אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן יא · ח
אולם אחרי העיון יש לסתור ראי' זו ואפשר דבדין נבילה שאי"ר לגר קרוי' נבילה בכל האיסורים דפקע איסורו הוא היכא שאין בידו לתקן אבל היכא שבידו לתקן כמו בפת שעיפשה אם הי' פת של איסור טבל וכיו"ב לא נפקע איסורו לפי שיכול לשוחקה משום דחשיב ראוי לגר פ"י תיקון מ"מ בתרומה פת שעיפשה מותר לטמא דילפינן מונתתי לך משמרת תרומתי דבעינן שיהי' ראוי' לאכילה ושתהי' עומדת לאכילה ועי' בפ"ב דמ"ש משנה ד' כרשיני תרומה אף שהיא ראוי' למאכל אדם כמש"כ הר"ש בפ"א דתרומות מ"ט דאל"כ אינו נוהג בו תרומה בכ"ז כיון דעומד לבהמה ואינו עומד למאכל אדם מותר לסמאותה וכ"פ הרמב"ם בה' תרומות וכן בחבית שנשברה כר דכל שהתרומה הולך לאיבוד ואינה אכילה אין דילפינן מנבילה שאי"ר לגר כיון שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות לא פקע מיני' ומה"ט ג"כ אין ראי' מדין טומאה דלר"נ אינה מטמאה דס"ל דבעינן שיהי' ראוי' לאכילת אדם דבטומאה דהעיקר תלוי בדעת האדם ויחוד דעתו ומחשבתו אם מחשיבו לאוכל כיון שאינו עומד לכך לחמע את העיסות כמו שאור אינו חשוב אוכל אדם ואינו מטמא ובאמת הא לענין טומאה כל מילתא דלטעמא עבידא אינו מטמא והא דשאור מטמא הוא לפי שנאכל בתערובות ועומד לכך כמו שאמרו בנדה (דנ"א) בשבת דעומד לכותח וכדאמרינן שם סתם שבת לכמך עשוי' אבל אי נימא סתם שבת לקדירה תו אינו מקבל טומאה אא"כ כשיחדו לכותח ולהכי בפת שעיפשה אע"פ שנאכל בתערובות אם יחמע עיסה אבל כיון שאינו עומד לשאור בודאי אינו מקבל טומאה וכ"ז לענין טומאה משא"כ באיסורים דילפינן מגזיה"כ דנבילה שאי"ר לגר ל"ה נבילה ופרח איסורי' מיני' י"ל דהגזיה"כ הוא באופן שאין בידו לתקנו אבל כיון שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות הוי ראוי' לגר ע"י תיקון לא פקע איסורו ויתישב בזה שי' הראב"ד שכ' לפרש הא דפת שעיפשה חייב לבער לפי שיכול לשוחקה כו' בנפסל מאכילת כלב ובפת דשאור דאילו בפת דחמץ לא בעינן לטעמא שראוי לחמע בה עיסות ומפרש הברייתא דהפת שעיפשה וכלב יכול לאוכלה ולא מכר בה מפני שיכול לשוחקה ולחמע בחמץ וחייב לבערה מצד הדין אף שאי"ר לחמע בה עיסות ועי' בד' הראב"ד שם.
וס"ל דאע"פ שאינו ראוי לאכילת אדם לא פקע איסורו מיני' וקשה לפ"ז הברייתא דהפת שעיפשה וכלב יכול לאוכלה כו' דנשרפת עם הטמאה והא לפ"מ דס"ל להראב"ד דבנבילה שאי"ר לגר קרוי' נבילה א"כ גם איסור תרומה שבו לא פקע ומאיזה טעם מותר לטמאותה. ולפמש"כ א"ש דהא דמותר לטמאותה לכו"ע אף דלא פקע איסור תרומה מ"מ כיון דילפינן מלך שיהי' ראוי' לאכילה וכיון שאינה ראוי' לאכילת אדם מותר לטמאות את התרומה אע"ג דלר"מ בודאי לא פקע איסורו וה"ה לדידן היכא שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות אע"פ דמותר לטמאותה מ"מ איסור תרומה לא פקע, [אלא שאין הכרח לזה די"ל דהראב"ד ס"ל ג"כ להלכה כרבנן דנבילה שאי"ר לגר אינו קרוי' נבילה והא דס"ל דחייב בביעור באינו ראוי לאכילת אדם משום דס"ל דחיוב השבתה אינו תלוי בדיני מאכלות אסורות ודוקא בדין אכילה ילפינן מקרא דאיני ראוי לגר אינו קרוי' נבילה משא"כ באיסור שאינו תלוי באכילה דמי לטומאה דקיי"ל כריו"ח דטומאה חמירה עד לכלב וכמש"פ כן הרמב"ם מפ"א מהל' אה"ט ולהכי בפת שעיפשה שאי"ר לאכילת אד חייב בביעור אף לר"ש דס"ל דנבילה שאי"ר לנר אינו קרוי' נבילה אף היכי שאי"ר לחמע בו עיסות וזהו שהכריח להראב"ד לפרש הא דפת שעיפשה דקתני דחייב לבער מפני שיכול לחמע בו כמה עיסות דמיירי בנפסלה מאכילת כלב ובפת דשאור דאילו בנפסלה מאכילת אדם חייב לבער אף באופן שאינו יכול לחמע בו כמה עיסות. והארכתי בזה במק"א ולפ"ז דווקא בענין דין ביעור חייב לבער אע"פ שאי"ר לגר כמו בטומאה אבל בתרומה כיון שאינו ראוי לאכילה פקע ממנה דין תרומה כמו בשאר איסורים ולהכי נשרפת עם הטמאה וא"ש ולפמש"כ צ"ל דמאי דמסיק הר"ן דכיון דיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות ובחמץ דמי לשאור אע"פ שאי"ר לאכילה והא למש"כ גם בכל האיסורים שאינו חייב באי"ר לאכילה וע"מ לא פקע איסורו מצד שאי"ר לגר כיון דאפשר לתקן אפשר דכונתו דהא יש לחלק ולומר דבכל האיסורים הא כבר נאסרו וע"כ לא פקע משא"כ בחמץ שצריך לחול עליו איסור וכיון שנפסל מאכילת אדם אפשר דלא חל עליו כלל איסור חמץ וע"כ הוצרך להביא ראי' משאור דחל עליו איסור שאור אעפ"י שאינו ראוי לאכילה, ולמש"כ דאין חילוק בזה בין חמץ לשארי איסורים אפשר דבחמץ שנפסל מאכילת אדם אינו חייב על אכילתו ולא דמי לשאור וכן דעת הצל"ח בריש ביצה דלא כהפרמ"ג ומ"מ לשון הר"ן קצ"ע, ובמש"כ לצדד בנפסל מאכילת אדם היכא שיכול לתקנו אף שאינו עומד לכך לא ילפינן מגזיה"כ דנבילה שאי"ר לגר אינה קרוי' נבילה די"ל דהגזיה"כ הוא באופן שאין בידו לתקן נראה דכ"ז בנפסל מאכילת אדם דילפינן מגזיה"כ אבל בנפסל מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא מסברא כיון שאיננו עומד לתיקון ולחמע בה עיסות בכה"ג בודאי פקע איסורו לכו"ע כיון שאין זה מגזיה"כ רק מסברא שתלוי בדעת האדם וכיון שנפסל מאכילת כלב פקע איסורו ודוקא בשאור אעפ"י שאי"ר לאכילת כלב מ"מ כיון דעומד לחמץ את העיסות הוי כאוכל אדם אבל באינו עומד לכך כיון שאי"ר לאכילת כלב פקע איסורא, ובזה מובנים דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בדין פת שעיפשה דהא דתני' הפת שעיפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה עיסות מיירי בראוי' לכלב אבל באי"ר לכלב הוי כעפרא בעלמא ולכאורה צ"ע דהא שאור מבואר בתוספתא שאי"ר לאכילת כלבים מ"מ כיון דראוי לחמע בה עיסות חייב בביעור ובאכילה, והנוב"ת חיו"ד סי' נ"ד ע"ד הבאדאשין שעושים מן לויג של בורית חידש שם מה"ט דבנפסל מאכילת הכלב לא מהני מה שיכול לחמע ושאור ראוי לאכילת כלב, ותמוה שזהו נגד התוספתא [וגם מש"כ שם בסו"ד דרק גבי חמץ מהני הך סברא דיכול לחמע עיסה אחרת ולא בשארי איסורים תמוה דהא איסור שאור יש בטבל ותרומה] וגם עיקר הסברא תמוה דמה נפ"מ בין נפסל מאכילת אדם או כלב כיון שיכול לחמע בה עיסות אחרות והוי אוכל אדם ודוח"ל דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב אי"ר לחמע בו עיסות כמו שאור דמאי פסקא ועוד דלא הו"ל להברייתא לתלות הדין בראוי לאכילת כלב רק אם יכול לשוחקה ולחמע בה עיסות וכבר הרגיש הנוב"י שם מזה, ולמש"כ מאירים דבריהם דבודאי שאור אעפ"י שנפסל מאכילת כלב כיון שעומד להחמיץ הוי כשארי אוכל אדם לתבל ולהחמיץ אולם בפת שעיפשה שאינו עומד לחמע בה עיסות אעפ"י שיכול לשוחקה בזה בנפסלה מאכילת אדם דילפינן מדין נבלה שאי"ר לגר מגזיה"כ כל שיכול לשוחקה לא נתמעט וצריך ביעור אבל בנפסלה מאכילת כלבים דילפינן מסברא דהוי כעפרא בעלמא כיון שאינו עומד לתקון א"צ ביעור