אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן כב
בענין צוואת צדקה
ע"ד צוואת האשה המנוחה ח"ש שטיין אשר בחליה בקשה לכתוב צותה עברית וקצבה חלוקתה לקרוביה ולצדקות. ועל המותר שישאר מכספה צותה לתת לצדקות העיר ווידז ואח"כ התישבה לבקש נאטאריוס להעריך צוואה כנמוס וכתבה כל הפרטים כמו שאמרה קודם, אך ע"ד המותר שישאר לצדקות ווידז לא הזכירה. והשאלה בזה אם שכ"מ שהקדיש או שחילק לעניים יכול לחזור בעודו בחליו. ואם מה שלא הזכירה בצוואתה ע"ד המותר אם חשוב זה חזרה, והרבנים הגדולים בווידז וליווענהאף פלפלו בזה בתשובותיהם. ובאשר עלי לעשות מעשה בזה בהיותי השליש אמרתי לרשום את אשר אחזה אני בזה:
א
והנה בדין שכ"מ שהקדיש או שחילק לעניים אם יכול לחזור בחליו נחלקו הסמ"ע והנתיבות וד' הסמ"ע בסי' ר"נ ס"ק י"א שיכול לחזור ופירש כן בדעת הרמ"א ככל מתנת שכ"מ דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו והנתיבות שם ובסי' רנ"ה חולק ע"ז ונסתייע מד' הנמוק"י שכ"כ להדיא וכוונתו לד' הנמוק"י בדין שכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו שכתב שם אמר המחבר כל שאילו עמד חוזר אינו כלל גמור בכל מקום שהרי אם נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו והוא שכ"מ או מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר דוקא. אבל אינו בענין אחר וה"ה למכר והקדיש כל נכסיו כדלעיל כו' הרי דבריו ברור מללו דבהקדש כל נכסיו א"י לחזור בחליו, אולם ממה שהביא הנמוק"י בפ' גט פשוט בדין דר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני כו' קו' הראשונים תיפ"ל כיון דשכ"מ הי' כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל סלקא בתיקו כו' נראה דעתו דיכול לחזור וד' הנמוק"י סותרים זא"ז ומצאתי בכתונת פסים שהרגיש בזה.
ובאמת מחלוקת הסמ"ע והנתיבות זהו שאילת הראשונים ונחלקו בזה הרא"ה והרשב"א והדברים מפורשים בנמוק"י לנדרים דכ"ט בהא דאמרינן דאמל"ג כמסירתו להדיוט ומעכשיו ומכאן דן הרא"ה דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו לאח"מ דא"י לחזור דהרי הוא כמו שהקדיש מעכשו אם ימות והרשב"א חולק ע"ז כיון דסתם מתנת שכ"מ לאח"מ והא מדינא אין קנין לאח"מ רק תק"ח שיועיל וע"כ יכול לחזור והדברים מאירים בטעמם דלהרא"ה כיון דאמל"ג כמסל"ה מעכשיו דמי אם ימות וכל שמת ונתקיים התנאי לא מהני חזרתו בחליו ורק אם עמד חוזר שלא נתקיים התנאי ושי' הרשב"א דוקא לאחר ל' הוי כמעכשיו משא"כ במתנת שכ"מ כיון דסתם מתנת שכ"מ היא רק לאח"מ גם בהקדש להך צד דאם עמד חוזר בהקדיש כל נכסיו וגם בהקדש האומדנא כן דמקדיש לאח"מ ורק מדין מתנת שכ"מ מועיל וע"כ מהני חזרתו ובשי' הרשב"א הדברים יותר מפורשים בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קכ"ב שהתוכח בזה עם השואל שהעיד בשם הרמב"ן דבהקדיש כל נכסיו דאם עמד חוזר אבל כל היכא דלא עמד א"י לחזור בחליו והרשב"א מכחישו דלא אמר אדם מעולם דהא שמואל כללא כייל דכל מקום שאם עמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שאם עמד חוזר בהקדישו חוזר הוא בו אע"ג דמית ומה שאמר בשם הרמב"ן תלה במה שאינו ואדרבה בפירוש כתב שחוזר בהקדישו גבי מימרא דר"ה דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שפי' שהקדיש כשהוא בריא דאם שהקדיש כשהוא שכ"מ בעא דלא איפשיטא היא אם עמד חוזר וקיי"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו כו' וכן נסתייע מד' הראב"ד שהוכיח מהא דר"ה להלכה דאם עמד אינו חוזר והאריך הרשב"א בסוגיא בנדרים ובירושלמי בדין דלאחר ל' ומסיק וכלל הדברים אלו שאמרנו דוקא בבריא שהקדיש לאחר ל' יום אבל שכ"מ שהקדיש לאח"מ אפילו רצה לחזור בו חוזר ואפילו מת חוזר בהקדישו דהא לא חייל הקדש מהשתא ואפילו הקדיש סתם ועמד בעאי דלא איפשיטא וקיי"ל דחוזר דתיקו דממונא הוא וכל שעמד חוזר חוזר במתנתו ולא שנא מתנת הדיוט ול"ש לעניים ול"ש להקדש גבוה עכ"ל
ב
ולכאורה נראה לפי"ד הרשב"א דהא כללא כייל שמואל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו תלוי דין זה גם במחלוקת שנחלקו הראשונים במהיום ומעכשיו אם עמד חוזר דשי' הרמב"ם בפ"ח מה' זכי' דמעכשיו בקנין הרי הוא כמתנת בריא וא"י לחזור וכ"פ בטוש"ע סי' ר"נ סע"ט והנמוק"י ב"ב שם והתוס' בגיטין ד"ט והריטב"א בגיטין ד"ט ודס"ו ובקדושין ד"נ דעתם דגם במעכשיו אם עמד חוזר ולשי' הרמב"ם בודאי כללא כייל שמואל דמעכשיו א"י לחזור, אבל לשי' החולקים דמעכשיו אם עמד חוזר ובודאי דבחליו אינו יכול לחזור כיון שכבר חל הקנין מעכשיו ודוקא בעמד איכא אומדנא דהא דחוזר בחליו לפי שלא חל הקנין מעכשיו רק לאח"מ אבל במפרש מעכשיו שחל הקנין מיד מאיזה טעם יחזור, ואין לומר דאיכא אומדנא בשכ"מ שאם רוצה לחזור יחזור דהרי מבואר בגיטין דס"ו ודע"ב לפירש"י דר"ה ס"ל דגיטו כמתנתו ואם עמד חוזר ודוקא אם עמד ובחליו אינו חוזר מגיטו הרי דע"ז ליכא אומדנא ורק מה שחוזר בחליו הוא לפי שלא כיון להקנות רק לאח"מ משא"כ בגט שחל מחיים.
וא"כ במעכשיו שאינו חוזר בחליו ואפי"ה אם עמד חוזר והדברים מבוארים בחי' הריטב"א בגיטין דס"ו דגט למתנת שכ"מ כדין איכא לדמויי ומה שמקנה כ"א כדין לא אמרינן כל שעמד חוזר חוזר במתנתו דלא אמרינן הכי אלא במה שמקנה באמירה בעלמא דמן הדין לא מהני אלא מתק"ח, אבל במה שמקנה מן הדין וכראוי בכי הא לא אמרינן דחוזר במתנתו דאם עמד חוזר משום דאומדן דעת הוא דלא יהיב אלא עד מיתה, אבל אינו חוזר במתנתו כו' ויעוי"ש עוד שהאריך בהא דמתקיף ר' אבא דאף גט יהי' לאח"מ שיכול לחזור בו ומשני כו' אבל גט דא"א לחול לאח"מ אלא מחיים אי איכא לדמויי למתנה דחל מחיים איכא לדמויי והלכך אם לא עמד אינו חוזר יעוישה"ט.
ובדברי הריטב"א בתחלת הדבור אר"ה גיטו כמתנתו מה שהביא בשם רבנו מה מתנתו אם עמד חוזר אפילו באותו שאילו לא עמד אינו חוזר כגון בקנין דמיפה את כחו א"כ במצוה מח"מ במתנה בקנין וכמהיום דבריא ודאי אם עמד חוזר ואם לא עמד אינו חוזר כיון דאמר מהיום יעוי"ש ולשיטתם דלאו כללא כייל ובמעכשיו חוזר אם עמד ואינו חוזר בחליו וה"ה בהקדיש דאמל"ג כמל"ה דמי מעכשיו וקונה באמירתו מצד הדין אעפ"י שאם עמד חוזר אינו חוזר בחליו, אבל לשי' הרמב"ם במעכשו גם אם עמד אינו חוזר לדידי' כללא דשמואל דוקא הוא כמש"כ הרשב"א.
ובפשוטו הא לשיטתם דבמעכשו אם עמד אינו חוזר ממילא אאפ"ל דבמקדיש כל נכסיו בשכ"מ הוי כמעכשיו בקנין דא"כ אמאי אם עמד חוזר דהא במעכשיו א"י לחזור כלל וע"כ צ"ל כשי' הרשב"א דבשכ"מ גם בהקדש דעתו כשאר מתנות שכ"מ לאח"מ. אולם מצד הסברא אין זה מוכרח דאפשר דדוקא במפרש עכשיו ושינה משארי צוואות שכ"מ כוונתו למתנת בריא בין יחי' ובין ימות וארכבי' אתרי רוכשי דהא דקיי"ל כשמואל שמא גמר להקנותו בשטר ואי שטר לאח"מ ל"ש זה במפרש מעכשיו דגם שמואל מודה והוה כמתנת בריא ובודאי כוונתו לבטל האומדנא ושגם אם יעמוד יהי' המתנה קיימת, אבל בהקדש שלא פירש מעכשיו ורק שאנו מפרשים דעת המקדיש כמסירה להדיוט מעכשיו ומצדו אין שום סתירה וביטול להאומדנא הדר דינא גם לשי' הרמב"ם דאם עמד חוזר משום האומדנא אבל באליו כיון דאין כאן אומדנא אינו חוזר אך לשי' התוס' בגיטין דע"ב ד"ה אר"ה בשיטת ר"ת שפירש דהא דאם עמד חוזר במתנה אינה חלה כלל הלא לאח"מ משא"כ בגט בע"כ רצונו שיחול מחיים להכי אם עמד אינו חוזר ואף דהתם לא פירש מעכשיו רק דמוכרחים אנו לפרש כונתו ורצונו שיחול הגט מחיים דאין גט לאח"מ, ואין בזה ביטול אומדנא כלל ומ"מ ס"ל לר"ת דבכה"ג אם עמד אינו חוזר אלמא דס"ל דכל שחל מחיים יש לו דין מתנת בריא, א"כ לדידי' אאפ"ל דבמקדיש כל נכסיו דאמל"ג כמסל"ה דמי מעכשיו בשכ"מ דא"כ אמאי אם עמד חוזר וע"כ צ"ל דבמקדיש ג"כ כוונתו שיחול לאח"מ ולהכי אם עמד חוזר א"כ מה"ט גם בחליו חוזר ולשי' הר"ת מוכרחים אנו לומר כשי' הרשב"א ובשי' זו אזלא ג"כ קו' התוס' בב"ב קע"ה שהקשו בדינא דר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני דתיפ"ל דאם עמד חוזר וכל שחוזר אם עמד חוזר ממתנתו (וביותר י"ל דהר"ת דייק בגיטין בהא דאר"ה גיטו כמתנתו ולא אמר גט כמתנה דאמתני' דאם מתי קאמר אבל סתם שכ"מ אם עמד אינו חוזר הרי דר"ה ס"ל דבגט שכ"מ אם עמד אינו חוזר מטעם דכוונתו שיחול מחיים ולרב הונא לטעמו שפיר הקשו).
ג
אולם דברי התוס' בגיטין דע"ב בתי' ר"ת סותרים דברי התוס' בגיטין ד"ט בד"ה ואינו חוזר שהקשו דאיך מהני השחרור דהא אין גט לאח"מ ותירצו בדכתב מהיום, מבואר בדבריהם דגם מהיום הוא חוזר בנכסים וגם בעבד הי' חוזר לולא הטעם שכבר יצא עליו שם בן חורין ולא עוד דגם לפי תירוץ השני שם א"נ אפילו סתמא כיון דדעת שכ"מ לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראוי' לשחרר דהיינו מחיים קשה לפי שי' ר"ת דכאן דדעתו מחיים א"כ אמאי הי' חוזר בעבד עפ"י דין וכיון דבע"כ צ"ל דמשחררו מחיים א"כ איך יפרנס הר"ת סוגיא דגיטין ד"ט וכבר תמה בזה הגאון רע"א בחי' לגיטין ונדחק לתרץ דשאני התם כיון שכלנו עם הנכסים שאין רצונו לתת מחיים להכי הי' חוזר בעבד, ולכאורה הי' נראה דכונת התוס' בד' ע"ב דהא דגיטו כמתנתו הוא בע"כ כמתנה במקצת בקנין דהא גיטו מתנה במקצת היא וכ"כ הפנ"י וכ"נ מד' הריטב"א לפרש דבמצוה מח"מ הוא דאל"כ הא מתנה במקצת בקנין אם עמד אינו חוזר וכיון דבמתנה במקצת אם ימות ואם מת קאי דאין בזה אומדנא רק מחמת שהוא מצוה מח"מ בזה ס"ל לר"ת דדוקא באופן שאינו חל כלל אלא לאח"מ אם עמד חוזר משא"כ היכא שכונתו שיחול מחיים אין בו דין מצוה מח"מ (וזהו שלא כד' הט"ז בחו"מ סי' ר"נ שכ' דאף במעכשיו במצוה מח"מ אם עמד חוזר וכ"נ מד' הריטב"א) להכי בגט דדעתו שיחול מיד אם עמד אינו חוזר משא"כ במתנת שכ"מ בכולה דמצד עצמו הוי אומדנא ודאית שלא יתן כל נכסיו לאחרים ויהי' ערטילאי בזה גם ר"ת מודה דאם עמד חוזר ולהכי בד"ט דמיירי במתנת שכ"מ בכולה גם שרנו שיחול השחרור מחיים מ"מ אם עמד חוזר ואין מזה הכרח לד' הרשב"א אבל מסתימות דהתו"ס שכתבו ולא דמי למתנת שכ"מ דאם עמד חוזר דמתנה אינה חל כלל אלא לאח"מ משמע דבכל מתנת שכ"מ כן הוא ולאו דוקא במצוה מח"מ.
ד
והנה כשי' התוס' בגיטין דע"ב כן הוא שי' הרשב"ם בב"ב דקנ"ו שכתב דאליבא דר"א דלית לי' דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ובעי קנין כדין מתנת בריא דה"ה דאם עמד אינו חוזר ונראה בטעמו דהא דאם עמד חוזר לרבנן אף בקנין משים שלא חלה המתנה מחיים אבל לר"א דבעי קנין כמתנת בריא ואין קנין לאח"מ וע"כ מקנהו בחיים וכיון שחלה המתנה מחיים חם עמד אינו חוזר ולא אמרינן אומדנא שנתן מעכשיו ע"ת אם ימות. ובאמח קשה לדבריהם (כמשה"ק בס' דברי אמת בדיני קנינים סי' ד' וכבר קדמהו בזה השי' מקובצת בב"ב דק"נ) מסוגי' ערוכה בגיטין דט"ו דמוקי לה לת"ק ור"נ ור' יעקב ור"מ כר"א דשכ"מ בעי' קנין ואפי"ה נחלקו בב"ב דקנ"ג ר"נ ור' יעקב בדין שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היית כו' ומאי נפ"מ בין שכ"מ ובין בריא כיון דמתנת שכ"מ בעי קנין ואם עמד אינו חוזר כמתנת בריא ח"כ אפילו אם הי' שכ"מ ג"כ אינו חוזר לכשעמד לר"א והשימק"ו נסתייע מזה דבאמת אם עמד חוזר גם לר"ת דנהי דהוי בקנין מ"מ הא איכא אומדנא דלכשיעמוד יתבטל מתנתו אבל לשי' הרמב"ם ור"ת דכל שחל מחיים איני חוזר א"כ באמת תמוה דבמאי נפ"מ אם הי' שכ"מ או בריא (ומשה"ק בס' דברי חמת שם לשי' הפוסקים דמעכשיו אם עמד אינו חוזר דבמאי פליגי דע"כ הי' בקנין דאל"כ גם לכשהי' בריא אין מתנתו מתנה בלא קנין לק"מ דמיירי בסתם שהי' קנין ולהכי בבריא סתם קנין מעכשיו ומועיל משא"כ אם הי' שכ"מ בקנין דעתו לאח"מ ואם עמד חוזר ורק אם פירש מעכשיו בזה אינו חוזר דביטל האומדנא וזה פשוט) והיא קו' חמורה לשי' הרשב"ם והר"ת.
ה
ונראה בישוב שיטתם עפ"י המבואר בירושלמי פיאה פ"ג הל"ז כתב לזה וחזר לזה, רב אמר אינו יכול לחזור ור"י אמר יכול לחזור ויעוי' בפ"מ שם דבמתנת שכ"מ בלא קנין מיירי, ולרב א"י לחזור ולתת לשני וע"כ דלא ס"ל הא דשמואל דכל שאם עמד חוזר במתנתו ונ"ל דס"ל דגם שכ"מ מקנהו מעכשיו אם ימות וכיון שנתקיים התנאי לא יכול לחזור בחליו ואם עמד שלא נתקיים התנאי חוזר דאילו נימא דמקנהו רק לאח"מ אמאי א"י לחזור בתוך הזמן בחליו (ועי' באחיעזר חאה"ע סי' ל"ג חות ו'). ולפי"ז פליגי רב ושמואל בעיקר הדין דמתנת שכ"מ דלשמואל סתם מתנת שכ"מ לאח"מ היא ולכשעמד חוזר לפי שלח הגיע זמן הקנין ומה"ט חוזר במתנתו וגם במתנת שכ"מ בקנין כונתו לאח"מ ותקנת חז"ל הי' שיועיל מתנה לאח"מ מדין מתנת שכ"מ מה שאין במתנת בריא ודרב סתם מתנת שכ"מ דעתו מעכשיו אם ימות ומהני בקנין מצד הדין אם ימות רק דתק"ח דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי דדברים בעלמא מהני ואם עמד חוזר דאומדנא דמוכח הוא כאילו פירש מעכשיו ונתקיים התנאי הרי היא של המקבל למפרע ולא מהני חזרתו בחליו ובזה יש לבאר פשט השמועה בכתובות דנ"ה דמקשה ורב לא אזיל בתר אומדנא והא אתמר מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין רב אמר ארכבא אתרי ריכשי שאם עמד אי"ח ושמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ כו' וכבר הרגישו רבותינו בעלי התוס' דמאי ענין פלוגתא דרב ושמואל לאומדנא ועי' שימ"ק שם ולפמש"כ יבואר יפה דהש"ס ס"ל בפלוגתתם דלהכי לא חייש רב שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ משום דלרב באמת כל מתנת שכ"מ מעכשו הוא והא דאם עמד חוזר בקנין (דבלא קנין הוא חוזר מצד הדין דתקנת חז"ל דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי הוא אם ימות) משום אומדנא ובדין גם אם פירש מעכשיו חוזר משום אומדנא דבודאי לא נתן רק על תנאי אם ימות ורק בשטר שכתוב בו קנין ופירש הקנין בשטר וביטל האומדנא ואדרבה ארכבא אתרי רכשי ושמואל לטעמי' דכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו ס"ל דדעת שכ"מ להקנות לאח"מ דוקא ואם עמד חוזר לפי שלא הגיע זמן המחנה ע"כ שפיר חייש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ וגם מספק שמא לא גמר כו' די דהוה ספק בעיקר הקנין וכ"כ השימ"ק בדברי שמואל דמספיקא מוקמינן בחזקת היורשים ולא מהני תפיסת המקבל דאילו בקנין ודאי וספק אומדנא הא דעת הרא"ש בב"ב בהקדיש כל נכסיו דאין ספק אומדנא מבטל הקנין) וס"ל להש"ס דמאי דאמרינן אליבא דשמואל בשכ"מ שאינו מקנה רק לאח"מ אין זה רק הגבלת זמן דקנין ככל דברי שכ"מ שמחלק נכסיו לאח"מ ומסתמא כפירושו ולא נעשה כלל התחלת מעשה הקנין ואין מזה בירור על דין אומדנא לבטל קנין ודאי שחל מיד לפיכך לשמואל אם פירש השכ"מ מעכשו בקנין אף בלא שטר אם עמד אינו חוזר לשמואל ואין מדינו דשמואל ראי' לדין אומדנא לבטל קנין שחל מעכשיו ע"י אומדנא לומר שסתמא כאילו התנה ככל דיני התנאים לבטל המעשה ולהכי מוכיח הש"ס מרב דלא חייש שמא גמר להקנותו בשטר ואין שטר לאח"מ משום דס"ל דסתם מתנת שכ"מ מעכשיו ולשיטתו בירוש' דאינו חוזר בחליו) וע"כ הא דאם עמד חוזר הוא משום אומדנא לבטל הקנין שכבר נעשה מעכשיו וע"כ משום אומדנא וס"ל להש"ס גם בדין דראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה הוא גם אם פירש מעכשיו ומ"מ אמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכאילו התנה בכל דיני התנאים ולהכי משוה להדדי ומקשה ורב לא אזיל בתר אומדנא כו'.
ואיך שיהי' בפירוש השמועה דתלמודא דילן אבל בירושלמי הרי מפורש דלרב אינו חוזר בחליו גם אם נפרש בהירושלמי דלא כהפ"מ והא דלרב אינו חוזר מיירי בקנין (ויעוי' ב"ב דקנ"ב כתב לזה וחזר וכתב לזה ובפי' התוס' שם) עכ"פ הרי מוכרח לרב דבקנין אינו חוזר בחליו ואם עמד חוזר מצד אומדנא ומוכרח דס"ל דדעת שכ"מ להקנות מעכשיו מחיים ואם עמד חוזר מצד אומדנא ור"ת בגיטין דע"ב דס"ל דכל שחל מחיים אם עמד אי"ח היינו למאי דקיי"ל כשמואל דכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו וכן קיי"ל כשמואל דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ וע"כ היכא שחלה מתנתו מעכשו אם עמד אי"ח וזהו ג"כ שי' הרשב"ם בב"ב דקנ"ו אליבא דר"א דס"ל דמתנת שכ"מ בעי קנין כדין מתנת בריא מחיים אם עמד אינו חוזר אבל אליבא דרב דס"ל דכל מתנת שכ"מ מחיים ואם עמד חוזר מצד אומדנא א"כ גם הר"ת והרשב"ם מודה דלדידי' אם עמד חוזר בכל גווני אף מעכשו וגם לר"א משום דאזיל בתר אומדנא
ו
ועפ"ז יש ליישב הסוגיא דגיטין י"ד וט"ו אוקימתא דמוקי לה בשכ"מ ובפלוגתא דר"א ורבנן וס"ל לר' נתן ור' יעקב ור"מ כר"א דמתנת שכ"מ בעי' קנין אתי כרב דאזיל בתר אומדנא וא"ש פלוגתתם בב"ב דקנ"ג דזה אמר שכ"מ הי' וזה אמר בריא הי' דלרב אף לר"א דבעי קנין וחל מחיים אם עמד חוזר משום אומדנא דהוי כמתנה מעכשיו אם ימות יהי' חל ואם יעמוד יתבטל ומיושב ד' הרשב"ם, ועפ"ז י"ל ג"כ קושיתי לדבריהם איך יפרנסו הא דרב נחמן בגיטין ד"ט ע"א דחוזר בנכסים ואי"ח בעבד משום שיצא עליו שם ב"ח הא לא"ה הי' חוזר בעבד אע"פ שבודאי כונתו הי' שישתחררו מחיים דאין גט לאח"מ די"ל דר"נ ס"ל כרב דאזיל בתר אומדנא ואם עמד חוזר גם באופן שחל מחיים אבל למאי דקיי"ל כשמואל דכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ כל היכא שחל מחיים אם עמד אינו חוזר ומיושב דברי ר"ת בגיטין ד' ע"ב ולפ"ז י"ל גם אם נימא כשי' הנמוק"י דבמעכשו אם עמד חוזר מ"מ כללא דשמואל דוקא משום דשמואל לטעמי' דלא אזיל בתר אומדנא במעכשיו אם עמד אינו חוזר ולשיטתו כללא דוקא ולדידן דאזלינן בתר אומדנא חוזר אפילו במעכשיו משום אומדנא
ז
ולדינא לפמש"פ הרמב"ם בפ"ז מה' עבדים וביו"ד סי' רס"ז ובחו"מ סי' ר"נ כרב נחמן דשכ"מ שכתב כל נכסיו חוזר בנכסים ואי"ח בעבד לפי שכבר יצא עליו שם בן חורין וקשה קושי' התוס' הא אין גט לאח"מ וצ"ל בשי' הרמב"ם כתי' השני דהא אאפ"ל כתי' הא' דאמר מהיום דהא לשיטתו במעכשיו אם עמד אינו חוזר כמש"פ בפ"ח מה' זכי' ורק לתי' הב' דע"כ כונתו שיחול מחיים י"ל דבכה"ג לא דמי למעכשיו לפי שלא ביטל האומדנא בזה כמש"כ באות א' אבל עכ"פ הרי מוכרח הכרעתם להלכה דאעפ"י שישתחררו מחיים מן הדין אם עמד חוזר וכן חוזר הוא בנכסים וזהו דלא כר"ת דהא לדידן דקיי"ל כשמואל דכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו מ"מ הרי הוא חוזר בנכסים ובעבד מצד הדין אעפ"י שכונתו לשחרר מחיים ולטעמם משום דהא דקיי"ל דאזלינן בתר אומדנא וכשי' התוס' בכתובות דנ"ה ושארי הראשונים דגם שמואל אזיל בתר אומדנא או דבדין אומדנא קיי"ל כרב אעפ"י דבמחלקותם שם.
קיי"ל כשמואל כמש"כ הגר"א בסי' ר"נ ס"ק מ"ח דבר"פ אע"פ אמרינן דרב דפליג אזיל בתר אומדנא ואנן קיי"ל דאזלינן כמש"כ ב"ב (דקמ"ו) אלא כיון דאמר מילתא דל"צ חיישינן ולכך תלינן במה שיכול עכ"ל הרי דבדין אומדנא קיי"ל כרב ולהכי אעפ"י שרצונו שיחול מחיים אם עמד חוזר ורק בפירש מעכשיו ביטל האומדנא וזה בע"כ דלא כשי' ר"ת דכל שחל מחיים אם עמד אינו חוזר, וכ"נ שי' הרמב"ם בפ"ט מה' גירושין דכתב שכ"מ שנתן סתם גט לאשתו אם עמד א"י לחזור שמא יאמרו יש גט לאח"מ ויעוי' במ"מ שם דסובר כשי' רש"י דהא דאר"ה גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר היינו אם שכ"מ נתן סתם גט לאשתו ואין הלכה כר"ה אלא כרבה ורבא הרי מבואר דשי' הרמב"ם דלא כר"ת אעפ"י דפסק דבמעכשיו א"י לחזור היינו דוקא בפירש מעכשיו ובמתנה גופא באופן שלא פירש מעכשיו ורק דמתוך הענין מוכח שכוונתו שיחול מחיים כמו בנכסי קנויים לך בעבד חוזר כמו בשארי מתנות שכ"מ, וכן היא דעת השמ"ק (ב"ב דקנ"ג) דאפילו לר"א דבעי קנין במתנת שכ"מ אם עמד חוזר וכפשט השמועה בספ"ק דגיטין הרי דלר"א מתנת שכ"מ חל מהיום כמתנת בריא מ"מ אם עמד חוזר אע"פ דבפי' מעכשיו אינו חוזר משום דשאני היכא דפירש לדידן בדבר שא"צ שיצא מתורת מתנת שכ"מ, וביטל האומדנא ולר"א נראה דאפילו אם פירש מעכשיו מ"מ אם עמד חוזר דהא דאמר מעכשיו משום שהרי הוא כשאר מתנת הבריאים דאין קנין לאח"מ
ח
וגדולה מזו נ"ל מה"ט דאפילו אם פירש מהיום בשחרור כמו שתי' התוס' בגיטין דף ט' גם לשיטת הפוסקים דבמעכשיו א"י לחזור מ"מ י"ל דבזה מודה דדוקא במתנה שאפשר שיחול לאח"מ ופירש מעכשיו הרי שכונתו שיחול מחיים בתורת מתנת בריא ולפיכך אם עמד אינו חוזר. אבל בשחרור דאין גט לאח"מ ומוכרח לשחררו מחיים וא"כ מה שפירש מהיום היינו משום דלאח"מ אין בידו לשחרר אבל כוונתו לתת לו בתורת מתנת שכ"מ ומיושב בזה מה שתמה הגאון רעק"א בחדושיו לגיטין על הפוסקים שלא הביאו שי' התוס' בגיטין (ודף ט') דגם במהיום אם עמד חוזר סיוע לשי' הנמוק"י בב"ב ולמשנ"ת אין שום ראי' מדהת"ו לשי' הנמוק"י וגם דעת התוס' במתנה מהיום או מעכשיו דא"י לחזור דע"כ כונתו בתורת מתנת בריא מדפירש מהיום משא"כ בגט שחרור שמוכרח לשחררו מהיום ואעפ"י דשארי הנכסים יכול לתת במתנת שכ"ח לאח"מ מ"מ הא כללן בשטר אחד והרי מוכרח לפרש מהיום שישוחרר העבד, ויל"ד לפי"ז דא"כ ע"כ גם לדהתוס' כללא דשמואל בב"ב דכל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו לאו דוקא שהרי בנכסי קנוים לעבד מהיום חוזר בנכסים לכשעמד ואינו חוזר בחליו כיון שפירש מהיום ויל"ע בזה עפמש"כ הנתיבות בסי' ר"נ ס"ק י"ג דיש אופן דגם מהיום מעת שאני בעולם קאמר וכמו דקאמר בגיטין דע"ג וכמש"כ התוס' משום דדעת השכ"מ לאחר הגט כל מה שיכול משום דבגט כיון שאין גט לאח"מ אף שאמר מהיום כונתו רק שיחול לפני גמר מיתה משא"כ במתנת ממון של שכ"מ שיכול להתקיים לאח"מ ובאופן דהוי נפק"מ גם במתנת שכ"מ כונתו לגמר מיתה ובזה יכול לחזור בחליו גם במהיום להנמוק"י ולפ"ז בגט שחרור שאמר מהיום דכונתו מעת שאני בעולם יכול לחזור בחליו מנכסים, ובס' דברי אמת בענין קנינים סי' ג' תמה ג"כ בדהתוס' גיטין דף ט' מד' הגמ' דכתובות נ"ה דשמואל לא פליג עלי' דרב אלא משום שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ אבל אם כתב מעכשיו וקנו מיני' הכל מודים שאם עמד אינו חוזר וכ"כ הריטב"א הובא בב"י סי' ר"נ דכל שפירש מעכשיו מתנתו קיימת ושאם כתב מהיום לכו"ע אינו חוזר.
ולמש"כ אין זה ענין לדהתו"ס בגיטין דמוכרח לשחררו מחיים ומה שפירש מהיום כדי שיחול השחרור אבל אין בזה סתירה להאומדנא ואם עמד חוזר משא"כ בסתם מתנת שכ"מ שפירש מעכשיו גם לדברי הנמוק"י דדעתו דבמעכשיו אם עמד חוזר י"ל הא דכתובות משום דשמואל לא אזיל בתר אומדנא ולדידי' באמת אם פירש מעכשיו אם עמד אינו חוזר ולדידן דקיי"ל בדין אומדנא כרב הדר דינא דאם עמד חוזר אף במעכשיו
ט
ולפי המתבאר באות הקודם בשי' הרמב"ם בפ"ט מהל' גירושין בהא דאר"ה גיטו כמתנתו כשי' רש"י דבמתנת שכ"מ קא מיירי, וזהו דלא כר"ת וגיטו כמתנתו ומתנתו כגיטו דאע"פ שחל מחיים אם עמד חוזר ורק אם פירש מעכשיו אינו חוזר ולפ"ז נראה דבהקדש דאמרינן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו מ"מ כיון דלא פירש מעכשיו רק דאמדינן דעתו שכונתו מעכשיו אם עמד חוזר, אבל בחליו אינו חוזר ודמי למקדיש לאחר ל' כשי' הנימוק"י והרא"ה ושי' הרשב"א דלא דמי למקדיש לאחר ל' משום דסתם מתנת שכ"מ לאח"מ ובד' הרא"ה והנימוק"י י"ל דכיון דגם בבריא שמקדיש לאחר מיתה מהני משום דאמל"ג כמסל"ה מעכשיו דמי לא גרע שכ"מ מבריא ובשי' הרשב"א נראה דאפילו אי נימא דבבריא מהני במקדיש לאחר מיתה היינו דוקא בריא דמפרשים כונתו מעכשיו אבל שכ"מ מפרשים כונתו לאח"מ דוקא ככל מתנת שכ"מ ולכאורה הי' נראה מסברא דשאני מקדיש דמצוה קא עביד ורצונו שיעשה המצוה מחיים מעכשיו, והרי הגמ' מספק"ל דמשום מצה רצונו להקדיש גם אם יעמוד וניהו דלהך צד דאם עמד חוזר אין רצונו להקדיש אם יעמוד אבל אם ימות רצונו להקדיש מעכשיו כמו במעכשיו ולאח"מ דגופו מהיום ופירות לאח"מ כדי שיחול ההקדש מחיים.
אלא דשיטת דהרשב"א הובא להלכה בסי' רנ"ו במקדיש מעכשיו ולאח"מ דהוי חזרה ולא דהוי גופו מהיום ופירות לאח"מ משום דבהקדש אאפ"ל גופו מהיום, ואף דבקצוה"ח סי' רנ"ז ובתשו' רב"צ אשכנזי כתבו דבנודר לצדקה שאני אולם הא הרשב"א אינו מחלק בדבר י' ולכאורה הי' נראה עוד ביסוד ס' הרשב"א דדעת השכ"מ להקנות לאח"מ דוקא דהא לשי' התוס' (בגיטין דף י"ד) והרא"ש והטור בסי' ר"נ דמתנת שכ"מ קונה למפרע משעת נתינה, ואפילו מת המקבל בחיי נותן ויעוי' בקצוה"ח סי' ר"נ מה שהאריך בזה, וא"כ הרי גם בסתם מתנת שכ"מ קונה למפרע וע"כ דאיכא רצון מצד הנותן וע"כ בהקדש הרי נקנה מעכשיו מצד אמירתו עפ"י דין, וא"כ לפי שי' התוס' והרא"ש והטור בודאי אינו חוזר בחליו והרשב"א לשי' החולק שם בדבר וס"ל דמתנת שכ"מ אינה נקנית למפרע, אולם בגוף דברי התוס' וסברתם דמתנת שכ"מ קונה למפרע אסבר לה המהרי"ט בתשו' סי' ע"ד הובא בנתיבות שם סי' ר"נ דיפוי כח עשאוה חכמים דהשיעבוד חל מחיים יעוי"ש ולא דהוי קנין גמור ואינו מובן כ"כ ס' התוס' לפי"ז מ"ט ירתי יורשי המקבל שמת בחיי נותן כיון דלא הי' לו רק שיעבוד ויותר נראה בפשט דהתוס' דחז"ל עשאו דברי שכ"מ ככוכ"מ משעת אמירה היכא שיצטרך לזה כמו במת המקבל ודברי שכ"מ הוא עפ"י דעת חכמים וכמש"כ התוס' בגיטין דף ט' בעבד כה"ג מ"מ גם באופן זה ביד השכ"מ לחזור ממתנתו דכיון דעיקר היא האמירה וכיון שחזר הרי בטלה אמירתו (ויש לעי' בדבר אם הי' קנין כיון דנקנה למפרע אינו חוזר במתנתו בכה"ג היכא שמוכרח להיות נקנית למפרע וי"ל כיון דהוא ע"ד חכמים הם אמרו והם אמרו דכל שחזר אם עמד חוזר במתנתו גם בכה"ג) וא"ש (בכתובות דנ"ה) שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ כיון דאינו מקנהו בתורת מתנת שכ"מ עפ"י דעת חכמים הדר דינא לסברא דמחלק לאח"מ ובאחריך לפלוני ב"ב דקל"ז דאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה ולא כלום אעפ"י דהתם יצטרך להקנותו למפרע כדי שלא יזכה אחריך י"ל כמש"כ הקצוה"ח שם משום דבידו לחזור אחריך קדים, עכ"פ לפי"ז גם מד' התוס' והרא"ש והטור אין סתירה לדין הרשב"א וי"ל גם לדידהו במקדיש דהוא כמו בשארי מתנות שכ"מ להקנות לאח"מ (במקום שאין הכרח לקנין למפרע) וכיון שחוזר אם עמד חוזר במתנתו, גם אם נימא בפשט דהתוס' דבכל מקום שוו חכמים למפרע משעת אמירתו ככתובין וכמסורין מ"מ ע"כ צ"ל דתלה בדעת חכמים וע"כ חוזר במתנתו גם בענין א"כ מה"ט גם בהקדש חוזר, (אך לפמ"ש הקצוה"ח בהבנת דברי התוס' והרא"ש והטור דהוי קנין ממש למפרע ולהכי זכו יורשי מקבל גם עבורו לדבריו בודאי בהקדש כיון דיש רצון מצד המקדיש להקדים מעכשיו וקנה מצד הדין דאמל"ג כמסל"ה וא"י לחזור אלא דלפ"ז צ"ע דא"כ אמאי חוזר במתנת שכ"מ בקנין בחליו כיון דזכה למפרע כדין).
יא
ולכאורה הי' נראה לדון בזה לדינא דהוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא דלשי' הרא"ש להלכה אם עמד אינו חוזר במקדיש כל נכסיו ואפילו לשי' הרמב"ם דאם עמד חוזר ספק שמא כהנמוק"י והרא"ה דדוקא אם עמד חוזר אבל בחליו אי"ח א"כ יש בזה שני ספיקות שא"י לחזור בחליו, אולם נראה דיסוד מחלוקת הנמוק"י והרא"ה והרשב"א אי בשכ"מ במקדיש כל נכסיו כונתו כמו כל מקדיש לאחר ל' מעכשיו, או ככל מתנת שכ"מ דכונתו להקנות לאח"מ דוקא זהו גופא יסוד מחלוקת הרא"ש והרמב"ם דהרא"ש ס"ל דמקדיש כל נכסיו מקדיש מעכשו ומה דחוזר בעמד הוא משום אומדנא דאולי לא הקדיש רק ע"ת שימות והוי הקדש ודאי ואומדנא ספק ואין בספק אומדנא בכח לבטל הקדש ודאי וזהו כשי' הרא"ה והנמוק"י והרמב"ם ס"ל כשי' הרשב"א דשכ"מ גם בהקדש כונתו לאח"מ דוקא ככל מתנת שכ"מ, ולפי"ז בספק דאם עמד חוזר הוי ספק בעיקר ההקדש אם כיון בהקדישו גם לכשיעמוד מחליו וע"כ מוקמינן הנכסים בחזקת היורשים, שוב ראיתי שכ"כ המחנה אפרים בה' צדקה סי' ד' בבאור ד' הרא"ש ושתלי זה בזה, אלא דמש"כ שם מתחלה להסביר דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו א"י לחזור בחליו ולא דמי למתנת שכ"מ להדיוט דאמרינן כל שאם עמד חוזר חוור במתנתו דהא מתנת שכ"מ להדיוט אינה קונה מחיים דהא ליכא קנין אלא לאח"מ הוא דקני כדי שלא תטרוף דעתו והלכך יכול לחזור בו.
אבל מתנה להקדש או לעניים דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאל"ג כמסל"ה הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספק"ל שמא לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל כל שלא עמד א"י לחזור עכת"ד, ודבריו שלא בדקדוק שהרי ש"ס ערוך (בב"ב דקנ"ב) בזכה וחזר וזכה דלשי' התוס' והכי קיי"ל להלכה אף שהי' בקנין שזכה ע"י אחר במטלטלין או בקרקע כ"א לפי קנינו ואפי"ה זכה השני וחוזר במתנתו וגם לרשב"ם דמפרש במסירת השטר בל קנין מ"מ נראה דבקרקע באופן שהי' שטר קנין ג"כ זכה השני אלמא דכללא דשמואל דאם עמד חוזר חוזר במתנתו הוא גם במתנת שכ"מ בקנין דלא כמש"כ המחנ"א דלהכי חוזר במתנתו משום דליכא קנין ולשון הריטב"א בגיטין דס"ו ככ' דכללא דשמואל הוא דוקא במה שמקנה באמירה בעלמא דמן הדין לא מהני אלא מתק"ח, אבל במה שמקנה מן הדין כראוי ל"א דחוזר במתנתו דאם עמד חוזר משום דאומדן דעת הוא דלא יהיב אלא על דעת מיתה, אבל אינו חוזר במתנתו כו' שכונתו שמקנה מן הדין כראוי מעכשיו בקנין (וכ"ה לשון הנמוק"י) חבל גם מתנת שכ"מ בקנין כיון דכונת שכ"מ הוא לאח"מ ואין קנין לאח"מ א"כ אין במתנתו ממש מין הדין.
לפיכך אם עמד חוזר משום דכונתו הי' לאח"מ ומה"ט חוזר במתנתו לפי שלא הגיעה השעה לחלות הקנין, אבל מתנה להקדש ולעניים דאמל"ג כמסל"ה דמי מעכשיו ורק דאומדנא הוא דהקדיש ע"ת אם ומות אבל עכ"פ אם נתקיים התנאי ומת אין חזרתו בחליו מהני לפי שכבר זכה הקדש מעכשיו וזוהי גם שי' הרא"ש. וכן מש"כ המחנ"א שם להסתייע מד' הרמב"ם הל' ערכין דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה שאין אדם עושה קנוניא על הקדש ודוקא שאמר באותה שעה, אבל אי אמר בתר הכי לא וע"כ צ"ל דס"ל דא"י לחזור בחליו דאל"כ אמאי אינו נאמן.
דבריו תמוהים שהביא ראי' לסתור לפי הסבר המח"א שהרי שי' הרמב"ם בפ"ט מה' זכי' ומתנה דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר ע"כ צ"ל דס"ל כשי' הרשב"א דאע"פ דהקדש נקנה באמירה מ"מ בשכ"מ מספק"ל שמא לא הקדיש רק לאח"מ וא"כ בדין שיחזור בחליו ולפ"ז דברי הרמב"ם סתרי אהדדי אולם באמת בד' הרמב"ם בה' ערכין אין הכרח דיל"פ שהקדיש בפירוש מעכשיו דא"י לחזור וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ה שהאריך שם בד' הרמב"ם ומ"מ עיקר היסוד שהוא תלוי במחלוקת הרא"ש והרמב"ם, אינו נראה מדברי הנמוק"י שכ' דא"י לחזור בהקדש בחליו ומ"מ פסק באבעי דהקדיש כל נכסיו דהנכסים קיימי בחזקת היורשים וע"כ אף דס"ל דדעת השכ"מ להקנות מעכשיו אם ימות מ"מ לא ס"ל ס' הרא"ש דאין לבטל הקדש ודאי מפני הספק אומדנא דקיימי בחזקת היורשים אלא דגם ספק אומדנא מבטל קנין ודאי וכיון דלא תלי זה בזה הרי יש בזה לדון משום ס"ם דפלוגתא דרבוותא (אלא שהנמוק"י סותר א"ע בדין זה אם חוזר בחליו כמו שהובא לעיל באות א') ובלא"ה יש לדון בזה משום ס"ם ספק איבעי דהש"ס שמא אינו חוזר אם עמד ואם ת"ל דחוזר אם עמד שמא כהרא"ה והנמוק"י דבחליו אינו חוזר אע"פ דאין מוציאין ממון מס"ס והנכסים קיימי בחזקת היורשים מ"מ יש לדון בזה עפמ"ש בקונטרס הספיקות לאחי הקצוה"ח בכלל ו' דבממון עניים אזלינן בתר רוב דהא אזלינן בתר חזקה כמבואר בחולין (ודף קל"ד) ומכש"כ רובא דרובא עדיף מחזקה ומה"ט מהני גם ס"ס מטעם רוב בממון עניים להוציא ונסתייע מד' הרמב"ם בפי"א מה' בכורים דמהני ס"ס לחיוב בפדיון הבן ולהוציא ממון משום דבמת"כ אזלינן בתר רובא עיי"ש והסמ"ע שפי' בכונת הרמ"א דיכול לחזור בחליו לפה"נ משום דס"ל דמש"פ דאם תפסו עניים מפקינן מינייהו הוא משום דהרמב"ם ס"ל דהוי ספק בעיקר ההקדש ומוקמינן בחזקת הבעלים והיורשים והכריעו כשי' הרמב"ם נגד הרא"ש בתורת ודאי וממילא דאין כאן רק ספק אחד דאם עמד חוזר ממילא דחוזר בחליו אבל אין דברי הסמ"ע מוכרחים ומש"פ דאי תפסי עניים מפקינן מינייהו הכריעו בזה דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהני או דלגבי ממון עניים דהוה ממון שאין לו תובעים לא מהני תפיסה כמש"כ הש"ך בקצור ת"כ אבל עכ"פ הוא בתורת ספק ויש בזה ס"ס ספק שמא אם עמד אינו חוזר ושמא בחליו אינו חוזר כשי' הרא"ה והנמוק"י גם בגוף הדבר דלהרמב"ם הוה ספק בעיקר ההקדש אינו מוכרח רק דפליג בעיקר הדין של הרא"ש דגם בספק אומדנא מבטל קנין ודאי וכן יש להסתייע בזה מכמה מקומות דספק אומדנא מבטל הקנין והרבה פוסקים חולקים על הרא"ש בזה (וכבר האריכו בדבר זה האחרונים ואכמ"ל) וכ"נ מפשיטות דברי הרמב"ם בה' ערכין דשכ"מ אינו חוזר בחליו בהקדיש כל נכסיו כמו שפירש המח"א בכונתו וע"כ צ"ל הא דאם עמד חוזר משום דספק אומדנא מבטל קנין ודאי וא"כ הוי ס"ס מעליא שמא אם עמד אינו חוזר, ואת"ל דחוזר שמא בחליו אינו חוזר וא"כ ראוי לכאורה להכריע כד' הנתיבות דאינו חוזר בחליו וראיתי בבאור הגר"א בחו"מ סי' רנ"ה סק"ה שכ' בתוך הדברים והנה אף שהרמב"ם פי' באבעי' דהקדש לקולא כמש"כ בסי' ר"נ ס"ג היינו לענין עמד שהמתנה בטלה מעיקרא כמש"כ במתני' אין מתנתו קיימת ומספיקא לא קנה הקדש אבל כיון שכבר קנה רק שרוצה לחזור וכן דייקא לשון הר"י ואע"ג דאמרינן כל שאם עמד חוזר אויר במתנתו כאן דמספק"ל אזלינן לחומרא דתובע כאן וכאן ודלא כמש"כ טור והגה' שם וכן כו' עכ"ל ודברי רבנו הגר"א שגבו ממני דהא בפשוטו נראה דלפי הך צד דאם עמד חוזר בהקדש דמי הקדש לכל מתנת שכ"מ שאינה חלה רק לאח"מ וממילא שיכול לחזור בחליו ולפי הך צד אם עמד אינו חוזר הוה כמתנת בריא וחל מעכשו ואחרי דנשאר הש"ס בחיקו ומספק"ל אימתי קנה הקדש אם מיד או בשעת מיתה ומספיקא פ' הרמב"ם לקולא ואמרינן דלא קנה ההקדש מיד רק לאח"מ וממילא דיכול לחזור בחליו כמו אם עמד דהוא בתוך הזמן כמו בקנין לאחר ל' שבתוך ל' חוזר ואם נאמר בשי' הגר"א דס"ל בדעת הר"מ דההקדש חל מעכשיו והא דאם עמד חוזר הוא מצד אומדנא א"כ בחליו בדין שלא יחזור בכל גווני בתורת ודאי ולא מספיקא וא"כ מש"כ הגר"א דלגבי אם עמד חוזר האבעי לקולא ולגבי אם חוזר בחליו האיבעי לחומרת אינו מובן וצ"ע,
וצ"ל בשי' הגר"א דהא דחוזר בחליו הוא נ"כ מצד אומדנא בדעת השכ"מ דכ"ז שהוא בחיים יהי' יכול לחזור ואעפ"י שמקנהו מעכשיו אם לא יחזיר וא"כ מחלק בין עמד דנתבטל מאליו וא"צ חזרה ואין עליו רשות הקדש ומספיקא לא נחית עליו רשות הקדש ולא קנהו ובין חוזר בחליו שצריך חזרה ולומר שהוא חוזר מהקדישו וכ"ז שאינו חוזר הרי עליו רשות הקדש ומספיקא לא יכול לחזור ולהפקיע מרשות הקדש, והנה לעיל אות ב' הבאתי דברי הריטב"א בגיטין דס"ו דכל שמקנה מן הדין מעכשיו ל"א כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו ואעפ"י שאם עמד חוזר אינו חוזר בחליו ומדייק כן דגיטו כמתנתו דכיון דחל מחיים אם לא עמד אי"ח וכ"כ בגיטין ד"ט לדייק דוקא אם עמד וכ"כ הנמק"י בב"ב דקנ"ד שם בפשיטות דמעכשיו אי"ח בחליו והפוסקים החולקים עליהם הוא רק בדין מעכשיו שאי"ח ג"כ אם עמד אבל לא בדין שאי"ח בחליו ומזה מבואר דלא אמרינן אומדנא שרצונו לשייר לעצמו הזכות לחזור בחליו כל שפירש מהיום ומעכשיו, אולם נראה בשי' רבנו הגר"א דדין זה במחלוקת היא שנוי' עפ"י המבואר בנמוק"י בב"ב שם בדעת הר"י מיגא"ש ז"ל דמצוה מחמת מיתה לעולם חוזר אף בקנין וזכוי ויפוי כח וכתב ע"ז הנמוק"י ונראה מדברי הרא"מ ז"ל דמחיים אפילו לא עמד חוזר אלא שזה אינו נראה בעיני הרא"ה ז"ל והריטב"א תלמידו ז"ל עכ"ל הרי מפורש דעת הרא"ם דמצוה מח"מ חוזר מחיים אפילו בקנין זכוי ויפוי כח וס"ל להגר"א דגם במעכשיו אין חילוק לדעת הרא"מ בין עמד ובין חוזר בחליו דהא קנין וזכוי השטר ויפוי כח מעכשיו הוא ואפי"ה חוזר בחליו במצוה מח"מ וע"כ דכמו דחוזר אם עמד משום אומדנא כמ"כ חוזר בחליו והרא"ה והריטב"א לשיטתם דכל שקונה מן הדין מחיים אינו חוזר בחליו ס"ל דבקנין וזכוי מחיים אינו חוזר בחליו ורק אם עמד חוזר משום אומדנא והרא"ה והריטב"א לשיטתם דכללא דשמואל דכל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו לאו דוקא הוא דבמעכשיו שחוזר בעמד אי"ח במתנתו וגם במצוה מח"מ שחוזר אם עמד בקנין וזיכה אי"ח במתנתו ולדידן כללא דשמואל דוקא ובמעכשיו שאי"ח במתנתו אי"ח אם עמד ובמצוה מח"מ שחוזר גם בקנין וזכוי ומעכשיו חוזר במתנתו ג"כ ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דחוזר במתנתו במצוה מח"מ מעכשיו משום אומדנא הוא דהא כיון שכבר חל הקנין ע"כ הא דחוזר משום אומדנא, ולשי' הגר"א אפשר לפרש דהתוס' בגיטין ספ"ק דמתנת שכ"מ קנה למפרע משעת אמירה וכ"כ הטור כפשוטו (וכהבנת הקצוה"ח) ולכאורה הדברים מתמיהים דאמאי חוזר במתנתו בחליו בקנין כיין דרצה להקנות משעת אמירה (כמו שהעירותי באות הקודם) ולמשנ"ת י"ל בדעתם בחליו מצד אומדנא ולפ"ז גם בהקדיש כל נכסיו אעפ"י דאמל"ג כמסל"ה מעכשיו דמי מ"מ חוזר בחליו מצד אומדנא כמו שחוזר אם עמד רק דשי' הגר"א אליבא דהר"י מיגאש דבחליו דהוא ברשות הקדש וצריך חזרה מפורש מספיקו לא יצא מרשות הקדש דהא דמבואר בד' הרא"מ דחוזר במצוה מח"מ בקנין וזיכה היינו דוקא בקנין וזכוי לבד ולא פי' מעכשיו דמהאי טעמא אמרינן דלא גמר להקנותו אלא לאח"מ וכמו בשכ"מ בקנין אמרינן דכונתו לאח"מ ה"נ במצוה מח"מ אמרינן בקנין וזיכה דכונתו בסתמא לזכותו לאח"מ ולהכי חוזר בחליו אבל אם פירש מעכשיו נהי דדעתו ע"מ שימות אבל אין אומרים אומדנא.
לבטל מה שאמר בפיו מעכשיו שיהי' כמו שאמר מעכשיו אם לא אחזור ושיהי' ביכלתו לחזור ובזה לא מנינו חולק מפירש על דברי הריטב"א והרא"ה אבל ד' הגר"א נראה דכל דהי' על ידי זיכוי מעכשיו קאמר. המתבאר מכל זה דכמה שיטות בדבר ולד' הר"ת והרשב"ם, דס"ל דכל שחל מחיים אם עמד אי"ח בודאי בהקדיש להך צד דחוזר דאם עמד חוזר בחליו ולשי' הרשב"א גם בבריא שהקדיש לאח"מ חוזר ומכש"כ בשכ"מ ולשי' הגר"א בדעת הר"י מיגאש אע"פ דאמרינן אמל"ג כמסל"ה דמי מעכשיו חוזר בחליו מצד אומדנא להך צד דאם עמד חוזר אלא דאעפ"י דאם עמד חוזר מצד ספק בחליו אינו חוזר מצד ספק וזהו עפ"י שי' הרא"מ במצוה מח"מ ושי' הרא"ה והריטב"א והנמוק"י דאינו חוזר בחליו מתורת ודאי דדמי לפירש מעכשיו דאעפ"י דחוזר אם עמד אינו חוזר במתנתו ויש לדון בזה משום ס"ם שמא אם עמד אינו חוזר ואפילו את"ל דחוזר אם עמד בחליו אינו חוזר כשי' הרא"ה והריטב"א והנמוק"י וכל זה לכשחזר השכ"מ מפורש אבל בנ"ד י"ל דמה שלא הזכירה בצוואתה בערכאות דבר המותר שישאר אחרי החלוקה אין ראי' שחזרה רק שלא מצאה צורך לאשר בדבר המותר על ידי ערכאות שלא נודע לה כמה ישאר המותר וסמכה על מה שאמרה בצוואתה בעל פה עכ"פ אין בזה חזרה ודאית ורק שאנו מסתפקים שמא חזרה ולפ"ז הא איכא ג' ספיקות שמא לא חזרה כלל וגם אי חזרה יש בזה ס"ם והא דעת המהר"י בן לב דבג' ספיקות לכו"ע מפקינן ממינא וע' בש"ש ש"א פכ"א ובממון עניים י"ל דגם ס"ם מהני כמש"כ ועל כן נראה להלכה דהמותר לצדקה כמו שאמרה מתחלה בצוואתה בעל פה. ב"ה ט"ו כסלו תרס"ג ווילנא