אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן פב

סימן פא

מחליפות מכתבים עם אחי הרה"ג מוה"ר משה ארי' ליב ז"ל. ערש"ק נחמו תרמ"ג איוויע

א

מה שפלפלת בד' היש"ש שכ' דדוקא גזלן יכול לומר באיסוה"נ הרי שלך לפניך ולא שומר והש"ך תמה ע"ז מהא דב"ק צ"ח דאמר מאן תנא אומרים באיה"נ הש"ל וכו' ר' יעקב הוא ומדמי בגמ' שומר לגזלן לענין הש"ל, וכן מסוף הסוגיא שם. והשעה"מ נתן פנים מסבירות לחילוק היש"ש עפ"ד התוס' בריש הכונס דשומר חמור מגזלן לענין פירות שהרקיבו מקצתם יעו"ש, אבל אין זה מספיק לתרץ קו' הש"ך. וי"ל בזה דהנה הא דבשינוי א"י לומר הש"ל י"ל בא' מב' פנים, או משום דקני לה בשינוי וכמ"ש בב"ק ס"ו בגזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש קונה אמאי א"ל הש"ל, אלמא דהקנין גורם שלא יוכל לומר הש"ל אף בלא שינוי, וה"נ בשינוי הטעם משום שנעשה שלו, או די"ל דבשינוי אף אם לא קני כמו למ"ד שינוי במקומו עומד ג"כ א"י לומר הש"ל דהא עכ"פ נשתנה. ומהא דמקשה בב"ק צ"ד אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"א דאמר שינוי לא קני ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. ומדקדק הגמ' מזה דס"ל לשמואל שינוי קונה, ואם נימא דאף אם שינוי לא קני מ"מ א"י לומר הש"ל כיון דנשתנה מאי מקשה. ועי' באס"ז שם שכ' אין שמין השברים לתשלומי גנב ולא לתשלומי גזלן אבל נוטל הגזלן השברים ומשלם לו כלי שלם אלמא קני לי' בשינוי דאי לא קני לי' נהדרי' בעיני' וישלם הפחת עכ"ל, וע"ע באס"ז בב"ק די"א. [ולפי"ז יקשה לר"ח דפליג על ר' אילעי בגנב טלה ונעשה איל וסובר דאין זה שינוי ממתני' דב"ק צ"ו גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה והא לר"ח אין זה שינוי ויהי' מוכרח מזה דאע"פ דלא קני מ"מ משלם כשעת הגזילה. אולם י"ל בזה עפמש"כ שם התוס' רי"ד בד"ה לאתויי הא דר' אילעי וז"ל ומבהמה והזקינה ליכא למילף דזקנה הוי שינוי גמור דלא ילדה ולא עבדה מלאכה אבל טלה ונעשה איל הו"א אין זה שינוי דדמי לקטן ונעשה גדול ולאיל בן י"ג חדשים ונעשה בן שתים ובן שלש דלא הוי שינוי קמ"ל עכ"ל, ולפי"ז י"ל דר"ח שפיר מחלק בין הזקינה לטלה ונעשה איל].

והטעם נראה דמקרא דאשר גזל דילפי' דשינוי קונה כמ"ש בדס"ז אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, מוכח דדוקא שינוי הקונה מיקרי לאו כעין שגזל וא"י לומר הש"ל, משא"כ היכא דלא קנה אף שנשתנה וכמ"ש התוס' בשבת נ"ח דמה שנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה משמ כיון דאין זה שינוי שעושה קנין יכול לומר הש"ל.

ב

ובגיטין דנ"ג דמקשה מגזל מטבע וכו' חמץ ועה"פ א"ל הש"ל ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי ופי' שם בתוס' דאי היזק שא"נ שמי' היזק אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי, ומוכח דמקשה גם מחמץ ועפה"פ, דדוחק לומר דמקשה מתרומה ונטמאת לבד, ולכאורה נהי דהוי שינוי מ"מ הא אין זכי' באיסורי הנאה. וצ"ל משום דבאמת בגזלן כל היכא דשינוי קונה היינו דהוי קנין משעת גזילה שקנה אז להתחייב באונסין כמ"ש האחרונים, עי' בקצוה"ח ובמשובב נתיבות בסי' ל"ד, בביאור ד' הגמ' בתמורה ד"ו דמקשי משינוי קונה אמאן דאמר אי עביד לא מהני, דהוא משום דהקנין הוא משעת הגזילה וע"כ למ"ד אעל"מ לא מהני הגזילה לקנות בשינוי אי לאו גזה"כ דאשר גזל כדמשני בגמ' שם. ומטעם זה גם אם גזל ונאסר בהנאה למ"ד היזק שא"נ לא שמי' היזק ואח"כ נעשה בו שינוי יהי' ג"כ שינוי קונה אף דל"ש זכי' וקנין באיסה"נ. וכ"ז בגזלן דשינוי עושה קנין משא"כ בשומר דידו כיד הבעלים ואין לו קנין להיות שלו וחייב בשמירתו ואם נשתנה שמין לבעלים וחייב בעד ההיזק אף שאומר הש"ל משום דזהו בכלל חיובי שמירה דלא בעי שיקנה השומר אלא כל שנשתנה ונפסד חייב לשלם בעד ההפסד, וה"נ בתרומה ונטמאת, חמץ ועעה"פ כיון דחשיב שינוי צריך לשלם אף דלא קני.

והנה הא דשינוי קונה לפמ"ש בתמורה ד"ו והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה וכו' אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא אשר גזל כמה שגזל ולאביי האי אשר גזל מיבעי לי' על גזילו שלו מוסיף חומש וכו', מבואר דלאביי מסברא נפקא דשינוי קונה (ועי' בקצוה"ח סי' ש"ס דילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם יעו"ש) ולרבא מגזה"כ דאשר גזל כמבואר בב"ק שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי, נמצא דמקרא זה ידעינן דאם לאו כעין שגזל הוא קונה, וממילא מבואר דכ"ז שאינו קונה בשינוי הוי כעין שגזל ויכול לומר הש"ל, ולהכי יכול לומר הש"ל בגזילה כיון דלא קנה בשינוי זה משא"כ בשומר דאינו תלוי בקנין. וכ"ז לרבא אבל לאביי דסבירא לי' מסברא דשינוי קונה, או כמ"ש בקצוה"ח דילפינן מהם ולא שנוייהם, אפ"ל דאין תלוי בקנין וממילא אין חילוק בין גזלן לשומר. ולפ"ז י"ל דסוגיא דב"ק צ"ח קאי אליבא דאביי ולהכי אינו מחלק בין גזלן לשומר, ומה שהביא הברייתא בב"ק שם הלשון אשר גזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל וכו' אין מזה ראי' שמכאן למד לשינוי קונה דגם למ"ד שינוי במקומו עומד יליף אשר גזל מ"מ, ועיקר הראי' מהא דאם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי.

ג

ולכאורה יש להקשות לד' היש"ש מחולין דמ"א דמוקי הא דהמטמא והמדמע והמנסך בדאי"ל שותפות בגוי' ויקשה הא קיי"ל דשותפין שומרי שכר הן א"כ בשוגג מ"ט פטור הא שומר כיון דא"י לומר הש"ל חייב אף בהיזק שאינו ניכר משום שקבל עליו לשמור וכמו חמץ ועה"פ ושור הנסקל דהוי היזק שא"נ וא"כ אף אם נתנסך ע"י אחר חייב השומר וכ"ש אם הזיקו בעצמו. ואי"ל משום דהוי שמירה בבעלים ולמ"ש בד' הראב"ד דמזיק בבעלים במזיד במתכוין חייב ובשוגג שאינו מתכוין פטור, דא"כ אמאי ערב ותני בהדי היזק שא"נ, הא אף בהיזק ניכר בשותפין הדין כן דבמזיד חייב ושוגג פטור, ואי"ל דקמ"ל דאע"ג דהוי היזק שאינו ניכר מ"מ במזיד חייב כדי שלא ילך ויטמא כו' דהא כיון דשותפין שומרין הן מטעם שמירה חייב, אך ז"א דמטעם שמירה אף במזיד פטור דהוי שמירה בבעלים, ומצד מזיק יש לחלק בין שוגג למזיד, ושפיר אפ"ל דקמ"ל דבמזיד חייב אף דהוי היזק שאינו ניכר. ולד' החולקין על הראב"ד וס"ל דמזיק בבעלים חייב יתישב ג"כ דמ"מ מטעם שמירה א"א לחייב דהוי שמירה בבעלים ומטעם מזיק בשוגג פטור.

אולם הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור אלא למ"ד פשיעה בבעלים חייב מא"ל דלדידי' קשה דיתחייב מטעם שמירה ודוח"ל דמאן דס"ל פשיעה בבעלים חייב יסבור דא"א דבר שא"ש. וגם יקשה הברייתא המובא בגיטין ד' נ"ג דר"י ס"ל דבמזיד חייב ובשוגג פטור והא ר"י ס"ל בר"ה ד"ט:

מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולדידי' פשיעה בבעלים חייב כמבואר בב"מ ד' צ"ה ויקשה הא א"א אוסר דשא"ש ואי"ל באי"ל שותפות בגוה דא"כ גם בשוגג יתחייב מטעם דהוי שומר, וגם אם נסכו אחר הי' מתחייב.

ולכאורה אפ"ל דהא דבשוגג פטור הוא מטעם אחר, דלפ"מ דק' אליבא דרב הא דאינו מיפטר מט' קלבר"מ כדר"י בעידנא דאגבי' קניא ולפ"ז בשוגג לא מבעי לפי' הא' ברש"י דשוגג כסבור שהוא שלו פשיטא דלא קניא אלא גם לפי' הב' דשוגג דכסבור שאין הנסוך אוסר היין מ"מ כיון שלא נתכוין בהגבהתו לאוסרה הלא לא נתכוין להזיק, וא"כ אין הגבהה כזו קנין להתחייב באונסין וממילא מיפטר מטעם קלב"מ [ועפ"י זה תירצו המחברים פירש"י דאילו הרביצה קנאה והתוס' נתקשו דמאי מק' מהמנסך ולפ"ז י"ל דהקו' משוגג אמאי נאסר והא בזה לא שייך מדאגבי' קני' ושוב ל"מ לאסור] אולם זה תלוי אי אמרינן משעת משיכה נתחייב או משעת אונסין ואי משעת משיכה ל"א קלב"מ דהא אינם באים כאחד.

ד

ועפי"ז י"ל מאי דקשה לכאורה בגיטין ד' נ"ג:

דהא ק' במזיד חייב ושוגג פטור ור"מ ס"ל א' מזיד וא' שוגג חייב מאי לאו בהא קמיפלגי ר"מ סבר היזק שא"נ שמי' היזק ור"י סבר היזק שא"נ לש"ה וכו' וק"ל דהא בע"כ אי ר"מ ס' השא"נ שמי' היזק הא דק' המנסך מנסך ממש ק' דאי מערב היינו מדמע דאאפ"ל קנסא מקנסא לא ילפינן כיון דס"ל דהיזק שא"נ שמיה היזק, וא"כ בשוגג ליפטר מטעם קלבד"מ אבל לד' אפ"ל דבהא פליגי אי משעת משיכה נתחייב אי משעת הפשיעה, ור"מ ס"ל משעת משיכה, וע"כ א' שוגג וא' מזיד חייב דמטעם קלב"מ א"א לפטור דהא אינם באים כאחד אך לפי"ז הד"ק למ"ל למימר דפליגי אי היזק שא"נ שמי' היזק תיפ"ל דאף אי כו"ע ס"ל דהשא"נ ש"ה מ"מ פטור לר"י דס"ל דמשעת אונסין נתחייב משום קלב"מ בשוגג דהא באין כאחד, דבע"כ אף אי השא"נ לא שמי' היזק לא ס"ל דמשעת משיכה נתחייב דא"כ אף בשוגג יתחייב מטעם שומר. אולם זה אינו דבע"כ ר"י ס"ל דהשא"נ ל"ש היזק, דאי שמה היזק המטמא והמדמע מ"ט בשוגג פטור והתם הלא לא שייך הטעם דקלב"מ.

אולם יש לישב בפשיטות לכו"ע בין אי פשיעה בבעלים חייב בין אי פשיעה בבעלים פטור, דמיירי בשמור לי היום, ואשמור לך למחר ובאופן שהשותף הניזק שמר היום ובא השותף השני והזיק דאף דהוי מזיק בבעלים כיון שהשני מחויב בשמירתו היום מ"מ במזיד חייב ובשוגג פטור אמנם בשוגג דפטור הי' צ"ל דהשותף הניזק שהוא השומר, היום ישלם להשותף המזיק את חלקו כיון דביום זה הוא באחריותו מטעם שמירה, ואין תימה בזה דהשומר יתחייב על היזק שעשה הבעלים דמצינו במרדכי פ' הספינה והובא להלכה ביו"ד סי' שמ"ט ס"ג דזורק כלים ע"ג מת דנאסר בהנאה והרואה חייב להציל ואם הציל והשיב לבעלים והבעלים זרקו על המת צריך המציל לשלם דהוי כזורק למקום חיות ולסטים. אלא די"ל דהשומר לא קבל עליו אחריות על מה שיזיקו הבעלים עצמם, (וע' באחיעזר חיו"ד ס' ד' מש"כ בזה).

כל זה כתבתי לפלפל ליישב דברי היש"ש על קושית הש"ך, אבל להלכה נראה בפשטות דהג"מ דאין חלוק בין שומר לגזלן וכ"כ בשי' מקובצת בפ' הגוזל דצ"ח דכל היכא דהוי השבה גבי גזלן הוי השבה גבי שומר, וכל היכא דלא הוי השבה גבי גזלן לא הוי השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרי' דינו וכו' ולא קאמר טעמא משום דשני לן בין שומר לגזלן וכו' בשם הרמ"ה ז"ל, וזהו ממש כד' הש"ך, וכן העלה להלכה הנתיבות יעוי"ש.

ה

וע"ד הרא"ש בפ"ק דמכות סי' ג' בדין המלוה את חבירו לעשר שנים דאין שביעית משמטתו העלה להלכה וכ' ועוד דשביעית בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא, והב"י בסי' ס"ז תמה על זה, דהא ספיקא דממונא לקולא לנתבע והכא הוי איפכא, וכתב ונ"ל דטעמי' משום דשמיטה איסורא ומקילין דלא תנהוג שביעית כיון דבעיקרא דדינא איסורא היא ומקילינן בספיקא והדברים צריכים באור, דהא שביעית אפקעתא דמלכא הוא, וכתבת ליישב משום דהוי ספק בתקנה ומוקמינן אדין תורה. וכבר קדמך המהרי"ט בשניות חיו"ד סי' מ' והובא גם בשער משפט. אך באמת נראה דלא דמי, דרק בספק בתקנה מיוחדת כמו בשכירו ולקיטו דהספק אם גם בזה תקנו שנשבע ונוטל, משא"כ בשביעית תקנת שביעית בזה"ז היא כללית שתקנו כעין של תורה, וממילא כל הפרטים והדינים המסתעפים נכללו בזה. שו"ר בנחל יצחק סי' כ"ה שהאריך בזה.

ונראה ע"פ מש"כ הקצוה"ח בסי' ס"ז סק"ג להקשות דהא מלוה לעשר שנים לא גרע מהתנאי דע"מ שלא תשמטנו שביעית, ופי' כן ד' הירושלמי במכות דמייתי ראי' ממתניתין וכי יש י' שנים בלא שמיטה ומשני במלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לבי"ד, ויעוי' בקצוה"ח שם שמתרץ עפמש"כ התוס' בב"מ דנ"א דבשביעית ג"כ לא ידע ומי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם שביעית יעו"ש. וע"כ במלוה לעשר שנים דודאי קא עקר לא מהני מצד התנאי דהא הוי מתנה עמש"כ בתורה. ולפ"ז לדידן דהוי ספיקא דדינא לא הוי ודאי קא עקר, דאפילו אם נימא בספיקא דאורייתא דחשיב ודאי קא עקר בספיקא דדינא, ז"א אלא בספק תורה דאזלינן לחומרא עכ"פ מדרבנן לכו"ע, אבל בשביעית בזה"ז דרבנן דספיקו להקל אין כאן שום איסור ולא שייך בזה עקירה וע"כ מהני מדין תנאי.

אולם עפמש"כ הקצוה"ח דכל זה לשמואל, אבל לרב דס"ל בפ' הזהב דמתנה ע"מ שלא יהא בו אונאה תנאו בטל ומחלק בין אונאה לשביעית דבאונאה לא ידע ומחיל, אבל בשביעית דידע ומחיל מהני, וגם הרמב"ם בפי"ג מה' מכירה פסק כרב, א"כ במלוה לי' שנים לא גרע מתנאי שלא תשמט, ונראה דבמלוה לי' שנים דהוי התחייבות מיוחדת שלא תשמטנו שביעית הנה השביעית משמטת אח"כ גם התחייבות זו ול"ד לתנאי דע"מ שלא תשמט דכיון דידע ומחיל ול"ה מתנה עמשכב"ת אם לא יקיים תנאו לשלם אח"כ הוי גזל בידו למפרע משעת הלואה ושוב אין השביעית משמטתו, משא"כ במלוה לי' שנים דהוי בלא תנאי רק התחייבות בעלמא. ואף שכ' הר"ן בכתובות בר"פ אע"פ דכל חיוב שאדם מתחייב לחבירו אין שביעית משמטתו דהוי כהקפת החנות, זה דוקא בהתחייבות שלא ע"ד מלוה כמש"כ הר"ן שם משא"כ בכה"ג דגם התחייבות זו לפרוע אחר י' שנים ושלא תשמט שביעית באה מכח ההלואה ושביעית משמטתה.

ו

ולמש"כ י"ל בזה משה"ק בשו"ת שאג"א החדשות על ד' הלח"מ בה' מכירה ה"ג שפסק הרמב"ם כרב דאם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו בטל, ובשביעית פסק בע"מ שלא תשמיטני שביעית דאין שביעית משמטת, והא הש"ס במכות משוה להדדי, ואין לתרץ דבאונאה שייך מי ידע דקא מחיל, הא בשביעית נמי שייך מי ידע דקא מחיל, דשמא יפרע לו מקודם וכמש"כ התוס', ותירץ הלח"מ שאפשר לחלק בין אונאה לשביעית, דהכא לא ידע אם נתאנה ולא ידע דמחיל, אבל בשביעית כבר נודע דהשביעית משמטת, אבל לא ידע אם יפרע לו קודם, והשאג"א הקשה על זה מדהתו"ס בכתובות דפ"ד בד"ה וסבר דה"נ לא ידע דמחיל שהרי אינו ברור לו שהיא תמות בחייו, שמא הוא ימות בחייה, ולכך פריך שפיר, הרי דגם באופן זה חשיב לא ידע דמחיל וא"כ ה"נ בשביעית, ולפמשנ"ת י"ל דשאני בשביעית דאע"פ דלא ידע דמחיל מ"מ כיון דבדבר שבממון תנאו קיים ובאופן זה שלא ישמט יתבטל התנאי ויהי' כפקדון או גזל, שאין שביעית משמטתו, דל"ש זה בירושה בע"מ שלא יירשנה.

והירוש' שהקשה מהמלוה לי' שנים וכי יש י' שנים בלא שמיטה, צ"ל דס"ל להירוש' דגם התחייבות זה אע"פ שבא מכח הלואה ראשונה דמי לשארי התחייבות שאין שביעית משמטתו כמש"כ הר"ן בכתובות.

ומה שפקפקת דא"כ בע"מ שלא תשמיטני שביעית דאם אינו מקיים התנאי הוי כפקדון וגזל ולא תשמט, לק"מ דזהו דין מתנה עמש"כ בתורה, וכמו שביארו התוס' בכתובות דנ"ו בד"ה הר"ז מקודשת. דכיון דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר לא מהני התנאי, וזהו החלוק בין ע"מ שלא תשמיטני שביעית או בשביעית, דלא הוי מתנה עמש"כ בתורה, דבדבר שבממון תנאו קיים ובידו להתחייב אלא דקשה דגם ההתחייבות שבא מכח הלואה תשמט, ע"ז מועיל התנאי בגוף הלואה, אבל בעוקר דין שביעית הוי מתנה עמש"כ בתורה וז"פ.

ומש"כ לתרץ קושית הקצוה"ח דמלוה לי' שנים הוי כמו תנאי, דהא ביד המלוה לעשות פרוזבול, כ"כ גם בס' נחל יצחק מ"מ י"ל דסוף סוף התחייב הלוה לשלם אחר השמיטה האם נאמר דהתחייב דוקא באופן שיעשה המלוה פרוזבול, והא אין זה ביד הלוה, וכיון דבדבר שבממון תנאו קיים:

מהכ"ת תשמט שביעית אם לא עשה המלוה פרוזבול.

ומש"כ ליישב ד' הרא"ש במכות דאם המלוה תפס אין כופין להוציא מידו רק מצד מצות עשה דכופין אותו לקיים המ"ע, אבל מספיקא לא כייפינן, שאין עליו חיוב כלל. בפשוטו נראה דשביעית אפקעתא דמלכא היא, ולא דמי לשארי מ"ע, ועיין במרדכי בגיטין, רק דאם הלוה מחזירו צריך המלוה לומר משמט אני. אולם בשער משפט סי' ס"ז ס"ק א' הביא ד' היראים להר"א ממיץ סי' רע"ח שכ' דחוב שעבר עליו שביעית אין רשאי. הלוה לעכבו כו' אלא דהמלוה מחויב לומר משמט אני מצד מ"ע כו', ויעוי"ש שמיישב בזה ד' הרא"ש דכיון דספק שביעית בזה"ז להקל א"כ אין המלוה צריך לומר משמט אני, ויכול ליטול המעות והלוה מחויב לפרוע. אבל שיטת היראים לא הובא להלכה.

ז

ומש"כ בשם ס' עונג יו"ט ליישב דהר"מ שפ' בפ"ג מה' נערה בתולה דאם הוציא ש"ר על נישואין הראשונים פטור, וכל הפטור אם רוצה לגרשה מגרשה, וע"ז הק' המל"מ נהי דפטור מקנס וממלקות, אבל הא ספק איסורא לחומרא ומ"ט יהא רשאי לגרשה, ותי' דהא שויא אנפשי' חד"א אלא דהתורה התירה, וכ"ז בודאי אבל לא בספק, יפה תמהת דהא א"כ יהא אסור לקיימה, ומ"ט כתב הרמב"ם אם רצה לגרשה.

אולם גוף הערתו שהעיר דיהא אסור מט' דשויא אנפשי' חד"א כיון שאמר לא מצאתי לבתך בתולים כבר העירו בזה הנתיבות בס' בית יעקב על כתובות בד"י ובס' ישועות יעקב סי' י"א, והנתיבות תי' בב' אנפי ע"פ דברי הר"ן דהיכא דמשועבד לא מצי למישוי חד"א דלא מהימן, והא דמהימן באומר פ"פ מצאתי הוא משום דיכול לגרשה, משא"כ במוציא ש"ר. עוד תי' ע"פ דברי התו"י בכתובות ד"מ דאי אמרה לא בעינא משום דאיהי ג"כ באיסורא איתא ובמעשה ליתא, משא"כ בכאן דהיא אומרת טהורה אני, והנה שני התירוצים האלו לא יספיקו בספק שכ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, ממילא מצד השעבוד דמי לפ"פ דמהימן הבעל משום דבידו לגרשה וגם מצד ע' דול"ת א"א לומר בזה דהא הע' הוי רק ספק עשה, והל"ת ודאי דשאחד"א ואין ספק עשה דוחה ל"ת ודאי. וראיתי בס' מנחת חנוך שהרגיש בזה במקצת ע"ד הר"מ הנ"ל דמ"ט יהא רשאי לקיימה.

ומש"כ העונג יו"ט להוכיח מזה דספק עשה לקולא כמו בספק לאו ולהכי פ' הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה, תמוה דהלא עכ"פ מדרבנן לחומרא על ספק עשה "ולו תהי' לאשה" ועל ספק לאו "דלא יוכל לשלחה" ואיך כתב הרמב"ם דאם רצה לגרשה מגרשה. וגם מש"כ להקשות דאפי' באשת ישראל שאחד"א אף דאיכא ס"ס למש"כ הרמב"ם וידוע לו שזינתה תחתיו לק"מ דהא עיקר טענת המוש"ר לא מצאתי לבתך בתולים. ומה שאומר שזינתה תחתיו היינו ע"פ העדים שמביא. ופשוט דלכשיוזמו עדיו ליכא כלל חד"א בסור המסובב, אבל עיקר הקושיא הוא מה שאומר פ"פ מצאתי באשת כהן. ומש"כ דעכ"פ תיכף שהוציא ש"ר חל עליו חיוב התורה, אך אנן לא ידעינן וכשהוזמו עדיו איגלאי מילתא למפרע, אף אי לו יהיבנא דאמרינן בזה איגלאי מילתא למפרע משעת העדאת עדים, אבל פשיטא שאין לומר איגלאי מילתא אף קודם שבאו העדים ומשעה שאומר פ"פ בטרם הגדת העדים פשיטא דאין עליו חיוב דלו תהי', דהא אם אתכחש ע"י פרישת השמלה ליכא שום חיוב, ומיד שאמר פ"פ אסורה לו, אם לא דנאמר דהגדתו ועדות העדים היו כאחד.

ונראה בגוף דברי הרמב"ם דלהכי אם רצה לגרשה מגרשה ולא אמרינן בי' ספק אסורא לחומרא, דשאני ספק שעבוד מכל ספק אסור והרי בכל שו"כ שמחויב הבעל דג"ז שעבוד התלוי בלאו דשו"כ לא יגרע, ואפ"ה כל ספיקי דשו"כ נראה דהוי ככל ספק ממונא להקל, כמו ספק פריעת בע"ח מצוה ודומה להו, דכל אלו כיון דאתיהב למחילה הוי ספק ממונא ולקולא וכמש"כ השימק"ו בב"מ ד"ל בהא דקא' הגמ' ותו מי דחינן אסורא מקמי ממונא, דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וה"נ בעשה דלו תהי' דבהא גופא ק' הש"ס הא דאי אמרה לא בעינא, וכיון דאתיהב למחילה קילא מספק אסור, ועוד לא נתבררו הדברים אצלי. וראי' לזה לכאורה מהא דחשיב בכתובות ד"ל:

ואלו שאין להם קנס הגיורת והשבוי' כו' דמשמע דגם ממ"ע דלו תהי' פטור, וה"נ מתבאר מדברי הרמב"ם דכל הפטור מהקנס וממלקות, אם רצה לגרש מגרש, וקשה בגיורת ובשבוי' נהי דהחמירו רבנן לפוסלה מכהונה, ונהי דגם ממון של הקנס פטור משום דאין הולכין בממון אחרי הרוב, אבל עכ"פ למה לא נתחייבו בע' דלו תהי' ולאו דלא יוכל לשלחה אף בספק השקול, אע"כ כיון דאתיהב למחילה דין ממון עלי', אלא דעדיין יש להק' אם המאנס או המוצש"ר מודה שמצא בתולים ראוי לחייבו בעשה דלו תהי' כיון דאין ההודאה פוטרתו מחיוב העשה, כמש"כ הרדב"ז. ואולי באמת בכה"ג חייב בע' דלו תהי', דהא דפטור מהקנס משום מודה בקנס, משא"כ היכי דהפטור הוא שמא בעולה, גם על הע' והל"ת דין ממון, כיון דאתיהב למחילה. שו"ר בס' מלבושי יו"ט שהאריך בזה.

ח

ומש"כ בישוב קו' הטו"א על הרמב"ם דס"ל דטומאת קרובים ליתא רק בכהנים מהא דסוכה ד' כ"ה, יפה ישבת דעכ"פ מ"ע דקבור תקברנו איכא. ואף שאפשר להעשות ע"י אחרים ע"י נשים וטמאים, מ"מ אי עבדי עוסקי במצוה נינהו, וכונת בזה לדברי הערוך לנר בחי' לסוכה שם אלא שיל"ד דלפ"ז הומ"ל דלהכי איצטריך קרא דבלכתך וילפותא זו דאי מהא דבלכתך הו"א דוקא במצוה חיובית דרמי על קרקפתא דגברא דבכ"י שישא יטרוד, או שלוחי מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים, ואף אם אפשר שיעשה ע"י אנשים אחרים גם אינהו מצווים במ' ק"ש, משא"כ בכאן דע"כ מיירי דאפשר להעשות ע"י נשים, דאל"כ תיפ"ל דהוי מת מצוה ממש, דכל אחד יתרשל בקבורתו מפני עשית הפסח. ולהכי אף במצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים כזו איצטריך למילף דפטור ג"כ, דבאמת להצריכותא דבגמ' קשה דהו"א דפסח מ"ע דכרת דהא כרת נאמרה אח"כ והטמאים לנפש לא ידעו עודנה מהכרת ולהכי עסקי במצות קבורה וי"ל.

ט

ומש"כ בישיב קו' הגרע"א בנדרים דל"ד דהא רבא ס"ל דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאפ"ל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כנטלה דזכה אלא שלכאורה הא דאם משנטלה כו' פירש"י בב"מ דממ"נ אם המגביה לא קנה כדין המגביה מציאה לחברו, הלא קונה עתה בזכייתו, א"כ העיקר משום דקונה עתה, אבל בכאן דאף דהוי כמסירה להדיוט מ"מ כיון דהמגביה מציאה לחברו ל"ק חברו, אין כאן אמירה ובטל המסירה. [ויש לעיין בזה מהא דאם הקדישה בלא תקפה בב"מ ד"ו דמבואר כיון דאמירתו לגבוה כמסל"ה הוה כתקפה בפנינו, אע"ג דקודם האמירה אין בידו להקדיש ומ"מ כיון דע"י האמירה הוה כתקפה שוב אמירתו אמירה מעליא היא. עיי"ש בתוס' ויש לחלק בזה].

י

וע"ד מה שפלפלת בקושית הגרע"א בשבת דס"ט דמקשה לרשב"ל דאמר אי"ח עד שישגוג בלאו וכרת מהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן בה מנינא למ"ל, וא"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל א' ואחת, בשלמא לריו"ח דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכח"ל כגון דידע לשבת בלאו, אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי דידע בתחומין ואליבא דרע"ק, עכ"ל הגמרא. וע"ז הקשה בדו"ח להגרעק"א וכן נכפלה קושיא זו בתוספותיו למשניות:

לפמש"כ התוס' בד"ה כגון אבל לרבי דנפקא לי' מגזי"ש דעליה מודה ר' יוחנן דבעי שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב בה בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו' א"כ כיון דאף לר' יוחנן אליבא דרבי בעי שישגוג בלאו וכרת וא"כ קשה רבי דמפיק לי' מקרא דאלה הדברים ל"ט מלאכות דאתי לרבויא שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת, א"כ קשה דידע לה לשבת במאי אליבא דריו"ח לרבי דס"ל דבעינן שישגוג בלאו וכרת, א"כ למה חשיב הל"ט מלאכות שאם עשאן בהעלם אחד חייב עכאו"א והדר קשה דידע לשבת במאי אף לריו"ח, ע"כ תו' קושיתו.

ונראה ליישב קושי' הדו"ח ע"פ משה"ק בתו"י דילמא דטעה בשיעורים, דילמא מיירי דידע לה דאם הוציא ב' גרוגרות בשבת חייב חטאת, ותי' מהר"ם בדף ע"ג כיון דלא ידע כ"א על ב' גרוגרות ול"ש ידיעה כלל, כיון דלדידי' אם הוציא גרוגרות מד"א פטור לא מיקרי ידיעה כלל לגבי'. אך הישוע"י בסי' ש"א הקשה ע"ז דלמ"ד ח"ש אסור מה"ת עדיין אף בחד גרוגרת איכא איסור ומיקרי ידיעה, דח"ש הוא מב' גרוגרת חדא. אמנם ל"ק כיון דבסוגיין קיימא אליבא דר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת לא מיקרי ידיעה, אבל לר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מה"ת חשיב ידיעה, ולפ"ז מיושבת קו' הדו"ח דלרי"ח דס"ל דח"ש אסור מה"ת לדידי' לא קשה מרבי דא"כ לאוקמי כגון דידע חיוב ב' גרוגרות, וכמשה"ק המהרש"ל ומיקרי ידיעה דח"ש, ומשכח"ל שפיר אליבי' דידע. ועי' במשנה למלך בפ"ב מה' שגגות מבואר דטועה בשיעור חשיב שגגה.

אולם כל זה אם נימא דאיסור ח"ש מה"ת גם בשאר איסורים. אבל לדעת האומרים דח"ש אסור רק באיסורי אכילה ובשבת אין ח"ש אסור מה"ת יקשה. ואפשר לתרץ עפמשה"ק בס' ישראל בחדושיו לשבת דס"ט, עפ"י המבואר בירושלמי שבת פ' כלל גדול סוף הל' א' יתר עליהן הושטה והא דלא תנינן משום דפלוגתא דרע"ק ורבנן ובפלוגתא לא קתני, וא"כ משכח"ל שפיר דידע בהושטה. אך י"ל כיון דבלא"ה מוקים לה אליבא דרע"ק להמציא ידיעת ההושטה (ועי' במ"פ בירושלמי שם) ולרע"ק בלא"ה א"ש בתחומין כדמשני בגמרא.

אולם בירושלמי משני שם רבי יתר עליהן הושטה והא דלא תנינן לפי שאין עמהם תולדה, א"כ אליבי' נוכל לומר דידע לה בהושטה. ומוכרחים לומר דסוגיא קאי לפי שנויא קמא בירושלמי, וא"כ לרבי גופא לשיטתי' דקאמר הטעם לפי שאין עמו תולדה לדידי' ל"ק דקא מפיק מאלה הדברים שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל או"א דידע לה לשבת במאי די"ל דידע בהושטה וכנ"ל.

ומכבר הקשיתי בהא דידע לשבת במאי דהול"ל דידע בכותש, ומבואר לקמן דע"ד דלהכי לא קא חשיב כותש שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ורבא מתרץ הא מני רבי הילל ודחה לי' אלא מחוורתא כדאביי ומכש"כ לפי מה שכ' המהר"מ שם עדרש"י דאף שכותש הוא מכלל דש מ"מ אם מלאכה היא בפ"ע ואי עביד כותש ודש מיחייב שתים, א"כ הול"ל דידע לה בכותש.

יא

ע"ד הקושיא ביבמות דל"ג החליפו אטו ברשיעי עסקינן ועוד הא דתני ר' חייא הרי כאן ט"ז חטאות ואי במזיד מי איכא קרבן, והק' דהא משכח"ל בהזיד בלאו ושגג בכרת וכבר הקשה כן הגרע"א, ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר' חיים מוולאזין ע"פ המבואר בכריתות דכ"מ שאתה מוצא ב' לאוין וכרת א' חלק חטאת ביניהן, ולפי המסקנא הא דבעריות אם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל או"א משום דהלאוין מחלקין לחטאות, ועי' מכות י"ד ובתוס' שם וכן להלן בד"ג:

אריו"ח חלוקה דלאו הוי חלוקה, חלוקה דמיתה לא הוי חלוקה. ולפ"ז אפשר אף דס"ל לריו"ח בשבת דס"ט דאם הזיד בלאו כיון ששגג בכרת חייב, דוקא בכ"מ היכא דהחיוב בא מצד הכרת ושגגת כרת שמה שגגה, אבל לענין חלוק חטאות דיש בזה כרת אחד ורק דהלאוין מחלקין החטאות, והגורם לחלוק חטאות הם הלאוין, ולהכי בעינן שיהי' שוגג בלאוין, ובמזיד בלאו ושגג בכרת לא מהני לגבי חילוק חטאות אף לריו"ח.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה