אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן יא

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יא

סימן י

ע"ד אשר נשאלתי אודת מין אבק דק המובא מחו"ל הנעשה משמרים סתם יינם בתערובת סיד שרוף אם מותרים לעשות מזה ציטראן זאלץ

א

לכאורה נראה דאם נתיבשו בכה"ג ע"י תערובות דברים השורפים עדיף מיב"ח ותמד וכאפרן וכמש"כ דהנ"מ להשיג על הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ו דלהכי כ' הב"י בחרצנים דאפרן מותר דכיון שלא נשאר בו לחלוחית יין ועדיף מנתמדו ושהו יב"ח, ועי' בפ"ת שם סק"י ולא דמי לאפר יי"נ וכ"כ התשב"ץ בח"ג סי רצ"א ובחדושי בית מאיר ליו"ד הרגיש בזה וכבר קדמוהו התשב"ץ שם מדין המבואר בסט"ז שם דתמצית היין הנקרש על דופני החביות והקנקנים נהגו בו היתר כו' שכיון שנתייבש כ"כ כבר כלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא עכ"ל והא התם ביין מיירי דהוי גופו של איסור וא"כ הא מפורש בגמרא דאפרן אסור ובתשב"ץ לא תי' כלום ע"ז, וצ"ל דגם בתמצית היין הנקרש הוא רק משמרי יין וכיון שנתייבש ולא נשאר בו רק שמרי יין דמי לנתמדו ושהו יב"ח אבל עצם יין אף אם ותיבש ויעשה לעפר אסור רלא עדיף מאפרן, ובאמת לדברי הש"ך שאינו מחלק וס"ל דאפרן אסור בחרצנים דהוי כגופי של איסור כיין תמיהני שלא השיג על השו"ע בסעי' ט"ז בדין תמצית היין הנקרש דמה בכך שנתיבש הא מ"מ גם אפרן אסור וצ"ע והחת"ס בתשובה הובא בפ"ת שם מקיים דברי הש"ך והביא סיוע מע"ז דס"ה בהא דלא נצטרי זיקי דרוצה בקיומו של הכלי אסור משום דהוה בסים לדבר האיסור וכגופו של איסור ולהכי גם בחרצנים ושמרי יין תוך יב"ח הוי כגופו של איסור יעוי"ש.

ולא אדע איזה דמיון יש לזה דשאני התם דכל זמן שיש הבלוע בגוף הכלי, הכלי ג"כ אסורה והוי כגופו של איסור ויש בזה ענין רוצה בקיומו משא"כ בחרצנים ושמרי יין שנפשו אפר כיון דמועיל נתיבשו ונתמדו יב"ח מהכ"ת שיאסור אפרן ואף דבב"ח דהוא מן הנקברין ואפרן אסור כמבואר ברמב"ם ואע"ג דאפשר לסוחטן אם הי' מציאות לסחוט הי' מותר לכו"ע, וכבר הרגיש בזה הכו"פ בסי' פ"ז ובפתיחה לפרמ"ג בב"ח וכ' דאפשר דא"א מדרבנן (ועי' בבאורי הגר"א יו"ד סי' קנ"ה דס"ל דאסור מדאורייתא אפר של בב"ה דאסור שלכדה"נ ומקורו מדברי המרדכי יעוי"ש) וה"נ נאמר בחרצנים ושמרי יין מ"מ עכ"פ הא מהני תמד ויב"ח משום דנתיבש מה"ט גם בנעשה אפר תוך יב"ח מותר כיון דאין עוד שום שנתיבשו שהחמירו בזה כדעת ר"ת היכא שלא נתמדו הי' נראה לדון דבסתם יינם בזה"ז דבטל בס' והרי חזינן שאין בהם טעם ין ומותרין ורק היכא שאוסר במשהו י"ל דתוך יב"ח יש בו לחלוחית יין משא"כ בזה"ז דתלוי בטעם כיון שאין בו טעם יין שרי אלא דמד' הר"ת דס"ל דסתם יינם בס' וממחלוקתו עם ר אפרים נראה דאף בסתם יינם החמיר הר"ת ואפשר דאעפ"י שאין בו טעם יין הוא כבלוע בכלים ושיפלוט אח"כ ע"י שרי' והעמדה].

אולם גם לדעת הש"ך דס"ל בחרצנים ושמרי יין דאפרן אסור כדין אפרן של סתם יינם נראה דלמה שהקיל הרמ"א בסתם יינם בזה"ז דמותר בהנאה דגם אפרן מותר דדמי לכל איסורי אכילה וכשרץ שרוף דמותר ומה שהחמיר הריב"ש בסי' רנ"ה בסתם יינם אזיל לשי' שם דס"ל דסתם יינם איסור בהנאה אבל לדידן בסתם יינם בזה"ז דמותר בהנאה נראה פשוט דאפרו מותר ותמיהני על הרמ"א בסי' קכ"ג סכ"ד כדין אנואה ארדיינטו של נכרים דאסור בהנאה כיין עצמו ובהגה פי' שרוף שעושין מיי"נ אעפ"י שאינו רק זיעה מן הוא כאיסור עצמו עכ"ל שלא הגיה דלדידן בסתם יינם דמותר בהנאה דמותר.

ואולי שכל הרמ"א את לשונו שעושין מיין נסך היינו מעצם היין נסך אבל לא מסתם יינם ואפ"ל עוד דהריב"ש דן שם מתורת ק"ו וז"ל אם בחטים של שכר הבאת סתם יינם אסור האפר אחר שרפה כש"כ בסתם יינם עצמו שאסור בהנאה ואפילו לאחר שנשתנה לצורה אחרת במראיתו וטעמו ומה שאמרת שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו זה הי' בזיעה היוצאת מחמת הליחות שלא ע"י חום כו' אבל היוצאת מן המשקין הרי הוא כמשקין כו', וי"ל דהריב"ש הוסיף לחזק את האיסור בתורת ק"ו דאם אפרן אסור כש"כ הזיעה אבל לטמש"כ אח"כ דהזיעה הרי הוא כגוף המשקה ולהכי אפילו אי מותר מ"מ הזיעה אסור להכי גם בסתם יינם לדידן דמותר בהנאה מ"מ זיעת המשקין דיין שרוף מסתם יינם אסור וכן מבואר בד' התשב"ץ שם שכתב ג"כ בדין זה האגואה ארדיינטו דלא דמי לאפרן דהרי הוא משקה יעוי"ש ונראה שכן החזיק הרמ"א בשיטתו, אולם סי' ל"ו מפרש ד' הריב"ש לעפר ופנים חדשות באו לכאן בזה"ז דסתם יינם מותר בהנאה מותר גם לדעת הש"ך.

ב

אולם גם היכא שלא נעשה לעפר גמור יש לי מקום עיון בסתם יינם בזה"ז, דהנה הא דחרצנים יבשים שלא נתמדו לשי' הר"ת דאסורים משום דעדיין יש בזה איזה לחלוחית של יין אף דבודאי אינו ראוי גם לאכילת כלב וכן בתוך יב"ח דלכו"ע אסורים אף שאור לאכילה ולא פקע איסורן אף דכל שאור לאכילת כלב פקע כל איסור לכו"ע אפשר לומר דשאני איסור הנאה דיי"נ דהוא מן הנקברין ואפרן אסור דבודאי אי"ר לשום אכילה מ"מ חשיב זה גרם הנאה וכמו שחילקו התוס' בע"ז דמ"ט גבי גדולין דאף בדבר שזרעו כלה אסורין באיה"נ ולא באיסורי אכילה עיי"ש, (ומה"ט ילה"ע ע"ד החוו"ד סי' ק"ג שכתב דבכה"כ ובב"ח דאם נסרח דהו"ל אי"ר לאכילה פקע איסורו כמו נבילה שאי"ר לגר אף אם תיקן המאכל ג"כ פטור יעוי"ש דלהכי השמיט הרמב"ם בבא דנסרח בכה"כ, ולפמש"כ ז"א כיון דאסור בהנאה ומצותו בשרפה ובב"ח דאף אפרן אסור בודאי לא פקע איסורו לאחר שנאסר משום בב"ח והרמב"ם שהשמיט בבא זו י"ל משום דמ"מ אין לוקין על אכילה ורק דהוי בתורת הנאה ועל הנאה אין לוקין) וכ"ז ביי"נ דאסור בהנאה להכי אסורים החרצנים והשמרים אף שנפסלו מאכילת כלב משא"כ בסתם יינם דמותר בהנאה ואינו אסור אלא בשתי' כיון דנפסל מאכילת כלב ואי"ר לאכילה פקע איסור מיני'., ולכאורה יש להשיב בשמרי יין דלא נפקע אוכל ממנו אף שאי"ר לאכילת כלב משום שראוי להעמיד בשמריו עיסה, וכ"כ החו"ד סי' ק"ג ססק"א אולם בחרצנים יחודש הדין בסתם יינם דמותר דאינם ראוים לכלום.

ג

ויש לי לדון גם בשמרים דאע"ג דבודאי מה שראוי לחמץ בו עיסות אחרות מהני גם בשאר איסורים דלא גלי קרא כמו בשאור דחמץ דהא שאור דתרומה וטבל דלא פקע איסורי' מיני' אע"פ שאי"ר לאכילת כלב (כמבואר בתוספתא דביצה גבי שאור דחמץ שאי"ר לאכילת כלב) ובע"כ צ"ל משום שראוי להחמיץ בו עיסה מ"מ נראה דדוקא בשאור דמה שהי' אוכל מתחלה לא נתבטל ע"י מה שנפסל שהרי ראוי לחמע בו עיסה והי' נאכל עם העיסה והא דנתמעט מנבלה שאי"ר לגר דאינה קרוי' נבלה דאינה ראוי' עוד בשום פעם והאיסור מטעם נבלה, משא"כ בשאור אעפ"י שנתקשה הוא עומד לחמע ולהיות ראוי לאכילה כפי איסורו משא"כ בשמרי יין דאנו באים לאסור מצד תערובת היין כיון שנתיבשו ונתבטל היין הבלוע מתורת אוכל ומשקה האם ע"י שיהי' בכח השמרים להעמיד את העיסה עי"ז יתהפך למשקה היין והא כבר כתבו הפוסקים בקיבה שנתיבשה דפירשא בעלמא הוא ואין לו דין בשר אע"פ שראוי להעמיד את הגבינות אלמא דמה שראוי להעמדה אינו משוה את הקיבה לבשר וה"נ לא משוה לשמרים למשקה מן המעורב בו מה שיש בכחו להעמיד, ולא דמי לפלפלין שחייב בערלה אעפ"י דביבשתא אי"ר לאכילה אלא שראוי לתבל את הקדירה משא"כ בשמרי יין שנתהוו שמרים מדבר אחר ומפסולת של אוכל אחר ומה שיש בו כח העמדה לא משוי לי' לאוכל ומשקה וע"כ פקע איסורו ועוד נראה דבשמרי יין מה שיש בכח השמרים העמדה הוא רק בהשמרים וכיון דכל איסורו הוא משום היין והא היין אין בו כח העמדה ופקע איסורו עי"ז ובכה"ג גם החוו"ד מודה, וזה נראה דעת המשכנות יעקב בסי' ס"ה שהשיג על הט"ז ביו"ד דעיסה שנתחמצה בשמרי שכר חדש דאסורה והקשה המשכנ"י דהא שמרים אי"ר לאכילת כלבים ופקע איסורן.

ולכאורה תמוה דהא השמרים ראוים להעמיד את העיסה וכמש"כ החוו"ד בסי' ק"ג ולמש"כ א"ש דלא דמי לשאור שראוי לחמע את העיסה ויהי' תערובות עיסה ונשאר כמו שהי' מתחלה ולא נתבטל מתורת אוכל מה שהי' אבל בשמרים אין בו רק כח העמדה ולא יתהפך למה שהי' מקודם רק פנים חדשות יבוא לכאן ודמי לקיבה.

ד

והנה בדברי המשכנ"י שם מתיר במעמיד בשמרי תרומה וכתב ולא דמי לשמרי יי"נ שהחמיר ר"ת הרבה דשאני יי"נ דאפילו פירשא בעלמא אסור ואפי' שמרים שיבשו אסורין כל יב"ח אבל הך דתרומה דמי למעמיד בקיבת נבלה כו' ואם הן בעצמן אינן אסורין מכש"כ להעמיד ולחמץ בהן דלאו איסורי הנאה נינהו כו' יעוי"ש. ולפי"ז לפי דעתו מכש"כ בסתם יינם דרבנן דמותר בהנאה ואפרן מותר בדין שיהי' שמרים שיבשו מותרין אפילו תוך יב"ח, ותמיהני לפי"ז בדברי הרמ"א שלא הגיה בסי' קכ"ג סעי' י"ד בדין שמרי יין שיבשו דגם בתוך יב"ח ולאחר ב"ח שלא נתמדו מותרין דכיון דאי"ר לאכילת כלבים בדין שתהי' מותר בזה"ז וכן בסעי ט"ו בדין המחמץ בשמרי יין של עכו"ם תוך זמן איסורם דכל העיסה אסורה בהנאה שלא הגיה דבזה"ז מותר ובסעיף י"ד י"ל דאין נפ"מ דלאכילה הא אינו ראוי ובהנאה בלא"ה מותר אבל בדין המחמיץ בשמרי יין של עכו"ם דאסור יקשה דהא כבר פקע איסורא משמרים כיון דאי"ר לאכילה, ומסתימת הרמ"א נראה שלא כד' המשכנ"י וצ"ע בטעמא דהא גם לד' החו"ד דס"ל דשמרים לא נפקעו איסורן משום דראוין להעמדה מ"מ זהו רק היכא דהאיסור בגוף הכמרים י"ל דדמי לשאור אבל בשמרי יין שהאיסור משום תערובות יין והא היין אין בי כח העמדה, אלא דבאמת גוף הדין דהמחמיץ בשמרי יין דהעיסה אסורה המובא בתוס' ורא"ש משום דלטעמא עבידי ואפילו באלף לא בטיל וקשה דהא דלטעמא עבידי היינו השמרים שיש בו כח העמדה אבל היין הא אין בו כח העמדה כלל א"כ מהיכ"ת תיאסר ובהגהות אשר"י בע"ז מתיר שם מהאי טעמא, וכבר נתקשה בזה בשו"ת פני יהושע סי' י"ב וכתב דצ"ל בשי' ר"ת דס"ל דהשמרים נעשים נבלה וס"ל כהני רבוותא דמלח ותבלין שבלעו איסור אוסרין והנאסר חמור מן האוסר כמבואר בטור סימן ק"ה ומה"ט תמה על הב"י שפי' כר"ת, ולכאורה נראה מזה סייעתא לד' הש"ך בחרצנים דאפרן אסור וצ"ל דס"ל דעשאוהו חכמים בחרצנים ושמרים תוך יב"ח כגופו של איסור יי"נ ולא מחמת הבלוע שבו לפיכך גם אפרן אסור ולהכי כיון דגוף השמרים אסורים מה"ט העיסה נאסרת דלטעמא עבידי ואפילו באלף לא בטיל משום דגוף השמרים אסורים וכיון שכן אף שנתיבשו לא פקעי איסורן משום דראוים להעמדה כמש"כ החו"ד, אולם א"א לתרץ כן ד' המחבר שהרי הב"י פי' דאפר חרצנים מותר ולא ס"ל דחרצנים הם כגופו של איסור ורק מחמת הבלוע נאסר כמש"כ התשב"ץ והדג"מ וגם גוף הסברא דחרצנים הוי כגופו של איסור הוא כהלכתא בלא טעמא ויותר נראה כמו דמסיק הפנ"י בתשו' שם דטעם האוסרין דס"ל דיין מחמיץ ג"כ דהא בהעיסה יש תערובות מים ומי פירות עם מים מחמיצים והמתירים ס"ל דמי פירות עם מים אינם מחמיצין יעוי"ש, וצ"ל דאע"ג דגם השמרים מחמיצים מ"מ ל"ה זוז"ג משום דהיין לבד מחמיץ ג"כ.

וכמו שנראה כן מד' הש"ך סוס"י פ"ז, ומה שהמים שבעיסה גורם שיהי' היין מחמיץ עם מי פירות לא חשיב זוז"ג דזהו רק גורם שתהי' כח להיין להחמיץ כמו בכל שאור שמחמיץ בשיש בו תערובות מים, ולפמש"כ דהיין מחמיץ ג"כ והשמרים ראוים להעמדה לפיכך ס"ל להרמ"א דלא נפקע איסורן כמש"ש החו"ד משום דראוין להעמדה, ועוד נראה להוסיף דאע"פ שנפסלו השמרים ואי"ר לאכילה מ"מ כיון דכל איסורם מחמת הבלוע א"כ מה בכך שנתיבשו ואי"ר לאכילה הא כל בלוע בקדרה אי"ר לאכילה אלא שהבלוע יוצא פ"י בישול וכמו בחרסים המבואר בסי"ג דאם כששורין אותם במים פולטים יינם אסורין בהנאה.

ולהכי קים להו לחז"ל בחרצנים ושמרי יין תוך יב"ח אף שנתיבשו עוד יש בהם בלוע הראוי להפליט ע"י שרי' והעמדה ולהכי לא נתבטל הבלוע מתורת אוכל ומשקה כשאר בלועי קדירה ולפיכך לא הגיה הרמ"א בסתם יינם בזה"ז דאף דמותרין בהנאה מ"מ לא נפקע איסור שתי' מיני'. על הבלוע שראוי לפליטה ע"י העמדה.

ה

אולם אם נימא כן כיון שנתערבו השמרים בסיד שרוף ואלים דברים השורפים והפוגמים טעם היין הבלוע ואי"ר עוד לפליטת טעם יין משובח בודאי דבכה"ג פקע תורת אוכל גם מהבלוע ואעפ"י דגם ע"י תערובות דברים השורפים עדיין יש תקנה לעשות מזה ע"י כימי ציטראן זאלץ ולפי סברת החו"ד בשמרים משום דעומדים להעמדה נימא ג"כ בזה דעומדים לציטראן זאלץ מ"מ נראה כיון דהפליטה בעצמה מצד עצמה א"א שתיאסר לפי שהוא פגום ושרוף א"א שתיאסר מה שבאפשר לעשות מזה ע"י תחבולות כימיים להפך לד"א ופנים חדשות וזהו כשנשתנה לדבר המותר וכמש"כ הר"ן בע"ז (דל"ט) בטעם ההיתר מהמוסק בנבלה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום קודם שנתהפך לדבש וזהו כמו שאמרו בתמורה (דל"א) בביצת טרפה דלכי גביל הוי עפרא בעלמא ואין זה יוצא מן האיסור ולא דמי לשארי איסורי אכילה ושתי' האוסרת לשי' הרמ"א להט"ז בחדש אעפ"י שאינן ראוין מצד עצמן לאכילה מ"מ אוסר בהעמדה משום דחשיב כתערובות איסור בעין ואין זה נשתנה לדבר המותר כמו בכל תערובות איסור דנותן טעם ברוב היתר ול"ש נשתנה לדבר המותר אחרי דנרגש טעם האיסור בדבר המותר וכיון דשמרים עומדים להעמדה לא נפקע גם מתחלה איסורן מה שאינם ראוים לאכילה וכ"ז בשמרי איסור העומדים מצד עצמם לכך ויש בכחם בעצמם להעמידו ולתת טעם אבל מה שצריכין צירוף פעולות כימיות להפ' לד"א וא"א שתתהפך לד"א רק ע"י שיופגם מתחלה בתערובות דברים הפוגמים ושורפים בכה"ג שפיר דמי לד' הר"ן דבמוסק דא"א שתתהפך לדבש כ"ז שלא יופגם מתחלה, וכן נראה לדון בפעולות הכימיים המבדילים כל מורכב ומוצאים כח אחד כמו מיץ הקיבה הנקרא פעפסין ואף דבודאי נראה דבכל איסור תורה כל כח איסור שבו אסור כמו חלק מן האיסור מ"מ כיון דאי אפשר להוציא את הכח רק ע"י שנתיבש ויופגם האיסור דינו כפגום ואעפ"י שע"י תחבולות כימיות ותערובות דברים אחרים יהי' הטעם שבו משובח מ"מ זהו כפנים חדשות באו לכאן ודמי למוסק לפי טעם הר"ן משום דנפגם מתחלה.

ו

ועוד נ"ל דגם לשי' החו"ד בשמרים שיש עליהם תורת איסור ודין אוכל אף שנפסל מאכילה משום שראוי להעמדה ודמי לשאור זהו דוקא לפי שעומד לכך אבל היכא שאינו עומד לכך אף שבקל יכול לתקנו מ"מ נפקע איסורו מדין תורה ויש לה"ר לזה מהא דפסחים דט"ו ודמ"ה הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח ופירש"י שם דכיון דלא חזי לאדם מותר לטמאה בידים אלמא אעפ"י שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות ודמי לשאור מ"מ כגון דאינה עומדת לכך פקע קדושת תרומה ומותר לטמאה בידים, ולכאורה צ"ע מאי שנא מאיסור חמץ דנשרפת משום אסור חמץ שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות והא הר"ן הקשה שם דהא הוי נבלה שאי"ר לגר ול"ה נבלה הא נטל"פ מותר גם בחמץ ותי' דלפי שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות דמי לשאור עיי"ש א"כ מה"ט לא יפקע בו קדושת תרומה דהא בשאור יש טבל ותרומה כמבואר בכמה משניות וברייתות ומ"ט נשרפת עם הטמאה בפסח ואי"ל משום דהולך לאיבוד משום איסור חמץ דהא בדט"ו מדחי לה שאני התם דהוי כעפרא בעלמא דמשום איסור חמץ אסור לטמאותה ורק לפי' שאי"ר לאכילת אדם הוי כעפרא (ומש"כ שם בהגהות יפה עינים דהא והא גרמי אינם מדוקדקים שהרי בתוספתא פי"ט דתרומות ר"ח סגה"כ אומר תרומה שנפסלה מאכילה מטמא טו"א ונשרפת עם הטמאה כ"ה גירסת הגר"א מפורש דנשרפת בכל השנה והא בתוספתא מבואר בדברי ר"ת סגה"כ דפליגי ר"ח ור"י אליבי' ומשמע בכל תרומה אף בפת שעיפשה שבידו לחמע כמה עיסות וע"ע בפסחים כ:) בתוס' ד"ה מי אמר דמשמע דאין לומר דהא והא גרמי ולשיטת הראב"ד בפ"א מהלכות חו"מ דמפרש הברייתא דפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה בפת דשאור ולכשנפסלה מאכילת כלבים דאילו בחמץ ונפסלה מאכילת אדם בלא טעם שיכול לחמע כמה עיסות חייב לבער ולפי"ז ברייתא דפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה ולא נזכר בה מפני שיכול לשוחקה בחמץ מיירי וא"ש בפשוטו די"ל דבחמץ מיירי באופן שאי"ר לחמע בה כמה עיסות אבל לד' הרמב"ם בה' חו"מ שם וכמ"ש הה"מ לפרש דבריו דהא דפת שעיפשה חייב לבער בחמץ מיירי ולכשנפסלה מאכילת אדם גרידא הרי דגם בחמץ חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות ודמי לשאור א"כ קשה מ"ט נשרפת עם הטמאה הא בשאור לא פקע קדושת תרומה, ולכאורה י"ל עפ"י מש"כ הצל"ח בדט"ו לפרש שי' הרמב"ם בפ"ב מה' טו"א דכל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה דהא דתני בפת שעיפשה דמטמאה טומאת אוכלין היינו באם קבלה טו"א לא נפקע והא דתני נשרפת עם הטמאה לפ"מ דמשני שם דהוא כעפרא בעלמא משום דבאמת אינו מקבל טומאה ולפי הו"א הי' סובר כשי' הראב"ד יעוי"ש ולפי זה להרמב"ם לשיטתו יל"פ דאף על פי שלא נפקע קדושת תרומה כיון שיכול לחמע בה כמה עיסות מ"מ נשרפת עם הטמאה לפי שאינו מקבל טומאה, אולם ז"א דגם על מה שאינו מקבל טומאה קשה דמאי שנא משאור והא שאור בודאי מקבל טומאה כמבואר במס' כלים פ"ח ובפ"ב דערלה דפליגי בשאור ב"ש וב"ה בשיעורו ומהתם אין ראי' כ"כ דנטמא מקודם ולא פקע] דאע"פ שאי"ר לאכילה מ"מ מקבל טומאה גם לדברי הרמב"ם וגם בעיקר דברי הצל"ח אינו נראה כן פשטות דברי הגמרא.

ז

ונראה ליישב לשי' הרמב"ם דבאמת הך סברא דמפני שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות ל"א רק בחמץ וטעמו של דבר דשאני חמץ דגלי בה קרא בשאור דחייב על אכילתו אע"פ שאי"ר לאכילה ובשארי איסורים אף דבשאור לא נפקע האיסור מ"מ האוכלו בודאי פטור לכו"ע אפילו לר"מ דס"ל דבנבלה שאי"ר נגר הוה נבלה מ"מ האוכלה פטור דהוי אוכל שאי"ר לאכילה ובטלה דעתו אצל כל אדם אלמא דבשאור לא בעינן שיהי' עליו דין אוכל ובהכי חייבה רחמנא ומה"ט גם בפת שעיפשה הואיל ויכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות והוי כשאור וכ"כ הר"ן דכיון שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות הוי כשאור יעוי"ש, ועי' בפרמ"ג סי' תמ"ב באשל אברהם ס"ק י"ד שכתב בפת שעיפשה דחמץ שראוי לחמע בה עיסות האוכלה חייב מלקות וכרת כשאור.

ומאי דאמר בביצה אילו כתיב חמץ לא ידעינן שאור מיני' דחמץ ראוי לאכילה משא"כ שאור שאי"ר לאכילה אע"ג דגם חמץ שאי"ר לאכילת אדם חייב היינו משום דגלי קרא בשאור אבל אי לא גלי קרא בשאור לא הי' חייב לבער יעוישה"ט, ואעפ"י דגם בשאר איסורים דטבל ותרומה לא פקע איסורן שבו ממה שנעשה שאור ואי"ר לאכילה שאני שארי איסורין שאסורין מחמת עצמן והעיקר תלוי אם הוא אוכל ובעינן שתהי' ראוי' לגר לאכילת אדם וכיון דשאור הוי ג"כ אוכל שעומדת להחמיץ ולאכילה לא פקע איסורן משא"כ בחמץ דכל איסורו לפי שנתחמץ ויש בו חמוץ ובשאור שחמוצו קשה הוי ילפינן מדין ק"ו שחל עליו לפני הפסח דין חמץ מפני שחימצו קשה וע"ז משני דהו"א דלפי שאי"ר בעצמו לאכילה לא ילפינן מק"ו מחמץ.

ולפ"מ דגלי קרא דחייב בשאור כיון שחמוצו קשה ויש פ"ז דין ק"ג מה"ט גם פת שעיפשה שחמוצו קשה דיש בו כח השאור להחמיץ דבר אחר חייב גם על אכילתה, וכ"ז באיסור חמץ ושאור דגלי רחמנא שיהי' חייב על אכילתו מפני שחמוצו קשה ולא בעינן בהו דין אוכל כלל ומה דאמרינן שיכול לשוחקה כדי לחמע עיסות אחרות לא להורות שיש ע"ז דין אוכל רק שיש על זה דין שאור כיון דחמוצו קשה ויש בו כח השאור חייב לבער אעפ"י שנפסל מאכילת אדם ומה"ט חייב ג"כ על אכילתו וע"כ אעפ"י שצריך תיקון לשוחקה מ"מ הא כח החימוץ הקשה כדי להחמיץ יש בו, משא"כ בשארי איסורין שאיסורן מצד הויתם כמו טבל ותרומה ונפסל מאכילת אדם ע"י עפוש דאי"ר לגר ובטל תורת אוכל מיני' פ"כ אף דאפשר לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות מ"מ כיון שאינו עוחד לכך להחמיץ את העיסה וכמו נבילה שאי"ר לגר אינו קרוי' נבילה אף שאפשר לתקנה ע"י תבלין מ"מ כיון דאינה עומדת לתקון אינה קרוי' נבילה, ולהכי גבי פת שעפשה אף שיכול לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות מ"מ כיון דאינה עומדת לכך רק בחמץ חייב לבער דאינו תלוי אם הוא עומד לאכילה רק לפי שיש בו חימוץ קשה כשאור אבל בתרומה כיון שאי"ר לאכילת אדם אעפ"י שיכול לשוחקה כיון דאינה עומדת לכך פקע איסור תרומה ולפיכך נשרפת עם הטמאה וא"ש.

הרי ראי' מפורשת מזה גם בכל האיסורים דכל שנפסל מאכילת אדם אעפ"י שיש לתקנו בקל ויהי' ראוי מ"מ כיון שאינו עומד לכך נפקע איסורו כמו שנפקע איסור תרומה וכן מוכרח מהברייתא מדין טומאה דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם דמטמא טו"א כו' משום ר' נתן אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא כמאן דלא כר"נ והא בשאור תנינן במס' כלים פ"ח דמטמא ובודאי לא פליגי בזה דאע"פ דשאור נפסל מאכילת כלב מ"מ דין אוכל אדם עליו בכל האיסורים דטבל ותרומה לפי דהוי אוכל כיון שעומד להחמיץ ומה"ט טמא בודאי א"כ מ"ט דר' נתן דס"ל דאינו מטמא מ"ש פת שעיפשה משאור כיון דיכול לשוחקה ולחמע בו עיסות וע"כ צ"ל כיון דאינו עומד לחמע עיסות אין לו דין שאור וכיון שנפסל מאכילת אדם אינו טמא ומה"ט גם באיסורים כיון שאינו עומד לכך נפקע איסורו.

ח

אולם אחרי העיון יש לסתור ראי' זו ואפשר דבדין נבילה שאי"ר לגר קרוי' נבילה בכל האיסורים דפקע איסורו הוא היכא שאין בידו לתקן אבל היכא שבידו לתקן כמו בפת שעיפשה אם הי' פת של איסור טבל וכיו"ב לא נפקע איסורו לפי שיכול לשוחקה משום דחשיב ראוי לגר פ"י תיקון מ"מ בתרומה פת שעיפשה מותר לטמא דילפינן מונתתי לך משמרת תרומתי דבעינן שיהי' ראוי' לאכילה ושתהי' עומדת לאכילה ועי' בפ"ב דמ"ש משנה ד' כרשיני תרומה אף שהיא ראוי' למאכל אדם כמש"כ הר"ש בפ"א דתרומות מ"ט דאל"כ אינו נוהג בו תרומה בכ"ז כיון דעומד לבהמה ואינו עומד למאכל אדם מותר לסמאותה וכ"פ הרמב"ם בה' תרומות וכן בחבית שנשברה כר דכל שהתרומה הולך לאיבוד ואינה אכילה אין דילפינן מנבילה שאי"ר לגר כיון שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות לא פקע מיני' ומה"ט ג"כ אין ראי' מדין טומאה דלר"נ אינה מטמאה דס"ל דבעינן שיהי' ראוי' לאכילת אדם דבטומאה דהעיקר תלוי בדעת האדם ויחוד דעתו ומחשבתו אם מחשיבו לאוכל כיון שאינו עומד לכך לחמע את העיסות כמו שאור אינו חשוב אוכל אדם ואינו מטמא ובאמת הא לענין טומאה כל מילתא דלטעמא עבידא אינו מטמא והא דשאור מטמא הוא לפי שנאכל בתערובות ועומד לכך כמו שאמרו בנדה (דנ"א) בשבת דעומד לכותח וכדאמרינן שם סתם שבת לכמך עשוי' אבל אי נימא סתם שבת לקדירה תו אינו מקבל טומאה אא"כ כשיחדו לכותח ולהכי בפת שעיפשה אע"פ שנאכל בתערובות אם יחמע עיסה אבל כיון שאינו עומד לשאור בודאי אינו מקבל טומאה וכ"ז לענין טומאה משא"כ באיסורים דילפינן מגזיה"כ דנבילה שאי"ר לגר ל"ה נבילה ופרח איסורי' מיני' י"ל דהגזיה"כ הוא באופן שאין בידו לתקנו אבל כיון שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות הוי ראוי' לגר ע"י תיקון לא פקע איסורו ויתישב בזה שי' הראב"ד שכ' לפרש הא דפת שעיפשה חייב לבער לפי שיכול לשוחקה כו' בנפסל מאכילת כלב ובפת דשאור דאילו בפת דחמץ לא בעינן לטעמא שראוי לחמע בה עיסות ומפרש הברייתא דהפת שעיפשה וכלב יכול לאוכלה ולא מכר בה מפני שיכול לשוחקה ולחמע בחמץ וחייב לבערה מצד הדין אף שאי"ר לחמע בה עיסות ועי' בד' הראב"ד שם.

וס"ל דאע"פ שאינו ראוי לאכילת אדם לא פקע איסורו מיני' וקשה לפ"ז הברייתא דהפת שעיפשה וכלב יכול לאוכלה כו' דנשרפת עם הטמאה והא לפ"מ דס"ל להראב"ד דבנבילה שאי"ר לגר קרוי' נבילה א"כ גם איסור תרומה שבו לא פקע ומאיזה טעם מותר לטמאותה. ולפמש"כ א"ש דהא דמותר לטמאותה לכו"ע אף דלא פקע איסור תרומה מ"מ כיון דילפינן מלך שיהי' ראוי' לאכילה וכיון שאינה ראוי' לאכילת אדם מותר לטמאות את התרומה אע"ג דלר"מ בודאי לא פקע איסורו וה"ה לדידן היכא שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות אע"פ דמותר לטמאותה מ"מ איסור תרומה לא פקע, [אלא שאין הכרח לזה די"ל דהראב"ד ס"ל ג"כ להלכה כרבנן דנבילה שאי"ר לגר אינו קרוי' נבילה והא דס"ל דחייב בביעור באינו ראוי לאכילת אדם משום דס"ל דחיוב השבתה אינו תלוי בדיני מאכלות אסורות ודוקא בדין אכילה ילפינן מקרא דאיני ראוי לגר אינו קרוי' נבילה משא"כ באיסור שאינו תלוי באכילה דמי לטומאה דקיי"ל כריו"ח דטומאה חמירה עד לכלב וכמש"פ כן הרמב"ם מפ"א מהל' אה"ט ולהכי בפת שעיפשה שאי"ר לאכילת אד חייב בביעור אף לר"ש דס"ל דנבילה שאי"ר לנר אינו קרוי' נבילה אף היכי שאי"ר לחמע בו עיסות וזהו שהכריח להראב"ד לפרש הא דפת שעיפשה דקתני דחייב לבער מפני שיכול לחמע בו כמה עיסות דמיירי בנפסלה מאכילת כלב ובפת דשאור דאילו בנפסלה מאכילת אדם חייב לבער אף באופן שאינו יכול לחמע בו כמה עיסות. והארכתי בזה במק"א ולפ"ז דווקא בענין דין ביעור חייב לבער אע"פ שאי"ר לגר כמו בטומאה אבל בתרומה כיון שאינו ראוי לאכילה פקע ממנה דין תרומה כמו בשאר איסורים ולהכי נשרפת עם הטמאה וא"ש ולפמש"כ צ"ל דמאי דמסיק הר"ן דכיון דיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות ובחמץ דמי לשאור אע"פ שאי"ר לאכילה והא למש"כ גם בכל האיסורים שאינו חייב באי"ר לאכילה וע"מ לא פקע איסורו מצד שאי"ר לגר כיון דאפשר לתקן אפשר דכונתו דהא יש לחלק ולומר דבכל האיסורים הא כבר נאסרו וע"כ לא פקע משא"כ בחמץ שצריך לחול עליו איסור וכיון שנפסל מאכילת אדם אפשר דלא חל עליו כלל איסור חמץ וע"כ הוצרך להביא ראי' משאור דחל עליו איסור שאור אעפ"י שאינו ראוי לאכילה, ולמש"כ דאין חילוק בזה בין חמץ לשארי איסורים אפשר דבחמץ שנפסל מאכילת אדם אינו חייב על אכילתו ולא דמי לשאור וכן דעת הצל"ח בריש ביצה דלא כהפרמ"ג ומ"מ לשון הר"ן קצ"ע, ובמש"כ לצדד בנפסל מאכילת אדם היכא שיכול לתקנו אף שאינו עומד לכך לא ילפינן מגזיה"כ דנבילה שאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה די"ל דהגזיה"כ הוא באופן שאין בידו לתקן נראה דכ"ז בנפסל מאכילת אדם דילפינן מגזיה"כ אבל בנפסל מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא מסברא כיון שאיננו עומד לתיקון ולחמע בה עיסות בכה"ג בודאי פקע איסורו לכו"ע כיון שאין זה מגזיה"כ רק מסברא שתלוי בדעת האדם וכיון שנפסל מאכילת כלב פקע איסורו ודוקא בשאור אעפ"י שאי"ר לאכילת כלב מ"מ כיון דעומד לחמץ את העיסות הוי כאוכל אדם אבל באינו עומד לכך כיון שאי"ר לאכילת כלב פקע איסורא, ובזה מובנים דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בדין פת שעיפשה דהא דתני' הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות מיירי בראוי' לכלב אבל באי"ר לכלב הוי כעפרא בעלמא ולכאורה צ"ע דהא שאור מבואר בתוספתא שאי"ר לאכילת כלבים מ"מ כיון דראוי לחמע בה עיסות חייב בביעור ובאכילה, והנוב"ת חיו"ד סי' נ"ד ע"ד הבאדאשין שעושים מן לויג של בורית חידש שם מה"ט דבנפסל מאכילת הכלב לא מהני מה שיכול לחמע ושאור ראוי לאכילת כלב, ותמוה שזהו נגד התוספתא [וגם מש"כ שם בסו"ד דרק גבי חמץ מהני הך סברא דיכול לחמע עיסה אחרת ולא בשארי איסורים תמוה דהא איסור שאור יש בטבל ותרומה] וגם עיקר הסברא תמוה דמה נפ"מ בין נפסל מאכילת אדם או כלב כיון שיכול לחמע בה עיסות אחרות והוי אוכל אדם ודוח"ל דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב אי"ר לחמע בו עיסות כמו שאור דמאי פסקא ועוד דלא הו"ל להברייתא לתלות הדין בראוי לאכילת כלב רק אם יכול לשוחקה ולחמע בה עיסות וכבר הרגיש הנוב"י שם מזה, ולמש"כ מאירים דבריהם דבודאי שאור אעפ"י שנפסל מאכילת כלב כיון שעומד להחמיץ הוי כשארי אוכל אדם לתבל ולהחמיץ אולם בפת שעיפשה שאינו עומד לחמע בה עיסות אעפ"י שיכול לשוחקה בזה בנפסלה מאכילת אדם דילפינן מדין נבלה שאי"ר לגר מגזיה"כ כל שיכול לשוחקה לא נתמעט וצריך ביעור אבל בנפסלה מאכילת כלבים דילפינן מסברא דהוי כעפרא בעלמא כיון שאינו עומד לתקון א"צ ביעור

ט

ובמש"ב דחילוק גדול יש בין אי ילפינן מקרא דל"ה נבלה או מסברא דהוי כעפרא בעלמא נראה ליישב בזה ג"כ מה שתמה הצל"ח ע"ד הרמב"ם שפסק בפ"ד מה' טומ"א דכל שנפסל מאוכל אדם דאינו מקבל עומאה מברייתא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה דמטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה הרי מפורש דמקבל טומאה. ונראה לבאר מתחלה דברי הרמב"ם והראב"ד וז"ל שם ה' י"ד כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאי"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנסרח ונפסד ואי"ר לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה והראב"ד שם והלא משנה שלמה היא בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב כו' והוא שיהי' ראוי מתחלה לאדם וכן הוא שנוי במדרש ספרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א אמרו לו אין משקין יוצאין לא ע"י פרה כו' הואיל וראוין הוא מתחלה לאדם אבל אם היו סרוחין מתחלתן כו' טהורים ובכ"מ שם בפ"ג דבכורות אמרינן דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ועפרא בעלמא כו' ועפי"ד הכ"מ נראה בהבנת דבריהם דהרמב"ם ס"ל בבאור סרוחה דמעיקרא היינו אם נפסד האוכל קודם שחל עליו האיסור בפועל הוי כעפרא בעלמא ולא חל עליו האיסור וה"נ כיון שנפסד מאכילת אדם קודם שחלה עליו הטומאה בפועל לא ירד עליו טומאה והראב"ד ס"ל הא דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דהוי עפרא היינו בהוית הדבר לעולם ולא הי' עליו דין אוכל לענין איסור כלל לפיכך לא חל עליו האיסור וכן בטומאה שנסרחה מתחלת הויתו לא חל עליו תורת טומאה אבל כיון שהי' אוכל בהויתו והיה עליו אז דין חלות איסור וטומאה לא חשיב סרוחה מעיקרא (ובזה הי' נראה לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהלכות חו"מ הלכה י"א במלוגמא שנסרחה דאינו צריך לבער שכתב הראב"ד הך דירושלמי דמיירי בנסרחה ולבסוף נתחמצה והלחם משנה מפרש בנפסלה מאכילת אדם, ועי' במקו"ח ה' פסח סי' תמ"ב סק"ב משום דהוי סרוחה מעיקרא דאפילו בטומאה דלא כתיב בה אכילה מ"מ בסרוחה מעיקרא ליכא טומאה עיי"ש ולפי"ז י"ל דהראב"ד לשיטתו דס"ל דסרוחה מעיקרא הוא קודם שירדה עליו תורת טומאה וה"נ הוי סרוחה מעיקרא דוקא לכשנסרחה קודם שנתחמצה אבל הרמב"ם דס"ל דסרוחה מעיקרא קודם שהי' עליו הטומאה או האיסור בפועל א"כ ה"נ קודם הפסח ל"ה עליו איסור חמץ וע"כ אף שנתחמצה ואח"כ נסרחה א"צ לבער ומפרש דברי הירושלמי בפסח דוקא אבל לפני הפסח אין נפ"מ וגם אם נתחמצה ואח"כ נסרחה א"צ לבער].

והנה הנוב"י מהדו"ק סי' כ"ו תמה על דברי הכ"מ בהל' י"ד שכתב דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא שהרי הרמב"ם פסק בפ"א מה' אה"ט הל' י"ג כריו"ח בבכורות (דכ"ג) דטומאה חמורה עד לכלב וקרא דל"ת כל נבילה לגר אשר בשעריך וגו' הראוי לגר קרוי' נבילה ושאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה מוקי למעוטי סרוחה מעיקרא הרי מבואר מד' הרמב"ם דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא בטומאה. אולם באמת דברי הכ"מ א"ש בפשיטות דהתוס' בבכורות שם דכ"ג בד"ה ואידך הקשו דהא ריו"ח בע"ז (דס"ח) ס"ל כר"ש דנטל"פ מותר וסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ותירצו דלענין איסור ודאי סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא אבל טומאה הו"א דמטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז עכ"ל הא דאיצטריך קרא לענין טומאת נבילה משום דהו"א דמטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז והיינו במטמא דלא בעינן בי' דין אוכל בטומאת נבילות דדמי לשרץ וש"ז וע"כ איצטריך קרא לסרוחה מעיקרא משא"כ בטומאת אוכלין במקבל הטומאה דבעינן שיהי' אוכל בודאי דסרוחה מעיקרא לא אצטריך קרא כמו באיסור דסרוחה מעיקרא הוי כעפרא,) ולפי"ד הגה"ה והנוב"י בתשו' שם תמה ע"ד התוס' דאיך אפשר למיפסק קראי דנבילה לתרתי פסקי דחד נבילה החכרה כאן ואיך נימא דלענין טומאה מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין איסור איירי בנסרחה אחר שנתנבלה וכיון דאיצטריך קרא לענין סומאה לכשנסרחה מעיקרא איך ניליף מיניה לענין איסור לכשנסרחה אחר שנתנבלה מותרת, ועל יסוד קי' זו הסיב הנוב"י דברי התוס' מפשוטן יעויין שם ולדעתי נראה לפרש דבריהם, עפ"מ שנתקשיתי מכבר ומצאתי אח"כ בס' מקור מים חיים ובס' באר יצחק לשי' התוס' דאיכא איסור עשה דאינה זבוחה מחיים, וא"כ איך קאמר בע"ז דסרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא דעפרא בעלמא הוא ופירש"י שהתליע מחיים והא כבר נאסרה באיסור עשה דשאינה זבוחה ולגבי איסור שאינה זבוחה הר כנאסרה ואח"כ נסרחה ומוכח גם מסרוחה מעיקרא דנטל"פ מותר, וסבור הייתי לומר דעל לאו דלא תאכל כל נבילה אמרינן דכל שאינה לגר אינה קרוי' נבילה ואסור עשה דשא"ז מיהו איכא, אולם משבועות (דכ"ד) דאיתא בלאו והן בנבילה מוסרחת משמע דמותר, ואם ש"ל אבל פשטות הדברים מורה דאינה קרוי' נבילה ומותרת לגמרי וע"כ נראה דמה שאמרו בע"ז סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא היינו סרוחה.

מעיקרא גם לענין איסור דשאי"ז דקודם שחל האיסור דשא"ז לא נראית לגר ול"צ קרא דעפרא בעלמא הוא היינו שהיתה בבטן כבר סרוחה אם נימא דעל עובר חל ג"כ איסור שא"ז שהיתה גם האם מוכה שחין, והנה סרוחה דמעיקרא בבכורות דכ"ג לענין טומאה היינו שהתליעה מחיים הכ"מ דלהכי בנפסד האוכל מאכילת אדם קודם קבלת הטומאה טהור משום דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא והוי כעפרא בעלמא הי' נראה לפי"ז דכ"ז לר"ש דס"ל דנטל"פ מותר ולא איצטרך קרא לסרוחה מעיקרא אבל לר"מ בע"ז דס"ל דאי"ק לסרוחה מעיקרא ממילא גם בנפסד האוכל מקבל טומאה, והי' אפשר ליישב בזה בקל סתם משנה דטהרות כלל אמרו וכו' והא דפסחים הפת שעיפשה דמטמא טו"א דסת"מ ר"מ וברייתא אתי ג"כ כר"ח דאי"ק לסרוחה מעיקרא, ור' נתן דס"ל דאינו מטמא ס"ל כר"ש ולהלכה דקיי"ל כר"ש דנטל"פ מותר וסרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא אינו מקבל טומאה.

ובזה מיושב מה שהשמיט הרמב"ם בפי"א מה' תרומות הדין דפת שעיפשה או כלשון התוספתא דתרומות פ"ט דנפסלה מאכילת אדם נשרפת עם הטמאה דלשי' הרמב"ם אין רבותא כלל דנשרפת עם הטמאה דאינו מקבל טומאה כלל והתוספתא אתי' כר"מ

י

אולם דברי הכ"מ לא הבינותי וצ"ע מש"כ דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא, ונראה מדבריו דלהכי שי' הרמב"ם בנפסד מאכילת אדם שאינו מקבל טומאה מסברא לפי שהוא כעפרא בעלמא שהרי דברי הרמב"ם ברור מללו בסוף ה' י"ד שנאמר אשר ישתה וכן בפיה"מ להרמב"ם בפ"ת מה' טהרות ובתוי"ט שם גבי אוכל מאשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכ"ז מבואר בתו"כ המיעוטים דאשר יאכל ואשר ישתה מבואר דאין זה מסברא אלא מקרא מפורש ועי' בירושלמי פי"א מתרומות הל"ב וד' הירושלמי אפשר דהמיעוטים הוא לענין קבלת הכשר אבל בד' הרמב"ם בפיה"מ מבואר לענין טומאהן.

ונראה בהבנת דהכ"מ שמודה לסברת הראב"ד דהא דסרוחה מעיקרו ל"צ קרא מסברא דעפרא בעלמא היינו סרוחה מתחלת הוייתו שלא הי' אוכל מעולם ולא משום דנסרח מקודם שחל עליו האיסור או הטומאה בפועל דבכה"ג ל"ש לומר עפרא בעלמא, כיון שהי' עליו תורת אוכל אלא די"ל להרמב"ם כיון דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא והוי כעפרא בעלמא בע"כ אאפ"ל דמיעוטים דאשר יאכל ואשר ישתה ממעטים סרוחים מעיקרא מתחלתם דהא ע"ז לא איצטריך קרא וע"כ צ"ל דממעט על סרוחה קודם קבלת הטומאה ואעפ"י שהי' אוכל וירדה עליו דין קבלת טומאה מ"מ כיון שלא חלה עליו הטומאה בפועל ממעט דבכה"ג אינו מקבל טומאה ולא ממעטינן בזה ביטול הטומאה שחלה כמו בנבילה שאי"ר לגר לר"ש משום דקרא בקבלת טומאה מיירי ועוד דתלינן במסתברא למעוטי סרוחה לפני קבלת טומאה אחרי שהי' אוכל וירדה עליו דין תורת טומאה ונראה שלזה כיון רבינו הכ"מ דבבכורות (דכ"ג) אמרינן דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא וע"כ הא דאיצטריך קרא לסרוחה אח"כ אעפ"י שהי' אוכל מתחלה כמו דאמרינן כן בנבילה שאי"ר לגר והראב"ד לשיטתו שפ' כר"מ דנבילה שא"ר לגר קרוי' נבילה ולהכי ס"ל בחמץ שאעפ"י שאינה ראוי' לשוחקה ולחמע בה עיסות שצריכה ביעור] ואיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא גם באיסורי אכילה ולא ס"ל סברא דסרוחה מעיקרא הוי עפרא בעלמא ולהכי אי"ק למעוטי גם בטומאה שיהי' אוכל ומשקה סרוחין מעיקרא, ובזה יש לכוין קצת ד' הירושלמי בתרומות פי"א הל"ב אלא כך משיב ר"א לחכמים מה דאית לכון אשר יאכל פרט לאוכלי סרוח כן אית לי' אשר ישתה פרט למשקה סרוח אמרו לו אין דומין אוכלין למשקין לא אם אמרת באוכלין שכן אוכל סרוח מעיקרא טהור תאמר במשקין שכן משקין סרוח מעיקרא טמא ד"א אמרו לו כו' לא אם אמרת באוכלין שכן אוכלין כו' ד"א אמרו לו לא אם אמרת באוכלין שכן אוכלי בהמה לאדם אינם באים במחשבה תאמר במשקין שכן משקה בהמה לאדם בא במחשבה כו' ותני חברייא בשם ר"א ולפי גירסת הגר"א] מודים חכמים לר"א במשקה סרוח מעיקרא שהוא טהור, ועיין במרה"פ שם בד"ה ותני דמאי דקאמר תאמר במשקין שכן משקין סרוחה מעיקרא טמא א"א לכוין בין לשי' הרמב"ם ובין לש' הראב"ד יעוש"ה, ולמש"כ יל"פ דהא דקאמר לא אם אמרת באוכלין שכן אוכל סרוח מעיקרא טהור היינו דאוכל סרוח מעיקרו מצד הסברא טהור דהו"ל כעפרא בעלמא תאמר במשקין דס"ל להירושלמי דיש לחלק בסברא בין אוכלין ומשקין וכדמסיק דכיון שראוי לשתיית בהמה הרי משקה בהמה לאדם בא במחשבה לפיכך באוכלין דמצד הסברא סרוח מעיקרא טהור, ע"כ קרא דאשר יאכל ממעט בסרוח אח"כ משא"כ במשקה הא איצטריך קרא דאשר ישתה למעט סרוח מעיקרא וכדמסיק הירושלמי דמודים חכמים לר"א במשקה סרוח מעיקרא שהוא טהור, והרמב"ם שהשוה משקין לאוכלין לפי שפ' כר"א וקרא דאשר יאכל ואשר ישתה בא למעוטי בסרוח לפני קבלת טומאה בין באוכלין בין במשקין

יא

ולמשנ"ת ש הרמב"ם דאוכל שנפסד מאכילת אדם אחר שהי' אוכל ל"ה סרוח מעיקרא מסברא רק דנתמעט מגזיה"כ דאשר יאכל ואשר ישתה ודמי לדין נבילה שאי"ר לגר דכל היכא שבידו לתקן שתהא ראוי' לגר לא פקע איסורו ה"נ דילפינן מאשר יאכל ואשר ישתה כיון דע"י תיקון תוכל להיות ראוי' לידי אכילה ולידי שתי חשוב מאכל אדם ומקבל טומאה, וא"ש הברייתא דפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה דהרמב"ם לשיטתו מפרש כפי' הרי"ף והרא"ש דמיירי ביכול לשוחקה ולחמע את העיסה ולהכי צריך ביעור ול"ה נבילה שאי"ר לגר ומה"ט מקבל טומאה ג"כ דאין עליו דין סרוחה מעיקרא כיון דבידו לשוחקה ולעשותה לאוכל אדם כמו שהיתה ואע"ג דאינה קודם שירדה עליה טומאת נבילות ולגבי איסור דשא"ז נאסרה ואח"כ נסרחה וממילא אף דאיצטריך קרא לגבי טומאה בסרוחה מעיקרא שאינה קרויה נבילה מ"מ מיני' נשמע דנאסרה ולבסוף נשרפה מותר ונטל"פ מותר כר"ש וממילא לא פסקי קראי ומדין סרוחה מעיקרא לגבי סומאה ילפינן לגבי איסור שאינו קרויה נבילה ומותרת משום אינה זבוחה דנטל"ש מותר [וגם לגבי לאו דנבילה יש חילוק זמן חלות האיסור מטומאה דבשעה שהיא מפרכסת אסורה משום נבילה ולא ירדה לידי טומאת נבילה ואם נסרחה באותו שינה שמפרכסת לגבי טומאה הוי סרוחה מעיקרא ולגבי איסור חל עליה איסור נבילה מעיקרא] ומשה"ק הנוב"י שם בסתירת דברי התוס' בכורות דכ"ג מדבריהם בד"ז ד"ה דג טמא שבלע דג טהור שהקשו ממשנה דאהלות בעופות ודגים כדי שתפול לאור כו' וכתב דיש לחלק בין איסור לטומאה ומשמע מדבריהם שם דאיסור חמור מטומאה, ובדכ"ג משמע דאיסור קיל דלאיסור ל"צ קרא ולטומאה צריך קרא יעו"ש שהאריך בזה.

בפשוטו נראה דדוקא לענין דין זה אי בעינן אוכל שפיר מחלק התוס' דלסומאה הו"א מידי דהוה אשרץ וש"ז משא"כ לענין איסורין דבעינן תנאים שיהי' כדרך אכילתן ובודאי שיהי' אוכל הראוי לאכילה דלא חייבה רחמנא רק על הנאת האיסור. משא"כ בדין עיכול שפיר יש לחלק מטומאה לאיסור, דלטומאה העיכול מטהר מידי מחטאתו כמו שמצינו שארי טהרות השקה וכיו"ב ולהכי י"ל דע"י העיכול נטהר מטומאהו שבו, אבל לענין איסור כיון שיש בו טעם איסור מהכ"ת יפקע ע"י עיכול. והנה בדברי הרשב"א בתהו"א ובהראשונים ובד' הר"ן בע"ז מבואר דנטל"פ מותר שאי"ר לגר (רק שנחלקו הרא"ה והרשב"א אם הבלוע נפסל מאכילת אדם או שאין הנאה לגר מזה ואולי לא הי' טעם הפגום היה יותר נהנה] ומדברי כולם נלמד דנטל"פ מותר מצד קרא דנבילה שא"ר לגר אינו קרוי' נבילה כר"ש וסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ובודאי דגם דעת הרמב"ם כן ומ"ש בפ"א מה' אה"ט הלי"ג כריו"ח דטומאת נבילות עד לכלב הוא כפי תי התוס' אליבא דריו"ח משום דא"ק לטומאה בסרוחה מעיקרא ולאיסור לא אצטריך קרא דעפרא בעלמא וכשנ"ת לישב תמיהת מב"י וה"ה לענין טומאת אוכלין דבעינן שהמקבל הטומאה יהי' אוכל בודאי דכל שנסרח ונפסד קודם קבלת הסומאה דהוה כעפרא ול"צ קרא שאינו מטמא כמש"כ הכ"ת טומאה.

והא דאמר משום ר"נ אמרו אינה מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כו' דלא כר"נ דלפי פי' הרמב"ם משנתינו דטהרות קאי לאפוקי טומאה עד שיפסול מאכילת כלב ולאחותי סגי שיפסול מאכילת אדם אך הא דמשום ר"נ אמרו דאינה מטמאה הכונה ג"כ שאינו מטמא אחרים ג"כ וע"כ דס"ל לר"נ דגם לאפוקי טומאה מיני' סגי שיפסול מאכילת אדם, ואם בפת שעיפשה כן שראוי לשוחקה ואינו מטמא מכש"כ בשארי אוכלים שנפסלו מאכילת אדם שאין להם תיקון שאינה מטמאים וע"כ דמתני' דטהרות דלא כר' נתן (וראיתי בהגהות הרש"ש בטהרות פ"ח שהביא סיוע לשי' הרמב"ם מברייתא דפת שעיפשה כו' דמטמא טומאת אוכלין בכביצה כו' דמדקתני לשון ומטמא ולא ומיטמא וגם בכביצה ולא תני סתם משום דלטמא אחרים בעינן כביצה ולקבל טומאה סגי בכ"ש ומזה סיוע לשי' הרמב"ם דכיון שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה יעוי"ש ולא הרגיש דמהא דקתני ונשרפת עם הטמאה מוכח דמק"ט דאל"כ איזה רבותא יש ומה שדקדק על הא דבעינן כביצה דהא לקבל המומאה סגי בכ"ש לא ראה שכבר הרגיש בזה הרמב"ן בחדושיו לחולין דל"ד וכתב כיון שאינו ראוי לאוכל אדם לא גזרו בפחות מכביצה ומד' הרמב"ן מבואר שמפרש דלקבל הטומאה קאי וזהו כד' הראב"ד ועי' בחדושי הרמב"ן וברשב"א חולין דע"א שהביאו ג"כ סיוע מברייתא דפסחים דפת שעיפשה דמקבל טומאה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב יעוי"ש דקיי"ל כרבנן ולא כר"נ ולפמש"כ אף לד' הרמב"ם יפורש כן דמודה בפת שעיפשה שראוי לחמע בה עיסות דמקבל טומאה וא"ש) ובמש"כ לבאר דהרמב"ם והראב"ד דגם הרמב"ם ס"ל דהא דסרוחה מעיקרא היינו בתחלת הוייתו ולא הי' אוכל מעולם ולא חלה עליו תורת טומאה ולא משום דנסרח קודם שנאסר או שנטמא בפועל, יתישב ג"כ הא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם שצריכה ביעור מפני שיכול לשוחקה ונפסלה מאכילת כלבים א"צ ביעור ונתבאר משום דנפסלה מאכילת כלבים הוי כעפרא מצד הסברא וכיון שאינו פעמד לשוחקה.

לא דמי לשאור ועדיין קשה לפי"ז בנפסלה מאכילת אדם קודם הפסח קודם שהגיע זמן איסורו דהוי כסרוחה מעיקרא דהא נסרח קודם שנאסר בפועל והא סרוחה מעיקרא לר"ש דמי לנפסלה מאכילת כלב ואמאי צריכה ביעור משום בכה"ג לא הוי סרוחה מעיקרא כיון דהי' אוכל מתחלה וירדה עליו דין חמץ אע"פ שהי' קודם פסח. ובמה שכתבתי יתישב קו' המקו"ח בסי' תמ"ז ס"ק י"ב ובתשו' רע"א סי' קפ"ח דאמאי קדרות בפסח ישברו דהא למ"ד נטל"פ אסור גם קדירה ב"י פגמה וסובר ג"כ דסרוחה מעיקרא מותר וא"כ בקדרות שנשתמשו בהם קודם פסח קודם שהגיעו לכלל איסור הוי סרוח מעיקרא ולמשנ"ת גם לשי' הרמב"ם ל"ה סרוחה מעיקרא ומדין פת שעיפשה מוכרח כן דל"ה סרוחה מעיקרא ואין התחלה לקושייתם, וראיתי במנחת ברוך שהרגיש במקצת דברים ויש לי לדון גם בד' המקו"ח סי' תמ"ב הובא לעיל שבאר ד' הראב"ד בפ"ד מה' תו"מ הי"א דמלוגמא שנסרחה דא"צ לבער בנסרחה ולבסוף נתחמצה דוקא דהוי כסרוחה מעיקרא ויש להסתפק בזה דאפשר דסרוחה מעיקרא היינו בעת הוית האוכל מתחלתו ואע"פ שנסרחה אח"כ ולא פקע תורת אוכל מיני' שיחול עליו החימוץ ואיסורו דלכשיהי' אוכל ראוי הי' שיחול עליו החמוץ בזמן שיאסור דאע"פ דבחמץ הוי החמוץ סבת האסור כמו בטומאה שהאוכל סבת הטומאה מ"מ אפשר דהא דבסרוחה מעיקרא הוי כעפרא בעלמא היינו דוקא באופן שבתחלת הויתו נסרחה ולא הי' אוכל כלל ומהא דבכורות דכ"ג בהפילה חררת דם דלפי שהיא חזיא אגב אמן ל"ה סרוחה מעיקרא אין ראי' דבעינן שתהי' סרוחה מתחלת הוית ויצירת הדבר דאפ"ל דבעינן שתהי' סרוחה קודם חלות הטומאה או האיסור ולא בבת אחת ובמלוגמא שנסרחה ואח"כ נתחמצה מ"מ קודם שנסרחה הי' אוכל הראוי לחימוץ ולאיסור אפשר דאין זה סרוחה מעיקרא ול"ה עפרא בעלמא וצ"ע, ולשי' הנוב"י בדעת הרמב"ם שפ' בפ"ב מה' אה"ט כר' יוחנן דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא והא דנטל"פ מותר מסברא ואי"ק דאשר יאכל ואשר ישתה למעט טומאת אוכלין בנפסל מאכילת אדם גם בסרוח מעיקרא וצ"ל לפי"ז בפלוגתת הראב"ד והרמב"ם דפליגי בסברא מה נקרא סרוחה מעיקרא אם בעת חלות האיסור והטומאה בפועל או בעת שירדה עליו דין איסור ודין טומאה כשנ"ת.

ויתישב ג"כ הא דפת שעיפשה דטמא טומאת אוכלין דכיון דסרוח מעיקרא נתמעט מגזיה"כ ולהכי באוכל שראוי לחמע בו עיסות ולהיות שאור לא נתמעט ומטמא ולפ"ז פליגי ג"כ הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מה' חו"מ דמלוגמא שנסרחה לפני הפסח ג"כ בזה כשנ"ת ולדידי' צ"ל דהא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם צריכה ביעור אע"ג דלשי' הרמב"ם לפני הפסח הו"ל סרוחה מעיקרא מ"מ כיון דסרוחה מעיקרא צריכי קרא לא נתמעט רק מה שאין לו תיקון אבל פת שעיפשה שראוי לחמע בה עיסות לא נתמעט אבל נפסלה מאכילת כלב דמסברא הוי כעפרא בעלמא א"צ ביעור דלא דמי לשאור דעומד לכך ומלוגמא שנסרחה שא"צ לבער הוא משום דמלוגמא אינה ראוי' לחמע בה עיסות ולשי' זו שפיר יקשה קושי' המקו"ח בסי' תמ"ז בקדירות בפסח לשי' הרמב"ם דלפני הפסח דהו"ל סרוחה מעיקרא באופן שטעם החמוץ שבו אינו ראוי לחמע את העיסות אבל אם ראוי טעם הבלוע להחמיץ גם בסרוחה מעיקרא צריכה ביעור והרמב"ם בפ"א מה' אה"ט הט"ז כ' בהמה שהפילה חררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא לפי שבטלה ברוב אעפ"י דמעיקרא חזי אגב אמן וקשה אמאי אינה מטמאה במשא דהא הרמב"ם פסק דבטל ברוב מטומאת מגע וטומאת משא מטמא ויעוי' בכ"מ מה שהביא ד' המהר"י קורקס שם ועי' במה"פ בירושלמי תרומות פ"ה מש"כ דאעפ"י דחזי אגב אמו מ"מ כיון דבטל ברוב מדין טומאה הוי לגבי טומאת משא כסרוחה מעיקרא יעוי"ש היינו כיון דמצד הדין בטלה ברוב ואעפ"י דמטמא טומאת משא הוא משום דבעת המשא דנושא יחד הוי כחוזר וניעור אח"כ וכיון דעצם הטומאה נתבטלה ברוב וכיון שנסרחה מתחלה קודם שחזרה וניערה ע"י המשא הוי כסרוחה מעיקרא קודם שירדה עליה הטומאה בפועל וזהו כמש"כ דלפי ד' הנוב"י לשי' הרמב"ם חשוב בכה"ג סרוחה מעיקרא קודם שירד עליו הדין מ"מ זה אינו דכיון דאמרינן דטומאה כמאן דאיתא לא נתבטל המציאות מתחלה לגבי טומאת משא ולא הוי לגבי טומאת משא סרוחה מעיקרא וד' המה"פ תמוהים ונשוב להמכוון מזה דאם בדין שאינו ראוי לגר יש לדון בזה דמה דאיפשר ע"י תיקון חשוב ראוי לגר אבל בנפסל מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא ל"א בזה כיון שאפשר לתקן והעיקר תלוי בין אם הוא עומד לכך או שאינו עומד לכך וזהו החילוק בין שאור ובין פת שעיפשה.

ומה"ט גם בשמרים הנפסלים מאכילת כלב דוקא אם עומדים ומיוחדים להעמיד העיסה חשוב אוכל, אבל היכא שאינם עומדים לכך אעפ"י שאפשר לתקן פקע איסורן ומה"ט נראה במיץ הקיבה ובשארי פעולות הכימיים שמבדילים שח עד שיפסול מאכילת כלב אף שראוים ע"י התיקון לתת טעם משובח מ"מ היכא דאינו עומד לכך מתחלה נפקע איסורו היוצא מזה לדינא באבק דק של שמרי יין די"ל כיון דנתיבש כ"כ ונעשה דק כאפר וע"י תערובות דברים השורפים דעדיף מיב"ח ותמד וכאפרן דמי ואפרן מותר כמש"כ התשב"ץ והדג"מ ואף לד' הש"ך דאוסר בחרצנים מ"מ בסתם יינם דמותר בהנאה בודאי מותר אפרן גם אי נימא דלא הגיע היובש כ"כ ויש להסתפק דדמי לשמרי יין שנתיבשו ולא נתמדו או תוך יב"ח מ"מ לשי' המשכנ"י בסתם יינם בזהמ"ז דמותר בהנאה כיון דנפסלו באכילה מותר והמשכנ"י מתיר ג"כ באיסור תורה ומכש"כ באיסור סתם יינם, וגם לדעת הרמ"א שלא הגיה ונראה דחולק ע"ז מ"מ כיון דיש בזה תערובות דברים הפוגמים והשורפים פקע איסורו ואעפ"י שיש בכחו ע"י תחבולות כימיים ותערובות דברים להפך לד"א ולאוכל מ"מ כיון דא"א רק ע"י שיופגם דמי למוסק וגם בעינן שיהי' עומד ומיוחד לכך ובגוף השמרים אין שום איסור רק היין הבלוע שנפגם ואם גם השמרים עומדים להעמיד מעמידים מחמת עצמן ולא מצד הבלוע שבו אף שיש בכח הבלוע להחמיץ וגם נראה דהכח להשתנות ולהתהפך לציטראן זאלץ היא בהשמרים ולא מצד בליעת היין ועכ"פ היין הבלוע בודאי אינו עומד לכך ומכל הלין טעמי נראה דאין לחוש אף לכתחלה ויש להתיר לעשות מהפולווטר ציטראן זלאץ.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה