אור ברסלב
אחיעזר חלק ג סימן פב › ז

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן פב · ז

ו

ומש"כ בשם ס' עונג יו"ט ליישב דהר"מ שפ' בפ"ג מה' נערה בתולה דאם הוציא ש"ר על נישואין הראשונים פטור, וכל הפטור אם רוצה לגרשה מגרשה, וע"ז הק' המל"מ נהי דפטור מקנס וממלקות, אבל הא ספק איסורא לחומרא ומ"ט יהא רשאי לגרשה, ותי' דהא שויא אנפשי' חד"א אלא דהתורה התירה, וכ"ז בודאי אבל לא בספק, יפה תמהת דהא א"כ יהא אסור לקיימה, ומ"ט כתב הרמב"ם אם רצה לגרשה.

אולם גוף הערתו שהעיר דיהא אסור מט' דשויא אנפשי' חד"א כיון שאמר לא מצאתי לבתך בתולים כבר העירו בזה הנתיבות בס' בית יעקב על כתובות בד"י ובס' ישועות יעקב סי' י"א, והנתיבות תי' בב' אנפי ע"פ דברי הר"ן דהיכא דמשועבד לא מצי למישוי חד"א דלא מהימן, והא דמהימן באומר פ"פ מצאתי הוא משום דיכול לגרשה, משא"כ במוציא ש"ר. עוד תי' ע"פ דברי התו"י בכתובות ד"מ דאי אמרה לא בעינא משום דאיהי ג"כ באיסורא איתא ובמעשה ליתא, משא"כ בכאן דהיא אומרת טהורה אני, והנה שני התירוצים האלו לא יספיקו בספק שכ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, ממילא מצד השעבוד דמי לפ"פ דמהימן הבעל משום דבידו לגרשה וגם מצד ע' דול"ת א"א לומר בזה דהא הע' הוי רק ספק עשה, והל"ת ודאי דשאחד"א ואין ספק עשה דוחה ל"ת ודאי. וראיתי בס' מנחת חנוך שהרגיש בזה במקצת ע"ד הר"מ הנ"ל דמ"ט יהא רשאי לקיימה.

ומש"כ העונג יו"ט להוכיח מזה דספק עשה לקולא כמו בספק לאו ולהכי פ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, תמוה דהלא עכ"פ מדרבנן לחומרא על ספק עשה "ולו תהי' לאשה" ועל ספק לאו "דלא יוכל לשלחה" ואיך כתב הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה. וגם מש"כ להקשות דאפי' באשת ישראל שאחד"א אף דאיכא ס"ס למש"כ הרמב"ם וידוע לו שזינתה תחתיו לק"מ דהא עיקר טענת המוש"ר לא מצאתי לבתך בתולים. ומה שאומר שזינתה תחתיו היינו ע"פ העדים שמביא. ופשוט דלכשיוזמו עדיו ליכא כלל חד"א בסור המסובב, אבל עיקר הקושיא הוא מה שאומר פ"פ מצאתי באשת כהן. ומש"כ דעכ"פ תיכף שהוציא ש"ר חל עליו חיוב התורה, אך אנן לא ידעינן וכשהוזמו עדיו איגלאי מילתא למפרע, אף אי לו יהיבנא דאמרינן בזה איגלאי מילתא למפרע משעת העדאת עדים, אבל פשיטא שאין לומר איגלאי מילתא אף קודם שבאו העדים ומשעה שאומר פ"פ בטרם הגדת העדים פשיטא דאין עליו חיוב דלו תהי', דהא אם אתכחש ע"י פרישת השמלה ליכא שום חיוב, ומיד שאמר פ"פ אסורה לו, אם לא דנאמר דהגדתו ועדות העדים היו כאחד.

ונראה בגוף דברי הרמב"ם דלהכי אם רצה לגרשה מגרשה ולא אמרינן בי' ספק אסורא לחומרא, דשאני ספק שעבוד מכל ספק אסור והרי בכל שו"כ שמחויב הבעל דג"ז שעבוד התלוי בלאו דשו"כ לא יגרע, ואפ"ה כל ספיקי דשו"כ נראה דהוי ככל ספק ממונא להקל, כמו ספק פריעת בע"ח מצוה ודומה להו, דכל אלו כיון דאתיהב למחילה הוי ספק ממונא ולקולא וכמש"כ השימק"ו בב"מ ד"ל בהא דקא' הגמ' ותו מי דחינן אסורא מקמי ממונא, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וה"נ בעשה דלו תהי' דבהא גופא ק' הש"ס הא דאי אמרה לא בעינא, וכיון דאתיהב למחילה קילא מספק אסור, ועוד לא נתבררו הדברים אצלי. וראי' לזה לכאורה מהא דחשיב בכתובות ד"ל:

ואלו שאין להם קנס הגיורת והשבוי' כו' דמשמע דגם ממ"ע דלו תהי' פטור, וה"נ מתבאר מדברי הרמב"ם דכל הפטור מהקנס וממלקות, אם רצה לגרש מגרש, וקשה בגיורת ובשבוי' נהי דהחמירו רבנן לפוסלה מכהונה, ונהי דגם ממון של הקנס פטור משום דאין הולכין בממון אחרי הרוב, אבל עכ"פ למה לא נתחייבו בע' דלו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה אף בספק השקול, אע"כ כיון דאתיהב למחילה דין ממון עלי', אלא דעדיין יש להק' אם המאנס או המוצש"ר מודה שמצא בתולים ראוי לחייבו בעשה דלו תהי' כיון דאין ההודאה פוטרתו מחיוב העשה, כמש"כ הרדב"ז. ואולי באמת בכה"ג חייב בע' דלו תהי', דהא דפטור מהקנס משום מודה בקנס, משא"כ היכי דהפטור הוא שמא בעולה, גם על הע' והל"ת דין ממון, כיון דאתיהב למחילה. שו"ר בס' מלבושי יו"ט שהאריך בזה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה