אור ברסלב
אחיעזר (יוד) סימן יא › ט

אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן יא · ט

ח

ובמש"ב דחילוק גדול יש בין אי ילפינן מקרא דל"ה נבלה או מסברא דהוי כעפרא בעלמא נראה ליישב בזה ג"כ מה שתמה הצל"ח ע"ד הרמב"ם שפסק בפ"ד מה' טומ"א דכל שנפסל מאוכל אדם דאינו מקבל עומאה מברייתא דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה דמטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה הרי מפורש דמקבל טומאה. ונראה לבאר מתחלה דברי הרמב"ם והראב"ד וז"ל שם ה' י"ד כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאי"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנסרח ונפסד ואי"ר לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה והראב"ד שם והלא משנה שלמה היא בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב כו' והוא שיהי' ראוי מתחלה לאדם וכן הוא שנוי במדרש ספרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א אמרו לו אין משקין יוצאין לא ע"י פרה כו' הואיל וראוין הוא מתחלה לאדם אבל אם היו סרוחין מתחלתן כו' טהורים ובכ"מ שם בפ"ג דבכורות אמרינן דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ועפרא בעלמא כו' ועפי"ד הכ"מ נראה בהבנת דבריהם דהרמב"ם ס"ל בבאור סרוחה דמעיקרא היינו אם נפסד האוכל קודם שחל עליו האיסור בפועל הוי כעפרא בעלמא ולא חל עליו האיסור וה"נ כיון שנפסד מאכילת אדם קודם שחלה עליו הטומאה בפועל לא ירד עליו טומאה והראב"ד ס"ל הא דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דהוי עפרא היינו בהוית הדבר לעולם ולא הי' עליו דין אוכל לענין איסור כלל לפיכך לא חל עליו האיסור וכן בטומאה שנסרחה מתחלת הויתו לא חל עליו תורת טומאה אבל כיון שהי' אוכל בהויתו והיה עליו אז דין חלות איסור וטומאה לא חשיב סרוחה מעיקרא (ובזה הי' נראה לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהלכות חו"מ הלכה י"א במלוגמא שנסרחה דאינו צריך לבער שכתב הראב"ד הך דירושלמי דמיירי בנסרחה ולבסוף נתחמצה והלחם משנה מפרש בנפסלה מאכילת אדם, ועי' במקו"ח ה' פסח סי' תמ"ב סק"ב משום דהוי סרוחה מעיקרא דאפילו בטומאה דלא כתיב בה אכילה מ"מ בסרוחה מעיקרא ליכא טומאה עיי"ש ולפי"ז י"ל דהראב"ד לשיטתו דס"ל דסרוחה מעיקרא הוא קודם שירדה עליו תורת טומאה וה"נ הוי סרוחה מעיקרא דוקא לכשנסרחה קודם שנתחמצה אבל הרמב"ם דס"ל דסרוחה מעיקרא קודם שהי' עליו הטומאה או האיסור בפועל א"כ ה"נ קודם הפסח ל"ה עליו איסור חמץ וע"כ אף שנתחמצה ואח"כ נסרחה א"צ לבער ומפרש דברי הירושלמי בפסח דוקא אבל לפני הפסח אין נפ"מ וגם אם נתחמצה ואח"כ נסרחה א"צ לבער].

והנה הנוב"י מהדו"ק סי' כ"ו תמה על דברי הכ"מ בהל' י"ד שכתב דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא שהרי הרמב"ם פסק בפ"א מה' אה"ט הל' י"ג כריו"ח בבכורות (דכ"ג) דטומאה חמורה עד לכלב וקרא דל"ת כל נבילה לגר אשר בשעריך וגו' הראוי לגר קרוי' נבילה ושאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה מוקי למעוטי סרוחה מעיקרא הרי מבואר מד' הרמב"ם דאיצטריך קרא לסרוחה מעיקרא בטומאה. אולם באמת דברי הכ"מ א"ש בפשיטות דהתוס' בבכורות שם דכ"ג בד"ה ואידך הקשו דהא ריו"ח בע"ז (דס"ח) ס"ל כר"ש דנטל"פ מותר וסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ותירצו דלענין איסור ודאי סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא אבל טומאה הו"א דמטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז עכ"ל הא דאיצטריך קרא לענין טומאת נבילה משום דהו"א דמטמא אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז והיינו במטמא דלא בעינן בי' דין אוכל בטומאת נבילות דדמי לשרץ וש"ז וע"כ איצטריך קרא לסרוחה מעיקרא משא"כ בטומאת אוכלין במקבל הטומאה דבעינן שיהי' אוכל בודאי דסרוחה מעיקרא לא אצטריך קרא כמו באיסור דסרוחה מעיקרא הוי כעפרא,) ולפי"ד הגה"ה והנוב"י בתשו' שם תמה ע"ד התוס' דאיך אפשר למיפסק קראי דנבילה לתרתי פסקי דחד נבילה החכרה כאן ואיך נימא דלענין טומאה מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין איסור איירי בנסרחה אחר שנתנבלה וכיון דאיצטריך קרא לענין סומאה לכשנסרחה מעיקרא איך ניליף מיניה לענין איסור לכשנסרחה אחר שנתנבלה מותרת, ועל יסוד קי' זו הסיב הנוב"י דברי התוס' מפשוטן יעויין שם ולדעתי נראה לפרש דבריהם, עפ"מ שנתקשיתי מכבר ומצאתי אח"כ בס' מקור מים חיים ובס' באר יצחק לשי' התוס' דאיכא איסור עשה דאינה זבוחה מחיים, וא"כ איך קאמר בע"ז דסרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא דעפרא בעלמא הוא ופירש"י שהתליע מחיים והא כבר נאסרה באיסור עשה דשאינה זבוחה ולגבי איסור שאינה זבוחה הר כנאסרה ואח"כ נסרחה ומוכח גם מסרוחה מעיקרא דנטל"פ מותר, וסבור הייתי לומר דעל לאו דלא תאכל כל נבילה אמרינן דכל שאינה לגר אינה קרוי' נבילה ואסור עשה דשא"ז מיהו איכא, אולם משבועות (דכ"ד) דאיתא בלאו והן בנבילה מוסרחת משמע דמותר, ואם ש"ל אבל פשטות הדברים מורה דאינה קרוי' נבילה ומותרת לגמרי וע"כ נראה דמה שאמרו בע"ז סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא היינו סרוחה.

מעיקרא גם לענין איסור דשאי"ז דקודם שחל האיסור דשא"ז לא נראית לגר ול"צ קרא דעפרא בעלמא הוא היינו שהיתה בבטן כבר סרוחה אם נימא דעל עובר חל ג"כ איסור שא"ז שהיתה גם האם מוכה שחין, והנה סרוחה דמעיקרא בבכורות דכ"ג לענין טומאה היינו שהתליעה מחיים הכ"מ דלהכי בנפסד האוכל מאכילת אדם קודם קבלת הטומאה טהור משום דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא והוי כעפרא בעלמא הי' נראה לפי"ז דכ"ז לר"ש דס"ל דנטל"פ מותר ולא איצטרך קרא לסרוחה מעיקרא אבל לר"מ בע"ז דס"ל דאי"ק לסרוחה מעיקרא ממילא גם בנפסד האוכל מקבל טומאה, והי' אפשר ליישב בזה בקל סתם משנה דטהרות כלל אמרו וכו' והא דפסחים הפת שעיפשה דמטמא טו"א דסת"מ ר"מ וברייתא אתי ג"כ כר"ח דאי"ק לסרוחה מעיקרא, ור' נתן דס"ל דאינו מטמא ס"ל כר"ש ולהלכה דקיי"ל כר"ש דנטל"פ מותר וסרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא אינו מקבל טומאה.

ובזה מיושב מה שהשמיט הרמב"ם בפי"א מה' תרומות הדין דפת שעיפשה או כלשון התוספתא דתרומות פ"ט דנפסלה מאכילת אדם נשרפת עם הטמאה דלשי' הרמב"ם אין רבותא כלל דנשרפת עם הטמאה דאינו מקבל טומאה כלל והתוספתא אתי' כר"מ

תוכן העניינים

אחיעזר (יוד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה