איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
מסכת גיטין
דף לו
סוגיא דפרוסבול פסקא הלל התקין פרוסבול תנן התם פרוסבול אינו משמט וכו' עד סוף הסוגיא והנה המפרשים ז"ל הקשו על הרי"ף שפסק לדרי עלמא תיקון ובאמת דבר זה אבעי' דלא אפשטא ומנ"ל להרי"ף לפסוק בפשיטות לדרי עלמא התקין תו הקשו התוס' ז"ל דאמאי לא תירץ רבא דהפקר ב"ד הפקר תיכף לעיל כי מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא משמט כו' תו מקשים על שיטת ר"ת ז"ל שאמר דתקנת הלל הי' דלאחר חורבן ותמהו עליו כולם כאחד דמה הי' לו להלל לחוש לדורות הבאים אחריו הם יחושו לעצמן תו מקשים עליו ניהו דמצינו דידעו שבה"מ יחרב מ"מ האיך ידעו שאח"כ יתקנו רבנן דאעפ"כ תשמט שביעית אשר ע"כ תיקן פרוסבול והנה קושיא באמת לא קשה דכבר ידע מחורבן בית ראשון אשר ג"כ נהג אח"כ שמיטה מדבריהם אמנם הראשונות צריכות לפני' ונ"ל כל הנ"ל וראשונה אתרץ מה שמקשה הב"ז (ברכת זבח או ב"י) על הרי"ף ז"ל פ"ק דמכות דהב"י רצה לומר לפי דעת הרי"ף במלוה את חבירו לעשר שנים דשביעית משמטת והוכיח הוא מדבריו ז"ל דאין דעתו כן דהא הביא המתניתין דאומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' וכו' והנה הש"ס מקשה התם מזה למ"ד דמכאן ועד עשר שנים משמט כולהו נמי בעי שלומי לי' ומתרץ התם במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד והרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה ואם הי' בדעתו לפסוק כמ"ד מכאן ועד עשר שנים משמט הי' לו ג"כ לפרש דמתניתין איירי דוקא במוסר שטרותיו להב"ד ע"כ דסובר דמכאן ועד עשר אינו משמט ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה דאמאי צריך לאוקמה במוסר שטרותיו הא אמרינן לעיל באומרין מעידין אנו באיש פלוני שגירש אשתו ולא נתן וכו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ואע"ג דאח"כ ע"כ או מת הוא או היא וא"כ ע"כ או כולה בעי להפסידו או לא כלום רצו להפסידו אעפ"כ אמרינן ישלמו טובת הנאה. דהא רשעת מעשה הי' שוה לו כך וא"כ ה"נ הלא יש ביד המלוה למסור שטרותיו וא"כ גם כשירצה למכרו יתן לו הלוקח כל דמי שטרו דהא גם בידו הוא למסרם לב"ד ולתרץ זה נ"ל כך דהנה התוס' כתבו דמוסר שטרותיו ופרוזבול תרי מילי נינהו ומוקי הכא הש"ס במוסר שטרותיו לא בפרוזבול והנה באמת קשה דאמאי לא מוקי הש"ס בפרוזבול אמנם נראה דע"כ לא מצי לאוקמה בפרוזבול דהא אמרינן בש"ס דפרוזבול לא כתבינן אלא ע"ג קרקע והנה התוס' פירש הטעם דע"כ מש"ה כתבינן דאמרינן כל העומד לגבות כגבוי דמי משא"כ הינא דלית כאן קרקע לא שייך זה וא"כ היכא דהלוה לעשר שנים ע"כ ג"כ לא שייך טעם הנ"ל דהא קודם עשר לאו זמנו הוא ואח"כ כבר השמיטתו שביעית ולא שייך לומר כגבוי ע"כ לא מהני פרוזבול. ע"כ מוקי הכא במוסר שטרותיו לב"ד ובהיות כן קשה לי דהא פסקינן בש"ע ס' מ"ג היכא שהוציא שטר על חבירו ואין כחוב בו זמן הפרעון וטען המלוה שכבר הגיע זה"פ והלוה טוען שיש לו עוד זמן המלוה נאמן (ובמשכון ל"ק דאיירי דאיכא עדי מסירב ועידי ראי' דלא מהימן להמלוה) וא"כ הכא כיון דיש להמלוה שטר א"כ גם בלא העדים נאמן הוא שהגיע זמנו להיתפרע ומאי בעי העדי' להפסידו ע"כ מיירי הכא דהשטר אינו מקוים ויש לו מיגו דמזויף והנה הר"י מטראני הקשה בתשובת שאלה אמאי פסקינן בש"ע ח"מ היכא דמחולקין בזמן הלוה נשבע שבועת היסת אמאי לא יתחייב שבועה דאורייתא דהא שוה הרבה במי שירצה ליקח על זמן יותר שיפרע אח"כ ותירץ מה שתירץ עכ"פ יוצא לנו מזה דמה שמודה לו שחייב ליתן לו אחר זמן הודאה מחשב הואיל גם עתה שוה הוא למכור בשוק ולפ"ז מה מיגו יש לו כאן דאם יטעון מזויף הוא א"כ לא ישלם כלום והתוס' כתבו דמודה מקצת לכופר הכל גם בממון לא חשוב מיגו (לזכרון כי א"י מקום הג"ה זו) (ואפי' לו קרקע דאינו חייב ש"ד מ"מ לא הוי העזה) וא"כ הוי מיגו דהעזה כאן וא"ל דאמר דאעפ"כ חייב לו בלא שטר ז"א דבלא שטר וא"כ ודאי ישמטנו שביעית דפרוזבול לא מהני כמ"ש ושטר אין לו למסרו לב"ד וא"כ ג"כ הו' כופר הכל והוי מיגו דהעזה (ואם יתן לו שטר השתא מ"מ הוי מיד כופר קידם שמגיע השטר ביד המלוה ומי יודע אם ירצה המלוה ליטול ואי דלא ניחא לי' דליפשו שטרא דלמא יקיים השטר חוב הראשון וכמו גבי שכירות גבי עדים דלמא ימצא המערער עדים ואם יודה דמחויב ליתן לו שטר הא פטור דכיון דבע"ד טוען דכבר נתן לו שטר וא"כ פטו' תו מליתן לו ש"ח והוי כמו דהודה בחיטין והודה בשעורין דפטור שעורין דהודה התובע) (והלוה אינו רוצה רק לשלם לזמן עשר שנים ובזה חפץ יותר וכמ"ש התוס' בכה"ג בב"מ) אמנם נראה שכתוב בשטר זמן הפרעון י"ב שנה וטען המלוה שכבר עבר כל הזמן ולא נשאר רק שלשים יום והלוה טוען עדיין לא עבר רק ג' שנים ובכי האי גוונא המלוה אינו נאמן דכאן לא שייך לומר סתם הלואה שלשים יום כיון דידעינן הזמן ואינם מחולקין רק במה שעבר וכן משמע מהט"ז דלא כהש"ך וא"כ לפ"ז קשה דהא לפי דברי המלוה כבר שמטתו שביעית שעברה וא"כ כך קושיות הגמרא דאם מיירי במלוה ע"פ א"כ שביעית תשמיטנו וכולה בעי שלומי ואי מיירי בשטר והטעם הואיל ובידו למסרו א"כ קשה מ"ש לעיל דהא המלוה נאמן וכמבואר ע"כ מטעם מיגו ג"כ ליתא כמ"ש וא"כ ע"כ מיירי כמ"ש ומחולקים במה שעבר וא"כ לדבריה מלוה כבר שמטתו שביעית וע"ז משני במוסר פירוש בשביעית העבר מסרם לב"ד וא"ש.
והנה לכאורה קשה דהא אמרינן היכא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דאומדנא דמוכח הוא ומהני גם במטלטלין למקצת פוסקים וא"כ בהלוה את חבירו לעשר שנים ודאי אומדנא דמוכח הוא שהי' בדעתו שלא תשמיטנו שביעית והוי כהתנה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית דאינו משמט ואמאי אמרינן כאן דמשמט אמנם נראה דלא קשה היכא דידע שיש בו אונאה לא אמרינן כיון דידע מחיל כיון דמ"מ המקח קיים אמרינן דסמך ע"ז שיחזיר לו אונאה ודוקא ביתר על שתות דהויא ביטול מקח שייך לומר הואיל ד דע נתרצה אבל באונאה הוי כמ"ש וא"כ לפ"ז ה"ל ל"ש לומר דאומדנא דמוכח הוא שאינו רוצה שישמיטנו שביעית די"ל דבדעתו אם ירצה ששביעית ישמטנו לא ילוה לו על זמן ארוך רק ע"ד שיפרע לו קודם שמטה וא"כ אח"כ יועיל גם פרוזבול אמנם לפ"ז קשה הא י"ל דאיירי במלוה ע"פ או במלוה בשטר ושפר אית לי' מיגו דא"ל כמ"ש דאם יכחיש השטר ישמיטנו שביעית ז"א דהא ממ"נ יועיל אח"כ פרוזבול או דהויא כתנאי שלא תשמיטנו או שיפרע לו מקודם והוי שפיר כגבוי ומהני פרוסבול והדרא קושיא לדוכתא כמ"ש אך ז"א דהא הש"ס אזל אליבא דשמואל ובעי לאוקמי' כר"מ דמתנה על מיש בתורה ח"ב רק דהכא לא ודאי מיעקר דהא אפשר שישלם קודם שביעית משא"כ לפמ"ש הוי התנאי או שאינו מאריך הזמן כ"כ או שלא תשמיטנו שביעית וא"כ התנאי על המעשה והוי ודאי עקר ולא מהני התנאי משא"כ הרי"ף זצ"ל בדבר שבממון תנאו קיים ולית לי' האי חילוקא בין ודאי עקר או לא תו לא צריך לאוקמי במוסר שטרותיו רק כמ"ש במלוה ע"פ וכמבואר או במלוה בשטר ג"כ הואיל ובידו לכתוב פרוזבול ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיות התוס' הכא דאמאי לא אמר רבא תירוצו תיכף לעיל גם שמקשים על ר"ת שהבאתי לעיל דהנה הרמב"ן הקשה מאי צריכא התקנה דפרוזבול הלא יוכל להתנות שלא תשמיטנו שביעית והנה לפמ"ש י"ל דהוצרכו משום מלוה לעשר שנים דודאי עקר כמ"ש לעיל דאלית"ו התנאי על גוף המעשה הוא והוי מתנה על מש"ב מש"ה הוצרך לתקן פרוזבול ולפ"ז תיקן בזה ג"כ לדרי דידי' דלפ"ז יועיל ג"כ תנאי וא"ל דודאי עקר ז"א דדילמא יחרב המקדש ויועיל אח"כ פרוזבול (או דעכ"פ יגלו הישראל ולא ישאר רק בירושלים ולא יגלו כל יושב' ואין משמט שביעית) וא"כ לא הוי ודאי עקר ומהני תנאה ושפיר הואיל לדרי' ומתורץ קושיית התוס' דשפיר בעא הש"ס אם לדרי' תיקן או לדרי עלמא ולפ"ז מתורץ נמי קושיות התוס' על רבא דלא משני תיכף לעיל ואתרץ נמי קושיות הרמב"ן ז"ל דאמאי לא תקנו שיתנה די"ל כך דהנה פסקינן דגם לענין דאקני אחריות ט"ס הוא והטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי היוצא מזה דלענין דאקני נמי שייך ממנעי להלות והנה התוס' כתבו דלדידן דאנקי לא עדיף מדשב"ל לר"מ לענין מכירה (ולענין חזרה קודם שב"ל גם לר"מ כתב הריטב"א דאין יכול במעכשיו לחזור (מי) ואעפ"כ צריך שיהי' בשעת מעשה ראוי לקנין) והנה הש"ס מקשה לר"מ יכיר ל"ל פירוש כיון דיכול ליתן מתנה אע"ג דלא בא לעולם עדיין וא"כ תמיד יוכל ליתן במתנה למי שירצה ומתרצינין בנפלו לו כשהוא גוסס וכתבו התוס' הטעם דלר"מ לא מצי מקנה רק היכא שאחר שיבוא הדבר לעולם יוכל להקנות משא"כ בנפלו כשהוא גוסס כיון דאז לא יוכל להקנות גם מקודם אינו מועיל הקנאה לפ"ז הוצרכו לתקן פרוזבול על הנכסים שיקנה בשביעית דהרא"ש פסק דכל שביעית אע"ג דאינו משמט רק בסוף מ"מ אינו רשאי לתבעו רק דאם נותן לו א"צ לומר משמט אני והרמב"ם פסק גם היכא שהתנה עמו שלא יגוש בו אעפ"כ שביעית משמטתו אע"ג דלא קרינא בי' לא יגוש אעפ"כ אם תפס מהני ושפיר קרינא בי' לא יגוש הרי דגם על הנכסים קרינא לא יגיש לפ"ז הנכסים שיקנה בשביעי' לא יועיל התנאי דהא דאקני הוא ואז בשביעית ודאי דלא מהני דאז ודאי עקר וא"כ וא"כ לא יוכל אז לחייב עצמו גם מקודם לא מהני ע"כ הוצרכו לתקן פרוזבול והנה באמת פסקינן דמעמש"ב תנאו קיים גם היכא דודאי עקר וא"כ ליתא למ"ש אמנם קי"ל בדרבנן עשו חיזוק יותר ולא מהני היכא דודאי עקר לפ"ז שפיר פריך מי איכא דמדאורייתא משמט פירוש וא"כ מועיל תנאי כמ"ש ע"כ משום דרבנן הוא ועשו חיזוק יותר ולא מהני היכא דודאי עקר ולפמ"ש מתורצים נמי דברי הרי"ף ז"ל דלכאורה קשה קושיות התוס' על ר"ת דהא ע"כ לדרי עלמא תיקן אמנם לפמ"ש א"ש כמ"ש לעיל דמועיל גם לדרי' דידי' בהלוה לעשר שנים כמבואר משא"כ הרי"ף ז"ל דהוכיח בהלוה לעשר שנים לא מהני פרוזבול כמ"ש א"כ על כרחך א"א לפרש כן ומה גם דהוא לא מפליג גם בדרבנן אם ודאי עקר ואעפ"כ מועיל התנאי וממ"נ אם ודאי עקר לא מהני א"כ ל"ש לעשר שנים בשום גוונא (כמ"ש לעיל דלא שייך כגבוי) ואם ודאי עקר נמי מועיל תנאי א"כ פרוזבול לא צריך ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דלדורות הבאים אחריו תיקן ולענין קושיא דיתנה צ"ל כתירוצם ושל המפרשי' ז"ל ושפיר מוכח לדרי ענמא תיקן:
והנה לפמ"ש יתורץ נמי קושיות הראב"ד על הרמב"ם ז"ל פרק ט' מהל' שמיטה שאמר שם וז"ל שחט את הפרה וחלקו ע"ד שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית ונתעברה אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים וכו' וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א אשתמיטתי' מה דאמר בירושלמי וכו' והוא בעצמו פסק דהקפת חנות אינו משמט ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם נתן טעם על הקפת חנות דאינו משמט וכתב שסתם הקפתם לזמן ארוך הוא ולא קרינא בי' לא יגוש והנה לכאורה קשה הא הוא בעצמו כתב הבאתי דבריו לעיל היכא שהתנה שלא יגוש בו אעפ"כ משמט וא"כ ה"נ דכותי' דודאי גם בהקפת חנות מהני חפיסה וא"כ אמאי לא משמט אך נראה דכך כיונתי הואיל והדרך להקיף על זמן ארוך והוי אומדנא דמוכח שאינו רוצה שתשמיטנו שביעית דלענין מה הלוה לו הוי לי' ליתן במתנה) וא"ל דהיכא מוכח דהא י"ל דיהי' בדעתו שיכתוב פרוזבול י"ל הא כתבו המפרשים הטעם באין לו קרקע דאין כותבין פרוזבול (ועוד י"ל דהוי כמאן דגבו ו"ע ל"ש כמאן דגבוי דמיא) הואיל דלא שכיח להלות למי שאין לו קרקע לא חשו רבנן לתיקון העולם וא"כ ה"נ כיון דבלא חקנתם אומדנא דמוכח הוא שאינו רוצה שישמיטנו שביעית וא"כ אדרבא לא רצו חכמים לתקן כדי שיהי' אומדנא דמוכח ולא יהי' נעילת דלת והנה לפ"ז מתורצים דברי הרמב"ם ז"ל דהנה פסקינן בש"ע הירא דאמר יודע אני שיש בו אונאה אבל א"י כמה לא הוי מחילה והטעה דלא ידע כמה מחל והנה עתה נבין כאן דהי' סוברים דכבר כלה שנת השמיטה וא"כ הלוה דנתרצה שלא ישמיטנו שביעית היינו אם יהי' בידו שבעה שנים עד שביעית הבא וא"כ הוי כהאי דחנן כיצד שמין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהי' אלף זוז בידו בין מכאן ועד ל' יום או מכאן ועד עשר שנים וא"כ כאן נתרצה לו הלוה לשלם לו אחר שבעה שנים דאינו שוה כל כך והשתא שיהא תיכף שמיטה דשוה יותר ע"ז לא נתרצה ואינו מועיל אף דעכ"פ כל דהוא מחל לו הואיל ולא ידע כמה וכמ"ש לענין אונאה וכן הוא לענין דיני אסמכתא וא"ש (והואיל שעסוק אני באותו ענין אכתוב ג"כ מה שקשה לי על הסמ"ע דפי' הטעם באונאה הואיל ולא ידע הוי דבר שאין לו קצבה וז"א דהא הרמב"ם פסק במזונות אשתו מהני תנאה והתם ודאי הוי דבר שאין לו קצבה):
והשתא נבוא לתרץ דברי הרמב"ם שכתב ג"כ דפרוזבול לא מהני רק בשביעית בזמן הזה ולא בשביעית מדאורייתא ונ"ל לפרש טעמו כך דלכאורה קשה אמאי תקנו פרוזבול הלא יוכל ביום האחרון דשביעית למחול לו שלא לתבעו מקדם וא"כ לא קרינא בי' לא יגוש. אמנם י"ל מ"מ במה יתרצה לו זה וא"כ לא יועיל מחילה ואע"ג דפסקינן מחילה א"צ קנין מ"מ י"ל הטעם הוא כמ"ש התוס' בקדושין גבי עבד עברי דאמרינן התם אי ס"ד אין גופו קנוי לו לימא לי' באפי בי תרי כו' וכתבו שם התוס' להוכיח מזה דמחילה א"צ קנין ודחו די"ל הכא והעבד מוחזק בעצמו א"כ זוכה בגופו כו' אמנם להר"ת נראה דגם בהלואה שייך זה דלדבריו בהלואה עיקר שיעבידו הוא על גוף הלוה כו' וא"כ כשמוחל לו זוכה הלוה בגופו ומהני שפיר אך לפ"ז ל"ש לומר כאן דימחול לו דהוא לא ירצה לזכות בגופו ע"כ תקנו פרוזבול אמנם עדיין אינו מספיק (דהא בלא הך סברא דצריך להחזיק בעצמו בודאי מהני מחילה אע"ג דלא מרוצה הלוה וכמ"ש הרשב"א אך לפי ס' התוס' דמחילה אינו מועיל רק במה שמחזיק בגופו) דהנה הרשב"א בגיטין דף ע"ה הקשה למ"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה הא בגט נמי כתב ונתן והעיקר אצלינו דמגורשת בע"כ אלמא דנתינה בע"כ שמי' נתינה ותירץ דהתם ל"ש נתינ' בע"כ דהא הבעל אינו משועב'לה (צ"ל אך היא) משועבדת לו וא"כ יכול הוא לגרשה מעליו אם אינו רוצה ומהיכי תיתי לא יוכל להשליך מעליו שיעבוד גופה אשר לו עלי' משא"כ בחוב וכה"ג דלוה משועבד למלוה לא יוכל לסלק שיעבוד שיש לחבירו עליו בע"כ של חבירו והנה לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי תקנו פרוזבול הלא יוכל למחול יום אחד קודם סוף שנת השמיטה וא"ל דזה לא יתרצה הא גם בכאן אין המלוה משועבד ללוה להלוה רק הוא משועבד לו ויכול לסלק שיעבודו ע"כ(לקמן והנה באמת שייך כאן) אמנם נראה דלא קשה מידי דהנה פסקינן בש"ע היכא דמקדשה בכסף הקנוי לו דרבנן לא הוי רק קדושין דרבנן הואיל ומן התורה לא קנה והנה באמת כאן בל"ז לא קשה דאע"פ דהלוה אין לו על המלוה שיעבוד כלל מ"מ אם אינו רוצה הלוה לקנות בגופו מ"מ אינו קונה וא"כ תו גם מחילה צריכה קנין אך דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דהא אמרינן בש"ס גבי עבד כנעני בכסף ע"י אחר פי' אם אחרים נותנים כסף בשבילו יצא לחירות אע"ג דהוא אינו רוצה לקנות בעצמה מ"מ כל שקבלת רבו גרמה לו פי' הואיל דהוא קבל הכסף יצא לחירות וא"כ ה"נ דכבר הוכחתי מש"ס דקדושין דגם שטר שכותב על דמיו כסף מקרי כמר דאמרינן החם אי לימא דכתב שטר על דמיו היינו כסף וא"כ ה"נ דכוותי' דהא מכיון שמוחל לו א"כ ע"כ בעי לשלם לו אחר שביעית ולא ישמיטנו שביעית וא"כ הוי כמי כסף כיון דיוכל לגבות שטרו אמנם לפמ"ש לא קשה דהא מדאורייתא אין השביעית משמט וא"כ לא קנה הלוה דאוריית' דהא אין להמלוה כסף דשביעית בל"ז אינן משמט רק מדרבנן קנה ואע"ג דיש לו כסף דרבנן מ"מ לא קנה מן התורה כמו לענין קידושי אשה שהבאתי וא"כ לא קנה רק דרבנן וא"כ מ"מ יועיל תפיסה] והיכא דמהני תפיסה כתבתי לעיל בשם הרמב"ם דקרינא בי' לא יגוש ומשמט] דהא לענין תפיסה לא תקנו רבנן דהא מדאו' לא קנה כלל רק דרבנן ורבנן לא תקנו רק שלא יצטרך לשלם לו משא"כ בתפס כיון דהוי קום ועשה אי אמרינן שהלוה תו יפקיע ממנו מה שתפס ואע"ג דקנה מדרבנן בתפס לא מהני הקנין משא"כ אי אמרינן שמיטה דאוריית' א"כ הוי כסף מן התורה ולא הוצרכו לתקן פרוזבול כלל וההתא אתרץ ג"כ מה שמקשים על ר"ת ז"ל שהבאתי לעיל דלכאורה קשה כמ"ש לעיל דהא מצי למחול לו וכמבואר אמנם באמת פסקינן בש"ע היכא דיש לו שטר על חבירו לא מהני מחילה בלא קנין והטעם דכל העומד לגבות כגבוי דמי והנה זה דרבנן דשיעבודא לאו דאורייתא רק דרבנן ושפיר מהני פרוזבול וא"ש ולפ"ז מתורץ נמי הרמב"ם דלעיל בהקפת חנות ושפיר פסק דשביעית משמטתו דלכאורה קשה על הטעם שכתבתי לעיל דאומדנא דמוכח הוא מנ"ל דכך הי' דעתו דילמא הי' בדעת כאשר יבוא יומו האחרון ימחול לו אמנם נראה דמ"מ איני משמט דהנה פסקינין בש"ע ח"מ סי' ר"ט היכא שאמר לחבירו שדבר זה יקנה עבור ואח"כ קנה חבירו דאמרינן כאשר הבטיחו עשה וקנה עבורו וא"כ ה"נ אם נאמר דהי' בדעתו שימחול לו אמרינן נמי דמסתמא מחל לו ושפיר אינו משמט משא"כ כאן הואיל ולא ידע כלל שהיום עדיין שביעית א"כ לא חשב כלל למחול לו ושפיר משמט ואתי הכל שפיר ודו"ק:
והנה כללא דמילתא דהא יכול להתנות שלא תשמיטנו שביעית רק בדאו' מהני תנאי ובדרבנן לא מהני תנאי ואין מועיל פרוזבל ומתורץ קושיא על הרמב"ם דמ"ה כתב אם הוי רח מדרבנן מהני:
דף לז.
תוס' ד"ה שאני משכון דקני לה מדר"י וא"ת והא ר"י לא אמר רק במשכון שלא בשעת הלואתו כו' ונ"ל וראשונה אתן טעם החילוק שכתב הש"ך בסי' ע"ב) בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו והוא דבשלמא במשכנו שלא בשעת הלואתו כבר ידעינן דאין לו להיפרע רק מאותו משכון משא"כ משכנו בשעת הלואתו עדיין לא ידעינן דלמא יסלק לו ממקום אחר. והנה לכאורה קשה לי מאי משוי הש"ס משום דתפס הא אמרינן בגמ' מב"מ ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבה דמי תו לא הוי רק תביעת ממון וחשוב להוציא וא"כ ה"נ מאי מועיל תפיסתו הא ע"כ צריך להחזיר לו וא"כ לא הוי רק ת"מ והוי להוציא דהנה התוס' דף ע"ה הקשו בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב פשיטא דהוי פרעון וי"ל דוקא בעלמא הוי פרעון בע"כ מה שאן כן דמפסיד ע"י הפרעון אמרינן נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וא"כ לפ"ז י"ל שפיר תפס וא"ל דהא ע"כ צריך להחזיר וליקח המעות ז"א דהא יוכל לומר איני רוצה לקבל הפרעון דע"י זה יבוא חוב לידי דהא יהא צריך לומר משמט אני וא"כ כיון שהוא לחובתו אינו מועיל חזרה בע"כ אמנם ז"א דהא עכ"פ לא יוכל למכור המשכון [גם לא לגבות המינו כמ"ש הש"ך סי' ס"ה וסי' ע"ב דזה מקרי להוצי'] וא"כ תו (מהני) גם עתה ולא הוי לחובתו במה שפורע לו אמנם י"ל כיון דעכ"פ י"ש' א'ר ל"ו (א"י תיבות הללו) כאשר הי'. והנה כמו שלא בשעת הלואתו אע"ג דאין רשאי להשתמש מקרי קנין וא"כ מצינו במקום דא"צ לחזור מקרי קנין וכה"ג כתב בס' פ"י דוה מקרי מוחזק ולא להוציא כמ"ש הש"ך סי' ס"ה וסי' ע"ב וא"כ יוכל לבוא לב"ד ויפסקו לו דשפיר יחזיק בו וא"כ הוי שלא בשעת הלואתי וכיון דעכ"פ אינו צריך להחזירו תו לא שייך לו' ארעא כיון דלגוביינא דהא א"צ להחזיר והוי משכון שלא בשעת הלואתו וא"ש משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דפי' הרשב"א דלא אכל פרות בשביל הלואה וא"כ מש"ה כיון דאין יכול לגבותו וא"כ לא הוי פסידא וצריך ממ"נ לסלק ממנו וא"כ באמת אם אמרינן דדוקא משכון שלא בשעת הלואתו ס"ל דבאמת במשכנתא בנכייתא לא משמט וכמ"ש הרשב"א ומהלוהו ודר בחצירו ל"ק כדלעיל ובזה מיושב שפיר חירץ הרשב"א דבאמת הוי ספק אם דוקא שלא בשעת הלואתו או בשעת הלואתו ג"כ ורק מהלוהו ודר בחצירו ל"ק ואו י"ל משום דבאמת דהא דנתן הלוה למלוה פירוש כ"ז דלא יסלק לו מעות הוי אסמכתא וכמו דהדין אם אמר אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא הקרקע כולה שלך דהוי אסמכתא אך באמת הא מעכשיו מסלק אסמכתא וא"כ דמעכשיו מקני לי' פירות ולא הוי אסמכתא אך הא הוי הטעם דמ"ה מסלק באמירה מעכשיו דין אסמכתא במשכנותא אע"ג דלא מהני בעלמא משום דבלא"ה משועבד לו וא"כ הך פירות דהוי לבתר שמיטה זה לא הוי משועבד לו דהא מפקיע שמיטה ולא הוי משועבד וא"כ לא מהני משום דהוי אסמכתא וא"כ מ"ה לא נקנה פירות למלוה וא"כ תו לא מצי למיגבי מהפירות ועל הקרקע א"א לגבות מינה דהוי להוציא ולא יגבה לא מהני למלוה ולא הוי הפסד למלוה וא"כ מ"ה משמט ומשא"כ במשכון מטלטלי ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל (והנה כמ"ש הפוסקים לחלק בין משכון מטלטלין דכיון דהוי בלא"ה משועבד, וכן וכן חילקו בין קרקע בהלואה דמהני מעכשיו כן החילוק להרמב"ם דמ"ה אפי' בלא מעכשיו מהני לענין פירות דלא הוי אסמכתא הואיל דבל"ה משועבד:
תוס' ד"ה ואי משום גילו דעתא פלוגתא אביי ורבא הייני לפי ס' אביי אבל רבא קאמר לעיל אטו לבטלו גיטא קאבעי וי"ל משום דהנה הפ"י כתב בכתובו' דאפילו אם הוה אונס עכ"פ אם הוא בלא"ה לא רוצה לקיימו התנאי אפילו אם לא אירע לו אונס וא"כ באמת הוי גט וא"כ דאם התנה אם לא יבוא אי לא אינסבי אי נסב ואירע אונס בתוך הזמן והוא אמר קודם כלות הזמן דעדיין אפשר לעשות הדבר כשיסלק האונס דאין רוצה בלא"ה לבוא או ליכנס הוי גיטא מעליא והנה הא כ"ז דיכול לקיים התנאי הוי הדין דמצי לומר להוי גיטא בלתי תנאי וא"כ לכאורה אפילו האמת דרוצה לקיימו התנאי עכ"פ הא חזינן דלא ניחא לי' בגיטא דאם הוי ניחא לי' אפילו לפי דעתו דהוי מקיים התנאי מ"מ הא עדיין בידו לומר דהוי הגט אלא דאין ניחא לי' הגט דהא בודאי אם רבא אמר דגילו דעת מהני ע"כ הוי עדיין בשעה דאמר קודם הזמן שיש עדיין בידו לבטל הגט וא"כ לא ניחא לי' הגט אך דבאמת הוי הפי' דהוא רוצה לעמוד על דיבורו הראשון דמסתמא אמרינן דרוצה לקיים האמירה הראשונה וכמו דאמרינן בש"ס דניחא לי' לעמוד בדיבורו וא"כ אם הוי סבור דזה קיים התנאי שפיר הא ל"ה לא רצה וא"כ בכאן הא באמת הוי אונס גמור ובאונס אמרינן דכוונתו לא הוי על האונס כך דאם הוי ידע לא ניחא לי' רק דחכמים אפקיענהו משום צניעות ומשום') וא"כ לא שייך דרוצה לעמוד בדיבורו ומשא"כ בפסקה מעברא) וכלל בכלל דיבורו כ"ז דלא התנה:
הרמב"ם פרק א' מהל' גירושין הלכה י"ג ומנין שיתנה לה בפני עדי' הרי הוא אומר עפ"י שני עדים או שלשה עדים יקום דבר וא"א שתהא זו היום ערוה והבא עלי' במיתות ב"ד ולמחר תהי' מותרת בלא עדים וי"ל דכוונת הרמב"ם לתרץ דקשה גבי שני יוסף בן שמעון דנותנין לכל א' וא' שני גיטין קשה לפי דכתב הר"ן בגיטין דף מ"ב דכיון דצריכין שני גיטין דהוי אמרי' דלא מהני וא"כ גם בכאן דכיון דעדי מסירה לא ידעו וא"כ רק בהנך שני גיטין וא"כ הוי כמו שם להר"ן וכן קשה דלהרמב"ם לא בעינן מוכח מתוכו לר"מ דמהני עדי חתימה ומוכח כן מקושיות התוס' וקשה דאמאי דהוי נותן הגט הא להרמב"ם הוי כמו עדי מסירה הא לא ידעו רק דהאשה עצמה אח"כ נאמנת אם אומרות גרשתני ואמר דבעלה יוסף בן שמעון גרשה ורק דלא יהא גט מסייע ואמאי מהני וכן כתב גבי מחצה על מחצה ועדים גופא מסופקים אמאי מהני הא העדים לא ידעו אך מתורץ דהנה הפ"י כתב בקדושין דף ס"ג פ"ב דהיכא דבל"ה הוי ספק מהימן ע"א וא"כ זהו כוונת הרמב"ם דדני אהה היכא דהוי חייב מיתה וא"כ כיון דבלא"ה הוי ספק אזי א"צ העדים וא"ש ומתורץ לשון הרמב"ם דלעיל ועוד מוכח כן לקמן דף צ"ה פ"א שם ומתורץ ג"כ קושיא עפ"י סברא זו של הפ"י וכן כוונת הרמב"ם:
דף לג
הרבה יש לתמוה בסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות גירושין פ"ו דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל גבי שליחות אמרינן דבטלה כולה ופסק דבדיעבד מהני ביטול זה שלא בפני זה אבל לכתחילה א"י לבטל זה שלא בפני זה י וקשה עליו טובא חדא מאין הוציא לחלק בין שליחות לעדות ואדרבה מהש"ס מוכח להדיא היפוך דבריו דפרכינן מאמר לשנים דכי כולכם דמי ואעפ"כ א"י לבטל זה שלא בפני זה ומתרצינן הכא במאי עסקינן בעד הולכה הרי להדיא דגם בשליחות אמרי' לרבי דלא בטלה כולה ') (תו דללישנא קמא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה גם בעדות אמרינן בטלה כילה הרי להדי' סתירות דבריו) תו קשה אמאי לא יוכל גם לכתחילה לבטלם זה שלא בפני זה לדבריו דלא אמרינן בטלה כולה לתרץ כל הנ"ל אכתיב מה שעלה על דעתי לפרש בדברי התוס' לעיל ע"א ד"ה ואפקעינהו רבנן לקדושין וז"ל וא"ת א"כ יחפה על ב"א כו' עד אי ידעינן שלכך מתכוון לא מפקעינן ולכאורה תימה דאכתי מנא ידעינן שלכך מתכוון אמנם יבואר זה על נכון דלכאורה בלא"ה לא קשה מידי קושיא הנ"ל דהנה הר"י קורקס פסק במי שעשה שליח להפריש תרומה בעדו דלא אמרינן לכ"ע אתי דיבור ומבטל דיבור כיון דע"כ צריך להפריש רק דאינו רוצה שהי' יפריש ע"כ אין כח בדיבור האחרון לבטל הראשון וא"כ אזלא תמיהות התוס' דהכא כיון שזינתה ע"כ מוכרח לגרשה וא"כ הוי כמו תרומה דאינו מועיל דיבור האחרון לבטל הראשון אמנם יש בזה שיטות ומשמעות התוס' באם שרוצה לפרוש ממנה בלא גט רשאי (אך הר"ן פליג על זה וס"ל דלא מהני הפרשה רק צריך לגרשה בגט) וא"כ הקשו שפיר אמנם לקמן ק' דאמרינן התם ר"י אשקלי' גיטא לחתני' דר"י ובטלי' כו' עד אמר לסהדי כו' וא"כ התם כיון דסי' מן הכופין אותם לגרש ומאי מועיל ביטולו דהא הוי' ממש כדינו של הר"ק אמנם י"ל דהר"ק לא אמר אלא בתרומה (דהשתא עכ"פ תרומה ומה לי זה יהי' תרומה או זה) דמן הסתם אמרינן דרוצה להפריש מש"ה אין מועיל דיבור האחרון כלום משא"כ הכא מתחילה לא רצה כלל לגרש ') וא"כ בכלל דיבורו שלו לא נכלל כלל אונס דלא שכיח ומשא"כ בפסקא מברא דהוי אונס דשכיח נכלל בכלל דיבורו ורוצה מ"ה לעמוד במה שנכלל בדיבורו הראשון:
') ובאמת לא איפשט האיבעי' ואפי' דרבנן סברי לא בטלה כולה גם בשליחות דהא לתירץ קמא ע"כ רבי ס"ל דגם בשליחות לא בטלה מכח ברייתא דאמר לשנים וגם לתירץ דאבעית אימא מנלן דפליגי בזה רק דכפי אותו א"כ גם השתא אמרי' דאינו רוצ' לגרש כלל השתא ושפיר יכול לבטל ולפ"ז גם התוס' מקשים שפיר ואצ"ל למ"ש לעיל ובהיות כן גם תירוצם אתי שפר דכך כוונתם דודאי לא יועיל הביטול כיון דע"כ מוכרח לגרשה וא"ל כמ"ש דיאמר שאעפ"כ אינו רוצה לגרשה ומאי בדעתו שתהי' אשתו הא ודאי לא יוכל להיות דהא אפקיעו רבנן לקדושין אך דיאמר אדרבה זה כוונתו לעקור הקדושין מעיקרא וא"כ שפיר כתבו דאם כן הי' בדעתו לא עקרינן כלל ומתחלה הקשו שפיר האיך רשאים החכמי' כיון דעי"ז יוכל לבוא קלקול וכיון שתירצו היכא שדעתו לכך לא עקרינן א"כ לא יוכל לבטל כלל דאם כה יאמר שבדעתו להיות אשתו עוד אמרינן לי' לא אתי דיבור כו' ואף שאינו רוצה לגרש הא אעפ"כ חכמים עקרו לקדושין ואם כה יאמר (ומ"ה אין בגט כי היכי דנהוי' עקירת הקדושין) דכך הי' כוונתו לעקור הקדושין כל עיקר ") א"כ אינו מועיל כלל וא"ש ובהכי אזלא תמיהות התוס' בסוגיא זו שהקשו למאי דאמרי' דפליגי אי אמרינן מלתא דמתעבדא באפי ב' עשרה. צריכי בי עשרה למשלפה גם מה שהקשו לקמן דקאמרינן אי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ליבדרו איבדורי וכתבו שם ליכא למימר דיבטל כ"א שימצא עד שיבטל כולם תירצו דגם זה ל"מ ולכאורה יפלא כיון דבאופן זה אזלא הגזירה אמאי לא תהני ביטולו ולפמ"ש ניחא דאם תועיל ביטולו א"כ שפיר יוכל לחפות שיבטל בפני זה וא"כ הדין נותן דבטלו כולם ע"כ צ"ל דעקרינן לקדושין מיני' דא"ל כמ"ש דלא אתי דיבור כו' כיון דע"כ מועיל דיבורו אם יבטל אח"כ הנשארים ') וא"כ ע"כ הוצרכו לעקור הקידושין ויוכל לחפות ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה התוס' לקמן דאמרינן התם ממונא הכא איסורא והקשו גם לעיל האיך מייתינן ראי' דחזר רבי נימא ג"כ התם ממונא וכו' ולפמ"ש נראה דהכי קאמר הכי איסורא פי' דיוכל לבוא ע"י קלקול עי"ז דיחפה על ב"א משא"כ לעיל מוכח שפיר בהאי פסק כרבי ובהאי כרשב"ג דהא רבי גופי' חזר וא"ל דלעולם פסק כרבי והכא לא חזר דהכא איסורא ז"א דא"כ באידך פסק כרשב"ג וקשה קושיות התוס' אמאי לא יועיל כשמבטל אח"כ כולם ע"כ צ"ל כמ"ש וא"כ מוכח להדיא דהשתא לא יוכל לחפות וא"כ אזלא לתירוץ דהכא איסורא דהא לא יוכל לחפות כמ"ש משא"כ ר"נ פוסק בשתיהן כרבי א"כ י"ל שפיר אמרינן דיוכל לחפות וי"ל דלא סובר כמ"ש אמרינן שפיר האי חילוקא והנה לפי הנ"ל מתורץ הרמב"ם ושפיר חילק בין שליחות לעדות דהנה באמת הדין דאינו יוכל להיות שליח ע"י גילו דעת דניחא לי' בשליחותו עד שימנה אותו בפירוש וכמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ן בקידושין דף מ"ה ע"ב ופי' ודלמא ארצויי' למהוי שליח והנה לפ"ז חילוק גדול ביניהם דבשליחות הגם שבתחילה עשה כולם גם עתה לא ביטלם מ"מ גזירת הכתוב הוא דבטלו כולם דידעינן דגם השתא ניחא לי' וא"כ יעשו שליחו מחדש ז"א כמ"ש דצריך למנה אותו (ומשא"כ בעדות דאין צריכה שליחו' ומהני גילו דעת דניחא לי' וע' בתוס' בגיטין בדף ע"ב ד"ה קילו לאפוקי) בפירוש ולא סגי במאי דידעינן דעתו וא"כ כך מפרש הרמב"ם בלישנא בתרא אבע"א דכ"ע עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ') פי' דוקא עדות לא שליחות וכמ"ש לחלק ביניהם ולא קשה מידי קושיות התוס' שהקשו להאי לישנא אמאי תקנו חכמים שלא יועיל הביטול גבי אותם שנים עצמם ולפמ"ש ניחא דאל"כ אכתי יוכל לחפות שיבטל הא' וממילא הדין דבטלו כולם רק דמ"מ ידעינן דניחא לי' ומועיל לגבי עדות וא"כ אח"כ יבטל שלא בפניהם וא"ל דלא אתי דיבור ז"א לא הוי דיבור רק גילו דעתא וא"כ שפיר אתי דיבור ומבטל הג"ד ולפ"ז י"ל הפירוש בדברי הגמרא כך דלכאורה עדיין קשה אמאי לא יוכל לפני אחד ואותו העד יהא בטל וא"ל דיחפה ז"א דע"כ לא אתי דיבור וא"ל הא כבר בטל מחמת עדות שבטלה ולא נשאר רק גילו דעת ז"א דמאין ידעינן דהא ע"א אינו נאמן לגבי האחרים וא"כ האחרים בתוקפם עומדים ע"ז קאמר שפיר מילתא דמתעבדא פי' שלא בפניו לא מהני לפני אחד נמצא נשאר לבטל האחד לא חשיב בפניו עד שיבטל כו' דמלתא דמתעבדא באפי עשרה כו' ומטעם שלא בפניו ע"כ בעינן שנים ושנים אינו מועיל דא"כ יחפה כמבואר ובאמת הוציא הרמב"ם לפרש כן ולפסוק כלישנא איבעית אימא מקושיות ה התוס' שהבאתי לעיל דאמאי לא משני גם לעיל התם ממונא ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דהא אזל הטעם דחיפו דא"כ קשה אמאי לא יוכל לבטל כולם כ"א בעצמו עד שיבטל כולם ע"כ צ"ל דא"כ יחפה אבל השתא לא יוכל לחפות וכמבואר כ"ז ניחא ללישנא בתרא שפיר קשה קושיות התוס' דאמאי לא תהני לי' ביטול כ"א בפני עצמו והשאר לא יבטלו דהא איכא גילו דעת דעדיין חפץ בם עכצ"ל כמ"ש משום חיפו א"כ מוכח דהשתא ל"ש חיפו משא"כ ללישנא קמא ל"ק מידי קושיות התוס' שיבטלו כ"א בעצמם די"ל שפיר כתירוצם כיון דאמרי בטלה כולן ל"ש כלל שיהי' הם בטלים והנשארי 'לא וא"ש והנה לפ"ז מתי' נמי אמאי לא התיר הרמב"ם לכחתלה ') ואך האיך שייך דהא ממ"נ לא הוי קדושין האיך מצי לתקן כן א"כ הוי חיפו וע"ז כתבו התוס' דאם אין כוונתו כן לא חיישינן וא"כ שפיר הוי' עקירה וא"כ כיון דמצי לתקן כן תו לא אתי דיבור ומבטל ולא מהני ביטול:
') וא"כ שפיר נ"מ בדיבור דרוצה הוא באמת לבטל כל אחד וא' בפניו וא"כ שפיר אתי דיבור ועקר כיון דנפקא מינה בשיטול וקפיד על זה. ') והפ"י הקשה וכי גרע משלא בפניו ומיושב דה"פ דחוששין שמא אח"כ יבטלו שלא בפניהם השאר ול"ש דלא אתי דיבור ומבטל דהא לא הוי רק גילו מילתא וא"כ חוששין לחופו:
לכתחלה לבטלם זה שלא בפני זה הגם שפסק לא בטלו כולם הטעם הואיל (ידעינן עכ"פ דעתו דרוצה עדיין כמ"ש לעיל ממ"נ אם יגלה דעתו אח"כ שאינו רוצה ואף דגילו דעתא בגיטא לאו מלתא עכ"פ יבטל גילו דעתו שרוצה (דהוי לא ידעינן דכבר ביטלו מקצתה) ע"כ א"י לבטלם זה שלא בפני זה אמנם דיעבד פסק כרבי בשתיהן ולפמ"ש יבואר על נכון מאי דקאמר הש"ס לקמן הלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני דמאי נקט להדדי פלוגתא דגילו דעתא וביטול שלא בפניו או לזה שלא בפני זה ולפמ"ש יבואר דלכאורה י"ל דפלוגתא זו היינו ממש פלוגתתן לעיל והיינו טעמא דרבי לשיטתו דסובר לעיל בטלו מבוטל וא"כ שפיר אמרינן דעכ"פ אותם שביטל בטלום הם וא"ל דא"כ יחפה כמ"ש לעיל ז"א דהא לרבי אם אח"כ יבטל באמת יהא בטל ולא אפקעינן כלל והנה התוס' הקשו ג"כ דנימא רבי לשיטתו אזיל אמנם זה לא קשה דא"כ מאי קתני זה שלא בפני זה נתני יכול לבטל שלא בפניהם אמנם התוס' תירצו דלכתחלה אמאי יהא מותר אמנם לפמ"ש גם לכתחלה ניחא דליכא חששא דחפו דהא אם יבטל אח"כ לא יפקעו הקדושין אמנם לפי מאי דפסק והלכתא כנחמני דגילו דעתא לאו מלתא א"כ לכתחלה ודאי אינו רשאי דאל"כ אכתי יגלה דעתו אח"כ ויסברו דלא מהני ובאמת תהני לבטל גילו דעת הראשון כמ"ש לעיל ואתי לידי קלקול ע"כ צ"ל לענין דיעבד א"כ הדרא קושיא לדוכת' אמאי קתני זה שלא בפני זה ליתני שלא בפניהם ע"כ צ"ל דפלוגתתן אם מבטל בפני אחד ופליגי גי אם צריכי' בי' עשרה למשלפה ובפני א' לרבי מהני דלא יוכל לבוא קלקול ע"י אחד כלל כמ"ש לעיל וא"ש דע"י דפסקינן והלכתא כנחמני מוכח להדיא דפלוגתתן לא שייכי להדדי כמבואר ועפ"ז יש ליישב מה דקשה לי על הגמרא לקמן מאי דפריך קפריך ואי ס"ד כרבי כו' איטמורי מאי הוה הא הקשה הפ"י לקמן דאמר להו איתיבו קרי באודניכו אמאי לא כפו אותו ולפסול כל העדות על ביטול הגט ותירץ דזה לא מהני רק שלא בפניהם אבל בפניהם מאי מהני מה שפוסל העדות הא הם יודעים האמת ולפ"ז מאי פריך הגמרא הא הוי כאן דכפו אותו לבטל ולפסול כל העדים וא"כ תו לא יוכל לבטל שלא בפניהם מש"ה הוצרכו ג"כ לטמורי אמנם באמת לא קשה מידי קושיות הפ"י דמאי נימא לבטל כל העדים מ"מ יוכל אח"כ לומר אינו חפץ בהם דהא באמת קשה מאי מהני מאי דכופין אותו אך דאמרי' דמסתמא ניחא לי' לקיים מצות ח"ז וגמר בדעתו לגרשה אמנם עכ"פ האיך נוכל לכפותו לגרשה ע"י זה יאמר שרוצה לגרשה האמנם לא ע"י זה אך לכאורה קשה דא"כ לא אהני חכמים מידי דהא יוכל להשמט עצמו זה אינו רוצה וזה אינו רוצה ואין לדבר סוף אמנם החם ניחא דהא יש לזה תקנה כמו שאמר באמת איתובי קרי וכו' או דלא יטמירו כמו שעשה רבי יאשי' ולפ"ז הכי קאמר אס"ד כרבי א"כ אין תקנה באטמורי וא"כ לא הוה למעבד רק לבטל ולפסול העדים על ביטול זה כקושיות הפ"י ומה שתירצו ל"ש כאן כיון דיכול לבטל (ואין תקנה לדבר ויכול לכופו) לבטל שלא בפניהם וא"ש:
אמנם דפמ"ש לעיל הדרא קושיא לדוכתא יבטל את העדים על ביטול זה וא"ל דיוכל לומר מי מכריחנו ליתנו ע"י זה ז"א א"כ כיון שעכ"פ צריך ליתן גט א"כ לא אחי דיבור ומבטל דיבור אמנם באמת עדיין ספק אצלי דינו של הר"י קורקס אם שייך גם בפניו אם לא אמנם דבר זה תלוי בשתי הלשונות דללישנא קמא אמרינן דפליגי אם בטלה מקצתה וקשה קושיות התוס' אמאי לא יבטלו עכ"פ אותן העדים שביטל בפניהם אמנם לפי מה שכתבתי לעיל לא קשה מידי דאם יבטלו העדים א"כ יחפה על ב"א דהא הדיבור הועיל לגבי אותן העדים וא"כ ממילא בטלו האחרים וא"ש משא"כ עתה לא אתי דיבור ומבטל דיבור הרי גם בפניו דין הר"ק אמנם ללישנא בתרא ניחא דכשיבטל בפני שנים וא"כ אמרינן דהם יבטלו תו יגלה דעתו כמ"ש לעיל וא"ל בפניו ל"ש דין הר"ק אמנם כיון דצריך עשרה חשוב שלא בפניו והנה לפ"ז מתורץ גם מה שהקשיתי דמאי פריך הגמרא ליבדור וכו' הלא יוכל לעשות כך דהיינו שיבוא לכ"א ויוסיף על תנאי ויאמר שלא לכתוב רק אם יכתבו האחרים ול"ש למגזר כלל דהא אמר שהם לא יעשו בלתי האחרים וא"כ האחרי' יהי' רשאים לכתוב וא"כ יוכל לבטל כן עד שיבטל כולם אמנם לפי הנ"ל יבואר דהכי דקפריך ללישנא קמא ע"כ מוכח גם בפניו שיך דין הר"ק וא"כ קשה למה איטמורי יבטל כל העדים בביטול זה וא"ל כמ"ש דיאמר לא ניחא לי בהני ז"א דא"כ לא אתי דיבור וכו' ע"כ כלישנא בתרא וא"כ לא שייך לומר שיבטל כ"א כמ"ש כיון דצריך בי' עשרה א"כ חשוב שלא בפניו גם לגבי הנייתו לא אתי דיבור ומבטל כיון דע"כ רוצה לגרשה כדין הר"ק וא"ש ודו"ק:
דף מא
סוגיא דחצי' עבד וחצי' ב"ח. הנה הרשב"א רצה להוכיח מכח קושיות התוס' דהאיך אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דבח"ע וחב"ח ליתא להאי עשה דלעולם בהם תעבודו והנה רבים תמהו עליו מסוגיא דלעיל בח"ש וחב"ח דנשמע משם דגם בכה"ג שייך העשה דלעולם בהם תעבירו ונ"ל לתרץ דהנה המשנה למלך כתב דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו ונדחה מפני העשה והנה לפי דבריו קשה אמאי אמרינן בפסחים דף נ"ט לר"י מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הא גם שם לא הוי רק כי אם לאו הבא מכלל עשה והדין שתדחה מפני העשה ונ"ל עפ"י דברי התוס' שם דהקשו בשם הריב"א דהאיך דחינן עשה דהשלמה מפני העשה דאכילת פסח הא בעינן בעידנא דמעקר לאו וכו' ותירצו שם שני תירוצים הא' דמיירי שכבר שחטו עליו וכו' תו תירצו דדוקא בלא תעשה דחמור אמרינן כן אבל פשה דחמור שפיר דמי וכו' לפ"ז שפיר מקשה התם הא בעינן בעידנא וא"כ קשה מאי אולמא וא"ל דלא עדיף מלאו ונדחה מפני העשה ז"א כיון דתו לא הוי עשה רק לאו א"כ בעינן בעידנא וממ"נ קא מקשה ולפ"ז יתורץ כל הנ"ל דהנה קשה על הרשב"א לכאורה מאי קא מקשה הלא זה ודאי דאינו חייב לעשות עם עבדו יומם ולילה ולא ינוח לו כלל זה ודאי דבר שאין הדעת סובל אמנם האיסור הוא שלא לשחררו דאז גורם שלא יהי' בידו תו לעבוד בו בכל עת שירצה וא"כ לא הוי נמי רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ שפיר נדחית מפני העשה דפרו ורבו אמנם נראה דממ"נ קא מקשה הא בעינן בעידנא וא"ל דזה ליתא רק בלאו דהא גם כאן לאו הוא ושפיר קא מקשה אמנם לפ"ז גם תירוצו עולה יפה והכי קאמר דהא ח"פ וחב"ח בידו השתא להניח לו ולעבוד לרבו אחר שנה כפי שישוה בין שניהם וא"כ שפיר נדחת כיון דליתא רק לאו הבא כו' וא"ל הא בעינן בעידנא ז"א דהא השתא לא עקר מידי דהא אין בידו לשעבד בו השתא') אימת קא עביד לאחר זמן כשיבוא לידו אם יבוא גם לידי פ"ו והוי שפיר בעידנא וכיון שכן דעיקר טעם הרשב"א ז"ל מחמת מצוה דפ"ו תו לא קשה מח"ש וחב"ח כלל ודו"ק. (ואמר הכותב זה נראה כמו הג"ה ושייך לרשומת ג' נקודות אצל תיבת השתא) והתוס' כתבו דהיכא דאין בידו להשתעבד בו לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו) והנה כמו דאמרינן בעשה דהשלמה דכהנים עברו משום זה שיוכל לקיים פסחו ה"נ דכוותי' אמרינן לי' שיעבור העשה דלעולם בהם תעבודו משום פ"ו דעבדו:
עתה נבוא לתרץ קושיות המהרש"א על התוס' לקמן דף מ"א ד"ה יום של רבו שכתבו וז"ל ומיהו נ"מ גם למשנה אחרונה ביתומים קטנים כו' והקשה המהרש"א ז"ל דא"כ גם לקמן היכי בעי למיפשט מהא מתני' דמעוכב ג"ש יש לו קנס דלמא איירי ג"כ ביתומים קטנים דלאו בני כפי' נינהו ונ"ל דהנה התוס' מקשים במתניתין ד"ה לישא שפחה א"י וז"ל וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו וידחה העשה דלא יהי' קדש ותירצו הואיל ואפשר לקיים שניהם ע"י כפי' כו' והנה לכאורה לא קשה מידי קושיות התוס' דהא הם בעצמם כתבו לקמן דאע"ג דבנו מן הפנוי' בנו הוי מ"מ היכא דליתא בתורת קידושין בשום מקום בנו לא חייס אחריו והנה כאן ע"כ קושיתם דישא ב"ח בלא קדושין דע"י קדושין א"א כמו שכתבו בעצמם לקמן דיבוא צד עבדות וישתמש באשת איש ע"כ כוונתם דישא בלא קדושין וא"כ לא משכחת לה כלל שיוכל לקדש ח"ע וחב"ח לפ"ז דהא הוי קידושין שאין מסורין לביאה והרשב"א כתב בכה"ג כ"ע לא פליגי דאינם קדושין ודוקא היכא דהאיסור ביאה מחמת ספק כמו בשתי אחיות משא"כ הכא דקדושין ודאי גרמי איסור כ"ע מודים) בל"ז ליתא לזה כיון שאין הקדושין גורמין האיסור דבלא הקדושין נמי אסור לבוא עלי' משום צד עבדות שבו. אמנם לאחר דנאמר דיבוא העשה וידחה הל"ת דלא יהי' קדש א"כ בלא קדושין לית כאן איסור עבדות נמצא שהקדישון גרמי האיסור והוי קדושין (נ"ל שצ"ל שאין) מסורין לביאה ולא קשה מידי (ואו י"ל דא"כ הוי ממזר דכיון דלא תפסי קדושין ולא שייך ס' הרמב"ן גבי עבד דכיון דהוי דומה לחמור דהא צד בן חורין וא"כ אין תקנה להרבות ממזרים וכמ"ש התוס' בתר הכי וממ"נ אם אין קדושין תופסין בחצי עבד וא"כ לא מייחס אחרי' ולא קיים פרי' ורבי' ואם נימא דמצי למצוא בקדושין בעקרה וזקנה עכ"פ בממ"נ הוי ממזר לפמ"ש בס' ש"י לא תפסי קידושין בעקרה ג"כ דהוי מצוה ממש דהוי כמו סירוס וכן כתבו בכוונת הר"ש) אמנם אם נאמר דגם קרא דלא תוהו יוכל לדחותו הלא תעשה א"כ ע"כ פ' הא יקוים שבת כל דהו וקשה קושיות התוס' ע"כ צ"ל כתירוצם דאפשר ע"י כפי' נמצא לפ"ז ניחא מה דנקט המשנה קרא דלא תוהו ולא פ"ו ודו"ק וכמ"ש לקמן:
ולפ"ז מתורץ קושיות המהרש"א דהא כאן אכתי לא אסיק אדעתי' מאי דמסקינן ראוי ליטול ואין לו וא"כ קשה יורשים מנ"ל וא"ל דתפסי בי' קדושין ז"א דהא העשה דלא תוהו דוחה הלאו וא"כ הקדושין גומרים (נל"ה דכצ"ל גורמים) האיסור ביאה ול"ש בי' תורת קדושין כלל פ"כ צ"ל דאפשר ע"י כפי' וא"כ צ"ל דאיירי בראוי לכפי' ודו"ק (משא"כ קטנים אע"ג דלכי גדלו אח"כ כפינין להו וא"כ אפשר לקיים ע"י כפי' והוי שפיר מסירין לביאה מ"מ הוי כמו דאמרינן לקמן בגירש חוץ מקידושי קטן דלפי גרסת ר"ח שם קאי בתיקו ואמרינן דלא הוי שיור הואיל ועתה לא ב"ק הוא ה"נ דכוותי' הואיל ולל"ע לאו בני כפי' הם):
והנה המהרש"א הקשה אמאי לא נאמר דאתי עשה דלעולם תעבודו וידחה הל"ת דלא יהי' קדש אמנם השאגת ארי' הביא טעם דאמרה תורה עשה דחי ל"ת והוא שקום ועשה חשוב מאוד ע"כ דחי שו"ת והנה לפ"ז כאן אם ישתחרר יקיום העשה דפ"ו וידחה לעולם בהם תעבודו ע"י קום ועשה א"כ שפיר ניחא לומר כופין וא"כ הק' מתניתין בשלמא העשה דפ"ו ליתא כמ"ש לעיל דא"כ לא יהי' בתורת קידושין ואין זרעו מיוחס אחריו כמבואר (או דאין תקנה להרבות ממזרים ובשביל לא תוהו יכול לדחות הלאו לישא שפחה) אמנם ע"י לא תוהו הי' ראוי לדחות כמ"ש לעיל ע"כ אמרינן שפיר הא ע"י כופי' מקיים הלא יהי' קדש והוי מעשה נמי ולא מצי העשה דלעולם תעבודו דחי לי' דהשתא נמי קום ועשה ודו"ק (והוי מ"ע דפרו ורבו דלא מצי לקיים ול"ת דקדש (א"י איזה הג"ה קודם):
(ובזה מיושב הא דאמרינן לישא שפחה י"ל אי לאו דאין רשאי שפחה ולא הוי נדחה ל"ת ולא הוי נדחה עשה דלעולם תעבודו דמאי אולמי' האי עשה דפרו מהאי פשה ומיושב קושיות תוס' וא"כ ואפי' יכול וכו'):
(והנה שני תירוצי התוס' לא נהירין לי תירוצם הב' שתירצו הואיל דכי מעקרי לא מקיים עשה וכו' ליתא דזה דוקא בעשה הקל משא"כ עשה דרבים החמור וזה נמי כעשה דרבים דמצוה רבם הוא רא' דדחי לעולם לעולם בהם תעבודו אע"ג דג"כ לא חשוב בעידנא אה"נ לפי מה שכתבתי למעלה אין מזה ראי' מ"מ הדברים כנים ומה שתירצו ג"כ דבדידה ליתא מ"מ הוי כמו כהנים דעברי אעשה דהשלמה למען זה שיוכל לקיים פסחו ע"כ המחוור כמ"ש ודו"ק:
ש עתה נבוא לתרץ קושיות הרשב"א ז"ל דהאיך ס"ד בח"ע וחב"ח לא תפסי הקדושין א"כ אמאי אמרינן ביבמות בח"ע הבא על א"א הולד ממזר הלא לא תפסי קידושין לא עלי' ולא על אחדים וא"כ אין מן הדין שיהא הולד ממזר ונראה לתרץ כוונת הש"ס על נכון (וא"כ מתורץ החילוק הא דבחצי עבד וחצי ב"ח הוי קדושין רק מספק ובחצי שפחה וחצי ב"ח הוי ודאי מקודשת ולכאורה משמעות הש"ס אינו כן וכן תמה בס' יש"ש וא"ש פסק הרמב"ם כן) דהספק הוא כך בח"ע לא יתפסו הקידושין הואיל דאין מסורין לביאה דהא מן הדין שיבוא האיסור דלא תוהו וידחה הלאו דלא יהי' קדש וא"כ בלא קידושין היא מותרת עליו רק האיסור הוא מחמת הקידושין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד א"א וא"כ תו הקדושין גרמי האיסור והוי כמו שאינם או אפשר דאעפ"כ גם בכה"ג פסקינן דהוי קידושין ודלא כהרשב"א שהבאתי למעלה זהו דרך הספק להש"ס והנה הרמב"ן תמה על הש"ס דקאמר נכרי ועבד הבא על א"א אין הולד ממזר ולא גמרינן לה מאשת אב ומ"ט הא אדרבא עבד טובא מגרע גרע שקידושיו בכלל מקום אינם ותירץ הרשב"א דהתורה לא אמרה שיהא הולד ממזר רק היכא דחומר האיסור גרם שלז יהי' הקדושין קידושין משא"כ בעבד לאו חומר האיסור קא גרם דהא ז לא זה קידושין אינם וא"כ לממ"ש גם הכא הטעם שקידושיו הוא הואיל ואין מסורין לביאה והאיסור ביאה הוא ט"י חומר האיסור דא"א הוא ונמצא הקידושין מש"ה לאו קידושין מחמת חומר האיסור ושפיר הוי הולד ממזר והנה להרמב"ם דפסק בעבד ונכרי לית בהו איסור מן התורה א"כ ליתא למ"ש דבלא הקדושין אין כאן איסור מ"מ הלא אית בהו איסור לדבריו דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וא"ש:
והנה עפ"י הנ"ל מתורץ ג"כ מה שקשה על הרמב"ם שפסק בח"ע שמעשה ידיו לחצאין ולהש"ס דהכא למעכב גט שחרור מדמינן לי' וא"כ אין לו עלי' כלום ונראה כך דהנה הפ"י צידד לו דרך לתרץ הקושיא דהאיך כפינן לי' לעבור אלעולם תעבודו ואמר כך דיש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וא"כ הפקיעו מתחלה שיעבודו מאלי' ותו ליתא להאי עשה דלעולם תעבודו כמ"ש התוס' הבאתים למעלה וא"כ לדרך זה ודאי דאין למעשה ידיו לרבו חלק עוד אמנם לפמ"ש למעלה הטעם פשוט דדחינן העשה דלעולם תעבודו וא"כ אפשר דיש לו חלק במע"י והנה לפי מה דלא ידעינן השתא מזה דראוי ליטול ואין לו א"כ קשה מאין לו בנים וא"ל דתפסי קדושין ז"א דהא קרא דלא חוסו דחי הלאו דלא יהי' קדש וא"כ אח"כ הקידושין גרמו האיסור ואע"ג דאפשר ע"י כפי' הרמב"ם לא סובר תירוץ הנ"ל. א"כ ע"כ צ"ל כסברת הפנ"י דהפקיעו שיעבודו עלי' וא"כ ע"כ איתא להאי תירוצא מוכרח מזה דאין לו חלק עוד במע"י משא"כ להמסקנא נא דהפשט הוא ראוי ליטול ואין לו א"כ י"ל כמ"ש ובאמת אין לו בנים והפשט הוא כמבואר לעיל דדחי העשה דלעולם תעבודו וא"כ שפיר פסק דיש לו חלק במעשה ידיו ודוק.
והנה י"ל הא דאיתא בקידושין דף נ"ב ע"א דפריך ונחשבי' משום דמספקא לי' אי כרבא אי כאביי הוי הפי' הכי אי כרבא דתירץ אליבא דרמי בר חמא מכח כל שאינו בב"א אינו בזא"ז או כאביי דמקשה לרבה על הך הדין דכל שאינו בזא"ז וע"כ צריך לתרץ מכח קידושין שאין מסירין לביאה וכמו שתירץ הרשב"א דכה"ג דלא הוי מכח ספיקא גם אביי מודה דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין ובזה מסופק רב וא"כ מ"ה הוי מספקא לי' לש"ס וכמ"ש לעיל ומ"ה פסק כן הרמב"ם דגבי חצי עבד וחצי ב"ח הוי ספק קידושין ובחצי שפחה הוי ודאי קידושין דל"ש הך טעמא והנה דעת הפרישה דאפילו הרמב"ם דיליף מלא יהי' קדישה דפנוי הבא על הפנוי' לוקה מ"מ ס"ל דבשפחה נמי איכא הל"ת רק דאין לוקין והנה קושיות הב"ש י"ל משום דבפנוי' הוי בלא"ה עשה וכמ"ש הרמב"ם ומ"ה לוקין על לאו הבא בכללות וכמו דאיתא בב"מ דכיון דהוי בלא"ה עשה ע"כ למלקות עשה כן כתב שם בב"מ בס' א"ז וכה"ג כתב המ"מ גבי אין מזהירין מן הדין:
דף נג.
תנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה מפני תיקון העילה וא"א היזק שא"נ שמי' וכו' והקשה הרמב"ן וכן בספר פ"י דהא רש"י כתב דהמזיק בהקדש חייב רק מדרבנן ומדאורייתא פטור דכי יאכל פרט למזיק וא"כ שפיר שייך תיקון העולם וכתב בס' פ"י וא"ל דהא לר"ש הוי דבר גורם לממון כממון דמי וא"כ חייב לשלם לבעלים דילמא לא אתיא כר"ש וי"ל משום דהנה הפוסקים מחולקים גבי הא דקנסו שוגג אטו מזיד אם נימא דלא קנסו שוגג ואו' מותר אם מקרי מזיד והביאו ממהרי"ק דהוי מזיד ולכאורה קשה דאיתא במנחות דף מ' ע"א דפריך למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה מהא דכהנים שפגלו במקדש ומשני באומר מותר אלמא דאומר מותר מקרי שוגג וי"ל משום דהנה התוס' הקשו בזבחים דף י"ד ע"א לר"י דאי"ל דרצפה מקדש וא"כ האיך משכחת הא כל הפסולין אם עלו לא ירדו ומשני התוס' דהוי קודם שקידש דוד הריצפה ועוד דדמים לא נתקדשה והנה לענין דמים לר"י דס"ל דכלי שרת מקדשין הפסול דהוי לא ירד וא"כ לענין גבוה לא איכפת לי' אם ס"ל לברייתא כר' יודא וכר' יוסי דהא הוי עלה ולא ירד ואלא לענין הבעלים שפיר דהוי הפסד דהא אינו מרצה וצריך להביא אחר אך י"ל דבאמת דהוא לא ידע דהוי של אחרים דהוי סבר דהוא שלו וכמו דאיתא בכתובות דזה מקרי שוגג שסבורין שהוא של אביהם וא"כ הוי זה החילוק שבין מזיד דמזיד שיודע שהוא של חבירו אע"ג דאומר מותר מ"מ אומר מותר מקרי מזיד ושוגג דסבר דהוא שלו ומש"ה פטור וא"כ מוכרח דמתניתין אתיא כר"ש דהא לענין הקדש לא שייך לומר דהוי שוגג דסבור דהוא דחולין וא"כ הוי מתעסק ופסול בקדשים דקסבר דהוא חולין פסול בלא"ה בלא מחשבה כלל ואלא עכצ"ל כר"י וכר"י ולא הוי פסידא להקדש וא"כ הוי עיקר מה שנפסד לבעלים ומוכרח כר"ש ס"ל לברייתא דדבר הגורם לממון כממון דמי:
והנה הקשה בספר פ"י דאמרינן לימא כתנאי ועוד בתר הכי דהקשה דר"י אדר"י לימא דכ"ע ס"ל קנסי שוגג אטו מזיד אך דהטעם כדי שיודיע לבעלים וכמו שאמר חזקי' וי"ל משום דהנה דעת רש"ל דקנס שקנסי רבנן ג"כ פטור כי מודה בקנס וא"כ בשלמא חזקי' דס"ל היזק שא"נ שמי' היזק לדידיה שפיר שייך כדי שיודיע משא"כ למ"ד דס"ל לא שמי' היזק וא"כ הוי קנס ע"כ צ"ל דאיכא עדים דבלא עדים פטור מטעם מודה בקנס וכיון דאין החיוב רק ביש עדים לא שייך כדי שיודיע דא"צ שהוא יודיע דבלאו הוא העדים יודיעו אך דבס' פנ"י הק' על רש"ל דא"כ כי משני בב"ק גבי שורף שטרותיו של חבירו תהא במאמינו קשה הא הוי קנס וי"ל משום דהנה איתא בח"מ דאם תפס בקנס שלא בעדם לא מהני הודאתו וא"כ י"ל דאיירי גבי שורף דתפס שלא בעדים משא"כ בכאן ממ"נ אם תפס שלא בעדים וע"כ טוען ברי, וא"כ לא שייך כדי שיודיע דהא הוא יודע בעצמו דנטמא או נתפגל וא"כ שפיר ה"י הקו' הנ"ל דהא הוי אומר מותר מזיד ול"ל דהוי הטעם גבי פיגול נמי דכי היכי דיודע דכיון דהוי רק מדרבנן או מטעם היזק שא"נ או מטעם דבהקדש פטור דכיון דהוי רק מדרבנן ובזה מיושב ג"כ הא דלא אמרינן גבי מטמא ומדמע כי היכי דלא אתי לאערומי הוי נמי משים דעכצ"ל דיודעין העדים דהוי מזיד דהיינו דהתרו דלא יעשה כן דא"כ הוי מודה בקנס דמצי לומר שוגג אך א"ל דלמא ס"ל לחזקי' דעקיר' בטעות הוי עקירה ואצ"ל דאימר מותר י"ל דהנה התוס' הקשו בפיגול דהוי דאורייתא אמאי לא קניס שוגג אטו מזיד אך לפמ"ש לעיל אתי שפיר דהוי שוגג דלא ידע שהוא של חבירו רק סבור. שהוא שלו ושוגג כה"ג לכ"ע פטור דהא שוגג במזיק חייב לשלם ושוגג כה"ג דסוברין שהם שלו פטור כדאי' בכתובות כסבורין שהוא של אביהן אך דקשה במנחות ממ"נ דהא צ"ל דאימר מותר דאם הוי מזיד וא"כ עשה במזיד אסיר דאורייתא ובודאי יקנס אם עשה במזיד ופיגל במזיד ואלא דשגג דהוא חטאת וא"כ אמאי פטור ואלא דצ"ל (דאומר מותר) דסבור שהוא שלו וא"כ קשה הא קתני סתמא שוגג פטור וקשה אם הוי שוגג דסבור שהיא של אחרים אך בדבר דהוא חטאת אמאי פטור ועכצ"ל דעקירה בטעות לא הוי עקרה וליכא שוגג אחר רק דסבור שהוא שלו דאל"כ הוי אומר מותר והוי מזיד ואם הוא סבור דחטאת הוי והוי עקירה בטעות ולא הוי פיגול. אך דא"ל דבאמת כקו' הרשב"א דהוי רק הטעם משום דלא אתי לאערומי ולא קתני כלל שוגג אטו מזיד משא"כ לענין חייב לשלם לא מחייב בשביל דאתי לאערומי. אי כפמ"ש לעיל דהא מודה בקנס פטור והוי רק החיוב אם יש עדים דהוי מזיד וא"כ לענין חיוב לא שייך בשביל דאתא לאערומי וא"כ א"צ לומר דעקירה בטעות לא הוי עקירה ודוקא סבור שהיא שלו אך דקו' הש"ס קאי אם יש מוקצה לחצי שבת וא"כ הוי הטעם משום צובע ולא שייך דאתא לאערומי משא"כ למ"ד אין מוקצה לחצי שבת ל"ק אך י"ל אפילו יש מוקצה לחצי שבת משום דא"ל כס' הפ"י דיש חלוק בין קנס דהוי לעולם ובין קנס דהוי רק בו ביום וכפי' הסברא דמוכרחת דסוגיא דחולין ס"ל כן משא"כ אנחנו הסוגיא זאת קאי למ"ד אין מוקצה לחצי שבת וס"ל דאין חילוק בין קנס דלעולם בין קנס בו ביום וא"כ מוכרח ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה וא"כ ליכא שוגג רק סבור שהוא שלו ושוגג כזה ודאי פטור וא"כ ע"כ אתיא כר"ש:
ולפ"ז מוכח כהש"ך בהלכות מוסר שפ"ח דפסק דגורם לגורם אם הוי מדאורייתא חייב אפילו בגורם דגורם ואם הוי מדרבנן פטור בדבר הגורם לגורם דהנה קשה אמאי לא אוקי כר"מ דס"ל דיני דגרמי והנה התוס' בב"ק דף ע"ז ס"ל דר"י בדבר הגורם לממון חייב רק מדרבנן ולר"ש מן התורה ונוקי כר"מ ושפיר שייך מפני תיקון העולם דכיון דהוי רק מדרבנן וי"ל משום דהנה בכאן הוי דבר הגורם לגורם דהא הוי מסור ומפגל רק גורם לממון ובהמה גופה דהא הוי אינו שלו רק של הקדש ולבעלים הוי רק גורם לממון וזה אם הוי היזק בידים משא"כ כיון דבמפגל בי' דהוי דיבור בעלמא והוי נמי רק גורם דגורם ונהי נמי דבכה"ג דגורם דמפגל חייב מן התורה ורבנן מודו דבכה"ג חייב דגורם כי האי חייב מן התורה מ"מ מקרי גורם לממון וא"כ הוי גורם דגורם א"ו דאתיא כר"ש וא"כ הו מן התורה גורם לממון ובדבר שהוא מה"ח אפילו גורם דגורם חייב דכיון דתרווי' הוי מה"ח דגורם דמפגל נמי חייב מה"ת וא"כ שפיר חייב אפילו בגורם דגורם ושפיר מוכח כסברת הש"ך והא דהקשה הרב הגאון בן המחבר ספ"י מה פריך גבי כופר מודה בקנס דלמא איירי דתפס שלא בעדים י"ל דבאמת לרבי ישמעאל דס"ל דב"ח הוי וא"כ א"א שתפיס דלא אמרינן גבי קנס דהוי מיגו לפני עדים ולא לפני ב"ד דהא הכל תלוי' דהב"ד יפסוק לו ובקנס הב"ד אין רשאים לפסוק משא"כ אם תפס הבעלים מעות מהני מיגו לפני עדים ומעות לא מהני תפיסה וכס' המשנה למלך דכיון דאין החיוב על המעות וכיון דצריך לוקי כתר תנא כר"ע מוקי דס"ל כופרא כפרה דנמי הלכתא כן:
תוס' ד"ה גזלן וממונא מעליא כו' תימא דהיכי מדמה וי"ל דעכצ"ל לחזקי' דהגזלן חייב היכא דלא שייך לומר כדי שיודיע דהנה דהנה על הך קושיא דקא מתהני מאיסורי הנאה י"ל מכח שותפות נאסר ובדרבנן אמרינן יש ברירה וא"ל א"כ הא קא מתהני מאיסורי הנאה דאם הי' נאבד הך חלקו שנפל הוי צריך לשלם כדי דלא יתהני מאיסור הנאה מ"מ כיון דהוי ספק אם יש ברירה ובדרבנן אמרינן ברירה וא"כ כיון דהוי איסור דרבנן ה שאינו רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו אמרינן דלמא יש ברירה וא"כ בלא"ה הוי שרי אע"ג דאעפ"כ הי' צריך לשלם מ"מ אם באמת הוא חלקו של חבירו ואין נאסר אפילו צריך לשלם מ"מ לא שייך הא קא מתהני מאיסורי הנאה דמי גרע מהיזק ושרי ליטול אע"ג דהיא נותן בעד יי"נ מ"מ כיון דהוא גורם להיזק ומאבד ממן אע"ג דבדין אין יכול לכוף לשלם לא מקרי מתהני מאיסורי הנאה כיון דמזיק לו מכ"ש אם באמת הוא חלקו של חבירו שאין נאסר אע"ג דהוא צריך לשלם מ"מ כיון דבאמת הוא פטור רשאי לשלם באיסורי הנאה ובזה מיושב קושיות תוס' בגיטןין דמה משני רב מדאגבהה קניא כו' הא על הגבהה יכול לומר הש"ל ועל הניסוך הא קלבד"מ ובאמת י"ל דממ"נ היכי מוקמינן לר"י לק' דהא הטעם כדי שילך ויודיע א"כ במזיד דליכא הך טעמא בודאי חייב דהא לאזוקי מכוין ובודאי מודיע ולהך שנויא דשותפות פשיטא דא"ש דהא הטעם אפילו אם הוי צריך לשלם מ"מ לא מקרי קא מתהני דהא אעפי"כ הוא חלקו וא"כ הא גבי קלבד"מ הא כתב הש"ך בס' כ"ח דבאמת ה א חייב בדין אך דבתרי קטלא לא קטלינן לי' ולא מצינן למיפסק א"כ כיון דבאמת אם תפס לא מפקינן מיני' וא"כ שאם מן הדין הי' חייב לשלם כי נאבד החצי ובאמת מן הדין הי' חי ב רק דבחדי קטלא לא מחייבינן לי' וא"כ שהי' פוסקין הב"ד מחייבין לשלם בודאי קא מתהני מאיסורי הנאה ולהך תי' דבישראל מומר א"ש כפשוטו כמ"ש ספ"י דבהגבהה מיד נאסר והוי כאלו מקלי קלא אבל לחזקי' קשה דכיון דאם נימא דס"ל דהמתניתין איירי בשותפות וא"כ הא לחזקי' צ"ל כדי שילך ויודיעו וא"כ הא אי אמרת דאין נאסר רק באית לי' שותפות וא"כ לא שייך לומר דפלגינן דיבורא דהא אחר אינו מצי לאסור והיכא שצריך לפרש לא אמרינן פלגינן דיבורא ואי מיירי בישראל מומר הא אם מתכוון להיזק לא נחסר בהגבהה ומשמע בע"א דחזקי' לא אסר במעשה של חבירו רק אלא לגבוה אם נימא דלא חילוק שכתבו התו' בין מעשה בגוף הבהמה אם לאו עכצ"ל לחזקי' דס"ל דלא אמרינן בגזלן הרי שלך לפניך ופריך שפיר ומתורץ ק' התו' וא"ל אם הפ' של רב היינו מדמע דוקא כיון דהוא מדרבנן שרי למוכרו דאמרי' בזה בדרבנן לא פלגינן דיבורי' ורב ס"ל דבשוגג הטעם כדי שיודיע ח"כ לפי הא דמוקמינן בשותפות קשה כיון דרב ס"ל כדי ש שיודיע קשה הא בדרבנן לא אמרינן פלג נן דיבורא וא"כ שרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ וא"כ קשה היינו מדמע י"ל דבאמת חצי קנין ממ"נ או דהוי שלו או כיון דנאסר הויא כאלו היא היזק וקניא בשינוי מעשה ונאסר ג"כ חלק חברו ומתורץ קו' התוס' דלא הוי שנטע באמת אפילו אם טען שוגג אני אין מהימן דאין אדם משם עצמו רשע בדבר דעביד למטעי אבל א"נ לומר שוגג וסבור הייתי דרשאי לחתום א"כ גם במנסך בשוגג שייך לומר א"ח משים עצמו רשע:
והנה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ מיד בהתחלת השחיטה נתקדש ונפסל ביוצא וא"כ שפיר קשה ויהני פדיון דהוי כב"מ וא"צ כל מלתא דאמר רחמנ' ל"ת נגד איסור יוצא שפיר אמר נן דלא גרע מיצת ממיל' ובאמת נוכל לומר לפי סברת הכו"פ דהא דחסר דש"ש במעשה הוי רק דרבנן ובדרבנן ל"א שחיטה שאינה ראוי' כדאית' בב"ק וא"כ מ"ה לא נוכל לומר לר"י דמ"ם קתני חטאת כיון דקניא לכפרה הוי שחיטה ראוי' דבלא"ה נמי הוי שחיטה ראי כיון דנוכל לפדות ולא שייך לומר אם עלו לא ירד כיון דסוף השחיטה ה א בפסול איגלאי גלאי מלתא למפרע דהוי מעיקרא בפסול והוי כמו אירע פסול קודם השחיטה דאם עלה ירד והפסול הוא משים אימורין דיצא דפסול לכ"ע ולא הוי פסולו בקידש ואין מצותו בשריפה וכיון דאם הי' פודה והוי שרי א"כ ל"ש לומר כל מלתא כיון דיש תקנה בפדיון כמ"ש השיך גב שבועה כיון דיש היתר בשאלה ואפילו אם הוי התחלת השחיטה ג"כ בחץ לא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דהא כמ"ש הסמ"ע דהא לא שייך רק היכא דאין יכול לעשות רק באיסור משא"כ הכא דאפילו אם עשה בהיתר ששחט ההתחלה בפנים רק אח"כ הוציאו ג"כ ראו לפדות וח"כ לא שייך כל מלתא דחמר רחמנא לא תעבד:
והנה על קושיות התוס' ד"ה לא הוי חטאת תי בח' דמה מעשה רבה י"ל משים דהנה קשה דהא אמרינן כל העשה על דעת ראשונה הוא עושה וא"כ אם אמרינן מעשה רבה וא"כ אין ראוי לפנים דממ"נ אם ישחוט אחר פסול משום תזבחיהו מדרבנן כדכתבו התוס' ביומא ואלא דשחט הוא עצמו נפסל משום מחשבת ע"א ומש"ה נקט חטאת עוף ובחטאת עוף בודאי שרי לאחר לשחוט דלא גרע מחצי קנה פגים והנה הא דאין לומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אפשר דהוי רק מדרבנן משום רוצה בקיומו וא"כ כיון דאינו רק מדרבנן וא"כ לחזקי' שפיר קשה דחיהו לא מצי לאוקמי בישראל מימר וא"כ אינו נאמן לומר נתנסך יינך כיון דלחזקי' איירי דליכא עדים. וא"כ עכצ"ל כמ"ש הפ"י מתוך שנאמין על עצמו דחייב לשלם ובשוגג פטור וצ"ל דמן התירה חייב לשלם וח"כ ל"ל משום קח מתהני מאיסורי הנאה (ועי"ל דהא גבי שוגג באמת פטור מנח קלבד"מ וא"ל מכי אגבהה קשה קו' התוס' הא אי אחר הוי) והשותפות לח מצי לאוקמי ג"כ ובמומר ובשותפות דבשותפות אפשר דס"ל כיון דחסר מדינא לא מצי למשקל ועוד י"ל כיון דאסיר מדאו' באית לי' שותפות לח מצי חכמים לתקנו שט ל בשלמא בדרבנן הם אמרו והם אמרו וכיון דלחזקי' חייב לשלם מדאורייתא גם בשוגג וא"כ בודאי הוי של גזלן וא"כ שפיר אסור מדאורייתא ולא שייך לרבנן לתקנו וכיון שמדרבנן אסור יקנס לו מדאורייתא א"ו דלא ס"ל דרב אשי בע"א וא"כ קשה קו' התוס' א"ו דגזלן לא מצי אמר הרי שלך לפניך (זה שייך לקמן)
והנה לפמ"ש הש"ך וא"כ גם גבי מטבע השף צורה אם הוי גזלן מקודם חייב וא"כ לכאורה מה פריך הש"ס מעושה מלאכה בפרת חטאת ובעי חטאת דילמא איירי דהגביה מקודם וכמו גבי מנסך דאוקי הש"ס בהכי אך לפמ"ש א"ש דהא ע"כ רבה ס"ל כמ"ד דהיכי דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק וא"כ עכצ"ל דשקל כנגדן ואם חי דעתי' מניה וא"כ בעת הגבהה ממ"נ דכיון דעדיין לא אסח דעת' ואזי לא מקרי גזלן והנה י"ל דמהכי יליף הרמב"ם דין שלו דלפי המסקנא גם לר"י צריך לאוקמי כן ומ"ה ל"ק דילמא איירי בהגביה מקודם כמו דתרצתי לעיל לחזקי' והנה לעיל דאוקי גבי מומר בשותף ל"ק דהוי שואל שלח מדעת דכיון דהוי שותף בו והשאיל להשתמש ועין בנדרים וכאן נמי ל"ק דהוי שואל שלא מדעת דכיון דהוי תשמישו דאינו מחסרו כלל ויע"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף מ"א ע"א והנה לא שייך לומר גבי מטמא עמ"ש לעיל דלמא איירי דנגע אוכל טמא והוי היזק שאינו ניכר דלמא הוי טהור וכן א"ש דלמא הוי טהור דבאמת הא אם נמצא אוכל ונאבד הוי מספק טהור ויע"ש בחולין גבי דתליין אדם טמא וכן כי נאבד הקורדים בפסחים דף י' ע"ב ועכ"פ הרמב"ם יליף מכאן כמ"ש בתירץ הראשין דגם לר"י צריך לאוקמי דהוי הפסול רק משום היסח סח הדעת וא"כ מאי פריך לרבה והן אמת דלפי הך דהת' תירץ בב"ק ד"ה דהקו' בגיטין הוי מאי רבותא דכיון דהיזק שאינו ניכר הוי כמו ניכר משא"כ לר"י א"ש הוי רבותא דלא חשוב היזק שאינו ניכר כמו ניכר והרמב"ם הא פסק דדינא דגרמי חייב ומתורץ שפיר ועיקר לתרץ קושיות התוס' עפ"י קושיתו לפי מה דס"ל להרא"ש וכנ"ל והנה לפי מה דס"ל להרח"ש דאם דר בחצר דלא קיימא לאגרא והוא גברא דלא עביד למיגר וניהו דהוא לא נהנה מ"מ כיון דהוא אכל לחסרון של חבירו חייב וא"כ מה פריך מעשה מלאכה במי חטאת דבזה שפיר יש לחייבו אך לפמ"ש לעיל א"ש וח"כ שפיר מתרץ קושיות התוס' דהא דמקשה לפי ה"א דלא ידע דהכניסה לרבקה מקשה שפיר דלבתר דמשני כגון שהכניסה לרבקה וא"כ הפסול הוי רק מכח היסח הדעת ח"ש דהא בשביל זה בה סח הדעת לא נהנה ורק הנאתו ע"י המלאכה משא כ לפי ה"א דלא ידע בלא"ה ל"ק קושיות התוס' דבאמת לא שייך בכאן דינא דגרמי:.
כללא דמילתא שלפי שיטת הרמב"ם כיון דהוי עיקר הפטור מכח דהוי רק גרמי וחם כן בכאן דהוא עושה בה מלאכה דהוי כמו שאכל חסרון של חבירו וא"כ הא הנאתו לא הוי כמו פס דא שלו ר"ל דהוי מצי לעשו' מלאכ' בפרה ולא אדומה ואלא דשם ג"כ הא הוא גברא דלא עביד למיגר ואעפ"כ היא חייב וא"כ ה"נ וכמ"ש לעיל יע"ש היטב ומדמע לק"מ דהוי כמו זרק לים הגד ל וח"ח לשקלה דזרק בין פירות לטמאים והנה לא מהימן מן דהוי שגג במגו דלא אמר טמא י"ל דבאמת הוא רוצה להזיק דוקא ומ"ם מודיעו ועוד דלא חשיד דיאכיל באיסור אחרים:
והנה י"ל הרמב"ם דפסק בפסח שנשחט לשם חולין דפסול דתו לא קאי סתמה לשמו דהא צריך למנויי על פסח אחר וא"כ דכיון דהם ימשכו מפשח זו והי כאלו שחט שלא למנויו בסוף השחיטה דתו לא קאי להני מנויו וח"כ הוי אינו סתמא לשמו וכדהקשה הש"ס דמאי לשמו ושלא הא לשמו וסתמא וא כ כי שחט לשם חולין הוי תו לא קאי סתמא לשמי לשם מנויו ומש"ה פסול ומה שת רץ בס' עומר מן קשה דאם הפסול הוי משום לאחר תמיד של בין הערבים קשה אמאי לא הוי פסח אטו אם חטאת נשחט לשם חולין א"ב ארבע מתנות על ארבע קרנות ואך צ"ל דמקרי חטאת אך דלא עלו לשם חובה ולפמ"ש התו' ח"ש דבאמת חילין לא מקרי עקירה וכמו דאמרינן שלא לשם בעלים לא מקרי עקירה ועוד דממ"נ אם הוי עקירה הוי פסול שפיר מכח נשחט לאחר תמיד של בין הערביים והנה אפילו אם חישב בסוף השחיטה מ"מ הא אמרינן יוכיח ס פי על תחייתו והוי כאלו חישב בתחילת השחיטה וכמו דאמרינן בזבחים דף צ"ב וא"ל אם שחט בתחלת השחיטה בפרש לשמם ובשם בעלים מזה לא דיבר הרמב"ם כלל וא"ש ומתורץ הרמב"ם:
והנה ח"ל דלמה לתקוני שפט ר בשוגג כדי שיודיעו ת"ל דיוכל לומר דאחרים עשאו יטמאו י"ל חדא דלמא לא הי' בביתו רק הוא ולא שים אדם אחר בעולם או י"ל דלמ"ד דאא"א דאמרינן בשותפות וא"כ אי אפשר לאדם אחר לאשור רק השותף או י"ל דנ"מ לשומר דהוי הדין דאם הוי ניכר דחייב אפילו אם אדם אחר אסרו וא"ש הנ"ל ע"כ מערב היינו מדמע מה שהקשו על פירש"י בב"ק דכתב דל"ל מערב דהא מצי למוכרו חץ מדמי יי"נ שבו ופירשו דא"כ היינו מדמע ומקשים הא רב גופא ס"ל דאסיר למוכרו חוץ מיינ"ש גבי יין ביין י"ל דהנה בחמת מ"ה לא רצה רנב"י לומר דכ"ע קנסו שא"מ רק טעמא דר"י בשוגג כדי שיודיעו כקושיות הפ"י אך דצריך לאוקמי במומר משום קושיא דהוי פירע חובו מאיסורי הנאה והאידך שרי למישקל מהמזיק דמקלי' קלי' לי' אך י"ל דהטעם דשרי למשקל משום דאיכא דעה דאינו יכול לאסור ר כלל של חבירו משא"כ כי מוקי בשותפות בלא"ה אסיר משום מדמע ואסיר בהנאה וא"ל אע"ג דס"ל לר"י דשרי גם יין ביין חץ מדמי יי"נ המתני' ר"י לא ס"ל כן רר כת"ק דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יינ"ש והא דהא ר"י ס"ל דמב"מ לא בטיל ובודאי הוי חנ"נ והנה גם ר"י ס"ל דלא סליק היכא דנפל בתחלה מ"מ הא ר"י ס"ל אליבא דר"י דיש ברירה וא"כ שפיר מצי לחלוק ויש ברירה יא"כ כיון דכבר דכבר חלקו ממילא רשאי למישקל דמים דהא אא"א דש"ש לחד דעה משא"כ רב דס"ל אליבא דר"י אין ברירה שפיר מצי לומר דהטעם הוא כדי שיודיעו ולא ס"ל לרב תירץ רנב"י ארומיא דר"י אדר"י וא"כ קשה האיך הוא נאמן וצ"ל כסברת הפ"י דהא הוא חייב לשלם מדאיריי' ומתוך שנאמן להפסיד לעצמו א"כ שפיר אמר היינו מדמע דהא אין נאמן דלא שייך גבי' חנ"נ דהא לא ידע וא"צ לשלם ואפילו על עצמו אין מפסיד והנה באמת לדעת הראב"ד דכתב הוכחה מכאן דנאמן ע"א לאסרו אבל מ"מ הא כתב הש"ך בס' קכ"ו ס"ק כ' בשם הר"ן דהפסול לעדות אין נאמן לאיסור והנה בודאי שוגג ומזיד איירי בחד גוונא וא"כ מזיד דחייב נמי לא איירי דליכא עדים וביבמות לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ובאמת רש"י כתב לקמן דהיזק שאינו ניכר הוי רק עבירה מדרבנן מ"מ עכ"פ מדרבנן פסול לעדות ולא מהמנין לי' אך באמת עכ"פ מדאורייתא מהימן והוי איסור מדאורייתא והנה הא דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק מדרבנן דחתיכה נ"נ בש"א הוי רק דרבנן ועוד אפשר דהא לא אמרינן סליק אם לא נפלה בתחלה הוי רק מדרבנן והא ראי' לחד דעה לא אמרינן כן בשאר איסורין רק משום חומר יין נסך (ועוד אם אזלינן בתר בטיל הוי ביי"נ נמי רק מדרבנן הוא פסול לעדות א"ו דאיירי רק לענין הפסד מועט מה שצריך למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו וא"כ שפיר קשה היינו מדמע והנה אם אמרינן דלא כסברת רש"י רק דהיזק שאינו ניכר הוי אסור מדאורייתא ופסול לעדות מדאורייתא ועוד אפשר כיון דפסול לעדות מדרבנן תו לא מהימן לי' מדאורייתא דהא מ"מ הוא לא סמוך עלי' מ"מ לא שייך גבי' חנ"נ כיון דלא ידע ועוד אפשר דאפילו מדאורייתא אינו נאמן מ"מ שייך למתני גבי' חייב בתשלומין אם רוצה חדא אפשר בכה"ג ל"ש תקנה כדי שלא יהי' כל אחד לא יאמינו לו דהא מותר ואינו נאמן ועוד אפילו אינו נאמן מדאורייתא דהוי איסור דאורייתא לעשות היזק שאינו ניכר מ"מ נאמן הואיל שנאמן על עצמו כמ"ש הפ"י אך כיון דלא שייך גבי' חנ"נ כיון דלא ידע שוב גם על עצמו אינו נאמן:
והנה אפילו אם מפסיד מועט מ"מ עכצ"ל או דס"ל כרשב"ג דשרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ או דאיירי בסתם יינם דשרי אפילו לת"ק דרשב"ג דאל"כ אינו נחמן אפילו אם מפסיד מועט משא"כ אם ההפסד אינו רק מועט והוא עצמו אמר וכל ההפסד חל עליו בודאי נאמן מתיך שנאמן על עצמו כסברת הפ"י ולפ"ז מתורץ מה דקשה במה דכתבו התוס' דהמו"ל מנסך היינו שנגע בו ובאמת י"ל דא"כ היינו מדמע בשלמא אשמועינן דקי"ל בדרבה מיני' כמו דאיתא בגיטין אך לפ"ז קשה מאי קאמר מנסך אשמועינן דל"א קלבד"מ ופי' הפ"י לתרץ קו' מהר"י בן לב דה"פ דלא שכיח וא"צ לקנסו ולכאור' קשה דהא מיד שנגע חייב ובאמת א"ש דהנה רב ג"כ הטעם כדי שיודיע א"כ לא נאסר בנגיעה כיון דלאזוקי קא מכוון ועוד דה"פ דלא שכיח וה"א דבשוגג נמי חייב דלא עבדי תקנה לפטור בכה"ג על נגיעה והנה הר"ן כתב דכחשא דלא הדרא אע"ג דהוי ממילא קניא הגזלן בשינוי נמצא דחילק על סברת מהר"ם שיף ובהיזק בו מקצתו דלא קניא כתב הר"ן הטעם דדרך להיות כן והוי כמו היזקא דממיל' והנה אע"ג דאי' השתא לאזוקי קא מכוון אפע"כ נאסר ובאמת היכ' דלצעורי קא מכוין לא נאסר כלל כדאי' בחולין עכצ"ל דלצעורי קא מכוין לאזוקי אבל מ"מ רוצ' לעבוד ע"ז ג"כ וא"כ נאסר והוי רמו דגזל לאזוקי לחברי' לאכול וא"כ ה"נ הכא וקניא לפי הגבהה שיהי' חייב באחריות עי"ל דרב לטעמי' דלא ס"ל הך סברא דרב אשי דרשאי למישקל דמי מהך נכרי דמיקלי קלי וכמו שהקשה הב"י מהא דפסקינן גבי הך דינא דרב דאמר רב הו'. והמנסך שפיר מהימן לרב או דאיירי בשותפות ומתוך שנאמן על שלו נאמן על חבירו או דנאמן מכח סברת הפ"י אפילו בלא שותפות דהא במזיד צריך לשלם ומתוך שנאמן להפסיד נאמן על חבירו ובזה מתורץ הא דלא משני דשמואל לא מוקי כרב משום דלא רצה לאוקמה במומר כקושיות הפנ"י הנ"ל דהא א"כ קושיא ת"ל דחייב מכח דאסיר לפרוע חוב מאיסורי הנאה ז"א דנוקי בשותפות וא"ל דהא באמת אין אסור כלל דשרי למוכרו חוץ מדמי יין נסך אי הוי אמרינן אא"א ולכך שרי למישקל דמי ז"א דבאמת הוי היזק ניכר לענין דיקנה בשינוי מעשה חלק השותפות משא"כ ר"י ס"ל אליבא דר"י יש ברירה וא"ל הא ר"מ ספוקי מספקא לי' ובדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש הפ"י כיון דלא ס"ל לחלק בין מתנה בפירש או לא מדס"ל לר"י אליבא דר"י יש ברירה אפי' היכא דלא מתנה י"ל דעת ר"מ ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק ושפיר יכול לאסור של חבירו כסברת ר"ח שמביא רש"י והרא"ש והנה היכא דהדין דבטל ברוב כיון דלא ניכר האיסור אפילו לר"י במין במינו אך דלא נתבטל בששים והנה ששים במין במינו הוא גזירת חכמים אטו מין שאינו מינו מהני אח"כ שיהי' ששים דבאינו מינו בכה"ג מותר כדאי' בש"ך לענין שני פעמים ששים ואפשר דשמואל לא ס"ל דגבי ציר אמרינן מצא מין את מינו וניער ול"א סליק אח מינו כאלו אינו:
מה שהקשה הפ"י אמאי לא מוקי רנב"י גם לר"י הטעם כדי שיודיע י"ל משום דא"כ קשה מנסך לא צריך לתקנה ובמומר לא נאסר בנגיעה אך קשה לוקי בשותפות דהדין הוא דרשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ א"כ לא קשה הא פורע חובו מאיסור הנאה דבאמת שרי בהנאה וא"ל דא"כ היינו מדמע דבאמת מנסך ה"א דקי"ל בדרבה מיני' ואי תני מנסך ולא תני מדמע ה"א דמנסך לא קניס משום דהוי דאורייתא ולא קנסו שוגג אטו מזיד כדאי' לקמן ומטעמא כדי שיודיע אבל מדמע דהפסד מועט ת"ה יודיע דהפסד מועט לא חיש לי' כדכתב הפ"י אך י"ל דבאמת נאסר בכלה משום דהוי קנה לחלק אחד ממ"נ או דהוי שלו מקודם או דהוי שינוי מעשה דהוי כמו היזק ניכר או דלא מצי לומר הכי דר' יהודא אליבא דר' יוחנן אית ל' ברירה והנה רב אית לי' אליבא דר' יהודא דאין ברירה א"ש דהא שרי למוכרו חוץ מדמי יי"ל אליבא דכ"ע דלא חל כלל איסור דאורייתא כמ"ש מהרש"ל ביבמות גבי אשת אח ומ"ה אמר רב היינו מדמע דהא לא מהימן כלל דהא דאין רשאי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק מדרבנן דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין מדרבנן ועוד דכתב הר"ן בשם י"א דהא דשרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ הוי רק אם כבר בטל ברוב מדאוריית' רק מדרבנן לא בטל וא"כ היי רק איסור מדרבנן ולדבריו הוא פסיל מדרבנן ואינו נאמן ולר"י א"ש אע"ג דלר"מ הוי ספק ואם כבר בטל הוי אמרינן ברירה י"ל דלרב באמת הטעם לר"מ משום היזק שא"נ שמי' היזק ומצי אסר של חבירו ועוד לרב אם הי' מוקי במדמע הוי צ"ל או בסתם יינם (מדרבנן] נתערב אל יין שאסור רק בשתי' ולא בהנאה דאל"ה לא מהימן כלל והנה באמת בגזלן לא שייך דמ"ה אם נאבד אפילו שנאסר בהנאה מקודם ולא הי' שוה כלום מקודם משים דהא חייב על שנאבד השתא וא"ל הא הוי איסורי הנאה וא"כ הוי כמו היזק ניכר כדין הוא גבי שומרין דמפני מה גזלן קונה היכא דהוי היזק ניכר בשינוי מעשה דמעיקר' הוי שלימה והשתא מתה וא"כ כיון דכבר נאסר בהנאה ונפטר ממילא הוי כאדם אחר ול"ש לומר דקניא בשינוי מעשה דהא לא הוי כלל כאלו הוא בבית הגזלן והנה כיון דבשעת מעשה שנולד ההיזק לא קנה מה הוי שא"א לומר שיקנה לו השתא למפרע כיון דבאמת בשעת מעשה לא קנה כלל דהוי היזק שאינו ניכר והנה בלא"ה אין המדמע והמטמא נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אך דאמרינן פלגינן דיבורא והנה התוס' בסנהדרין ובכתובות כתבו דבדבר דרבנן שפיר אמרינן דלא פלגינן דיבורא וא"כ כיון דהא דאסיר למכור חוץ מדמי יין נסך הוי רק מדרבנן שפיר אמרינן דלא פלגינן דיבורא ושרי ובל"ה אין האוסר נאמן שהוא אוסר דהא אין אדם משים עצמו רשע אך דאמרינן פלגינן דיבורא והנה בדבר דרבנן כתבו התוס' בסנהדרין וכתובות דלא פלגינן דיבורא וא"כ כיון דהא דאסור למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו הוי רק מדרבנן ובזה ל"א פלגינן דיבורא דהא חנ"נ בשאר איסורין הוא רק דרבנן ומש"ה עכצ"ל דאין נאמן רק לאסור בשתי' והוי שפיר הפסד מעט:
והנה אם אמרינן דהפסול לעדות אין נאמן לאסור אפשר דלא שייך לומר פלגינן דיבורא דהא הטעם דלא סמוך עליו אך כיון דהקשיא הוא אמאי נאמן מל מזיד ובמזיד חייב לשלם והוי אמר נן מתיך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לא שייך לומר דא"א מע"ר דבאמת פלגינן דיבורא והנה אם נימא דבישראל מומר לא שייך לומר פלגינן דיבורא דהא הוי כמו אנוסין דצריך לפרש מה אנוסין ה"נ צריך לפרש מי הוא המנסך ועוד ניהי דבאי דרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורא מ"מ נימא מתוך שנאמן על עצמו לחיי נאמן על חבירו וכן בלא"ה צ"ל אם אמרינן גבי מנסך הא דאדם אמר ד"ש הוי רק מדרבנן אך דבאמת הטעם מכח חנ"נ וכאן לא שייך דהא הוי לא נודע ועוד אי אמרינן מכח מיגו נאמן להשים עצמו רשע כמ"ש הפ"י בכתובות בשם כמה מפרשים א"כ שפיר שייך לומר מתיך שנאמן להפסיד לעצמו דהא לשלם א"ל מיגו:
והנה הפ"י כתב דמתוך שנאמן על עצמו ולכאורה קשה הא כתב הט"ז היכא דאתחזק היתרא ל"א כן וצ"ל דפליג על סברת הט"ז ונגד סברת הט"ז צריכנא לחלק בין א סיר אישות לשאר איסורין והנה אם נימא באמת הא דאדם אוסר דש"ש במעשה הוי רק מדרבנן א"כ צריכנא לתרץ על קו' התוס' בד"ה לא הוי חטאת תיובתי' תירץ אחר עפ"י סברת הש"ס בחולין סד"א כיון דאם לא שחט רק נחר וזרק דם לא משתרי ועוד ע"פ אבעי' דחולין מי מצרף והנה הלשון דר"נ הלכה למעשה יין ביין אסור משמע דהוי רק חומרא ובלא"ה אם אמרינן דהפסול לעדות אין נאמן נאסור כת' הר"ן וא"כ אם נימא דצריך לאוקמה דוקא בישראל מומר וא"כ הוי פסול לעדות ואינו נאמן וצ"ל מכח מתיך שנאמן להפסיד לעצמו ובכאן לא שייך זאת לומר מתוך דהא במדמע כיון דלא ידע ולא אמרינן חנ"נ וא"כ שרי למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו דהא עיקר הטעם משים חנ"נ אסור למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו והנה ישראל מומר הוי כמו מומר לכל התורה כולה והוי כנכרי דלא מהימן זולת לדעת רש"ל מהימן נכרי לאיסור ונוכל לומר אפילו לפי האמת הא דאדם אוסר דש"ש במעשה הוא מדאוריית' מ"מ לא מצי מקשה לר' יוחנן דס"ל אדם אוסר דש"ש מהמנסך דלמא באמת הוי רק מדרבנן ורבנו תקנו דשוגג פטור כדי שיודיע:
הרמב"ם פסק כאן דהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת חייב בדיני אדם כו' והקשה הראב"ד דהא אליב' דחזקי' מוקי הכי אבל לא אליב' דר"י וי"ל משום דהנה רש"י כאן ובב"ק כתב מפגל דשוחט חטאת לשם שלמים והוי לא עלו לבעלים ובאמת כוונת רש"י לאכול חץ לזמנו אך דהא הוי פסול וי"ל משום דהתוס' מקשים לקמן דר"י בדאוריתא קנים א"כ אמאי מפגל פטור בשוגג וי"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי פר ך לקמן על ר"י דר"י אדר"י אמאי לא קניס בכאן דלמא אי"ל ג"כ כדי שיודיעו אך י"ל דלפי שיטת רש"ל וא"כ בקנס במורה פטור וא"כ לר' יוחנן כיון דהי רק קנס ע"כ דאינ' עדים דאל"כ פטור מכח מודה בקנס אך דהוי באמת למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"כ עיקר הפטור הוי כמ"ש הש"ך ביו"ר דהוי הפי' דל"א לא גבי קנס הודאת בע"ד כמאה עדים וכה"ג כתב הפו' גבי אשה נודרנית בשם הראב"ד דהאכילתו שאינו מעושר דלא מהני הודאתו דבקנס ל"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ ע"כ דאיכ' עדים ונא שייך דילך ויודיעו ויודיעו אך באמת בכאן לא שייך זאת דממ"נ אם לא עשה כן וחייב כמו בעדים זוממין כיון דבדיבורא אפסיד לחבירו דנאמן וחייב מדין מוסר וא"כ שפיר חייב בהודאתו ושפיר שייך כדי שיודיע וא"כ לפ"ז קשה דהא לכאורה מה פריך לחזקי' דהא הש"ס פריך א"ה מזיד נמי כדי שילך ויודיעו ומתרץ השתא לאזוקי הא מכוון וא"כ בכאן דלא מכוון לאזוקי רק לעשות מלאכה ומ"ה פטיר כדי שיודיעו אך צ"ל דקושיות הש"ס קאי דקתני סתמא פטור אפילו אם כיון להזיק ובזה בודאי ידוע לו ואמאי בכה"ג פטור וא"כ מכאן תיובתא להראב"ד דכתב דמש"ה לא פריך לר"י דאין כוונתי להזיק רק בשביל טובה ולפמש"ל מתורץ מה דהקשה המהרש"א ואמאי לא פריך לר"י דבמזיד חייב לר"י ג"כ וי"ל דממ"נ אם לא עשה רק בשביל מלאכה שלו וא"כ הוי הטעם כדי שילך ויודיע ויהא לא שייך מודה בקנס דכיון דממ"נ חייב וא"ל דכוונתו דק להזיק ע"ז הוי שפיר פטור דהא הוי מודה בקנס דאם ירצה הוי טוען רק דהיזק ועשה מלאכה וממילא הוי משמע לטובה שלו בשלמא בשוגג צריך למטען צריך לומר דוקא שוגג הא אמר סתמא ל"א דהוי שוגג עד שיטעון ומאי דצריך שיטען לא הוי מודה בקנס וכמ"ש המ"ל בפרק י"א מהל' אישות בשם ודע דמוכח מרמב"ן דלא פטור מכח דהוי יכול לטעון כן ובכאן הוי פשיט דהא הוי כטעם דל"א הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ הוי כאילו לא טען הא לאיפוך בדבר שצריך שיטעון פטור שלו ל"א כן ובזה מקשה דוקא לחזקי' ולא לר"י ומשא"כ למסקנא דאמר אביי הכל מודים והוי גורם לגורם ופטור לאביי וא"כ במוסר שחרות פטור וכמ"ש בשם בעת"ה ודלא כרמב"ן ופ' ובדרבנן גם הרמב"ן מודה יע"ש בש"ך וא"כ גם לר"י ע"כ צ"ל דדוקא עדים וצ"ל כפי תירץ הש"ס אליב' דחזקי' ומתורץ קו' התוס' אם נוקי כרבנן הוי אמרינן דלא כאביי והוי אמרינן דהטעם כדי שיודיעו ושם לא שייך כדי שיודיע והש"ס מקשה לקמן אליב' דאביי דס"ל גורם לגורם פטור והנה בפיגול הוי הטעם מכח כדי שיודיע אע"ג דהוי לפני עדים מ"מ הי' יכול לומר לא הוי יודע דהוי חטאת וא"כ הוי עקירה בטעות וכדאי' במנחות דף מ"ט ע"א וא"כ צריך להודיע וקנס לא שייך. אך דעת רש"י כאביי וא"כ בכה"ג באמת יש לפטור מכח קנס דהא אם לא יודה מטעם השתא דאזיק הוי גורם לגורם ואך מפני מה אמרינן דבקנס מהני הודאתו משום דאין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש הפ"י בכתובות פ' המדיר בשם לתרץ הראב"ד ע"ש היטב וא"כ ה"פ דהא הוא שחט חטאת לשם שלמ' שיאכל כמו שלמים וכמ"ש רש"י לשון זה בב"ק וא"כ ממ"נ הוי רשע או דהוי שלמים ושחט לכם חטאת וא"כ אינו מרצה והוי עובר בלא יחשב ואזי מהני הודאתו ואו י"ל דהא באמת אין אדם משם עצמו רשע רק דפלגינן דבורי' ובכאן הא אין אחר יכול לאוסרו ולא שייך פלגינן דיבורי' ואלא דאיכ' עדים וא"כ לא שייך כאן כדי שיודיע ואלא דיכול לומר טעיתי וסבור דהיא שלמים וא"כ עדיין אינו מהימן לשויא נפשי' רשע ומ"ה כתב רש"י דשוחט לשם חטאת וא"כ ממ"נ לא הרצה והוו ממ"נ רשע ושפיר מהימן והנה שוגג לא טענינן בלתי טענתו וא"כ מתורץ שפר רש"י ז"ל וא"כ מתורץ הא דלא משני לר"י כדי שיודיע דהא אמרינן אין איסר דבר ש"ש ומוקי בשותפות וא"כ לא שייך פלגינן דיבורי' דהא אחר אין יכול לאומרו וא"כ ע"כ דבאיכא עדים וא"כ מסתמא כל המתניתין איירי אפילו בדאיכא עדים: