אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן יא › יא

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יא · יא

י

ולמשנ"ת ש הרמב"ם דאוכל שנפסד מאכילת אדם אחר שהי' אוכל ל"ה סרוח מעיקרא מסברא רק דנתמעט מגזיה"כ דאשר יאכל ואשר ישתה ודמי לדין נבילה שאי"ר לגר דכל היכא שבידו לתקן שתהא ראוי' לגר לא פקע איסורו ה"נ דילפינן מאשר יאכל ואשר ישתה כיון דע"י תיקון תוכל להיות ראוי' לידי אכילה ולידי שתי חשוב מאכל אדם ומקבל טומאה, וא"ש הברייתא דפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה דהרמב"ם לשיטתו מפרש כפי' הרי"ף והרא"ש דמיירי ביכול לשוחקה ולחמע את העיסה ולהכי צריך ביעור ול"ה נבילה שאי"ר לגר ומה"ט מקבל טומאה ג"כ דאין עליו דין סרוחה מעיקרא כיון דבידו לשוחקה ולעשותה לאוכל אדם כמו שהיתה ואע"ג דאינה קודם שירדה עליה טומאת נבילות ולגבי איסור דשא"ז נאסרה ואח"כ נסרחה וממילא אף דאיצטריך קרא לגבי טומאה בסרוחה מעיקרא שאינה קרויה נבילה מ"מ מיני' נשמע דנאסרה ולבסוף נשרפה מותר ונטל"פ מותר כר"ש וממילא לא פסקי קראי ומדין סרוחה מעיקרא לגבי סומאה ילפינן לגבי איסור שאינו קרויה נבילה ומותרת משום אינה זבוחה דנטל"ש מותר [וגם לגבי לאו דנבילה יש חילוק זמן חלות האיסור מטומאה דבשעה שהיא מפרכסת אסורה משום נבילה ולא ירדה לידי טומאת נבילה ואם נסרחה באותו שינה שמפרכסת לגבי טומאה הוי סרוחה מעיקרא ולגבי איסור חל עליה איסור נבילה מעיקרא] ומשה"ק הנוב"י שם בסתירת דברי התוס' בכורות דכ"ג מדבריהם בד"ז ד"ה דג טמא שבלע דג טהור שהקשו ממשנה דאהלות בעופות ודגים כדי שתפול לאור כו' וכתב דיש לחלק בין איסור לטומאה ומשמע מדבריהם שם דאיסור חמור מטומאה, ובדכ"ג משמע דאיסור קיל דלאיסור ל"צ קרא ולטומאה צריך קרא יעו"ש שהאריך בזה.

בפשוטו נראה דדוקא לענין דין זה אי בעינן אוכל שפיר מחלק התוס' דלסומאה הו"א מידי דהוה אשרץ וש"ז משא"כ לענין איסורין דבעינן תנאים שיהי' כדרך אכילתן ובודאי שיהי' אוכל הראוי לאכילה דלא חייבה רחמנא רק על הנאת האיסור. משא"כ בדין עיכול שפיר יש לחלק מטומאה לאיסור, דלטומאה העיכול מטהר מידי מחטאתו כמו שמצינו שארי טהרות השקה וכיו"ב ולהכי י"ל דע"י העיכול נטהר מטומאהו שבו, אבל לענין איסור כיון שיש בו טעם איסור מהכ"ת יפקע ע"י עיכול. והנה בדברי הרשב"א בתהו"א ובהראשונים ובד' הר"ן בע"ז מבואר דנטל"פ מותר שאי"ר לגר (רק שנחלקו הרא"ה והרשב"א אם הבלוע נפסל מאכילת אדם או שאין הנאה לגר מזה ואולי לא הי' טעם הפגום היה יותר נהנה] ומדברי כולם נלמד דנטל"פ מותר מצד קרא דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי' נבילה כר"ש וסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ובודאי דגם דעת הרמב"ם כן ומ"ש בפ"א מה' אה"ט הלי"ג כריו"ח דטומאת נבילות עד לכלב הוא כפי תי התוס' אליבא דריו"ח משום דא"ק לטומאה בסרוחה מעיקרא ולאיסור לא אצטריך קרא דעפרא בעלמא וכשנ"ת לישב תמיהת מב"י וה"ה לענין טומאת אוכלין דבעינן שהמקבל הטומאה יהי' אוכל בודאי דכל שנסרח ונפסד קודם קבלת הסומאה דהוה כעפרא ול"צ קרא שאינו מטמא כמש"כ הכ"ת טומאה.

והא דאמר משום ר"נ אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כו' דלא כר"נ דלפי פי' הרמב"ם משנתינו דטהרות קאי לאפוקי טומאה עד שיפסול מאכילת כלב ולאחותי סגי שיפסול מאכילת אדם אך הא דמשום ר"נ אמרו דאינה מטמאה הכונה ג"כ שאינו מטמא אחרים ג"כ וע"כ דס"ל לר"נ דגם לאפוקי טומאה מיני' סגי שיפסול מאכילת אדם, ואם בפת שעיפשה כן שראוי לשוחקה ואינו מטמא מכש"כ בשארי אוכלים שנפסלו מאכילת אדם שאין להם תיקון שאינה מטמאים וע"כ דמתני' דטהרות דלא כר' נתן (וראיתי בהגהות הרש"ש בטהרות פ"ח שהביא סיוע לשי' הרמב"ם מברייתא דפת שעיפשה כו' דמטמא טומאת אוכלין בכביצה כו' דמדקתני לשון ומטמא ולא ומיטמא וגם בכביצה ולא תני סתם משום דלטמא אחרים בעינן כביצה ולקבל טומאה סגי בכ"ש ומזה סיוע לשי' הרמב"ם דכיון שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה יעוי"ש ולא הרגיש דמהא דקתני ונשרפת עם הטמאה מוכח דמק"ט דאל"כ איזה רבותא יש ומה שדקדק על הא דבעינן כביצה דהא לקבל המומאה סגי בכ"ש לא ראה שכבר הרגיש בזה הרמב"ן בחדושיו לחולין דל"ד וכתב כיון שאינו ראוי לאוכל אדם לא גזרו בפחות מכביצה ומד' הרמב"ן מבואר שמפרש דלקבל הטומאה קאי וזהו כד' הראב"ד ועי' בחדושי הרמב"ן וברשב"א חולין דע"א שהביאו ג"כ סיוע מברייתא דפסחים דפת שעיפשה דמקבל טומאה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב יעוי"ש דקיי"ל כרבנן ולא כר"נ ולפמש"כ אף לד' הרמב"ם יפורש כן דמודה בפת שעיפשה שראוי לחמע בה עיסות דמקבל טומאה וא"ש) ובמש"כ לבאר דהרמב"ם והראב"ד דגם הרמב"ם ס"ל דהא דסרוחה מעיקרא היינו בתחלת הוייתו ולא הי' אוכל מעולם ולא חלה עליו תורת טומאה ולא משום דנסרח קודם שנאסר או שנטמא בפועל, יתישב ג"כ הא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם שצריכה ביעור מפני שיכול לשוחקה ונפסלה מאכילת כלבים א"צ ביעור ונתבאר משום דנפסלה מאכילת כלבים הוי כעפרא מצד הסברא וכיון שאינו פעמד לשוחקה.

לא דמי לשאור ועדיין קשה לפי"ז בנפסלה מאכילת אדם קודם הפסח קודם שהגיע זמן איסורו דהוי כסרוחה מעיקרא דהא נסרח קודם שנאסר בפועל והא סרוחה מעיקרא לר"ש דמי לנפסלה מאכילת כלב ואמאי צריכה ביעור משום בכה"ג לא הוי סרוחה מעיקרא כיון דהי' אוכל מתחלה וירדה עליו דין חמץ אע"פ שהי' קודם פסח. ובמה שכתבתי יתישב קו' המקו"ח בסי' תמ"ז ס"ק י"ב ובתשו' רע"א סי' קפ"ח דאמאי קדרות בפסח ישברו דהא למ"ד נטל"פ אסור גם קדירה ב"י פגמה וסובר ג"כ דסרוחה מעיקרא מותר וא"כ בקדרות שנשתמשו בהם קודם פסח קודם שהגיעו לכלל איסור הוי סרוח מעיקרא ולמשנ"ת גם לשי' הרמב"ם ל"ה סרוחה מעיקרא ומדין פת שעיפשה מוכרח כן דל"ה סרוחה מעיקרא ואין התחלה לקושייתם, וראיתי במנחת ברוך שהרגיש במקצת דברים ויש לי לדון גם בד' המקו"ח סי' תמ"ב הובא לעיל שבאר ד' הראב"ד בפ"ד מה' תו"מ הי"א דמלוגמא שנסרחה דא"צ לבער בנסרחה ולבסוף נתחמצה דוקא דהוי כסרוחה מעיקרא ויש להסתפק בזה דאפשר דסרוחה מעיקרא היינו בעת הוית האוכל מתחלתו ואע"פ שנסרחה אח"כ ולא פקע תורת אוכל מיני' שיחול עליו החימוץ ואיסורו דלכשיהי' אוכל ראוי הי' שיחול עליו החמוץ בזמן שיאסור דאע"פ דבחמץ הוי החמוץ סבת האסור כמו בטומאה שהאוכל סבת הטומאה מ"מ אפשר דהא דבסרוחה מעיקרא הוי כעפרא בעלמא היינו דוקא באופן שבתחלת הויתו נסרחה ולא הי' אוכל כלל ומהא דבכורות דכ"ג בהפילה חררת דם דלפי שהיא חזיא אגב אמן ל"ה סרוחה מעיקרא אין ראי' דבעינן שתהי' סרוחה מתחלת הוית ויצירת הדבר דאפ"ל דבעינן שתהי' סרוחה קודם חלות הטומאה או האיסור ולא בבת אחת ובמלוגמא שנסרחה ואח"כ נתחמצה מ"מ קודם שנסרחה הי' אוכל הראוי לחימוץ ולאיסור אפשר דאין זה סרוחה מעיקרא ול"ה עפרא בעלמא וצ"ע, ולשי' הנוב"י בדעת הרמב"ם שפ' בפ"ב מה' אה"ט כר' יוחנן דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא והא דנטל"פ מותר מסברא ואי"ק דאשר יאכל ואשר ישתה למעט טומאת אוכלין בנפסל מאכילת אדם גם בסרוח מעיקרא וצ"ל לפי"ז בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם דפליגי בסברא מה נקרא סרוחה מעיקרא אם בעת חלות האיסור והטומאה בפועל או בעת שירדה עליו דין איסור ודין טומאה כשנ"ת.

ויתישב ג"כ הא דפת שעיפשה דטמא טומאת אוכלין דכיון דסרוח מעיקרא נתמעט מגזיה"כ ולהכי באוכל שראוי לחמע בו עיסות ולהיות שאור לא נתמעט ומטמא ולפ"ז פליגי ג"כ הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מה' חו"מ דמלוגמא שנסרחה לפני הפסח ג"כ בזה כשנ"ת ולדידי' צ"ל דהא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם צריכה ביעור אע"ג דלשי' הרמב"ם לפני הפסח הו"ל סרוחה מעיקרא מ"מ כיון דסרוחה מעיקרא צריכי קרא לא נתמעט רק מה שאין לו תיקון אבל פת שעיפשה שראוי לחמע בה עיסות לא נתמעט אבל נפסלה מאכילת כלב דמסברא הוי כעפרא בעלמא א"צ ביעור דלא דמי לשאור דעומד לכך ומלוגמא שנסרחה שא"צ לבער הוא משום דמלוגמא אינה ראוי' לחמע בה עיסות ולשי' זו שפיר יקשה קושי' המקו"ח בסי' תמ"ז בקדירות בפסח לשי' הרמב"ם דלפני הפסח דהו"ל סרוחה מעיקרא באופן שטעם החמוץ שבו אינו ראוי לחמע את העיסות אבל אם ראוי טעם הבלוע להחמיץ גם בסרוחה מעיקרא צריכה ביעור והרמב"ם בפ"א מה' אה"ט הט"ז כ' בהמה שהפילה חררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא לפי שבטלה ברוב אעפ"י דמעיקרא חזי אגב אמן וקשה אמאי אינה מטמאה במשא דהא הרמב"ם פסק דבטל ברוב מטומאת מגע וטומאת משא מטמא ויעוי' בכ"מ מה שהביא ד' המהר"י קורקס שם ועי' במה"פ בירושלמי תרומות פ"ה מש"כ דאעפ"י דחזי אגב אמו מ"מ כיון דבטל ברוב מדין טומאה הוי לגבי טומאת משא כסרוחה מעיקרא יעוי"ש היינו כיון דמצד הדין בטלה ברוב ואעפ"י דמטמא טומאת משא הוא משום דבעת המשא דנושא יחד הוי כחוזר וניעור אח"כ וכיון דעצם הטומאה נתבטלה ברוב וכיון שנסרחה מתחלה קודם שחזרה וניערה ע"י המשא הוי כסרוחה מעיקרא קודם שירדה עליה הטומאה בפועל וזהו כמש"כ דלפי ד' הנוב"י לשי' הרמב"ם חשוב בכה"ג סרוחה מעיקרא קודם שירד עליו הדין מ"מ זה אינו דכיון דאמרינן דטומאה כמאן דאיתא לא נתבטל המציאות מתחלה לגבי טומאת משא ולא הוי לגבי טומאת משא סרוחה מעיקרא וד' המה"פ תמוהים ונשוב להמכוון מזה דאם בדין שאינו ראוי לגר יש לדון בזה דמה דאיפשר ע"י תיקון חשוב ראוי לגר אבל בנפסל מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא ל"א בזה כיון שאפשר לתקן והעיקר תלוי בין אם הוא עומד לכך או שאינו עומד לכך וזהו החילוק בין שאור ובין פת שעיפשה.

ומה"ט גם בשמרים הנפסלים מאכילת כלב דוקא אם עומדים ומיוחדים להעמיד העיסה חשוב אוכל, אבל היכא שאינם עומדים לכך אעפ"י שאפשר לתקן פקע איסורן ומה"ט נראה במיץ הקיבה ובשארי פעולות הכימיים שמבדילים שח עד שיפסול מאכילת כלב אף שראוים ע"י התיקון לתת טעם משובח מ"מ היכא דאינו עומד לכך מתחלה נפקע איסורו היוצא מזה לדינא באבק דק של שמרי יין די"ל כיון דנתיבש כ"כ ונעשה דק כאפר וע"י תערובות דברים השורפים דעדיף מיב"ח ותמד וכאפרן דמי ואפרן מותר כמש"כ התשב"ץ והדג"מ ואף לד' הש"ך דאוסר בחרצנים מ"מ בסתם יינם דמותר בהנאה בודאי מותר אפרן גם אי נימא דלא הגיע היובש כ"כ ויש להסתפק דדמי לשמרי יין שנתיבשו ולא נתמדו או תוך יב"ח מ"מ לשי' המשכנ"י בסתם יינם בזהמ"ז דמותר בהנאה כיון דנפסלו באכילה מותר והמשכנ"י מתיר ג"כ באיסור תורה ומכש"כ באיסור סתם יינם, וגם לדעת הרמ"א שלא הגיה ונראה דחולק ע"ז מ"מ כיון דיש בזה תערובות דברים הפוגמים והשורפים פקע איסורו ואעפ"י שיש בכחו ע"י תחבולות כימיים ותערובות דברים להפך לד"א ולאוכל מ"מ כיון דא"א רק ע"י שיופגם דמי למוסק וגם בעינן שיהי' עומד ומיוחד לכך ובגוף השמרים אין שום איסור רק היין הבלוע שנפגם ואם גם השמרים עומדים להעמיד מעמידים מחמת עצמן ולא מצד הבלוע שבו אף שיש בכח הבלוע להחמיץ וגם נראה דהכח להשתנות ולהתהפך לציטראן זאלץ היא בהשמרים ולא מצד בליעת היין ועכ"פ היין הבלוע בודאי אינו עומד לכך ומכל הלין טעמי נראה דאין לחוש אף לכתחלה ויש להתיר לעשות מהפולווטר ציטראן זלאץ.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה