אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן יט › ב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יט · ב

א

וגדולה מז יש לדון דכיון שפירשו רוב הקהל ויסדו חברה בפני עצמם, בזה ביטלו התקנה הקדומה וא"צ עוד היתר מחדש, והנה מבואר בקדמונים ובשו"ע דחרמי צבור דמי להפרת בעל א"כ לכאורה כמו הפרת בעל בלב אינו מופר כמו כן חרמי צבור אלא די"ל דהא דהיפר בלבו אינו מופר משום דברים שבלב אינם דברים אמנם היכא דאיכא אומדנא דמוכח מהני כמו דמהני אומדנא במברחת ובהפקר בשבת ד"כ נר וגיגית אפקורי מפקיר להו ומה"ט אמרו ד' נדרים א"צ היתר חכם נדרי זרוזין דשניהם רוצין בג' דינרין דל"ה דברים שבלב לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך (ובזה אמרתי להעיר באיבעי דש"ס שם אמר לו טפי מסלע והלה אמר בציר משקל נדרא הוי או זרוזין הוי והגמ' מסיק תיבעי ובטוש"ע סתם הדין דנדרא הוי משמע ודאי נדר יעוי' בסי' רל"ב והרמב"ם השמיטו והו"ל לפרש דבכה"ג הוי ספק נדרים להחמיר, עפמש"כ הרא"ש באיבעי דהקדיש כל נכסיו בב"ב דאם עמד חוזר וכ' הקצוה"ח ושארי אחרונים בטעמו לפי דספק אומדנא דמוכח אין זה אומדנא דמוכח וממילא הוי דברים שבלב, א"כ מה"ט כיון דאיבע"ל להש"ס ויש מקום להסתפק דנדרא הוי ממילא ל"ה אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב ולהכי נקיט הרמב"ם דינו בסלע ושקל למימר דדוקא בכה"ג הוי נדר זרוזין, אבל בא"ל טפי מסלע נדרא הוי ולא ספק ולהכי כ' הטוש"ע דין זה בפשיטות ואכ"מ) וכמ"כ כיון דרוב הקהל פירשו ויסדו להם חברה מתוך מעשיהם שרצונם לבטל התקנה הישנה והוי אומדנא דמוכח שרצונם להפר ולבטל התקנה ממילא מופר.

ומצאתי להמהרי"ט בח"א סי' ס"ט שהתעורר בזה וז"ל ועוד יש לי ללמוד מדבריהם שאין צריך לבטא בפיהם לשון התרה כדין התרת חכם אלא משהסכימו לבטל את הדבר ואמרו לרבים עשו כן הרי הוא בטל דגבי הפרה דבעל נמי אמרינן בס"פ נערה המאורסה כו' בין בחול ובין בשבת מבטל בלבו וא"צ שיוציא בשפתיו ובלבד שיאמר לה טלי ואכלי סלי ושתי מיהו הרא"ש ז"ל בתשובה מוכח דס"ל דכל שלא התירו בלשון התרה אעפ"י שעשו הסכמה היפוך ממנה אין יכולים לעבור על הראשונה ואן השני' כלום (ויעו' בשו"ע בהג"ה סי' כ"ח סל"ה הובא ד' תשו' הרא"ש יעו"ש).

והמהרי"ט נדחק בזה בטעם הרא"ש דס"ל דחרם ונדוי חמור מנדר ושבועה דזה ענין גזירה יעו"ש שכ' שזהו רק לשי' הרא"ש ולדעתי נראה דאפ"ל דהרא"ש בתשו' אזיל בשי' הר"א ממיץ המובא בפי' הרא"ש ובפרקיו בנדרים דע"ז וז"ל והר"א ממיץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו כו' ולכך אריו"ח וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך, אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' הי' קורא לא יברך ברהמ"ז בלבו ואם ברך יצא ויעוי' ברא"ש ובק"נ שם ס"ק ג' ולפ"ז לשי' הר"א ממיץ דגם טלי ואכלי לא מהני כל זמן שלא חתך בשפתיו בלחש מופר ליכי ושפיר דמי היתר חרמי ציבור להפרת בעל דכמו דהתם בעינן שיוציא ע"פ שי' הר"א ממיץ.

אבל לפ"מ דקיי"ל בסי' רל"ד בהפרה דטלי ואכלי וחושב בלבו מהני וא"צ להוציא בשפתיו ה"נ בחרמי צבור סגי אומדנא גרידא וכיון שפירשו רוב הקהל ועברו ניתר החרס מאליו ג ולכאורה יש לשדות בזה נרגא מד' הר"ן בנדרים דע"ט שכ' דלהכי קיים בלבו קיים דילפינן משתיקה ביום שמעו דטעמא מאי כיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי דעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיום. סגי ומיני' דבכה"ג בהפרה אינו מופר אף באופן שיש הוכחה לבטול הנדר כמו בקיום דהא הר"ן מדמה לה קיום בלבו לשתיקה ביום שמעו ודוקא בא"ל טל ואכלי וחישב בלבו הוי כמו שאומר מופר ליכי, אבל היכא שאינו אומר כלום אלא דאומדנא מוכיח על מחשבתו לא מהני בהפרה, אולם באמת ד' צ"ע וכבר הרגיש בזה הגאון רע"א בגליון דהא קיי"ל דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ היכי דמוכח וגלוי לכל הוי דברים.

א"כ מאי ראי' משתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כונתו משו"ה הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי דברים שבלב ואינם דברים ונראה בכונת. הר"ן עפמש"כ הרשב"א בקידושין ד"נ וז"ל והא דתנן האומר אהא הר"ז נזיר ואוקימנא בפ"ק דנזיר בשהי' נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דברים שבלב הוי דברים שאני התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאלו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות שרבתה תורה והאי תירוצא לא מחור לי דמ"מ דברים שבלב הן דהא אפשר דאהא בתענית קאמר וכדאקשינן לה התם ואפילו לשמואל דמוקי לה כו' ועוד ק"ל נידון מתרומה דקי"ל דנוטלת במחשבה כו' אלמא דברים שבלב הוי דברים וליכ"ל דשא"ה דרחמנא רבי' מדכתב ונחשב לכם תרומתכם וכדאמרן דא"כ היכי אתי למפשט ממקריב אותו אלא דכל כי האי לא דייקי כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאמר בפיו כו' אבל כל שהדברים שבלבו אינם מבטלים מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבו להיות כזה שהי' עובר לפניו או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלים שום דבר הוי תרומה והוי דברים ודברי הרשב"א נפלאים דא"כ תקשה למ"ל נזיר עובר לפניו כיון דבכה"ג ל"ה דברים שבלב ועוד דמאי מקשה מתרומה דנטלת במחשבה הלא זהו קושית הש"ס בשבועות דכ"ו דנילף מתרומה ומשני משום דהוי שני כתובים תרומה וקדשים וכבר התעורר בכל זה השער משפט בסי', נ"ח יעו"ש.

ונראה ליישב שי' הרשב"א דס"ל דע"כ הא דאמרינן דנדרים ושבועות דצריך שיוציא בשפתיו וכן להיפוך הא דתרומה נטלת במחשבה אין זה ענין לדברים שבלב דאם איתא משום דברים שבלב אינם דברים א"כ באומדנא דמוכח וכדומה יועיל בנדרים ובשבועות ובאמת זה אינו שהרי בהי' מסרב לחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולשתות ממנו טפת צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה מרובה וכ' הר"ן והרא"ש דאף באכילה ושתי' מותר כיון שלא הוציא בשפתיו (ויעוי' ביו"ד סי' רט"ו בט"ז. ס"ק ג' בד' הרמ"א והרשב"ץ ובמהרי"ט סי' ז' ובמחנה אפרים הל' נדרים סי' י"ח יעושה"ט] דכיון דכתיב לבטא בשפתיו ניהו דאומדנא דמוכח ל"ה דברים שבלב מ"מ ביטוי שפתים לא הוי (ולפ"ז י"ל קצת מה שהרגישו בתוס' שבועות שם בד"ה צריך דמפשטא דקרא נפיק ולא מיתורא ש איצטרך קרא להכי דהא ש"כ הב"כ אין מלמדים מש"כ י"ל דממיעוט תרומה וקדשים אפ"ל דדברים שבלב בכה"ג לא מהני, אבל אומדנא דמוכח מהני ואיצטריך לבטא בשפתים למימר דגם אומדנא דמוכח לא מהני) וכתרומה וקדשים דילפין דמהני מחשבה שבלב ונחשב לכם תרומתכם ונדיב לב אלו הי' בזה דין דברים שבלב אכתי הו"א דאי"ק שא"צ להוציא בשפתיו כמו בנדרים ושבועות ומיירי במחשבה שע"י אומדנא המוכח על מחשבתו כמו בנותן עיניו בצד זהו ואוכל בצד אחר דמוכיח שמחשבתו לתקן דל"ה דברים שבלב, אלא עכצ"ל דל"ש בזה ענין דברים שבלב כיון שאינו סותר למה שאמר בפיו רק דהו"א צריך להוציא בשפתיו ילפינן דא"צ להוניא בשפתיו וממילא דבמחשבה בעלמא סגי ודברים שבלב הוי דברים בכה"ג ומיני' דבנדרים ושבועות אלו הי' שייך בזה דברים שבלב אינן דברים אע"פ שאינו סותר למה שאמר בפיו לא הי' מועיל גם נזיר עובר לפניו דניהו דרבי רחמנא ידות נדרים כנדרים דהוי כאלו ביטא בשפתיו ונתקיים בזה לבטא בשפתים כמ"ש הרא"ש בריש נדרים מ"מ אם אינו מוכיח לגמרי וצריך לבאור מחשבתו א"כ כמו דבכל קנינים בד"מ הוי דברים שבלב שאינם דברים לא הי' מועיל גם בנדרים ושבועות דרבוי ידות אינו אלא על דין לבטא בשפתים, אבל הא לא עדיף נדרים משארי קנינים דמהני בהו אומדנא דמוכח מ"מ לא מהני ידות היכא שאין מוכיח והוי דברים שבלב (אלא דצ"ע לד' הרשב"א בהא דמיבע"ל אי יש יד לקידושין דניהו דיש יד מ"מ כיון שאינו מוכיח לגמרי הא העדים אינם יודעים אם נתכוין לקידושין ומאי מהני הא דאתרבי דיש יד לקידושין וצ"ע) ומזה הכריח הרשב"א דכל שאינו סותר מחשבתו למה שאמר בפיו דברים שבלב דברים גם בקנינים וכיו"ב.

אבל בל"ה נזיר עובר לפניו לא מהני דניהו דהוי דברים הא לא עדיף מאומדנא דמוכח דמהני בכ"מ ובנדרים ושבועות לא מהני דהא בעינן לבטא בשפתים וע"כ בעינן נזיר עובר לפניו זהו שי' הרשב"א, ולפ"ז בקיום הבעל שמקיים נדרי אשתו הי' מקום לומר דכמו דעל חלות הנדרים בעינן לבטא בשפתים וגמר בלבו לא מהני ה"נ בקיום הבעל נדרה בעינן שיוציא הקיום בשפתיו וע"ז מביא הר"ן ראי' מיום שמעו דלא בעינן בקיום לבטא בשפתים דאלו הי' בעינן לבטא בשפתים לא הוי מועיל אף אומדנא דמוכח דשמיעת הבעל וכיון דלא בעינן לבטא בשפתים ממילא דקיום שאינו סותר לנדרה הוי דברים שבלב דברים בכה"ג אבל הפרה שרצונו לחדש ולסתור את נדרה הוי דברים שבלב ואינם דברים ולפ"ז באיכא אומדנא דמוכח שמפיר לה סגי וכמו בטלי ואכלי ה"ה בשארי אמדנות המוכיחים אף שלא פירש בפיו סגי ולפ"ז גם בחרמי צבור מהני באומדנא ולא בעי היתר בפיו וכמש"כ המהרי"ט, והנה בעיקר החרם שנכתב בפנקס ולא נחתם יש להסתפק אי נעשה כדין דהא הסכמת הקהל בעינן רובו מתיך כולו באופן שיהי' כל הקהל באספה וכמש"כ המהרי"ק להמהרי"ט בסי' ס"ח ומי יודע אם נעשה כדין ואין זה אלא ספק, וא"כ הי' מקום לדון מצד ס"ס ספק בעיקר החרם וספק אם ניתר מאליו ע"י תקנת הח' החדשה אך בזה י"ל דהוי ס"ס בדבר שי"ל מתירים (ומצד חזקת איסור י"ל דהוי ס"ס דהא ספק זה אם ניתר מאליו הוא ס' דרבוותא וכמש"כ המהרי"ט דרק הרא"ש מחמיר בזה ובספיקא דדינא ל"מ חזקה להכריע כמש"כ המל"מ בהל' טומאת צרעת וספק בעיקר החרם לא הוי חזקת איסור כלל אדרבא דהא איכא חזקת היתר) כיון דקהל יוכלו להתיר וע"כ מצד החרם הכתוב בהתקנות יכריזו שהוא בטל כדין התרת חרמי צבור ואין בזה שום חשש כמו שנתבאר.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה