אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן לד

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן לד

סימן לג

בענין מום דסירוס בבכור לרב אחד ב"ה ז' ניסן תרס"ה ווילנא

א

ע"ד השאלה שהרועה סירס בכור שחשב שהוא של האדון והבכור הי' של כהן ודן ידידי מעכ"ת בעיקר המום דסירוס דביצים דמחולקים בזה הרמב"ם והרא"ש והעיר בסתירת ד' הרמב"ם דבפ"ז מהל' ביאת המקדש פסק דסירוס בביצים הוי מום כר' יהודא מדהרמב"ם בהל' עבדים פ"ה ה' ד' שאין העבד יוצא לחירות בסירוס דביצים והא הש"ס בקדושין דכ"ה משוי להדדי וכיו"ב תמה הלח"מ בנחתך הלשון וכת"ר פלפל בזה לחלק בין אבר גלוי ובין מום גלוי ולפי דבריו נצטרך לדחוק בדהגמ' כתנאי, והנה בעיקר תמיהתו בסתירת דהר"מ כבר קדמוהו בזה בס' עצמות יוסף בקדושין כ"ה ובמקנה שם ועי' בביאור הגר"א ליו"ד הל' עבדים שתמה ג"כ.

ומש"כ הע"י לתרץ דהר"מ פ' לחומרא דאסור להקרבה והעבד א"י לחירות משום שהוא תפוס בעצמו והוי העבד מוציא מחבירו תמוה דהא הר"מ. מנה המום דסירוס בין המומין שנפדין ונשחטין על ידן וזהו חומרא דאתי לידי קולא

ב

ואת אשר אחזה בזה בישוב דהר"מ על פי המבואר בבכורות דד"ט לימא כתנאי ומעוך וכתות כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון בפנים שמה חסרון ומ"ש ל"ש חסרון ותסברא כו' אלא הכא במומין שבגלוי קמיפלגי כו' ופירש"י דכו"ע חסרון בפנים שמי' חסרון מאן דפסל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום ובצ"ק מגיה דכו"ע חסרון בפנים לא שמי' חסרון משום דקשיא לי' דאי שמה חסרון מ"ט דראב"י ור"י. והנה לכאורה ק' בד' הגמ' דקאמר דפליגי אי חסרון בפנים שמי' חסרון דהא בתחלת הסוגיא במאי דאיבע"ל אי יש מחוסר אבר בפנים מבואר בדהגמ' דלאשחוטי ולאיפרוקי לא קא מיבע"ל כי מיבע"ל לאפסולי מאי תמים יהי' לרצון תמים אין חסרון לא א"ד כו' מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי הרי מבואר בדהגמ' דאין בחסרון בפנים רק משום עשה דהמים יהי' לרצון דאין זה בע"מ דפסח או עור כתיב או עורת או שבור ורק דאינו תמים והא לפ"מ מוקים לי' לקרא דמעוך וכתות בביצים משום.

חסרון בפנים הרי איכא נמי לאו דלא תקריבו כזורק ומקבל דם בע"מ ועוד דמד' הגמ' דקאמרי בין בגיד בין בביצים מבואר דאין חילוק ביניהם וכמו בגיד הוי מום גם לאישחוטי ולאיפרוקי כמ"כ בביצים והא מטעם חסרון קאמר מתחלה לאשחוטי ולאפרוקי לא תבעי לן כי תבעי לן לאפסולי ונראה דשיעור דהג"מ כך הוא דלמ"ד חסרון בפנים שמי' חסרון ויש בו משום פסול דתמים וע"כ ס"ל לר"י דמעוך וכתות לא תקריבו הוא בביצים וממילא איכא לאו גבי' וכיון דבפרוש גלי רחמנא דמעוך וכתות לא תקריבו דהוי מום וחשבה בין בעלי מומים ודמי לפסח ועור וניהו דמפסח ועור ילפינן מום שבגלוי לכל התורה אבל מעוך וכתות מפירוש רבתה תורה משום חסרון מבפנים שבו לא תקריבו אבל למדס"ל דחסרון בפנים לא שמי' חסרון הוא כשר לגבוה ובע"כ יפרש מעוך וכתות בגיד (וגם למ"ד חסרון בפנים שמי' חסרון לא ילפינן ממעוך וכסות לכל חסרון בפנים דפסח או פור כתוב ורק מצד פשה דמצד ע' דתמים פסול אבל לא לאישחוטי וליאפרוקי) ע"ז משני הש"ס אלא הכא במומין שבגלוי.

פליגי ודכו"ע חסרון בפנים ל"ש חסרון ומה"ט משוה הש"ס בקדושין דכ"ה אי עבד יוצא לחירות בסירוס דביצים אי הוי מום שבגלוי לקדשים אבל עכ"פ הרי מבורר מסוגית הש"ס דבכורות דאי חסרון בפנים שמי' חסרון מעוך וכתות דבנים דמי לגיד א"כ הרמב"ם שפ' דחסרון בפנים שמי' חסרון ויתפרש מעוך וכתות בביצים וכין דאיכא לאו דלא תקריבו וגלי רחמנא בזה ממילא דמי לפסח ועור. ואע"ג דבאדם הוי ג"כ מום ובאדם ל"ש פסול חסרון מ"מ י"ל דבאדם הוי בכלל פרוח אשך או דילפינן מבהמה דכתיב בה מעוך וכתות (ופי' במרכבת המשנה בפ"ב מה' איסורי מזבח), ולפ"ז אין תימא מסוגיא דקדושין דקאי אי חסרון בפנים ל"ש חסרון וע"כ משום דהוי מום שבגלוי וע"כ גם בעבד חשיב מום גלוי ויוצא בו לחירות, משא"כ למש"פ הרמב"ם דחסרון בפנים שמי' חסרון בקדשים ומאי דגלי רחמנא דמעוך וכתות בביצים הוי מום זהו משום החסרון שבו א"כ אין זה ענין לעבדים דבעבד א"י לחירות דל"ה מום שבגלוי אבל בקדשים פסולו משום חסרון בפנים והנה הגהת צ"ק בדרש"י דכו"ע ס"ל חסרון בפנים לא שמה חסרון לכאורה אינה מוכרחת דאע"פ דחסרון בפנים שמה חסרון משום דלא הוי תמים מ"מ הוי רק לאפסולי ולא לאישחוטי ולאפרוקי, והי' מתורץ בזה משה"ק בס' מנח"ח על מ"ש הרמב"ם דחסרון בפנים שמה חסרון דהרי סתמא דגמרא אוקמי להני ג' תנאי דס"ל חסרון בפנים לא שמה חסרון, ולמש"כ י"ל דהרמב"ם גריס ג"כ דכו"ע חסרון בפנים שמה חסרון ורק דנפ"מ לאשחוטי ולאפרוקי, אולם למש"כ בשי' הרמב"ם גירסתו דכו"ע חסרון בפנים לא שמה חסרון, ולהכי למש"פ דהוי חסרון וע"כ מפרש הא דמעוך וכתות לא תקריבו גם בבצים והוי מום ג"כ לענין קדשים אבל בעבדים לא הוי מום שבגלוי כמש"כ.

ג

עונ"ל לתרץ סתירת דהר"מ בלשון ובסירוס דביצים שהתעורר הלח"מ שפ' דהוי מום וא"י לחירות דבאמת הא דמשוי הש"ס להדדי משום דבעיקר הסברא י"ל דאי ילפינן בכלל ופרט שיהי' כעין הפרט דפסח ועור, י"ל דוקא אם הוא מום גלוי וניכר תמיד כמו פסח או עור אבל בלשון דלפעמים מכוסה ולפעמים מגולה לא דמי לפסח או עור וכן בסירוס דבצים דגם מעיקרא זמנין דמכווצי כו' אין זה כעין הפרט. אבל לפ"מ דמשני בבכורות דל"ז בשנויא קמא בעינא מום רע וליכא א"ה מום עובר נמי וכו' השתא מפרק לא פרקינן עלוי' משחט שחטינן עלי' כו', וא"כ עיקר מיעוטא דמום שבגלוי ולא מום שבסתר הוא ממום רע ומום עובר ילפינן ממה שאינה נפדית מקרא דיצתה זו שאינה קריבה היום וקריבה למחר ולא ילפינן מפסח ועור כלל, ועי' בתוד"ה השתא ומהרי"ט אלגאזי שם, א"כ י"ל דמה שנתמעט.

ממום רע היינו דוקא מום שבסתר שהינו ניכר כלל אבל מום הניכר אף שאינו גלוי תמיד כמו לשון וסירוס דבצים חשוב ג"כ מום רע ורק אי ילפינן מפסח ועור אין זה פסח ועור, והנה בשנויא קמא דמשני כל מום רע ריבוי' הוא וכה"ג משני בקדושין דכ"ד לחפשי ישלחנו רבויא הוא לפי פשוטו מבואר דהוא בתורת רבוי ומיעוט ועי' רש"י שם שכ' רבויא הוא הוא דכתיב כל ולא דרשינן לה בכלל ופרט וכן פרש"י בקדושין שם ולהכי משוי הש"ס בקדושין מומי הבכור ושחרור עבדים להדדי דכמו בבכור וקדשים לשון וסירוס דביצים הוי מום גלוי והמיעוט לא נתמעט רק המום שבסתר שאינו ניכר כלל כמ"כ בעבדים לא נתמעט בתורת מיעוט אבל למש"פ הרמב"ם בפ"ה מה' עבדים ה"ד, א"כ למה נאמר בתורה שן ועין לחון מהם מה שן ועין מומים שבגלוי ואינם חזרים אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יוצא עבד לחירות אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות דהר"מ פי' דשן ועין הוא כלל ופרט גמור וכמש"פ בהל' י' תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השניים הקבועות באותו עצם א"כ חשוב גם הפרט דבטל ממלאכתו, ועי' בר"מ שם ולפ"ז הוי כלל ממש א"כ דמו הוא כאידך שינוי' דגמ' ואיבע"א א"כ פסח ועור למ"ל (והוא בגדר כלל ופרט למ"ד כללא בתרא דוקא או רבוי ומיעוט למ"ד כללא קמא דוקא) וה"נ בשן ועין אי חשיב מום גלוי לענין קדשים גם לענין עבד בדין שתהי' כן וא"ש

ד

ובגמר דבריו אדם נתפס מש"כ בסוף דבריו לדינא בסירוס דביצים באופן דהוי ספיקא דדינא הוי ס' דרבנן להקל לא אדע מאי קאמר דהא ניהו דאיסור הטלת מום לרוב הפוסקים אאמד"ר אבל בסירוס הוי ס' אם הוא מום ששוחטין עליו ואם אין זה מום לא נפקע איסור קדש שבו מן התורה ואם נשחט בלא מום אסור מה"ת, אולם יש לדון בזה במסורס דרשאי להטיל בו מום מן התורה כמו במטיל מום בבעל מום כיון דהוא פסול מה"ת משום חסרון שבפנים שפ' הרמב"ם דשמה חסרון ואין פ"ז חולק בד' הפוסקים ואע"ג דבפסול אחר כמו רובע שאי"ר לגבוה י"ל דגם רבנן מודים דאסור להטיל בו מום ודוקא מטיל מום בבע"מ שאינו מחדש בו פסול אחר ויעוי' בתמורה דכ"א דאיבעי לי' במטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבין לא מחויב או דילמא כיון דקדשי קא מחייב ובדהתוס' שם אבל בפסול חסרון דפסול משום דכתיב תמים יהי' לרצון והא לרבנן דמתירין להטיל מום בבע"מ הוא משום דכתיב לא יהי' בו מום תמים יהי' לרצון כל שהוא תמים לא יהי' בו מום א"כ בחסרון בפנים שאינו תמים בודאי דמי לבע"מ בזה הדין דמותר להטיל מום במחוסר אבר בפנים מן התורה וכיון דמותר להטיל בו מום שוב אפשר לשחוט על אותו מום ומותר באכילה דהא דשנינו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור י"ל דהוא דוקא באופן שיש בו איסור הטלת מום ע"י ישראל וע"י נכרי מגדר אמירה לנכרי או כמש"כ הרא"ש בב"מ ד"צ בשם הראב"ד משום חומרא דקדשים עכ"פ הוא באופן רק היכי שהישראל אסור לעשות כן אבל במטיל מום בבע"מ שהישראל מותר בזה גם אי כיון להתיר מותר והא דהצורם בכור לא ישחוט עד שיפול בו מום אחר לרבנן דר"א אבל אי מטיל מום בידים אסור אף דהמום השני אין בו איסור מה"ת דהא מטיל מום בבע"מ י"ל דזהו חדא גזירה דמה לי אי מטיל מום אחד או שני מומים סוף סוף ההיתר בא מכח התיעוב (ועי' בתשובות בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה) אבל באופן אם נפל בו מום מעצמו בזה י"ל דמותר להטיל בו מום וה"נ בסירוס שלא נעשה בכונה להתיר רק שסירס בפקודת האדון ובסבור שהוא של האדון הנכרי דהוי כנפל מום מאיליו, אולם זה אינו נכון לדינא ולהדיא מבואר בשו"ע סי' שי"ג ס"ה דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אבל חכמים אסרו ובכור שאחזו דם יקיז כו' ואם נעשה בו מום דהקזה הר"ז שוחטין עליו והמעין בד' הראשונים יראה דרק בבכור שאחזו דם התירו לפי מה שפי' דאחוזת דם הוי מום עובר ואז אם נעשה בו מום שוחטין עליו אבל אם נעשה מום באופן דאסור מדרבנן להטיל מום אין שוחטין עליו וכל איסור דהטלת מום בזה"ז אאמד"ר וגם ע"י נכרי מ"מ אין שוחטין עליו א"כ גם במטיל אי מדרבנן אסור להטיל מום אין שוחטין עליו והנה השו"ע דקדק בלשונו ד"ת בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אבל חכמים אסרוה נראה דוקא במום.

עובר אסור מדרבנן להפיל בו מום קבוע אבל במום קבוע מותר להתיר בו מום אחר הגר"א הרגיש מזה וכ' שם בס"ק ס' ומגמ' דע"ז שם משמע דאף במום קבוע אסור מדרבנן וכן משמע בתוס' הנ"ל עכ"ל דהא בעו"ז די"ג בקדשים בזה"ז דקאמר דגרע ממטיל מום בבע"מ משום דלא חזי לא לגופי' ולא דמי ואפ"ה הרי מדרבנן אסור משום שנראה כמטיל מום בקדשים וכ"מ בדהתוס' בכורות דל"ג. ונראה בדעת השו"ע דהא דאסור מדרבנן להטיל מום בבע"מ היינו דוקא בפסולי המוקדשין לפני פדיון דאלים קדושתי' וכן בקדשים בזה"ז ניהו דלא חזי לדמי אבל קדושתי' לא פקע אבל בכור בע"מ קבוע דשוחטין אותו כיון דשוחטין עליו מהכ"ת דנאסרהו להטיל בו מום דהא בכור בע"מ דמי לפסוהמ"ק אחר פדיון ומאי דפליגי רבנן ור"מ ולר"מ אסור להטיל מום בבכור שאחזו דם י"ל לשיטת הרא"ש דאחוזת דם הוי מום עובר וכ"כ התוס' בבכורות דל"ד שם ומזה דייק הרא"ש דמותר להטיל מום קבוע במום עובר וכ"פ השו"ע וכיון דהוי מום עובר שאין שוחטין ע"י אסור להטיל בו מום אחר לפוסלו לעולם אבל במום קבוע ששוחטין עליו י"ל דגם לר"מ מותר להטיל בו מום וע"כ דקדק הב"י בלשונו בבכור שנפל בו מום עובר אבל אם נפל בו מום קבוע כיון דשוחטין עליו מותר להטיל בו מום אחר אף מדרבנן ולא דמי לקדשים בזמן הזה כשנ"ת ולפ"ז יש לצדד במסורס דמדאורייתא מותר להטיל בו מום ומדרבנן אסור משום דעל פסול חסרון אין שוחטין עליו ודמי למום עובר אבל הא לשיטת הרמב"ם דסירוס בביצים הוי מום קבוע לענין בכור ושוחטין עליו וממילא דמותר להטיל בו מום אחר אף מדרבנן א"כ הוי רק ספק דרבנן דגם לדעת החולקים דסירוס דביצים אין זה מום מ"מ מה"ת מותר להטיל בו מום דהא פסול הוא משום חסרון ורק מדרבנן אסור להטיל בו מום כקדשים בזה"ז שאינם ראוים להקרבה א"כ בס' בספיקא דדינא אי הוי מום קבוע סד"ר להקל.

שו"ר בפתחי תשובה סי' שי"ג ס"ק ז' שהביא בשם תשואת חן סי' ל"ד שהעלה דה"ה ס' בכור שנפל בו מום עובר אסור להטיל בו מום קבוע ול"א בזה סד"ר לקולא דלא כמורה א' שטעה בזה ולפיה"נ טעמו דהא בס' בכור אסור להטיל מום בזה"ז ויעוי' בתשו' רע"ק איגר סי' ס"ד מש"כ בזה וה"ה לגבי בכור שנפל בו מום עובר דמ"מ כיון שהוא ספק שע"י גלגול ומתחלה נאסר מצד ס' בכור ולענין גיזה ועבודה אסור מספיקא לא אמרינן גבי' ס' דרבנן להקל, ולפ"ז נראה דכמו בס' בכור ובס' חולין דאסור מספיקא בגו"ע כמו כן בס' אם הוא מום כיון דלענין גיזה ועבודה בכור בע"מ אסור ורק דמ"מ איכא נפ"מ לענין איסור תורה אם ישחט בלא מום אחר דמצד פסול חסרון לא הותר לשוחטו וממילא דלא ניתר לאכילה בלא מום מה"ת ולהכי גם להטיל מום דאאמד"ר אסור מספק.

ויש לפלפל עוד רזה עפמש"כ התוס' בב"ק דף פ"ו לדון מ"ט לא מהני פדיון בשחוטי חוץ בשעה שהיא מפרכסת דאין לך מום גדול משחיטה דמשני דמום לאחר מיתה לא חשיב מום וכבר העיר הגאון רע"א בדו"ח דתחילת השחיטה הוא חשיב מום וכמש"כ התוס' בתולין כ"ח דגם הפרדת העור אין לך מום גדול מזה, ולכאורה י"ל בפשיטות קו' הגרע"א עפמש"כ בס' יראים לר"א ממין בס' רפ"א שכתב יש לשאול לרשב"ל דאמר אין לשחיטה אלא בסוף כיון דשחט חצי סימן הו"ל מום קבוע ואי"ר לפתח אוהל מועד כי מטי לבסוף כיון דמקריא שחיטה דמחייב עלה היכי מחייב א"כ לא אשכחן שחוטי חוץ דמחייב יש לתרץ כיון שדרך הכשר קעביד אינו נקרא מום דכל מומי קדשים מפסח ועור גמרינן שאינם דרך הכשר הלכך כל מה:

דאיתרמי (ועי' בפירוש שם דצ"ל כל מה דמקרב) בשחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אהל מועד ועי' בס' ברוך טעם בענין אדם אוסר דבר שאינו שלו שכ' לפרש דהא לר"ל אפשר לגומרה מבפנים ואיך זה מום ואאפ"ל משום דשחיטה הוי דרך הכשר ולא הוי מום דהא בחולין ד"ל מפורש לדמי פסח מי אידחי מבואר דהוי מום. ועכצ"ל דכיון דאפשר לגומרו לא הוי מום מה שאין כן בחולין דלא חזי לגומרו דהא לא חזי לפסח ראוי לדמי פסח ויפדנו. ויגמור בחוץ כמש"כ התוס' שם ולהכי אתי שפיר דתחלת השחיטה ל"ה מום משום דהא לר"ל חזי להכניס ולגמור בפנים.

והנה בשימק"ו הקשו שם קושי' התוס' בשחוטי חוץ לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחילה, וע"ס דהא מכי שחט בה פורתא אסרה אידך קא מחתך בעפר ותי' דר"י מיירי שהתחיל לשחוט בפנים וגמר בחוץ א"כ גם לריו"ח תחלת השחיטה ששחטו בפנים ל"ה מום דהא היה ראוי לגמור אותו בפנים ושפיר כ' התוס' דלאחר מיתה ל"ח מום דתחלת השחיטה ל"ה מום לכו"ע ולמש"כ הוא דל"ה מום בתחלת השחיטה לר"ל משום דראוי להכניסו בפנים ולגמור השחיטה, וא"כ היכי דהוה חסרון ג"כ ואי"ר לגמור השחיטה בפנים בשביל החסרון א"כ גם לר"ל הא הוי תחלת השחיטה מום והנה בפשוטו נראה דהתוס' בב"ק דע"ו ד"ה שחיטה קאי גם לר"י לשחיטה מתחלה וע"ס וכ"נ מדברי האס"ז שם במה שתי' דלפי שנפסל אין לו פדיון דאזלי אליבא דר"י וסוגי' דחולין ד"ל קאי לר"ל יעו"ש וגם נראה מדהתו' שגם תחלת השחיטה הי' בחוץ (דלא כמו שתי' האס"ז) ויקשה לפ"ז קושית הגרע"א על מה שתי' דמום דלאח"מ ל"ח מום תחלת השחיטה הוי מום מחיים, ונראה דבאמת מה שנסתפקו התוס' דיועיל פדיון בשחוטי חוץ ול"א דבהכי חייבא רחמנא דהא מה דחייבא רחמנא הוא בלא פדיון אבל פדיון אח"כ מועיל להפקיע איסור קודש שבו אבל עדיין קשה מבכור דהוא ניתר בלא פדיון ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ דהא ניתר ע"י מום השחיטה כפסוהמ"ק אחר פדיון וצ"ל בסברת התוס' דאעפ"י דחייבה רחמנא משום שחוטי חוץ מ"מ מועיל הפדיון אח"כ ובבכור נפקע איסור קודש שבו דמה בכך דעבר משום שחו"ח לחייב כרת על שחיטת קדשים בחוץ אבל אחרי שחיטת רוב הסמנים נפקע איסור קדש שבו ע"י המום, וכ"ז אי נימא דהמום הוא משחיטת רוב הסימנים אבל אי נימא דתחלת השחיטה הוי מום הרי דהכי חיבה רחמנא דאם איתא דנפקע איסור קודש שבו בתחלת השחיטה דאי"ח משום שחו"ח ובדאי דגם לריו"ח דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה וע"ס אם פדה את הקדשים קודם שחיטת הרוב אי"ח משום שחו"ח וא"כ לא משכח"ל בבכור תם חיוב דשחו"ח וע"כ דגלי רחמנא ובהכי חייבה דלא נפקע איסור קודש שבו ולפי"ז גם בחסרון לריו"ח נהי דאי"ח משום שחו"ח משום דאי"ר לפתח אוה"מ מ"מ לא הותר מתחלת שחיטה.

גם לשי' הרמב"ם בפי"ח מה' פסוהמ"ק דהמטיל מום בקדשים הר"ז עובר בלאו דלא תאכל כל תועבה ולהכי לא מהני פדיון וא"כ במסורס שאין כאן מעשה תיעוב דעל שחו"ח אינו חייב משום דאי"ר לפתח אוהל מועד ועל הטלת מום אינו חייב דהוי כמטיל מום בבע"מ מ"מ הא בבכור ס"ל להרמב"ם דאינו אסור אלא משום קנס וא"כ יותר בתחלת השחיטה ואיך יתחייב משום שחו"ח, וע"כ דבהכי חייבי רחמנא דלא נפקע איסור קדש מתחלת השחיטה מ"מ יש לדון דבהכי חייבי רחמנא לא אמרינן רק היכי דאיכא חיוב שחו"ח ובאופן זה לא נפקע איסור קודש מתחלת השחיטה בבכור אבל היכי דליכא חיוב שחו"ח לא גרע תחלת השחיטה משארי מומין ופקע איסור קדש מתחלת שחיטתו מן התורה ולהכי במסורס דאין כאן איסור שחו"ח ומטיל מום מן התורה ע"י מום דתחלת שחיטתו הותר מן התורה ולפ"ז כיון דמותר לשחוט מן התורה ממילא דאין נפ"מ לאיסור תורה והדר דינא דלגבי הטלת מום דאינו אלא ספק מדרבנן במסורס דספיקו להקל, אולם הדברים נאמרים דרך פלפול ופשטות הדברים נראה דלענין בכור צריך שתהי' היתר המום לפני תחלת השחיטה ולהכי קאמר לאשחוטי ולפרוקי לא תיבעי לך לכו"ע והארכתי בזה במקו"א, עוד נראה דלבד איסור שחיטה יש נפ"מ בין בכור תם שפסול מצד חסרון או בע"מ לענין איסור הנאה דבכור תם אסור בהנאה מן התורה כשארי קדשים קלים וקרניו וטלפיו אסורים משא"כ בכור בעל מים וא"כ גם לענין הטלת מום בזה"ז נחמיר מספיקא כיון שיש נפ"מ באיסורי תורה, וראיתי בשו"ת תשואות חן שהביא הפ"ת והעתיק שלא בדיוק שהוראת המורה הי' בספק בכור בחו"ל להטיל מום בזה"ז והשיג עליו על זה דאין לעשות ספק דרבנן לכתחילה ועוד דהוי ספק על ידי גלגול עכ"ד ובאמת דין אי בזה"ז מותר להטיל מום ש"ם ערוך הוא בבכורות דל"ה אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו דמבואר דאסור להטיל מום מספק אף בזה"ז ואם הוטל אסור וצריך לעדות והרגיש בזה הגרעק"א בתשו' סי' ס"ד מפסק השו"ע סי' שי"ד ס"י דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר דנפל בו מום ולא חילקו בשו"ע בין בכור מארץ ישראל ובין בכור הבא מחו"ל ופשוט דאסור להטיל מום בזה"ז בספק בכור, מ"מ אין הכרח מזה דאסור להטיל מום בבע"מ בספק בכור למאי דקי"ל כחכמים דמותר להטיל מום קבוע במום עובר דאיפשר דבתרי דרבנן כזה במטיל מום בבע"מ שלא נתוסף שום פסול חדש ולא דמי לבכור מחו"ל דהטלת מום הוי פסול חדש כמו דאיבעי בתמורה דכ"א בתמורת בכור ומעשר לא החמירו ע"י גילגול, אלא דגם אי נימא דבכל גוני החמירו משום דהספק בתחלה בשל תורה אם הוא ספק בכור מ"מ י"ל דבספק בכור תם וספק בע"מ מותר להטיל וחלוק מספק בכור וספק חולין דבאמת הא דאסור להטיל מום בספק בכור משום דיש בו דינים מספיקא דאורייתא לענין גיזה ועבודה ולהכי גם להספיקות שאינם נוגעים רק מדרבנן החמירו כמשכ"ל (ונסתר מזה מש"כ השעה"מ בהל' מקואות לחדש דדוקא היכי דהספק דאורייתא הי' מקודם כמו בנידון המהריב"ל דספק טריפה שנתערב דמתחלה אנו דנין לגבי ספק דאורייתא וכיון דאסר בודאי מסד"א לחומרא גם שנתערב הוי ע"י גלגול ואסור משא"כ היכי שנולדו ב' הספיקות יחד הנוגעים לדאורייתא ודרבנן כל חד כדינו והוכיח כן מכמה מקומות דהרי בספק בכור הספיקות של דאורייתא ודרבנן נולדו יחד ולא אמרינן כל חד כדינו ומחמרינן גם לענין הטלת מום בזה"ז שאאמד"ר וגם בדיעבד ליבוי חדש מנחם תרנ"ד. אסור) מ"מ נראה,

לחלק דדוקא בספק בכור וספק חולין אסור להטיל מום בידים בזה"ז דאף דסד"ר להקל ונולדו הספיקות יחד משום דגם אחרי שנקל בהטלת מום ויוטל בו המום בספיקו הוא עומד לענין גיזה ועבודה ומדאורייתא לחומרא וכן בנידון האו"ה שנתערב טריפה במינו ברוב דאם יבורר התערובות עצם הטריפה בספיקו הוא עומד ועל כן מחמרינן גם על התערובות משום דגם אח"כ עלינו לדון בספק תורה משא"כ בספק בכור בע"מ קבוע או פסול חסרון בפנים דאם נקל להטיל מום ויוטל בו מום אין עוד שום נפ"מ לספק איסור תורה דמותר בהנאה ושוחטין עליו מן התורה ואין נפ"מ רק לאיסורי דרבנן בכה"ג שפיר י"ל דספיקא דרבנן להקל ולא דמי לספק בכור ואין לנו אלא חדוש זה דבספק בכור מחמרינן אף בחו"ל ובזה"ז משום דהספק תורה ישאר גם אח"כ משא"כ במסורס דאחר הטלת מום אין בו עוד שום ספק תורה בכה"ג אפשר להקל אלא שילע"י דהא אין עושין ספק בידים לכתחילה ואיפשר משום תקלה הוי כדיעבד, ולשי' הגר"א גם במום קבוע בבכור אסור להטיל מום מדרבנן וצ"ע אם יש להקל ע"י נכרי בזה"ז להטיל מום בבע"מ עובר או במסורס, אלא דבעיקר הדין בסירוס בביצים ראיתי להאחרונים שהקילו בזה ועי' בש"ך סי' שי"ג ס"ק ו' ובלבוש בחידושי דינים שלו ובפרט היכי שהסירוס הי' כמו שהודיע כת"ר שנתקן מן הכיס לגמרי שכ' הרא"ש בקידושין דאם נתקן לגמרי הוי מום שבגלוי לכו"ע ועי' בטוטו"ד מהדו"ג סי' קס"ח שמסכים לדינא דשוחטין על מום זה, וע"ד השאלה שהי' הבכור של כהן והרועה סירס על פי פקודת האדון שכסבור שהוא שלו כבר העירו המחברים בשו"ת שאילת שמואל ובס' עמו"א דעל איסור נוסף דסירוס לא חשידי ובפרט דלשי' כמה פוסקים כר' חידקא דב"נ מצוה סירוס ויש בזה משום לפני עור (ועי' בתשו' בשמים ראש סי' קכ"ט מה שצידד להקל בכהנים חשודים בזמן הזה) עכ"פ בזה שהרועה סירס כל הבהמות בפקודת האדון שנוהגים לסרסן יש להקל ומש"כ החות יאיר הובא בפ"ת סי' שי"ג דדוקא אם היה בו מום שאין דרכו לעשות מום זה לבהמתם אבל אם סירס את הבכור שהדבר ידוע שדרכם לסרס הזכרים סמוך ללידתם איסורא קא עביד להניח הפרה מעוברת אצלו יעוי"ש אינו נראה להלכה דאין מצות שימור על הבעלים בבכור ורק דגרמא אסור וכיון שהנכרי עשה זה מדעת עצמו בלא ידיעת הבעלים בלא כונה להתיר רק שסירס כל הבהמות הוי כנפל מום מאליו ויעוי' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' קס"ב דפשיטא לי' דהיכי דסירס הרועה ולא כיון להתיר מותר וע"ע בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' כ"ד שהורה להקל ועל כן יראו בי"ד של שלשה את מום הסירוס ויתירו והנני ידידו הדוש"ת

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה