אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן לג › ה

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן לג · ה

ד

והנה במטיל מום בבע"מ בבכור יש לדון דכל מש"כ עד כאן דהיכא דאין המום הראשון מתיר לפדיון אסור להטיל בו מום והא דמותר להטיל מום בבע"מ היינו לפי שיש לו פדיון אבל בבכור דאין לו פדיון הא דמותר להטיל בו מום היינו לפי דבכור הוי כפסוהמ"ק לאחר פדיון דמיד כשהומם הוי כצבי ואיל ולפ"ז ילה"ק להיפוך הא בפסוהמ"ק לאחר פדיון גם לר"מ מותר להטיל בו מום ובכור בע"מ כפסוהמ"ק לאחר פדיון דמי ועי' במהרי"ט אלגאזי מש"כ בקו' התוס' שם בבכורות דהמ"ל דאיצטריך לבכור בע"מ מעיקרו וחידש דשאני בכור דאף בע"מ קדוש קדוה"ג יעו"ש ובזה תי' משה"ק דהא בכור בע"מ לא חזי לא לגופי' ולא לדמי' גם לר"מ לישתרי דשאני בכור דאע"ג דלא חזי קדוש מיהו קדושת הגוף מ"מ גם על פי דרכו י"ל דאחוזת דם הוי כמו חולה ופסול להקרבה אך אין שוחטין עליו במדינה ולרבנן כיון דלא חזי להקרבה מותר להטיל בו מום מה"ת.

ולר"מ ניהו דלא חזי להקרבה הוי כמטיל מום בבע"מ דאסור מה"ת. ואע"ג דבבכור מותר לשחוט הנ"מ בחום שי"ל היתר שחיטה על ידו, אבל באמת א"צ לגוף חידושו דבכור שאני מכל הקדשים דגם בע"מ אסור וגם מקו' התוס' דנוקמי בבע"מ מעיקרו מבואר שאינו כן. ומשה"ק דמאי משני הגמ' בעו"ז דלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו ולכו"ע שרי דא"כ למה פליגי במטיל מום בבכור בע"מ דלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו (ופי' בגה"ש בעו"ז שהניח זה בצ"ע) נראה דבאמת בבכור בע"מ דהוי כצבי ואיל הוי כפסוהמ"ק אחר פדיון ופשיטא דמותר להטיל בו מום אחר, דדוח"ל דמותר לשחטן ואסור להטיל בו מום אלא הא דפליגי באחוזת דם לפי שהוא מום עובר ולהכי אסור לר"מ להטיל בו מום דכבר כתבתי דהא דאסור לר"מ להטיל מום קבוע במום עובר במוקדשין אע"ג דמום עובר לא חזי לא לגופי' ולא לדמיו דהדבר פשוט דדוקא לרבנן דס"ל דמותר להטיל מום בבע"מ אין נפ"מ בין מום קבוע בין מום עובר דעכ"פ השתא מיהו לא חזי אבל לר"מ דס"ל דכל דחזי לדמיו היינו בע"מ המטיל בו מום חייב מכש"כ דאסור להטיל מום קבוע במום עובר דחזי לגופי' לאח"ז ומה"ט ה"ה בבכור לר"מ דכמו דמחייב הכי דחזי לדמיו ומכש"כ מטיל מום קבוע במקום עובר דאיהו גופי' חזי להקרבה לאחר זמן ולרבנן דס"ל דמותר להטיל מום קבוע במום עובר במוקדשין וכמו"כ בבכור משום דס"ל דבעינן שיהי' עכשיו תמים יהי' לרצון ובאמת לתי' הב' בתוס' בכורות דל"ד דאחוזת דם הוי מום קבוע ואין שוחטין עליו מדרבנן צ"ע דא"כ למה לר"מ אסור להטיל בו מום הא מה"ת שוחטין עליו ואם שוחטין מכ"ש דמותר להטיל בו מום מה"ת אם לא דנדחוק לחלק בין שחיטה ובין להטיל בו מום, ונצטרך לומר ג"כ דבכור בע"מ ל"ה כפסוהמ"ק אחר פדיון וכחילוק המהרי"ט דאל"כ אכתי קשה דלישתרי מה"ת להטיל בו מום בבע"מ כמו בפסוהמ"ק אחר פדיון ואולי הכונה בדהג"מ דבקראי פליגי היינו דלר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ מה"ת גזרו גם בבכור היכי שאין שוחטין עליו מדרבנן אבל לרבנן דגם בשארי קדשים מותר להטיל מום בבע"מ לא גזרו גם בבכור שאין שוחטין עליו אבל בבע"מ קבוע ששוחטין עליו אף מדרבנן פשוט דמותר להטיל בו מום דלא גרע משחיטה.

שוב מצאתו בספר יראים להר"א ממיץ סימן שמ"ד שכ' יש לשאול אחרי דאמרינן בעו"ז דלא אסרינן להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזי דמי' להקרבה היכי אמרינן בבכורות בבכור בעל מום דלאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא יש לתרץ מדרבנן ואסרו בבכורות גזירה אטו שארי קדשים בעלי מומין דחזי להקרבה תירוץ אחר נכון יותר דבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי גופו להקרבה על ידי רפואה עכ"ל, וראיתי כעת בספר בית אפרים שהביא דברי היראים וכתב דמה שתירץ דחזי להקרבת גופו על ידי רפואה אינו עולה לשי' התוס' בבכורות ובמנחות שכתבו דהברייתא מיירי באחוזת דם שאין לו רפואה אם לא שיקיז במקום שעושים בו מום וא"כ לא חזי להקרבת גופו כלל גם לאחר זמן דאם לא יעשה בו מום קבוע מיית ומש"כ התוס' דהוי כמום עובר שיש לו רפואה היינו דלאחוזת דם יש רפואה ע"י הקזה ולהכי אין שוחטין עליו אע"פ דפ"י רפואה יולד מום קבוע (ועי' בטור סי' שי"ג שאם לא יקיזה במקום שפושים בה מום קבוע תמות כו' ומ"מ אינה נשחטת עליו דהוי כמום עובר) מ"מ חשוב מום עובר עכ"פ הא לא חזי ואפ"ל לשי' התוס' דאע"פ דלענין מטיל מום בבע"מ חשוב בע"מ לפי שימות אם לא שיקיז במקום שעושים בו מום היינו כיון דנראה לנו שימות חשוב מום.

ואף שנראה כן על פי אומד ועל פי רוב שימות בלי הקזה שיפשה בו מום חשיב כבע"מ ומותר להטיל בו מום לרבנן אבל בהא דקאמר דלא חזי לגופי' ולדמי היינו דאי אפשר במציאות כלל שיהי' חזי, אבל באחוזת דם דהוי כמסוכנת אפשר דאי בדרי לה סמא דחי' וקא חיי חשוב חד לגופי' כמו דאמרינן בטריפות כיון דאפשר במציאות שיתרפא לא נפקע קדושתו לגמרי ואסור להטיל בו מום לר"מ ולא דפי למטיל מום בזה"ז דלא חזי לדמי בשום אופן, ושני תירוצי היראים מכונים עם שני תירוצי התוס' בבכורות שם על ק כיון דאחוזת דם חשוב כמום שאינו יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עלי' וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם א"נ תשוב כמום עובר שיש לו רפואה, ולתירוץ הראשון דהוי מום קבוע תירץ היראים דמדרבנן אסרו בבכור מגזירה דשארי קדשים ולתירוץ השני דהוי מום עובר תירץ דאסור מן התורה לר"מ משום דחזי גופו להקרבה ע"י רפואה.

ועפמש"כ דבכור בע"מ קבוע דהוי כפסוהמ"ק אחר פדיון דמותר להטיל בו מום גם לר"מ נראה דגם אי הוטל בו מום בידים המום הראשון שאין שוחטין עליו אפי"ה מותר להטיל בו מום מן התורה דדוקא בפסוהמ"ק לפני פדיון שיש בו קדושה ומעילה, וא"א להפקיעו ע"י פדיון הוי כמו פסול אחר ודמי למטיל מום ברובע ונרבע דלשי' הרמב"ם אסור מן התורה, אבל בבכור דהוי כפסוהמ"ק אחר פדיון שאין בו קדושה, ומה שאינו נשחט על המום שהוטל אינו מאלים קדושתו, להכי הוי כפסוהח"ק אחר פדיון ומותר להטיל בו מום. ובזה י"ל דהר"מ בפ"ב מהל' בכורות שכ' דהא דאין שוחטין על מום שהוטל בידים קנס הוא ואין קונסין בנו אחריו ואילו בפי"ח מהל' פסוהמ"ק כ' דקדשים שהוטל בו מום אסור באכילה מן התורה משום לאו דלא תאכל כל תועבה וכבר תמה בזה המל"מ ולמש"כ בשארי קדשים דאסור להטיל מום מן התורה הו תחלת השחיטה תיעוב, משא"כ בבכור דגם אי הטיל בו מום מותר להטיל בו מום א"כ תחלת השחיטה הוי מום דהא איסור דשחוטי חוץ אין כאן דאי"ר לפתח אוהל מועד וממילא דניתר על ידי מום דתחלת השחיטה וכל דמותר להטיל בו מום שוב אין כאן תיעוב כלל וכמו שנולד בו מום מאליו דמי ורק מדרבנן משום קנס קנסוהו וא"ש.

ובפשיטות י"ל דהרמב"ם דבכור הוי כפסוהמ"ק אחר פדיון והוי כחולין גמורים שלא נאסר משום ל"ת כל תועבה ורק בפסוהמ"ק לפני הפדיון שיש בו דין מעילה הוי פסוהמ"ק ויש בו דין תיעוב. משא"כ בכור דהוי כחולין ולא נאסר רק משום קנס. עכ"פ איך שיהי' מפורש בדהרמב"ם דבבכור שהוטל בו מום אין איסור ל"ת כ"ת מן התורה ודמי לפסולי המוקדשין שנפל בו מום מאליו ולהכי בבכור שהוטל מום מותר להטיל מום מן התורה ואפילו לר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"ח מ"מ מום קבוע בבכור ששוחטין עליו דמי לפסוהמ"ק אחר פדיון שמותר להטיל מום מן התורה ו כל זה כתבתי לפלפל על פי היסוד בשי' הרמב"ם דס"ל דמטיל מום בזה"ז אסור מן התורה ומוכח דס"ל דגם היכי דלא חזי לגופי' ולא לדמי אסור מן התורה אבל דעת האחרונים בשר הרמב"ם (יעוי' בחת"ס חיו"ד סי' ובישועת יעקב) דאוסר משום שמא יבנה המקדש ובפרט למאי דקיי"ל מקריבין אעפ"י שאין בית ובע"ח אינן נדחין הלא חזי לגופי וראוין להקרבה וסוגי' דעו"ז קאי למדס"ל בע"ח נדחין ואי אפשר שיהיו ראוין להקרבה, ואם נימא כן בשי' הרמב"ם היכי דבאמת לא חזי לגופי' ולדמי הלא מבואר בעו"ז דליכא איסור תורה וצ"ל לפ"ז דמש"כ הרמב"ם בהטיל אחד מום קבוע ובא השני והטיל בו מום אחר דאינו לוקה ונראה דאיסור תורה איכא אעפ"י שאין המום הראשון מתיר ולא חזי לפדיון מ"מ חשוב חזי לדמי אם יפול בו מום אחר ודוקא בזה"ז דלא חזי לדמי כלל וכל זה בפסוהמ"ק אבל בבכור בעל מום קבוע בודאי אפילו הוטל בו מום תשוב לא חזי לגופי' ולא לדמי ובאחוזת דם דאוסר ר"מ להטיל בו מום לפי שהוא מום עובר לאחר זמן כמשכ"ל, ובזה יתבאר יפה בתוס' בכורות דל"ד בד"ה בדרשא דלא תאכל כל תועבה דאחרים אומרים בפסולי המוקדשין שהוטל בו מום הכתוב מדבר דאחרים היינו ר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי בע"מ שהוטל בידים שלא ניתן לפדותו מצד התיעוב אסור לשוחטו דאעפ"י דשחוטי חוץ אין כאן דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אבל הא אסור להטיל מום בבע"ח ושחיטה אין לך מום גדול מזה כמבואר בחולין ד"ל, אבל בבכור בעל מום דלא חזי לגופי' ולדמי דמותר להטיל בו מום מן התורה אפילו לר"מ כמבואר בעו"ז א"כ אין איסור בשחיטת בכור בעל מום שהוטל בו בידים ואין כאן תיעוב כלל בשחיטתו וניתר על ידי תחלת השחיטה כמשכ"ל, ועפ"ז י"ל באופן אחר שיטת הרמב"ם שפסק בפח"י מהל' פסוהמ"ק דהמטיל מום בקדשים אסר משום לא תאכל כל תועבה, ואילו בפ"ד מהל' בכורות בבכור שהוטל בו מום פסק דאינו אלא משום קנסא ולא קנסו בנו אחריו כמשכ"ל ולפמשנ"ת י"ל עפמש"כ המחנה אפרים בשי' הרמב"ם דס"ל כר' מאיר דאיכא איסור תורה במטיל מום בבע"מ ורק, שאינו לוקה לפי דאתי מריבוי דכל ולהכי בפסוהפ"ק דאסור להטיל מום בבע"מ איכא תיעוב בשחיטת בעל מום שהוטל בידים משא"כ בבכור דלא חד לגופי' ולא לדמי וחותר להטיל בו מום מן התורה ואין כאן מעשה תיעוב כלל ונותר במום דתחלת השחיטה מן התורה דאין כאן תיעוב כלל ורק דאסור משום קנסא ופסק הרמב"ם כאחרים, והנה האחרונים התעוררו בבכור בחו"ל למש"פ הרמב"ם דאין מקריבין בכור מחו"ל א"כ הבכור בעצם אינו ראוי להקרבה, אפילו אם יבנה המקדש א"כ מה"ט יהי' מותר להטיל בו מום מן התורה, ולפמשנ"ת דבכור לא חד לגופי' ולא לדמי א"כ גם לר"מ מותר להטיל מום בבכור הבא מחו"ל, אולם הא בתמורה איבע"ל אי מותר להטיל מום מן התורה בתמורת בכור ומעשר, ופסק הרמב"ם ג"כ דאסור מספק ואין לוקין כהאיבעי, והא תמורת בכור ומעשר ג"כ לא חזי לא לגופי' ולא נדמי כבכור מחו"ל ומ"מ אסור מספק ובאמת תמיהני דזה, סותר לסוגי' דעו"ז י"ג דמבואר שם דכל היכי דלא חד לגופי' ולדמי מותר מן התורה א"כ תמורת בכור ומעשר ג"כ לא חזי לגופי' ולדמי ואפילו למש"כ המהרי"ט אלגזי לדון דשאני בכור דקדוש קדוה"ג ול"ש בו לא חזי לגופי' ולדמי כמו שהובא לעיל אבל מתמורת מעשר קשה גם לדבריו) ויש לחלק קצת דשאני קדשים בזה"ז דקלישא קדושתו דאפשר להפקיעו על ידי פדיון לכשיפול בו מום ואם דנם דמיו לא חזי לגבוה מכל מקום הא בידו להפקיע קדושתו לגמרי מה שאין כן בתמורת בכור ומעשר אבל זהו באמת דוחק גדול ויותר הי' נראה עפ"ז בשי' הרמב"ם דלהכי אסור להטיל מום בזה"ז כמו דאסור להטיל מום בתמורת בכור ומעשר כמש"כ הרמב"ם האיבעי דתמורה דכ"א דסותר סוגי' דע"ז ומבואר דגם היכי דלא חי לגופי' ולדמי אסור מן התורה מספק ולהכי אסור להטיל מום בזה"ז מספק ואינו לוקה על זה (ומ"מ בשארי פסולין רובע ונרבע י"ל דחשוב חזי לדמי אם יפול בו מום אחר כמשכ"ל ולמש"כ התוס' שם בתמורת בכור ומעשר דלא דמי לבע"מ לר"מ לפי שהי' חזי מתחלה גם ברובע ונרבע כן) עכ"מ גם לפמש"כ דיש לחוש בבכור בחו"ל כמו בתמורת בכור ומעשר דמ"מ הוי רק ספק איסור תורה דמסיק באבעי, ועפ"ז יש לדון דלהטיל מום בזה"ז בבכור יש בזה ס"ס ספק פלוגתא דרבוותא דס"ל דהטלת מום בזה"ז א"א מדרבנן וגם לשו' הרמב"ם דס"ל דהטלת מום בה"ז אסור מן התורה אפילו אי נימא דס"ל דודאי אסור מן התורה מ"מ בבכור בחו"ל שאין מקריבין דמו לתמורת בכור ומעשר דאסור רק מספק ובכה"ג חשוב ס"ס כמש"כ האחרונים א"כ להטיל מום בזה"ז בבכור בחו"ל מותר מן התורה מצד ס"ם.

ולפי המתבאר להלכה מד' האחרונים בבכור בחו"ל למש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' ה' דאין מביאים מחו"ל ואם הביא אין מקבלים ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו וכיון שא"ר להקרבה אף אם יבנה המקדש אין בו איסור תורה דהטלת מום מן התורה אף לשי' הרמב"ם והמהרי"ט אלגאזי הביא ד' פסקי התוס' תמורה אות ט"ז דבזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי ופי' המהרי"ט בכונתם דבקדשים מדאורייתא שרי ובבכור אסור מן התורה לפי דשאני בכור דקדושתו מרחם ואפילו נולד בע"מ ועיקר מטתו לתת לכהן ואינו תלוי בהקרבה וצ"ל לדבריו דס"ל כר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ דהא בבכור בע"מ פליגי רבנן והא לר"מ גרמא מותר מן התורה וא"כ ע"י אמירה לנכרי בזה"ז בודאי דאאמד"ר דגרמא מותר ובפרט בנכרי ששיסה את הכלב דזה הוי גרמא כמבואר בסנהדרין דע"ו ובב"ק כ"ד וכבר נתבאר דאמירה לנכרי גם גרמא לא הוי (ועיקר ד' פסקי התוס' לא נמצא בתוס' כלל ולפי הנראה שיש איזה ט"ס) עכ"פ כיון דלרוב הפוסקים הטלת מום בזה"ז אאמד"ר וגם לשי' הרמב"ם י"ל דבבכור בחו"ל אאמד"ר והי' מקום לצדד להקל דלא החמירו יותר מבשבת והיכי שהנכרי עשה לטובת עצמו לא החמירו כמשכ"ל מ"מ נראה דאין לבנות יסוד על זה להלכה דמסתימת הפוסקים נראה דכל שכיון הנכרי להתיר אסור..

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה