אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן פא

סימן פ

איוויע, תר"מ, מילדותי.

הערות והארות בענין קטן אוכל נבלות

א

וזה יצא ראשונה לבאר ד' התרוה"ד בפסקים וכתבים סי' ס"ב וז"ל והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש למודו עכ"ל, הובא בחת"ס חאו"ח סי' פ"ג. ולכאו' יש לישב עפ"ד התה"ד קו' התוס' ביבמות קי"ד אהא דאיתא שם דר' יוחנן ספוקי מספקא לי' ובנדה דמ"ו קאמר אליבא דר"י דקטן או"נ אין בי"ד מצווין להפרישו. עוד הקשה הרשב"א בחי' ליבמות, הובא במל"מ סוף ה' מאכ"א אהא דקאמר בנדה קא"נ הוא ואין בי"ד מצ"ל הלא התם אומר לה טלי ואכלי והוי כספי' בידים כמבואר בשבת קכ"ב בקטן העושה ע"ד אביו. גם הק' בחת"ס שם דלמ"ל הפרה כיון דקא"נ אין ב"ד מצ"ל תאכל גם בלי הפרה. אולם בד' התה"ד הנ"ל יתישב שפיר, דכיון דטעם האיסור הוא שלא ירגיל הקטן באיסור זה לעשותו גם לכשיגדיל, א"כ הכא דאוכלת ע"י הפרתו ל"ש זה, דבגדלותה תועיל הפרת בעלה מן התורה לנדרים שנודרת וע"כ מהני אף דהוי ספי' בידים כמ"ש הרשב"א, אבל בלא הפרה לא סגי משום דהוי כספי' בידים. ומיושב גם קו' התו' ביבמות דאמנם בעלמא מספק"ל לר"י בדין קא"נ, אבל היכא דאוכלת ע"י הפרה ול"ש הטעם דירגיל בודאי אין מצ"ל לכו"ע ולהכי לא אמרו שם בנדה אי דאורייתא קסבר קא"נ וכו', דבכה"ג אליבא דכו"ע אין מצ"ל.

ועפ"י שי' התה"ד י"ל ג"כ משה"ק הרשב"א הובא במל"מ שם אהא דאמרו שם בגמ' לעיל מינה ש"מ קא"נ ב"ד מצ"ל דלפירש"י קאי אם נימא מופלא הסל"א דרבנן ובאיסור דרבנן הא לכו"ע אין מצ"ל. ועפ"ד התה"ד נראה דבכה"ג דהאיסור שהוא עכשיו דרבנן יהי' לכשיגדיל איסור דאורייתא שייך שפיר הטעם דירגיל ולהכי קאמר ש"מ וכו' ובזה תתישב גם קו' חידושי הרי"מ בהא דטליא וטליתא ביבמות שם דאיירי במלאכת הוצאה וכן בשבת קכ"ב בקטן העושה ע"ד אביו בכבוי שכ' הראשונים דמיירי בצריך לפחם או כר"ש דמחייב במשאצל"ג, והקשה הא קטן אין לו מחשבה ואף מחשבה הניכרת מתוך מעשיו אאמד"ר ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אאמד"ר. ולפ"ז א"ש דכיון דעושה מעשה גדול אלא דקטן אין לו מחשבה א"כ לכשיגדיל ויעשה המלאכה כמו שעשה בקטנותו הלא אז יהי' חיוב דאורייתא, וע"כ גם בקטנותו החיוב להפרישו למאן דס"ל ב"ד מצ"ל כיון דשייך טעם דירגיל. שו"ר שהרגיש במקצת דברים בשו"ת רמ"ץ חאו"ח. ולפי"ז צ"ל דהא דבדרבנן אין בי"ד מצו"ל לכו"ע היינו דעיקר האיסור מדרבנן כמו כרמלית וטבל טבול מדרבנן אבל היכא דהאיסור הוא מדאורייתא רק מצד קטנות הוא מדרבנן כמו בנדר דמופלא הסל"א דאאמד"ר או לפי דקטן אין לו מחשבה, דבגדול בכה"ג יש איסור תורה, בזה מצוין להפרישו.

ב

והנה החת"ס הכריע דלמ"ד קטן או"נ ב"ד מצ"ל לא מטעם התה"ד משום דאתי לארגולי, דאל"כ בחרש דל"ש זה לכו"ע אין ב"ד מצ"ל ומאי מקשה ביבמות קי"ד:

מחרש וחרשת למ"ד דאין ב"ד מצ"ל, הלא גם למ"ד דב"ד מצ"ל מ"מ בחרש כו"ע מודו דל"ש כמו בקטן דאתי למיסרך כשיגדיל ומזה הכריע דלמ"ד דב"ד מצ"ל לא מטעם אתי לארגולי, ושוב אין לחלק בין חרש לקטן.

אולם באיסור דרבנן דלכו"ע אין ב"ד מצ"ל ומ"מ לספויי בידים אסור כמ"ש הר"ן בשם הרשב"א הובא במל"מ, דלמ"ד בדאורייתא מצ"ל ספי' בידים אפי' בדרבנן אסור, בזה י"ל לכאורה דטעם איסור ספ', בדרבנן הוא משום דלא ליתי למיסרך. אבל מיבמות קי"ד דמקשי למ"ד אין מצ"ל תיתיב גבי' דלכאו' יש לתמוה הא בחרש דאיירי בי' שם אין קדושיו אלא מדרבנן ולכו"ע אין מצו"ל, ועוד ק' דהתם הוי כספי' בידים, וכן הק' בחי' הרשב"א גיטין נ"ה. ועפ"י הנ"ל י"ל דלמ"ד בדאורייתא ב"ד מצ"ל לא קשה, דאליבי' אסור לספויי בידים אף בדרבנן וכמ"ש במל"מ אבל למ"ד דאין מצ"ל אף בדאורייתא א"כ בדרבנן דנחתי' חד דרגא אף לספויי בידים מותר, ולהכי מקשה הגמ' שפיר ותיתיב גבי'. עכ"פ מוכרח מזה דלענין איסור ספי' בידים בדרבנן למ"ד ב"ד מצו"ל אין חילוק בין קטן לחרש ושוב ליכא למימר דטעם איסור ספי' הוא משום דאתי למיסרך וכנ"ל. ואפ"ל דז"א אלא לפי הס"ד דמקשי ותיתיב גבי' אבל לפי המסקנא שפיר י"ל דהטעם הוא משום דאתי למיסרך וליכא איסור ספי' אלא גבי קטן ולא גבי חרש.

אולם החת"ס נסתייע מד' הרשב"א גיטין דנ"ה שפירש"י דקטנה אוכלת בתרומה דרבנן וכ' הריב"א שפי' כן דמשמע דאפי' להאכילה שרי וע"כ פי' בתרומה דרבנן, והקשה ע"ז א"כ מאי פריך הש"ס חרש בחרשת ליכול קטן אוכל נבילות הוא דהא אסור למיספי בידים מלא תאכילום, ומבואר להדיא דלא כפסקי מהרא"י דאיל"כ מאי מקשה מחרש דהא בחרש דל"ש הטעם דאתי לארגולי אפי' ספי' בידים שרי יעו"ש, אלא דלפ"ז אפ"ל בשי' רש"י דמחלק בין חרש לקטן כשי' התרוה"ד ומיושב קו' הרשב"א.

ג

והנה בחת"ס שם כ' דהרשב"א בגיטין ס"ל בדעת רש"י דאיסור דרבנן שרי למספי בידים, ומקשה מפירש"י בשבת ס"פ רע"ק באיסור בל תשקצו דרבנן נמי אסור למיספי בידים והדברים תמוהים דאין ראי' כלל מדרש"י דאיסור דרבנן שרי למספי בידים רק לגבי תרומה דרבנן מהני נישואין דרבנן כפי שאמרו בנדה דמ"ו. ומדרש"י דפי' בתרומה דרבנן מוכח דאסור למיספי בידים, דאל"כ למה צריכים לעדות ר"י בן גודגדא דקטנה שנשאת לכהן דאוכלת בתרומה דרבנן, דהא תיפ"ל דשרי למיספי בידים לכל קטן וקטנה כשאר איסור דרבנן אעכצ"ל דבאמת אסור למספי בידים אפי' איסור דרבנן רק משום נישואין דרבנן מהני. אלא דלפי"ז יל"ד במאי דפירש"י בתרומה דרבנן ותרומה דאורייתא אסירא אע"פ דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אלא משום ספי' בידים כמש"כ הריב"א והא להתרומה"ד ל"ש בזה אתי לארגולי דבגדלותה הלא תהי' נשואה מה"ת ואפ"ל דחיישי' שתאכל בתרומה דאורייתא קודם שתבעל בגדלותה ודוחק. ועוד אפ"ל דרש"י מיישב לכו"ע אפי' למ"ד ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אוכלת בתרומה דרבנן וגם עי' ספי' מותרת משום נישואין דרבנן. ולמ"ד ב"ד מצ"ל לאו משום דאתי למיסרך כמש"כ החת"ס, והגמ' דמקשה מחרש דקאי למ"ד אין ב"ד מצ"ל שפיר מקשה דאפי' בידים מותר בחרש לשי' הת"ה.

ולשי' הרשב"א דס"ל דאיד"ר שרי למספי בידים צ"ל דעדותו של ר"י בן גודגדא הוא בתרומה דאורייתא ולמ"ד דקטן או"נ אין ב"ד מצ"ל, ומאי רבותא, וצ"ל דאפי' למיספי בידים, וטעמא בעי כיון דהנישואין אאמד"ר. ולשי' הת"ה י"ל דלהכי שרי למספי בידים משום דלכשתגדל תאכל משום נישואין דאו' דל"ש אתי למיסרך ונמצא דד' הרשב"א מכוונים עם ד' התרוה"ד, וא"כ מאי מקשה לפירש"י מחרש. ואפ"ל דלפמש"כ הריב"א בפירש"י דמפרש בתרומה דרבנן משום ספי' בידים והא גם בדאו' שרי למספי בידים דל"ש אתי לארגולי דבגדלותה תהי' נשואה מן התורה וע"כ דרש"י לא ס"ל ס' התרוה"ד וע"כ הקשה מחרש.

ד

והנה אם נימא דאיסור ספי' בידים הוא מדאורייתא פשוט שאין שייך לדרוש טעמא דקרא לומר שטעם האיסור הוא משום דלא ליתי לארגולי, וכמ"ש גם בחת"ס, וע"כ דאינו אלא גזה"כ. אמנם אם איסור ספי' אאמד"ר כמ"ש הב"י באו"ח סי' שמ"ג, נוכל שפיר לומר דטעם איסורו הוא כמ"ש התרה"ד משום דאתי למיסרך והיכא דל"ש סברא זו שרי לספויי בידים אפי' באיסור תורה.

והנה הישועות יעקב שם בסי' שמ"ג הביא ראי' דאאמד"ר מגמ' דנדה דאמרה אי מופלא הסל"א דאורייתא קא"נ אין ב"ד מצ"ל, ויקשה דהא הוי ספי' בידים באיסור תורה, וע"כ דאאמד"ר ומהני לי' נישואין דרבנן, והרשב"א דמקשה כנ"ל ע"כ דס"ל דאיסור ספי' הוא מן התורה ולא הבנתי דבריו דהא כיון דמופלא הסל"א דאורייתא האיסור עצמו הוא איסור תורה ולא מהני לי' כלל נישואין דרבנן:

דלא מהני אלא לאיסור דרבנן כמו אם מופלא הסל"א דרבנן, ושוב הוי איסור לספות בידים כיון דהאיסור דאורייתא במקומו עומד. אולם לפמש"כ דאם איסור ספי' אאמד"ר י"ל דהוא מטעמא דתרה"ד דלא ליתי למיסרך א"ש דהכא דספינן לה עי' הפרה ל"ש אתי לארגולי כיון דבגדלותה בודאי תהני ההפרה וכמ"ש לעיל, והרשב"א שהקשה הוא משום דלא ס"ל ס' התרה"ד, שאינו מחלק בין חרש לקטן אף דבחרש ל"ש אתי לארגולי.

וכן נראה מד' הרשב"א בחדושיו ביבמות קי"ד ובתשובה סי' צ"ב דמביא ראי' משבת קל"ט דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע לי' כשותא בכרמא ומקשה וליתן לתינוק ישראל, ופרקינן דאתי למיסרך, ואם איתא דאפילו בשל דבריהם לא ספינן בידים מאי מקשה, וא"ת מ"מ הרי אמרינן הא איכא משום דאתי למיסרך לא היא דלא אמרינן כן אלא בדבר שאינו עושה לטובתו של תינוק, ותדע דהא גבי זמן כו' אבל כל שיש בו לצורך של תינוק מאכילין אותו ואפילו יש בו כל צרכינו, והגאון רעק"א בתשו' סי' ט"ו הקשה ע"ד הרשב"א שמביא ראי' לדינא דאיסור דרבנן ספינן בידים דהא לצרכינו בודאי אסור, והניח בצ"ע. ולא ידעתי מאי קא קשיא לי' דהא לפי הו"א דמקשה וליתנו לתינוק ולא ידע מטעם דאתי למיסרך אין חילוק בין לצרכינו או לצרכו, ומאי מקשה ומוכח דאיסור דרבנן ספינן בידים, רק למאי דמשני דילמא אתי למיסרך זה אינו אלא לכשעושה לצרכינו כמש"כ הרשב"א מפורש. עכ"פ מפורש בד' הרשב"א דל"ש אתי למיסרך לכשעושה לצרכי עצמו. ולפי הנראה דלא ס"ל כס' התרוה"ד דאיסור ספי' הוא מטעם שלא ירגיל, ואפשר דס"ל להרשב"א דבאיסור תורה חיישינן שלא ירגיל א"ע אף מחשש רחוק, ובדרבנן דוקא בעושה לצרכינו אתי למיסרך, אבל בעושה לצרכיו לא חיישינן להכי.

ה

והנה הר"ן בחידושיו ליומא בענין שאר עינויים ביהכ"פ כתב להוכיח דבאיסור דרבנן ספינן בידים מסוגיא דנדה מ"ו ותמהו ע"ז מאי ראי' משם הא בגמ' תירצו משום דאין ב"ד מצ"ל או משום דאתו נישואין דרבנן ומבטלי לנדרא דרבנן, אבל לא משום שלא נאסרה ספי' באיסור דרבנן ועכ"פ הרי לא חששו בגמ' שם לאיסור ספי' גם למ"ד מופלא הסל"א דאורייתא. ולפמש"כ א"ש דלכאו' יקשה שם למה הוצרכו לומר למ"ד מופלא הסל"א דרבנן אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא הלא הי' אפ"ל כמ"ש למ"ד מופלא הסל"א דאורייתא, שהרי באיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצ"ל (ולא ס"ל להר"ן הסברא משום דלכשיגדיל יהי' איסור דאורייתא כמש"כ באות א'). וע"כ דלמ"ד מופלא הסל"א דרבנן לא הי' אפשר לתרץ משום דאין ב"ד מצ"ל דא"כ הפרה ל"ל, דהא למ"ד אין ב"ד מצ"ל מדרבנן גם ספי' בידים שרי ול"ל הפרה כלל. וע"כ קאמר בגמ' דאי מופלא הסל"א דרבנן ואז ע"כ איירי אליבא דמ"ד ב"ד מצ"ל בדאורייתא ובדרבנן עכ"פ ספי' בידים אסור, כמ"ש המל"מ עפ"י הרשב"א, א"כ אתי נישואין דרבנן וכו', ואי מופלא הסל"א דאורייתא קא"נ אין ב"ד מצ"ל, ומשום ספי' בידים ל"ש הכא לפי ס' התוה"ד כיון דבגדלותה בודאי תהני לה ההפרה וכנ"ל. וע"כ הכריח הר"ן שפיר דבדרבנן ליכא לאיסור ספי' לפ"מ דקי"ל דאין ב"ד מצ"ל.

ובשיטת הרשב"א שכ' דבאיסור דרבנן שרי לספויי בידים נראה בפשוטו דהוא משום דס"ל דכל עיקר איסור ספי אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא באיסור דאורייתא, ולפ"ז בהנך דכתבה התורה בפירוש להזהיר גדולים על הקטנים היינו בשקצים ודם וטומאת כהנים, ביבמות קי"ד ל"ש לומר כן ובהנך יהי' איסור ספי' בידים אף באיסור דרבנן, ויתישב בזה משה"ק המל"מ בסוף ה' מאכ"א וכן בחת"ס מרש"י בשבת ד' צ' אהא שאמרו בגמ' שם דלת"ק אין מצניעין חגב לצורך תינוק לשחק בו דילמא אתי למיכלי', וכ' רש"י דאף דקיי"ל קא"נ אין ב"ד מצ"ל לספויי בידים מיהא אסור דקרינן לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים, והא שם הוי משום איסור בל תשקצו דאאמד"ר דהוי אסמכתא ויקשה מכאן להסוברים דשיטת רש"י דאיסור ספי' אינו באיסורי דרבנן, ולפמש"כ א"ש דבעיקר באיסור שקצים מן התורה הוי איסור ספי' בידים דאורייתא וע"כ שייך גם באיסור דרבנן דשקצים וכן נראה דדם שבישלו או שמילחו דאינו עובר עליו לשי' הפוסקים דאין בו איסור תורה מ"מ אסור לספות לקטן אפי' לשיטת הרשב"א.

ו

וקצת נראה להכריח כד' התרה"ד דהנה בכל דוכתי היכא דעשה דוחה ל"ת דאינו היתר גמור אלא דחי' יהי' אסור לספות לקטן כיון דל"ת דלא תאכילום איכא ועשה ליכא לגבי הקטן ויהי' הדין נותן דאסור להלביש לקטן שלא הגיע לחינוך בגד של ד' כנפות כלאים בציצית, ואף בהגיע לחינוך הרי אאמד"ר (אמנם בהגיע לחינוך י"ל כמש"כ התוס' בפסחים פ"ח דמשום חינוך מצוה שרי), ויהי' המלביש עובר בל"ת, (ובפרט לשי' הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל' ל"א דהמלביש במזיד אם הלובש שוגג המלביש לוקה), אלא ע"כ דכיון שבגדלותו יהי' מצווה לעשות כן ל"ש בי' אתי למיסרך ומותר לספות לו בידים אף בקטנותו דליכא עשה גבי', ובתשו' ושב הכהן סי' נ"ו נסתפק בכה"ג לדהר"מ דטומאת קרובים היא משום אבלות, א"כ קטן שאינו חייב באבלות אין בו מצות טומאת קרובים ושוב יהי' אסור להטמא לקרוביו או כיון דמה דאביו חייב להפרישו הוא משום חינוך וכיון דבגדלותו מטמא לקרוביו ל"ש לומר בו חינוך, הובא בפ"ת סי' שע"ג, ובאמת נפ"מ גם לגבי אחר לענין לטמאו בידים דאסיר מטעם ספי', אבל לפ"ד התרה"ד אין כאן מקום ספק כלל דל"ש כאן אתי למיסרך ומותר גם ספי' בידים ואין לה"ר מיבם קטן שבא על יבמה גדולה או להיפך דאתי' עלה רק מטעם שמא ימצא סריס או תמצא איילונית לר"מ דחייש למיעוטא הא בלא"ה מותר ליבם והא הוי כספי' בידים וספינן להו איסור א"א שלא במקום מצוה, דנראה דכיון דאשת אח הותרה לגבי יבום לא הוי איסור גם לגבי קטן, ורק לאבא שאול דס"ל הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות הולד ממזר נראה דלדידי' לא הותר איסור אשת אח, וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם בפ"א דבכורות.

וכן יש לעורר בנזיר נ"ז דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר שכן ישנו בשאלה ונפק"ל מראשו, א"כ בקטן דליכא חיוב עשה יאסור לגלחו מטעם ספי' בידים, ויקשה בשני נזירים דמוקי לה שמואל באשה וקטן ואיך מגלח הקטן הא ל"ש דחי' גבי' ואיך יגלחו המקיף. ואמנם בלא"ה קשה הא גם המקיף עובר, ואפשר דס"ל כר"א בר אהבה דכל היכא דהניקף אינו בר חיובא אין המקיף עובר, אבל עכ"פ מטעם ספי' יהי' אסור לגלחו, וע"כ כד' התה"ד. אולם לכאו' לא יספיק בזה גם לד' התה"ד דהא איירי כאן בספק נזירים וא"כ בגדלותו כה"ג יהי' אסור להקיף ושייך בזה שפיר אתי למיסרך ותהי' מזה הוכחה דאיסור ספי' אאמד"ר ולא החמירו בספיקו. אכן בלא"ה יש להעיר כיון דהטעם הוא משום דנזיר ישנו בשאלה ולפ"מ שנסתפק המל"מ באם הדיר האב את בנו בנזיר שלא יוכל הבן לשאול א"כ ליתי' בשאלה ול"ש דחי' (ואולי כיון דעיקר נזירות ישנה בשאלה בכ"מ קילא גם היכא דליתא בשאלה). אולם נראה דההלכה דהאב מדיר את בנו בנזיר הוא רק לענין הל"ת גרידא דלאו דלא יחל מיהא איתא גבי' ואולי גם בל יחל ליכא אלא הלכה גרידא, ועכ"פ עשה אין כאן ול"צ קרא דראשו ולטעמא דאיתני' בשאלה דאתי עשה דמצורע ודחי לל"ת או להלכה דנזיר. ועכ"פ מוכח דמגלח אף דליכא עשה גבי' והלאו איכא ושייך לא תאכילום, וע"כ דל"ש כאן איסור ספי' כיון שבגדלותו יהי' מותר וכד' התה"ד.

אולם נראה דגבי דחי' א"ש גם בלא החידוש דתרוה"ד, דסו"ס לגבי קטן כשם שאין לו העשה דמצורע כ"כ ליכא לגבי' הל"ת דנזיר, וגם לא תאכילום לא שייך על דבר שעכ"פ התירתו התורה:

הגם שהוא רק מטעם דחי'.

ז

אלא דבענין הקפה קשה בב"מ ד"י גבי דאמר לאשה אקפי לי קטן דתאסר האשה להקיף את הקטן מצד ספי' בידים, וכבר הרגיש בזה הפמ"ג בסי' שמ"ג. אך י"ל למש"כ התוס' בב"מ שם בכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דאף דהישראל עובר בלפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא בעצמו חשוב לאו בר חיובא, וה"נ אע"ג דאסור למיספי לי' בידים מ"מ מיקרי לאו בר חיובא. שו"ר בנויבי"ק חאה"ע סי' ע"ה שכ"כ. אבל הריטב"א כ' דלרבא דס"ל דאינו לוקה אא"כ בעל ל"ש לפני עור על הקדושין הובא בשמ"ק ב"מ שם, ומשמע דס"ל דמשום לפני עור הוי בר חיובא מיהו התוס' בנזיר דנ"ז וכן בשבועות ד"ג כ' בהדיא דאשה מותרת להקיף קטן, וכן מוכח שם בגמ' דא"ל דידך מאן מגלח א"ל חובה ומוכח דלרב הונא שריא לכתחילה להקיף קטן. ובס' בית הלוי ח"א סי' ט"ו כ' מתחילה להוכיח דאיסור ספי' אאמד"ר ומותר לחולה שאב"ס, ואח"כ כ' לחדש דהא דהגדול אסור לספות לקטן אינו אלא היכא דהאיסור ישנו גם אצל הגדול וכמש"כ בשו"ת אמונת שמואל לחדש על איסור דלפני עור דליתניהו היכא דאין המכשיל בכלל האיסור וכ"כ גבי איסור ספי' בידים דבהני ג' קראי דמצינו איסור ספי' הכל מוזהרים כמו דם ושרצים וכן טומאת הכהנים שאמרו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ופי' דהכהנים הגדולים מוזהרים על הקטנים וליכא למילף מינייהו לאסור גם למי שבעצמו אינו מוזהר עליו:

אולם העיר ע"ז מד' הרוקח המובא בש"ך סי' שע"א ובמג"א דכהנת מעוברת מותרת להכנס לאהל המת משום ס"ס ספק נפל וספק נקבה, מוכח דס"ל דאסורה אע"פ שהיא אינה מוזהרת בלאו דטומאה, וע"כ דהוי מדאורייתא מדהוצרך לס"ס דבדרבנן הא גם ספק אחד מותר עכ"ד. ובאמת אין סתירה מד' הרוקח די"ל דלאו מטעם איסור ספי' קא אתי עלה, רק לפמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' אבל דהמטמא את הכהן והכהן שוגג לוקה המטמא, ומטעם זה היתה אסורה להכנס לולי הס"ס.

