אור ברסלב

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן י

סימן ט

בהלכות תערובות

א

בזבחים דע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר שבללן זב"ז ואכלן פטור כו' ש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא ובגה"ש הק' הגרע"א לשי' הר"י מאורליינש דעל טעם כעיקר איכא עשה ואין לוקה עליו, א"כ מאי ראיה מייתי דילמא נו"ט ברוב דאורייתא ואפ"ה אין לוקין עליו כדין טעכע"ק ומה"ט קאמר ר"ל הפיגול והנותר שבללן זב"ז ואכלן פטור והניח בצ"ע ובפירש"י ש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא ללקות עליו ויתיישב לפ"ז שי' הר"י דאורליינש דמדייק דליכא בטעם כעיקר מלקות אבל לפ"ז יקשה דמאי מקשה אח"כ מעשה עיסה מן החיטים ומן האורז חייב בחלה ומשני מדרבנן דהא אף מדאורייתא חייב בחלה וגם מאי מקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה יד"ח בפסח הא שפיר יוצא בה יד"ח כיון דאיכא ל"ת דחמץ מדאורייתא וקצת י"ל דבעינן שיהא חיוב מלקות דל"ת חמץ ומ"ע יוצא בה יד"ח דפסח אבל איסור גרידא לא מהני כמו דא"י יד"ח בטבל לר"ש בפסחים דל"ו משום דאין איסור חל על איסור ואע"ג דאיסורא איכא וכמבואר ביבמות ל"ב ואפ"ה לא מהני ויש לחלק בין איסורים הללו] גם י"ל כיון דאין מלקות על טעכ"ע ממילא לא הוי ותלוי בזה בשי' הראשונים ואכ"מ והנראה בישוב קושית גה"ש עפמשה"ק התוס' שם בד"ה הפיגול דהא מבואר במעילה ט"ז ל"ש אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפים משום לאו דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לאו על אכילתו ואם מצטרפות לכ"ש שלא יתבטל ותירצו הא' התם בדלא מיערב הכא בדמיערב הב' דהכא לא מיירי מלאו דכל שבקדש פסול לא יאכל הג' דהוי לאו שבכללות ונראה דמה שכ' התוס' דהכא לא מיירי בלאו דל"י כי קודש דחוק דהא ר"ל קאמר בסתמא פטור ומש"כ עוד דהוי לאו שבכללות סותר דבריהם בפסחים דכ"ד ד"ה הא דפיגול דכתיב גביה לא יאכל כי קדש כל שבקודש פסול לוקין עליו ודוקא כל הפסולין הנכללין בלאו זה אין לוקין עליהם ונותר דילפינן מגז"ש מפיגול גם והד"ק בפיגול ונותר גופא ילקה עליהן משום לאו דכל שבקדש פסול וכיון שמצטרפים ממילא דכל שכן שלא יתבטל בהם.

וע"כ צ"ל כתירוץ הא' דהתם בדלא מיערב הכא במיערב וביאור דבריהם נראה דכל שבקדש פסול אינו לאו עצמו אלא אם אני קורא עליו שם פסול שוב חל עליו איסור לא יאכל וכיון דאיסור פיגול נתבטל ממילא אין אני קורא עליו שם פסול וסובר התוס' דאם נתערב מעט פיגול ברוב נותר לא יצורף לשיעור כזית דכיון דהלאו של פיגול נתבטל ברוב נותר אין אני קורא עליו כל שבקדש פסול מצד הלאו המיוחד של פיגול דאין כאן פיגול כלל כיון שנתבטל ומצטרפים רק בדלא מיערוב דאז אני קורא כל שבקדש פסול על פיגול לבד ועל נותר לבד ולפ"ז אי נימא דטעם כעיקר דאורייתא כשי' הר"י דאורליינש וחל עליו שם פסול מצד הטעם ממילא חל עליו הלאו דל"י כי קודש הם ומצטרפים זל"ז וכ"ש שאינם מתבטלים ושפיר מדייק דנו"ט ברוב לאו דאורייתא דאם איתא דהכא מדאורייתא ילקה ג"כ משום לאו דלא יאכל כי קדש דמצד טעכ"ע כל שבקודש פסול קרינן ביה.

ב

ו באבני מילואים בשו"ת הנספחות סי' ד' הרגיש בד' התוס' שתי' דהיכא דמיערב בטל וממילא ליכא צירוף מע"ז דס"ו אביי אמר בתר טעמא ורבא בתר שמא אמר אביי מנא אמינא לה כו' דתנן תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או ג' מינין אסורין ומצטרפין ואמר חזקי' הכא במיני מתיקה עסקינן כו' ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דאמר ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עיי"ש וכיון שאיסורין שנכללו בלאו אחד מבטלין זא"ז כד' התוס' בזבחים קשה איך מהני לאו דכל תועבה לאצטרופי לאסור הקדירה אעכצ"ל דכיון שנכללו בלאו אחד הוי לה כאיסור אחד לגמרי ומצטרפין אפי' ע"י תערובות וע"כ פי' הא"מ דהתוס' בזבחים דמיירי לענין מלקות דהוי ס"ד דהתו' דלוקין על לאו דל"י כי קדש הם אע"ג דהוי לאו שבכללות משום דאיכא בכל חדא וחדא לאו האחד דידיה וכמ"ש התוס' בע"ז דס"ו בד"ה כל שתעבתי לר"מ דמצטרפין משום לאו דל"ת כל תועבה ולוקין ג"כ על זה תירצו התוס' דהכא דמיערב בטילי וכונתם דכל לאו המיוחד בדוכתי' מתבטל ולא נשאר רק לאו הכולל והיינו לאו דלא יאכל כי קדש הם ואין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות כיון דלאו המיוחד נתבטל אבל לענין איסור איה"נ דלאוין חלוקין כל שנכללו בלאו אחד מצטרפין לאסור ע"י תערובות ופירש ג"כ עפ"ז מש"כ התוס' בזבחים לתרץ עוד דאין לוקין על לאו שבכללות דכונתם לזה דאפילו את"ל דאינן מתבטלות אפילו עירבן היינו אותו לאו הכולל אינו מתבטל וא"כ לא לקו עליו משום דהוי לאו שבכללות ולפי"ד הא"מ נסתר מ"ש לתרץ לשי' הר"י דאורליינש דהא אע"ג דטכע"ק דאורייתא מצד איסור עשה מ"מ כיון דאותו לאו דגבי' נתבטל ורק לאו דכולל והוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו והד"ק מנ"ל דטכע"ק לאו דאורייתא כקושית גה"ש.

אורם עיקר ד' הא"מ אינם נראים בהבנת דהתוס' בזבחים שכולל שני תירוצי התוס' דמיערב ולאו שבכללות לתירוץ אחד וגם לדבריו יחודש דלר"מ דס"ל דמצטרפין בתערובות אין לוקין וצ"ל דמש"כ התוס' בשבת דפ"ט ובע"ז דס"ו דמצטרפין למלקות שלא פ"י תערובות כמו שהעיר שם הרב המגיה לא"מ יעוי"ש אבל מה שהכריח להא"מ לחדש דגם ע"י תערובות נתבטל רק לאו המיוחד בדוכתי' ולא הלאו הכולל מהא דמבואר מע"ז דלר"מ מצטרפין ואסור התערובות משום לאו דל"ת כל תועבה ונראה דאין ראי' מע"ז ואדרבא יש להסתייע משם דכל היכא דמיערב ומתבטל אין גם איסור דהלאו הכולל דהא התוס' בע"ז שם בד"ה ורבא הקשו וא"ת א"כ מאי אריא מיני מתיקה דאמר חזקי' אפילו בלא מיני מתיקה נמי מצטרפין משום דכל מה שתיעבתי לך כו' וכתבו לתרץ לכן נראה דלרבא נמי דמוקי לה כר"מ איתא לחזקי' ואע"ג דאמר ר"מ כל איסורין בתורה מצטרפין ואפי' בלא מיני מתיקה משום דדריש כל מה שתופבתי לך כו' הנ"מ כשהאיסורין בעין ואז ודאי מצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לחייב אפי' אינם שוים אבל כשהן מעורבין בתבשיל שאינם בעין כההיא דתבלין שנים וכו' ומיירי שמתבל בהם הקדירה אפי' ר"מ מודה לחזקי' דדוקא במיני מתיקה מצטרפין כיון שהם שוים למתק הקדירה אבל אם אינם שוין במיני מתיקה לא מצטרפין כיון שאינם שוים בנתינת טעם בקדירה שזה בא למתק וזה בא לחזק עכ"ל ולכאורה דהתוס' צ"ב בתירוצם דכשהם מעורבים בתבשיל אפילו רבי מאיר מודה לחזקי' דדוקא במיני מתיקה אם כן מאי תירץ רבא והדר קשה מה שהקשה אביי אא"ב בתר טעמא אזלינן כו' אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד וצריך לומר בביאור דברי התוספות דודאי לרבי מאיר דסבירא לי' דכל איסורין שבתורה מצטרפין לשיעור אף איסורין מיוחדין דלא שוי בטעמא ושמא ואין חילוק המינים אלא דבתערובות אם אין בכל אחד שיעור לתבל יבטול לגמרי וממילא דאין כאן תיעוב כלל דאין שום איסור מצד איסור המיוחד שבו ואין כאן גם איסור הכולל דלא תאכל כל תועבה אבל בתערובות שיש בו טעם כעיקר כיון דטעכ"ע אסור ממילא דאם נתערבו שני איסורים שיש טכ"ע האיסור נפגשים ונרגשים מצטרפים גם לשיעור לר"מ כמו בבעין וע"כ במיני מתיקה כיון שהם שוים למתק הקדירה ושניהם באו למתק ומחזיקים זה את זה ונרגש טעמם למתק ממילא הוי ככעין ומצטרפים לאיסור כמו בטעם כעיקר אבל אם אינם שוים במיני מתיקה בנתינת טעם בקדירה שזה בא למתק וזה בא לחזק אינו אוסר משום דכיון דנתבטל כל אחד אין כאן תיעוב כלל כדמוכח מדהתוס' דאפי' לר"מ בתערובות שאינם של מיני מתיקה שאינם שוין אינם אוסרים ואינם מצטרפים משום לאו הכללי ומה"ט גם בתי' התוס' בזבחים ע"ח לר"ל דס"ל נו"ט לאו דאורייתא ואין על טעם כעיקר איסור דאורייתא ומתבטל לגמרי הלאו המיוחד שבו תבטל ג"כ הלאו הכלל כמ"ש התוס' דלא יאכל כי קדש לר"מ בע"ז בתערובות שאינם של מיני מתיקה וכל זה אם אין טעם כעיקר איסור תורה אבל לשי' הרי' דאורליינש דטעם כעיקר אסור מה"ת ממילא דאאפ"ל אין כאן תיעוב ואין דין פסול כלל דהא יש בו פסול טעכ"ע ראוי שילקה משום לאו דלא יאכל כי קדש הם כמש"כ דמצטרפין למלקות ונראה גם לדידן לפי המסקנא דמסיק דר"ל במב"מ מיירי ובמין בשא"מ נו"ט ברוב דאורייתא אם נתערב פיגול בנותר מין בשא"מ מצטרף לכזית אפי' אם אין בו שיעור מ"מ מצטרפין זל"ז כמו שמצטרפין פיגול ונותר בעינא.

