אור ברסלב
איגרא רמה חלק א מסכת גיטין › דף נג.

איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא

מסכת גיטין · דף נג.

דף מא

תנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה מפני תיקון העילה וא"א היזק שא"נ שמי' וכו' והקשה הרמב"ן וכן בספר פ"י דהא רש"י כתב דהמזיק בהקדש חייב רק מדרבנן ומדאורייתא פטור דכי יאכל פרט למזיק וא"כ שפיר שייך תיקון העולם וכתב בס' פ"י וא"ל דהא לר"ש הוי דבר גורם לממון כממון דמי וא"כ חייב לשלם לבעלים דילמא לא אתיא כר"ש וי"ל משום דהנה הפוסקים מחולקים גבי הא דקנסו שוגג אטו מזיד אם נימא דלא קנסו שוגג ואו' מותר אם מקרי מזיד והביאו ממהרי"ק דהוי מזיד ולכאורה קשה דאיתא במנחות דף מ' ע"א דפריך למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה מהא דכהנים שפגלו במקדש ומשני באומר מותר אלמא דאומר מותר מקרי שוגג וי"ל משום דהנה התוס' הקשו בזבחים דף י"ד ע"א לר"י דאי"ל דרצפה מקדש וא"כ האיך משכחת הא כל הפסולין אם עלו לא ירדו ומשני התוס' דהוי קודם שקידש דוד הריצפה ועוד דדמים לא נתקדשה והנה לענין דמים לר"י דס"ל דכלי שרת מקדשין הפסול דהוי לא ירד וא"כ לענין גבוה לא איכפת לי' אם ס"ל לברייתא כר' יודא וכר' יוסי דהא הוי עלה ולא ירד ואלא לענין הבעלים שפיר דהוי הפסד דהא אינו מרצה וצריך להביא אחר אך י"ל דבאמת דהוא לא ידע דהוי של אחרים דהוי סבר דהוא שלו וכמו דאיתא בכתובות דזה מקרי שוגג שסבורין שהוא של אביהם וא"כ הוי זה החילוק שבין מזיד דמזיד שיודע שהוא של חבירו אע"ג דאומר מותר מ"מ אומר מותר מקרי מזיד ושוגג דסבר דהוא שלו ומש"ה פטור וא"כ מוכרח דמתניתין אתיא כר"ש דהא לענין הקדש לא שייך לומר דהוי שוגג דסבור דהוא דחולין וא"כ הוי מתעסק ופסול בקדשים דקסבר דהוא חולין פסול בלא"ה בלא מחשבה כלל ואלא עכצ"ל כר"י וכר"י ולא הוי פסידא להקדש וא"כ הוי עיקר מה שנפסד לבעלים ומוכרח כר"ש ס"ל לברייתא דדבר הגורם לממון כממון דמי:

והנה הקשה בספר פ"י דאמרינן לימא כתנאי ועוד בתר הכי דהקשה דר"י אדר"י לימא דכ"ע ס"ל קנסי שוגג אטו מזיד אך דהטעם כדי שיודיע לבעלים וכמו שאמר חזקי' וי"ל משום דהנה דעת רש"ל דקנס שקנסי רבנן ג"כ פטור כי מודה בקנס וא"כ בשלמא חזקי' דס"ל היזק שא"נ שמי' היזק לדידיה שפיר שייך כדי שיודיע משא"כ למ"ד דס"ל לא שמי' היזק וא"כ הוי קנס ע"כ צ"ל דאיכא עדים דבלא עדים פטור מטעם מודה בקנס וכיון דאין החיוב רק ביש עדים לא שייך כדי שיודיע דא"צ שהוא יודיע דבלאו הוא העדים יודיעו אך דבס' פנ"י הק' על רש"ל דא"כ כי משני בב"ק גבי שורף שטרותיו של חבירו תהא במאמינו קשה הא הוי קנס וי"ל משום דהנה איתא בח"מ דאם תפס בקנס שלא בעדם לא מהני הודאתו וא"כ י"ל דאיירי גבי שורף דתפס שלא בעדים משא"כ בכאן ממ"נ אם תפס שלא בעדים וע"כ טוען ברי, וא"כ לא שייך כדי שיודיע דהא הוא יודע בעצמו דנטמא או נתפגל וא"כ שפיר ה"י הקו' הנ"ל דהא הוי אומר מותר מזיד ול"ל דהוי הטעם גבי פיגול נמי דכי היכי דיודע דכיון דהוי רק מדרבנן או מטעם היזק שא"נ או מטעם דבהקדש פטור דכיון דהוי רק מדרבנן ובזה מיושב ג"כ הא דלא אמרינן גבי מטמא ומדמע כי היכי דלא אתי לאערומי הוי נמי משים דעכצ"ל דיודעין העדים דהוי מזיד דהיינו דהתרו דלא יעשה כן דא"כ הוי מודה בקנס דמצי לומר שוגג אך א"ל דלמא ס"ל לחזקי' דעקיר' בטעות הוי עקירה ואצ"ל דאימר מותר י"ל דהנה התוס' הקשו בפיגול דהוי דאורייתא אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד אך לפמ"ש לעיל אתי שפיר דהוי שוגג דלא ידע שהוא של חבירו רק סבור. שהוא שלו ושוגג כה"ג לכ"ע פטור דהא שוגג במזיק חייב לשלם ושוגג כה"ג דסוברין שהם שלו פטור כדאי' בכתובות כסבורין שהוא של אביהן אך דקשה במנחות ממ"נ דהא צ"ל דאימר מותר דאם הוי מזיד וא"כ עשה במזיד אסיר דאורייתא ובודאי יקנס אם עשה במזיד ופיגל במזיד ואלא דשגג דהוא חטאת וא"כ אמאי פטור ואלא דצ"ל (דאומר מותר) דסבור שהוא שלו וא"כ קשה הא קתני סתמא שוגג פטור וקשה אם הוי שוגג דסבור שהיא של אחרים אך בדבר דהוא חטאת אמאי פטור ועכצ"ל דעקירה בטעות לא הוי עקרה וליכא שוגג אחר רק דסבור שהוא שלו דאל"כ הוי אומר מותר והוי מזיד ואם הוא סבור דחטאת הוי והוי עקירה בטעות ולא הוי פיגול. אך דא"ל דבאמת כקו' הרשב"א דהוי רק הטעם משום דלא אתי לאערומי ולא קתני כלל שוגג אטו מזיד משא"כ לענין חייב לשלם לא מחייב בשביל דאתי לאערומי. אי כפמ"ש לעיל דהא מודה בקנס פטור והוי רק החיוב אם יש עדים דהוי מזיד וא"כ לענין חיוב לא שייך בשביל דאתא לאערומי וא"כ א"צ לומר דעקירה בטעות לא הוי עקירה ודוקא סבור שהיא שלו אך דקו' הש"ס קאי אם יש מוקצה לחצי שבת וא"כ הוי הטעם משום צובע ולא שייך דאתא לאערומי משא"כ למ"ד אין מוקצה לחצי שבת ל"ק אך י"ל אפילו יש מוקצה לחצי שבת משום דא"ל כס' הפ"י דיש חלוק בין קנס דהוי לעולם ובין קנס דהוי רק בו ביום וכפי' הסברא דמוכרחת דסוגיא דחולין ס"ל כן משא"כ אנחנו הסוגיא זאת קאי למ"ד אין מוקצה לחצי שבת וס"ל דאין חילוק בין קנס דלעולם בין קנס בו ביום וא"כ מוכרח ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה וא"כ ליכא שוגג רק סבור שהוא שלו ושוגג כזה ודאי פטור וא"כ ע"כ אתיא כר"ש:

ולפ"ז מוכח כהש"ך בהלכות מוסר שפ"ח דפסק דגורם לגורם אם הוי מדאורייתא חייב אפילו בגורם דגורם ואם הוי מדרבנן פטור בדבר הגורם לגורם דהנה קשה אמאי לא אוקי כר"מ דס"ל דיני דגרמי והנה התוס' בב"ק דף ע"ז ס"ל דר"י בדבר הגורם לממון חייב רק מדרבנן ולר"ש מן התורה ונוקי כר"מ ושפיר שייך מפני תיקון העולם דכיון דהוי רק מדרבנן וי"ל משום דהנה בכאן הוי דבר הגורם לגורם דהא הוי מסור ומפגל רק גורם לממון ובהמה גופה דהא הוי אינו שלו רק של הקדש ולבעלים הוי רק גורם לממון וזה אם הוי היזק בידים משא"כ כיון דבמפגל בי' דהוי דיבור בעלמא והוי נמי רק גורם דגורם ונהי נמי דבכה"ג דגורם דמפגל חייב מן התורה ורבנן מודו דבכה"ג חייב דגורם כי האי חייב מן התורה מ"מ מקרי גורם לממון וא"כ הוי גורם דגורם א"ו דאתיא כר"ש וא"כ הו מן התורה גורם לממון ובדבר שהוא מה"ח אפילו גורם דגורם חייב דכיון דתרווי' הוי מה"ח דגורם דמפגל נמי חייב מה"ת וא"כ שפיר חייב אפילו בגורם דגורם ושפיר מוכח כסברת הש"ך והא דהקשה הרב הגאון בן המחבר ספ"י מה פריך גבי כופר מודה בקנס דלמא איירי דתפס שלא בעדים י"ל דבאמת לרבי ישמעאל דס"ל דב"ח הוי וא"כ א"א שתפיס דלא אמרינן גבי קנס דהוי מיגו לפני עדים ולא לפני ב"ד דהא הכל תלוי' דהב"ד יפסוק לו ובקנס הב"ד אין רשאים לפסוק משא"כ אם תפס הבעלים מעות מהני מיגו לפני עדים ומעות לא מהני תפיסה וכס' המשנה למלך דכיון דאין החיוב על המעות וכיון דצריך לוקי כתר תנא כר"ע מוקי דס"ל כופרא כפרה דנמי הלכתא כן:

תוס' ד"ה גזלן וממונא מעליא כו' תימא דהיכי מדמה וי"ל דעכצ"ל לחזקי' דהגזלן חייב היכא דלא שייך לומר כדי שיודיע דהנה דהנה על הך קושיא דקא מתהני מאיסורי הנאה י"ל מכח שותפות נאסר ובדרבנן אמרינן יש ברירה וא"ל א"כ הא קא מתהני מאיסורי הנאה דאם הי' נאבד הך חלקו שנפל הוי צריך לשלם כדי דלא יתהני מאיסור הנאה מ"מ כיון דהוי ספק אם יש ברירה ובדרבנן אמרינן ברירה וא"כ כיון דהוי איסור דרבנן ה שאינו רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו אמרינן דלמא יש ברירה וא"כ בלא"ה הוי שרי אע"ג דאעפ"כ הי' צריך לשלם מ"מ אם באמת הוא חלקו של חבירו ואין נאסר אפילו צריך לשלם מ"מ לא שייך הא קא מתהני מאיסורי הנאה דמי גרע מהיזק ושרי ליטול אע"ג דהיא נותן בעד יי"נ מ"מ כיון דהוא גורם להיזק ומאבד ממן אע"ג דבדין אין יכול לכוף לשלם לא מקרי מתהני מאיסורי הנאה כיון דמזיק לו מכ"ש אם באמת הוא חלקו של חבירו שאין נאסר אע"ג דהוא צריך לשלם מ"מ כיון דבאמת הוא פטור רשאי לשלם באיסורי הנאה ובזה מיושב קושיות תוס' בגיטןין דמה משני רב מדאגבהה קניא כו' הא על הגבהה יכול לומר הש"ל ועל הניסוך הא קלבד"מ ובאמת י"ל דממ"נ היכי מוקמינן לר"י לק' דהא הטעם כדי שילך ויודיע א"כ במזיד דליכא הך טעמא בודאי חייב דהא לאזוקי מכוין ובודאי מודיע ולהך שנויא דשותפות פשיטא דא"ש דהא הטעם אפילו אם הוי צריך לשלם מ"מ לא מקרי קא מתהני דהא אעפי"כ הוא חלקו וא"כ הא גבי קלבד"מ הא כתב הש"ך בס' כ"ח דבאמת ה א חייב בדין אך דבתרי קטלא לא קטלינן לי' ולא מצינן למיפסק א"כ כיון דבאמת אם תפס לא מפקינן מיני' וא"כ שאם מן הדין הי' חייב לשלם כי נאבד החצי ובאמת מן הדין הי' חי ב רק דבחדי קטלא לא מחייבינן לי' וא"כ שהי' פוסקין הב"ד מחייבין לשלם בודאי קא מתהני מאיסורי הנאה ולהך תי' דבישראל מומר א"ש כפשוטו כמ"ש ספ"י דבהגבהה מיד נאסר והוי כאלו מקלי קלא אבל לחזקי' קשה דכיון דאם נימא דס"ל דהמתניתין איירי בשותפות וא"כ הא לחזקי' צ"ל כדי שילך ויודיעו וא"כ הא אי אמרת דאין נאסר רק באית לי' שותפות וא"כ לא שייך לומר דפלגינן דיבורא דהא אחר אינו מצי לאסור והיכא שצריך לפרש לא אמרינן פלגינן דיבורא ואי מיירי בישראל מומר הא אם מתכוון להיזק לא נחסר בהגבהה ומשמע בע"א דחזקי' לא אסר במעשה של חבירו רק אלא לגבוה אם נימא דלא חילוק שכתבו התו' בין מעשה בגוף הבהמה אם לאו עכצ"ל לחזקי' דס"ל דלא אמרינן בגזלן הרי שלך לפניך ופריך שפיר ומתורץ ק' התו' וא"ל אם הפ' של רב היינו מדמע דוקא כיון דהוא מדרבנן שרי למוכרו דאמרי' בזה בדרבנן לא פלגינן דיבורי' ורב ס"ל דבשוגג הטעם כדי שיודיע ח"כ לפי הא דמוקמינן בשותפות קשה כיון דרב ס"ל כדי ש שיודיע קשה הא בדרבנן לא אמרינן פלג נן דיבורא וא"כ שרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ וא"כ קשה היינו מדמע י"ל דבאמת חצי קנין ממ"נ או דהוי שלו או כיון דנאסר הויא כאלו היא היזק וקניא בשינוי מעשה ונאסר ג"כ חלק חברו ומתורץ קו' התוס' דלא הוי שנטע באמת אפילו אם טען שוגג אני אין מהימן דאין אדם משם עצמו רשע בדבר דעביד למטעי אבל א"נ לומר שוגג וסבור הייתי דרשאי לחתום א"כ גם במנסך בשוגג שייך לומר א"ח משים עצמו רשע:

והנה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ מיד בהתחלת השחיטה נתקדש ונפסל ביוצא וא"כ שפיר קשה ויהני פדיון דהוי כב"מ וא"צ כל מלתא דאמר רחמנ' ל"ת נגד איסור יוצא שפיר אמר נן דלא גרע מיצת ממיל' ובאמת נוכל לומר לפי סברת הכו"פ דהא דחסר דש"ש במעשה הוי רק דרבנן ובדרבנן ל"א שחיטה שאינה ראוי' כדאית' בב"ק וא"כ מ"ה לא נוכל לומר לר"י דמ"ם קתני חטאת כיון דקניא לכפרה הוי שחיטה ראוי' דבלא"ה נמי הוי שחיטה ראי כיון דנוכל לפדות ולא שייך לומר אם עלו לא ירד כיון דסוף השחיטה ה א בפסול איגלאי גלאי מלתא למפרע דהוי מעיקרא בפסול והוי כמו אירע פסול קודם השחיטה דאם עלה ירד והפסול הוא משים אימורין דיצא דפסול לכ"ע ולא הוי פסולו בקידש ואין מצותו בשריפה וכיון דאם הי' פודה והוי שרי א"כ ל"ש לומר כל מלתא כיון דיש תקנה בפדיון כמ"ש השיך גב שבועה כיון דיש היתר בשאלה ואפילו אם הוי התחלת השחיטה ג"כ בחץ לא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דהא כמ"ש הסמ"ע דהא לא שייך רק היכא דאין יכול לעשות רק באיסור משא"כ הכא דאפילו אם עשה בהיתר ששחט ההתחלה בפנים רק אח"כ הוציאו ג"כ ראו לפדות וח"כ לא שייך כל מלתא דחמר רחמנא לא תעבד:

והנה על קושיות התוס' ד"ה לא הוי חטאת תי בח' דמה מעשה רבה י"ל משים דהנה קשה דהא אמרינן כל העשה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ אם אמרינן מעשה רבה וא"כ אין ראוי לפנים דממ"נ אם ישחוט אחר פסול משום תזבחיהו מדרבנן כדכתבו התוס' ביומא ואלא דשחט הוא עצמו נפסל משום מחשבת ע"א ומש"ה נקט חטאת עוף ובחטאת עוף בודאי שרי לאחר לשחוט דלא גרע מחצי קנה פגים והנה הא דאין לומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אפשר דהוי רק מדרבנן משום רוצה בקיומו וא"כ כיון דאינו רק מדרבנן וא"כ לחזקי' שפיר קשה דחיהו לא מצי לאוקמי בישראל מימר וא"כ אינו נאמן לומר נתנסך יינך כיון דלחזקי' איירי דליכא עדים. וא"כ עכצ"ל כמ"ש הפ"י מתוך שנאמין על עצמו דחייב לשלם ובשוגג פטור וצ"ל דמן התירה חייב לשלם וח"כ ל"ל משום קח מתהני מאיסורי הנאה (ועי"ל דהא גבי שוגג באמת פטור מנח קלבד"מ וא"ל מכי אגבהה קשה קו' התוס' הא אי אחר הוי) והשותפות לח מצי לאוקמי ג"כ ובמומר ובשותפות דבשותפות אפשר דס"ל כיון דחסר מדינא לא מצי למשקל ועוד י"ל כיון דאסיר מדאו' באית לי' שותפות לח מצי חכמים לתקנו שט ל בשלמא בדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון דלחזקי' חייב לשלם מדאורייתא גם בשוגג וא"כ בודאי הוי של גזלן וא"כ שפיר אסור מדאורייתא ולא שייך לרבנן לתקנו וכיון שמדרבנן אסור יקנס לו מדאורייתא א"ו דלא ס"ל דרב אשי בע"א וא"כ קשה קו' התוס' א"ו דגזלן לא מצי אמר הרי שלך לפניך (זה שייך לקמן)

והנה לפמ"ש הש"ך וא"כ גם גבי מטבע השף צורה אם הוי גזלן מקודם חייב וא"כ לכאורה מה פריך הש"ס מעושה מלאכה בפרת חטאת ובעי חטאת דילמא איירי דהגביה מקודם וכמו גבי מנסך דאוקי הש"ס בהכי אך לפמ"ש א"ש דהא ע"כ רבה ס"ל כמ"ד דהיכי דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ עכצ"ל דשקל כנגדן ואם חי דעתי' מניה וא"כ בעת הגבהה ממ"נ דכיון דעדיין לא אסח דעת' ואזי לא מקרי גזלן והנה י"ל דמהכי יליף הרמב"ם דין שלו דלפי המסקנא גם לר"י צריך לאוקמי כן ומ"ה ל"ק דילמא איירי בהגביה מקודם כמו דתרצתי לעיל לחזקי' והנה לעיל דאוקי גבי מומר בשותף ל"ק דהוי שואל שלח מדעת דכיון דהוי שותף בו והשאיל להשתמש ועין בנדרים וכאן נמי ל"ק דהוי שואל שלא מדעת דכיון דהוי תשמישו דאינו מחסרו כלל ויע"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף מ"א ע"א והנה לא שייך לומר גבי מטמא עמ"ש לעיל דלמא איירי דנגע אוכל טמא והוי היזק שאינו ניכר דלמא הוי טהור וכן א"ש דלמא הוי טהור דבאמת הא אם נמצא אוכל ונאבד הוי מספק טהור ויע"ש בחולין גבי דתליין אדם טמא וכן כי נאבד הקורדים בפסחים דף י' ע"ב ועכ"פ הרמב"ם יליף מכאן כמ"ש בתירץ הראשין דגם לר"י צריך לאוקמי דהוי הפסול רק משום היסח סח הדעת וא"כ מאי פריך לרבה והן אמת דלפי הך דהת' תירץ בב"ק ד"ה דהקו' בגיטין הוי מאי רבותא דכיון דהיזק שאינו ניכר הוי כמו ניכר משא"כ לר"י א"ש הוי רבותא דלא חשוב היזק שאינו ניכר כמו ניכר והרמב"ם הא פסק דדינא דגרמי חייב ומתורץ שפיר ועיקר לתרץ קושיות התוס' עפ"י קושיתו לפי מה דס"ל להרא"ש וכנ"ל והנה לפי מה דס"ל להרח"ש דאם דר בחצר דלא קיימא לאגרא והוא גברא דלא עביד למיגר וניהו דהוא לא נהנה מ"מ כיון דהוא אכל לחסרון של חבירו חייב וא"כ מה פריך מעשה מלאכה במי חטאת דבזה שפיר יש לחייבו אך לפמ"ש לעיל א"ש וח"כ שפיר מתרץ קושיות התוס' דהא דמקשה לפי ה"א דלא ידע דהכניסה לרבקה מקשה שפיר דלבתר דמשני כגון שהכניסה לרבקה וא"כ הפסול הוי רק מכח היסח הדעת ח"ש דהא בשביל זה בה סח הדעת לא נהנה ורק הנאתו ע"י המלאכה משא כ לפי ה"א דלא ידע בלא"ה ל"ק קושיות התוס' דבאמת לא שייך בכאן דינא דגרמי:.

כללא דמילתא שלפי שיטת הרמב"ם כיון דהוי עיקר הפטור מכח דהוי רק גרמי וחם כן בכאן דהוא עושה בה מלאכה דהוי כמו שאכל חסרון של חבירו וא"כ הא הנאתו לא הוי כמו פס דא שלו ר"ל דהוי מצי לעשו' מלאכ' בפרה ולא אדומה ואלא דשם ג"כ הא הוא גברא דלא עביד למיגר ואעפ"כ היא חייב וא"כ ה"נ וכמ"ש לעיל יע"ש היטב ומדמע לק"מ דהוי כמו זרק לים הגד ל וח"ח לשקלה דזרק בין פירות לטמאים והנה לא מהימן מן דהוי שגג במגו דלא אמר טמא י"ל דבאמת הוא רוצה להזיק דוקא ומ"ם מודיעו ועוד דלא חשיד דיאכיל באיסור אחרים:

והנה י"ל הרמב"ם דפסק בפסח שנשחט לשם חולין דפסול דתו לא קאי סתמה לשמו דהא צריך למנויי על פסח אחר וא"כ דכיון דהם ימשכו מפשח זו והי כאלו שחט שלא למנויו בסוף השחיטה דתו לא קאי להני מנויו וח"כ הוי אינו סתמא לשמו וכדהקשה הש"ס דמאי לשמו ושלא הא לשמו וסתמא וא כ כי שחט לשם חולין הוי תו לא קאי סתמא לשמי לשם מנויו ומש"ה פסול ומה שת רץ בס' עומר מן קשה דאם הפסול הוי משום לאחר תמיד של בין הערבים קשה אמאי לא הוי פסח אטו אם חטאת נשחט לשם חולין א"ב ארבע מתנות על ארבע קרנות ואך צ"ל דמקרי חטאת אך דלא עלו לשם חובה ולפמ"ש התו' ח"ש דבאמת חילין לא מקרי עקירה וכמו דאמרינן שלא לשם בעלים לא מקרי עקירה ועוד דממ"נ אם הוי עקירה הוי פסול שפיר מכח נשחט לאחר תמיד של בין הערביים והנה אפילו אם חישב בסוף השחיטה מ"מ הא אמרינן יוכיח ס פי על תחייתו והוי כאלו חישב בתחילת השחיטה וכמו דאמרינן בזבחים דף צ"ב וא"ל אם שחט בתחלת השחיטה בפרש לשמם ובשם בעלים מזה לא דיבר הרמב"ם כלל וא"ש ומתורץ הרמב"ם:

והנה ח"ל דלמה לתקוני שפט ר בשוגג כדי שיודיעו ת"ל דיוכל לומר דאחרים עשאו יטמאו י"ל חדא דלמא לא הי' בביתו רק הוא ולא שים אדם אחר בעולם או י"ל דלמ"ד דאא"א דאמרינן בשותפות וא"כ אי אפשר לאדם אחר לאשור רק השותף או י"ל דנ"מ לשומר דהוי הדין דאם הוי ניכר דחייב אפילו אם אדם אחר אסרו וא"ש הנ"ל ע"כ מערב היינו מדמע מה שהקשו על פירש"י בב"ק דכתב דל"ל מערב דהא מצי למוכרו חץ מדמי יי"נ שבו ופירשו דא"כ היינו מדמע ומקשים הא רב גופא ס"ל דאסיר למוכרו חוץ מיינ"ש גבי יין ביין י"ל דהנה בחמת מ"ה לא רצה רנב"י לומר דכ"ע קנסו שא"מ רק טעמא דר"י בשוגג כדי שיודיעו כקושיות הפ"י אך דצריך לאוקמי במומר משום קושיא דהוי פירע חובו מאיסורי הנאה והאידך שרי למישקל מהמזיק דמקלי' קלי' לי' אך י"ל דהטעם דשרי למשקל משום דאיכא דעה דאינו יכול לאסור ר כלל של חבירו משא"כ כי מוקי בשותפות בלא"ה אסיר משום מדמע ואסיר בהנאה וא"ל אע"ג דס"ל לר"י דשרי גם יין ביין חץ מדמי יי"נ המתני' ר"י לא ס"ל כן רר כת"ק דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יינ"ש והא דהא ר"י ס"ל דמב"מ לא בטיל ובודאי הוי חנ"נ והנה גם ר"י ס"ל דלא סליק היכא דנפל בתחלה מ"מ הא ר"י ס"ל אליבא דר"י דיש ברירה וא"כ שפיר מצי לחלוק ויש ברירה יא"כ כיון דכבר דכבר חלקו ממילא רשאי למישקל דמים דהא אא"א דש"ש לחד דעה משא"כ רב דס"ל אליבא דר"י אין ברירה שפיר מצי לומר דהטעם הוא כדי שיודיעו ולא ס"ל לרב תירץ רנב"י ארומיא דר"י אדר"י וא"כ קשה האיך הוא נאמן וצ"ל כסברת הפ"י דהא הוא חייב לשלם מדאיריי' ומתוך שנאמן להפסיד לעצמו א"כ שפיר אמר היינו מדמע דהא אין נאמן דלא שייך גבי' חנ"נ דהא לא ידע וא"צ לשלם ואפילו על עצמו אין מפסיד והנה באמת לדעת הראב"ד דכתב הוכחה מכאן דנאמן ע"א לאסרו אבל מ"מ הא כתב הש"ך בס' קכ"ו ס"ק כ' בשם הר"ן דהפסול לעדות אין נאמן לאיסור והנה בודאי שוגג ומזיד איירי בחד גוונא וא"כ מזיד דחייב נמי לא איירי דליכא עדים וביבמות לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ובאמת רש"י כתב לקמן דהיזק שאינו ניכר הוי רק עבירה מדרבנן מ"מ עכ"פ מדרבנן פסול לעדות ולא מהמנין לי' אך באמת עכ"פ מדאורייתא מהימן והוי איסור מדאורייתא והנה הא דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק מדרבנן דחתיכה נ"נ בש"א הוי רק דרבנן ועוד אפשר דהא לא אמרינן סליק אם לא נפלה בתחלה הוי רק מדרבנן והא ראי' לחד דעה לא אמרינן כן בשאר איסורין רק משום חומר יין נסך (ועוד אם אזלינן בתר בטיל הוי ביי"נ נמי רק מדרבנן הוא פסול לעדות א"ו דאיירי רק לענין הפסד מועט מה שצריך למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו וא"כ שפיר קשה היינו מדמע והנה אם אמרינן דלא כסברת רש"י רק דהיזק שאינו ניכר הוי אסור מדאורייתא ופסול לעדות מדאורייתא ועוד אפשר כיון דפסול לעדות מדרבנן תו לא מהימן לי' מדאורייתא דהא מ"מ הוא לא סמוך עלי' מ"מ לא שייך גבי' חנ"נ כיון דלא ידע ועוד אפשר דאפילו מדאורייתא אינו נאמן מ"מ שייך למתני גבי' חייב בתשלומין אם רוצה חדא אפשר בכה"ג ל"ש תקנה כדי שלא יהי' כל אחד לא יאמינו לו דהא מותר ואינו נאמן ועוד אפילו אינו נאמן מדאורייתא דהוי איסור דאורייתא לעשות היזק שאינו ניכר מ"מ נאמן הואיל שנאמן על עצמו כמ"ש הפ"י אך כיון דלא שייך גבי' חנ"נ כיון דלא ידע שוב גם על עצמו אינו נאמן:

והנה אפילו אם מפסיד מועט מ"מ עכצ"ל או דס"ל כרשב"ג דשרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ או דאיירי בסתם יינם דשרי אפילו לת"ק דרשב"ג דאל"כ אינו נחמן אפילו אם מפסיד מועט משא"כ אם ההפסד אינו רק מועט והוא עצמו אמר וכל ההפסד חל עליו בודאי נאמן מתיך שנאמן על עצמו כסברת הפ"י ולפ"ז מתורץ מה דקשה במה דכתבו התוס' דהמו"ל מנסך היינו שנגע בו ובאמת י"ל דא"כ היינו מדמע בשלמא אשמועינן דקי"ל בדרבה מיני' כמו דאיתא בגיטין אך לפ"ז קשה מאי קאמר מנסך אשמועינן דל"א קלבד"מ ופי' הפ"י לתרץ קו' מהר"י בן לב דה"פ דלא שכיח וא"צ לקנסו ולכאור' קשה דהא מיד שנגע חייב ובאמת א"ש דהנה רב ג"כ הטעם כדי שיודיע א"כ לא נאסר בנגיעה כיון דלאזוקי קא מכוון ועוד דה"פ דלא שכיח וה"א דבשוגג נמי חייב דלא עבדי תקנה לפטור בכה"ג על נגיעה והנה הר"ן כתב דכחשא דלא הדרא אע"ג דהוי ממילא קניא הגזלן בשינוי נמצא דחילק על סברת מהר"ם שיף ובהיזק בו מקצתו דלא קניא כתב הר"ן הטעם דדרך להיות כן והוי כמו היזקא דממיל' והנה אע"ג דאי' השתא לאזוקי קא מכוון אפע"כ נאסר ובאמת היכ' דלצעורי קא מכוין לא נאסר כלל כדאי' בחולין עכצ"ל דלצעורי קא מכוין לאזוקי אבל מ"מ רוצ' לעבוד ע"ז ג"כ וא"כ נאסר והוי רמו דגזל לאזוקי לחברי' לאכול וא"כ ה"נ הכא וקניא לפי הגבהה שיהי' חייב באחריות עי"ל דרב לטעמי' דלא ס"ל הך סברא דרב אשי דרשאי למישקל דמי מהך נכרי דמיקלי קלי וכמו שהקשה הב"י מהא דפסקינן גבי הך דינא דרב דאמר רב הו'. והמנסך שפיר מהימן לרב או דאיירי בשותפות ומתוך שנאמן על שלו נאמן על חבירו או דנאמן מכח סברת הפ"י אפילו בלא שותפות דהא במזיד צריך לשלם ומתוך שנאמן להפסיד נאמן על חבירו ובזה מתורץ הא דלא משני דשמואל לא מוקי כרב משום דלא רצה לאוקמה במומר כקושיות הפנ"י הנ"ל דהא א"כ קושיא ת"ל דחייב מכח דאסיר לפרוע חוב מאיסורי הנאה ז"א דנוקי בשותפות וא"ל דהא באמת אין אסור כלל דשרי למוכרו חוץ מדמי יין נסך אי הוי אמרינן אא"א ולכך שרי למישקל דמי ז"א דבאמת הוי היזק ניכר לענין דיקנה בשינוי מעשה חלק השותפות משא"כ ר"י ס"ל אליבא דר"י יש ברירה וא"ל הא ר"מ ספוקי מספקא לי' ובדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש הפ"י כיון דלא ס"ל לחלק בין מתנה בפירש או לא מדס"ל לר"י אליבא דר"י יש ברירה אפי' היכא דלא מתנה י"ל דעת ר"מ ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ושפיר יכול לאסור של חבירו כסברת ר"ח שמביא רש"י והרא"ש והנה היכא דהדין דבטל ברוב כיון דלא ניכר האיסור אפילו לר"י במין במינו אך דלא נתבטל בששים והנה ששים במין במינו הוא גזירת חכמים אטו מין שאינו מינו מהני אח"כ שיהי' ששים דבאינו מינו בכה"ג מותר כדאי' בש"ך לענין שני פעמים ששים ואפשר דשמואל לא ס"ל דגבי ציר אמרינן מצא מין את מינו וניער ול"א סליק אח מינו כאלו אינו:

מה שהקשה הפ"י אמאי לא מוקי רנב"י גם לר"י הטעם כדי שיודיע י"ל משום דא"כ קשה מנסך לא צריך לתקנה ובמומר לא נאסר בנגיעה אך קשה לוקי בשותפות דהדין הוא דרשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ א"כ לא קשה הא פורע חובו מאיסור הנאה דבאמת שרי בהנאה וא"ל דא"כ היינו מדמע דבאמת מנסך ה"א דקי"ל בדרבה מיני' ואי תני מנסך ולא תני מדמע ה"א דמנסך לא קניס משום דהוי דאורייתא ולא קנסו שוגג אטו מזיד כדאי' לקמן ומטעמא כדי שיודיע אבל מדמע דהפסד מועט ת"ה יודיע דהפסד מועט לא חיש לי' כדכתב הפ"י אך י"ל דבאמת נאסר בכלה משום דהוי קנה לחלק אחד ממ"נ או דהוי שלו מקודם או דהוי שינוי מעשה דהוי כמו היזק ניכר או דלא מצי לומר הכי דר' יהודא אליבא דר' יוחנן אית ל' ברירה והנה רב אית לי' אליבא דר' יהודא דאין ברירה א"ש דהא שרי למוכרו חוץ מדמי יי"ל אליבא דכ"ע דלא חל כלל איסור דאורייתא כמ"ש מהרש"ל ביבמות גבי אשת אח ומ"ה אמר רב היינו מדמע דהא לא מהימן כלל דהא דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק מדרבנן דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין מדרבנן ועוד דכתב הר"ן בשם י"א דהא דשרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק אם כבר בטל ברוב מדאוריית' רק מדרבנן לא בטל וא"כ היי רק איסור מדרבנן ולדבריו הוא פסיל מדרבנן ואינו נאמן ולר"י א"ש אע"ג דלר"מ הוי ספק ואם כבר בטל הוי אמרינן ברירה י"ל דלרב באמת הטעם לר"מ משום היזק שא"נ שמי' היזק ומצי אסר של חבירו ועוד לרב אם הי' מוקי במדמע הוי צ"ל או בסתם יינם (מדרבנן] נתערב אל יין שאסור רק בשתי' ולא בהנאה דאל"ה לא מהימן כלל והנה באמת בגזלן לא שייך דמ"ה אם נאבד אפילו שנאסר בהנאה מקודם ולא הי' שוה כלום מקודם משים דהא חייב על שנאבד השתא וא"ל הא הוי איסורי הנאה וא"כ הוי כמו היזק ניכר כדין הוא גבי שומרין דמפני מה גזלן קונה היכא דהוי היזק ניכר בשינוי מעשה דמעיקר' הוי שלימה והשתא מתה וא"כ כיון דכבר נאסר בהנאה ונפטר ממילא הוי כאדם אחר ול"ש לומר דקניא בשינוי מעשה דהא לא הוי כלל כאלו הוא בבית הגזלן והנה כיון דבשעת מעשה שנולד ההיזק לא קנה מה הוי שא"א לומר שיקנה לו השתא למפרע כיון דבאמת בשעת מעשה לא קנה כלל דהוי היזק שאינו ניכר והנה בלא"ה אין המדמע והמטמא נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אך דאמרינן פלגינן דיבורא והנה התוס' בסנהדרין ובכתובות כתבו דבדבר דרבנן שפיר אמרינן דלא פלגינן דיבורא וא"כ כיון דהא דאסיר למכור חוץ מדמי יין נסך הוי רק מדרבנן שפיר אמרינן דלא פלגינן דיבורא ושרי ובל"ה אין האוסר נאמן שהוא אוסר דהא אין אדם משים עצמו רשע אך דאמרינן פלגינן דיבורא והנה בדבר דרבנן כתבו התוס' בסנהדרין וכתובות דלא פלגינן דיבורא וא"כ כיון דהא דאסור למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו הוי רק מדרבנן ובזה ל"א פלגינן דיבורא דהא חנ"נ בשאר איסורין הוא רק דרבנן ומש"ה עכצ"ל דאין נאמן רק לאסור בשתי' והוי שפיר הפסד מעט:

והנה אם אמרינן דהפסול לעדות אין נאמן לאסור אפשר דלא שייך לומר פלגינן דיבורא דהא הטעם דלא סמוך עליו אך כיון דהקשיא הוא אמאי נאמן מל מזיד ובמזיד חייב לשלם והוי אמר נן מתיך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לא שייך לומר דא"א מע"ר דבאמת פלגינן דיבורא והנה אם נימא דבישראל מומר לא שייך לומר פלגינן דיבורא דהא הוי כמו אנוסין דצריך לפרש מה אנוסין ה"נ צריך לפרש מי הוא המנסך ועוד ניהי דבאי דרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורא מ"מ נימא מתוך שנאמן על עצמו לחיי נאמן על חבירו וכן בלא"ה צ"ל אם אמרינן גבי מנסך הא דאדם אמר ד"ש הוי רק מדרבנן אך דבאמת הטעם מכח חנ"נ וכאן לא שייך דהא הוי לא נודע ועוד אי אמרינן מכח מיגו נאמן להשים עצמו רשע כמ"ש הפ"י בכתובות בשם כמה מפרשים א"כ שפיר שייך לומר מתיך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לשלם א"ל מיגו:

והנה הפ"י כתב דמתוך שנאמן על עצמו ולכאורה קשה הא כתב הט"ז היכא דאתחזק היתרא ל"א כן וצ"ל דפליג על סברת הט"ז ונגד סברת הט"ז צריכנא לחלק בין א סיר אישות לשאר איסורין והנה אם נימא באמת הא דאדם אוסר דש"ש במעשה הוי רק מדרבנן א"כ צריכנא לתרץ על קו' התוס' בד"ה לא הוי חטאת תיובתי' תירץ אחר עפ"י סברת הש"ס בחולין סד"א כיון דאם לא שחט רק נחר וזרק דם לא משתרי ועוד ע"פ אבעי' דחולין מי מצרף והנה הלשון דר"נ הלכה למעשה יין ביין אסור משמע דהוי רק חומרא ובלא"ה אם אמרינן דהפסול לעדות אין נאמן נאסור כת' הר"ן וא"כ אם נימא דצריך לאוקמה דוקא בישראל מומר וא"כ הוי פסול לעדות ואינו נאמן וצ"ל מכח מתיך שנאמן להפסיד לעצמו ובכאן לא שייך זאת לומר מתוך דהא במדמע כיון דלא ידע ולא אמרינן חנ"נ וא"כ שרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו דהא עיקר הטעם משים חנ"נ אסור למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו והנה ישראל מומר הוי כמו מומר לכל התורה כולה והוי כנכרי דלא מהימן זולת לדעת רש"ל מהימן נכרי לאיסור ונוכל לומר אפילו לפי האמת הא דאדם אוסר דש"ש במעשה הוא מדאוריית' מ"מ לא מצי מקשה לר' יוחנן דס"ל אדם אוסר דש"ש מהמנסך דלמא באמת הוי רק מדרבנן ורבנו תקנו דשוגג פטור כדי שיודיע:

הרמב"ם פסק כאן דהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת חייב בדיני אדם כו' והקשה הראב"ד דהא אליב' דחזקי' מוקי הכי אבל לא אליב' דר"י וי"ל משום דהנה רש"י כאן ובב"ק כתב מפגל דשוחט חטאת לשם שלמים והוי לא עלו לבעלים ובאמת כוונת רש"י לאכול חץ לזמנו אך דהא הוי פסול וי"ל משום דהתוס' מקשים לקמן דר"י בדאוריתא קנים א"כ אמאי מפגל פטור בשוגג וי"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי פר ך לקמן על ר"י דר"י אדר"י אמאי לא קניס בכאן דלמא אי"ל ג"כ כדי שיודיעו אך י"ל דלפי שיטת רש"ל וא"כ בקנס במורה פטור וא"כ לר' יוחנן כיון דהי רק קנס ע"כ דאינ' עדים דאל"כ פטור מכח מודה בקנס אך דהוי באמת למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"כ עיקר הפטור הוי כמ"ש הש"ך ביו"ר דהוי הפי' דל"א לא גבי קנס הודאת בע"ד כמאה עדים וכה"ג כתב הפו' גבי אשה נודרנית בשם הראב"ד דהאכילתו שאינו מעושר דלא מהני הודאתו דבקנס ל"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ ע"כ דאיכ' עדים ונא שייך דילך ויודיעו ויודיעו אך באמת בכאן לא שייך זאת דממ"נ אם לא עשה כן וחייב כמו בעדים זוממין כיון דבדיבורא אפסיד לחבירו דנאמן וחייב מדין מוסר וא"כ שפיר חייב בהודאתו ושפיר שייך כדי שיודיע וא"כ לפ"ז קשה דהא לכאורה מה פריך לחזקי' דהא הש"ס פריך א"ה מזיד נמי כדי שילך ויודיעו ומתרץ השתא לאזוקי הא מכוון וא"כ בכאן דלא מכוון לאזוקי רק לעשות מלאכה ומ"ה פטיר כדי שיודיעו אך צ"ל דקושיות הש"ס קאי דקתני סתמא פטור אפילו אם כיון להזיק ובזה בודאי ידוע לו ואמאי בכה"ג פטור וא"כ מכאן תיובתא להראב"ד דכתב דמש"ה לא פריך לר"י דאין כוונתי להזיק רק בשביל טובה ולפמש"ל מתורץ מה דהקשה המהרש"א ואמאי לא פריך לר"י דבמזיד חייב לר"י ג"כ וי"ל דממ"נ אם לא עשה רק בשביל מלאכה שלו וא"כ הוי הטעם כדי שילך ויודיע ויהא לא שייך מודה בקנס דכיון דממ"נ חייב וא"ל דכוונתו דק להזיק ע"ז הוי שפיר פטור דהא הוי מודה בקנס דאם ירצה הוי טוען רק דהיזק ועשה מלאכה וממילא הוי משמע לטובה שלו בשלמא בשוגג צריך למטען צריך לומר דוקא שוגג הא אמר סתמא ל"א דהוי שוגג עד שיטעון ומאי דצריך שיטען לא הוי מודה בקנס וכמ"ש המ"ל בפרק י"א מהל' אישות בשם ודע דמוכח מרמב"ן דלא פטור מכח דהוי יכול לטעון כן ובכאן הוי פשיט דהא הוי כטעם דל"א הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ הוי כאילו לא טען הא לאיפוך בדבר שצריך שיטעון פטור שלו ל"א כן ובזה מקשה דוקא לחזקי' ולא לר"י ומשא"כ למסקנא דאמר אביי הכל מודים והוי גורם לגורם ופטור לאביי וא"כ במוסר שחרות פטור וכמ"ש בשם בעת"ה ודלא כרמב"ן ופ' ובדרבנן גם הרמב"ן מודה יע"ש בש"ך וא"כ גם לר"י ע"כ צ"ל דדוקא עדים וצ"ל כפי תירץ הש"ס אליב' דחזקי' ומתורץ קו' התוס' אם נוקי כרבנן הוי אמרינן דלא כאביי והוי אמרינן דהטעם כדי שיודיעו ושם לא שייך כדי שיודיע והש"ס מקשה לקמן אליב' דאביי דס"ל גורם לגורם פטור והנה בפיגול הוי הטעם מכח כדי שיודיע אע"ג דהוי לפני עדים מ"מ הי' יכול לומר לא הוי יודע דהוי חטאת וא"כ הוי עקירה בטעות וכדאי' במנחות דף מ"ט ע"א וא"כ צריך להודיע וקנס לא שייך. אך דעת רש"י כאביי וא"כ בכה"ג באמת יש לפטור מכח קנס דהא אם לא יודה מטעם השתא דאזיק הוי גורם לגורם ואך מפני מה אמרינן דבקנס מהני הודאתו משום דאין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש הפ"י בכתובות פ' המדיר בשם לתרץ הראב"ד ע"ש היטב וא"כ ה"פ דהא הוא שחט חטאת לשם שלמ' שיאכל כמו שלמים וכמ"ש רש"י לשון זה בב"ק וא"כ ממ"נ הוי רשע או דהוי שלמים ושחט לכם חטאת וא"כ אינו מרצה והוי עובר בלא יחשב ואזי מהני הודאתו ואו י"ל דהא באמת אין אדם משם עצמו רשע רק דפלגינן דבורי' ובכאן הא אין אחר יכול לאוסרו ולא שייך פלגינן דיבורי' ואלא דאיכ' עדים וא"כ לא שייך כאן כדי שיודיע ואלא דיכול לומר טעיתי וסבור דהיא שלמים וא"כ עדיין אינו מהימן לשויא נפשי' רשע ומ"ה כתב רש"י דשוחט לשם חטאת וא"כ ממ"נ לא הרצה והוו ממ"נ רשע ושפיר מהימן והנה שוגג לא טענינן בלתי טענתו וא"כ מתורץ שפר רש"י ז"ל וא"כ מתורץ הא דלא משני לר"י כדי שיודיע דהא אמרינן אין איסר דבר ש"ש ומוקי בשותפות וא"כ לא שייך פלגינן דיבורי' דהא אחר אין יכול לאומרו וא"כ ע"כ דבאיכא עדים וא"כ מסתמא כל המתניתין איירי אפילו בדאיכא עדים:

ע"ב ורמי דר"מ אדר"מ הנוטע בין בשוגג בין במזיד בשבת יקיים ובשביעית יעקור ולכאורה שם בל"ה קשה שביעית אשבת וכמו שמקשה הש"ס באמת אך י"ל דבאמת בל"ה הוי אמרינן דהוי הטעם דע"כ אסור בכדי שיעשה וא"כ בשבת הוי בכדי שיעשה מוצאי שבת וא"צ למיעקר ומשא"כ בשביעית וח"כ חם הוי למוצאי שביעית אזי הוי בשנה רביעית ערלה ולא כרם רבעי וא"כ אסור לאכול בפירות וא"כ יפסיד בשנה רביעית וזה הוי כמו קודש ומ"ה עקרינן אך דפריך מר"מ אדר"מ דמתיר לאוכלו בשבת וא"צ בכדי שיעשה ופריך שפיר ומקשה הש"ס ולטעמך היא גפה תקשי מ"ש שבח ומ"ש שביעית ר"ל דהא משכחת גם בשבת לא הוי בלא בכדי שיעשה דהיינו אם יקלע יום שלשה בשבת וכמו דאמר הש"ס אח"כ וע"ז מתרץ מפני שישראל מונין לשבתות והוי מראית עין בפני הרואים כמו שפירש"י ז"ל יע"ש היטב והנה לכאורה קשה גבי מפגל דהא הוי רק גרם לממון והוי גורם דגורם אך כיון דשחט לכתחלה וא"כ לא קאי סתמא לשחוט לשמה וא"כ הוי מעשה ואך מי יימר דלמא באמת הוא מסופק דהוי בטעות וא"כ הוי רק מחשבה בעלמ' ובזה פטור וא"כ מש"ה אם שחט שלא לשמה באמת פטור דאין מוכח דלמא הוי באמת ס"ל דכן הוא ואו באמת י"ל דעיקר הפטור היא משום דהוי באמת דלמא הוי סבור דהוי באמת שלמים ומשא"כ בחוץ למקומו ומשא"כ בשלא לשמה הוי מעשה גמור דהא דלא בעינן משום דסתמ' לשמה קאי וא"כ תו לא קאי סתמא לשמה ואו דכמו שהקשה גבי מכי שחט פורתא הוי השחיטה אח"כ הוי כמו דקטל וכמו דהקשה מני' בעלמ' ומשא"כ לענין שלא לשמה ואו דהוי ה"פ משום דלשריפה קאי והוי כל העומד לשרוף כשרוף דמי כס' התו'. אך דהוי הטעם דמי יודע זה דהא אינו ניכר דהוי חוץ וכן דהוי טמא ומשא"כ בכאן ואפ"ל דכוונת רש"י כך היא דבאמת כיון דאינו ניכר וא"כ הוי כמי גורם לגורם וא"כ בכאן ממ"נ הא הוי מעשה ועכצ"ל דאינו ניכר משום דלמא סבור כן באמת וא"כ הוי כמו גורם לגורם ע"ל פרש"י דבאמת אם אמר חטאת וישחט לאכול חוץ לזמנו וא"כ ממ"נ הי ניכר דהא הוי עכ"פ לא עלה וא"כ שפיר הוי ניכר וא"ל א"כ הוי מעשה דבאמת לענין שלא לשמה לא הוי מעשה וא"כ ממ"נ הוי לא שייך דהוי גורם לגורם דאינו ניכר אך דבאמת ניכר עכ"פ ההיזק רק דהוי א"צ לשלם לו:

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה