אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לד · ב
ואת אשר אחזה בזה בישוב דהר"מ על פי המבואר בבכורות דד"ט לימא כתנאי ומעוך וכתות כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון בפנים שמה חסרון ומ"ש ל"ש חסרון ותסברא כו' אלא הכא במומין שבגלוי קמיפלגי כו' ופירש"י דכו"ע חסרון בפנים שמי' חסרון מאן דפסל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום ובצ"ק מגיה דכו"ע חסרון בפנים לא שמי' חסרון משום דקשיא לי' דאי שמה חסרון מ"ט דראב"י ור"י. והנה לכאורה ק' בד' הגמ' דקאמר דפליגי אי חסרון בפנים שמי' חסרון דהא בתחלת הסוגיא במאי דאיבע"ל אי יש מחוסר אבר בפנים מבואר בדהגמ' דלאשחוטי ולאיפרוקי לא קא מיבע"ל כי מיבע"ל לאפסולי מאי תמים יהי' לרצון תמים אין חסרון לא א"ד כו' מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי הרי מבואר בדהגמ' דאין בחסרון בפנים רק משום עשה דהמים יהי' לרצון דאין זה בע"מ דפסח או עור כתיב או עורת או שבור ורק דאינו תמים והא לפ"מ מוקים לי' לקרא דמעוך וכתות בביצים משום.
חסרון בפנים הרי איכא נמי לאו דלא תקריבו כזורק ומקבל דם בע"מ ועוד דמד' הגמ' דקאמרי בין בגיד בין בביצים מבואר דאין חילוק ביניהם וכמו בגיד הוי מום גם לאישחוטי ולאיפרוקי כמ"כ בביצים והא מטעם חסרון קאמר מתחלה לאשחוטי ולאפרוקי לא תבעי לן כי תבעי לן לאפסולי ונראה דשיעור דהג"מ כך הוא דלמ"ד חסרון בפנים שמי' חסרון ויש בו משום פסול דתמים וע"כ ס"ל לר"י דמעוך וכתות לא תקריבו הוא בביצים וממילא איכא לאו גבי' וכיון דבפרוש גלי רחמנא דמעוך וכתות לא תקריבו דהוי מום וחשבה בין בעלי מומים ודמי לפסח ועור וניהו דמפסח ועור ילפינן מום שבגלוי לכל התורה אבל מעוך וכתות מפירוש רבתה תורה משום חסרון מבפנים שבו לא תקריבו אבל למדס"ל דחסרון בפנים לא שמי' חסרון הוא כשר לגבוה ובע"כ יפרש מעוך וכתות בגיד (וגם למ"ד חסרון בפנים שמי' חסרון לא ילפינן ממעוך וכסות לכל חסרון בפנים דפסח או פור כתוב ורק מצד פשה דמצד ע' דתמים פסול אבל לא לאישחוטי וליאפרוקי) ע"ז משני הש"ס אלא הכא במומין שבגלוי.
פליגי ודכו"ע חסרון בפנים ל"ש חסרון ומה"ט משוה הש"ס בקדושין דכ"ה אי עבד יוצא לחירות בסירוס דביצים אי הוי מום שבגלוי לקדשים אבל עכ"פ הרי מבורר מסוגית הש"ס דבכורות דאי חסרון בפנים שמי' חסרון מעוך וכתות דבנים דמי לגיד א"כ הרמב"ם שפ' דחסרון בפנים שמי' חסרון ויתפרש מעוך וכתות בביצים וכין דאיכא לאו דלא תקריבו וגלי רחמנא בזה ממילא דמי לפסח ועור. ואע"ג דבאדם הוי ג"כ מום ובאדם ל"ש פסול חסרון מ"מ י"ל דבאדם הוי בכלל פרוח אשך או דילפינן מבהמה דכתיב בה מעוך וכתות (ופי' במרכבת המשנה בפ"ב מה' איסורי מזבח), ולפ"ז אין תימא מסוגיא דקדושין דקאי אי חסרון בפנים ל"ש חסרון וע"כ משום דהוי מום שבגלוי וע"כ גם בעבד חשיב מום גלוי ויוצא בו לחירות, משא"כ למש"פ הרמב"ם דחסרון בפנים שמי' חסרון בקדשים ומאי דגלי רחמנא דמעוך וכתות בביצים הוי מום זהו משום החסרון שבו א"כ אין זה ענין לעבדים דבעבד א"י לחירות דל"ה מום שבגלוי אבל בקדשים פסולו משום חסרון בפנים והנה הגהת צ"ק בדרש"י דכו"ע ס"ל חסרון בפנים לא שמה חסרון לכאורה אינה מוכרחת דאע"פ דחסרון בפנים שמה חסרון משום דלא הוי תמים מ"מ הוי רק לאפסולי ולא לאישחוטי ולאפרוקי, והי' מתורץ בזה משה"ק בס' מנח"ח על מ"ש הרמב"ם דחסרון בפנים שמה חסרון דהרי סתמא דגמרא אוקמי להני ג' תנאי דס"ל חסרון בפנים לא שמה חסרון, ולמש"כ י"ל דהרמב"ם גריס ג"כ דכו"ע חסרון בפנים שמה חסרון ורק דנפ"מ לאשחוטי ולאפרוקי, אולם למש"כ בשי' הרמב"ם גירסתו דכו"ע חסרון בפנים לא שמה חסרון, ולהכי למש"פ דהוי חסרון וע"כ מפרש הא דמעוך וכתות לא תקריבו גם בבצים והוי מום ג"כ לענין קדשים אבל בעבדים לא הוי מום שבגלוי כמש"כ.