אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כב · יא
ולכאורה הי' נראה לדון בזה לדינא דהוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא דלשי' הרא"ש להלכה אם עמד אינו חוזר במקדיש כל נכסיו ואפילו לשי' הרמב"ם דאם עמד חוזר ספק שמא כהנמוק"י והרא"ה דדוקא אם עמד חוזר אבל בחליו אי"ח א"כ יש בזה שני ספיקות שא"י לחזור בחליו, אולם נראה דיסוד מחלוקת הנמוק"י והרא"ה והרשב"א אי בשכ"מ במקדיש כל נכסיו כונתו כמו כל מקדיש לאחר ל' מעכשיו, או ככל מתנת שכ"מ דכונתו להקנות לאח"מ דוקא זהו גופא יסוד מחלוקת הרא"ש והרמב"ם דהרא"ש ס"ל דמקדיש כל נכסיו מקדיש מעכשו ומה דחוזר בעמד הוא משום אומדנא דאולי לא הקדיש רק ע"ת שימות והוי הקדש ודאי ואומדנא ספק ואין בספק אומדנא בכח לבטל הקדש ודאי וזהו כשי' הרא"ה והנמוק"י והרמב"ם ס"ל כשי' הרשב"א דשכ"מ גם בהקדש כונתו לאח"מ דוקא ככל מתנת שכ"מ, ולפי"ז בספק דאם עמד חוזר הוי ספק בעיקר ההקדש אם כיון בהקדישו גם לכשיעמוד מחליו וע"כ מוקמינן הנכסים בחזקת היורשים, שוב ראיתי שכ"כ המחנה אפרים בה' צדקה סי' ד' בבאור ד' הרא"ש ושתלי זה בזה, אלא דמש"כ שם מתחלה להסביר דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו א"י לחזור בחליו ולא דמי למתנת שכ"מ להדיוט דאמרינן כל שאם עמד חוזר חוור במתנתו דהא מתנת שכ"מ להדיוט אינה קונה מחיים דהא ליכא קנין אלא לאח"מ הוא דקני כדי שלא תטרוף דעתו והלכך יכול לחזור בו.
אבל מתנה להקדש או לעניים דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאל"ג כמסל"ה הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספק"ל שמא לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל כל שלא עמד א"י לחזור עכת"ד, ודבריו שלא בדקדוק שהרי ש"ס ערוך (בב"ב דקנ"ב) בזכה וחזר וזכה דלשי' התוס' והכי קיי"ל להלכה אף שהי' בקנין שזכה ע"י אחר במטלטלין או בקרקע כ"א לפי קנינו ואפי"ה זכה השני וחוזר במתנתו וגם לרשב"ם דמפרש במסירת השטר בל קנין מ"מ נראה דבקרקע באופן שהי' שטר קנין ג"כ זכה השני אלמא דכללא דשמואל דאם עמד חוזר חוזר במתנתו הוא גם במתנת שכ"מ בקנין דלא כמש"כ המחנ"א דלהכי חוזר במתנתו משום דליכא קנין ולשון הריטב"א בגיטין דס"ו ככ' דכללא דשמואל הוא דוקא במה שמקנה באמירה בעלמא דמן הדין לא מהני אלא מתק"ח, אבל במה שמקנה מן הדין כראוי ל"א דחוזר במתנתו דאם עמד חוזר משום דאומדן דעת הוא דלא יהיב אלא על דעת מיתה, אבל אינו חוזר במתנתו כו' שכונתו שמקנה מן הדין כראוי מעכשיו בקנין (וכ"ה לשון הנמוק"י) חבל גם מתנת שכ"מ בקנין כיון דכונת שכ"מ הוא לאח"מ ואין קנין לאח"מ א"כ אין במתנתו ממש מין הדין.
לפיכך אם עמד חוזר משום דכונתו הי' לאח"מ ומה"ט חוזר במתנתו לפי שלא הגיעה השעה לחלות הקנין, אבל מתנה להקדש ולעניים דאמל"ג כמסל"ה דמי מעכשיו ורק דאומדנא הוא דהקדיש ע"ת אם ומות אבל עכ"פ אם נתקיים התנאי ומת אין חזרתו בחליו מהני לפי שכבר זכה הקדש מעכשיו וזוהי גם שי' הרא"ש. וכן מש"כ המחנ"א שם להסתייע מד' הרמב"ם הל' ערכין דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה שאין אדם עושה קנוניא על הקדש ודוקא שאמר באותה שעה, אבל אי אמר בתר הכי לא וע"כ צ"ל דס"ל דא"י לחזור בחליו דאל"כ אמאי אינו נאמן.
דבריו תמוהים שהביא ראי' לסתור לפי הסבר המח"א שהרי שי' הרמב"ם בפ"ט מה' זכי' ומתנה דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר ע"כ צ"ל דס"ל כשי' הרשב"א דאע"פ דהקדש נקנה באמירה מ"מ בשכ"מ מספק"ל שמא לא הקדיש רק לאח"מ וא"כ בדין שיחזור בחליו ולפ"ז דברי הרמב"ם סתרי אהדדי אולם באמת בד' הרמב"ם בה' ערכין אין הכרח דיל"פ שהקדיש בפירוש מעכשיו דא"י לחזור וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ה שהאריך שם בד' הרמב"ם ומ"מ עיקר היסוד שהוא תלוי במחלוקת הרא"ש והרמב"ם, אינו נראה מדברי הנמוק"י שכ' דא"י לחזור בהקדש בחליו ומ"מ פסק באבעי דהקדיש כל נכסיו דהנכסים קיימי בחזקת היורשים וע"כ אף דס"ל דדעת השכ"מ להקנות מעכשיו אם ימות מ"מ לא ס"ל ס' הרא"ש דאין לבטל הקדש ודאי מפני הספק אומדנא דקיימי בחזקת היורשים אלא דגם ספק אומדנא מבטל קנין ודאי וכיון דלא תלי זה בזה הרי יש בזה לדון משום ס"ם דפלוגתא דרבוותא (אלא שהנמוק"י סותר א"ע בדין זה אם חוזר בחליו כמו שהובא לעיל באות א') ובלא"ה יש לדון בזה משום ס"ם ספק איבעי דהש"ס שמא אינו חוזר אם עמד ואם ת"ל דחוזר אם עמד שמא כהרא"ה והנמוק"י דבחליו אינו חוזר אע"פ דאין מוציאין ממון מס"ס והנכסים קיימי בחזקת היורשים מ"מ יש לדון בזה עפמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח בכלל ו' דבממון עניים אזלינן בתר רוב דהא אזלינן בתר חזקה כמבואר בחולין (ודף קל"ד) ומכש"כ רובא דרובא עדיף מחזקה ומה"ט מהני גם ס"ס מטעם רוב בממון עניים להוציא ונסתייע מד' הרמב"ם בפי"א מה' בכורים דמהני ס"ס לחיוב בפדיון הבן ולהוציא ממון משום דבמת"כ אזלינן בתר רובא עיי"ש והסמ"ע שפי' בכונת הרמ"א דיכול לחזור בחליו לפה"נ משום דס"ל דמש"פ דאם תפסו עניים מפקינן מינייהו הוא משום דהרמב"ם ס"ל דהוי ספק בעיקר ההקדש ומוקמינן בחזקת הבעלים והיורשים והכריעו כשי' הרמב"ם נגד הרא"ש בתורת ודאי וממילא דאין כאן רק ספק אחד דאם עמד חוזר ממילא דחוזר בחליו אבל אין דברי הסמ"ע מוכרחים ומש"פ דאי תפסי עניים מפקינן מינייהו הכריעו בזה דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהני או דלגבי ממון עניים דהוה ממון שאין לו תובעים לא מהני תפיסה כמש"כ הש"ך בקצור ת"כ אבל עכ"פ הוא בתורת ספק ויש בזה ס"ס ספק שמא אם עמד אינו חוזר ושמא בחליו אינו חוזר כשי' הרא"ה והנמוק"י גם בגוף הדבר דלהרמב"ם הוה ספק בעיקר ההקדש אינו מוכרח רק דפליג בעיקר הדין של הרא"ש דגם בספק אומדנא מבטל קנין ודאי וכן יש להסתייע בזה מכמה מקומות דספק אומדנא מבטל הקנין והרבה פוסקים חולקים על הרא"ש בזה (וכבר האריכו בדבר זה האחרונים ואכמ"ל) וכ"נ מפשיטות דברי הרמב"ם בה' ערכין דשכ"מ אינו חוזר בחליו בהקדיש כל נכסיו כמו שפירש המח"א בכונתו וע"כ צ"ל הא דאם עמד חוזר משום דספק אומדנא מבטל קנין ודאי וא"כ הוי ס"ס מעליא שמא אם עמד אינו חוזר, ואת"ל דחוזר שמא בחליו אינו חוזר וא"כ ראוי לכאורה להכריע כד' הנתיבות דאינו חוזר בחליו וראיתי בבאור הגר"א בחו"מ סי' רנ"ה סק"ה שכ' בתוך הדברים והנה אף שהרמב"ם פי' באבעי' דהקדש לקולא כמש"כ בסי' ר"נ ס"ג היינו לענין עמד שהמתנה בטלה מעיקרא כמש"כ במתני' אין מתנתו קיימת ומספיקא לא קנה הקדש אבל כיון שכבר קנה רק שרוצה לחזור וכן דייקא לשון הר"י ואע"ג דאמרינן כל שאם עמד חוזר אויר במתנתו כאן דמספק"ל אזלינן לחומרא דתובע כאן וכאן ודלא כמש"כ טור והגה' שם וכן כו' עכ"ל ודברי רבנו הגר"א שגבו ממני דהא בפשוטו נראה דלפי הך צד דאם עמד חוזר בהקדש דמי הקדש לכל מתנת שכ"מ שאינה חלה רק לאח"מ וממילא שיכול לחזור בחליו ולפי הך צד אם עמד אינו חוזר הוה כמתנת בריא וחל מעכשו ואחרי דנשאר הש"ס בחיקו ומספק"ל אימתי קנה הקדש אם מיד או בשעת מיתה ומספיקא פ' הרמב"ם לקולא ואמרינן דלא קנה ההקדש מיד רק לאח"מ וממילא דיכול לחזור בחליו כמו אם עמד דהוא בתוך הזמן כמו בקנין לאחר ל' שבתוך ל' חוזר ואם נאמר בשי' הגר"א דס"ל בדעת הר"מ דההקדש חל מעכשיו והא דאם עמד חוזר הוא מצד אומדנא א"כ בחליו בדין שלא יחזור בכל גווני בתורת ודאי ולא מספיקא וא"כ מש"כ הגר"א דלגבי אם עמד חוזר האבעי לקולא ולגבי אם חוזר בחליו האיבעי לחומרת אינו מובן וצ"ע,
וצ"ל בשי' הגר"א דהא דחוזר בחליו הוא נ"כ מצד אומדנא בדעת השכ"מ דכ"ז שהוא בחיים יהי' יכול לחזור ואעפ"י שמקנהו מעכשיו אם לא יחזיר וא"כ מחלק בין עמד דנתבטל מאליו וא"צ חזרה ואין עליו רשות הקדש ומספיקא לא נחית עליו רשות הקדש ולא קנהו ובין חוזר בחליו שצריך חזרה ולומר שהוא חוזר מהקדישו וכ"ז שאינו חוזר הרי עליו רשות הקדש ומספיקא לא יכול לחזור ולהפקיע מרשות הקדש, והנה לעיל אות ב' הבאתי דברי הריטב"א בגיטין דס"ו דכל שמקנה מן הדין מעכשיו ל"א כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו ואעפ"י שאם עמד חוזר אינו חוזר בחליו ומדייק כן דגיטו כמתנתו דכיון דחל מחיים אם לא עמד אי"ח וכ"כ בגיטין ד"ט לדייק דוקא אם עמד וכ"כ הנמק"י בב"ב דקנ"ד שם בפשיטות דמעכשיו אי"ח בחליו והפוסקים החולקים עליהם הוא רק בדין מעכשיו שאי"ח ג"כ אם עמד אבל לא בדין שאי"ח בחליו ומזה מבואר דלא אמרינן אומדנא שרצונו לשייר לעצמו הזכות לחזור בחליו כל שפירש מהיום ומעכשיו, אולם נראה בשי' רבנו הגר"א דדין זה במחלוקת היא שנוי' עפ"י המבואר בנמוק"י בב"ב שם בדעת הר"י מיגא"ש ז"ל דמצוה מחמת מיתה לעולם חוזר אף בקנין וזכוי ויפוי כח וכתב ע"ז הנמוק"י ונראה מדברי הרא"מ ז"ל דמחיים אפילו לא עמד חוזר אלא שזה אינו נראה בעיני הרא"ה ז"ל והריטב"א תלמידו ז"ל עכ"ל הרי מפורש דעת הרא"ם דמצוה מח"מ חוזר מחיים אפילו בקנין זכוי ויפוי כח וס"ל להגר"א דגם במעכשיו אין חילוק לדעת הרא"מ בין עמד ובין חוזר בחליו דהא קנין וזכוי השטר ויפוי כח מעכשיו הוא ואפי"ה חוזר בחליו במצוה מח"מ וע"כ דכמו דחוזר אם עמד משום אומדנא כמ"כ חוזר בחליו והרא"ה והריטב"א לשיטתם דכל שקונה מן הדין מחיים אינו חוזר בחליו ס"ל דבקנין וזכוי מחיים אינו חוזר בחליו ורק אם עמד חוזר משום אומדנא והרא"ה והריטב"א לשיטתם דכללא דשמואל דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו לאו דוקא הוא דבמעכשיו שחוזר בעמד אי"ח במתנתו וגם במצוה מח"מ שחוזר אם עמד בקנין וזיכה אי"ח במתנתו ולדידן כללא דשמואל דוקא ובמעכשיו שאי"ח במתנתו אי"ח אם עמד ובמצוה מח"מ שחוזר גם בקנין וזכוי ומעכשיו חוזר במתנתו ג"כ ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דחוזר במתנתו במצוה מח"מ מעכשיו משום אומדנא הוא דהא כיון שכבר חל הקנין ע"כ הא דחוזר משום אומדנא, ולשי' הגר"א אפשר לפרש דהתוס' בגיטין ספ"ק דמתנת שכ"מ קנה למפרע משעת אמירה וכ"כ הטור כפשוטו (וכהבנת הקצוה"ח) ולכאורה הדברים מתמיהים דאמאי חוזר במתנתו בחליו בקנין כיין דרצה להקנות משעת אמירה (כמו שהעירותי באות הקודם) ולמשנ"ת י"ל בדעתם בחליו מצד אומדנא ולפ"ז גם בהקדיש כל נכסיו אעפ"י דאמל"ג כמסל"ה מעכשיו דמי מ"מ חוזר בחליו מצד אומדנא כמו שחוזר אם עמד רק דשי' הגר"א אליבא דהר"י מיגאש דבחליו דהוא ברשות הקדש וצריך חזרה מפורש מספיקו לא יצא מרשות הקדש דהא דמבואר בד' הרא"מ דחוזר במצוה מח"מ בקנין וזיכה היינו דוקא בקנין וזכוי לבד ולא פי' מעכשיו דמהאי טעמא אמרינן דלא גמר להקנותו אלא לאח"מ וכמו בשכ"מ בקנין אמרינן דכונתו לאח"מ ה"נ במצוה מח"מ אמרינן בקנין וזיכה דכונתו בסתמא לזכותו לאח"מ ולהכי חוזר בחליו אבל אם פירש מעכשיו נהי דדעתו ע"מ שימות אבל אין אומרים אומדנא.
לבטל מה שאמר בפיו מעכשיו שיהי' כמו שאמר מעכשיו אם לא אחזור ושיהי' ביכלתו לחזור ובזה לא מנינו חולק מפירש על דברי הריטב"א והרא"ה אבל ד' הגר"א נראה דכל דהי' על ידי זיכוי מעכשיו קאמר. המתבאר מכל זה דכמה שיטות בדבר ולד' הר"ת והרשב"ם, דס"ל דכל שחל מחיים אם עמד אי"ח בודאי בהקדיש להך צד דחוזר דאם עמד חוזר בחליו ולשי' הרשב"א גם בבריא שהקדיש לאח"מ חוזר ומכש"כ בשכ"מ ולשי' הגר"א בדעת הר"י מיגאש אע"פ דאמרינן אמל"ג כמסל"ה דמי מעכשיו חוזר בחליו מצד אומדנא להך צד דאם עמד חוזר אלא דאעפ"י דאם עמד חוזר מצד ספק בחליו אינו חוזר מצד ספק וזהו עפ"י שי' הרא"מ במצוה מח"מ ושי' הרא"ה והריטב"א והנמוק"י דאינו חוזר בחליו מתורת ודאי דדמי לפירש מעכשיו דאעפ"י דחוזר אם עמד אינו חוזר במתנתו ויש לדון בזה משום ס"ם שמא אם עמד אינו חוזר ואפילו את"ל דחוזר אם עמד בחליו אינו חוזר כשי' הרא"ה והריטב"א והנמוק"י וכל זה לכשחזר השכ"מ מפורש אבל בנ"ד י"ל דמה שלא הזכירה בצוואתה בערכאות דבר המותר שישאר אחרי החלוקה אין ראי' שחזרה רק שלא מצאה צורך לאשר בדבר המותר על ידי ערכאות שלא נודע לה כמה ישאר המותר וסמכה על מה שאמרה בצוואתה בעל פה עכ"פ אין בזה חזרה ודאית ורק שאנו מסתפקים שמא חזרה ולפ"ז הא איכא ג' ספיקות שמא לא חזרה כלל וגם אי חזרה יש בזה ס"ם והא דעת המהר"י בן לב דבג' ספיקות לכו"ע מפקינן ממינא וע' בש"ש ש"א פכ"א ובממון עניים י"ל דגם ס"ם מהני כמש"כ ועל כן נראה להלכה דהמותר לצדקה כמו שאמרה מתחלה בצוואתה בעל פה. ב"ה ט"ו כסלו תרס"ג ווילנא