אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת כתובות › דף יח:

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת כתובות · דף יח:

דף יח:

סוגיא דעדים שאמרו עש"ה עם פירש"י ותו' ומפרשים לכאורה קשה בסוגיא זו על הרמב"ם פ"ח דין ד' דכתב דאם העדים באין ואו' זה כתב ידינו ואבל אין זוכרין שזה לוה מזה כו' לא נתקיים השטר והקשה הראב"ד גדולה מזו אפילו אם אמרו כו' אבל אנוסין מחמת ממון או אמנה אינם נאמני' הש"ך משום דאין משים עצמם רשעי' ולפי"ז יקשה דהנה התוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע הקשה אמאי ל"א פלגינין דבורי' וכמו דאמר רבא בסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני ותרצו התו' ארבעה חרוצים א' דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינין דיבורא כדי לפסול את השטר וא"כ לדעת הרמב"ם דכתב דעיקר השטר הוי מדרבנן ומה"ת לא מהני עדות בשטר ובל"ה יכול לחזור ועוד תירצו התוס' א"נ שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושן דאנוסים אבל לרצוני ובא על אשתי הוי דיבר בפ"ע והתוס' בסנהדרין ביארו יותר דאע"ג דאמרינן בב"ב דאמר על למפרע נאמן על להבא התם הוי פלוגתא והוא ס"ל כהך מ"ד דבכה"ג לא פלגינן דיבורא וא"כ הא הרמב"ם כתב בהלכות גירושין דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק ולא חילק אם אמר למפרע אין נאמן על להבא אלמא דפסק כהך מ"ד דאפילו בדיבור א' נמי פלגינן דיבורא וא"כ גם זה החי' לא אתיא לשיטת הרמב"ם ועוד תירצו דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד תירצו דמיד דאמרו אנוסין הוי שוי' נפשי' רשעים אם לא יעשו פירוש לדבריהם ולפי דעת הרמב"ם הא אומרים דלא לוה ואין זוכרין ויהמנין ע"ז דאין זוכרין ולא הוי כלל אנוסים רק דאין זוכרין ההלואה עוד קשה דהרמב"ם כתב דסתם אנוסין הוי עדות כשרים אלמא דאנן מפורשין מסתמא הוי מחמת נפשות וא"כ לא שייך שני התירוצים של התוס' דכתב אם לא יעשו פירוש לדבריהם הוי מיד רשעים דהא אנן אמרינן מסתמא הוי מחמת נפשות גם התוס' כתב דמעצמינו אין לנו לומר אנוסין מחמת נפשות דלא שכיח ולשיטת הרמב"ם אמרינן מעצמינו מחמת נפשות ונ"ל דהנה התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה אימא הלכה כר"מ תימא אפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלומי לאורועי שטרא וי"ל דהנה בספר התומים מקשה לפי טפם של רש"י ז"ל דמ"ה לא מהני מיגו דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן והם אמרו רק דוקא אם טען וכו' והנה לפי הך דיעה דס"ל דאם טען אפילו רק ע"א בעי קיום מה"ת וא"כ אמאי לא אמרינן דאין (ונל"ה דצ"ל דיש) לע"א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דבכה"ג בעי קיום מה"ת וא"צ לעד השני ואמרינן שפיר מיגו והנה דאפילו אם נימא דלא כהרמב"ם אך זה הוא אמת אם אין זוכר את העדות אזי בעי קיום דעוד אחד יעיד על חתימת כל אחד מן העדים דהא אינו מעיד על מנה שבשטר רק על כ"י הן מעידין וא"כ בכאן היאך שייך מיגו דהא לחד דעה בתוס' בב"ב דף ל"ד דמש"ה לא אמרינן מיגו נגד פ"א דזה אינו רצונו לישבע נגד ע"א ולפ"ז דילמא יאמר העד השני דזה ח"י וח"י חבירי אזי הדין דצריך לישבע דהוי כאלו ע"א מעיד דראה שטר בעדים דהוי כמו שראה שנחקרה עידותן בב"ד דצריך לישבע נגד העד דהוא מזויף ומאי דמשמע לקמן מתוס' דף כ"ו י"ל אך י"ל דהוי אותו העד דהוי מצי לומר לא זה ח"י עד המסייע ופטרו משבועה ולא שייך כ"מ שהאמינו אחד כשנים וכמ"ש הש"ך דגם לעד המסייע האמינו בתורה כשנים הא ל"ה אפילו בב"א כתב התוס' דהוי כשנים וס"ל דאפילו נגד מחושואיל"מ נמי עד המסייע פוטרו אך י"ל הא הש"ך כתב בסי' פ"ז דאם מעיקרא הוי מחויב שבועה מכח ע"א והיפך אותו השבועה תו איננו יכול אותו העד לפטרו משבועת דכי אמרינן דע"א פוטר משבועה היכא דבלאו אותו העד הוי נשבע אמרינן העד המסייע פוטרו ומשא"כ אם דבלאו זה דמועיל לו שבועה הוי רק ע"י אותו העד דאי לאו העד לא הי' מועיל לו השבועה כמו בכאן דהיפך השבועה בא ע"י אותו העד שוב אין אותו העד פוטר משבועה וא"כ דמדרבנן בעי קיום וא"כ בלאו אותו העד דאומר דאין זה ח"י הוי הדין דפטור משבועה ומ"ה אתי עד המסייע ופוטרו משבועה ומשא"כ אם אמרינן מדין התורה וא"כ הוי הדין דאין פוטר בשבועה רק דצריך לשלם וע"י מפטר בשבועה תו אין אותו עד פוטר משבועה וא"כ לא הוי מיגו דאין רצונו לישבע נגד העד וע"כ לא הוי מיגו רק מדרבנן דאזי פוטר עד המסייע משבועה בלא עד שאמר לא זה ח"י הוי הדין דפוטר א"ע בשבועה וא"כ הם אמרו והם אמרו דבכה"ג לא מהימן ונתישב קושיות התומים אך עדיין קושי' הנ"ל במקומה עומדת וא"ל דמן התורה צריך לישבע י"ל דהא אי' לקמן דף כ"ז ע"א אמר רב שנים החתומים על השטר ומת א' מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. דאל"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדי ומאי תקנתי' יכתוב אחספא וכו' והוי הטעם ממ"נ מה"ת א"צ קיום ומדרבנן הוא צריך גם על עד השני להעיד והוא לא העיד רק אחספא וכתב הש"ך בשם הריטב"א ואם הוא כבר העיד על חתימתו תו לא מהני מה דיעיד אח"כ על חחימתו דכמאן דנטיל דמי והנה אע"ג דהא העיד על חחימתו עכבר זמן רב מ"מ אינו יכול תו להצריף על חתימת השני וא"כ כיון דמה"ת א"צ קיום רק על חתימת עד השני דאמר דאין זה חתימת ידו צריך קיום מה"ת והנה הרמב"ם כתב כלל כ"מ דשנים מחייבים ממון ע"א מחייב שבועה וכאן אם יצרף עוד ע"א על חתימת העד השני אינו מוציא ממון דהא על חתימתו א"צ קיום מה"ת והוי מיד שהב"ד רואים שחתימת העד כמו שמעיד על חתימתו ועל מנה שבשטר דכיון דא"צ קיום מה"ת והוי כאלו העיד על מנה שבשטר ועל חתימתו ולענין ממון צריך עוד שני עדים להעיד על חתימת השני וא"כ אין ע"א מחייב שבועה וא"כ אם יטעון לא צויתי לכתבו כלל ופרעתי א"צ שבועה נגד הע"א שמעיד על קיום השני ולע"א נאמן לומר פרעתי וכפסק הרשב"א והובא בש"ע חו"מ סי' נ"א יעש"ה אך י"ל הא הדין דע"א בכתב לא מהני וכתב הירושלמי והובא בתוס' דף כ' דאם איכא שני עדים ומצאו קיום לע"א זוקק לשבועה והנה באמת זה רק אם קיום הוי רק מדרבנן והי' כמו העד השני ג"כ מה"ת אך בכאן דהא העד השני מה"ת צריך קיום וא"כ אזי לא מפיק כולא נכי ריבעי דבאמת אותו העד דאומר דהוי חתימתו בעי ג"כ מה"ת שיעיד עוד עד א' מן השוק דממ"נ אם לא יעיד עוד ע"א מן השוק אזי הוא לח מהימן על העד השני משום דנפיק כולא נכי ריבעי וכיון דהוא לא מהימן על השני הוי הוא רק ע"א ובעי עוד אחד מן השוק להעיד דהא הוי מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ לא שייך אמנה שבשטר וצריך דוקא שני עדים וא"כ כיון דבעי עור ע"א על חתימתו ולא נפיק כולא נכי כו' אם אמרינן דע"א בכתב נמי מהני דלא ס"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכפי הך דעה אזי שפיר ל"צ לישבע וא"כ שפיר תקשה קושי' הנ"ל דהוי מיגו והנה לקמן דף כ' איתא כותב אדם עדותו על השטר וכו' ופי' בספר אס"ז דה"פ דבאמת הוא אינו זוכר רק זוכרין שהוא ח"י ומסתמא לא העידו שקר וא"כ לרבנן דס"ל דל"צ שני עדים להעיד דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא אע"ג דאמרו על כ"י חשוב דהוי כמו שמעידין על מנה שבשטר אלמא דעל כ"י ומנה שבשטר הוי ענין אחד דכיון דאמרו דכתבו הוי כאלו העידו על מנה שבשטר ומ"ם א"צ לזכרו ומשא"כ לר"מ דס"ל על כ"י הן מעידין אלמא דאמנה שבשטר וכ"י לא הוי ענין אחד רק הא דמהני משום כיון דכותב על פנקסו לא מהני בלתי שיזכור וא"כ יהי' בזה פליגי רבנן ור"מ דרבנן ס"ל דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא דהוי ענין אחד ח"י ומנה שבשטר וא"כ אפילו דלא הו"ל דין שטר וגם שיאמר דאינו זוכר מ"מ הוי כמו שמעיד על מנה שבשטר דכיון דניכר דהוא ח"י וממילא מה"ח א"צ קיום אפילו לא הו"ל דין שטר דלא חציף לזייפו וכמו דעת הסמ"ע דאפילו בנ"י א"כ קיום מה"ת אע"ג דלא שייך כמי שנחקרה עידותן וא"כ אין מגיע שום דבר להכחיש אותן כיון דאין שנים מחייבים ממון וא"כ מש"ה גופא ס"ל לרבנן דאלומי עדים לאוריעו שטרא משום קושיא הנ"ל דה' לע"א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דאזי הוי בעי קיום מה"ת ולא שייך טעם רש"י ז"ל הנ"ל ור"מ ס"ל כרבי דעל כ"י הן מעידין וא"כ אם אינו זוכר ולא הו"ל דין שטר ג"כ דהוי רק בע"א ואזי גם על חתימתו אינו נאמן וצריך דוקא עוד אחד להעיד על חתימתו וא"כ בעי שבועה נגד ע"א מן התורה ולא הוי מן התורה מיגו כן בזה פליגי רבנן ור"מ וא"כ מקשה ר"נ לר"ה גנובי גניבא ל"ל אימא הלכה כר"מ דלדידך ר"ה דפסק כרבי וא"כ אם הוי אמר אינו זוכר אז צריך עוד ע"א להצריף וא"כ כיון דצריך עוד ע"א ואזי שפיר יהא צריך שבועה נגד ע"א מה"ת ולא חשוב מיגו ולא אלימו עדים וא"כ אימא הלכה כר"מ ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל:

ועוד י"ל קושיות התוס' הנ"ל משום דהנה איתא ביבמות דף מ"ג ע"א ר"נ בר"י אמר לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם וא"כ לפ"ז אי אמרינן חלומי עדים לאוריעו שטרא וא"כ לפ"ז לדבריך הוי בעת ראי' או קרובים וא"כ לדבריך לא הוי עדות ע"ז גופא דהוי תחילתם בפסול. והנה התוס' הקשו סך לעיל דאמאי נאמנ' הא הוי מיגו במקום עדים דאנו סהדי כו' ותירצו דלא מקרי קיום דכיון דאמר תוכ"ד ובאמ' ע"ז הוי תי' של התוס' עכ"פ מזה לא חזרו דהוי ח"י והנה לכאורה על קושיות התוס' דלפי דכתבו המהרש"א ומהרם שיף הוי ג"כ עדים דכיון דהוי ח"י דל"ש דאין חוזר ומגיד והוי הם עדים ולחד תירוץ אמרינן בעדים מיגו ועדיף מתרי שהם כנגדם בלא מיגו ואך עדיין קשה הא תינח באונסין בקרובים או קטנים לא שייך זאת דהוי הם עדים ג"כ דהא לדבריהם הוי הם תחילתם בפסול ולא מקרי עדים אך י"ל דהנה הדין בחו"מ סי' ל"ג סעיף ט"ו דפסול ממון לא בעיון תחילתם בפסול ופירוש הסמ"ע הטעם משום דבשלמא בפסול קורבא שייך שפיר דהוי תחילחם בפיסול כיון דהוי שם עדים פסולים משא"כ לענין פיסול ממון לא מקרי שם פסול עליו דהא יכול לסלק עוד יעש"ה וא"כ בכאן הא דבאמת אין נאמנים אפילו בלא פיסול קורבא רק מטעם מיגו וא"כ אם באמת אומרים עדיין קרובים וקטנים בודאי בזה שפיר שייך תירוץ התוס' דלא הוי קיום דהא אומרים דעדיין הם קרובים ולא מקרי קיום ומש"ה נקט פסולי עדות היינו וכתב הב"מ הטעם דאמרו ונתרחקנו משום דלשון היינו וא"ל משום דבכה"ג גם ר"מ מודה דעדי' ממ"נ בעת קרבתיינו בלא"ה מועיל עדותן משום דנתבטל הקיום וא"כ לא שייך דהוי שם פסול עלי ואך אם אמרינן בקיום כשר בקרוב וא"כ שפיר נ"מ דלא הוי עדותן בעת קטנות וא"ל לפי דבריהם פסול דהא קיום כשר בקרובים וא"כ אי הוי קרובים הוי כשר בהצטרפות עוד ע"א כמו גבי קטן וא"כ בזה מיושב מאי דאמרינן מ"ט דר"מ בשלמא קרובים או קטנים חזקה כו' אלא פסולי עדות מ"ט ולכאורה קשה ממ"נ דהא הוי סהדי ומיגו במקום עדים וצ"ל כתירוץ התוס' דהוי קיום קיום וא"כ ל"ש חזקה דהא הוי קיום בטל ולפי הנ"ל הוי הפי' דבשלמא בקרובים וקטנים הוי שפיר במקום עדים דחזקה כו' ומש"ה הוי כמו עדים וא"ל דהוי עדים ג"כ ומ"ש מהרש"א ומהר"ם שיף דהוי לדבריהם הם פסולי עדות ולא הוי עדים ומשא"כ באנוסין מ"ט דהא הוי הם עדים אך אם מא דבאמת לא מהני קטן בצירוף עוד ע"א אם טען הלוה מזויף רק אם טוען טענה אחרת במיגו דמזויף אזי הוי מדרבנן לא הוי קשה דממ"נ אם יטעון מזויף לא מהימן קרובים אלא דיטעון טענה אחרת וא"כ כיון דאיכא גדול עמו והוי מחושויל"מ ובלא"ה לא נוכל לומר מיגו וא"כ לא משכחת יהי' מהני עדותן כשהן קרובים והשתא הא מועיל וא"כ לא הוי תחילתו וא"כ במחשויל"מ כתבו התוס' בב"מ דהוי פלוגתא דתנאי ובזה פליגי ורבי ומה ס"ד דמקשה אלא בפסול עדות ובזה מיושב קושיות התוס' הנ"ל משום דבאמת אם אמרינן דאלומי עדים וקשה בקטנים וקרובים דלא וי עדים דלדבריך המה תחילתם בפסול וע"כ צ"ל דבאמת אם טען מזויף בפרעון הוי משיול"מ וא"כ קשה הא ר"ה אמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ומשמע בכל הטענות וכמ"ש התוס' דנקט כתב מודה בשטר שכתבו שלמא לר"י א"ל דרק על שטר אמנה א"ל כן יע"ש וא"כ היאך משכחת קיום דרבנן דממ"נ אם טען מזויף הוי מן התורה ופרעון בלא"ה אינו דר"ה אמר רב אמר לקמן דעד נעשה דיין ואמרינן דש"ג דס"ל דקיום דרבנן בשלמא במתניתין דלקמן בלא ר"ה אמר רב א"ל דס"ל דהוי מחשויל"מ לא אמרינן או בקרקע ומשא"כ כשהוא קרוב וא"כ ל"ש דאלומי עדים לדברי ר"ה ומקשה ר"נ שפיר אימא הלכה כר"מ:

ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן אר"י א"ר האומר שטר אמנה כו' ומקשה דאמר מאן אילימא דאמר לוה כו' והקשה הר"ן אמאי לא אמר ג"כ כמו בעדים אי כת"י יוצא ממקום אחר פשיטא ואי אין כ"י יוצא ממ"א אמאי לא מהמן והנה עוד בתוס' דמשני לעולם דקאמר לוה כו' סתם עי"ש בספר אסיפת זקינים אך י"ל דבאמת סברת המקשה אע"ג דאין כ"י יוצא ממ"א אינו נאמן משום קו' התוס' דהוי מיגו במקום עדים והוי התי' דהוי הם ג"כ עדים משא"כ בלוה לא שייך זאת ומש"ה פשיטא דאינו נאמן וע"ז תי' לעולם דקאמר לוה וא"ל פשיטא דהוי מכח מיגו במקום עדים ע"ז תי וכדרב"ה א"ר מודה בשטר שכתבו וקשה לפי"ז אמאי מהימן העדים ת"ל דהוי מיגו במקום עדים וא"ל דהוי הם ג"כ עדי ק' הא לדבריהם הם פסולין וא"ל דכשרין קרובין קשה אר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו סתמא אין הלוה מהימן וא"כ קשה לדבריו מתקיים קיום דרבנן דהא ממ"נ אם טוען מזויף מן התורם בעי קיום ואי טענה אחרת בלא"ה לר"ה א"ר אינו נאמן והוא גופי' אמר עד נעשה דיין קיום שטרות דרבנן אלא מזויף נמי הוי מדרבנן וא"כ שפיר הוי פסול בעת קורבתו וא"כ לא הוי עדית דלדבריו הוי עדות אלא פ"כ צ"ל על קו' התוס' הנ"ל או כתי' התוס' דאם אמרינן מיגו בכה"ג מיגו אנן סהדי וא"כ שפיר יש להאמין רק דאינו נאמן מכח סברת ר"ה הואיל דקיום שטרות מדרבנן והם אמרו והם אמרו או משום דירא ומתורץ קו' הנ"ל של הר"ן והנה י"ל דהא דפליגי על הטור דכ"כ א"א הרא"ש דתנאי הי' דברינו נאמנים אך אי כיי יוצא ממ"א ומנלן בדעת הרא"ש כן ונ"ל ישוב דהנה לכאורה ק' לפי מאי דאמרינן בב"ק דף ע"ג ע"א דאם הוזמו על הטביחה הוי בשעת גניבה פסולין יע"ש בספר פ"י וא"כ לכאורה ק' אמאי הוי לר"ג אם אמרו כ"י הוא זה ותוכ"ד אמרו אנוסין היינו האי הוי פסלינן לעדות כמו שם דאם אמרו בטביחה שקר הוי תוכ"ד פסולין. אך י"ל דבאמת אם קרובים או שאינם ראוים לעדות אמרו שקר לא עבר על לא תענה דכיון דאינו ראוי לעדות מעולם ומשא"כ בטביתה הוי מעיקרא ראוי לעדות וא"כ בכאן דכיון דהוי הדין דאינו חוזר ומגיד וא"כ מעולם לא הוי כמו שאינו ראוי לעדות ולא עשה עבירה אך לפ"ז ק' אמאי הוי בעי ר"פ לומר אם ע"א אמר תנאי הי' דברינו באין כ"י יוממ"א אין נאמנים ק' ממ"נ דכיון דתוכ"ד העיד בשקר עדות וא"כ מעיקרא מה שאמר תוכ"ד נמי פסול וא"כ לא מקרי קיום וא"ל דלא מועיל בעדותן לא עבר על לא תענה דהא בכאן דתנאי הי' דברינו הוי נאמנים אם הי' שנים רק דאין ע"א מועיל במקום שנים וא"כ אם יבא עוד ע"א ויצרף יהי' מועיל עדותן וא"כ שפיר נ"מ בעדותן אם יבא עוד ע"א דאיני מועיל שיצרף דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וא"ל דהו"ל מיגו דלא אמר כי הוא זה ז"א דהא כ' הרא"ש ומביאו בש"ע ח"מ סי' ל"ג סעיף י"ח דאם אמר לפני עדים וראוי דמגיע לו ממון דאינו נאמן במיגו דהכל תלוי בשערה שיפסק לו הב"ד ועדים דלא מצי למיפסק דלא מהני וא"כ בכאן הא הב"ד פוסקין לאיפוך דהוי השתא רק ע"א דאינו מועיל דגרע מלפני עדים דהא בכאן הב"ד יותר גרע מעדים דפוסקין לאיפוך ולא מהני מיגו וא"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

והנה הרא"ש ס"ל בכתובות דלא טענינן מזויף בעד יתמי ולקוחות ועוד ס"ל בתשובה דבתרי ל"א מיגו אפילו יש להם דררא דממונא והנה ק' התוס' בקדושין ל"ק לפ"ז דהוי מש"ה בשנים ל"א מיגו רק גבי קיום דמועיל ע"א דר"ה א"ר אמנה אינם נאמנים לוה הא אמר עדים נאמנים וכמ"ש התוס' וק' ממ"נ היאך איירי שלא בפניו אי מן הלקוחות בלא"ה לא טענינן מזויף ואלא דרוצה לגבות מן הלוה ק' ממ"נ אי איירי קודם שטען הלוה הוי דאין אחד יודע מה בלב חבירו דלא ידע מה דיטעון הלוה דכיון דס"ל להרא"ש דאפילו היכא דאיכא דררא דממונא אמרינן אין אדם יודע מה בלב חבירו אלא ע"כ דכבר טען הלוה ומאי טען אם טען אין זה כ"י ולא צוה להם לכתוב ולחתום וא"כ הוי הדין כל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי ואפילו אם ע"א מעידין על פרעון אינו נאמן וא"כ הוי בכאן נמי אין נאמנין אלא ע"כ צ"ל דטען הלוה מקודם אמנה וא"כ הוי כס' רש"י והנה התוס' הק' על רש"י ז"ל וא"כ האיך שייך אלומי עדים וצ"ל כס' המגיני שלמה ומהר"ם שי"ף דאע"ג דבעלמא ל"א מיגו מ"מ בכאן כיון דעדים מסייען אמרינן וא"כ ק' האיך הוי כלל מיגו דהא מקודם לא אמר הלוה ולא פסק הב"ד דנאמן דלא אמרו העדים ואי הוי הדין דמהני מיגו מהוי כמו עדים ע"כ צ"ל כיון דאלומי עדים אע"ג דהוי כמו עדים לפני עדים מהני מיגו וא"כ הדרא ק' לדוכתא אמר ר"פ בע"א דלא מהני ממ"נ הוי קיום פסול דהא והא מועיל עדותו של עד אחד אם יבא עוד ע"א וכדלעיל אלא ע"כ דאיירי בכ"י יוממ"א וא"כ ל"ק דהקיו' פסול ושפיר מוכיח הרא"ש דתנאי היו דברינו הוי אפילו בכ"י יוממ"א ומתירוץ:

ועוד י"ל קו' הר"ן הנ"ל. דהנה י"ל מה דהקשו התוס' על פירש"י ז"ל דאיירי בלוה מודה וא"כ האיך שייך דאלומי עדים ונ"ל דהנה התומים הקשה דיהא נאמן במיגו דהוי אמר ע"א ל"ז הוא חתימתו ולכאורה באמת לפמ"ש התוס' דהוי מיגו במקום עדים ותי' דאין הקיום מועיל וא"כ הוי רק מדרבנן דהא הוי בלא קיום עכ"פ לא אמרו השתא אין זה ח"י והנה רש"י כ' הטעם דמה דלא אמרינן מיגו משום דמראורייתא לא בעי קיום רק מדרבנן והם אמרו ולכאורה ק' מאי הוי הא דעכ"פ אי הוי טען מזויף הוי עכ"פ פטור מלשלם דהא אמרינן מיגו דהוא רוצה והוי פטור בטענת שקר א"כ כיון דמצי לזכות יהא מה ממ"נ הוי בידו מיגו שלא לשלם. אך באמת כוונת רש"י דעכ"פ בכאן לא מועיל מיגו דהא הוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי וע"כ צ"ל דלא מקרי קיום וא"כ הוי רק מדרבנן מה דאינו מועיל השתא דלא מקרי קיום וא"כ הם אמרו והם אמרו וא"כ שפיר מ"ה הי עדים עדופי שפיר אע"ג דכבר טען הלוה דאם ירצה הוי טען דא"ז ח"י וא"כ הוי שפיר הלוה מהימן מכח מיגו וא"ל דהוי מיגו במקום וא"כ תי' התוס' דלא מקרי קיום והשתא טען העד דאין זה חתימתו וזה לא מקרי קיום והוי מה"ת לא מהני ורש"י לא ס"ל לדין דהרא"ש דבפני עדים לא מועיל מיגו וא"כ שפיר לא שייך הם אמרו והם אמרו ושפיר מהימני העדים ור"מ ס"ל דלא מקרי מיגו דירא שמא יקיש ים וכו' י ובזה מתורץ קו' הר"ן הנ"ל דלעיל דבאמת ה"פ דמקשה כל כמיני' אם הוי אשמעינין בפרעון כ"כ באמנה ומ"ה מקרי בעדים ובפרעון לא מצי לאוקמי בעדים דנאמנים העדים בפרעון וע"ז מתרץ כדר"ה א"ר דהוי הפי' דוקא הלוה אינו נאמן הא עדים נאמנים וק' אמאי וכקושיות הגמרא הוי הפי' כמש"ל דאין לומר לע"א מיגו דהוי אמר א"ז חתימתו דהוי הלוה נאמן במיגו וא"כ תקשי אם עיקר הטעם דאין נאמן הלוה משום דהוי מיגו במקום עדים ואמאי בפרעון אינו נאמן וע"כ צ"ל משום דשטרך בידך מאי בעי וא"כ הא דרק בפרעון אינו נאמן ומי נקט אמנה אף ע"ג דלא שייך שטבימ"ב א"נ מטעם דר"נ לקמן דאמר לגבי עדים ס"ל לגבי לוה ועדי'א"נ ומועיל מגו בעדי' או כמ"ש המג"ש ומהרמ"ש דבאמנה הוי ג"כ סברא דאין המלוה עושה זאת וזה אתי לאשמעונין והנה לפ"ז מתורץ קו' התו' דהוי מיגו במקום סהדי א"כ אי הא כמו תרי וא"כ נ"מ דכל כמה רלא תפס נאמנים העדים עכ"פ וא"כ שפיר מועיל עדותן וא"כ הוי העדים פסולין ואמרו תוכ"ד שקר וממילא יפסול הקיום כמו דאיתא בב"ק גבי גניבה וטביחה ואפשר לכוון זה בתירוץ התוס' והנה לפמ"ש קשה למה אמר רמב"ח הטעם דאין אמע"ר ולא אמר ג"כ לדבריך הוי רשע ואין רשע פסול לעדות ונ"ל משום דתוס' תי' דכיון דקיום שטרות דרבנן ל"א פלגינן דיבורי' וא"כ באמת ק' בכאן קו' התוס' יהא נאמן במיגו דהוי אמר ע"א א"ז ח"י והוי בעי קיום מה"ת אך י"ל א"כ הוי מיגו במקום עדים וא"ל בתי' התוס' דלא מקרי קיום וא"כ הוי רק מדרבנן דהא השתא אינו כן אינו מועיל רק מדרבנן וא"ל א"כ הוי פסול הקיום ואפ"כ הוי רק מדרבנן וא"כ א"כ הוי תרי ותרי וא"כ לא הוי לגבות אך נ"ל אם יתפיס הוי מהני תפיסה של הלוה ואם הוי אמר אנוסין מחמת נפשות והנה לשיטת הרמב"ם הוי סתם פי' דמחמת נפשות וא"כ אם לא הוי אמר רק סתם אנוסין הוי הדין דאין מועיל תפיסה דה"י אינו מועיל הקיום אך השתא מועיל תפיסה הלא לענין קיום דהוי מדרבנן ל"א פד"ב וא"כ עדיין משים עצמו רשע דשקר הוי אומר אנוסין מחמת ממון אפסדה להלוה ומש"ה נקט דאין אמע"ר ולא אמר לדבריך פסולין דא"ל דס"ל להך סברא דכיון דתוכ"ד הוי פסיל אפשר דס"ל לרחב"ת וכמו שכ' המהרש"א דכיון דיכול לחזור לא הוי פסול משא"כ לפסק הלכה פסק כסוגיא דבב"ק:

ובזה מיושב הרמב"ם דכ' ז"ל פ ג ד"ז אמרו פסולי עדות היינו בעבורה או שוחד לקחנו על עדות זו ולכאורה ק למה נקט שיחד לישנא דהש"ס היינו מחמת ממין גם למה נקט שיחד לינקוט דאמר שקר בחנם ולפמ"ש לק"מ דבאמת אפ"ל כמ"ש הח"מ דעדות שבשטר מועיל מן התורה כ"ז דחיים וזוהרין העדות עי"כ הוי הת' של התוס' דבדרבנן לא פד"ב. וא"ל א"כ הוי תרי ותרי ועכ"פ קודם החפיפה לא מהני י"ל דא"כ עדיין פסול לעדות וכמש"ל דהא אם אמרו מכח נפשות דאם דאין זוכרין לא הוי תפיסה מהני בלחי קיום ואך השתא מהני תפסה וא"כ הוי וכל העדות פסול מכח לדבריך והרמב"ם הא פסיק אע"ג דיכול לחזור תוכ"ד מ"מ מקרי פסול ואיתא שם והילכתא תיכ"ד שהעידו בב"א ומשמע שם מקרי פסול עי"ש היטב בס' פ"י ובר"ש וא"כ בלא"ה יפסול מכח לדבריך ואצ"ל דמשווי נפשיהו רשיעו ואין אמע"ר ומש"ה נקט דלוקח שוחד והוי הפי' דאין שקר העדות רק דלקח שוחד והוי העדות פסול מכח קנס והא דפסק הרמב"ם דאם אמר אין זוכרו ולא נתקיים השטר דהוי עדות לגמרי בטל י"ל דהוי כמו תרי ותרי וא כיון כיון דאין מועיל בלא מיגו הוי כמו תרי ותרי וכמ"ש וכמ"ש הגי"ת הך כללא דהיכא דאין מועיל העדות בלא מיגו והו' כמו תרי ותרי דאנן סהדי וא"כ כל כמה דלא תפס מיני' יכול ליטול ולאחר התפיסה ממילא לא מועיל דהא הוי שקר הערות דכל כמה דלא יתפוס לא יטול וא"כ ממ"נ העידו שקר תוכ"ד והוי למפרע פסול ונתבטל הקיום ואך לענין פ"ד ל"ש לומר כן דממ"נ עם יתבטל הקיום הוי רק מדרבנן אין מועיל התפיסה דבעי קיום רק מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן פ"ד ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל ועוד י"ל הרמב"ם הנ"ל דהנה אע"ג דבאמת לכאורה משמע מדברי הרמב"ם דאמר תוכ"ד דאין דנין דיני קנסות רק מפיהם ולח מפי כתבם דמשמע דאפילו קיום נמי הוי רק מדרבנן י"ל משום דהנה על הך קו' הנזכר לעיל היאך שייך אלומי עדים דהא לדבריך הם פסולין ז הוי תחילתם בפס ל וי"ל משום דהנה באמת בתרי גופין הא פ"ד והנה מצינו בכה"ג גבי עדים שחתמו בשטר אחד ופסולין לאחד וכשרין נאחד דאמרינן פ"ד וכן בקיום אע"ג דלא הוי דוקא על עצמו ולא נתבטל השאר וכמ"ש התומים דכיון דעכ"פ בהך עדות לא משכחת בשום אופן דכשר להעיד דלדבריו פסולין והוי כמו אשה דלא נתבטל העדות. רק בכ"מ אמרינן פ"ד וא"כ דילמא אחד דמעיד על עצמו הוי שקר ומה דמעיד על חבירו הוי אמת וא"כ לא הוא קרוב רק חבירו וא"כ בדרבנן אמרינן בכשרין וא"כ בכאן מהני קרוב אחד מהם דכיון דהוי השטר רק מדרבנן ומה"ת בלא"ה יכול לחזור לשיטת הרמב"ם הנ"ל וא"כ מועיל קיום שטרות בכ"מ דכיון דהוי מדרבנן מועיל קטן או קרוב אחד וכמו דאיתא בהג"א ומרדכי סוף פ"ב ואם כן ל"ש לדבריך והוי בכ"מ דמועיל קטן לענין קיום דעכ"פ לענין מזויף אם הוא אינו הוי לא חשודי לזייפו זה הוי מה"ת ומ"ה סגי ומשא"כ בכחן ז"ה מיגו דאומר א"ז ח"י דהוי בעי קיום מה"ת ומש"ה שפיר לא הוי ק' לדבריך אך דלפ"ז ק' דצ"ל דא'מעיד ע"ח וא"כ אמאי פליג ר"מ ואמר דל"א מיגו עכ"פ יהא כ"א מהימן על חבירו לא הוי חוזר ומגיד והוי כמו אחד דמעיד אך דבאמת י"ל דהוי על כ"א רק אחד אך באמת ע"א עכ"פ ממ"נ הוי פסול לעדות דהעיד שקר על חבירו דהא יהי' ראוי לצרוף אם יבא עוד אחר אך י"ל דס"ל לר"מ כת"ק דר"ש בן קרחה דאין מועיל צירוף רק אם ראו ב' עדים המעשה כאחד דראו בב"א הא לא"ה לא מהני וא"כ ע"כ חתמו ביחד וא"כ פ"כ בשטר אמרינן בסתמא וא"כ אין חוזר ומגיד וא"כ לא מצטרף זה אך הא איתא בסנהדרין בדף ל' ע"ב אמר ר"ה א"ר מודה ת"ק בעדות קרקע דכיון דא' מנה מסהדי ומשא"כ בקרוב מודה דמצטרף וא"כ מ"ט דת"ק פ"כ צ"ל דאיירי דאין כ"א מעיד על חבירו ומש"ה פליג ר"מ וא"כ ל"ש אלומי עדים דהא לדבריך הוי פסולין דהא ג"כ איירי דאין מעיד על חבירו דאל"כ מ"ט דר"מ דהא הוא מהימן עכ"פ על חבירו דהוי תחילתו קרוב לחבירו וא"כ עיקר הקו' עכ"פ אמאי פליג ר"מ באנוסין היינו מ"נ עכ"פ יהא נאמן אחד על חבירו דהא אונס מ"נ ועכ"פ לכ"א ואחד השטר בטל אלא דאין מעיד אחד על חבירו וא"כ לא הוי אלומי עדים יפריך שפיר לר"ה או חולק בין עדים ללוה ומתרץ שפיר קו' הנ"ל של התוס' ולפ"ז מתורץ הרמב"ם הנ"ל ולק"מ דהנה בדיקדקן דק' דארבמב"ח שני דינין חדא דנאמנין העדים ואנוסין מ"נ אפילו כ"י יוצא ממ"א ועוד באכיוממ"א נאמן לומר אנוסין מ"מ והק' ע"ז דבאמת כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וחוזר בזה ג"כ דאנוסין מ"מ א"נ אפילו אכיוממ"א וע"ז לא הקשה כלום וי"ל משום דהנה באמת כיון דאיירי דכל א' מעיד על חבירו דאם לא כן הא לא מהני כלום דנגד ע"א לא מצי למיטען פרעתי לשיטת הרמב"ם וא"כ ל"ש חרי ותרי דלא הוי רק כמו ע"א למ"ד אלומי וא"כ עכ"פ נהי דעל עצמו א"נ עכ"פ על חבירו יהא נאמן ומאי דחתם עצמו עם רשע בשביל זה לא עבד הוא איסור כמ"ש הסמ"ע בקרוב דכיון דענין אמת עיש"ה. אך ז"א דא"כ יהא נאמן דכ"א כשר על חבירו וא"כ הוי פסלינן והאיך מעיד על חבירו והוי שניהם פסולין וא"כ ליכא עדים ואלא דס"א יהא מהימן על חבירו ולא על עצמו וא"כ הוי רק ע"א וק' דהוי מיגו במקום עדים ול"ש תרי ותרי אך דמקשה לפ"ז דא"כ אם יבא עוד ע"א ויצרף יהי' תרי ותרי והוי הקיום פסול אך באמת ל"ש דנצרף דאם יצרף לא יהא מסימן דאין חוזר ומגיד וא"ל דהו"ל מיגו דהא הוי כמו מיגו לפני עדים דכיון דאין הב"ד פוסקין כן אדרבה פוסקין לאיפוך דלא מהני וכמש"ל ומ"ה אינו נאמן אך לפי ס"ד דרמב"ח דא"צ למיגו דנאמן בלא מיגו וא"כ שפיר אמרינן דהוי עד פסול דהא אם יבא עוד אחר יהי' נאמן בלא מיגו רק דהוי כמו תרי דהא ל"ש אינו חוזר ומגיד דהא כמו לר"נ באמנה אע"ג דלא שוי' נפשיהו רשעי' לא מהימן כיון דהוי עקורה ה"נ הוי שטר בע"א דהוי פסול מכח נמצא א' מהם קרוב או פסול או מכח מזויף מתוכו וא"כ הוי עקורה לגמרי אח העדות ובודאי לא מהימן לפי המסקנא בלאו מיגו ולא חשוב בלא צרופו דלא חשיב מיגו ומשא"כ לפי ה"א דא"צ מיגו וחוזר ומגיד וא"כ שפיר מהני עכ"פ לענין לאצרופי לחבירו אם יבא עוד א' דמיגו א"צ וא"כ הוי פסול דמעיד שקר אם אין אמת כדבריו מעיד שקר על חבירו והוי הקיום פסול וא"כ לפי ה"א מהימן ופסול השטר משא"כ לפי המסקנא דבעינן מיגו ולענין דהוי תרי ותרי אם יבא עוד ע"א וא"כ אם יש לעד מיגו שפיר מהימן אך דל"ש מיגו עפ"י סברת הרא"ש אע"ג דהוי חדי ותרי ובתרי ל"ש מיגו נמצא קרוב דהוי כמו כל כת בפ"ע באה ומעידה דלא ידעו אם הוי פסול כמ"ש התוס' לקמן והפ"י בב"ק דף ע"ג ושפיר מתורץ הדקדוקין לפמ"ש וא"כ למה נקט דאאמע"ר תיפ"ל לדבריך נכרי נ"ל לפמ"ש הרא"ש מיירי שאמר עשינו תשובה וא"כ אמרינן דיהא הסיפן עכ"פ א' דע"ע אינו נאמן וכשר על חבירו נאמן דהוי פסול ועשה תשובה וחבירו מעיד ע"פ כן דהוי שקול ועשה תשובה וא"כ הוי קרוב וקטן ונתרחק ונתגדל כשר לענין מעיד על דרבנן מה שהי' רואין כשהוא קטן כיון דיש לו עוד ע"א כשר עמו ומש"ה אמרינן אין אמע"ר וא"נ כלל לפסול עצמו אע"ג דעשה תשובה וא"כ לק"מ על הרמב"ם הנ"ל דהיה דכיון דכ"א מעיד ע"ע ועל חבירו וא"כ על חבירו שפיר ל"א פ"ד ונאמן דהוי מכח ממון וחבירו העיד ע"ע דהוי מ"כ דפ"ד וא"כ מה שיעיד זה לא מעיד חבירו וכן לענין זכירת הלואה דמנא ידעו דלא ראו ההלואה רק מכח אנוסין והוא לא אמר כך רק דאין זוכרין או מ"כ ומש"ה אין מצרפין וא"ל דכ"א מעיד רק ע"ע י"ל דכיון דבב"א מעיד ע"ע ועל חבירו ובדיבור א' וא"כ כיון דע"ז אין נאמן אינו נאמן לגמרי דוקא היכא דשייך לעצמו פלגינן דיבורא כן דעת הרמב"ם ודלא כמ"ש לעיל וכדעת הראב"ד הביאו הרא"ש במס' מכות או י"ל דלדעת הרמב"ם דבעינן דהוי מעיד אחד וגם השני הא דוקא על אחד ואם ל"ה לא הוי כתרי ותרי וכדאית' במס' ב"ק דמסהידו בי' תרי בחד ובי' תרי בחד יעש"ה ומתורץ הרמב"ם הנ"ל:

והנה י"ל הרמב"ם הא דהביאו הלח"מ בשם מהר"י ומאי פסק הרמב"ם במודעא דנאמן בכ"י יוצא ממ"א גבי ובתנאי הי' דברינו פסק דוקא בכיוממ"א דהא בש"ס משמע דתנאי הי' דברינו מגרע גרע ועדיף מאמנה דהוי רבא מסופק דאע"ג דבאמנה ומודעי לר"נ א"נ מ"מ בתנאי הי' דברינו אפשר דנאמן וא"כ לפי האמת דפסקינין דנאמנים בכ"י יוצא ממ"א ג"כ בודאי במודעי וכמ"ש בתנאי הי' דברינו דנאמנים ונ"ל משום דהנה באמת הפוסקי' כתבו דניתן לכתוב לענין מעות ולכאורה ק' הא איתא במס' ב"מ גבי לא ניתן לכתוב והוי מפיהם ולא מפי כתבם ויכול להר"מ אך ז"א דממ"נ אם לא ניתן לכתוב וא"כ אם יהא יכול לטעון להד"מ ולא יהא מהימן העדים וא"כ הדר הוי דעתו לכותבו דאל"כ לא יהא נאמן וא"כ ממ"נ א"נ להר"מ דאל"כ אם יכפור וא"כ לא יהי' נאמן לכתוב ולא יהי' יכול העדים לחזור אך הא איתא בש"ך חו"מ סי' מ"ט דאם כתב בכתבו דיהא דין שטר עלי' אעפ"כ מצי למטעון פרעתי דהא באמת לא הוי שטר וא"כ ממ"נ דאם נימא דהעדים נאמנים דהוי מודעי וא"כ הוא אומר דפרע וא"ל א"כ לא יהא נאמנים העדים ומאי הוי וא"כ יהא ממ"נ דין שטר איך עכ"פ אם הלוה התנה עליו אפילו דיהא דין שטר מ"מ אינו מועיל עכ"פ שלא יהי' יכול לטעון פרעתי דאעפ"כ כיון דאינו זוכה מן הלקוחות עבוד אינש דפרע ויהא השטר אצל המלוה. והנה באמת להך דיעה דס"ל דאם טען אצל המוקדם להד"מ לא החזיק דלא הו"ל דין שטר וא"כ מאי דפסיק במס' ב"מ דף פ"ב ע"א לימא דלא ניתן ליכתוב משמע דגם לענין זה דיכול לטעון להד"ם דאל"כ הא לענין להד"ם וא"כ לפ"ז מאי מהני הכתיבה של העדים דהא יכול לטעון אך באמת א"ש דכיון דעדים ידעו דבאמת נתן לו המעות וא"כ ממ"נ מהני אצל המעות דאם יטעון להד"מ יהא נאמן וא"כ לא מהני לענין המעות וא"כ הו"ל לא ניתן ליכתוב והוי השטר בתקפו דהא אין העדים נאמנים דהא מסר מודעא דהא הו"ל לא ניתן ליכתוב וא"כ ממ"נ יהא מהני לענין להד"מ וא"ה לענין פרעון לא מהני דהוי ממ"נ דהא מ"מ אינו יכיל לגבות מלקוחות משאר לקוחות וא"כ לא יהא דזל נכסים ושפיר יכול לטעון פרעתי ורק נ"מ לענין להד"מ וא"כ ממ"נ אם יטעון הלוה באמת מקוים רק מסירת מודעא לא יהא נאמן כמש"ל דהוי מיגו במקום עדים דכיון דאין העדים נאמנים בכ"י יוממ"א והוי כמו אנן סהדי וכמ"ש הרב המובהק הגי"ת רק דעדים נאמנים דהוי הם ג"כ עדים וכמש"ל ואלא דאכיוממ"א וא"כ ממ"נ הא אם הם עדים על כ"י נאמנים ואמרינן מסתמא זוכרין והוי כמו שמעיד על מנה וא"כ מאי מהני שטר דהא בלא"ה בע"פ יכול להעיד והוי כמו שמעידין בע"פ ואלא דמלוה יודה וא"כ ל"ש דממ"נ אי דהוי שטר וא"כ יכול לטעון להד"מ ומיגו להוציא ל"א כן הוא דעת הר"ן ומר בר רב אשי דאמרו דניתן ליכתוב וק' היאך ניתן לכתוב הא לא משכחת אלא משום דכ"י יוממ"א נאמנים מכח האי סברא דניתן ליכתוב וא"כ נ"מ אם יודה הלוה או העדים יאמרו בע"פ רק דמכר ולא יאמרו בע"פ אמנה שבשטר ומש"ה שפיר פ' הרמב"ם כן ועי"ל מוכח דאין עד נאמן על חבירו מרמב"ם וכמש"ל דדמיא למודעי דא"נ היכא דעיקר רק דניתן ליכתוב והנה הא הדין דאם פסל עדי מודעי אזי לא מהני מסירת מודעי וא"כ הוי ממ"נ מהני נגד המעות דלא מצי למטעון דממ"נ דאם נימא דמצי למטעון להד"ם ואם לא מהימן העדי' דהא ל"נ לכתוב וא"כ ליכא עידי מודעי וממ"נ מהני לענין להד"מ ומשא"כ אם הלוקח יודה בודאי לא מהני דהוי מיגו להוציא ועוד דהא הלוקח לא ידע ממסירת מודעי ולא יודה ולענין פרעון שפיר דהא מקודם הוי מהני ממסירת מודעי קודם פרעון וא"כ ממילא פרע אח"כ ול"ש שטרא בימ"ב דהא באמת זאת לא ידעו העדים אם פרע אם לא וא"כ באמת לא ניתן ליכתוב ומשא"כ לענין להד"ם וא"כ ממ"נ ניתן ליכתוב דהא העדים לא ידעו דבאמת נתן לו המעות ומשא"כ לענין פרעון דכיון דמיד נתבטל המקח קודם דפרע לו דהא הוי מהני וא"כ ע"ע דכתב לו דין שטר מ"מ פרע לו דהא לא מצי למיטרף מלקוחות אע"ג דיהא הדין דלא מצי למיטען פרעתי ונתיישב שפיר הרמב"ם הנ"ל:

ולפי הנ"ל מתורץ הדקדוק דארמב"ח אח"כ אבל אנוסין היינו מ"מ אאמע"ר וגם הרמב"ם מתורץ דה"פ דבאמת בעדים ל"א מיגו רק שתקו אמרינן בעדים וא"כ אם הוי אמר כמו דבאמת אינו זוכר הוי אמרינן מיגו דאי בעי שתקו ואך השתא לא הוי שתקו רק טענה אחרת הוי מצי למיטען וא"כ רמ אם ירצה לקיים בקיום דמהני מדרבנן והוי מיגו לעדים דהוי טען לא חתמתי דהוי בעי קיום מה"ת וא"כ עדיין מע"ר במאי דאמר שקר ואם הוי הוי אמר האמת ל"ה מהני קיום מה"ת וא"כ רבא דמקש' כ"כ כיון ששאח"ע והאמר ר"ל וא"כ ל"א מיגו רק דאי בעי שחקו דאל"כ הוי תמיד אפ"ל מיגו אע"כ דל"א מיגו רק דאיבעי שתקו והנה אפי' א"נ דהוי אנן סהדי מ"מ אם הוי אמרו כי הוא זה ולא זוכר את העדו' ל"ש תו"ח מחמ' דאנן דאנן סהדי דהא מאי הוי דהוי עדות דמסתמ' זוכר ודילמא זאת האמת דאינו זוכר והוי שקר מאי דאמרו כ"י הוא זה ומאי חזית דאמרת דזאת האמת דכ"י הוא זה ומאי דאמר אין זוכר שקר דילמא אינו זוכר אמת וזה שקר דהוי כ"י והוי ג"כ מיגו דאי שתקי וא"כ אי הוי שתקי ואמרי דאינו זוכר ול"ש דאנן סהדי דמסתמא הוא האמת וזוכר דאין חותמין אדרבה לאיפוך כיון דלא אמר דזה הוא כ"י רק דא"ז ואמרינן הואיל דאנן סהדי אי הוי כ"י בוודאי זוכר וח"כ כיון דאינו זוכר בוודאי ל"ז כ"י ולא הוי אנן סהדי והוי שפיר שתקי וא"כ הא מקשה רבא לרמב"ח דכיון דהדין כמו שנחקרה עדותו בב"ד דמי ומה"ת לא בעי קיום קשה אמאי לא מצי לחזור ולטעון מ"נ עכ"פ מה"ת מכח מיגו דאין זה כ"י אע"כ ל"א בעדים מיגו רק דאי בעי שתקי כללא דמילתא דאי הוי אמרו רק דזה הוא כ"י ואין זוכר את העדות אזי בודאי נאמנים העדים ולא מהני קיום מאי דסגי בקיום דרבנן דהא הוי מיגו דאי בעי אמר א"ז כ"י וא"ל דהוי מיגו במקום עדים דמאי חזית דזאת היא שקר דאמרו אין זוכר דילמא זאת הוא שקר דהוי כ"י ועוד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם שיף דהוי חרי ותרי וא"ל דל"א בעדים מיגו רק שתקי ואם הוי טוען אמת דזה כ"י וא"ז הוי שפיר מיגו דשתקי דהוי אמר רק דא"ז ולא אמר דזה כ"י דאזי בודאי בעי קיום מה"ת דהא מפני מה א"ל לומר דא"ז אם כ"י יממ"א וע"כ דהוי כמו אנן סהדי וכמ"ש הג"ת הכלל דכיון דהם אינם נאמנים בכ"י יממ"א הוי כמו אנן סהדי וא"כ אם הם טענו א"ז ולא אמרו זה כ"י אזי אמרינן אנן סהדי דאין זה כ"י ובעי קיום מה"ת וא"כ הוי רק מיגו דשתקי דרק דאומר דא"ז ואזי הוי אמרינן מיגו ולא מהני קיום מדרבנן אך השתא דאמרו אנוסין מ"נ הוא בעת החתימה וא"כ מעידין על החתימה רק אמרי' מיגו דלא הוי אמר כן רק דאמרו א"ז וא"כ הו' טענה חדשה ול"א בעדים דהא ע"ז דאמר מחמת אנוסין יאמרו דא"ז משא"כ אם יאמרו דא"ז וכ"י הוא זה הוי שפיר שתקו והנה באנוסין מ"מ לפי דברי רמב"ח עכ"פ א"ז א"נ גם לרמב"ח בעי מיגו וכמו קרובים או קטנים משום דהוי חזקה דכיון דעדות אין שקר וחזקה על המלוה ה"נ לענין זכירה א"נ בלא מיגו גם לפי הא דרמב"ח ומתורץ שפיר דקדוק הלשון וגם הרמב"ם או י"ל דקדוק הלשון דאח"כ אמר אבל אנוסין מ"מ א"נ די"ל דהנה למאן דמכשיר קטן בקרובים וי"ל דהוי הטעם מכח דקיימין בע"כ דלאו אמנה קמיסהדי רק על קיום השטר וא"כ ג"ז גופא הטעם דכשר בקרובים אע"ג דשאר מילי דרבנן לא כשר בקרובים והוי הטעם דלא מעידין על מנה שבשטר רק על כ"י ועוד שפיר יש ראי' אם יש בכאן שטר בלא קיום ועדים קרובים בע"פ מעידין על ההלואה בודאי אינו מהימן רק ע"ז השטר רק לקיים וכן שני אחים אינם מעידין על קיום וע"כ הטעם משום דאין מעידין על מנה שבשטר ולא הוי מעידין בפיסול דמעידין על קיום וכאילו אין נוגעין כלל למלוה ולוה וקרובים לא פסלו מכח שקרן רק מכח גזירת הכתוב וא"כ מש"ה ל"ק דהא דמעיד עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דהא אינו מעיד על ח"י רק אחרים צריכין להעיד על ח"י והוא זה הטעם דעכ"פ כל העד מעיד על מנה שבשטר מן הטעם שפסק הלכה דפסקינן כרבנן והנה בזה לא מסימן מטעם גזה"כ והנה גבי קרובים דאם הוי קרוב לאחד ולא הוי קרוב לשני פסול מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנה התוס' הק' בכאן נימא פ"ד ואנוסין מכח נפשות וחי' תוס' דאנוסין מחמת נפשות ל"ש אך עדיין ק' דנימא דא"ז העדות דלשיטת הרמב"ם לא מהני וכמש"ל ונימא דבזה פ"ד והאמת דא"ז אך התוס' כתבו עוד תי' דבחד דיבורא לא פ"ד רק גבי זינתה דאמר אשתך זינתה עמי דמצי לאפלוגי ולומר דאשתך זינתה אבל לא עמי וח"כ לא קשה וא"כ לפי ה"א דאמר ל"ש אלא שאמרו אנוסין מ"מ והא דבאמת מ"ה ל"א לר"מ מיגו משים דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן וע"ז אוקמי אדין תורה כמ"ש רש"י ז"ל והנה יותר א"ש כמו שכתבתי לעיל הטעם של פרש"י ז"ל משום דהוי מיגו במקום עדים יע"ש לעיל היטב וא"כ הוה אמרינן דכן ס"ל לר"מ ורבנן ס"ל דבאמת ל"א דמה"ת כמו שנחקרה עידותן בב"ד ובעי קיום מה"ת ולפיכך אמרינן מיגו והוי אמרינן הא דמוכח הנך פוסקים ר' חייא דדיינים חתמו אע"פ שלא קראו ומשם מוכיח הרשב"א דכשרים עדים הקרובים לקיום אתיא כר"מ והך ברייתא דקתני עד שלא נעשה חתנו אין מעיד אתיא כרבנן דבעי קיום מה"ת ולא כשרין בקרובים ולעולם אמרינן פ"ד אפי' בחד דיבור וחד גוף וא"כ מ"ה נאמן באכייוממ"א אם אמרו אנוסין מכח ממון דפ"ד ונאמנים דא"ז ומשא"כ בכייומע"א באמת על אנוסין מכח נפשות ל"א פ"ד משום דל"ש וא"ז הוי כמו אנן סהדי דזוכרין הוי כמו קטנים וקרובים דא"נ ה"נ מסתמא זוכרים אך לבתר דאמר רבא כ"כ כיון ששאחו"מ לכ"ע לרבנן ג"כ א"כ קיום כלל מה"ת וא"כ אמאי הוי הדין בנעשה חתנו אין מעיד על כ"י ע"כ הוי הטעם מכח דל"א פ ד וכחד דבורא וכחד גופא ואזי שפיר אמר רמב"ח אבל אנוסין היינו מחמת ממון לכ"ע לא מהימן והנה מה שהקשה בתומים סי' מ"ו לפירוש הירושלמי דמש"ה פסולין קרובין להעיד משום דליכא בהזמה וא"כ לפי סברת הרז"ה דשטר לא בעי דין הזמה יהא שני אחים קרובים כשר ובאמת לפי סברת הרמב"ם דבעינן דיהא כשר להעיד בע"פ ומש"ה אפילו למאן דאמר דכשר להעיד בכתב אבל אלמים דאין ראוים להעיד פסולין וכן כתב הטעם להרמב"ם וא"כ קרובים הא אין ראוים להעיד בע"פ ומשא"כ בשטר אפילו אין בו דין הזמה מ"מ הוי ראוי להעיד בע"פ והוי בו דין הזמה באמת ומתורצת קו' הנ"ל ודו"ח היטב:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה