אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן יט

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יט

סימן יח

בחדש אייר תרס"ב. בענין נדרים וחרמים ע"ד שאלת מעכ"ת שהי' אצלם חבורה קטנה של ח"ק אשר התנהגו שלא כשורה והכבידו עולם על בני העניים ולא התעסקו לצרכי העיר, ועתה קמו בני העיר רוב מנין ורוב בנין ויסדו להם ח"ק עם תקנות טובות ומעכ"ת הסתפק בזה כמה ספיקות.

א

בנידון חזקת הראשונים שלו יקבלו כל תקנות החדשים כמו תמיכה לאלמנה אשר זה עני אחר הנוגע לצדקה ולא לח"ק ואחרי שמקבלים מהיום. והלאה לבלי להכבוד המכס ושארי הוצאות א"כ הם עומדים בחזקתם הראשונה, ואם החרם שנכתב בפנקסם לבלי לעשות ח' כמתכונתם הוא כעין גדר וסיג לתורה שלא תהא מחלוקת "בעיר שחל עליהם ועל זרעם כסי' רי"ד ס"ב שהחברים החדשים אינם יכולים להתירו כסי' רכ"ח ם' כ"א או כאשר יבינוהו החדשים שנעשה רק לטובת הכנסת הח' או הפיר לבלי תתבטל הכנסתם ודינו כסי' הנ"ל סי' ל"א להולכין אחר רוב העיר והמה החדשים רוב מנין ורוב בנין העיר, אם יעלה בידו שהראשונים יקבלו כל המתעסקים החדשים בחברתם מסתפק אם כדאי לבטל תקנותיהם הטובות ונדר עד"ר במקום מצוה גם כל החברים אינם מרשים להם להתפרד מהם איך לעשות במשמרות נושאי המטה וחופרי הקבר ומלוים אשר לא החזיקו בזה, ועוד הי' הדבר לא לפי כבודם ותמיד הניחו זאת לבני הפיר ולשמשים ועתה יאמרו כי גם זה שייך להם ולא לאחרים ולכן לא ירצו להרשות לאחרים עכת"ד שאלתו.

א' והבה מתחלה אבאר מה שנסתפק אם הח' שנכתב בפנקס לבלי לעשות ח' כמתכונתם הוא סיג נתורה ושהחברים החדשים א"י להתירו כמבואר בסי' רכ"ח ס' כ"א כבר התעורר הפר"ח בסי' רצ"ו בדין זה שסותר להמבואר בסי' רי"ד, ונראה דשאני סיג לדבר ממה שהוא בעצמו מצוה ואיסור כמו בנדר משחוק שהשחוק בעצמו איסור או בדומה לזה, אבל בס' רי"ד מיירי באופן שהחמירו מעצמם בכה"ג מהני שאלה וכ"כ בס' זית רענן חיו"ד סי' כ"ב ועי' עוד בחדושי רעק"א ליו"ד שם גדר לרבים היינו לדבר מצוה שלא תתבטל וכן נדר שלא יתירו דבר איסור אבל הסכמה לעשות דבר מצוה מחדש דינו כנודר דבר לצדקה שי"ל התרה א"כ ה"נ בתקנות התיסדות חברה מחדש דינו כנודר לצדקה דאף שהוא מצוה על צדקה ח"מ על הקבלה מחדש יש לו היתר, והנה גם בנדר של שחוק גופא אם יש לו התרה בדיעבד חולקים בסי' ט"ו וד' הרח"א דהיכא שרואים שיש מכשול בשבועו יכולים להתיר ויעוי' בש"ך ס"ק כ"ו וכל זה היכא שהתקנה הוא לדבר מצוה משום סיג איסור משא"כ בתקנת הקהל וחרמיהם שנעשה לטובת העיר והחברה כמו שיכולים לתקן כן יכולים להתירו וכ"כ תשו"ת מהריב"ל בחרם שנעשה בעיר שלא ילכו בעצמם לבית השר רק אם יקרא אותם מחמת שרבו המלשינים שהלשינו בני העיר אחד על חבירו לפני השר וחשבו שפל ידי שימנעו לבוא לבית השר בלתי קרואים יגדרו בעד המלשינים ואח"ז הוצרכו שיבואו מעצמם לבית השר על עסקיהם והתיר מהריב"ל שיתירו החרם כיון דגוף הענין אינו דבר מצוה רק תקנת הקהלה דחשוב דבר מצוה וכשרואים אח"כ שיותר טוב לאנשי הקהלה לבטל החרם זהו תקנת הקהלה לבטל החרם וע"ע בשו"ת שער אפרים סי' ס"ג שהביא ד' תומת ישרים שכ' בדבר התקנה שתקנו בקושטנדינא שלא יכנוס שום אדם לבית ארוסתו ואח"כ ברבות הזמן ראו שיש יותר קלקול בזה וכ' הרב שיש יכילת ביד בי"ד לבטל תקנה הראשונה אף שנעשה בחרם דבאופן שנולד דבר חדש שגם ב"ד אלו הי' לפנינו הין מתירים החרם יכולים גם ב"ד אחר לבטל והובא כ"ו בישועת יעקב חיו"ד בתשו' להל' נדרים יעו"ש, וכמו כן ברד זהו החרם הנכתב בפנקס שהוא מתקנות הקהל וניתר כשארי חרמי צבור דאפילו אם המיעוט מוחים הולכים אחר הרוב כמבואר בסעיף ל"א.

ב

וגדולה מז יש לדון דכיון שפירשו רוב הקהל ויסדו חברה בפני עצמם, בזה ביטלו התקנה הקדומה וא"צ עוד היתר מחדש, והנה מבואר בקדמונים ובשו"ע דחרמי צבור דמי להפרת בעל א"כ לכאורה כמו הפרת בעל בלב אינו מופר כמו כן חרמי צבור אלא די"ל דהא דהיפר בלבו אינו מופר משום דברים שבלב אינם דברים אמנם היכא דאיכא אומדנא דמוכח מהני כמו דמהני אומדנא במברחת ובהפקר בשבת ד"כ נר וגיגית אפקורי מפקיר להו ומה"ט אמרו ד' נדרים א"צ היתר חכם נדרי זרוזין דשניהם רוצין בג' דינרין דל"ה דברים שבלב לפי שדרכן של מוכר ולוקח בכך (ובזה אמרתי להעיר באיבעי דש"ס שם אמר לו טפי מסלע והלה אמר בציר משקל נדרא הוי או זרוזין הוי והגמ' מסיק תיבעי ובטוש"ע סתם הדין דנדרא הוי משמע ודאי נדר יעוי' בסי' רל"ב והרמב"ם השמיטו והו"ל לפרש דבכה"ג הוי ספק נדרים להחמיר, עפמש"כ הרא"ש באיבעי דהקדיש כל נכסיו בב"ב דאם עמד חוזר וכ' הקצוה"ח ושארי אחרונים בטעמו לפי דספק אומדנא דמוכח אין זה אומדנא דמוכח וממילא הוי דברים שבלב, א"כ מה"ט כיון דאיבע"ל להש"ס ויש מקום להסתפק דנדרא הוי ממילא ל"ה אומדנא דמוכח והוי דברים שבלב ולהכי נקיט הרמב"ם דינו בסלע ושקל למימר דדוקא בכה"ג הוי נדר זרוזין, אבל בא"ל טפי מסלע נדרא הוי ולא ספק ולהכי כ' הטוש"ע דין זה בפשיטות ואכ"מ) וכמ"כ כיון דרוב הקהל פירשו ויסדו להם חברה מתוך מעשיהם שרצונם לבטל התקנה הישנה והוי אומדנא דמוכח שרצונם להפר ולבטל התקנה ממילא מופר.

ומצאתי להמהרי"ט בח"א סי' ס"ט שהתעורר בזה וז"ל ועוד יש לי ללמוד מדבריהם שאין צריך לבטא בפיהם לשון התרה כדין התרת חכם אלא משהסכימו לבטל את הדבר ואמרו לרבים עשו כן הרי הוא בטל דגבי הפרה דבעל נמי אמרינן בס"פ נערה המאורסה כו' בין בחול ובין בשבת מבטל בלבו וא"צ שיוציא בשפתיו ובלבד שיאמר לה טלי ואכלי סלי ושתי מיהו הרא"ש ז"ל בתשובה מוכח דס"ל דכל שלא התירו בלשון התרה אעפ"י שעשו הסכמה היפוך ממנה אין יכולים לעבור על הראשונה ואן השני' כלום (ויעו' בשו"ע בהג"ה סי' כ"ח סל"ה הובא ד' תשו' הרא"ש יעו"ש).

והמהרי"ט נדחק בזה בטעם הרא"ש דס"ל דחרם ונדוי חמור מנדר ושבועה דזה ענין גזירה יעו"ש שכ' שזהו רק לשי' הרא"ש ולדעתי נראה דאפ"ל דהרא"ש בתשו' אזיל בשי' הר"א ממיץ המובא בפי' הרא"ש ובפרקיו בנדרים דע"ז וז"ל והר"א ממיץ פי' דטלי ואכלי לאו הפרה היא אלא להודיע שהפר בלבו כו' ולכך אריו"ח וצריך שיבטל בלבו כלומר שיאמר בלבו מופר ליך, אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' הי' קורא לא יברך ברהמ"ז בלבו ואם ברך יצא ויעוי' ברא"ש ובק"נ שם ס"ק ג' ולפ"ז לשי' הר"א ממיץ דגם טלי ואכלי לא מהני כל זמן שלא חתך בשפתיו בלחש מופר ליכי ושפיר דמי היתר חרמי ציבור להפרת בעל דכמו דהתם בעינן שיוציא ע"פ שי' הר"א ממיץ.

אבל לפ"מ דקיי"ל בסי' רל"ד בהפרה דטלי ואכלי וחושב בלבו מהני וא"צ להוציא בשפתיו ה"נ בחרמי צבור סגי אומדנא גרידא וכיון שפירשו רוב הקהל ועברו ניתר החרס מאליו ג ולכאורה יש לשדות בזה נרגא מד' הר"ן בנדרים דע"ט שכ' דלהכי קיים בלבו קיים דילפינן משתיקה ביום שמעו דטעמא מאי כיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי דעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיום. סגי ומיני' דבכה"ג בהפרה אינו מופר אף באופן שיש הוכחה לבטול הנדר כמו בקיום דהא הר"ן מדמה לה קיום בלבו לשתיקה ביום שמעו ודוקא בא"ל טל ואכלי וחישב בלבו הוי כמו שאומר מופר ליכי, אבל היכא שאינו אומר כלום אלא דאומדנא מוכיח על מחשבתו לא מהני בהפרה, אולם באמת ד' צ"ע וכבר הרגיש בזה הגאון רע"א בגליון דהא קיי"ל דאף דדברים שבלב ל"ה דברים מ"מ היכי דמוכח וגלוי לכל הוי דברים.

א"כ מאי ראי' משתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כונתו משו"ה הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי דברים שבלב ואינם דברים ונראה בכונת. הר"ן עפמש"כ הרשב"א בקידושין ד"נ וז"ל והא דתנן האומר אהא הר"ז נזיר ואוקימנא בפ"ק דנזיר בשהי' נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירש דאלמא דברים שבלב הוי דברים שאני התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאלו פירש אהא כמוהו שאלו הן ידות נזירות שרבתה תורה והאי תירוצא לא מחור לי דמ"מ דברים שבלב הן דהא אפשר דאהא בתענית קאמר וכדאקשינן לה התם ואפילו לשמואל דמוקי לה כו' ועוד ק"ל נידון מתרומה דקי"ל דנוטלת במחשבה כו' אלמא דברים שבלב הוי דברים וליכ"ל דשא"ה דרחמנא רבי' מדכתב ונחשב לכם תרומתכם וכדאמרן דא"כ היכי אתי למפשט ממקריב אותו אלא דכל כי האי לא דייקי כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאמר בפיו כו' אבל כל שהדברים שבלבו אינם מבטלים מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבו להיות כזה שהי' עובר לפניו או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלים שום דבר הוי תרומה והוי דברים ודברי הרשב"א נפלאים דא"כ תקשה למ"ל נזיר עובר לפניו כיון דבכה"ג ל"ה דברים שבלב ועוד דמאי מקשה מתרומה דנטלת במחשבה הלא זהו קושית הש"ס בשבועות דכ"ו דנילף מתרומה ומשני משום דהוי שני כתובים תרומה וקדשים וכבר התעורר בכל זה השער משפט בסי', נ"ח יעו"ש.

ונראה ליישב שי' הרשב"א דס"ל דע"כ הא דאמרינן דנדרים ושבועות דצריך שיוציא בשפתיו וכן להיפוך הא דתרומה נטלת במחשבה אין זה ענין לדברים שבלב דאם איתא משום דברים שבלב אינם דברים א"כ באומדנא דמוכח וכדומה יועיל בנדרים ובשבועות ובאמת זה אינו שהרי בהי' מסרב לחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולשתות ממנו טפת צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה מרובה וכ' הר"ן והרא"ש דאף באכילה ושתי' מותר כיון שלא הוציא בשפתיו (ויעוי' ביו"ד סי' רט"ו בט"ז. ס"ק ג' בד' הרמ"א והרשב"ץ ובמהרי"ט סי' ז' ובמחנה אפרים הל' נדרים סי' י"ח יעושה"ט] דכיון דכתיב לבטא בשפתיו ניהו דאומדנא דמוכח ל"ה דברים שבלב מ"מ ביטוי שפתים לא הוי (ולפ"ז י"ל קצת מה שהרגישו בתוס' שבועות שם בד"ה צריך דמפשטא דקרא נפיק ולא מיתורא ש איצטרך קרא להכי דהא ש"כ הב"כ אין מלמדים מש"כ י"ל דממיעוט תרומה וקדשים אפ"ל דדברים שבלב בכה"ג לא מהני, אבל אומדנא דמוכח מהני ואיצטריך לבטא בשפתים למימר דגם אומדנא דמוכח לא מהני) וכתרומה וקדשים דילפין דמהני מחשבה שבלב ונחשב לכם תרומתכם ונדיב לב אלו הי' בזה דין דברים שבלב אכתי הו"א דאי"ק שא"צ להוציא בשפתיו כמו בנדרים ושבועות ומיירי במחשבה שע"י אומדנא המוכח על מחשבתו כמו בנותן עיניו בצד זהו ואוכל בצד אחר דמוכיח שמחשבתו לתקן דל"ה דברים שבלב, אלא עכצ"ל דל"ש בזה ענין דברים שבלב כיון שאינו סותר למה שאמר בפיו רק דהו"א צריך להוציא בשפתיו ילפינן דא"צ להוניא בשפתיו וממילא דבמחשבה בעלמא סגי ודברים שבלב הוי דברים בכה"ג ומיני' דבנדרים ושבועות אלו הי' שייך בזה דברים שבלב אינן דברים אע"פ שאינו סותר למה שאמר בפיו לא הי' מועיל גם נזיר עובר לפניו דניהו דרבי רחמנא ידות נדרים כנדרים דהוי כאלו ביטא בשפתיו ונתקיים בזה לבטא בשפתים כמ"ש הרא"ש בריש נדרים מ"מ אם אינו מוכיח לגמרי וצריך לבאור מחשבתו א"כ כמו דבכל קנינים בד"מ הוי דברים שבלב שאינם דברים לא הי' מועיל גם בנדרים ושבועות דרבוי ידות אינו אלא על דין לבטא בשפתים, אבל הא לא עדיף נדרים משארי קנינים דמהני בהו אומדנא דמוכח מ"מ לא מהני ידות היכא שאין מוכיח והוי דברים שבלב (אלא דצ"ע לד' הרשב"א בהא דמיבע"ל אי יש יד לקידושין דניהו דיש יד מ"מ כיון שאינו מוכיח לגמרי הא העדים אינם יודעים אם נתכוין לקידושין ומאי מהני הא דאתרבי דיש יד לקידושין וצ"ע) ומזה הכריח הרשב"א דכל שאינו סותר מחשבתו למה שאמר בפיו דברים שבלב דברים גם בקנינים וכיו"ב.

אבל בל"ה נזיר עובר לפניו לא מהני דניהו דהוי דברים הא לא עדיף מאומדנא דמוכח דמהני בכ"מ ובנדרים ושבועות לא מהני דהא בעינן לבטא בשפתים וע"כ בעינן נזיר עובר לפניו זהו שי' הרשב"א, ולפ"ז בקיום הבעל שמקיים נדרי אשתו הי' מקום לומר דכמו דעל חלות הנדרים בעינן לבטא בשפתים וגמר בלבו לא מהני ה"נ בקיום הבעל נדרה בעינן שיוציא הקיום בשפתיו וע"ז מביא הר"ן ראי' מיום שמעו דלא בעינן בקיום לבטא בשפתים דאלו הי' בעינן לבטא בשפתים לא הוי מועיל אף אומדנא דמוכח דשמיעת הבעל וכיון דלא בעינן לבטא בשפתים ממילא דקיום שאינו סותר לנדרה הוי דברים שבלב דברים בכה"ג אבל הפרה שרצונו לחדש ולסתור את נדרה הוי דברים שבלב ואינם דברים ולפ"ז באיכא אומדנא דמוכח שמפיר לה סגי וכמו בטלי ואכלי ה"ה בשארי אמדנות המוכיחים אף שלא פירש בפיו סגי ולפ"ז גם בחרמי צבור מהני באומדנא ולא בעי היתר בפיו וכמש"כ המהרי"ט, והנה בעיקר החרם שנכתב בפנקס ולא נחתם יש להסתפק אי נעשה כדין דהא הסכמת הקהל בעינן רובו מתיך כולו באופן שיהי' כל הקהל באספה וכמש"כ המהרי"ק להמהרי"ט בסי' ס"ח ומי יודע אם נעשה כדין ואין זה אלא ספק, וא"כ הי' מקום לדון מצד ס"ס ספק בעיקר החרם וספק אם ניתר מאליו ע"י תקנת הח' החדשה אך בזה י"ל דהוי ס"ס בדבר שי"ל מתירים (ומצד חזקת איסור י"ל דהוי ס"ס דהא ספק זה אם ניתר מאליו הוא ס' דרבוותא וכמש"כ המהרי"ט דרק הרא"ש מחמיר בזה ובספיקא דדינא ל"מ חזקה להכריע כמש"כ המל"מ בהל' טומאת צרעת וספק בעיקר החרם לא הוי חזקת איסור כלל אדרבא דהא איכא חזקת היתר) כיון דקהל יוכלו להתיר וע"כ מצד החרם הכתוב בהתקנות יכריזו שהוא בטל כדין התרת חרמי צבור ואין בזה שום חשש כמו שנתבאר.

ד

וע"ד חזקת הראשונים המג"א כ' בסי' קנ"ג ס"ק מ"ט דהיכא שיש טענה רבה להמערער אבד חזקתו והחת"ס כ' בסי' שכ"ט דהיינו שגם הח"ק רוצים לעשות בחנם ובמצות גמ"ח אז הקדימה להם, אבל כל שהם רוצים לעשות בשכר שקצבו להם ואחרים רוצים לעשות בחנם או בזול יותר פשיטא דלא כל כמינייהו כו' וקורא תגר על המנהג בערים קטנות שנהגו לטול מכס שאין לו קצבה ויעוי' בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' קנ"א בעובדא כיוצא בו שהי' חברה קטנה ורבה המכשלה ע"י שהטילו עול יותר מדאי ועוד הרבה קלקולים ונתעוררו מכובדים ויסדו חברה גדולה ומסיק דיפה עשו במה שעשו להם חבורה חדשה והביא ד' התשב"ץ ח"ג סי' י"ג שפלפל אי מותר לטול שכר דקבורה הוא מצוה ומה אני בחנם ורק משום שכר בטלה מותר ליטול שכר קבורה עכ"פ לבלי להכביד על העניים, ומזה נראה דבאמת ראוי לתקן אשר הקברנים יטלו שכרם מקופת החברה ולא מהאבלים דהא שכר מצוה אסור ליטול, אבל היכא שמקבלים אגרייהו מהעיר הרי ניכר לפי שאין עוסקין בשום מלאכה אחרת.

וכמש"כ התוס' בכתובות דק"ה בד"ה גוזרי ורבי מפרש להכא לאו בתור שכר היו נוטלין אלא כל שעה היו יושבין בדין ולא הי' עוסקין בשום מלאכה ולא הי' להם במה להתפרנס והי' מוטל על הצבור לפרנסן כו' ומה"ט נמי א"ש הא דקאמר לקמן מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אעפ"י ששכר ת"ת אסור יעו"ש, ויש להוסיף עוד עפמשה"ק הגרעק"א להחו"ד הובא בחת"ס חאו"ח סי' קכ"ח דאיך הותר ליקח שכר מקבורת מתים דאסור בהנאה והוי משתכר באיסורי הנאה, ומש"כ החו"ד לתרץ דקבורת המת הוי כלמעט בתפלה תמוה דבמת ל"ש סברא דלמעט בתפלה דהא אינו רשאי לאבדו ועוד דה נוטלין שכר שמירת המת, וגם תי' החת"ם אינו רק אם נימא דדוקא בעכו"ם ויי"נ וחמץ שייך רוצה בקיומו, אבל לא בשארי איסורי הנאה ועו"ק מב"מ דנ"ח דנשבעין ליטול שכרן דהא הקדש אסיר בהנאה והוי משתכר באיסורי הנאה (ולתי' החת"ס א"ש), אולם י"ל כיון דבאמת באלו ששמירתן מצוה אסור ליטול שכר ורק שכר בטלה ול"ש משתכר באיסוה"נ דרק דמי היזיקא קא שקיל דגם ביי"נ רשאי למשקל דמי הזיקא וכדמבואר בע"ז וכדקיי"ל ביו"ד סי' קל"ב ואף דמבואר בע"ז דס"ד ישראל שהי' נושה בנכרי מנה ומכר אליל והביא לו כו', אבל אם א"ל המתן עד שאמכור אליל אסור משום דהו"ל רוצה בקיומו דאף שהוא רוצה בקיומו כדי להנצל מן ההפסד חסור שאני התם שאינו מחויב לקבל דמי האליל רק שרוצה להנצל מן ההפסד להציל חובו, אבל באופן שמחויב לעשות כן כמו במת שמחוייב לקוברו או ביי"נ לאבדו וכן הקדש בשמירתו ומתבטל ע"י חיוב זה ממלאכתו שרי ליטול דמי הפסד שכר בטילה ועי' בס' יהושע ואכמ"ל, אבל עכ"פ בודאי יסוד נכון ותקנה טובה שיקבל הקברן דמי קבורה מקופת העיר שהוא שכר משמש בקדש שאינו עוסק בשום מלאכה אחרת ולא למרר אח האבלים ולהטיל כל אחד על מרי נפש ובודאי כל התקנות המבוארות בשאלתו ראויות הן למלאות אחריהן בכל קהלה חשובה והראשונים שנהגו שלא כשורה אבדו חזקתם ואף אם ירצו כעת לתקן ולהטיב חזקתם כבר אבדו והאחרונים הם הראשונים לגמול גמ"ח של אמת בחנם כתורה ובודאי דבמשמרות נושאי המטה וחופרי הקבר והמלוים אשר לא החזיקו הראשונים אין ספק שהחדשים זכו בזה, ובעיקר הדבר חזקה של הראשונים לא אדע מה טיבה האם בני הח"ק מורישים הזכות לבניהם אחריהם הלא כל בני הקהלה יוכלו להמנות בני החברה להתעסק במצות גחש"א ורוב בני החברה הם הבוחרים את הגבאים והמנהלים והמיעוט נגרר אחר הרוב והנה אם יתרצו החדשים להתחבר להישנה על פי התקנות הטובות שתקנו הם ורק שחוששים מצד הנדר ואו"ש לבלי להתחבר להראשונים בזה יש לדון דגדול השלום והוי לצורך מצוה דיש להתיר כמבואר בסי' רכ"ח סי' כ"א ובפרט בשבועה בכתב שרבים מקילים בזה, וגם י"ל שבעיקר הדבר שנדרו לבלי לשוב מדעתם ולהתחבר להישנה היינו על פי התקנות הישנות, אבל אם יקבלו כל התקנות הטובות שיסדו החדשים והם החברים הנמנים אם כן הרי היא חברה חדשה והראשונים הלא יוכלו להמנות בחברתם והאם הפנקס גורם, כל זה כתבתי מה שיש לצדד בדינא שכח רוב בני העיר גדול ושהתקנות שיסדו ראוים הם לחזקם ולבלי לזלזל במנות גחש"א ויאשר כוחם וחילם אבל בודאי אם כונתם לשם שמים חלילה להם להחזיק במחלוקת ולהבעיר אש זרה וטוב יעשו לבלי לעמוד על קו הנצחון וראוי להשתדל להתפשר ולהביא השלום והמנוחה בעירם ולפי דעתי היה נכון אשר יתאחדו כל בני הקהלה הישנים והחדשים ולתקן כל התקנות הטובות שיש בראשונה ואחרונה ויבחרו גבאים ומנהלים אשר ינהיגו בשלום ובמישור ולטובת עניי העיר וד' יגדור פרצות עמו בית ישראל ויברך חותם בשלו' אמת.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה