא קשה כיון דעיקר הזכי' של אב משעת נתינה לר"ש א"כ לא מצי להקנות בשבועה דהא בושת ופגם נמי לא זכה אלא בשעת נתינה א"כ ממילא זכתה הבת משעת שבועה דכיון דבאמת אית לה יד ג"כ בקנס משעת ביאה כמ"ש לעיל הפ"י אלא דיד אבי' מעכבו ובשבועה אינו מעכב א"כ ממילא זכתה הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם ממילא לא מקני בשבועה כדמשמע מלשון הפנ"י שכ' בפרק המפקיד דאם החפץ מונח ביד אחר לא קני בשבועה אך אי אמרינן בעינן יחוד כלי בודאי קניא בשבועה דהא לא מצי לזכות הבת אך אי אמרינן דלא בעינן יחוד כלי שפיר קניא הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם לא קניא בשבועה דהוי כמו שמונח ביד אחר אך גבי מפותה לא מצי לזכות הבת בודאי קניא בשבועה א"כ צריך קרא וכחש אך לפי סברת ריב"א דלר"ש לא דרשינן לאבי ולא וכו' קודם הנתינה צ"ל דהנה הפ"י הקשה דהאיך שייך פלוגתא דר"ש אמפותה הא מחלה וי"ל דהנה המל"מ כ' דמש"ה יכול להסתלק עצמו מדשלב"ל היכא מחוסר מעשה שהוא בידו דהיינו העמדה בדין א"כ מש"ה במתניתין לר"ש דאב עמד בדין ואי זכתה מאב בודאי לא מצית למחול והא דנקט עמדה אורחא דמלתא נקט כמ"ש הפ"י א"כ מש"ה נקט הש"ס עמדה בדין ואח"כ בגרה דאב עמד בדין ובזה מיושב הא דלא משני שכבר נשבע על בושת ופגם כיון דכבר עמד בדין ולא מחוסר מעשה אין האב יכול למוחלו ובמאי יקנה אך קשה דהא מצי לאשכוחי ע"י משיכה ותירץ הנ"ל לא שייך אי לא דרשינן לר"ש לאבי הנערה ולא לאבי מתה ויש ליישב קושיות התוס' דמקשים דלר"ל דלא קנה מעות במאי יקנה וי"ל דאיירי חוד כלי קודם העמדה בדין דאם לא מצי לקנות במשיכה דבשעת מעשה לא הוי בעולם ובמעות הבמעות שפיר קניא דס"ל לריש לקיש דאין יכול למחול הקנס כמו הירושלמי וא"כ הדין הוא כמו גבי שני חייטין דאיידי דרצה לקנות גמר ומקני ואינו יכול ולחזור מקודם כמו דהדין היא בשני חייטין א"כ דמי לעובר דנקנה במעות כיון דא"א במשיכה ובתוס' דב"מ דמשני חליבא דר"ל דלר"ש לכ"ש קניא מעות. לכאורה קשה קושיות מהרש"א לרבנן למה לי ומעלה הא בא לידו במשיכה י"ל משום דתוספות לשיטתם אזל דגם בדבר שלב"ל שפיר שייך קנין משיכה אי אמר מעכשיו א"כ י"ל דמיירי דמשך מקודם שעמד בדין והפקיד אצל הנתבע מקודם העמדה בדין דבודאי לא שייך דהוי כאלו נתן דהא מקני לבתר הכי ורבנן ס"ל דאדם מקני דשלב"ל משא"כ לר"ש כמ"ש התוס' בד"ה ור"ש:

אך יש לתרץ קושיות התוס' בד"ה שעמד בדין אי אמרינן דגם במשיכה מצי לאשכוחי דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מבעי' לי' דהא כתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק ט' דמש"ה המלוה על המשכון אין שבועות משמט משום דהוי כמו ממשכנו שלא בשעת הלוואתו דהיכא דאין בידו לגבות חובו ממקום אחר הוי כאלו מכרו לו מקודם בחובו ונטל דמו דכך הוא גזה"כ כ"ז דזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה כו' א"כ ה"נ אי אמרינן מידה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור א"כ אם יודה יפטר מהחוב לגמרי וא"כ הוי כמו שמכרו לו בחובו ונטל כבר דמו וגבה כבר כיון דה"א לגבות חובו ממקום אחר וא"כ כיון דאי מודה לא מיפטר הוי מחייב קרבן שבועה אך כיון דמיעטו קרבן שבועה מחמת וכחש נמצא כ"ז דלא הודה לא הוי כאלו גבה כבר דהא אפשר לגבות חובו ממקום אחר אי אתי עדים וא"כ הוי כמו דאיתא בב"ק מי איכא מידי דאלו אתי סהדי נפטור ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה א"כ צריך וכחש ומאי פריך הש"ס (ותוס') ויש ליישב דודאי קרבן שבועה תליא בלהוריש לבניו כדכתב הפ"י בשיטת רש"י אלא דלהוריש לבניו תליא באי מודה מופטר ומש"ה אע"ג דיחד כלי במשיכה וחזר והפקיד אצלו לא מצי להוריש לבניו דהא נגד גוף החוב בוודאי לא מצי להוריש לבניו דהא אי מודה מיפטר ולא ישאר רק חוב על המשכון אבל מ"מ ליכא חוב על הנתבע אפילו קודם שיודה הנתבע וא"כ הוי הדין כיון דמחל אגוף ממילא ליכא שיעבוד נכסים כסברת ר"ת דמש"ה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אע"ג דאין הדין כן במשכון היינו אם נימא דגם במשכנו בשעת הלוואתו קניא ולסברת הרשב"א הטעם אע"ג דלא קניא משכון מ"מ א"צ לחזור משום דלאו בעל דברים דידי את משא"כ היכא שכבר החזיר המשכון כמו בכאן ואפילו אם נימא דלא דמיא לשם כיון דנפטר ממילא כמו שכתב הש"ך בגר שמכר שט"ח ומת עיין בסי' סי' ס' ל"ז הא הכא זכה הבת כמו במתניתין וכיון דלענין גוף החוב זכתה הבת ונפטר מן היורשין משא"כ במפותה דהא מחלה וא"כ אין הקושיא רק מן האנוסה ע"ז שפיר משני כגון שעמד בדין ובגרה ובזה מ ושב קושית התוס' ד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת אי בלא עמד בדין פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה כו' י"ל דאיירי דיחד כלי קודם העמדה בדין במשיכה וא"ל דמנה אין כאן משכן אין כאן דאיירי דתפס שלא בעדים דהוי כמו סהדי וא"כ כשחזר והפקיד לא שייך דיודה ופטר דא"כ קנה המשכון כיון דא"א לגבות חובו ממקום אחר והוי כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו אבל מכח המיעוט וכחש שפיר ממעט כיון דכל כמה דלא הודה הוי קנס ולא קניא משכון דאי לאו אתי סהדי ומש"ה מיעוט מוכחש כיון דאי אתי סהדי הוי פטור כמו בב"ק אמרינן כה"ג משא"כ היכא דעמד בדין דהוי ממון מש"ה פריך אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דכל כמה דלא מצא הכלי ביד הגנב פטור כדאיתא בב"ק דף ס"ז כדכתיב אם המצא תמצא ונמצא דבשעת מעשה לא נתחייב כלל ומנה אין כאן משכון אין כאן ואין להקשות הא לא מצי להורישו לבניו אע"ג דאם יודה יהי' נקנה המשכון י"ל דהנה התוס' ומקש' בב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה סיפא דשם משמע דקנס אפילו קודם העמדה בדין מצי להוריש ובכתובות משמע דקנס לא מצי להוריש קודם העמדה בדין דקאמר כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו בשאר קנסות משמע דקנס לא מצי להוריש ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה על מה שכתב הפ"י בתירץ ר"י הלבן דמצי להוריש קנס לבניו. דהנה איתא בב"ב דף קמ"ח אמר דבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום למימרא דסבר רב נחמן כל דאיתא בברי כו' רב פפא אמר הואיל ויורש יורשו כתבו התוס' פירות דקל מש"ה מוריש לפניו לפי שירשו גם הבית והדקל נמצא מהתם שמעינן דקנס הואיל דהוי דשלב"ל לא הוי מצי להוריש דאל"כ יכול להקנות ג"כ במתנת שכיב מרע דשלב"ל דהיינו פירות דקל וצ"ל לפי אותן פוסקים דס"ל דאם אמר לאחר שב"ל מצי להקנות א"כ ירושה הוי כמו לאחר שבא לעולם אך אם אמרינן דגם לאחר העמדה בדין נמי אי מודה מופטר ונמצא דלא שייך גבי' לאחר שבא לעולם דמעולם לא הוי אחר שבא לעולם קודם הנתינה בודאי לא מצי להוריש קנס א"כ הכי פי' כי קאמר רבה ממון הוי להורישו לבניו אי לא הוי ממון לאחר העמדה בדין לא הוי אתי לעולם דלא מצי להורישו כלל וכיון דאמר רבה ממון הוי לאחר העמדה בדין ממילא מצי להורישו אפילו קודם העמדה בדין דהוי כאלו מקנה לאחר שבא לעולם ומש"ה לפי ה"א דס"ל דלאחר העמדה הוי ממון בודאי מצי להוריש אפילו קודם העמדה בדין דהוי כמו לאחר שבא לעולם א"כ שפיר קניא משכון ואין להקשות ניהו דלא מצי להוריש קנס א"כ מיד שמת הוי כמו שידעינן דלא מצי לגבות חובו ממקום אחר וקניא לי' המשכון כמ"ש הש"ך ז"א דהא דשלב"ל לא מצי האב להורישו לבניו כמו דמשמע בב"ב וכאן כל זמן שחי האב בודאי לא קניא המשכון אצל האב דהא יכול לגבות חובו ממקום אחר רק לאחר מותו ומשום הכי לא יכול האב להרושו אך אם היו מוריש שיעביד על המשכון וממילא מודה להם אח"כ קנוי' להם לגמרי ולכאורה קשה דכיון דעיקר תליא בלהורישו לבניו צ"ל לאביי כמ"ש התוס' דמיכחש שמעינן לח דמצי להוריש לבניו א"כ קשה לפי מה שתירץ הפנ"י דכ"ע מודה היכא דמוריש הגוף הדבר מצי להוריש קנס לבניו ובהך ברייתא הא קתני המית שורך את עבדי ובהך מוריש גוף הדבר דהיינו העבד כמ"ש המגיני שלמה ואמאי מיעט רחמנא מוכחש וצ"ל דעכ"פ נגד יחד כלי זאת לא מצי להוריש לבניו דנגד זה לא שייך מוריש גוף הדבר ומש"ה פטור מקרבן שבועה וח"כ עכצ"ל דלר"ש נמי בעינן יחוד לכלי א"כ קשה קושיות הנ"ל מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מבעי' לי' הא יכול לאשכוחי אש כבר נשבע אבושת ופגם ולא שייך שני תירוצים הנ"ל שכתבתי דהא אנן קיימינן השתא דגם במשיכה יכול לאשכוחי יחוד כלי ולר"ש בעינן יחד ונסתר שני תירוצי' הנ"ל אכן לפמ"ש ליישב קושיות התוס' דב"ק ממילא יכלונא לומר דלר"ש לא בעי יחוד כלי ממילא ל"ש דקניא בשבועה כמ"ש לעיל:

אך קשה לפ"ז ל"ל לאוקמה שמתה לאחר העמדה בדין לוקמי שבגרה קודם העמדה בדין ומחה קודם העמדה בדין א"כ שפיר קתני יצאו אלו שהם קנס שבא לידם מכח קנס דהא בא לידו קודם העמדה בדין ואין לומר דהא אין אדם מוריש קנס דהא מה דירתי מכח הבת הוי אחר העמדה בדין ממון וכיון שכן היא מצי להוריש אפילו קודם העמדה בדין דהוי כמו שמקנה לאחר שבא לעולם וצ"ל דא"כ יהא קשה ממפותה דהא לא מצי לירש מכח הבת דהא כבר מחלה וצ"ל כמ"ש לעיל מכח המפנה למלך כיון דאיהי לא עמדה בדין לא מצי למחול אבל כל זמן דלא עמדה בדין לא מצי לירש מכח הבת דהא מחלה ובזה מיושב דהפי' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כפשוטו דכיון דקניא המשכון אם יודה כסברת הש"ך וא"צ לומר דהפירוש כיון שעמדה בדין ובגרה ומיושב קושיות הפנ"י על רש"י וגם רש"י מודה דמכח לימוד ונתן אפילו אם יודה לאחר העמדה בדין פטור רק הכא עיקר הקושיא היא אם יודה יקנה המשכון לגמרי אך מעבד שאמר לו עבדו הפלתי את שינו דלא שייך יחוד כלי קשה מאי משני כשלא עמד בדין כקושיות התוס' וי"ל דאיירי דיחד כלי למעשה ידי' ודלא כסברת התוס' שכתבו דאי אמרינן צריך גט שחרור אי תפס הרב מעשה ידי' הוי שלו ובזה יש לקשר דברי תוס' ד"ה לא בשלא עמד בדין דבאמת לכאורה על קושיות התוס' אי דלא עמד בדין פשיטא י"ל כמו שכתבתי לעיל מכח יחוד כלי דניקנית לו כמ"ש הש"ך אך לפי תירץ ר"י בר אברהם דרבה דאמר ממונא הוי היינו כשאין הבת קיימת א"כ צ"ל לר"ש דלח דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה א"כ קשה מאי פריך הגמרא ת"ל ונתן מבעי' לי' הא מצי לאשכוחי אם כבר נשבע אבושת ופגם כמו שכתבתי לעיל והתירוצים שכתבתי לעיל לא שייך אי לא דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה דדילמא איירי דהבת מתה וצ"ל ע"פ סברת המשנה למלך דלאחר העמדה בדין לא מצי להסתלק נפשו וא"כ במאי יקנס כיון דליכא מעות וא"כ ע"כ צ"ל דלא מצי לאשכוחי בקנין משיכה דאל"כ יעמוד יחוד הכלי בקנין משיכה א"כ מקשו התוס' שפיר אי דלא עמד בדין פשיטא ולמ"ש בי"ד דאם משכון על חוב מקודם מנה אין כאן וכו' צ"ל דלמ"ד דהקנין במשיכה צ"ל ג"כ דהמשכון במשיכה ג"כ בהנאת מחילת מלוה דאל"כ מנה אין כאן וכו' ולפ"ז מתורץ קושיא ג"כ לפי דברי הש"ך דהא בכאן א"א למוחלו כמש"ל דהוי דשלב"ל ומנה אין כאן משכון אין כאן לכן א"א להקנותו אפילו במשיכה או בהגבהה ומחמת ערב לא מצי להקנות ולפי דברינו נתיישב הרמב"ם במה שקשה עליו שפסק שאין אדם שיכול להקנות דבר שאין לו קצבה א"כ אמאי מחייב רבנן שבועה אבושת ופגם ור"ש סבר לא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ הא הכא בעינן יחור כלי ואין קצבה במה שמקנה לו דהא לא קייץ עדיין בושת ופגם וא"כ לא מקנה לו דבר קצבה ולפי דברינו אתי שפיר דהא באמת אין יכול למחול דבר שאין לו קצבה וכמו בדבר שלב"ל אם היא רוצה לקנות דבר שלב"ל ומקנ' דשלב"ל דשלב"ל ה"נ בדבר שאין לו קצבה דאם הוא רוצה לקנוח דבר שאין לו קצבה גמר ומקני ג"כ דבר שאין לו קצבה:

וכדרך אחר נראה ליישב קושיא הנ"ל על הרמב"ם דהנה איתא בב"מ ואילו תשומת יד לא אהדרי' לאו משום דמחוסר משיכה. ולכאורה קשה לפי מה שכתב הרשב"א בפי' דיחוד כלי בשעת הלואתו א"כ קשה לפי מה דאיתא בחוה"מ סי' ק"ז דאין היתומים יכולין לסלקו בנכסים שלהם רק במעות לפי שהנכסים אינן משועבדים לב"ה א"כ ל"ל קנין אם בשעת הלואתו מחל השיעבוד מכל הנכסים רק מאותו דבר יהא יכול לגבות א"כ הוי כמו משכון דהוי כמו אפת קי כיון שאינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון דאין שיעבידו עליהם כמו גבי יורשין י"ל משום דהא נכסי' דאינש אינון ערבין בי' וכל היכא דאין לגבות מן הלוה אין יכול לגבות מן הערב וא"כ אם מסלק בנכסים אחרים שוב אין שיעבוד על הגוף דלענין חוב גוף שפיר יכול לסלקו בנכסים אחרים דלענין שיעבוד הנכסים איכא חילוק בין מה שיש לו שיעבוד עליו ובמה שאין שיעבוד עליו אבל לא לענין הגוף משא"כ גבי יורשין דליכא גוף דהא כבר מח ונפטר הגוף ממילא שלא מכח המלוה א"כ מש"ה אין יכול לסלקו אך קשה הא אמר רבא בגיטין דף ע"ה נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכתבו התוס' והא פרעון הוי בע"כ פרעון וכו' וי"ל כיון דאין פסידא וא"כ הכא שפיר אין יכול לסלקו בנכסים בע"כ דא"כ מפסיד המלוה דלא מצי לגבות מן אותו דבר ששיעבודו עליו משא"כ אם לא הוי פרעון ועדיין יב א חייב חייב לו וא"כ יכול לגבות מן אותו מטלטלין ששיעבודו עליו א"נ כדעת רב האי גאון שפסק שם כלישנא בתרא דנתינה בע"כ שמי' נתינה אפי' היכא דמפסיד ובזה נתיישב הרמב"ם דהנה לכאורה לפי פירש התוס' ל"ל למימר דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם בושת ופגם תבע וכו' לוקי דפלוגתא דר"ש ורבנן בעמד בדין ולא בגרה ולר"ש באמת אם בגרה נמי פטור אך לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפילו עמד ברין ובגרה כו' נמי פטור אלא לדידכי אודי אודי לי מיהת בעמד בדין ולא בגרה שאם מודה מיפטר ורבנן ס"ל אם עמד בדין אפילו בלא בגרה נמי אם מודה חייב ולפי דברינו נתיישב דהא כיון דיחד כלי במשיכה שפיר קניא משכון ואי מודה לא מופטר בעמד בדין אפילו לא בגרה כו' בשלמא לאביי לא הוי קשה לנפשי' דלר"ש באמת מעות קניא לכ"ע א"כ נוכל לומר דלר"ש אי הוי קנא בהגבהה באמת כיון דאי מודה לא מופטר לא פטור מקרבן שבועה רק השתא דמשני לדבריהם דרבנן קאמר ולרבנן לר"ש אין הקנין רק במשיכה וא"כ אי מודה לא מיפטר דהא קניא משכון אפילו עמד בדין בלא בגרה מש"ה צריך לאוקמי' פלוגתיהו בלא עמד בדין ובזה מיושב דהנה הסוגיא דהכא אזלו אליבא לישנא קמא דרבא דס"ל דנתינה בע"כ לא הוי נתינה היכא דמפסיד א"כ אינו צריך לקנין יחוד הכלי כמו שהקשיתי לעיל ולא שייך תירוצא הנ"ל ואליבא לישנא בתרא דרבא נוכל לומר כמש"ל דאיירי דיחד הכלי במשיכה קודם העמדה בדין דלא שייך קני' על המשכון דלא הוי עדיין חייב לו או כמש"ל דבהא כ"ע מודו דקמא במעות כיון דאי אפשר בענין אחר וא"כ נוכל לאוקמי פלוגתייהו בעמד בדין בלא בגרה ולדבריהם דרבנן קאמר ר"ש ולא צריך לומר טעמא דרבנן דבושת ופגם תבע ושפיר יכול להקנות יחוד כלי כיון דהוי דבר קצוב ועוד י"ל דאי אמרינן שיעבודא לאו דאורייתא והוי פריעת ב"ח רק מצוה וא"כ ליכא לשנויי דאינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון שאין שיעבודו עליהם. דהא אאותו דבר נמי אין שיעבודו עליו משא"כ גבי קנס ובושת ופגם דמלוה הכתובה בתורה היא ומלוה הכתובה בתורה לרבא ככתובה בשטר דמיא והוי שיעבודא דאורייתא וא"כ אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים כיון שאין שיעבודא עליהם א"כ א"צ ליחוד הכלי קנין ובזה נתיישב קושיות התוס' ד"ה ור"ש פוטר ולפי מה שכתבתי לעיל נתיישב עוד קושיא אחת דהנה מהר"ם שיף כתב בדברי רש"י ת"ל ונתן מבעי' לי' ה"פ ת"ל ונתן מבעי' לי' דכיון דהממון אינו שלו עד דמטא לידי) לא מחייב קרבן שבועה עכ"ל ולכאורה קשה לפי מה דאיתא בב"ק דף ק"ה ע"ב מלתא דאבעי' להו לרבא פשיטא להו לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי חייב שהרי פוטר עצמו מגניבה כו' וא"כ מאי הוי דלא הוי השתא ממונא מ"מ לא גרע משם דהוי כפירת ממון דאי לא כפר הוי ממונא אי מטא לידי' וי"ל משום דהנה כיון אם יבואו עדים בודאי לא שייך דכפר ממונא דהא יכול לגבות בלא הודאה שלו ולא הוי כפירת ממון וכ"ז דלא באו עדים אין יכול להיות חייב עד שיודה והוי כמו דאמרינן שם רב המנונא הכי קא קשיא להו כו' ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהת לא אודו ודעת התוס' נראה כמו שכתב הריטב"א בב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו כיון דהדין דאין אחר רשאי ליטלו הוי כמו קני' להם ה"נ הוי כאילו שלו כיון דצריך ליתנו וזה נראה טעם של תוס' שכתבו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר דאז כאילו לא הוי שלו דהא יכול לפטור ע"י הודאה אך קשה לפ"ז בתוס' ד"ה ור"ש פוטר דמשמע התם אי ר"ש הוי סובר אדם מקנה דשלב"ל הוי א"ש ואמאי קודם העמדה בדין אינו מגיע לו כלל ושייך שפיר סברת רש"י דאינו חייב קרבן שבועה כיון דאינו חייב עד אחר העמדה בדין וב"ד אין יכולין לפסוק רק לאחר הודאתו כיון דליכא השתא עדים והוי כפירת דברים בעלמא וקודם העמדה בדין לא הוי יחוד כלל כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ד וא"כ לפי זה קשה מאי פריך הש"ס ח"ל ונתן מבעי' לי' נ"מ אם יחוד כלי על בושת ופגם לכשיעמוד בדין ואין חייב קרבן שבועה קודם העמדה בדין משא"כ אם תובע קנס ג"כ הוי חייב ק"ש ממ"נ אם יודה יעמוד בדין על בושת ופגם ולא גרע ממה שאמר רבה בב"ק שורי גנבת והוא אומר ש"ח אני עליו כו' אך דממ"נ כיון דצריכנא לומר לר"ש דס"ל דבעינן יחוד כלי ולפי זה לא שייך יחוד כלי כמ"ש לעיל על קושיא דלמא כבר נשבע על בושת ופגם:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה