איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת כתובות · דף יח:
והנה הדקדוק מבואר בס' ה' קשה בכאן דרבא מקשה רק על אנוסין מחמת נפשות דלא ליהמנו בלא מיגו והדר במסקנא דבמחמת ממון אין נאמנים אפילו במיגו דהיינו אפילו באין כ"י יוצא ממ"א ' וי"ל דהנה הקשה הש"ך על מ"ש הטור בשם אביו הרא"ש דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנין לומר תנאי הי' דברינו מנלן זה להטור בדעת הרא"ש וי"ל משום דהנה לכאורה קשה הא איתא בב"ק דכיון דאתכחש אטביחה ממילא נפסל אגניבה מאי דאמר מקודם בתכ"ד אך י"ל דבאמת הא שם כיון דמהמנינן לי' מקודם וא"כ שפיר נפסל משא"כ בכאן כיון דהדין דאינו נאמן והוי כמו דהעד פסול או קרוב דכיון דאינו ראוי להעיד לא מיפסל ע"י זה וסברא זו איתא ג"כ בתומים אך לפ"ז קשה עכ"פ מה אמרינן דע"א אמר תנאי הי' דברי' דאינו נאמן דאין דבריו של אחד במקום שנים. קשה הא בזה שפיר קשה דהא נפסל במאי דאמר תוכ"ד תנאי הי' דברי' וא"ל כנ"ל דלא הוי עדות. הא שפיר נ"מ אם איכא עוד עד אחד ויצרף ויהיו שנים ושפיר יהא נאמן אך י"ל דהנה איתא בחושן המשפט דאם ראו בידו מקודם ואפילו טען אז מכורין דכיון דהכל תליא בשעה שיפסקו הב"ד שבועה אזי אמרינן מיגו ובפני עדים לא מהני וא"כ בכ"ש אם הב"ד פוסקים להיפוך דבודאי אין מועיל מיגו וא"כ שפיר הוי תירץ הנ"ל דאין ראוי להעיד וא"ל דהו"ל דין עד אם יבוא עוד אחד ויצרף אתו ז"א דאפילו אם יבוא עוד עד לא יועיל דהוי חוזר ומגיד. וא"ל דנאמן במינו קשה הא לא הוי מיגו דכיון דמקודם דבא עוד עד השני פסקו הב"ד להיפוך תו לא הוי מיגו ושפיר מתורץ אך לפי שיטת הרא"ש קשה דהנה התוס' הקשו לקמן בדף כ' ע"א בד"ה תרי ותרי נינהו מקשים התוס' הא קי"ל כל כת בפני עצמה בא ומעידה ותי' התוס' דלא שייך אוקמה אחזקה ועוד דאפשר דאם הי' קמן הי' מודי. והנה הרא"ש פי' פסולין גזלנותא ואפ"ה מקרי תרי ותרי והנה לפי שיטת הרא"ש שפיר קשה קושיות התוס' בגזלנותא דהא הוי שפיר חזקת כשרות. ואך צ"ל כפי תירץ השני שבתו' וצ"ל אע"ג דבאמת אין יכול לחזור העדים כיון שהגיד אך אעפ"כ אם כבר יש עדיה אחרים ממילא מהני חזרתן דהוי נאמן עכ"פ הנך נמי תרי והנה הרא"ש ס"ל דתפיסה מהני היכא דטוען ברי בתרי ותרי וא"כ באמת לכאורה תקשי אמאי לא נאמן הך דאמר תנאי הי' דברי דהא ממ"נ הוי פסול לקיום כמו בגניבה וטביחה וא"ל דהוי כמו קרוב קשה הא נ"מ אם יבאו עוד עדיין ב' עדים אחרים ואמרו תנאי הי' דבריהם והוי תרי ותרי והוי הדין דמהני תפיסה דהוי תרי ותרי ועי"ז דמודו לא מהני תפיסה וא"כ עי"ז דאמר שקר יבטל העדות וא"כ שפיר הוי מועיל בעדותן א"ו הרא"ש איירי בכבר יוצא ממקום אחר חת"י וא"צ לקיום שטרות ול"ק ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל ומתורץ דמכרח דהרא"ש ס"ל דתנאי נאמנין בכת"י יוצא ממ"א:
והנה י"ל קושיות התוס' הא דאר"נ לר"ה גנובי גנובי ל"ל אי ס"ל כר"ע והנה לכאורה קשה מאי ארי' אי אלומי עדים הא איתא במסכת יבמות בדף מ"ז ע"א לדבריך נכרי את ואין עדות לנכרי ותניא כוותי' וכו' וא"כ קשה אמאי אמר אלומי עדים הא לדבריהם הם בשעת מעש' דראו קטנים או קרובים וא"כ מש"ה לא הוי עדים אך י"ל לפי שיטת הרמב"ם דכתב שטרות הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא בעינן תחלתו בכשרות. אך קשה הא בעי עוד אחר גדול עמו וכאן ליכא גדול אך באמת דאיירי דכל אחד מעיד ג"כ על חבירו דהוי אונס וא"כ גם בקרובים כן מעיד על חבירו וקטנים וא"כ לא שייך לדבריך דאמרינן א' אמר אמת וא' אמר שקר וא"כ אם א' מה דאמר על עצמו הוי אמת וכן מה שחבירו מעיד עליו הוי אמת ומה שחבירו מעיד על עצמו הוי שקר וא"כ הוי שפר גדול עמו אך א"כ לפ"ז קשה אמאי פליג ר"מ דלא ס"ל למיגו ולמה לי מיגו ואפי' בלא מיגו יהא נאמן דהגע בעצמך אם כל א' מעיד על עצמו וכן חבירו מעיד על עצמו אם לא קשה דהוי חוזר ומגיד אזי הוי הדין דהוי כמו תרי ותרי דעכ"פ שני עדים יש בכאן דמעידין דהשטר פסול וכן מוכח לרמי בר חמא וכן מעידין על שטר כל א' וא' בפ"ע על מנה הוי מע"ל וא"כ יהא כל א' נאמן על חבירו והוי כמו שכל אחד מן השוק מעיד על כל אחד מהחתימות דהוי מהני וא"צ מינו ואך צ"ל דס"ל כת"ק דרב"ק דבעינן שיראו העדים המעשה כאחד וא"כ מש"ה צריך שיראו המעשה כאחד וא"כ הוי שפיר חוזר ומגיד דהא אם חבירו הוי קטן וא"כ לא הוי שני עדים והנה ע"א בכתב לא מהני וכפירוש התוס' לקמן וא"כ בודאי ראו עם האחר וא"כ שפיר אין חוזר ומגיד וא"כ מתורץ קושיות התוס' דהא בסנהדרין אמר ר"ה איר הכל מודים בעידי חזקה דמצטרפין אעפ"י שלא ראו המעשה כ"א דהוי מנה אחת וא"צ א"ש שיראו כאחת וא"כ לא הוי חוזר ומגיד וא"כ קשה ל"ל מיגו וע"כ לר"ה א"ר צ"ל דלא מעיד א' על חבירו וא"כ מש"ה צריך מיגו וא"כ תקשי לדבריך הוי קטן ולא הוי תחלתו בכשרות וא"ל דמדרבנן לא צריך בהתחלה הכשרות קשה וע"כ הא בכאן לא הוי גדול עמו וע"כ דלא הטעם רק משום מיגו ולא הוי הטעם מכח עדים דאלומי לאורועי סהדי ומקשה שפיר גנובי גנובי ל"ל ומתורץ שפיר וא"ל דלמא כמ"ד דבעינן הגדה כאחת אך י"ל דבאמת לשיטת הרמב"ם הוי הגדה רק בשעה שבאו לב"ד והוי הגדה כאחת (וע"ל דבאמת לפי חדתי' בש"ס דסנהדרין הו') ולפ"ז מתורץ דדוקא לבתר דאמר רבא כל כמיני' דאין חוזר ומגיד אזי הוי הדין דאין נאמן באנוסין היינו מחמת ממון והנם לפי הנ"ל קשה קשה אמאי לא מהימן אנוסין היינו מחמת ממון עכ"פ על חבירו דע"ז לא שייך אין אדם משים עצמו רשע אע"ג דהוי חוזר ומגיד דמסתמא מעיד על חבירו ג"כ מ"מ לא מקרי רשע וכמ"ש הסמ"ע הטעם דלא הוי רשעים דכיון דעלין הוי אמת רק דהוי קרובים וח"כ ה"נ כיון דענין אמת רק דהוי ע"א והתורה לא האמינו כמו דקרוב לא מהימן כן קטן או ע"א וא"כ לא הוי רשעי' וא"כ אמאי לא מהימן אך די"ל דהתוס' הקשו הא הוי מיגו במקום אך דהוי כמה דיעות דבעדות שפיר אמרינן מיגו במקום עדות דהא גם הם הוי עדים: