אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לג · ו
ומש"כ כת"ר להתיר מטעם אחר עפ"מ שחידש המהרי"ט אלגאזי דהיכי דהצורם אוזן בכור הי' ישראל לא קנסו את הכהן בשבילו ודקדק זה מדרש"י דל"ד שכ' בצורם אוזן בכור דבכהן קא מיירי דאין כאן קנס לישראל אך לכהן ואם צרם נכרי מותר לכהן עכ"ד אמת שכ"כ באור זרוע הגדול בהל' בכורות שהביאו פרש"י ובכהן קא מיירי וכן נראה כדבריו דאי בישראל מאי שייך קנסא עכ"ל הנה אף לדעתם פשוט דעובדא דקסדור ותינוקת דכל שהוא לדעתו אסור אף בבית ישראל הדין כן וכ"מ מסתימת הש"ס והפוסקים בזה והדין פשוט דנכרי שהטיל מום להתיר בבכור ביד ישראל דאסור לכהן דדוקא אם הישראל הי' הגורם אפ"ל דמותר לכהן דאין לקנוס הכהן בשבילו ול"ח שמא יעשה הישראל מום בשביל הכהן דלא גזרו ולא חששו שמא יעשה ישראל מום בשביל הכהן משא"כ ע"י נכרי חיישינן דהא הנכרי ישמע לו ויעשה פעם א' בשביל הכהן וכה"ג חילקו התוס' בשבת דקכ"ב ובבינה דכ"ד.
גם גוף חידושו של המהרי"ט אינו נראה מדהתוס' תמורה ד"ח גבי הא. דכהן אסור למכור בכור תם לישראל דילמא אזיל ישראל ושדי בה מומא והק' התו' והרי ישראל לא נחשדו על כך ואי"ל דהנ"מ בודאי בכור דא"א חוטא ולא לו כו' אלמא דהתוס' הוי בעי לפרש בודאי בכור הא דישראל נאמנין על הבכור מבואר דאלו הטיל בו מום הי' אסור וצריך לנאמנות ועי' בבכורות דל"ה ובפי' רש"י שם ור"מ לית לי' דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפילו הבכור ביד ישראל ומבואר דגם כשהבכור ביד ישראל צריך לעדות והא אפילו הטיל הישראל מום שרי לכהן לשוחטו אך עיקר הס' שכ' המהרי"ט דאין לקנוס הכהן בשביל ישראל אינו נראה דהא כל מום שבא להתיר אף ע"י קסדור ותינוקת בלא ידיעת הבעלים האלימו חכמים גזירתם ותקנתם שלא יועיל להתיר וכמ"כ מום שעשה הישראל לא גרע ממום שעשה הקסדור אם לא שנחלק בין נכרי ובין ישראל ומה שה"ר מפרש"י דפי' הצורם אזן בכור לא ישחט עליו עולמית דבכהן קא מיירי נראה דבאמת מה דקנסו חכמים אף בקסדור ותינוקת.
כל שנתכונו להתיר לבעלים דלא עבדי איסורא כלל משום דקנס זה משונה מכל הקנסות דהא אינו מפסיד על ידו דאילו לא מה הטילו בו מום הי' צריך להמתין עד שיפול בו מום אחר ומשום שרצו חכמים שלא יהי' נעשה בידי אדם מום להתיר אמרו שאם נעשה מום מדעת לא ליהני מעשיו ומטעם זה אין נפ"מ מי הוא הצורם בין שהוא כהן או ישראל דאין כאן קנס לגבי כהן דאינו מפסיד בשביל זה ובל"ה הי' צריך להמתין עד שיפול בו מום אחר אמנם כ"ז לרבנן דס"ל דישחט על מום אחר אבל לר"א דס"ל הר"ז לא ישחט עליו עולמית וא"כ הרי קנס זה ככל הקנסות ופשוט דדוקא אם הבעלים בעצמם או בגרמתם הטילו בו מום קנסו דלא ישחט עליו עולמית אבל אם נכרי הטיל בו מום שלא בידיעת הבעלים פשיטא דלא קנסו שלא ישחט עליו עולמית אף לרא"י ולהכי פרש"י שפיר בכהן קא מיירי משום ר"א דאיירו בי' דס"ל הר"ז לא ישחט עולמית ובכהן קא מיירי אבל אם הי' ישראל הצורם אין לקנוס את הכהן שלא ישחט עליו על מום אחר שיפול בו אולם על מום זה פשוט דלא ישחט עליו הכהן אף אם צרם בו ישראל וראיתי להמחברים שהרגישו בזה ובס' גליא מסכת האריך בזה לפרש דרש"י באיבעי דהצורם אוזן בכור ומת אי קנסו בנו אחריו שפירש שלא יאכל עולמית ומשמע דפי' דהאיבעי לר"א דוקא דהא דמצינו דלא קנסו בנו אחריו היינו בדבר שהוא קנס ויפסיד על ידו כמו המוכר עבדו לנכרי דפודה עד עשרה בדמיו וכמו"כ בשביעית דלא יזרע למוצאי שביעית אבל במה שאינו מפסיד אלא שלא ירויח בכה"ג גם לבנו קנסו אחריו ולהכי גם בחמץ שעבר עליו הפסח פ' הרמב"ם דגם בשוגג ואנוס אסור משום שבלאו הכי הי' מחויב לבער ואין לו הפסד וכ"כ המקו"ח בהל' פסח ולהכי פירש"י דוקא לר"א שלא ישחט עולמית דאפילו על מום אחר שיפול בו מאליו אסור וזהו קנס ככל הקנסות ולא קנסו בנו אחריו ואם כי זהו סברא ישרה בפירש"י אבל הרמב"ם והטושו"ע לא תפסו כן להלכה דהא קיי"ל כחכמים דלא ישחוט על אותו מום זה ומ"מ פסקו דלא קנסו בנו אחריו אלמא דגם לרבנן על מום זה ניתר זה לבנו ובשו"ע לא הביאו ד' רש"י שחולק ע"ז ולפה"נ שלא פי' כן בכונת רש"י ועי' בנוב"ק חאו"ח סי' כ' בתוך התשו' שכ'.
דאף אי נימא דלא קנסו בנו אחריו היינו אחר מותו שאין החוטא בעילם אבל כ"ז שהוא בחיים אסור לכל ישראל ואסור לשחוט על אותו מום ועי' בשו"ת רעק"א סי' ס"ד דמותר לאחרים ועי' בש"ך סי' שי"ג ס"ק ב' שכ' דאם שחטוהו מותר הבשר לאחרים דמשמע דלכתחילה אסור לשחוט גם לאחרים ואיפשר דכוונתו דכיון דאחרים באו מכח הצורם על ידי מתנה וכיו"ב אסור גם להם אבל בדיעבד אם נשחט לא נתפס האיסור לאחרים ומ"מ י"ל בעובדא דקסדור אם הצורם נכרי ומת דאסור לישראל כמו שחילקו התוס' בשבת דקכ"ב ומדוקדק בזה לשון השו"ע סי' שי"ג דאסור להטיל מום בבכור אפי' לגרום מום כגון כו' או שאומר לנכרי כו' ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין כו' ואם מת כו' משמע דוקא ע"י מעשה בידים של הישראל או בגרמתו לא קנסו בנו אחריו אבל באמירה לנכרי אם מת הנכרי אסור והכלל כל שנתכוין להתיר אסור כמו שעשה הישראל ואסור גם לאחרים הבאים מכח הישראל שנהנה מזה על ידי נתינה או מכירה ולפיכך בודאי גם בצורם ישראל אסור לכהן ורק לר"א שלא ישחטו עליו עולמית אפילו על ידי מום אחר קנם זו לא מצינו בנתכוין להתיר לבד.
(שוב מצאתי שהאריך בזה בשו"ת מלבושי יו"ט, ח"ב חיו"ד סי' י"ב וסי' י"ג יעוי"ש ובשו"ת פרי יצחק) ולפמשנ"ת אלו הי' ידוע שפשה המום הנכרי כדי שיהי' מותר לשחוט אסור בודאי בין אם הוא של כהן או של ישראל אפילו לד' המהרי"ט אלגזי ועיקר דבריו אינם נראים להלכה והעיקר מה שיש לדון להקל בזה לפי שאינו ידוע אם הטיל הנכרי המום ואף דאין עדות לנכרי לא לאיסור ולא להיתר מ"מ ספק אם הטיל הנכרי הוי ספק אם כיון להתיר דמבואר בשו"ע ס' שי"ג בהג"ה דספק אם כיון להתיר או לא אזלינן לקולא כמש"כ הגר"א שם והוסיף עוד ומכש"כ בזה"ז דלהטיל מום לכתחילה אאמד"ר