ובמ"ש מיושב מ"ש האו"ה בכלל כ"ז איסורין שאינן שוין בטעם אף ששניהם מלאו אחד או משני לאוין שמצטרפין למלקות כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א מ"מ בטעם לא שייך צירוף עכ"ל והא"מ סתר דבריו מהא דע"ז ס"ו דמוכח דלאוין שנכללו בלאו אחד הוי כאיסור אחד ומצטרפין יחד לאסור הקדירה ולמ"ש הרי מוכח מדהתוס' דכל שאינם שוים בטעמם למתק הקדירה ל"ש צירוף בטעם ורק היכא דשוים בטעם מחזיקים זא"ז מצטרפים לאסור כמו בעין אלא דהוכחה זו אינה רק בשני לאוין שמצטרפין למלקות דכיון שאין טעמם שוה ובטל הלאו הפרטי שוב אין כאן תיעוב אין לאו כלל אבל בשניהם מלאו אחד שהם איסור אחד ממש אפשר שמצטרפין לאסור אפילו אין טעמם שוה.

ג

והרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' ו' כתב יראה לי שכל החייב בתרומות ומעשרות מצטרפות לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד הא למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה והצבי שהן מצטרפין לכזית כמו שבארנו והראב"ד כ' על זה בעינן טעמן שוין כדאמרינן בעלמא ג' שמות והם מין אחד שלשה מינים והם שם אחד אסור ומצטרפין ובירושלמי ניחא ג' שמות והם מין אחד ג' מינין והם שם אחד אמר חזקי' במיני מתיקה אלמא אפילו באיסור אחד דהיינו שם אחד בעינן טעם אחד והני שבעה מיני טבל לאו חד טעמא נינהו עכ"ל והרדב"ז כ' לתרץ דלפ"מ דמשני בע"ז דס"ו ורבא אמר ל"ק הא מני ר"מ היא כו' וכפרש"י אע"ג דלא שוי לא בשמא ולא בטעמא הא אמר דמצטרפין ודחזקי' ליתא וזה דעת רבינו כו' ולכאורה ד' הרדב"ז תמוהים דהא לשי' רש"י דוקא אליבא דר"מ לא בעינן שוי לא בשמא ולא בטעמא אבל אליבא דרבנן אפילו באיסור אחד בעינן שוי בטעמא דהא רש"י מפרש שני שמות באיסור אחד ואפ"ה בעינן מיני מתיקה א"כ למאי דקיי"ל דלא כר"מ הא בעינן שיהי' שוים בטעמם כמש"כ הראב"ד אבל באמת ד' הרמב"ם פשוטים דאפילו לשי' התוס' דגם לר"מ בעינן שוים בטעמם כדחזקי' הוא בתערובות בתבשיל אבל כשהאיסורים בעין מצטרפין שני איסורים חצי זית מזה וחצי זית מזה לחייב אפילו אינם שוים במתיקה כמש"כ התוס' משום כיון דלר"מ עובר על כל האיסורים בלאו דלא תאכל כל תועבה והרי הם לאו אחד מצטרפין למלקות אפילו אינם שוים בשמא ובטעמא ומיני' דלרבנן בלאו אחד ממש כמו בנבלה או בטבל מינים שונים מצטרפין לכזית אף שאינם שוים בשמא ובטעמא דלרבנן בלאו אחד כמו לר"מ בשני לאוין ומאי דמתמה הראב"ד דהא מירושלמי מוכח דאפילו באיסור אחד דהיינו שם אחד בעינן טעם אחד שאני בתבלין דהוא בא בתערובות ולא בטיל אפילו ביותר מששים שאינו נו"ט רק שמתבל וע"כ מקשה הירושלמי דג' מינים והם שם אחד אמאי מתבל כיון דאין בכל אחד המינים שיעור כדי לתבל וממילא בטל ואמאי יצטרפו לאסור כיון שהם ב' מינים מיוחדים ואינם טעם אחד מהכ"ת יצטרפו ומשני חזקי' במיני מתיקה כיון דכולם באו למתק להכי מצטרפין לאסור הקדירה אבל באם שאין טעמיהם שוה והם מינים מפורדים מתבטלים וכל זה בדין תערובות בתבלין בעינן שיהיו שוים בטעמם אפילו באיסור אחד אבל היכא שהאיסורים הם בעין בלי תערובות מה לי אם שוים בטעמם או אינם שוים בטעמם כיון דהם מלאו אחד מהיכי תיתי לא יצטרפו למלקוח.

ד

אולם ק"ל ע"ד הרמב"ם בהא דמשני בע"ז הא מני ר"מ היא דס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים ובפשוטו נראה משום דלר"מ בודאי מצטרפים איסורים דלא שוי בשמא ובטעמא כמו שפירש"י דמאי אריא ר"מ הא גם לרבנן בלאו אחד מצטרפים אעפ"י דלא שוי לא בשמא ולא בטעמא וכמש"פ הרמב"ם והא שני שמות דמשנתינו בתבלין מפרש הרמב"ם בפיה"מ ערלה וברמב"ם פט"ז מהל' מאכ"א כמו שפירש"י ובאיסור אחד קא מיירי שלא כמו שפירש הר"ת והראב"ד דהני שמות איסורים נינהו וכיון דבתבלין באיסור לאו אחד קא מיירי ובעין מצטרפין לשיעור אפילו בדלא שוי בשמא ובטעמא ומ"מ מקשה לרבא מדחזקי' דמפרש משנתינו דתבלין במיני מתיקה בע"כ דס"ל דאעפ"י דבעין מצטרפים אעפ"י שאינם שוים בשמא ובטעמא מ"מ בתערובות בתבשיל אינם מצטרפים לאסור ובעינן שיהיו שוים בטעמם ממיני מתיקה ושאני תערובות מבעין ומזה מייתי ראי' דאזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא, א"כ מאי משני הא מני ר"מ היא דס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים אעפ"י שאינם שוים ובשמא ובטפמא דאכתי מנ"ל לר"מ דבתערובות מצטרפים.

ג"כ לאסור אעפ"י דלא שוי בשמא דהא אין חילוק בין ר"מ ובין רבנן אלא דר"מ דס"ל דעל כל איסורים שבתורה ישנו לאו כללי אחד דלא תאכל כל התערובות מצטרפי רק מין במינו גם באיסור אחד גם תועבה ולהכי מצטרפין, עכ"פ לא עדיף שני איסורים לר"מ מאיסור אחד לרבנן וכיוון דס"ל להש"ס דלרבנן לאסור לר"מ כן בשני איסורים. ונראה דבאמת הרמב"ם מפרש פירוש אחר בהא הא תני היא דהא צריך ביאור איסורים או אפילו אם נימא דהשמות מינים נינהו מ"מ מפרש סתם משנתינו בתבלין דמיירי בכל גוני בין שהם מאיסור אחד או משני איסורים מצטרפים לתבל וכל זה לר"מ דס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים בעין משום לאו הכללי דלא תאכל כל תועבה ולהכי מצטרפים לאסור הקדירה, ג"כ משום לאו הכללי דאיסור אחד.

ולהכי אמר חזקי' במיני מתיקה שנו כאן ושני איסורים בעינן שיהיו שוים בטעמם דאם אינם שוים בטעמם הרי מתבטל הלאו המיוחד של כל אחד וממילא דאין כאן תיעוב ואין כאן גם לאו הכללי לצרפם אבל בלאו אחד לרבנן לא בעינן מיני מתיקה ואעפ"י שאינם שוים בטעמם מצטרפים לאסור וזה נראה שיטת הרמב"ם בפט"ז מהל' מאכ"א הל' י"ד תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ כיצד שאור כו' ובהלכה ט"ו שלשה שמות ממין אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה אעפ"י שכל אחד מהם שם אחד בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפים לתבל עכ"ל ויעוי' בהשגות הראב"ד שם והרדב"ז והכ"מ הוסיף להקשות שם דהרי רבא דהלכתא כותי' לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתניתין דפ"ב דערלה מוקי לה כר"מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר"מ והאיך פסק כותי' ועוד דהרמב"ם גבי יי"נ שנפל ע"ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן ולרבא אתי' מתניתין כותי' דר"מ ולית הלכתא כותי' ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי ויפוי' בלח"מ שם.

ולמשנ"ת מיושב קושיית הכ"מ בפשיטות דאעפ"י דקיי"ל כרבנן דר"מ מ"מ מצטרפים לאסור בלאו אחד כמו לר' מאיר בשני איסורים ובאיסור אחד ואין זה ענין לפלוגתא דר"מ ורבנן, אלא דצ"ע מש"כ הרמב"ם בכרפס של נהרות כו' הואיל והם מין אחד הא לענין צירוף בלאו אחד מצטרפים שני מינים אעפ"י שאינם שוים בשמו ובטעמא כמו בטבל ובנבילה, וצ"ל דס"ל להרמב"ם דאפילו לרבנן חלוק בזה תערובות מצירוף דבצירוף בלי תערובות כיון דעובר בלאו אחד אינם צריכים שם משותף כלל אבל בתערובות תבלין לאסור הקדירה דתבלין אוסר בכל שהו במין במינו בעינן שיהיו להתבלין שם כללי משותף כיון דאין בכל אחד כדי לתבל וכל מר מינייהו בטיל בקדירה ורק הצירוף אוסר בעינן צירוף מין אחד ואעפ"י שהם חלוקים בשמם הפרטי מ"מ כיון דמצורפים בשם כרפס מצטרפים ולמד כן ממשנתינו אבל תנאי דחזקי' דמיני מתיקה לא התנה דלא בעינן שיהיו שוים בטעמם דהא חזקי' באיסורים שונים קא מיירי, ועוד דהא הר"מ לא פסק כחזקי' וכמבואר בדבריו בפי"ח מהל' שבת הל' ה' המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה ולא הזכיר התנאי דמיני מתיקה וכמש"כ הרדב"ז בפ"ד מהל' מאכ"א דהר"מ פ' דלא כחזקי' ואיפשר דס"ל להרמב"ם כיון דיש להם שם כללי כרפס אעפ"י שהם חלוקים בשם אזי חשיב שוים בשמא וחשיב מב"מ כדקיי"ל כרבא וצייר הרמב"ם אופן שיהיו שוים בשמא וקו' הש"ס הוא מחזקי' דס"ל במיני מתיקה שנו ובעינן שיהיו שים בטעמם אבל למאי דמשני דחזקי' אל דר"מ קאי באיסורים שונים בעינן שיהיו שוים בטעמם דאזלינן בתר טעמא משום דאם חלוקים בטעמם אין כאן איסור המיוחד כאמור אבל בלאו אחד לא בעינן צירוף טעם מ"מ שם כללי שיהי' משם אחד בעינן כדי שיהי' חשוב מין במינו

ה

והנה לשי' הראב"ד דס"ל דלצירוף בעין בעינן ג"כ שיהי' שוים בטעמים אפילו באיסור אחד כמו שהוכיח מהירושלמי ואינו מחלק בין בעין ובין תערובות וא"כ לפ"ז ה"ה לר"מ דס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים משום לאו דלא תאכל כל תועבה מ"מ הא לא עדיף מאיסור אחד בעין דבעינן שיהי' שוים בטעמם וצ"ע מאי דמשני הא מני ר"מ היא ועדיין יקשה לרבא הא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, וצ"ל דלר"מ דיליף מדרשא דל"ת כל תועבה שכל איסורים שבתורה מצטרפים זהו בתורת דרשא על צירוף איסורים דלכך כללן הכתוב בלאו אחד ללמוד חזה שמצטרפים וכיון דילפינן דמצטרפים הא מוכרח מזה דכל האיסורים גם שאינם שוים בטעמם מצטרפים דלא בעינן טעמים שוים.

וע"כ לר"מ לא ס"ל הא דחזקי' ומ"מ י"ל דגם לר"מ בתערובות דתבלין כיון דלאו המיוחד מתבטל ואין כאן תיעוב להכי בעינן שיהיו הטעמים שוים כמש"כ התוס' דבתערובות איצטריך להא דחזקי' וכל זה לר"מ דיליף דאיסורים מצטרפים מקרא אבל לרבנן גם בלאו אחד איתא להא דחזקי' ובעינן שיהיו הטעמים שוים. אולם ק"ל למאי דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן א"כ לשי' הראב"ד גם בלאו אחד מאי מהני צירוף טעמים כדחזקי' בין בעין ובין בתערובות דהא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד. וראיתי בחידושי הרמב"ן לע"ז דס"ו אחר שהביא פי' הר"ח דשנים שלשה שמות איסורין הן כתב וז"ל ופריק רבא הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורים שבתורה מצטרפים זה עם זה שלכך כללן הכתוב בלאו אחד ולדידי' אפילו שני מינים מצטרפים ומיהו מפרש חזקי' דלא אמר ר"מ הכי אלא במיני מתיקה משום דהו"ל דומיא דמין אחד דכל דדמי להדדי בחד צד מצטרפים לר"מ אבל אם הי' ב' מינים לגמרי בשמא ובטעמא כיון דב' שמות הן אינם מצטרפים והא דקאמר רבא הא מני ר"מ היא לאו למימרא דלאביי לאו ר"מ היא אלא ה"ק כיון דמתניתין ודאי ר"מ היא אין צירוף ראי' דאיהו מרבה בצירוף טובה ולהאי פירושא הא דאר"מ בחלב ודם שאין מצטרפין משום דהוי ב' לאוין שאינם שוים לא בטעם ולא בשם ולית לי' לר"מ צירוף בשני לאוין אלא במין אחד דהיינו שוים בטעם ול"נ דקס"ד דמצטרפים דקתני מתניתין אפילו לרבנן היא דאע"ג דשני לאוין לא מצטרפי למלקות לאסור את הקדירה מצטרפים ופריש חזקי' במיני מתיקה דג' איסורים וג' מינים חלוקים לגמרי הן ואין טעם מין זה כטעמו של זה הואיל וראוין למתק את הקדירה וכשירדו לתוכה חזרו להיות טעם אחד מצטרפים דכחד מינא הוי ומתרץ הא מני ר"מ היא דכיון דלאו אחד הן מצטרפין הן למלקות כו' וליתא לדחזקי' עכ"ל, מבואר בד' הרמב"ן לפי פירוש הראשון דלחזקי' גם לדברי ר"מ בעינן שיהי' טעמים שוים ומיושב משה"ק לשי' הראב"ד דס"ל דגם בלאו אחד בעינן שיהי' טעמים שוים דמאי משני הא מני ר"מ היא דבאמת גם לר"מ בעינן שיהי' טעמים שוים אלא דמשני דמדר"מ אין צירוף ראי' דאיהו מרבה בצירוף טובה ונראה מוכרח מד' הרמב"ן דהא דלר"מ ילפינן מלאו דל"ת כל תועבה דכל האיסורים מצטרפים זהו מתורת דרשא דילפינן דאיסורים מצטרפים ולא משום שנכללים בלאו אחד בלבד דהא מבואר בשי' הרמב"ן דלר"מ בדין שיצורפו לקרבן גם בשני מינים רק לפי שאין טעמם שוה, ולמש"כ הרמב"ן בפירוש השני דלר"מ ליתא לחזקי' צ"ל הא דאינם מצטרפים לקרבן משום שיעורם שוה כמש"כ הרמב"ן התחלה לפירש"י דלהכי חלב ודם אינם מצטרפים לקרבן בכריתות משום דאין שיעורם שוה יעוי"ש והרמב"ן לשיטתו בחי' לשבת דע"א דבלאו דלא יאכל כי קדש הם דמצטרפים פיגול ונותר גם לקרבן מצטרפים דלא כמש"כ התוס' בשבת דפ"ט בד"ה ומצטרפים דמצטרפים רק למלקות דלענין חיוב חטאת אמרינן דחלב ודם פיגול ונותר אין מצטרפים לקרבן יעוי"ש דשי' התוס' דכיון דהחיוב הוא מחמת הלאו גרידא אין בו כרת מחמת הצירוף ולהכי אינם מצטרפים לקרבן אבל לשי' הרמב"ן זהו בגדר ילפותא דילפינן מזה שמצטרפים פיגול ונותר וממילא דחייב קרבן ג"כ וכן בלאו דלא תאכל כל תועבה אין הצירוף רק מחמת הלאו דל"ת כל תועבה רק ר"מ דריש ומפיק מקרא דל"ת כל תועבה על צירוף איסורים וממילא דאיכא קרבן ג"כ.

ולוקה ג"כ מחמת עצם האיסורים המצטרפים כמו דילפינן בנזיר שמצטרפים למלקות מכל היוצא מגפן היין כל איסורי נזיר ולוקה מחמת הלאוין, אולם בדהתו"ס בע"ז נראה דלוקה משום לאו דל"ת כל תועבה גרידא ודנו בזה דהוי לאו שבכללות אלא כיון דכל חד בדוכתי' איכא לאו לוקה על לאו דל"ת כ"ת יעוי"ש, ולפמש"כ בביאור ד' הרמב"ן אין ראי' מדר"מ דס"ל דמצטרפים איסורים שונים גם שאינם שוים בשמא ובטעמא שזהו מגזיה"כ לרבנן בלאו אחד דלרבנן בעינן שיהיו שוים בטעמם כדחזקי' וכמש"פ הראב"ד. אבל יותר נראה בשי' הראב"ד דגם לר"מ בעינן שיהיו שוים בטעמם כמש"כ הרמב"ן בפירוש הראשון ואע"פ דלר"מ זהו בתורת ילפותא מ"מ הלימוד הוא מדכללם בלאו אחד דל"ת כל תועבה ש"מ דבלאו אחד מצטרפים לכ"ע בכה"ג ואין לעשות פלוגתא רחוקה בין רבנן ור"מ ולהכי לפי המסקנא לרבנן מצטרפים לאו אחד ששוים בטעמם אע"פ שאינם שוים בשמם גם לרבא והראב"ד יפרש הסוגי' דקס"ד דמצטרפים ב' איסורים בתערובות גם לרבנן כמש"כ הרמב"ן בפירוש השני או דהראב"ד מפרש דלאביי מצטרפים מין אחד גם ב' איסורים למלקות כמש"כ התוס' בשבת דפ"ט ולהכי מקשה לרבא דאיך יצטרפו הא חלוקין בלאוין וגם בשמות ומשני הא מני ר"מ היא ולחזקי' גם לר"מ בעינן טעמים שוים ואיתא לדחזקי' דכיון דנכללים בלאו אחד סגי בצירוף טעם לחוד אף דחלוקים בשמות ולהכי לדידן לרבנן בלאו אחד סגי ג"כ צירוף הטעמים אף לרבא וא"ש ד' הראב"ד ונפ"מ איכא לשי' הראב"ד בין ב' האופנים לר"מ אי מצטרפים האיסורים אע"פ שאינם שוים בשמא ובטעמא בין אי נימא דלר"מ בעינן ג"כ שיהי' שוים בטעמם גם לדידן דקיי"ל כרבנן בפיגול ונותר דמצטרפים זע"ז משום לאו דל"י כי קדש הם דאי נימא דלר"מ מצטרפים גם בשאינם שוים בשמא ובטעמא משום גזיה"כ אע"פ דבלאו אחד בעינן שיהיו שוים בטעמם מה"ט גם בפיגול ונותר דאיכא גזיה"כ דל"י כי קדש הם מצטרפים גם בשאינם שוים בשמא ובטעמא משא"כ אי נימא דגם לר"מ בעינן שיהיו שוים בטעמם כמו בלאו אחד א"כ גם בפיגול ונותר מצטרפין רק לכששיים בטעמם.

ולשי' הרמב"ם בפיגול ונותר בודאי מצטרפים אף בשני מינים כמו בלאו אחד ועי' בתוס' רי"ד בע"ז דס"ו דמפרש הא דפיגול ונותר בשני מינים דאלו במין אחד מצטרפים בודאי נראה אף לענין טומאת ידים יעוי"ש ואלה"ק למש"כ בשי' הרמב"ן דכל שכללם התורה בלאו אחד זהו גילוי מילתא שמצטרפים זע"ז ולוקה ג"כ משום לאוין המיוחדים לר"מ ובלאו דל"י כי קדש מצטרפים ג"כ לקרבן אע"ג דלא שוי בשמא ובטעמא וכן לשי' הרמב"ם דבלאו אחד מצטרפים למלקות אף שאינם שוים בשמא ובטעמא וממשמעות דבריו בפי"ח מהל' פסוהמ"ק נראה דמצטרפים פיגול ונותר לקרבן כמו שכל הפגולין מצטרפים זע"ז לקרבן וא"כ למ"ל קרא באיסורי נזיר שמצטרפים הא נכללים בלאו אחד דלא יחל דברו, ולשי' התוס' א"ש דאיצטריך קרא דלוקה באיסורי נזיר משום לאוין המיוחדין ג"כ ואלמלא דרשא דאיסורי נזיר מצטרפין הי' לוקה רק מתמת בל יחל אבל לשי' הרמב"ן יקשה, אפ"ל דבל יחל דאיתניהו גם בטומאה ל"ש למידרש הלאו על צירוף איסור אכילה וגם י"ל דבל יחל הוא איסור גברא ולהכי לא יצטרפו איסורי נזיר המיוחדים ולא דמי ללאו דל"ת כל תועבה לר"מ ולאו דל"י כי קדש הם לרבנן דכל שבקדש פסול הוי איסור חפצא.

וביותר ל דאיסור דבל יחל הוא על חלות הנזירות כפי דיני התורה וכמו בחצי שיעור דאע"פ שחילל דברו מ"מ אין לו רק דין חצי שיעור ומה"ט אלמלא גזרה תורה דאיסורי נזיר מצטרפים לא חילל דברו לגבי שיעור שלם דדין דבל יחל הוא על יסוד דיני הנזירות ופי' כיוב"ז באבני מלואים בתשו' סי' ט"ו דהיכא דלא חייל עליו לאו דכל משרת ענבים לא ישתה ממילא ליכא בל יחל דכל גופו של בל יחל אינו אלא שעבר על לאוי דנזיר והיכא דליכא לאוי דגופי' תו ליכא בל יחל שהרי לא אסר א"ע מן היין יעוי"ש וה"נ כיון שאינם מצטרפים לשיעור שלם ליכא דין בל יחל עליו לחייבו מלקות

ו

ולולא דברי רבותינו הייתי מפרש דהג"מ דפ"ז דעיקר הא דחזקי' דאמר במיני מתיקה הואיל וראוי למתק את הקדירה ביבש ביבש קא מיירי דמדאמר חזקי' הואיל וראוי למתק את הקדירה ולא אמר הואיל וממתקין כמו שדקדקו התוס' בשבת ד"צ צ"ל דביבש ביבש קא מיירי וטעמא דמילתא דלקדירה כיון דנו"ט אע"פ שאין הטעמים שוים אוסר ואם אינו נו"ט ואינו נרגש כשאין הטעמים שוים בודאי אינו אוסר וכיון דקתני ב' מינים משם אחד בע"כ מיירי דנרגש הטעם וראוי לתבל ובודאי אוסר ומאי נפ"מ בין אם הוא מב"מ אי בשאינו מינו וגם מאי מקשה לרבא הא שמא לחוד והא שמא לחוד כיון דנרגש הטעם כמש"כ הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ו' לחלוק על הרמ"א דהיכא דנרגש הטעם גם לרבא אוסר אלא ביבש ביבש דמצטרף לשיעור מאתים שאין הרגשת טעם וכיון דהם ב' מינים למה יצטרפו לאסור והר"ת מפרש דאסורין ומצטרפין אסורין בנ"ט אם יפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובות יבש בלי נ"ט וביבש ביבש למה יצטרפו ועל זה אמר חזקי' דבמיני מתוקה שנו כאן הואיל וראוי למתק את הקדירה וחשובים מין במינו אפילו ביבש ביבש ולהכי מקשה לרבא דהא האי שמא לחוד והא האי שמא לחוד (והתוס' בשבת שם הקשו וא"ת היכי מיירי אי בנו"ט אפילו בשאר מינים ואי אין בהם נו"ט אפילו מיני מתיקה נמי לא ושיפור דבריהם לפי מה שהקדימו דהואיל וממתקין הו"ל למימר משום דלקדירה מיירי א"כ העיקר תלוי בנתינת טעם ותירצו דשארי מינים נוטל"פ, וצ"ע לפ"ז הסוגי' דע"ז דא"כ איצטריך הא דחזקי' כדי שיהי' טעם לשבח ומאי מוכיח אביי מזה אולם נראה פשטות דהתו"ס דהא הומ"ל שארי מינים שוים העשוים לחזק ולמ"ל לחזקי' לומר דוקא מיני מתיקה וע"ז תירצו דשארי מינים שלא ממיני מתיקה הוי נוטל"פ) ומשני הא מני ר"מ היא והכי קאמר דהא דקתני מצטרפים קאי על מלקות ולר"מ דס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים למלקות ואפילו ב' שמות מצטרפים למלקות אבל ביבש ביבש אינו מצטרף כיון דלא הוי מין במינו ולמלקות שפיר מצטרף אע"פ שאינם שוים בשמא ובטעמא לר"מ כמו לרבנן בלאו אחד ולקדירה לפי דנו"ט ומתבל אוסר והמקשה הוה ס"ל דאא"פ לפרש הא דמצטרפים למלקות דאיך יצטרפי ב' שמות לרבנן וע"כ פירש המקשה דביבש ביבש קא מיירי וע"ז אמר חזקי' הואיל וראוי למתק את הקדירה ומשני רבא דהא מני ר"מ היא ומצטרפים גם לרבא מצטרף לאסור אבל ביבש ביבש באמת אינו אוסר כל היכא דלא שוי בשמא וא"ש דהר"מ בפשיטות, ובשי' התוס' דמפרשים קושית הש"ס לרבא הא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ואמאי אוסר התערובות וצ"ע דמאי מקשה כיון דנרגש הטעם ובטכ"ע אזלינן בתר הטעם כמש"כ הש"ך ובפרט לשי' התוס' בע"ז דתבלין ביורה גדולה בטל ובעי, שיהי' נרגש טעם התבלין וכמש"כ הש"ך בסי' צ"ח ס"ק כ"ח דאינם בטלים באלף לפי שנו"ט והעיקר תלוי בנתינת טעם ומאי מקשה, נראה דבודאי צ"ל דאפילו בשאינם הטעמים שוים כגון זה בא למתק וזה בא לחזק מ"מ נרגש התיבול דאל"כ הא אין זה מתבל כלל כיון דאין בו שיעור כדי לתבל והרי במשנתינו מבואר דאין בזה כדי לתבל ואין בזה כדי לתבל לבד.

ולכשנצטרפו בודאי יש בהם שיעור תיבול שיהי' נרגש התיבול וגם לאביי דס"ל דאזיל בתר טעמא אע"פ שאין הטעמים שוים נותן טעם ומ"מ ס"ל לחזקי' דבעינן מיני מתיקה, דא"א שיצטרפו יחד רק שיהיו מין במינו וע"כ בשוים בטעמם הוי מב"מ ולהכי מקשה לרבא ניהו דהטעמים שוים מ"מ אין השמות שוים ולא הוי מב"מ ולא דמי לטכ"ע במין בשא"מ בטעם. ומב"מ בשמא דהתם תלוי העיקר בנתינת טעם האיסור בהיתר וכל שנרגש טעם האיסור בהיתר הוי טכ"ע ואוסר משא"כ בזה שאין אנו דנים לגבי ההיתר ורק כלפי הצירוף שיצטרפו זל"ז דהא התבלין כלפי הקדירה הוי מב"מ כמו מים ומלח לגבי עיסה כמבואר בשלהי ביצה וגם ב' שמות של תבלין הוי נגד הקדירה מב"מ דשניהם צריכים לקדרה וראוים לתבל והעיקר שאנו דנים בזה דס"ל לחזקי' דאין התבלין מצטרפים זה אם זה רק שיהיו ממין אחד ובמיני מתיקה דטעמיהם שוים חשיב מין אחד ולהכי מקשה לרבא דס"ל דבתר שמא אזלינן ולא הוי מב"מ ואא"פ שיצטרפו (כל זה כתבתי בהיותי מחוסר ספרים וכעת ראיתי שנתכונתי במקצת דברים ובאיזה הערות להפליתי בסי' צ"ח שתמה על הש"ך מסוגי' זו ולהחת"ס בחי' פ"ז יעוי"ש)

ז

וראיתי בחוות דעת סי' צ"ח ס"ק ג' שהביא קושית הפליתי על הש"ך במאי דמקשה לרבא הא האי שמא לחוד והא האי שמא לחוד דהא מ"מ נרגש הטעם ותמה החו"ד ג"כ על ד' הש"ס התמוהים דמאי משני הא מני ר"מ היא דאמר דכל איסורים שבתורה מצטרפים דהא אפילו לרבנן באיסור אחד מצטרפים למלקות אפילו בשלשה שמות ואפ"ה פריך הש"ס שלא יצטרף לקדירה ומאי משני ר"מ היא ותירץ עפ"י המבואר בזבחים דפ"ח דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור והתוס' בד"ה הפיגול כתבו שם ועו"ק למ"ל שירבה מין על חבירו הא ודאי יש כאן שנים המבטלים את השלישי ואכולהי ליפטר דכל אחד הי בסל ומבטלו ותירוו דמיירי שלא עירב רק שני איסורין דאו ליכא ביטול נגד כל חד ובזה א"ש דכשעירב שלשה מוני תבלין משלשה מיני איסורים בסל כל אחד בחבירו דכל אחד בטל ומבטל ואזיל לי' האיסור מכל אחד דאיסור של ערלה נתבטל בשנים הנשארים כמו שנתבטל בשנים של היתר.

וכן כל האיסור בשנים האחרים ואזיל לי' האיסור של כל אחד כמש"כ התוס' גבי פיגול ונותר וטמא דהא נתבטל כל אחד בב' הנשארים, ובודאי דאזיל האיסור מכל וכל ודומה כאלו כל אחד נתבסל ברוב היתר דאי לא נתבטל מילקי נמי לקי דזה אין סברא כלל שנתבטל, לענין מלקות ולא לענין איסור דאיסור ומלקות מחד קרא דלא יאכל נפקא וא"כ אמאי יאסרו לקדירה וכן נמי אפילו באיסור אחד יתבטל כל מין בשנים הנשארים דהא מבא"מ בטל דהא איסרים מבטלים זא"ז והא דשני מינים של איסר אחר מצטרף היינו בדליכא רק שני מינים אחד מרבה על חבירו ונעשה הכל כעין מרובה אבל בג' מינים כל אחד נתבטל מב' האחרים שהם רוב כנגדו כמש"כ התוס' שם זה קשה לרבא דלדידי' ג' מינים הן אבל לאביי דהכל מין אחד של איסור ודאי דאין מין אחד של איסור בטל קצתו בקצתו ועוי"ל דלאביי אתי כר"י דס"ל דמב"מ לא בטיל ומתרץ דהא מני ר"מ היא דאמר כל איסורים שבתורה מצטרפים וע"כ לאו משום דל"ת כל תועבה דהא לאו שבכללות הוא כדמוכח בפסחים דכ"ד רק שזהו גילוי מילתא דאין איסורין מבטלין זא"ז וכר"א בזבחים וה"ה דהומ"ל ר"א היא דס"ל אין איסורין מבטלין זא"ז א"נ משום דמשמע ליה דהא מצטרפים למלקות כמש"כ התוס' שבת דפ"ט והוצרך לומר ר"מ היא עכת"ד החו"ד, וכל דבריו תמוהים בעיני דמאי שייך בתבלין ג' שמות בטול בקדירה משום דמבטלים זא"ז דהא נרגש טעם התבלין בהקדירה והא לר"ל דס"ל דמבטלין זא"ז מוכיח הש"ס דס"ל נו"ט ברוב לאו דאורייתא ומסיק דמיירי במין במינו ובודאי דכוונת החו"ד דתבלין ג' שמות נתבטלו מתחלה מדין יבש ביבש דנתבטל ברוב מתחלה מ"מ הא לדינא מבואר בסי' ק"ט ס"ב דאם בישלן כולן כאחד אסור אם אין בו ששים ועכ"פ מדרבנן בודאי אסור, וגם גוף היסוד שכתב דאיסורין מבטלין זא"ז גם לענין איסור והוכיח כן מדהתוס' בזבחים שם דאין חילוק בין מלקות ואיסור תמוה דאיך יהי' היתר לג' איסורים מעורבים דכל מה שאוכל איסורא הוא והתוס' לא כתבו כן רק לענין מלקות דלהכי כשעירב שלשה בטל כל אחד ברוב ואי אפשר להתרותו משום שום איסור ולא נדע גם עכשיו מאיזה איסור אכל כזית כמו שהסביר התוס' שם אבל איך יתהפך איסור מעורב באיסור להיות היתר ובב"י סי' צ"ח מפורש דאיסורים מבטלים זא"ז הוא רק לענין מלקות אבל אסור באכילה, והחו"ד בס"ק ח' הכפיל הדברים שכ' לתרץ קושית הפליתי שם ביבש ביבש דאיך משכח"ל להיות איסורים מבטלים זא"ז דהא מ"מ איסורא איכא וכתב לפרש כגון שנתערב איסור ערלה ואיסור כלאים עם עוד חתיכה אחת של היתר דפרח שם ערלה שנתבטל בהשנים שאינם של ערלה וכן איסור כלאי הכרם עפי"ד התוס' בזבחים הנ"ל ומסיק דמדרבנן מיהו אסור יעושה"ט ומצייר החו"ד שם באופן שנתערב עם עוד חתיכה אחת של היתר דבכה"ג בטל כל איסור ברוב אבל באם הם שלשה איסורים מודה שאינו מתבטל לענין איסורא דמ"מ איסורא איכא והיכן פרח, ודבריו סותרים זא"ז וגם אם נתערב בחתיכה של היתר אין נראה סברתו לדינא דיתבטל איסור תורה משום דאיסורים מבטלים זא"ז דהא כל ביטול בהיתר הטעם משום דאמרינן דאוכל מן ההיתר ומן הרוב וכיון דהרוב הוא איסור ול"ש לומר דאוכל מרוב היתר איך מותר האיסור אלא שאינו מבורר איזה איסור הוא אוכל אם ערלה או כלאי הכרם אבל עכ"פ שלשתן הם של איסור ואין מקום לביטול שיתהפך תערובות של איסור ע"י תערובתם להיתר גמור מן התורה, ועוד דבודאי אם אין רק חתיכה אחת של היתר ואחת של איסור מעורב דאסור מן התורה כדין חד בחד ואם יצורף חתיכה שלישית של איסור יתבטל על ידי זה וזהו דבר זר, וכן מש"כ דגם באיסור אחד בשלשה מינים יתבטל ברוב לפי שהם מין בשא"מ תמוה מאד דכיון דמינים שונים ומין בשאינו מינו מאיסור אחד מצטרפים למלקות מאי נפ"מ אם הם מין במינו או בשא"מ ואיך אפשר שיתהפך האיסור ממין אחד להיות היתר, ועד כאן לא שמענו לר"ל רק דאיסורים מבטלים זא"ז כיון דהאיסורים חלוקים הוי לגבי כל חדא כהיתר ושייך ביטול דעכ"פ הנותר איננו פיגול אבל שיהיו שלשה מינים של נותר מבטלים זה את זה רק לפי שהם מן בסא"מ אין מקום בסברא כלל דמאי נפ"מ שה אם הוא מין בשא"מ כיון דכל התערובות אסורים שאיסור אחד.

ומש"כ החרד דלפי"מ דמתרץ הש"ס הא מני ר"מ הא דאמר כל איסרים שבתורה מצטרפים וע"כ לאו משום דל"ת כל תועבה דהוי לאו שככללות רק שזהו גילוי מילתא דאין איסורים מבטלים זא"ז אין זה ראי' דאפשר דמצטרפין היינו שלא פ"י תערובות אבל ע"י תערובות לשי' החו"ד דמתבטלין איסורים זב"ז אף לאיסורא ממילא אין כאן לאו דל"ת כל תועבה, וגם מש"כ דלר"מ הוי לאו שבכללות לא הביא ד' התוס' בפ"ז שם דכיון דבכל חד איכא לאו מיוחד לא הוי לאו שבכללות ובעיקר מה שחידש דלר"מ הוי גילוי מילתא שמצטרפים כתבתי לעיל לפרש כן בשי' הרמב"ן דלוקה באמת על הלאוין המיוחדים אף דבאמת בכל אחד הוי רק חצי שיעור כמו באיסורי נזיר דמצטרפין למלקות משום הלאוים המיוחדים אבל בשי' התוס' מפורש דלוקה משום ל"ת כל תועבה אבל משום לאוין המיוחדין הוי רק חצי שיעור ואי אפשר שיצטרפו וכל דברי החו"ד אינם מתחוורים בזה.

ח

וראיתי במה"פ בירושלמי נזיר פ"ו מש"כ בענין זה על מש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א כל האיסורים שבתורה אין מצטרפין זע"ז חוץ מאיסורי נזיר וכ' המ"מ מתבאר במס' מפילה בפ' קדשי מזבח והמה"פ תמה פ"ז דלא נמצא במעילה שם רק בנבילת בהמה טהורה וטמאה אין מצטרפין משום דאין איסור חע"א ובפיגול ונותר מצטרפין לאכילה משום דר"א דלא יאכל כי קדש הוא וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוהמ"ק ומאי נפ"מ בין פיגול ונותר משום לאו דל"י כל קדש בין שאר איסורים דאיכא בהו ל"ת כל תועבה דלאו שבכללות לא הוי כמש"כ התוס' בע"ז שם ומאי שנא פיגול ונותר משארי איסורים ותירץ המה"פ דלהכי בפיגול ונותר מצטרפים מטעמא דר"א דפליג על ר"ל וס"ל בזבחים שם דאין איסורים מבטלים זא"ז וס"ל דכשם שאין מבטלין זא"ז אם יש בכל אחד כשיעור כן מצטרפין זא"ז לכשיעור דזיל בתר טעמא ושאר איסורין לא ילפינן מעולין כדאמר במנחות דכ"ב לרבנן דר"י ולא ילפינן דשארי איסורים מצטרפים זע"ז לפיכך דם וחלב כשם שאינם מצטרפין לשיעור כן אינם מצטרפין לאסור הקדירה ומסיק לבסוף דיש לדון איפכא דאף דפסק הרמב"ם בפיגול דפיגול ונותר אין מבטלין זא"ז כר"א מ"מ בשאר איסורים מבטלין זא"ז זהו תו"ד, וכל דבריו תמוהים מאד דבאמת בודאי מוכח ומפורש במעילה דשני איסורים אין מצטרפין [ובנבילות באמת מצטרף כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א ורק דפליגי דגמ' שם מצד איסור חע"א] דהא מדקאמר דפיגול ונותר דמצטרפים משום הלאו דל"י כי קדש הם מבואר דדוקא בפיגול ונותר דאיכא בהו הלאו ותיפ"ל משום לאו דל"ת כל תועבה דאיתנהו בכל איסורים אלא דרק לר"מ אמרינן הכי ורבנן פליגי עליה ולאו דל"ת כל תועבה לא דרשי על זה ורק פיגול ונותר מצטרפים, ומה שתי' דלהכי פיגול ונותר מצטרפים משים דקי"ל כר"א דאין מבטלין זא"ז ולפיכך מצטרפין הנה בדהתוס' בזבחים דפ"ח מבואר דגם ר"ל ס"ל דפיגול ונותר מצטרפין לגבי הלאו דל"י כי קדש רק דהתם בדלא מיערב והכא בדמיערב וגם לתי' השני משום דהוי לאו שבכללות אין לוקין עליו עכ"פ מבואר דאע"ג דמצטרפין, מ"מ מתבטל הלאו המיוחד ולהתירוץ כל דמיערב ובטיל ממילא ל"ש צירוף כיון דנתבטל הלאו המיוחד וגם להיפוך לר"א דס"ל אין איסורים מבטלים זא"ז בפיגול ונותר מ"מ אין ראי' שיצטרפו לכשיעור דהא בכל חדא וחדא ליכא שיעור ורק דמצטרפין משום לאו דל"י כל קדש שהוא לאו כללי וממילא לר"א דס"ל דאין איסורים מבטלין זא"ז אפילו בדמיערב ולא נתבטל הלאו המיוחד מצטרפין למלקות גם בדמיערב אבל בשארי איסורים שאין לאו כללי אע"פ שאינם מבטלים זא"ז כמש"פ הרמב"ם מ"מ אינם מצטרפים לכשיעור דהא עכ"פ שיעור שילקה משום לאו אחד אין בו, ומה שרצה לחלק אליבא דר"א בין פיגול ונותר לשארי איסורים הלא ר"א סתמא קאמר וכל האיסורים שוים בדין ביטול שאין מבטלים זא"ז.

דהתוספות בשבת דפ"ט בר"ה תבלין כתבו דלאביי אפילו לרבנן דר"מ מצטרפין שני איסורים בלאו אחד למלקות והא דאמר ר"ל הפיגול והנותר כו' פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ולמלקות איירי ומדמבטלין זא"ז משמע דשני איסורים לרבנן אין מצטרפין צ"ל דאע"פ שמבטלין זא"ז כשבללן מצטרפין הן למלקות וכן מוכח במעילה די"ז הפיגול כו' וקאמר בגמ' לא שנו אלא לטומאת ידים אבל אכילה מצטרפים והא דאצטריך ר"א לאתויי קרא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לאו על אכילתו פירוש מדנאמרו בלאו אחד דמצטרפין לא איצטריך אלא לר"ש דאמר ב' שמות אין מצטרפין ובקודש מודה אבל לרבנן בעלמא מצטרפין והא דתנן בפ' קדשי מזבח דהערלה וכה"כ מצטרפין אתי שפיר כרבנן אליבא דאביי כו'.

ומדהתוס' נדחה ראית המ"מ ממעילה שאין איסורים מצטרפים מדאצטריך קרא דכל שבקדש פסול, אולם התוס' נדחקו בזה לפי שיטתם שם אליבא דאביי דשני איסורים במין אחד מצטרפים אפילו לרבנן דר"מ לפ"מ דמוכיח אביי מחזקי' למאי דמפרש מצטרף למלקות אבל למאי דמסיק הר"ת דמצטרפים לאסור הקדירה ולא למלקות בודאי גם לאביי אינו מצורף למלקות וד' הגמ' במעילה אתי כפשוטו דבאמת לרבנן אינם מצטרפים איסורים שונים גם במין במינו רק בפסולי קדש וכ"ה שי' הרמב"ם, ובאמת בעיקר קוהתו"ס לאביי למ"ל קרא שמצטרפין פסילי קדש דהא לאביי גם בשארי איסורים מצטרפים צ"ע דהא אי"ק על צירוף מין בשאינו מינו שאינם שוים בשמא ובטעמא דלאביי אינם מצטרפים רק בפסולי קדש מגזיה"כ, וצ"ל דשי' התוס' כד' הראב"ד דאפילו באיסור אחד אינם מצטרפים מין בשאינו מינו ולאביי תלוי דוקא במין במינו דאם הוא מב"מ מצטרפים גם איסורים שונים לרבנן ומין בשא"מ אינו מצטרף אף בלאו אחד וכן נראה מלשון התוס' דלאביי לא פליגי רבנן ור"מ אלא בב' מינים ולא בב' איסורים ומשמע דבב' מינים ואיסור אחד פליגי ג"כ, וביאור דהתו"ס שכתבו וכן מוכח במעילה ולכאורה הביאו ראי' לסתור דממעילה הא מוכח דלרבנן אין מצטרפים מדאיצטריך קרא דלא יאכל כי קדש והא התוס' הקשו מזה אח"כ ותירצו דאי"ק לר"ש ואיזה הוכחה יש ממעילה, ונראה ביאור דהתו"ס שהוכיחו על מה שחילקו מקודם דאע"פ שמבטלים זא"ז כשבללן מ"מ מצטרפין הן למלקות בלא תערובות ועל זה הוכיחו ממעילה דלענין אכילה מצטרפים משום ל"י כי קדש הם ומ"מ מבטלים זא"ז כקושיית התוס' בזבחים ועכצ"ל משום דבלול ומיערב שאני וכמו שתירצו התוס' בזבחים דשאני מיערב הרי מוכרח שיש חילוק בין צירוף בעין ובין בלול מהאי טעמא גם לאביי אליבא דרבנן דמין במינו מצטרפים למלקות מ"מ בלול שאני וזהו שהוכיחו ממעילה דיש חלוק בין בעין ובין בלול ואח"כ הקשו כיון דהא דמעילה מיירי בבעין א"כ לאביי ל"ל קרא דל"י כי קדש כו'.

אלא שיש להעיר על הוכחת התוס' משם דהא דמוכח בזבחים דיש חילוק בין מיערב או לא מיערב היינו משום דבמיערב נתבטל הלאו המיוחד ואין כאן פסול כלל ול"ש לומר כל שבקדש פסול כמשכ"ל או כמש"כ הא"מ לפרש משום דנתבטל הלאו המיוחד ולאו דל"י כל קדש הוי לאו שבכללות אבל במב"מ לאביי דמצטרפים איסורים שונים מצד שהם מין אחד מאי חילוק יש בין בעין ובין בלול וצ"ל דהחילוק לאביי לדהתוס' בין בעין ובין בלול דבבעין שכל איסור ניכר בפ"ע מצטרפים מב"מ משא"כ בבלול שנתבטל איסורו העצמי וגם לא נתהפך לאיסור אחר אינו מצטרף אבל הוכחה לחילוק זה מהא דמעילה וזבחים אין כאן כמש"כ, ואפשר דכונת התוס' דלאביי גם רבנן ס"ל הא דל"ת כל תועבה ונכללו בלאו אחד מ"מ בעינן שיהי' גם מין אחד דגם בלאו אחד בעינן שיהי' ממין אחד כמשכ"ל דאם אין לאו כללי איך יצטרפו ב' איסורים לחיוב מלקות לרבנן כיון דאין בכל אחד כשיעור ולהכי בבלול דמתבטל השיעור

מהלאו המיוחד אינו מצטרף לרבנן ומתאים פי' התוס' בשבת עם תירוצם בזבחים דע"ח ודהתוס' בע"ז דט"ו ור"מ ס"ל דכל איסורים שבתורה מצטרפים אף בב' מינים ויובן בזה מה שחילקו התוס' אליבא דאביי לרבנן בין מלקות וקרבן דמלקות מצטרפים מין אחד ולקרבן אינו מצטרף כיון דהטעם משום מין במינו מה לי מלקות מה לי קרבן אבל אי נימא דלאביי גם רבנן ס"ל הלאו דל"ת כל תועבה ומב"מ מצטרף א"ש דמצטרף רק מחמת הלאו למלקות ולא לקרבן כמו בלאו דל"י כי קדש אלא דמפשטות דהתוס' נראה דמצטרפים לרבנן שני איסורים במין אחד מצד מכ"מ דהא דרשא דל"ת כל תועבה שאיסורים מצטרפים זה לזה לא מצינו רק לר"מ ולא לרבנן וצ"ע אולם גם לפמש"כ דפשטות דהתו"ס לחלק לאביי בין בלול ובעין במין אחד בשני איסורים דמצטרף רק בעין ולא בבלול מ"מ נראה דזהו דוקא בשני איסורים דכיון דמתבטל ואינו מתהפך לאיסור אחר אינו מצטרף לשיעור כזית למלקות אבל בלאו אחד ומין במינו מאי נפ"מ בין בלול ובין בעין דהא ל"ש ענין ביטול בלאו אחד וא"כ דלפי המסקנא בזבחים דע"ח דמיירי ר"ל במין במינו יקשה והא פיגול ונותר מצטרפים משום לאו אחד ואיך יתבטל דהא ל"ש שם תי' התוס' בשבת לאביי לחלק דבלול שאני הא הוי לאו אחד ועכצ"ל כמו שחילקו התוס' בזבחים דע"ח דמיערב שאני וכמש"כ באות א' להסביר דכיון דבטל איסור המיוחד ואין כאן פסול קדש ממילא דאין כאן לאו כלל ועי' בר"ש בפ"ב דערלה משנה י'.

ט

והנה שי' התוס' בשבת דלאביי מצטרפים שני איסורים במב"מ למלקות לרבנן אבל לרבא דמשני הא מני ר"מ היא נראה דלרבנן אינם מצטרפים שני לאוין למלקות בשוין בשמא אבל בדי התוס' רי"ד בע"ז דס"ו מפורש דלרבנן אף לפי המסקנא שני שמות משני לאוין כמו ערלה וכה"כ מצטרפים למלקות ורק במין אחד כמו יין של ערלה ושל כה"כ אבל שני מינים אינם מצטרפים מדמבואר בכריתות דשני מינים ושני שמות חלב ודם פטור והתוס' רי"ד אינו מחלק בין מלקות וקרבן ובפי' דהגמ' בע"ז פירש דקו' וזהו הפרזה גדולה שהרי שנינו בכריתות דשני מינים משני שמות אינם מצטרפים משו"ה איצטריך חזקי' לומר במיני מתיקה, אלמא דאזלינן בתר טעמא ורבא תירץ לעולם בתר שמא אזלינן וא"ת א"כ הו"ל ג' שמות וג' מינים ואיך מצטרפים הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורים שבתורה מצטרפים ואפילו חלב ודם ופליג על מתניתין דכריתות דשני מינים פטור ואח"כ הוסיף להביא ראי' דשני מינים משם אחד מצטרפים מהא דמעילה חמשה דברים בעולה מצטרפים הבשר והחלב והסולת והיין והשמן, וכל הנותרים והפגולים מצטרפים וכל הנבלות וכל השרצים מצטרפים זע"ז מכל הני משמע דשני מינים ושם אחד מצטרפין ותנן נמי התם הפיגול והנותר אינם מצטרפים זה עם זה, ונ"ל דבשני מינים מיירי כגון בשר ולחם אבל בשר פיגול ובשר נותר שהן מין אחד אע"פ שהן שני שמות מצטרפים דמ"ש מערלה וכה"כ דתני בההיא פירקא דמצטרפים אלא ודאי הא במין אחד והא בשני מינים ואמרינן בגמרא ל"ש אלא לטומאת ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפים דתני ר"א אומר ל"י כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו פי' אע"ג דכל איסורים שבתורה לא מצטרפי פסול הקדשים מצטרפי דלאו אחד נכתב על כולן וכסברא דר"מ דס"ל דכל האיסורים כו' עכ"ל, מבואר מד' התוס' רי"ד דגם לרבא במין אחד מצטרפים שני איסורים כמו ששנינו בערלה וכה"כ דמצטרפים ופיגול ונותר דאינם מצטרפים לטומאת ידים בב' מינים קאי מיירי ולהכי איצטריך קרא דלא יאכל כי קדש הם לצרף ב' מינים למלקות ולקרבן אבל מין אחד מצטרפים שני לאוין בכל האיסורים גם לרבנן וזהו דלא כמש"כ התוס' בשבת דפ"ט).

ולפי המתבאר יש בזה כמה שיטות לענין צירוף למלקות ולקרבן בלאו אחד שי' הרמב"ם דמצטרפים למלקות אע"ג דלא שוי בשמא ובטעמא וכפשטות הסוגי' דמעילה דכל הנבלות והשרצים והפיגולים והנותרות מצטרפות זל"ז וכמו שהוכיח התוס' רי"ד מחמשה דברים בעולה דמצטרפים זל"ז וכן נראה לשי' הרמב"ם דפיגול ונותר דמצטרפים זל"ז משום לאו כללי דל"י כי קדש כדין לאו אחד וגם בב' מינים מצטרפים ומה"ט השמיט הרמב"ם בפ"ו מהל' שגגות בב' מינים בפיגול ונותר דס"ל כשי' הרמב"ן דמצטרפים גם לקרבן וגם בב' מינים מצטרפים כלאו אחד ולר"מ בכה"ג מצטרפים כל האיסורים אע"ג דלא שוי בשמא ובטעמא וגם חלב ודם מצטרפים לקרבן, ועי' בתוס' רי"ד שבת דפ"ט דר"מ חולק על הא דכריתות וגם לקרבן מצטרפים יעוי"ש ובשני לאוין קיי"ל כרבנן דאינם מצטרפים וגם במין אחד בשוה בשמא ובטעמא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א דכל האיסורים אינם מצטרפים זל"ז לבד איסורי נזיר.

והא דערלה וכה"כ דמצטרפים היינו לאסור התערובות דוקא אבל לא למלקות, ושי' הראב"ד דגם בלאו אחד מצטרפים למלקות רק בשוי בטעמא ואע"ג דקי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן מיהו לענין צירוף למלקות סגי בשוי בטעמא והוכיח זה מהא דר"מ דמצטרפים למלקות כל האיסורים בשוי בטעמא וכמש"כ הרמב"ן בפי' הראשון לשי' הר"ח ומיהו בודאי בשוי בשמא סגי ג"כ להצטרף דהוי מין אחד דהא קיי"ל כרבא, וצ"ל דהא דכל הנבלות והשקצים והפיגולים והנותרות דמצטרפות זל"ז מיירי בשוי בשמא או בטעמא והא דחמשה דברים בעולה מצטרפים זל"ז במעילה שהק' התוס' רי"ד צ"ל דמעילה שאני דהאיסור משום הנאה, וא"כ אם נהנה מכמה מינים עכ"פ הרי נהנה בפרוטה ונראה דלפ"ז גם בשארי איסורי הנאה אם נהנה מכמה מינים בלאו אחד דערלה מצטרפים ג"כ למלקות לשי' הסוברים דלוקה על איסורי הנאה דהרי נהנה עכ"פ בשוה פרוטה.

ובשני לאוין בודאי אינם מצטרפים למלקות גם במין אחד והראב"ד דמפרש שני שמות איסורים נינהו היינו לאסור התערובות ולא למלקות. ושי הרמב"ן דהא דלר"מ מצטרפים כל הלאוין לפי פירש"י כשהי' שיעורן שוה כגון ערלה וכה"כ ואפילו ב' מינים דלא פליג ר"מ על מתניתין דאין ערלה ותרומה מצטרפים וה"נ תניא בכריתות דחלב ודם אינם מצטרפים לר"מ (כונתו דלא פליג ר"מ כמו דפליג שם ברישא ובסיפא בפ' אמרו לו ועכצ"ל, דר"מ מודה בהא) מפני שאין שיעורם שוה, ולפי פי' הר"ח פירוש דחזקי' פירש הא דר"מ ג"כ במיני מתיקה דוקא כששוים בטעם ולהכי חלב ודם אינם מצטרפים משום דהוי ב' לאוין וב' מינים שאינם שוים לא בשמא ולא בטעמא ולית לי' לר"מ צירוף לאוין רק בששוים בטעמם, ולפ"ז נפ"מ לדידן גם לרבנן בפיגול ונותר שאינם מצטרפים לכשאינו שוים בטעמם וצ"ל לפ"ז דמה שפי' הרמב"ן בשבת דע"א דשני מינים פטור הוא בחלב ודם ולא בפיגול ונותר דמצטרפים ג"כ לקרבן זהו לא לפי' הר"ח דלדידי' גם בפיגול ונותר פטור לכשאינם שוים בטעמם ורק דהרמב"ן קאי למש"כ מתחלה לחלק דדוקא היכא דשיעורים שווים מצטרפים משא"כ בחלב ודם ופיגול ונותר הוי שיעורים שוים, ומפורש ג"כ בד' הרמב"ן דבשני לאוין אינם מצטרפים לרבנן אפילו לאביי במין אחד דגם לאביי צ"ל דמתניתין דתבלין שני שמות כר"מ היא או כמש"כ בפי' השני דלאסור את הקדירה אפילו לרבנן מצטרפים ולא למלקות ובלאו אחד נראה לפי מסקנת הרמב"ן דמצטרפים למלקות אע"ג דלא שוי בשמא ובטעמא, ושי' התוס' בשבת דפ"ט דלאביי מצטרפים שני איסורים ממין אחד למלקות וכן פיגול ונותר מצטרפים למלקות ולא לקרבן ושי' ר"ת שם נראה דאינם מצטרפים למלקות ורק לאסור הקדירה וביבש ביבש מצטרפים לאסור ושי' התוס' רי"ד דמין אחד מצטרפים שני לאוין גם לרבנן למלקות ולקרבן ולר"מ מצטרפים גם שני מינים למלקות ולקרבן וכמי כן בפיגול ונותר מצטרפים שני מינים גם לרבנן וכן בלאו אחד מצטרפים ב' מינים אע"ג דלא שוי בשמא ובטעמא כשי' הרמב"ם.

י

ולדינא בנידון האו"ה באיסורים שאינם שוים בטעם בלאו אחד שכ' דאינם מצטרפים לאסור את הקדירה ותמהו עליו האחרונים בזה נראה דלא מיבעי לשי' הראב"ד בפי"ד מהל' מאכ"א דאפילו בעין אינם מצטרפים למלקות בלאו בחד אם אין הטעמים שוים ומדמה לתערובות בתבלין דגם בשם אחד בעינן מיני מתיקה כדחזקי' כמבואר בירושלמי ואינו מחלק בין בעין ובין בתערובות וכל שאינם שוים בטעמם אינו אוסר וזהו כד' האו"ה אלא אפילו לשי' הרמב"ם דס"ל דבבעין מצטרף בלאו אחד מ"מ י"ל דכל שאינו נרגש הטעם כיון שאין הטעמים שוים אינו אוסר, ובתבלין בעכצ"ל דנרגש התיבול אע"פ שאינם שוים בטעמם אבל היכא שאינו נותן טעם מפני שינוי הטעמים איך יצטרפו לאסור, ובהגהות יד אברהם יו"ד סי' צ"ח תמה על דברי האו"ה מהא דקתני שנים או שלשה שמות ממין אחד או ב' מינים משם אחד אסור ומצטרפים זע"ז וכיון דמצטרף לאיסור ולמלקות אי אפשר שיתבטל, ולק"מ דהא חזקי' מוקי לה במיני מתיקה דוקא דשוים בטעמם ומצטרפים וגם להרמב"ם שלא הביא הא דחזקי' אפשר דתבלין דכרפס הנם שוים בטעמם ועכ"פ התיבול נרגש ולהכי מצטרפים, אבל בנידן האו"ה כיון שאינו נרגש הטעם אף באיסור מלאו אחד בטל מן התורה וגם מדרבנן י"ל דלא החמירו ולא דמי למב"מ דגזרו שמא יבשל בשאינו מינו ויתן טעם אבל בשא"מ כיון דבטעם ל"ש צירוף ואינו נרגש לא גזרו וממילא נתבטל ועי' בתשו' אבני מלואים סי' ד' מה שתירץ קו' הפרמ"ג על האו"ה מבב"ח יעוי"ש, ומה שתמה ביד אברהם שם מלשון הרע"ב בפ"ג דערלה דערלה מעלה את הכלאים והערלה דהיינו שאין איסורן משם אחד כמו ערלה ונ"ר דאי איסורן משם אחד אי אפשר שיבטל קצתו לקצתו י"ל דכונתו ביבש ביבש ולהכי בשם אחד אאפ"ל שיבטל קצתו לקצתו ומצטרפים זע"ז משא"כ היכא דתלוי בנתינת טעם י"ל דכל שאינו נרגש הטעם מותר כמש"כ האו"ה, ובב' איסורים משני לאוין היכא דשוים בטעמם אע"פ דאין מצטרפים למלקות מ"מ לקדירה אוסר כיון דנרגש הטעם כמש"כ התוס' דמפרשים ב' שמות ב' איסורים לאסור את הקדירה, וגם לשי' רש"י והרמב"ם דמפרשים ב' שמות מאיסור אחד מ"מ אוסר כמו שמבואר ברמב"ם בפט"ז מה' מאכ"א הל' י"ג שאור של כה"כ ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ כו' וכן תבלין של תרומה וכה"כ כו' אותה קדירה אסורה לישראל דהלכה כחכמים דכל שיש בהם כדי לתבל אוסר אפילו ב' איסורים אלא דבשאור ותבלין הם שוים בשמא ובטעמא.

אבל בשני מינים וב' איסורים אע"פ ששוים בטעם כמיני מתיקה למאי דקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן הלא בדין שלא יאסרו. אלא די"ל דדוקא בהנך דלטעמא עבידי דהא דאינו בטל לשי' האו"ה אאמד"ר בעינן צירוף מין במינו אבל בפחות מששים משני מינים ושני איסורים השוים בטעמם כיון דנרגש הטעם ואסור מן התורה מצטרפים לאסור, אולם לד' הפר"ח גם מילתא דלטעמא עבידי אינו בטל מן התורה, אלא די"ל דקושיית הגמ' לרבא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד קאי על יבש ביבש שאינו נרגש הטעם אבל היכא שנרגש הטעם מצטרפים לאסור דבכה"ג גם לרבא דאזיל בתר שמא בשא"מ אוסר בנ"ט כמש"כ הש"ך בסי' צ"ח לחלוק על הרמ"א כמש"ל אבל מד' התוס' והראשונים שאינם מפרשים כן נראה דלרבא בכה"ג אינם מצטרפים לאסור ורק היכא שנו"ט בעצמו בקדירה אוסר ואזלינן בתר טעמא משא"כ היכא שאין בו כד לתבל רק על יד צירוף כיון דלא שר בשמא למאי דקי"ל כרבא בדין שלא יאסור

יא

ובעיקר קו' גה"ש בזבחים דע"ח שהובא באות א' לשיטת הר"י דאורליניש דה"ל דטכ"ע דאוריתא אסור דילפינן מגעולי מדין אבל אין לוקין על זה דא"כ מאי מוכיח הש"ס דלר"ל נו"ט ברוב לא דאורייתא דילמא ס"ל דאסור ואפ"ה, אין לוקין, ראיתי שכבר קדמוהו התוס' רי"ד בע"ז דס"ז שכתב ומיכן מוכח שאם טעמו ולא חמשו הוא אסור מן התורה לוקין ואין לומר שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו יעוי"ש. וראיתי בס' חקור מים חיים בסי' צ"ח שכתב לחדש דהא דט"ע להר"י מאורלייניש אינו אלא בעשה ולא אמרינן הדרא לאיסורא קמא כמו שהקשו התוס' משום דהא טעם המעורב לא הוי רק חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין אינו לוקה, וסבור הייתי לחלק דגם לשי' הר"י דאורלייניש אינו לוקה רק בטעמו ולא ממשו, דלהכי לא אמרין אהדרא לאיסורא קמא משום דמה שאסור הטעם בלבד זהו חדוש דהוי כיוצא מן הטחא דילפינן מהטמאים לאסור צירן ורוטבן ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' מאכ"א הל' א' והל' ו' דכל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורים שלוקין על אכילתן הרי אותו מאכל אסור באכילה מן התורה ואעפ"י שחלב טמאה וביצי עוף סמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם כו' והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת ויעוי' בהה"מ שם דכ"ז מהיסוד דאתרבי מהטמאים דאתרבי לאיסורא ולא למלקות אבל בטעמו וממשו רק שמעורב ואינו ניכר ובמין במינו בטל מן התורה ובשאינו מינו אסור מן התורה, מצד טכ"ע, ובזה י"ל דהדרא לאיסורא קמא דממשו של איסור לוקין עליו וטעמו וממשו המעורב גם לשי' רש"י אסור חה"ת יעוי' ברמב"ן חולין דצ"ח ובר"ן שם וע"ע בב"י סי' צ"ח] ולפ"ז בפיגול ונותר וטמא דהוי טעמו וממשו רק שמעורב לוקין גם לשי' הר"י מאורלייניש וא"ש בפשיטות קו' התוס' ובזה מיושב מאי דק"ל טובא לשי' הר"י מאורלייניש בהא דעשה עיסה מן החסים ומן האורז דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה ויוצא בה יד"ח בפסח דאפילו אית בה כזית בכדי אכילת פרס מ"מ כיון דעל טכ"ע לא הוי אלא עשה בעלמא א"כ אין זו מצה, וצ"ל דס"ל כשי' הרמב"ן בהל' חלה דמשום גרירה קא אתינן עלה (ובאות א' הרגשתי מזה ויצא טעות מביהד"פ וכצ"ל די"ל כיון דאין מלקות על טכ"ע ממילא מצה לא הר ומוכח דעל טכ"ע לוקין ותלוי בזה בשי' הראשונים היינו דלהרמב"ן דמשום גרירה הוא א"ש ולמש"כ מיושב אפילו בלא גרירה דטעם גרירה הא אינו מבואר בש"ס דילן אלא דבעשה עיסה מן החטים ומן האורז דהוי טעמו וממשו רק שמעורב בזה היכא דאיכא כזית בכא"פ לוקין עליו גם לשי' הר"י דאורלייניש, אולם החו"ד בסי' ק"ה האריך להוכיח דמאי דאסור טכ"ע אף בטעמו ולא ממשו הוי כיוצא מן האיסור ככל האיסורים דמשקין כמותן לחייב מלקות ג"כ ואין כל חידוש בזה והחידוש הוא דילפינן שאינו בטל ברוב ולדבריו אין חילוק בין טעמו ולא ממשו אי טעמו וממשו, וא"כ אי בטעמו ולא ממשו לשי' הר"י מאורלייניש אין לוקין עליו ה"ה בטעמו וממשו (ומה שחודש הח"ד שם דבאיסורין שאין משקין היוצא כמותן אין טכ"ע אוסר ובתרומה אין טכ"ע אוסר תמוה מזבחים דל"ו דמבואר דפליטת כלים של תרומה אוסר, ועי' בכ"מ פר מהל' מאכ"א לענין יוצא מן ההקדש שאאדמ"ר ואפי"ה עכ"ע אסור מן התורה וכבר הרגישו בזה ואכמ"ל] גם מלשון התוס' בע"ז לשי' ר"י מאורלייש רש נראה דאין חילוק וכל שמעורב ברוב לשי' הר"י דאורליניש ירש אין לוקין על טכ"ע והד"ק קושיית התוס' רי"ד דמנ"ל להכיח דר"ל ס"ל דמ"ט ברוב לאו דאורייתא דילמא דאורייתא ואין לוקין עליו,

ונראה לישב אפילו אי נימא דגם כטעמו וממשו ס"ל להר"י מאורלייניש דאין לוקין על טכ"ע בכזית בכא"פ דהא דאינו לוקה משום דמעורב ברוב היתר ואע"פ דילפינן מגעולי מדין דאסור קמא משום דמעורב ברוב היתר אלא דאסור מדין טכ"ע מגעולי מדין, אבל אם הי' ההיתר נאסר ג"כ ואין כאן עוד דין בטול ברוב שוב בודאי אמרינן בזה הדרא לאיסורא קמא, ולפ"ז בנדר וקדשים דהיתר מצטרף לאיסור א"כ כל דאמרינן דאסור המעורב משום טכ"ע הרי רוב ההיתר מצטרף לאיסור הטכ"פ [וכ"כ בתוס' רי"ד ג"כ דכל שאסור משום טכ"ע הוי כבעין וההיתר מצטרף לאיסור יעוי"ש והרי כלו אסור תשים היתר מצטרף לאיסור וממילא דאין כאן ריב היתר כלל ובכה"ג בודאי הדרא לאיסורא קמא דהוי ככולו איסור ולוקה עליו אף שאין בו כזית בכד אכ"פ, ובזה מיושב ד' הירוש' בפ"ב דערלה שהובא בתוס' דאמר ריו"ח כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מאיסורי נדר ומזה הקשו על שי' ר"ת דס"ל דלוקין על טכ"ע וראי' להר"י מאורלייניש ותמהו המפרשים דהא גם לר"י מאורלייניש קשה דהא לריו"ח גם באיסורי נזיר ילפינן מגעולי מדין, ולמש"כ א"ש רבאיסורי נדר דהיתר מצטרף לאיסור א"כ כיון שאסור משום טכ"ע הרי גם ההיתר מצטרף לאיסור והוי כולו איסור ובכה"ג הדרא לאיסורא קמא ולוקין על טכ"ע שאין בזה ביטול ברוב ולפ"ז מיושב קו' התוס' רי"ד על הר"י מאורורלייניש מזבחים דבפיגול ונותר וטמא דבקדשים היתר מצטרף לאיסור ועכצ"ל הא דאינו לוקה לר"ל משום דהתראת ספק לא שמא התראה וכשאכל רוב פיגול ומיעוט נותר היתר מצטרף לאיסור ולוקה משום פיגול במין במינו, ואם הרוב נותר והמיעוט פיגול לוקה משום נותר והוי התראת ספק דלא ידעינן להתרות משום איזה לאו אבל בשאינו מינו אי נו"ט ברוב דאורייתא ויש כדת בהמיעוט אעפ"כ הי' לוקה גם משום המיעוט דהא הרוב איסור אחר הוי בהיתר ומצטרף לאיסור דהיכא דאיכא נתינת טעם אפילו הרוב היתר מצטרף לאיסור וכמש"כ התוס' בנזיר דל"ז בד"ה ב' קופות וממילא דאין כאן ביטול ברוב וגם לשי' הר"י דאורלייניש לוקה, [והתוס' שם בזבחים בד"ה הפיגול כתבו ועו"ק היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כש"כ איסור לא מצטרף לאיסור ותמוה דהרי בקדשים לכו"ע היתר מצטרף לאיסור, וראיתי בם טהרת הקדש שהרגיש בזה וגם מש"כ התוס' דאפילו היתר אינו מצטרף לאיסור כש"כ איסור דלא מצטרף תמוה דהא בפסחים ובנזיר מבואר להיפוך דהשתא איסור והיתר מצטרפים איסור ואיסור לא כש"כ ומשני דאיסור ואיסור מצטרפים בזה אחר זה וצ"ע, ובמש"כ יש לפלפל לישב מאי שהקשיתי לעיל שי' הר"י דאורלייניש אם נימא דאפילו נתערב ממשו של איסור ברוב ויש בו כדת בכא"פ ג"כ אינו לוקה א"כ בעשה עיסה מן החטים ומן האורז אמאי יוצא בזה ידי חובתו בפסח כיון דלגבי איסורים לא אמרינן שזהו גוף האיסור רק שזהו דין מיוחד דילפינן מגעולי מדין וזה ילפינן לגבי איסורים ומנ"ל שיוצא בזה ידי"ח בפסח.

ונראה דלכאורה קשה דהא דטכ"ע לאו דאורייתא פירש"י בחולין דצ"ח משום דבטל ברוב א"כ בעשה עיסה מן החטים ומן האורז לשי' הפוסקים דהיתר בהיתר לא בטל מה בכך דטכ"ע לאו דאורייתא הא היתר בהיתר לא בטל ומאי מקשה לר"ל דס"ל דאיסורים מבטלים זא"ז ונו"ט ברוב לאו דאורייתא דשאני איסורים שונים שיש להם דינים מיוחדים מבטלים זה את זה ולהכי נו"ט ברוב לאו דאורייתא משא"כ בהיתר בהיתר דלא בטל שפיר יוצא יד"ח בפסח, וראיתי שהתעוררו בזה וצ"ל דקושיית הש"ס הוא דהא במצה בעינן שיהי' חייב עליו משום בל תאכל חמץ ולהכי בעיסה מעורבת מחטים ואורז לא היה חייב משום ב"ת חמץ ומוכרח מזה דנו"ט ברוב דאורייתא ולפ"ז ב"ה בחדש אדר תרע"ב:

י"ל לשי' הר"י מאורלייניש דהא דתני דיוצא ידי"ח בפסח אתי כר"א כפסחים דמ"ג דס"ל דעירובו בלאו והיתר מצטרף לאיסור בחמץ וממילא לוקה גם משום ב"ת חמץ ג"כ וגם סתם משנתינו דר"פ אלו עוברין כר"א יעוי' במאור וכ"פ הרחב"ם בפ"א מחו"מ דעירובי בלאו דאיתרבי מכל מחמצת ולוקה ואתי מתניתין דחלה דעשה עיסה מן החיטים ומן האורז יוצא יד"ח בפסח כר"א, כל זה כתבתי לפלפולא בעלמא לשי' הפוסקים דהיתר בהיתר לא בטיל אבל לפי האמת צ"ל לשי' הר"י דאורלייניש או דמודה היכא דאיכא ממשו וטעמו דלוקה או דס"ל הא דיוצא במצה יד"ח הוא משום גרירה כמש"כ הרמב"ן בהל' חלה.

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה