אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לג
בהל' בכור לרב אחד
א
ע"ד שאלתו בפרה מבכרת של ישראל שילדה זכר בבית נכרי והנכרי יודע מנהגי ישראל ונמצא בבכור מום וכאשר שאלו הישראל על זה השיב הנכרי כי כלבו עשה זאת והוא לא שיסה אותו וכת"ר כ' ע"ז דיש להתיר משום דהנכרי עשה המום הזה לטובת עצמו ולא דמי לעובדא דקסדור, ועוד עפ"מ שפי' רש"י בבכורות דל"ד בצורם אזן בכור בכהן קא מיירי ודקדק מזה המהרי"ט אלגאזי דאם ישראל הי' הצורם אין לקנוס את הכהן עבורו והכהן מותר לשחוט על מום שהטיל הישראל ומכ"ש על מום שהטיל הנכרי עכ"ד כת"ר, והנה מש"כ כת"ר דיש להתיר משום דהנכרי עשה זה לטובת עצמו ולא דמי לעובדא דקסדור לכאורה החילוק זר דהא קיי"ל כל שכיון הנכרי להתיר אסור אף שלא לדעת ישראל ומה בכך אם יש להנכרי תועלת מזה ויש מקום לחילוק זה עפ"מ שפירש הרע"ב במשניות זה הכלל כל שהוא לדעתי מדעת ישראל שנתכוין לעשות נחת רוח לישראל ושלא מדעתי היינו שלא נתכוין לעשות נ"ר לישראל, וגדולה מזו שי' הגהמ"ר הובא בד"מ סי' שי''ג דאפילו נתכוין להתיר כל דלא אמר לו הישראל עשה בו מום מותר וכבר תמה בזה בשו"ת גליא מסכתא בקו"א סי' א' ממעשה דקסדור דהתירו פעם ראשון ואסרו פעם שני והא לשי' הגהמ"ר אפילו כיון בפעם שני להתיר כל זמן שלא אמר לו לעשות מום מותר, ובפרש"י שם מבואר להיפוך דכל שהוא לדעתי שלהטיל מום נתכוין להתירו אסור והאריך לדחות ד' הגהמ"ר, ובאמת הגהמ"ר לאו יחידאי הוא שכן מפרש רגמ"ה כל שהוא לדעתו לדעת הבעלים אסור ושלא לדעתו דלא ציוהו בפירוש הבעלים לא לקסדור ולא לתינוקת משו"ה התירו הבל כשצרם באזני בכורות אחרים והתנוקות נמי ולא מיחו בידם הבעלים היינו לדעתם משו"ה אסור יעוי"ש ועי' בפיה"מ להרמב"ם שם שכ' ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוין בנוקבו אזן הבכור הזה אלא כדי שיעשה בו מום אבל הואיל ועשה זה ממילא שלא צוינו אותו לפיכך מותר לנו לשחוט אותו וכשמתכוין לזה תמיד הוי כאילו צוינו אותו להטיל מום יעו"ש ומפרש כל שהוא לדעתו לדעת ישראל ואחרי הפיה"מ נמשך הרע"ב ולדבריהם פירוש דהג"מ שם אבל אם אמר לו אם נעשה בו מום כמאן דאמר לו זיל עביד בי' מומא דמי משום דזהו עיקר האיסור דהוי מדעת הבעלים והא דקאמר רבא מכדי ממילא הוא מ"ל הי' ומ"ל נעשה היינו כיון דהבעלים לא ציוהו וזהו דלא כפרש"י עכ"פ מפורש בד' הרגמ"ה ובפיה"מ ובהרמ"ב כד' הגהמ"ר אולם להלכה ביד החזקה בפ"ב מהל' בכורות בהל' י"ב מבואר דנכרי שנתכוין להתיר אסור אף שלא מדעת הבעלים והשו"ע השמיט ד' הגהמ"ר כל עיקר.
ואולי יש לעשות סמוכין לס' כת"ר לפי המבואר בשבת דקכ"ב דנכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור (וכמ"כ כ' הרשב"א ביבמות דקי"ד דאף דספינן לקטן איסור דרבנן בידים היינו לצורך הקטן אבל לצרכינו אסור והביא הא דשבת קל"ט דילמא אתי למיסרך) ובזה יש מקום לחדש דניהו דהחמירו בבכור אף שלא לדעת ישראל משום חשש דין אמירה לנכרי היינו דוקא באופן שעשה לצורך ישראל החמירו כמו בשבת אבל שלא לדעת ישראל ולצורך ישראל דגם בשבת בכה"ג מותר הישראל להשתמש לאורו לא החמירו יותר בבכור ויעוי' ברא"ש בב"מ פ"ז סי' ו' שהביא בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשטה ואזלינן לקולא, ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות בפ' פסוהמ"ק משום חומרא דקדשים החמירו עכ"ל וי"ל דהחמירו כאיסור שבת אבל לא גרע משבת כן י"ל לכאורה אולם באמת קו' הרא"ש תמוה דהא בבכור קיי"ל דאף גרמא אסור מה"ת כמבואר בבכורות דל"ג ובביצה דכ"ח וכ"מ בד' הרמב"ם בפ"ב מהלי בכורות הל' ח' דהרכיב דין אמירה לנכרי עם גרמא וכבר הרגיש בזה בתשו' רעק"א סי' ס"ד.
ואפ"ל דדי הראב"ד להלכה כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור ולדידי' איצטריך דרשא דכל למטיל מום בבע"מ ואין איסור גרמא מה"ת, שו"ר בעמודי אור סי' ס"ו שכ"כ דאטו נאמר דמתניתין בכורות דל"ה דאוסר אמירה לנכרי בבכור דלא כר"מ ואין זה מספיק כ"כ דהא יש לחלק דשאני אמירה לנכרי בבכור דמדרבנן מיהו גרמא אסור לכו"ע דהא במתניתין שם דזה הכלל מרבינן גרמא מבואר דגם לר"מ אסור מדרבנן ולהכי גם אמירה לנכרי אסור מדרבנן משא"כ בשארי איסורים דלא החמירו בגרמא גם אמירה לנכרי מותר אף דבשבת מותר גרמא והחמירו באמירה לנכרי מ"מ מבכור אין ראי' ואפשר שזהו באמת תירוץ הראב"ד דבקדשים החמירו דהא חזינן דגם בגרמא החמירו מ"מ י"ל דהיכי דהנכרי עושה בעצמו אף שלא מדעת ישראל דאין כאן גרמא כלל מ"מ החמירו משום אמירה לנכרי לא החמירו יותר משבת ודוקא היכא שעושה בשביל ישראל אבל היכא שלא עשה בשביל ישראל רק בשביל עצמו אע"פ שנתכוין להתיר מותר אלא דלמאי דקיי"ל כרבנן וגרמא אסור מן התורה י"ל דגם היכא שעושה בשביל עצמו גזרו משום אמירה לנכרי דהוי מן התורה אלא דלפ"ז בזה"ז דגוף איסור הטלת מום א"א מדרבנן י"ל דלא החמירו יותר מבשבת ואולי זהו כונת הרא"ש בב"מ שם שכ' ואפילו בזה"ז דא"א מדרבנן להאלים קושייתו דאפילו באופן דעיקר האיסור דהטלת מום בזה"ז דאאמד"ר מ"מ החמירו ובזה יתישב קושיית הגאון רעק"א בגליון משניות בבכורות ע"ד הרא"ש מ"ט לא הקשו על גוף האיבעי דב"מ ממתניתין דבכורות ובזה י"ל דמתניתין מיירי בזה"ב ולרבנן דאיסור גרמא מן התורה ולהכי גזרו אף בעושה שלא מדעת ישראל משא"כ בזה"ז דאאמד"ר היכא דעושה בעצמו או ע"י גרמתו, ואפי"ה גזרו היכא שהנכרי עושה לדעת ישראל מחשש אמירה לנכרי דהוי גרמא וכמ"כ למה לא יגזרו בשאר איסורים אמירה שמא יעשה הישראל בעצמו דהא אמירה לנכרי בבכור הוי כמו שנתן הישראל דנבילה ועי"ז נעשה מום ואפ"ה גזרו אפילו בעושה שלא לדעת ישראל וכמ"ש נגזור בשארי איסורים ולהכי שפיר י''ל דהא דגזרו בה"ז בבכור בעושה שלא לדעת ישראל לא החמירו יותר משבת.
אולם יש לחלק בין האיסורים דאי נימא דאסור מדין גרמא דאאמד"ר ואפילו בזה"ז, מ"מ אין זה ענין לשארי אמירה לנכרי ושבותין דשבת ובכה"ג גזרו אפילו לכשעשו לצורך עצמן ובפרט אם נימא דגרמא איסור מן התירה ורק באיסור בזה"ז אאמד"ר כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו אלא דבעיקר הסברא דאמירה לנכרי הוי כגרמא כתבו האחרונים דלא הוי גרמא דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד יעו' בתשו' רעק"א סוסי' ס"ד ובתשו' בית אפרים חיו"ד סי' סרב ובס' יהושע סי' מ"ח וכן מורה פשטות ד' הראב"ד ברא"ש בב"מ רק שהחמירו בקדשים דאסור אמירה לנכרי, וכן יש להוכיח מדהג"מ בב"מ ד"ל דמביא ראי' דאמירה לנכרי אסור בשאר איסורין מסירוס והא בסירוס גם גרמא אסור כמבואר בשבת דקי"א דאסור לשתות כוס של עיקרין וכמש"פ הרמב"ם בפי"ז מהל' איסו"ב הל' י"ב דהמשקה עקרין לאדם או לשארי מינים כדי לסרסו ב ואין לוקין עליו ואפילו אי נימא דגרמא דסירוס אאמד"ר יעוי' ביראים סי' שמ"ב מ"מ אין ראי' דאסור גרמא מדרבנן ולהכי אסור אמירה לנכרי כ בשארי איסורין ועכצ"ל דאמירה לנכרי לא הוי גרמא דהחמירו בקדשים אפילו בזה"ז דבשארי לאוין נראה דלא אמירה לנכרי רק באיסור תורה עי' בפר"ח או"ח סי' תס"ח לענין מלאכה בער"פ ע"י נכרי ובשו"ת בית אפרים שם שהוכיח דבשארי לאוין אין איסור אמירה לנכרי בדרבנן וצ"ל דבבכור דאסיר אמירה לנכרי בזה"ז משום חומרא דקדשים כמו בשבת ולהכי שפיר י"ל דלא החמירו יותר משבת דהנכרי דעושה לצורך עצמו מותר.
ו' והנה ידוע מחלוקת הקדמונים דעת רש"י בעו"ז די"ג ושי' התוס' והרא"ש בבכורות דל"ג דהטלת מום בזה"ז אאמד"ר אבל הרמב"ם חולק על זה וכ' בפ"א מהל' איסורי מזבח דאסור להטיל מום בזה"ז מה"ת ואינו לוקה, ולשי' הרמב"ם להטיל תום בזה"ז ע"י נכרי אי נימא דהוי כמו גרמא אסור מה"ת אולם יש מקום לדון בזה גם לשי' הרמב"ם דהנה בבכור שאחזו דם פ' הרמב"ם כר"ש דמותר להקיז דם ובלבד שלא יתכוין לעשות מום והא להמבואר בגמ' פליגי בקראי מותר להטיל מום בבע"מ ואחוזת דם הוי כבע"מ דאסור מה"ת לא הובא ברמב"ם בהל' רק בפ"ב מהל' בכורות לענין דין בכור דמזה והמחנה אפרים בהגהותיו להרמב"ם דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי פי' דוקא שלא יתכוין לעשות מום וסוגיא דעו"ז מסייע לי' דמקשה סתמא וליהוי כמטיל מום בבע"מ ומבואר דאסור להטיל מום בבע"מ מה"ת מסתמא דגמ' ובס' בית אפרים חיו"ד סי' ע"ה האריך בזה וכתב דלהכי לא הביא הרמב"ם דין גרמא דאסור מה"ת דפ' כר"מ ולדידי' איצטריך יתורא דכל למטיל מים בבע"מ ולהכי ליכא יתורא לגרמא ומותר מה"ת, ולהכי דקדק הרמב"ם בדין דהמטיל מום בבע"מ דאינו לוקה אבל איסור תורה יש דלא כמש"כ הלח"מ עכת"ד ויעוי' מהרי"ט אלגאזי ובטעם דאינו לוקה כתבו לפי דאתי מרבויא דכל עכת"ד אבל הדברים האחרונים באינם מספיקים דעכ"פ הוא דלא כמאן דהא ר"מ ס"ל דהמטיל מום בבע"מ לוקה ובאמת הרמב"ם בפי' המשניות כתב ודע דהמטיל מום בבע"מ לוקה וכ"כ גם הבה"ג ולכאורה הי' נ"ל דהרמב"ם דקדק וכ' דהמטיל מום והטיל בו מום השני אינו לוקה ושכל הרמב"ם את לשונו שגם המום הראשון הוטל בו בכונה ולא כ' כלשון הגמ' המטיל מום בבע"מ וכמש"כ גם הרמב"ם בפיה"מ ואפ"ל עפמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק דהמטיל מום בקדשים ושחטו על אותו מום ואכלו הר"ז עובר בלאו דלא תאכל כל תועבה כמבואר בספרי והנה בעו"ז די"ג פריך וניהוי כמטיל מום בבע"מ ומשני ניהו דלא חזי לגופי' חזי לדמי אבל בזה"ז לא חזי לא לגופי' ולא לדמי, ופרש"י דבזה"ז אאמד"ר ולד' הרמב"ם שפ' דהמטיל מום בזה"ז אסור מה"ת עכצ"ל דפי' דהגמ' דהא דלא חזי לגופי' ולא לדמי לפיכך אינו לוקה ע"ז אבל מ"מ אסור מה"ת והוא יפרש דהגמ' בקדשי בה"ב ולא גזרו משום קדשי מזבח לפי שאינו לוקה יעוי' במהרי"ט אלגאזי בזה עכ"פ מבואר שי' הרמב"ם דכל היכי דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי אסור מה"ת להטיל בו מום ואינו לוקה ומה"ט דקדק ג"כ הרמב"ם בדין המטיל מום בתמורת בכור ומעשר דאינו לוקה אבל איסור תורה יש משום דלא חזי לא לגופו ולא לדמי (אך משם אין ראי' די"ל דלא נפשטה האיבעי בתמורה דכ"א וכמו שצידד כן המהרי"ט אלגאזי ולפיכך כ' אינו לוקה היינו מספק ועפ"ז יש לחדש ג"כ באם א' הטיל מום בקדשים דלד' הרמב"ם אין שוחטין על אותו מום מה"ת דאסור משום לא תאכל כל תועבה וממילא דא"א לפדות דהא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים ומכ"ש היכי דאסור גם בהנאה אם שחטו על אותו מום וממילא דבכה"ג לא חזי לא לגופו ולא לדמיו דהא א"א לפדותו אם לא שיפול בו מום אחר שלא בכונה וזה אינו בידו ואפ"ל דחשוב כמו דלא חזי לדמיו ולהכי אאפ"ל דהמטיל מום בבע"מ שנעשה בכונה שילקה דהא הוי כמו מטיל מום בזה"ז ואע"פ דהמטיל מום בבע"מ לוקה כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ היינו במום שנעשה מאליו דניהו דלא חזי לגופו חזי לדמיו משא"כ באם המום הראשון ג"כ נעשה בכונה (וראיתי בש"ת נודע בשערים שהרגיש במקצת הדברים) ואין להשיב ע"ז מד' הרמב"ם בפ"ב מהל' איסורי מזבח הל' ט"ו דמבואר שם דהמטיל מום קבוע במום עובר דלוקה, אע"פ דגם על מום עובר אין פודין שאני מום עובר דחזי לגופי' קרינן בי' דניהו דלא קריבה עכשיו קריבה לאחר זמן לכשיעבור המום (ואדרבא לשי' התוס' והרא"ש דמותר להטיל מום קבוע במום עובר מה"ת לפי דלא חזי עכשיו ילה"ק לפ"ז דא"כ גם לר"מ יהי' מותר להטיל מום קבוע במום עובר דהא עכשיו לא חזי לא לגופי' ולא לדמי' וע"ז יש להשיב דדוקא לרבנן בעינן דיהי' תמים לרצון בשעת הטלת המום משא"כ לר"מ ומה היכי דלא חזי לגופי' רק לדמיו אסור ומכ"ש היכי דחזי לגופי' לאחר זמן).
ג
ולפמשנ"ת דדעת הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ לוקה ופ' כר"מ וגרמא אינו אלא מדרבנן נמצא דאמירה לנכרי בזה"ז לכל השי' אפילו אי נימא דיש באמירה לנכרי דין גרמא אינו אלא מדרבנן דלשי' הרא"ש מטיל מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן ולד' הרמב"ם דמטיל מום בזה"ז אסור מה"ת בע"כ משום דס"ל כר"מ וממילא דגרמא מותר מה"ת וה"ה אמירה לנכרי, ובגוף דברי הרמב"ם אינו נראה לדחות ד' הכ"מ והלח"מ דנקטו בדעתו דפסק כחכמים ומש"כ באחוזת דם בלבד שלא יתכוין לעשות בו מום פי' יפה המהרי"ט דהרמב"ם ס"ל דמטיל מום קבוע במום עובר לוקה וס"ל דאחוזת דם הד מים עובר, וכן ס"ל לרש"י יעושה"ט ומה שדקדקו ממה שלא הביא הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דין גרמא דאסור מה"ת ולא עוד אלא שכתב כיצד כגון שסימא את עינו כו' י"ל ניהו דגרמא אסור מה"ת אפי"ה אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.
ומה שדקדק בס' בית אפרים ממש"כ הרמב"ם בדין דהמטיל מום בבע"מ דאינו לוקה דמשמע דאיסורא מה"ת מיהו איכא נ"ל לחדש בזה בשיטת הרמב"ם דהנה בתמורה דכ"א איבע"ל המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו ויעו' בתוס' דהאיבעי קאי בין לר"מ ובין לחכמים דר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ היינו לפי שהי' מעיקרא חזי להקרבה ולרבנן י"ל להיפוך דדוקא מטיל מום בבע"מ שלא חידש פסול אחר לפי שהי' בע"מ גם מקודם. ולכאורה צריך ביאור מאי שנא פסול דמום מפסול אחר סוף סוף לרבנן בעינן שיהי' לרצון ופסול מהקרבה ומה"ט יש להעיר מאי שנא דפליגי ר"מ וחכמים במטיל מום בבע"מ ולא פליגי במטיל מום בכל הפסולין כמו ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד דלרבנן מותר להטיל בו מום ולר"מ אסור להטיל בו מום, ולכאורה מזה ראי' דגם זה חשוב לא חזי לא לגופי' ולא לדמי מה שאין בידו לפדות עכשיו אע"פ שיפול בו מום מעצמו ויהי' ראוי לפדותו מ"מ הא אין זה בידו ולהכי א"ש דלא פליגי ברובע ונרבע וכל הפסולין לשי' התוס' והרא"ש דמותר להטיל מום בזה"ז דלא חזי לגופו ולא לדמי וה"נ כל הפסולין לא חזו לא לגופי' ולא לדמי דהא אין פודין על פסולין זה (ויש להעיר ע"ז לשי' התוס' והרא"ש הא בידו להטיל מום ע"י נכרי מה"ת לר"מ דגרמא מותר וחזי לפדותו מה"ת ואולי כיון דאינו ראוי מדרבנן אינו ראוי מדאורייתא) דאין לומר דלהכי לא פליגי בכל הפסולין כס' התוס' בתמורה הנ"ל דדוקא מטיל מום בבע"מ דלא חידש בו פסול אחר או די"ל דקרא דלא יהי' בו מום קאי על תמים יהי' לרצון דדוקא בתמים עובר ולא בבע"מ דהא גם מטיל מום בזה"ז הא דלא חזי להקרבה הוא מצד דאין מזבח הוי ג"כ כפסול אחר, ואפי"ה לפי הגמ' דעו"ז ולפי פירש"י שם תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן אלא דמשני לפי דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי וה"נ צ"ל דכל הפסולין חשוב לא חזי לא לגופי' ולא לדמי אך יש להסביר תי' התוס' בין מטיל מום בבע"מ ובין מטיל מום בפסול לשי' הרמב"ם באופן אחר די"ל דהא דהתירה התורה להטיל מום בבע"מ הוא לפי דפסוהמ"ק לאחר פדיונן בין לר"מ בין לחכמים מותר להטיל בו מום וי"ל לרבנן דגם קודם שנפדו כיון שראוי לפדיון ובידו להפקיע קדושתו ע"י פדיון אמטו להכי לא אסרה התורה להטיל מום בקדושה קלישתא דהא בידו הוא להפקיע הקדושה וכיון דחזי לפדיון כפסוהמ"ק שנפדו דמי לענין זה, משא"כ בכל הפסולין דניהו דלא חזי להקרבה אבל עכ"פ קדושת הגוף דאית בה אין בידו להפקיע ע"י פדיון להכי גם לחכמים אסור מן התורה להטיל בו מום.
וזהו דאיבעי בתמורה דכ"א המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מחייב או דילמא כיון דקדשי קא מיחייב היינו מי אמרינן דהא דמותר להטיל מום בבע"מ הוא לפי דלא חזי להקרבה וה"ה תמורת בכור ומעשר או דילמא הא דמותר להטיל מום בבע"מ הוא לפי דבע"מ קלישא קדושתו דבידו להפקיע ע"י פדיון. וה"ה במטיל מום בבכור בע"מ דבכור בע"מ כפסוהמ"ק אחר פדיון לרבנן דמי משא"כ בתמורת בכור ומעשר דלא חזי להקרבה ואין בידו להפקיע קדושתו אף רבנן מודים בזה דאסור להטיל בו מום וכיון דלא נפשטה האיבעי להכי אין לוקין מספק ועד"ז כ' הרמב"ם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר אינו לוקה ומעתה יתישב יפה מה שפ' הרמב"ם דאם הטיל מום ובא השני להטיל בה מום אינו לוקה השני היינו אינו לוקה אבל אסור לעשות כן מה"ת לפי שמום הראשון נעשה בכור, ואין פודין עליו ואלים קדושתי' דא"א להפקיעו ע"י פדיון ודמי פסולים ולמטיל מום בזה"ז דאסור ואין לוקין עליו, וכ"ז י"ל לשי' הרמב"ם דס"ל דהמטיל מום קבוע במום עובר לוקין אבל לשי' התוס' והרא"ש דס"ל דמותר להטיל מום קבוע במום עובר מה"ת והא על מום עובר אין פודין אלמא דאין היתר הפדיון גורם היתר הטלת המום בבע"כ דהא מום עובר יוכיח.
ד
ויש להכריח חידוש דין הרמב"ם גם ממקום אחר דהיכי דהמום הראשון אינו מתיר לפדיון אסור להטיל בו מום ממש"כ הרמב"ם בפ' י"ח מהל' פסוהמ"ק והוא מן הספרי דאם הטיל בו מום בקדשים הר"ז אסור משום לא תאכל כל תועבה עד שיולד בו מום אחר והנה התוס' בב"ק דע"ו העירו בשחו"ח הא הוי שחיטה ראוי' ע"י מום השחיטה דאין לך מום גדול מזה ובסו"ד תי' דמום שע"י מיתה לא חשוב מום אולם צ"ע דהא תחלת השחיטה הוי מום כמבואר בחולין ד"ל ובתוס' חולין דכ"ח כתבו דגם הפרדת העור הוי מום ועיין באס"ז בב"ק שם ובתשו' הנספחות לס' דרוש וחדוש להגאון רעק"א והנה בדהתו"ס הנ"ל מבואר ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום בקדשים שאין נשחט וניתר ע"י אותו מום עכ"ל וזהו לשי' התוס' דהא דאין שוחטין על מום שהוטל בידים אין זה אלא קנסא הוא דוחק לומר כן אולם לתי' הרמב"ם דהמטיל מום בידים אסור במוקדשים מן התורה ומשום לא תאכל כל תועבה וא"ש הא דאינו נפדה על תחילת שחיטה דלבד איסור שחו"ח הוי מטיל מום בקדשים ואין פודין על מום שהוטל בידים מה"ת ויעוי' במקנה קידושין דנ"ז ולפ"ז למה שפ' הרמב"ם כחכמים דמותר להטיל מום בבע"מ א"כ אי המום הראשון הי' בידים אי הטיל בו שום מום אחר הוי כמום שנפל מאליו מה"ת כיון דהא דאין פודין על המים שהוטל בידים הוא משום מעשה התיעוב ובמטיל מום בבע"מ דליכא בזה תיעוב הוי כאילו נפל מום מאליו וא"כ קשה במטיל מום ושחטו דגם חיוב דשחו"ח ל"ה דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד ואיסור דמטיל מום ל"ה דהא הוי מטיל מום בבע"מ קשה דתחילת השחיטה יהי' מום לפדות ע"י ולד' הרמב"ם מבואר דאין לו תקנה והא י"ל תקנה לפדותו בשעת פירכוס או בתחילת השחיטה (ומצאתי בשו"ת בית אפרים שהרגיש בזה ודבריו שם דהוי כעושה כמה מומין בתכיפה אחת אינו מספיק דמ"מ כיון דמטיל מום בבע"מ מותר מהכ"ת לא יהי' ניתר מן התורה על ידי מום השני) ומזה הכריח שיטתו דעד כאן מותר להטיל מום בבע"מ מה"ת היינו במום שנפל מעצמו אבל לא באופן שגם המום הראשון הי' בידים וממה דמבואר בתורה דלא תאכל כל תועבה היינו דאין תקנה ע"י הטלת מום והא יש לו תקנה שיטיל שני פעמים והמום השני דהוי מטיל מום בבע"מ יתיר אע"כ דגם זה הוי תיעוב ומזה נ"ל בטעם הרמב"ם שפ' דאין לוקין בכה"ג לפי דקרא דלא והי' בו מום בתם מיירי לרבנן דכתיב בי' תמים יהי' לרצון אבל ממה דאמרה התורה לא תאכל כל תועבה מוכח דגם זה תיעוב מיקרי ולהכי חשיב מעשה תיעוב אבל אין לוקין ע"ז דהא אין כאן לאו מפורש אלא ראי' דהוי תיעוב ויש בזה איסור תורה ועפ"ז יש לפלפל בישוב ד' הרמב"ם מש"כ דהמטיל מוס בזה"ז הרי"ז עובר עליו ואינו לוקה והלח"מ הקשה מעו"ז די"ג ולמש"כ הנה בטעם הרמב"ם הוא דס"ל דכל מטיל מום בקדוה"ג שאין לו פדיון ולא חזי להקרבה אסור ואינו לוקה דזה תיעוב מקרי כמש"כ,
והנה כבר הוכחנו דכ"ו רק לשי' הרמב"ם דהמטיל מום קביע במום עובר לוקה אבל לשי' התוס' והרא"ש דמותר להטיל מום קבוע במום עובר הרי אעפ"י דאין פודין על מום עובר ומ"מ מותר להטיל בו מום וה"ה בהוטל בו מום בידים דהוי כנפל מאליו ולשי' התוס' והרא"ש צ"ל לרבנן דמות להטיל מום קבוע במום עובר לא ס"ל הדרשא דלא תאכל כל תועבה על הטלת מום כמו דפליגי בזה, והנה המהרי"ט אלגאזי כתב דלהכי כ' הרמב"ם באחוזת דם שלא יתכון להטיל בו מום לפי דאחוזת דם הוי מום עובר ור"ש ורבנן בהא פליגי ולרבנן מותר להטיל מום במום עובר נמצא דלרבנן דמותר להטיל מום קבוע במום עובר אלמא דלא תלי בפדיון גם לר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ י"ל ס' הגמ' בעו"ז דהא דאסור להטיל מום בבע"מ היינו דגם בע"מ עדיין חזי ואי לא חזי לגופי' חזי לדמי משא"כ היכא דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי כמו בזה"ז דהא לר"מ אין הכרח דקרי לי' רחמנא תיעוב מהא דלא תאכל כל תועבה דגם המום דשחיטה הוי תיעוב לדידי' דס"ל דהמטיל מום בבע"מ חייב (ונאמר לשי' הנ"ל דזה חשוב חזי לדמי היינו אם יפול בו מום מאליו ודוקא בזה"ז דלא חזי לדמי להקריב קרבן בדמיו בשום אופן וענין) וממילא דאין לך בו אלא חידושו דהא דרבי רחמנא ביתורא בכל מטיל מום בבע"מ היינו היכי דחזי לדמי משא"כ בזה"ז כשנויא דגמ' בעו"ז, ועפ"ז מיושב שי' הרמב"ם דהא דמקשה בעו"ז ונהוי כמטיל מום בבע"מ דהיינו דהו"ל לאוקמי הברייתא כר"מ ומשני הגמ' שפיר דלר"מ י"ל דהיכי דלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו מותר להטיל בו מום מה"ת משא"כ לר"ש הא דמותר להטיל מום בבע"מ היינו לפי דקלישתא קדושתו דאיפשר להפקיע בפדיון וכל קדוה"ג דאין לו פדיון אסור להטיל בו מום וה"נ אסור להטיל מום בקדשי זה"ז ואילה"ק דא"כ מ"ט לא פריך הגמ' בעו"ז דנוקמי ברייתא כר"ש משום דגם לר"ש אין הכרח דאסור בזה"ז מן התורה דאיפשר דלא ס"ל דרשא דל"ת כל תועבה בפסוה"מ דהא פליגי בזה ואין ראי' דהיכי דא"א לפדותו אסור מן התורה וי"ל דהיכי דלא חזי לגופי' ולדמי מותר (גם י"ל עפ"י המבואר במרדכי בשם הרא"מ ויעוי' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד תשו' פ"א מהגאון מהר"מ פישעליס דהא דמותר להכניס לכיפה היינו דאתי כמ"ד צב"ח דרבנן יעושה"ט דכניסה לכיפה גרע מעיקור ע"ד הכתוב טובים היו חללי חרב כו' ורבא לטעמי' דאמר בב"מ דל"ב מדברי שניהם רבנן ור"ש נלמד דצער בעלי חיים דאורייתא א"כ א"א לאוקמי כר"ש דלדידי' אסור להכניס לכיפה ועי' בשו"ת חוט המשולש בתשו' הגאון ר' הלל ומראות הצובאות מה שפלפלו בזה) אבל הרחב"ם דפ' כר"ש דאסור להטיל מום קבוע במום עובר והעיקר תלוי בפדיון ופסק לדרשת הספרי דאיכא לאו דל"ת כל תועבה בפסוהמ"ק וכל היכי דלא חזי לפדיון אסור להטיל בו מום מה"ת כמשנ"ת ולהכי אסור להטיל מום בקדשים בזה"ז כ"ז כתבתי לפלפל בישוב קושית הלח"מ
ה
והנה במטיל מום בבע"מ בבכור יש לדון דכל מש"כ עד כאן דהיכא דאין המום הראשון מתיר לפדיון אסור להטיל בו מום והא דמותר להטיל מום בבע"מ היינו לפי שיש לו פדיון אבל בבכור דאין לו פדיון הא דמותר להטיל בו מום היינו לפי דבכור הוי כפסוהמ"ק לאחר פדיון דמיד כשהומם הוי כצבי ואיל ולפ"ז ילה"ק להיפוך הא בפסוהמ"ק לאחר פדיון גם לר"מ מותר להטיל בו מום ובכור בע"מ כפסוהמ"ק לאחר פדיון דמי ועי' במהרי"ט אלגאזי מש"כ בקו' התוס' שם בבכורות דהמ"ל דאיצטריך לבכור בע"מ מעיקרו וחידש דשאני בכור דאף בע"מ קדוש קדוה"ג יעו"ש ובזה תי' משה"ק דהא בכור בע"מ לא חזי לא לגופי' ולא לדמי' גם לר"מ לישתרי דשאני בכור דאע"ג דלא חזי קדוש מיהו קדושת הגוף מ"מ גם על פי דרכו י"ל דאחוזת דם הוי כמו חולה ופסול להקרבה אך אין שוחטין עליו במדינה ולרבנן כיון דלא חזי להקרבה מותר להטיל בו מום מה"ת.
ולר"מ ניהו דלא חזי להקרבה הוי כמטיל מום בבע"מ דאסור מה"ת. ואע"ג דבבכור מותר לשחוט הנ"מ בחום שי"ל היתר שחיטה על ידו, אבל באמת א"צ לגוף חידושו דבכור שאני מכל הקדשים דגם בע"מ אסור וגם מקו' התוס' דנוקמי בבע"מ מעיקרו מבואר שאינו כן. ומשה"ק דמאי משני הגמ' בעו"ז דלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו ולכו"ע שרי דא"כ למה פליגי במטיל מום בבכור בע"מ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו (ופי' בגה"ש בעו"ז שהניח זה בצ"ע) נראה דבאמת בבכור בע"מ דהוי כצבי ואיל הוי כפסוהמ"ק אחר פדיון ופשיטא דמותר להטיל בו מום אחר, דדוח"ל דמותר לשחטן ואסור להטיל בו מום אלא הא דפליגי באחוזת דם לפי שהוא מום עובר ולהכי אסור לר"מ להטיל בו מום דכבר כתבתי דהא דאסור לר"מ להטיל מום קבוע במום עובר במוקדשין אע"ג דמום עובר לא חזי לא לגופי' ולא לדמיו דהדבר פשוט דדוקא לרבנן דס"ל דמותר להטיל מום בבע"מ אין נפ"מ בין מום קבוע בין מום עובר דעכ"פ השתא מיהו לא חזי אבל לר"מ דס"ל דכל דחזי לדמיו היינו בע"מ המטיל בו מום חייב מכש"כ דאסור להטיל מום קבוע במום עובר דחזי לגופי' לאח"ז ומה"ט ה"ה בבכור לר"מ דכמו דמחייב הכי דחזי לדמיו ומכש"כ מטיל מום קבוע במקום עובר דאיהו גופי' חזי להקרבה לאחר זמן ולרבנן דס"ל דמותר להטיל מום קבוע במום עובר במוקדשין וכמו"כ בבכור משום דס"ל דבעינן שיהי' עכשיו תמים יהי' לרצון ובאמת לתי' הב' בתוס' בכורות דל"ד דאחוזת דם הוי מום קבוע ואין שוחטין עליו מדרבנן צ"ע דא"כ למה לר"מ אסור להטיל בו מום הא מה"ת שוחטין עליו ואם שוחטין מכ"ש דמותר להטיל בו מום מה"ת אם לא דנדחוק לחלק בין שחיטה ובין להטיל בו מום, ונצטרך לומר ג"כ דבכור בע"מ ל"ה כפסוהמ"ק אחר פדיון וכחילוק המהרי"ט דאל"כ אכתי קשה דלישתרי מה"ת להטיל בו מום בבע"מ כמו בפסוהמ"ק אחר פדיון ואולי הכונה בדהג"מ דבקראי פליגי היינו דלר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ מה"ת גזרו גם בבכור היכי שאין שוחטין עליו מדרבנן אבל לרבנן דגם בשארי קדשים מותר להטיל מום בבע"מ לא גזרו גם בבכור שאין שוחטין עליו אבל בבע"מ קבוע ששוחטין עליו אף מדרבנן פשוט דמותר להטיל בו מום דלא גרע משחיטה.
שוב מצאתו בספר יראים להר"א ממיץ סימן שמ"ד שכ' יש לשאול אחרי דאמרינן בעו"ז דלא אסרינן להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזי דמי' להקרבה היכי אמרינן בבכורות בבכור בעל מום דלאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא יש לתרץ מדרבנן ואסרו בבכורות גזירה אטו שארי קדשים בעלי מומין דחזי להקרבה תירוץ אחר נכון יותר דבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי גופו להקרבה על ידי רפואה עכ"ל, וראיתי כעת בספר בית אפרים שהביא דברי היראים וכתב דמה שתירץ דחזי להקרבת גופו על ידי רפואה אינו עולה לשי' התוס' בבכורות ובמנחות שכתבו דהברייתא מיירי באחוזת דם שאין לו רפואה אם לא שיקיז במקום שעושים בו מום וא"כ לא חזי להקרבת גופו כלל גם לאחר זמן דאם לא יעשה בו מום קבוע מיית ומש"כ התוס' דהוי כמום עובר שיש לו רפואה היינו דלאחוזת דם יש רפואה ע"י הקזה ולהכי אין שוחטין עליו אע"פ דפ"י רפואה יולד מום קבוע (ועי' בטור סי' שי"ג שאם לא יקיזה במקום שפושים בה מום קבוע תמות כו' ומ"מ אינה נשחטת עליו דהוי כמום עובר) מ"מ חשוב מום עובר עכ"פ הא לא חזי ואפ"ל לשי' התוס' דאע"פ דלענין מטיל מום בבע"מ חשוב בע"מ לפי שימות אם לא שיקיז במקום שעושים בו מום היינו כיון דנראה לנו שימות חשוב מום.
ואף שנראה כן על פי אומד ועל פי רוב שימות בלי הקזה שיפשה בו מום חשיב כבע"מ ומותר להטיל בו מום לרבנן אבל בהא דקאמר דלא חזי לגופי' ולדמי היינו דאי אפשר במציאות כלל שיהי' חזי, אבל באחוזת דם דהוי כמסוכנת אפשר דאי בדרי לה סמא דחי' וקא חיי חשוב חד לגופי' כמו דאמרינן בטריפות כיון דאפשר במציאות שיתרפא לא נפקע קדושתו לגמרי ואסור להטיל בו מום לר"מ ולא דפי למטיל מום בזה"ז דלא חזי לדמי בשום אופן, ושני תירוצי היראים מכונים עם שני תירוצי התוס' בבכורות שם על ק כיון דאחוזת דם חשוב כמום שאינו יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עלי' וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם א"נ תשוב כמום עובר שיש לו רפואה, ולתירוץ הראשון דהוי מום קבוע תירץ היראים דמדרבנן אסרו בבכור מגזירה דשארי קדשים ולתירוץ השני דהוי מום עובר תירץ דאסור מן התורה לר"מ משום דחזי גופו להקרבה ע"י רפואה.
ועפמש"כ דבכור בע"מ קבוע דהוי כפסוהמ"ק אחר פדיון דמותר להטיל בו מום גם לר"מ נראה דגם אי הוטל בו מום בידים המום הראשון שאין שוחטין עליו אפי"ה מותר להטיל בו מום מן התורה דדוקא בפסוהמ"ק לפני פדיון שיש בו קדושה ומעילה, וא"א להפקיעו ע"י פדיון הוי כמו פסול אחר ודמי למטיל מום ברובע ונרבע דלשי' הרמב"ם אסור מן התורה, אבל בבכור דהוי כפסוהמ"ק אחר פדיון שאין בו קדושה, ומה שאינו נשחט על המום שהוטל אינו מאלים קדושתו, להכי הוי כפסוהח"ק אחר פדיון ומותר להטיל בו מום. ובזה י"ל דהר"מ בפ"ב מהל' בכורות שכ' דהא דאין שוחטין על מום שהוטל בידים קנס הוא ואין קונסין בנו אחריו ואילו בפי"ח מהל' פסוהמ"ק כ' דקדשים שהוטל בו מום אסור באכילה מן התורה משום לאו דלא תאכל כל תועבה וכבר תמה בזה המל"מ ולמש"כ בשארי קדשים דאסור להטיל מום מן התורה הו תחלת השחיטה תיעוב, משא"כ בבכור דגם אי הטיל בו מום מותר להטיל בו מום א"כ תחלת השחיטה הוי מום דהא איסור דשחוטי חוץ אין כאן דאי"ר לפתח אוהל מועד וממילא דניתר על ידי מום דתחלת השחיטה וכל דמותר להטיל בו מום שוב אין כאן תיעוב כלל וכמו שנולד בו מום מאליו דמי ורק מדרבנן משום קנס קנסוהו וא"ש.
ובפשיטות י"ל דהרמב"ם דבכור הוי כפסוהמ"ק אחר פדיון והוי כחולין גמורים שלא נאסר משום ל"ת כל תועבה ורק בפסוהמ"ק לפני הפדיון שיש בו דין מעילה הוי פסוהמ"ק ויש בו דין תיעוב. משא"כ בכור דהוי כחולין ולא נאסר רק משום קנס. עכ"פ איך שיהי' מפורש בדהרמב"ם דבבכור שהוטל בו מום אין איסור ל"ת כ"ת מן התורה ודמי לפסולי המוקדשין שנפל בו מום מאליו ולהכי בבכור שהוטל מום מותר להטיל מום מן התורה ואפילו לר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"ח מ"מ מום קבוע בבכור ששוחטין עליו דמי לפסוהמ"ק אחר פדיון שמותר להטיל מום מן התורה ו כל זה כתבתי לפלפל על פי היסוד בשי' הרמב"ם דס"ל דמטיל מום בזה"ז אסור מן התורה ומוכח דס"ל דגם היכי דלא חזי לגופי' ולא לדמי אסור מן התורה אבל דעת האחרונים בשר הרמב"ם (יעוי' בחת"ס חיו"ד סי' ובישועת יעקב) דאוסר משום שמא יבנה המקדש ובפרט למאי דקיי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית ובע"ח אינן נדחין הלא חזי לגופי וראוין להקרבה וסוגי' דעו"ז קאי למדס"ל בע"ח נדחין ואי אפשר שיהיו ראוין להקרבה, ואם נימא כן בשי' הרמב"ם היכי דבאמת לא חזי לגופי' ולדמי הלא מבואר בעו"ז דליכא איסור תורה וצ"ל לפ"ז דמש"כ הרמב"ם בהטיל אחד מום קבוע ובא השני והטיל בו מום אחר דאינו לוקה ונראה דאיסור תורה איכא אעפ"י שאין המום הראשון מתיר ולא חזי לפדיון מ"מ חשוב חזי לדמי אם יפול בו מום אחר ודוקא בזה"ז דלא חזי לדמי כלל וכל זה בפסוהמ"ק אבל בבכור בעל מום קבוע בודאי אפילו הוטל בו מום תשוב לא חזי לגופי' ולא לדמי ובאחוזת דם דאוסר ר"מ להטיל בו מום לפי שהוא מום עובר לאחר זמן כמשכ"ל, ובזה יתבאר יפה בתוס' בכורות דל"ד בד"ה בדרשא דלא תאכל כל תועבה דאחרים אומרים בפסולי המוקדשין שהוטל בו מום הכתוב מדבר דאחרים היינו ר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי בע"מ שהוטל בידים שלא ניתן לפדותו מצד התיעוב אסור לשוחטו דאעפ"י דשחוטי חוץ אין כאן דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אבל הא אסור להטיל מום בבע"ח ושחיטה אין לך מום גדול מזה כמבואר בחולין ד"ל, אבל בבכור בעל מום דלא חזי לגופי' ולדמי דמותר להטיל בו מום מן התורה אפילו לר"מ כמבואר בעו"ז א"כ אין איסור בשחיטת בכור בעל מום שהוטל בו בידים ואין כאן תיעוב כלל בשחיטתו וניתר על ידי תחלת השחיטה כמשכ"ל, ועפ"ז י"ל באופן אחר שיטת הרמב"ם שפסק בפח"י מהל' פסוהמ"ק דהמטיל מום בקדשים אסר משום לא תאכל כל תועבה, ואילו בפ"ד מהל' בכורות בבכור שהוטל בו מום פסק דאינו אלא משום קנסא ולא קנסו בנו אחריו כמשכ"ל ולפמשנ"ת י"ל עפמש"כ המחנה אפרים בשי' הרמב"ם דס"ל כר' מאיר דאיכא איסור תורה במטיל מום בבע"מ ורק, שאינו לוקה לפי דאתי מריבוי דכל ולהכי בפסוהפ"ק דאסור להטיל מום בבע"מ איכא תיעוב בשחיטת בעל מום שהוטל בידים משא"כ בבכור דלא חד לגופי' ולא לדמי וחותר להטיל בו מום מן התורה ואין כאן מעשה תיעוב כלל ונותר במום דתחלת השחיטה מן התורה דאין כאן תיעוב כלל ורק דאסור משום קנסא ופסק הרמב"ם כאחרים, והנה האחרונים התעוררו בבכור בחו"ל למש"פ הרמב"ם דאין מקריבין בכור מחו"ל א"כ הבכור בעצם אינו ראוי להקרבה, אפילו אם יבנה המקדש א"כ מה"ט יהי' מותר להטיל בו מום מן התורה, ולפמשנ"ת דבכור לא חד לגופי' ולא לדמי א"כ גם לר"מ מותר להטיל מום בבכור הבא מחו"ל, אולם הא בתמורה איבע"ל אי מותר להטיל מום מן התורה בתמורת בכור ומעשר, ופסק הרמב"ם ג"כ דאסור מספק ואין לוקין כהאיבעי, והא תמורת בכור ומעשר ג"כ לא חזי לא לגופי' ולא נדמי כבכור מחו"ל ומ"מ אסור מספק ובאמת תמיהני דזה, סותר לסוגי' דעו"ז י"ג דמבואר שם דכל היכי דלא חד לגופי' ולדמי מותר מן התורה א"כ תמורת בכור ומעשר ג"כ לא חזי לגופי' ולדמי ואפילו למש"כ המהרי"ט אלגזי לדון דשאני בכור דקדוש קדוה"ג ול"ש בו לא חזי לגופי' ולדמי כמו שהובא לעיל אבל מתמורת מעשר קשה גם לדבריו) ויש לחלק קצת דשאני קדשים בזה"ז דקלישא קדושתו דאפשר להפקיעו על ידי פדיון לכשיפול בו מום ואם דנם דמיו לא חזי לגבוה מכל מקום הא בידו להפקיע קדושתו לגמרי מה שאין כן בתמורת בכור ומעשר אבל זהו באמת דוחק גדול ויותר הי' נראה עפ"ז בשי' הרמב"ם דלהכי אסור להטיל מום בזה"ז כמו דאסור להטיל מום בתמורת בכור ומעשר כמש"כ הרמב"ם האיבעי דתמורה דכ"א דסותר סוגי' דע"ז ומבואר דגם היכי דלא חי לגופי' ולדמי אסור מן התורה מספק ולהכי אסור להטיל מום בזה"ז מספק ואינו לוקה על זה (ומ"מ בשארי פסולין רובע ונרבע י"ל דחשוב חזי לדמי אם יפול בו מום אחר כמשכ"ל ולמש"כ התוס' שם בתמורת בכור ומעשר דלא דמי לבע"מ לר"מ לפי שהי' חזי מתחלה גם ברובע ונרבע כן) עכ"מ גם לפמש"כ דיש לחוש בבכור בחו"ל כמו בתמורת בכור ומעשר דמ"מ הוי רק ספק איסור תורה דמסיק באבעי, ועפ"ז יש לדון דלהטיל מום בזה"ז בבכור יש בזה ס"ס ספק פלוגתא דרבוותא דס"ל דהטלת מום בזה"ז א"א מדרבנן וגם לשו' הרמב"ם דס"ל דהטלת מום בה"ז אסור מן התורה אפילו אי נימא דס"ל דודאי אסור מן התורה מ"מ בבכור בחו"ל שאין מקריבין דמו לתמורת בכור ומעשר דאסור רק מספק ובכה"ג חשוב ס"ס כמש"כ האחרונים א"כ להטיל מום בזה"ז בבכור בחו"ל מותר מן התורה מצד ס"ם.
ולפי המתבאר להלכה מד' האחרונים בבכור בחו"ל למש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' ה' דאין מביאים מחו"ל ואם הביא אין מקבלים ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו וכיון שא"ר להקרבה אף אם יבנה המקדש אין בו איסור תורה דהטלת מום מן התורה אף לשי' הרמב"ם והמהרי"ט אלגאזי הביא ד' פסקי התוס' תמורה אות ט"ז דבזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי ופי' המהרי"ט בכונתם דבקדשים מדאורייתא שרי ובבכור אסור מן התורה לפי דשאני בכור דקדושתו מרחם ואפילו נולד בע"מ ועיקר מטתו לתת לכהן ואינו תלוי בהקרבה וצ"ל לדבריו דס"ל כר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ דהא בבכור בע"מ פליגי רבנן והא לר"מ גרמא מותר מן התורה וא"כ ע"י אמירה לנכרי בזה"ז בודאי דאאמד"ר דגרמא מותר ובפרט בנכרי ששיסה את הכלב דזה הוי גרמא כמבואר בסנהדרין דע"ו ובב"ק כ"ד וכבר נתבאר דאמירה לנכרי גם גרמא לא הוי (ועיקר ד' פסקי התוס' לא נמצא בתוס' כלל ולפי הנראה שיש איזה ט"ס) עכ"פ כיון דלרוב הפוסקים הטלת מום בזה"ז אאמד"ר וגם לשי' הרמב"ם י"ל דבבכור בחו"ל אאמד"ר והי' מקום לצדד להקל דלא החמירו יותר מבשבת והיכי שהנכרי עשה לטובת עצמו לא החמירו כמשכ"ל מ"מ נראה דאין לבנות יסוד על זה להלכה דמסתימת הפוסקים נראה דכל שכיון הנכרי להתיר אסור..
ו
ומש"כ כת"ר להתיר מטעם אחר עפ"מ שחידש המהרי"ט אלגאזי דהיכי דהצורם אוזן בכור הי' ישראל לא קנסו את הכהן בשבילו ודקדק זה מדרש"י דל"ד שכ' בצורם אוזן בכור דבכהן קא מיירי דאין כאן קנס לישראל אך לכהן ואם צרם נכרי מותר לכהן עכ"ד אמת שכ"כ באור זרוע הגדול בהל' בכורות שהביאו פרש"י ובכהן קא מיירי וכן נראה כדבריו דאי בישראל מאי שייך קנסא עכ"ל הנה אף לדעתם פשוט דעובדא דקסדור ותינוקת דכל שהוא לדעתו אסור אף בבית ישראל הדין כן וכ"מ מסתימת הש"ס והפוסקים בזה והדין פשוט דנכרי שהטיל מום להתיר בבכור ביד ישראל דאסור לכהן דדוקא אם הישראל הי' הגורם אפ"ל דמותר לכהן דאין לקנוס הכהן בשבילו ול"ח שמא יעשה הישראל מום בשביל הכהן דלא גזרו ולא חששו שמא יעשה ישראל מום בשביל הכהן משא"כ ע"י נכרי חיישינן דהא הנכרי ישמע לו ויעשה פעם א' בשביל הכהן וכה"ג חילקו התוס' בשבת דקכ"ב ובבינה דכ"ד.
גם גוף חידושו של המהרי"ט אינו נראה מדהתוס' תמורה ד"ח גבי הא. דכהן אסור למכור בכור תם לישראל דילמא אזיל ישראל ושדי בה מומא והק' התו' והרי ישראל לא נחשדו על כך ואי"ל דהנ"מ בודאי בכור דא"א חוטא ולא לו כו' אלמא דהתוס' הוי בעי לפרש בודאי בכור הא דישראל נאמנין על הבכור מבואר דאלו הטיל בו מום הי' אסור וצריך לנאמנות ועי' בבכורות דל"ה ובפי' רש"י שם ור"מ לית לי' דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפילו הבכור ביד ישראל ומבואר דגם כשהבכור ביד ישראל צריך לעדות והא אפילו הטיל הישראל מום שרי לכהן לשוחטו אך עיקר הס' שכ' המהרי"ט דאין לקנוס הכהן בשביל ישראל אינו נראה דהא כל מום שבא להתיר אף ע"י קסדור ותינוקת בלא ידיעת הבעלים האלימו חכמים גזירתם ותקנתם שלא יועיל להתיר וכמ"כ מום שעשה הישראל לא גרע ממום שעשה הקסדור אם לא שנחלק בין נכרי ובין ישראל ומה שה"ר מפרש"י דפי' הצורם אזן בכור לא ישחט עליו עולמית דבכהן קא מיירי נראה דבאמת מה דקנסו חכמים אף בקסדור ותינוקת.
כל שנתכונו להתיר לבעלים דלא עבדי איסורא כלל משום דקנס זה משונה מכל הקנסות דהא אינו מפסיד על ידו דאילו לא מה הטילו בו מום הי' צריך להמתין עד שיפול בו מום אחר ומשום שרצו חכמים שלא יהי' נעשה בידי אדם מום להתיר אמרו שאם נעשה מום מדעת לא ליהני מעשיו ומטעם זה אין נפ"מ מי הוא הצורם בין שהוא כהן או ישראל דאין כאן קנס לגבי כהן דאינו מפסיד בשביל זה ובל"ה הי' צריך להמתין עד שיפול בו מום אחר אמנם כ"ז לרבנן דס"ל דישחט על מום אחר אבל לר"א דס"ל הר"ז לא ישחט עליו עולמית וא"כ הרי קנס זה ככל הקנסות ופשוט דדוקא אם הבעלים בעצמם או בגרמתם הטילו בו מום קנסו דלא ישחט עליו עולמית אבל אם נכרי הטיל בו מום שלא בידיעת הבעלים פשיטא דלא קנסו שלא ישחט עליו עולמית אף לרא"י ולהכי פרש"י שפיר בכהן קא מיירי משום ר"א דאיירו בי' דס"ל הר"ז לא ישחט עולמית ובכהן קא מיירי אבל אם הי' ישראל הצורם אין לקנוס את הכהן שלא ישחט עליו על מום אחר שיפול בו אולם על מום זה פשוט דלא ישחט עליו הכהן אף אם צרם בו ישראל וראיתי להמחברים שהרגישו בזה ובס' גליא מסכת האריך בזה לפרש דרש"י באיבעי דהצורם אוזן בכור ומת אי קנסו בנו אחריו שפירש שלא יאכל עולמית ומשמע דפי' דהאיבעי לר"א דוקא דהא דמצינו דלא קנסו בנו אחריו היינו בדבר שהוא קנס ויפסיד על ידו כמו המוכר עבדו לנכרי דפודה עד עשרה בדמיו וכמו"כ בשביעית דלא יזרע למוצאי שביעית אבל במה שאינו מפסיד אלא שלא ירויח בכה"ג גם לבנו קנסו אחריו ולהכי גם בחמץ שעבר עליו הפסח פ' הרמב"ם דגם בשוגג ואנוס אסור משום שבלאו הכי הי' מחויב לבער ואין לו הפסד וכ"כ המקו"ח בהל' פסח ולהכי פירש"י דוקא לר"א שלא ישחט עולמית דאפילו על מום אחר שיפול בו מאליו אסור וזהו קנס ככל הקנסות ולא קנסו בנו אחריו ואם כי זהו סברא ישרה בפירש"י אבל הרמב"ם והטושו"ע לא תפסו כן להלכה דהא קיי"ל כחכמים דלא ישחוט על אותו מום זה ומ"מ פסקו דלא קנסו בנו אחריו אלמא דגם לרבנן על מום זה ניתר זה לבנו ובשו"ע לא הביאו ד' רש"י שחולק ע"ז ולפה"נ שלא פי' כן בכונת רש"י ועי' בנוב"ק חאו"ח סי' כ' בתוך התשו' שכ'.
דאף אי נימא דלא קנסו בנו אחריו היינו אחר מותו שאין החוטא בעילם אבל כ"ז שהוא בחיים אסור לכל ישראל ואסור לשחוט על אותו מום ועי' בשו"ת רעק"א סי' ס"ד דמותר לאחרים ועי' בש"ך סי' שי"ג ס"ק ב' שכ' דאם שחטוהו מותר הבשר לאחרים דמשמע דלכתחילה אסור לשחוט גם לאחרים ואיפשר דכוונתו דכיון דאחרים באו מכח הצורם על ידי מתנה וכיו"ב אסור גם להם אבל בדיעבד אם נשחט לא נתפס האיסור לאחרים ומ"מ י"ל בעובדא דקסדור אם הצורם נכרי ומת דאסור לישראל כמו שחילקו התוס' בשבת דקכ"ב ומדוקדק בזה לשון השו"ע סי' שי"ג דאסור להטיל מום בבכור אפי' לגרום מום כגון כו' או שאומר לנכרי כו' ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין כו' ואם מת כו' משמע דוקא ע"י מעשה בידים של הישראל או בגרמתו לא קנסו בנו אחריו אבל באמירה לנכרי אם מת הנכרי אסור והכלל כל שנתכוין להתיר אסור כמו שעשה הישראל ואסור גם לאחרים הבאים מכח הישראל שנהנה מזה על ידי נתינה או מכירה ולפיכך בודאי גם בצורם ישראל אסור לכהן ורק לר"א שלא ישחטו עליו עולמית אפילו על ידי מום אחר קנם זו לא מצינו בנתכוין להתיר לבד.
(שוב מצאתי שהאריך בזה בשו"ת מלבושי יו"ט, ח"ב חיו"ד סי' י"ב וסי' י"ג יעוי"ש ובשו"ת פרי יצחק) ולפמשנ"ת אלו הי' ידוע שפשה המום הנכרי כדי שיהי' מותר לשחוט אסור בודאי בין אם הוא של כהן או של ישראל אפילו לד' המהרי"ט אלגזי ועיקר דבריו אינם נראים להלכה והעיקר מה שיש לדון להקל בזה לפי שאינו ידוע אם הטיל הנכרי המום ואף דאין עדות לנכרי לא לאיסור ולא להיתר מ"מ ספק אם הטיל הנכרי הוי ספק אם כיון להתיר דמבואר בשו"ע ס' שי"ג בהג"ה דספק אם כיון להתיר או לא אזלינן לקולא כמש"כ הגר"א שם והוסיף עוד ומכש"כ בזה"ז דלהטיל מום לכתחילה אאמד"ר
ח
ולכאורה יש להעיר ע"ז דלא דמי ספק כיון להתיר לספק עשה בו מום או מאליו נפל דהא קיי"ל דכהנים חשודים על הבכור ואינו נאמן לומר מום זה נפל מעצמו והישראל נאמן לומר מום זה נפל מעצמו ולפי המבואר בבכורות דף ל"ו אימר אחר ר"מ לחשודי לאחזקינהו מי אמר ולמה צריך לעדות דהא ספק דרבנן להקל דהא לא איתחזיק איסורא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ואף לשי' רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור ל"ה איתחזיק איסורא עפמש"כ הר"ש בספק מים שאובים דאזלינן להקל ול"א העמד טמא על חזקתו משום דבע"כ יצא הטמא מטומאתו מה"ת אף אי הי' ודאי מים שאובים וה"נ מה"ת הרי יצא מידי איסורו ומה שאינו נאכל על אותו מום אאמד"ר הוא איסור אחר וקנס מדרבנן ולא דמי לספק טבילה ע"י חציצה מדרבנן שלא נטהר מטומאתו שהי' מקודם כמש"כ במקו"א ואפ"ל משום דלא שכיחי שיפול המום מעצמו וכל היכי דאיתא לתלות דיש איזה סיבה שנעשה בידי אדם תלינן והוי ספק הרגיל ושכיח יותר משיפול בו מעצמו אינו נאמן ע"ז א"כ עפ"ז יש לחלק באם הספק הי' אם כיון להתירו הוי ככל סד"ר דאזלינן לקולא אבל היכי דהספק הוא אם נפל בו מום זה מאיליו או נעשה בידי אדם הוי ספק הרגיל דנעשה בידי אדם ויש לדחות ולומר דכהנים דחשודים נינהו שאני יהוי קרוב לודאי שהפיל בו מום משום וגם הא דמבואר דישראל נאמן על ספק בכור שנפל המום מאיליו היינו להורות בו דרבנן לקולא.
אך יש לפקפק בשאלת כת"ר דהא היכי דיש לחוש שיש להנכרי איזה טובה ע"י המום שיפיל בו לא עדיף מחשודים על הבכור להטיל בו מום ושוב הוי קרוב לודאי דהפיל בו מום ובשו"ע מבואר דהרועה נאמן לומר שלא כיון להתיר ופירשו הטעם משום דאדרבה הוא רוצה להרויח שכר גידול וטיפול ומכש"כ דיש להחמיר היכי דטובת הנכרי אך י"ל אף אם הטיל בו מום ויודע מנהגי ישראל מ"מ לא יצא הדבר מידי ספק שכיון להתיר דדוקא בעובדא דקסדור ותינוקת בפעם א' שראו שהתירו על ידם אבל היכי שלא ראה שהתירו על ידו אף שיודע שאינו נאכל בלא מום אנא של"ה יודע שיהי' ניתר ע"י מום זה אין זה כיון להתיר כ"מ בהגהמ"ר דחולין ואף לפ"מ שחולק הטו"ז בעובדא דהרא"ש בסי' שי"ג דמום גלוי דלדידהו הוי מומא הוי כיון להתיר יש להחמיר (וכת"ר לא ביאר איזה מום נעשה) מ"מ הא שם הי' שאמרו ליה שאין לאוכלו בלא מום וגם שאינו ידוע בודאי אם עשה המום וביותר בנד"ד שהוא ניכר שהמום נעשה ע"י נשיכת כלב וספק הוא אם שיסה ועי' בשו"ת שאילת שמואל שצידד להקל היכי שניכר נשיכת כלב וספק אם שיסה, תבנה לדינא שיש להקל בזה ויש לצרף לסניף ד' הגהמ"ר שיש יסוד זה בד' רגמ"ה ובפיה"מ להרמב"ם דכל שלא א"ל בפירוש להטיל מום מותר וגם שלא נעשה לטובת ישראל והעיקר מחמת הספק שמא נעשה המום מאליו ע"כ יש להתיר הבכור לשחוט על אותו מום.