אולם עיקר חידושו אינו נראה, דהא גם על חידושו של האמונת שמואל תמהו מד' התוס' בב"מ דבכהן שאמר לישראל קדש לי גרושה עובר הישראל משום לפני עור אע"ג דהישראל לאו בר חיובא, וצ"ל בד' האמונת שמואל דדוקא היכא שאינו אלא מושיט האיסור לחבירו בזה היכא דאינו בר חיובא אינו עובר משום לפני עור משא"כ היכא שנגמר האיסור על ידו וכ"כ בבית הלוי גופי' בסי' י"ג, וא"כ בלאו דלא דתאכילום ובמקיף שהוא גומר האיסור ע"י מעשיו בכה"ג גם בלפני עור הי' עובר. גם מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' אבל הל' ה' שכ' המטמא את הכהן וכו' אם היו שניהם מזידים הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, ולא הזכיר שהמטמאו הוא כהן:

נראה דאף בישראל דלאו בר חיובא הוא עובר משום לפ"ע. וכן מד' הראשונים ביבמות פ"ד שהקשו למ"ל קרא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת תיפ"ל דהא איכא משום לפ"ע, הרי דאע"ג שהיא אינה מוזהרת מ"מ איכא משום לפני עור. אולם הרמב"ן ביבמות שם כ' בתירוץ השני א"נ י"ל דגבי השוה בכל כתיב אבל לאו שאינו שוה בכל אינו נוהג בהן לא מחמת עצמן ולא מחמת אנשים. ולכאו' מטין דבריו כס' האמונת שמואל אף היכא שהאיסור נגמר ע"י המכשיל, אולם זה צ"ע דלא יהא אלא משיא עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא שג"כ שייך לפנ"ע. וראיתי בת' חת"ס חחו"מ סי' ר"ב שהרגיש בזה וכ' לפרש דה"ק דהרי כל לאוין שבתורה ובכללם לפ"ע לא הי' נוהג בנשים כיון שמצינו בהם קולא במ"ע שהז"ג לולי היקשא דאשה לאיש לכל עונשין שבתורה וס"ל לרמב"ן דהשתא נמי דאיתקש מ"מ לא מיפקדא איתתא בלפ"ע אלא במצוה שגם היא מיפקדא אבל מצוה שאינה אלא באנשים לא הטילה התורה עלי' שום עונש ע"ז אבל אנשים ישראלים וכו' עכ"ד, אבל עדין לא נתישב דעכ"פ מה בכך שאינה מוזהרת וכי נימא דליכא באשה לפ"ע במשיאה עצה שאינה הוגנת. ובאמת גם בעיקר היסוד של האמונת שמואל קשה דבאיסור שהמכשיל אינו מוזהר עליו למה יגרע ממשיא עצה שאינה הוגנת בעלמא.

ונראה בזה די"ל דבלפ"ע יש ב' דינים. דהנה משיא עצה שאינה הוגנת דשייך גם במילי דעלמא ל"ש אלא היכא שאין העור יודע משא"כ במזיד שאינו מטעה אותו, ומה שמצינו באיסורים דין דלפ"ע אף במזיד שהלה יודע שהוא אסור הוא דין מיוחד באיסורים (ועי' מ"ש בזה לעיל סי' ס"ה). ובדין זה דלפ"ע באיסורים שהוא גם במזיד שייך לחלק בין לאו השוה בכל לשאינו שוה וכמ"ש הרמב"ן או כד' האמונת שמואל בלאו שאינו במכשיל, ואה"נ דבשוגג יהי' לפ"ע גם בלאו שאינו שוה בכל וגם באיסור שאין המכשיל אסור בו דשם לא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא, משא"כ היכא שיודע בעצמו שאינו מטעה אותו. והרמב"ן לשיטתו שכ' בחי' לע"ז דכ"ב וז"ל ומדמקשה ותיפ"ל משום ולפני עור במלאכה דחש"מ משמע לן מינה דאיסורא מדאורייתא דאי מדרבנן הוא מי איכא לא תתן מכשול ע"כ וצ"ל דאע"פ דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת מ"מ במזיד ל"ש זה. וכ"ז בלאו דלפ"ע שזהו דין מיוחד באיסורים גם במזיד, אבל בלאו דלא תאכילום שעיקרו אינו אלא באיסורים אין שייך נ"מ בזה אם המאכיל ישנו בכלל האיסור או לא.

ונראה דגדרי לפני עור ולא תאכילום חלוקים הם בדיניהם. דלפ"ע הוא דוקא בתרי עברי דנהרא והיכא שיכול ליקח בעצמו אינו עובר משום לפ"ע, אבל בלא תאכילום בודאי אף היכא שהקטן יאכל גם בעצמו אסור למיספי בידים [וכן עובר בלפ"ע תיכף משנותן לפניו המכשול כמבואר במו"ק דמכה בנו גדול עובר משום לפ"ע וכ"כ בס' יד מלאכי, משא"כ בלא תאכילום אינו עובר רק בשעת אכילה דספי לי' בידים], ועי' ברא"ש רפ"ק דשבת שהקשה איך פטור ומותר לגמרי הא קא עבר משום לפ"ע לא תתן מכשול כמו מושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ, ואי"ל דהכא מיירי דאפי' לא הי' נותנו בידו יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפ"ע דמ"מ איסורא מדרבנן מיהא איכא דאפי' קטן אוכל נבילות בי"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. ובודאי כונת הרא"ש למיספי בידים דאל"כ הא קיי"ל קטן או"נ אין בי"ד מצווין להפרישו, וא"כ אמאי לא הוי אלא איסורא מדרבנן, ודוחק לומר דהוא משום דהרא"ש ס"ל דאיסור ספי' בידים אאמד"ר, אלא משום דלאו דלא תאכילום בקטנים מיירי, אבל בגדולים דיכולים לעשות בעצמם ואדעתא דנפשייהו עבדי ליכא גבי' לאו דלא תאכילום ורק משום לפני עור אסירי ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא ובלא"ה ליכא משום לפ"ע רק איסור מדרבנן. [וח"א העירני מד' הירושלמי פ"ג דדמאי הל' א' דאיתא התם רופא חבר שהי' מאכיל לחולה עם הארץ נותן לתוך ידו ואינו נותן לתוך פיו בדמאי, ומשמע לכאו' דשייך איסור ספי' גם בגדול. אולם באמת מיירי שם הירושלמי גם בבן נח וע"כ דאינו משום איסור ספי' דבודאי ל"ש לא תאכילום בב"נ, אלא דהוא משום לפני עור וכדפי' גם בפ"מ שם]. עכ"פ אסור להאכיל לגדול משום מסייע לעבירה, ומבואר מד' הרא"ש דלאו דלא תאכילום איכא גם היכא שיכול ליקח בעצמו וגם דבגדול ליכא לאו דלא תאכילום.

ח

וראיתי בחי' הרשב"א לנדרים דט"ו שכ' וז"ל ולענין פירושא דמתני' איכא מאן דמפרש שאת נהנית לי כגון שאסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אבי' ואסורה בהנאתו דקתני היינו משום לאו דלפ"ע שתעבירו על בל יחל, ואין זה מחוור חדא דאינו עובר אלפ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ בדקיימי בתרי עברי דנהרא דאין זה יכול לעבור עליו אלא אם יושיטנו חבירו וכדאסיקנא פ"ק דע"ז עכ"ל. ולא זכיתי להבין ד' הרשב"א דהלא הכא נמי אין זה יכול לעבור אלא א"כ תושיט. וסבור הייתי לומר דכונת הרשב"א דלפ"ע ל"ש רק היכא דהוא ע"י הושטה אבל לא היכא שמשתתפים שניהם במעשה העבירה דל"ש הושטה, אבל לא כן נראה מד' הרשב"א והרמב"ן ביבמות דפ"ד דהנבעלת עוברת על לפ"ע (ועי' בנובי"ק חאה"ע סי' פ'). ועי' בסה"מ להרמב"ם סי' רצ"ט בלאו דלפ"ע שכ' וז"ל ולאו זה כולל ג"כ שיעבור על עבירה וסיבב אותה כי בוא יבוא האיש ההוא לעון וכו' ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה, ומאלו פנים אמרו במלוה ולוה ברבית ששניהם יחד עוברים על לאו דלפ"ע ל"ת מכשול כי כ"א משניהם עזר את חבירו והכין להשלים את העברה עכ"ל, הרי שאין חילוק בענין לפ"ע בין מושיט למשתתף במעשה העבירה, וד' הרשב"א צ"ע.

ולפמשנ"ת דאין סברא לחלק באיסור לא תאכילום ולומר שאם המאכיל אינו בכלל האיסור יהי' מותר לספות בידים, והדר קשה אמאי מותרת להקף את הקטן דהוה ספי', אולם בשעה"מ בפי"ב מה' ע"ז כ' דאע"ג דבכל התורה כולה גדולים מוזהרים על הקטנים מ"מ גבי הקפה ס"ל לרב אדא דגזירת הכתוב מדשני קרא למיכתב לא תקיפו דכל היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מקיף נמי שרי, יעוי"ש, ועי' עוד בס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב.

ט

ולפמש"כ נ"ל עוד דאם גדול ספה איסור לקטן מוטל על ב"ד להפריש הקטן מלאכול האיסור כדי שלא יעבור הנותן על איסור ספי', דאף אם נימא דהמאכיל עובר על איסור ספי' תיכף משעה שסיפה לו האיסור אבל פשוט דהוא רק אם יצא הדבר לפועל, היינו שאכל הקטן האיסור שאז עובר המאכילו למפרע משעת נתינה, אבל אם מאיזה סבה שהיא לא אכל הקטן האיסור בודאי דאין הגדול המאכילו עובר, וא"כ כשנתן האיסור לקטן אף דמצד הקטן קיי"ל דאין בי"ד מצ"ל מ"מ יהיו מצ"ל מצד הגדול, המאכיל שתתבטל הספי' ולא יעבור על האיסור.

ואולי זהו כונת רבנו ירוחם נתיב א' שהובא בת' חת"ס חאו"ח ספ"ג שכ' ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל אי שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווים עליו להפרישו, ודבריו תמוהים ועיי"ש בחת"ס בזה, ולפמש"כ אולי הכונה בכה"ג ששייך בזה בר חיובא ע"י שהוא ספה האיסור לקטן וב"ד מצווין להפריש הקטן בכדי להציל את הגדול מאיסור לא תאכילום כנ"ל.

ויש לעיין אם קטן ספי בידים איסור דאורייתא לקטן אחר למ"ד דקא"נ ב"ד מצ"ל וגם אם נימא דאיסור ספי' הוי דאורייתא, אי שייך כאן חיוב להפריש מצד הקטן הראשון שלא יעשה איסור דאורייתא של ספי' בידים (דמצד הקטן השני בודאי דיהי' החיוב למנוע המעשה הזה שלא יבוא הקטן השני לידי איסור), די"ל דאיסור ספי' דנפקא לן מלהזהיר גדולים על הקטנים לא שייך כלל גבי קטן, ול"ה כשאר איסורים דאורייתא דשייך איסור זה גם בקטן אלא דאינו בר עונשין.

י

יש להסתפק בקטן חולה אי שרי לשחוט בהמה עבורו בשבת או דשפיר טפי להאכילו נבילה דבגדול כ' הר"ן בפ"ח דיומא דטוב לשחוט אף דאיסור שחיטה בשבת שהוא בסקילה חמור יותר מאיסור דנבילה שאינו אלא בלאו משום דחומר בנבילה שחייב על כל כזית וכזית ממנה ובקטן י"ל ג"כ דלאו דלא תאכילום יש על כל כזית וכזית. אולם לפמ"ש הב"י בסי' שמ"ג בשם הטור דאיסור ספי' בידים בשאר איסורים (חוץ מדם ושרצים וטומאת כהנים) אאמד"ר בודאי דאין לשחוט בשביל הקטן דאם יאכילהו נבילה יהי' רק איסור ספי' מדרבנן. ואם א"צ להאכילו רק רוטב מבשר שנתבשל יש לדון גם אם איסור ספי' בעלמא הוא מדאורייתא דאף לשי' רוב הראשונים דטעם כעיקר דאורייתא אבל שי' הר"י דאורלייניש בע"ז ס"ז היא דאין בזה לאו אלא עשה דתעבירו באש, וא"כ לפמ"ש הגה"מ בפכ"ט מהל' שבת דבאיסור עשה לכ"ע ליכא מדאורייתא לאו דלא תאכילום דבהנך דהזהירה תורה על ספי' בידים איכא לאו, ליכא ברוטב של נבילה איסור דלא תאכילום אלא מדרבנן ושוב אין להתיר לשחוט עבורו בשבת ובגדול יהי' צריך לשחוט עבורו לשי' רוב ראשונים דטע"כ דאורייתא ויש להעיר ע"ז מסוגי' דיבמות קי"ד דמקשה מתרומה טמאה דיהיו בי"ד מצ"ל דג"כ אינה אלא אי' עשה מבשעריך תאכלנו, ובמ"ש בגמ' מהא דתינוק יונק דהוי לאו שאין בו מלקות כמשה"ק הגרע"א בחי' ליבמות שם י"ל דמ"מ איסור לאו איכא אבל תרומה טמאה הא אינה אלא בעשה. אלא די"ל דהגמ' קאי לענין דיהיו מדרבנן מצווין להפרישו דאף דלמ"ד דבי"ד מצ"ל מ"מ באיסור דרבנן אינן מצ"ל אף מדרבנן, הכא מיהא הוי איסור דאורייתא, אלא דמשום דל"ה אלא אי' עשה ל"ה חיוב הפרשתו ואיסור ספי' אלא מדרבנן, אמנם בתה"ד סי' ס"ב הביא ראי' זו ומסיק הכי וע"כ צ"ע לדינא.

יא

יש להסתפק באם מכר אחד לקטן דבר איסור דאורייתא וגם האכילהו האיסור דקיי"ל בשו"ע חו"מ סי' רל"ד דבאיסור אכילה דאורייתא צריך להחזיר הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור, אבל הכא דעל הקטן גופא ליכא איסורא רק על המוכר רמי איסור דלא תאכילום, וביותר למש"כ הטעם דצריך להחזיר הדמים משום דגם שוגג באי' דאורייתא צריך כפרה, והקטן בודאי דא"צ כפרה לכשיגדיל על מה שחטא בקטנותו כיון דליכא סרך איסור עליו, וכמ"ש בתה"ד בפסקים סי' ס"ב והובא ברמ"א או"ח סי', שמ"ג, נראה לפ"ז דהמוכר א"צ להחזיר לו הדמים, וגם אם הקטן עדין לא שילם צריך לשלם דמי הנאת האיסור.

ולפ"ז י"ל ג"כ בקטן שנהנה מהקדש בשוגג דחייב לשלם לכשיגדיל לפמש"כ הג"א פ' החובל עפ"ד רש"י בדצ"ח דקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל, וה"נ אף דמעילה ליכא בקטן מ"מ מה שנהנה חייב לשלם, ובגדול בכה"ג היכא דמעטי' התורה ממעילה שוב לא ישלם מה שנהנה גם בשוגג דלא נהנה כלום משום דנפשו חותה (ומה שחייבה התורה מעילה בשוגג ול"א דהא לא נהנה כלום כבר עמד ע"ז הגרעק"א והעיקר בזה דכן גזרה התורה דכל היכא דלולי האיסור הי' נהנה מיקרי הנאה לענין חיוב מעילה, אבל ז"א אלא היכא דאיכא מעילה אבל בלא"ה אינו חייב לשלם בעד מה שנהנה מהקדש בשוגג). אבל בקטן דל"ה איסור גבי' שפיר הוי הנאה ויצטרך לשלם לכשיגדיל.

וכן נראה דבקטן החובל בחבירו בשבת דלד' הג"א הנ"ל יצטרך לשלם לכשיגדיל, דבגדול כה"ג הוי קלב"מ אף בשוגג, משא"כ בקטן לא חשיב גם ח"מ שוגגין ושפיר יצטרך לשלם לכשיגדיל.

וכן יש להסתפק לענין מכר לב"נ דבר איסור שהב"נ מוזהר עליו והב"נ הי' שוגג בזה, דאף דב"נ ל"ב התראה מ"מ כשאמרו לו שהוא של היתר בודאי דהוי שוגג, אי שייך בב"נ נפשו ש"א חותה מן האיסור לענין דלא יצטרך לשלם בעד מה שנהנה מהאיסור.

יב

הנוב"י מהדו"ת חאו"ח סי' א' הקשה לד' הטור שהביא הב"י דמה"ת אין איסור ספי' בידים, דא"כ לא שייך קטן כלל באיסור אינו זבוח ותהי' שחיטת קטן פסולה מטעם דל"ה בר זביחה, ועיי"ש שכ' דמסברא ידעינן דאסור למיספי להו בידים, אבל הוא תמוה דהא מצרכינן קראי לטומאה ולשרצים ודם. ובס' שם ארי' תירץ דממאי דכתיב בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ולא כתיב לקטן מוכח דלקטן ישראל אסור ליתן נבילה, והא דלא מייתי הגמ' ביבמות שם מהא דנבילה הוא משום דאין מפורש בקרא אזהרה ורק מכללא מוכח. אולם תירוצו אינו נראה, דבודאי ל"צ קרא להתיר ליתן נבילה לקטן ואין ראי' מדלא כתב לקטנים תתננו דמה"ת נאסור מאחר דספי' בידים מותר מן התורה, ומ"ש נבילה משאר איסורים דמותר לספות לקטן בידים. אולם נראה העיקר דקטן הוי בר זביחה לכשיגדיל ולא דמי לתפילין דקטן פסול לכתיבת תפלין משום דאינו בקשירה דהתם הוי מצוה חיובית לכל יום ויום, וכיון דכ"ז שהוא קטן אין עליו חיוב מצוה זו הוי אינו בקשירה משא"כ בשחיטה, וכה"ג חילקו בין הא דאינו בקשירה להא דגבי גט הוי בר כריתות. ועוד נראה דהא נבילה זו עצמה תיאסר על זה הקטן לכשיגדיל משא"כ בתפלין דכל יום הוא חיוב מיוחד בפ"ע ומשום מה שיתחדש עליו חיוב בגדלותו לא מיקרי ישנו בקשירה עכשיו בקטנותו שאין עליו חיוב המצוה.

יג

לכאורה יש להקשות בהא דאיבעיא להו לבני בתירא אם פסח דוחה שבת, והא למאי דמוכח מד' רש"י בחולין י"ג דאם אמר הקטן בפירוש שיודע שהם קדשים ושוחט לשמן מהני בגדול. עומד ע"ג גם לשחיטת קדשים (והרמב"ם ל"פ כן בפ"א מה' פסוהמ"ק ה"ו ועי' בלח"מ שם) הרי הי' אפשר לשחוט את הפסח ע"י קטן דאע"פ דלאו בר שליחות הוא אך שליחות אינה מעכבה לקיום מצות עשיית פסח וצ"ל דחששו לאיסור ספי' בידים דאף אם אאמד"ר ג"כ אין להתיר משום עשיית פסח כדאיתא בכה"ג בפסחים ס"ט גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד"א ברה"ר. וי"ל בזה קו' האחרונים דלמה לא פשטוה מהא דעשר עטרות נטל אותו היום שחל בשבת ושחטו את הפסח דמשם אין ראי' דדילמא עשו ע"י קטן כיון דאין איסור מן התורה לספות לו בידים, ואז לא הי' האיסור מדרבנן, משא"כ לדידן דאיסור ספי' נאסר מדרבנן ואין להתיר האיסור משום עשיית פסח.

יד

יש להסתפק אם שייך איסור ספי' במאכיל חצי שעור, דלכאו' כיון דכתיב לא תאכילום י"ל דהוי דוקא בכזית, דכיון דעל הקטן ליכא איסור כלל אלא דחידשה התורה איסור על המאכילו דמי לשאר איסורים שלא מאיסורי אכילה שנסתפקו האחרונים אם יש שם דין ח"ש. וביותר למ"ש הפנ"י בחי' לביצה ד"ז דח"ש ל"ש אלא באיסורי אכילה משום דהנאת גרונו מיהא איכא, והכא גבי לא תאכילום הרי המאכיל לא נהנה בהנאת גרונו כלום. וראיתי בס' מנחת חנוך מ' י"ג שהרגיש בספק זה [וכתבתי במק"א לחדש דגם להשי' דשלכדר"א אסור מדאורייתא ליכא איסורא דח"ש בשלכדר"א, דמה דאסור שלכדר"א הוא משום הנאת מעיו ובחצי שעור הא ליכא הנאת מעיו וגם הנאת גרונו ליכא דהוי שלכדר"א. ועפ"ז ישבתי ד' התוס' בשבועות כ"ב:

ד"ה אהיתירא קמישתבע דכ' שם בתי' ב' דלריו"ח דח"ש אסור מה"ת י"ל אהיתירא קמישתבע כגון ליהנות שלכדה"נ וכתבתי דכונת התוס' הוא בח"ש שלכדה"נ דלית בי' אי' דאורייתא וכנ"ל]. ומהא דהקשו ביבמות קי"ד מהך דתינוק יונק אין ראי' דאף דלכאו' הוי שם ח"ש דליכא צירוף דכא"פ מ"מ י"ל דביניקה שאני דדרכו בכך וכמ"ש האחרונים הובא במל"מ פ"ג מה' ברכות לענין שתיית קאווע עיי"ש, ועי' במנח"ח משי"ג מש"כ בזה. אלא דבאמת שם בגמ' מקשה למאן דס"ל קא"נ בי"ד מצ"ל ולענין הפרשה בודאי כל היכא דאסור בגדול בקטן כה"ג חייבין להפרישו וע"כ מצ"ל להפרישו אף מח"ש כיון דאסור מה"ת, משא"כ לענין איסור ספי' בידים וכמשכ"ל.

ואם אכל הקטן שלכדר"א, הנה להשי' דשלכדר"א אאמד"ר ל"ש איסור ספי' למ"ש הרשב"א דליכא איסור ספי' באיסורי דרבנן, ולהשי' דאיכא גם אי' דאורייתא בשלכדר"א בודאי דיהי' איסור גם על המאכיל, אלא דלענין מלקות לא ילקה גם המאכיל בכה"ג גם לשי' הסוברים (עי' פמ"ג סי' שמ"ג ובקרית ספר סוף הל' מאכ"א:) דלוקה על לא תאכילום (דמהרמב"ם פי"ז מה' מאכ"א משמע דליכא אלא איסורא בעלמא), דלא תאכילום משמע כדרך אכילה. ומה"ט גם במאכיל לקטן בב"ח או כה"כ דאיתרבי בהו ללקות אף שלא כדר"א ג"כ לא ילקה המאכיל דבלאו דלא תאכילום לא נתרבה באיסור בב"ח יותר משאר איסורים.

טו

הרשב"א בתר דכתב דבאיסור של דבריהם ליכא איסור ספי' הקשה מהא דאין מערבין בטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן והא אפשר ליתן לקטן ומערבין במאי דחזי לקטנים כמו דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום דחזי לקטנים, ותי' דיוהכ"פ שאני דגופי' חזי אף לגדולים ורק איסורא דיומא גרים לי' ושפיר מהני מה שראוי לאחרים אבל בטבל דאיסורו מצד עצמו לא מהני מה דחזי לקטנים. ותי' של הרשב"א לכאו' סותר דהג"מ בעירובין ד"ל במערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דא"ל ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ והא לד' הרשב"א ל"ד אהדדי דיוהכ"פ איסורא דיומא הוא דקגרים. וכבר הקשה זה בריטב"א והוכיח מכאן דאין חילוק בין איסור טבל לאיסור יוהכ"פ והשיג מזה ע"ד הסוברים דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים.

וסבור הייתי לומר דהגמ' בעירובין שם לא הק' מישראל בתרומה אלא מנזיר ביין, ועפמש"כ מהר"י באסאן הובא בת' מהרי"ט ח"א סי' נ"ד דאף דנזיר הוא איסור חפצא שבקבלת הנזירות אוסר אבריו ע"ע פיו לשתיית יין וכו' אבל היין אינו חפצא של איסור, ולפ"ז שפיר מקשי מיוהכ"פ אאיסור נזיר דגם יין לנזיר אינו איסור חפצא ואיסורו תלי בימי הנזירות. ויתישב בזה מה שלא הקשו בגמ' לסומכוס דאמר אין מערבין בתרומה מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ כמשה"ק ב"ה לב"ש דתרומה שאני דהוי איסור חפצא וגם ב"ה לא הקשו אלא מנזיר ביין, אלא דעכ"פ יקשה מהא דמקשי בגמ' שם לסומכוס ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט משום דאיתי' בשאלה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עלוי', ומאי קושי' דילמא בנזיר ביין דל"ה איסור חפצא מהני לסומכוס משום דחזי לאחריני ולא משום טעמא דשאלה משא"כ בתרומה דהוי איסור חפצא. ומוכח מזה דס"ל להגמ' דאין חילוק בין לנזיר ביין לישראל בתרומה והא דלא הקשו לסומכוס ממערבין לגדול ביוה"כ משום דשם הוי סעודה הראוי' מבעוד יום, והדר קשה קו' הריטב"א.

ונראה דבאמת הא דמשוי תרומה לישראל ויין לנזיר ליוהכ"פ הוא משום דבאיסור דאורייתא אין חילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא כמ"ש בפסחים דמ"ח ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו ומ"ל איסור דבר אחר. ובכונת ד' הרשב"א נראה דבאמת הא דחזי לאחריני בתרומה ובנזיר היינו דלאחריני הוי היתר גמור ושפיר מדמי ליוהכ"פ דקטנים ליתנייהו בכלל מצות ענוי דהא שרי וגם מצוה לספויי להו בידים ומה שהק' הרשב"א מטבל דרבנן הוא משום דלשיטתו דבאיסור דרבנן מותר לספויי בידים ליכא ע"ז שום איסור לגבי קטן, וע"ז משני הרשב"א דשאני טבל דאיסורו מצד עצמו הילכך אף דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול היינו דאיסור דטבל ישנו גם לגבי קטן דלכשיגדל יהי' אותו טבל עצמו אסור לו כ"ז שלא יתקנוהו משא"כ איסור יוהכ"פ דיומא קגרים ולכשיגדל ויאסר ביוהכ"פ ג"כ לא יהי' עליו שום איסור מצד יוהכ"פ שהי' בקטנותו.

טז

והנה הגרעק"א בחי' לעירובין הק' ע"ד הרשב"א במשה"ק אמאי אין מערבין בטבל דרבנן דהא מתני' ע"כ אתי כסומכוס מדקתני ולכהנים בתרומה ולדידי' הא לא מהני מה דחזי לאחריני, ותי' דכיון דמתני' סברה דלא גזרו על שבות בין השמשות הוי סעודה הראוי' בה"ש דאי בעי מפריש עלי' מיני' ובי' ומהני בכה"ג גם לסומכוס, ומ"מ הניח בצ"ע דלסומכוס בעי' סעודה ראוי' ממש לא ע"י הואיל דחזי לתקוני, וד"ז הכריח הגרעק"א לעיל בדכ"ו מכח הקושיא דיערבו לסומכוס גם לישראל בתרומה כדאקשו ב"ה לב"ש מלגדול ביוהכ"פ והכא ל"ש תשובת ב"ש התם איכא סעודה הראוי' מבעוד יום דהא הוי ראוי מבעוד יום ע"י שאלה ונמצא דלישראל בתרומה הוי כלגדול ביוהכ"פ דחזי לאחריני ומבעוד יום הי' ראוי לכל ע"י שאלה, ומזה הכריח דבמה שראוי מבעוד יום צריך שיהי' ראוי בפועל לא ע"י הואיל דאי בעי מיתשיל, ול"ד לנזיר ביין דראוי גם בה"ש ע"י שאלה. ולפ"ד אין זה מוכרח דפי' דסעודה הראוי' מבעוד יום הוא דבעי' שיהי' ראוי בשעה שהעירוב קונה היינו בתחילת בה"ש, ובעיוהכ"פ דאסור מקודם משום תוספת יוהכ"פ בעי' שיהי' ראוי סמוך לתוספת יוהכ"פ דאז הוי זמן קניית העירוב כמ"ש בחי' הריטב"א ד"ל וז"ל וא"ת אפי' למ"ד סוף היום קונה ערוב היינו בתחילת בה"ש והרי אסור לאכול אפי' קודם לכן משום תוספת יוהכ"פ וי"ל דסוף היום דאמרי' שהוא קונה עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה ועיוהכ"פ קונה עירוב סמוך לתוספת יוהכ"פ ע"כ. וא"כ י"ל דגם לסומכוס מהני מה שראוי מבעוד יום ע"י שאלה אלא דפי' מבעוד יום היינו בעת קניית העירוב, וכיון דס"ל לסומכוס דגזרו על שבות בה"ש א"כ אינו ראוי לתקוני בשעת קניית העירוב דהיינו בה"ש גם ע"י שאלה, משא"כ ביין לנזיר דראוי לשאול על נזירותו גם בה"ש כיון שהוא לצורך השבת כמ"ש התוס' בד"ל.

וכן מוכח מדהג"מ דל"ו דבסעודה הראוי' מבעוד יום בעינן שתהי' ראוי' בשעת קניית העירוב ולא מהני מה דהיתה ראוי' מקודם לכן, דאמרי' שם ככר זו היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב ומפרש משום דמספיקא לא נחתה לה קדושה, משמע דאי הוה קדושה מספק בבה"ש לא מהני מה שהי' ראוי קודם בה"ש.

יז

התוס' בד"ל הוכיחו דאין מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם וראי' מהא דאין מערבין בהקדשות אע"ג דחזי לאיתשולי ובאמת צ"ב כיון דמה דראוי לתקנו ע"י שאלה לא מהני מה יועיל הצירוף דחזי גם השתא לאחריני. ונראה בזה עפ"ד הרשב"א שכ' דהא דחזי לקטנים לא מהני אלא ביוהכ"פ דאיהו גופי חזי גם לגדולים אלא דאיסורא דיומא קגרים. ולפ"ז באיסור גופו דהיינו איסור חפצא הי' בדין שלא יועיל מה דחזר לאחריני, אלא דמכיון דראוי לתקוני ע"י שאלה שיהי' ראוי גם למערב תו לא מיקרי איסור חפצא, ול"ד לשאר איסורי כמו נבלה וחלב ודם דהיו איסור גופו ואין היתר לאיסורם, ויתישב בזה מש"כ רש"י בפסחים דכ"ג דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום הואיל ואי בעי מיתשיל, שהקשו עליו הא בעירובין אמרי' דהוא משום דחזי לאחריני, וביותר דרש"י גופי' כ' בעירובין הכי, ולפמ"ש נתכוין בזה רש"י דלמסקנת הגמ' דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשיל י"ל דגם לרבנן אי לאו דאיתי' בשאלה לא הי' מהני מה דחזי לאחריני כיון דהוי איסור חפצא (ונימא דגם בנזיר הוי היין חפצא של איסור וכמ"ש מהרי"ט דבקבלת הנזירות אוסר היין עליו) וכשי' הרשב"א, ורק מכיון דראוי להסיר האיסור לגמרי ע"י שאלה תו לא הוי איסור גופו. ונמצא דגם לרבנן צריך לטעמא דראוי לתקוני ע"י שאלה, ופלוגתייהו דסומכוס ורבנן הוא בזה דלסומכוס בעינן שיהי' ראוי לתקן בפועל ע"י שאלה שיהי' מותר גם למערב, וע"כ לא מהני בתרומה משום דגזרו על שבות בה"ש וא"א לתקן שיהי' ראוי לו בפועל, אבל לרבנן לא בעינן רק שיהי' האיסור עצמו איתי' בשאלה שלא יהי' איסור גופו. ויתישב בזה גם קו' הגרעק"א על רש"י בפסחים דכ"ג מסוגיא דערובין דכ"ח דמשני בגודגדניות דכיון דחזו למרובי בנים מערבין בו כמו לנזיר ביין הרי דטעמא דנזיר ותרומה הוא משום דחזי לאחריני, דאה"נ דבגודגדניות ודכותי' מהני טעמא דחזי לאחריני גרידא כיון דשם אינו אסור כלל אלא דאינו ראוי לו, ולא הוצרך רש"י גם לטעמא דאפשר בשאלה אלא באיסורי נזיר ותרומה דהוי איסור גופו ולא סגי במה דחזי לאחריני לחוד וכמ"ש הרשב"א. גם יתישב בזה משה"ק ע"ד הגרעק"א לרש"י דאם טעמא דת"ק משום הואיל ואי בעי מיתשיל א"כ בעי' שיהי' יותר משיעור עירוב בכדי שאחר שישאל ויפריש מיני' ובי' ישאר כדי שעור עירוב ויקשה מאי פסקא כמשה"ק בגמ' שם לסומכוס, ולפמש"כ שונה דין דהואיל ואי בעי מיתשיל לרבנן מלסומכוס ובאמת לרבנן לא בעינן שיהא ראוי לו בפועל ע"י שאלה אלא שהאיסור עצמו יהי' בשאלה וא"כ י"ל דלא בעינן לרבנן שישאר שעור ערוב אחרי שיפריש מיני' ובי', אלא דמלשון רש"י בפסחים שם לא משמע הכי לכאו', ואולי נכלל בכונתו גם אליבא דסומכוס דבעי שיהא ראוי בפועל ואליבא דרבי דלא גזרו על שבות בה"ש, ולדידי' הא מבואר בגמ' דצריך שיהי' יותר משעור עירוב.

והנה בפסחים בדהתו"ס שם שכ' דלא פריך הכא אלא אליבא דמ"ד מערבין לדבר הרשות דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו, באמת דוחק לומר כן דמנ"ל להקשות, דילמא ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה, ולפי המסקנא הא אתי שפיר כיון דתרומה מותרת בהנאה. ונראה די"ל דקושית הגמ' אזלא אף למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה דאף דעצם הנחת העירוב לא נאסרה דאין בזה הנאה משום דמצלל"נ, אבל עכ"פ יקשה דכיון דאסור בהנאה הרי אין התרומה שלו, ואיך יערב בדבר שאינו שלו, ובזה לא שייך לומר הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' דעי"ז לא הוי שלו והא דאמרינן בפסחים דמ"ו הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' ועובר בב"י כ' השאג"א דשאני חמץ דגם גול"מ איתרבי לעבור בב"י כממון, ובאמת דמה"ט אמרו בעירובין דף ל' בככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דהוי איסור הנאה ואינו שלו, ולהכי אף דחזי לאחריני וגם אי בעי מיתשיל עלה ובכה"ג מערבין בתרומה כמש"כ התוס' ד"ל:

שם, מ"מ כיון דאסור בהנאה ואינו שלו אי אפשר לערב בה. וללישנא אחרינא בדרש"י שם דמערבין לו בה אף דהוי אסור בהנאה, י"ל דס"ל לל"א דבאיסוה"נ מחמת נדר לא הוי כהפקר, ודלא כמ"ש הר"ן בשי' הרשב"א להוכיח ממתני' דנדרים פ"ה בקונם כהנים ולויים נהנים לי דיטלו בע"כ דה"נ כל היכא דאסר על עצמו נכסיו בהנאה הוו כהפקר כמש"כ המחנה אפרים דלא דמי לקונם כהנים ולוים דבשלמא תרומה דאין בה אלא טוה"נ וכיון דאסרינן עליו תו לא נשאר לו שום זכות והלכך נוטלים בע"כ, משא"כ במי שאסר נכסיו נהי דאסור ליהנות מהן מ"מ יכול ליתן לבניו כו' וכ"כ ביש"ש פ' הגוזל עצים ויעוין בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ד. ולדבריהם שפיר לא הוי הפקר ולהכי ללישנא אחרינא מערבין (וראיתי בקרבן נתנאל בעירובין שם שכ' דלהכי אין מערבין בקונם ככר זו עלי לפי שיש מעילה בקונמות ודמי להקדש, ואינו מובן דבהקדש אסור לכולי עלמא משא"כ בקונם פרטי דחזי לאחריני וכמש"כ התוס' בעירובין דלהכי אין מערבין בהקדשות לפי שאסור על כל העולם ולא חזי לאחריני ולא כן בקונם פרטי, וקצ"ע בדהתו"ס שם שהכריחו מהקדש דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלי' משום דלא חזי לאחריני דהא בפשוטו י"ל דההקדש אינו שלו ואיך יערב בדבר שאינו שלו, משא"כ בטבל שהוא שלו וצ"ע). שוב מצאתי בס' גאון יעקב שהרגיש בסברא זו דככר זו עלי אין מערבין לו בה משום דכיון דאסור בהנאה אינה שלו, ויעוין בתוס' רי"ד לעירובין שכ' דבככר זו עלי כיון דאסור בהנאה הוי כעפרא בעלמא, ונראה כונתו דהוא לפי שאינו שלו. שוב ראיתי בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ח שהאריך בזה.

יח

וראיתי במחנה אפרים ה' זכי' מהפקר סי' ד' שכ"כ ע"ד הרשב"א שכ' דהנודר יכולים ליטלו ממנו בע"כ, וכ' המחנ"א דמ"מ לצדקה יכול הנאסר ליתן דמצלל"נ, וכדאמרינן בככר זו עלי דמערבין לו בה, ובנתיבות סי' רע"ה תמה ע"ד המחנ"א ופשוט לדעתו דאסור ליתן לצדקה דמכיר לו טובה והוי הנאת הגוף בהדי מצותו, דל"א מצלל"נ אלא בעירובין דליכא הנאת הגוף, אבל היכא דאיכא הנה"ג ל"א מצלל"נ. והא דעירובין ע"כ כשמערב לדבר מצוה מיירי וליכא הנאת הגוף ומצוות לאו ליהנות ניתנו [ובאמת מש"כ דמיירי דליכא שום הנאה, מבואר מדרש"י שפי' שם ללכת לבית האבל או לבית המשתה, וכבר תמה ע"ז השעה"מ בה' לולב, ולפי תירוצו אתי שפיר].

ובאמת יש לישב ד' המחנ"א דדבריו הם לשי' הרשב"א דהאוסר נכסיו הוי הפקר והרשב"א הא ס"ל דגם באית לי' הנאת הגוף בהדי מצוה אמרי' מלל"נ, וראיתי ביש"ש פ' הגוזל סי' ס' וס"א דהעלה להלכה דהאוסר נכסיו על עצמו אינם הפקר ויכול ליתנם לצדקה, אלא דכ' שם בתר הכי וז"ל יכול לומר אקיים בו צדקה או לצורך ביהכ"נ או לת"ת וכה"ג היכא דלא שייך שם טובת הנאה עכ"ל, ואולי כונתו דדוקא בכה"ג שנותן לצרכי רבים דל"ש לומר שהמקבל יחזיק לו טובה משא"כ בנותן צדקה לעניים ידועים דיחזיקו לו טובה וכמ"ש הנתיבות.

והנה לד' המחנ"א גם בקונם פרטי יוכל המודר לתת למדיר עני בתורת צדקה כיון דמלל"נ, אבל המדיר לא יוכל ליתן צדקה להמודר ממנו הנאה, אולם ראיתי באס"ז בכתובות דק"ח בד"ה ומחזיר לו אבידתו שכ' בתחילה בשם הריטב"א דדוקא באבידה דמידי דנפשי' קמהדר לי' אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה ול"א מצוה דנפשי' עביד כיון דממונא דידי' יהיב לי', ובשם תר"י כ' דכיון דעל מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה לא ניחוש להנאת האחר דכי קמיתהני אידך ממצוה קמיתהני ודוקא להחזיר לו אבידה אבל לתת לו צדקה אסור הואיל ואם ירצה יוכל לתת לאחרים ולקיים המצוה עמהם, מוכח דהיכא דליכא אחרים יוכל ליתן גם למודר עני, ודבריהם צ"ב דאף אם נימא דהמדיר הוא שעובר בבל יחל ולא המודר וכשי' הרמב"ם מ"מ מאי מהני דאיהו מצוה קעביד הא מ"מ המודר נהנה ממנו ואיכא איסור בל יחל שו"ר באבני מלואים סי' ע"ב שהביא ד' תר"י ומפרש דבריו דמותר לו לקיים מצותו במודר ואידך ממצוה קא מיתהני, וצ"ע דמ"מ הא מיתהני ממעות המודר. והמגיה שם הביא ד' הרשב"א דבצדקה אחר שקיבל הצדקה עדיין מתהני בכל עת מאותו ממון של המדיר.

ובהאי סוגיא דפסחים דכ"ג צע"ק דא"נ דתרומה אסור בהנאה דכתיב לא יאכל, דלפ"ז איך חייבה התורה לתת לכהן התרומה כיון דאסור בהנאה והוא מכיר לו טובה והנתינה אסורה, אם לא דנימא דבאמת אין לו טובת הנאה. אבל איך שייך מצות נתינה בדבר האסור בהנאה וצע"ק.

יט

והנה האחרונים המרכבת המשנה והישועות יעקב כ' לתרץ קו' הרשב"א מטבל דרבנן דחזי לקטנים דאע"ג דאיסור דרבנן שרי לספויי בידים מ"מ הא הנאה של כלוי אסור בטבל וא"כ לא חזי למיספי לקטנים משום דהמאכיל אסור בהנאת כינוי, ותמהו על הרשב"א שלא הרגיש בזה, ובאמת הרשב"א לשיטתו אזיל שכ' בחי' לשבת דדוקא בתרומה טמאה אסורה הנאה של כילוי וה"ה בטבל דוקא בטמא. אולם נ"ל דאף לשי' התוס' בשבת שם דס"ל דהנאת כילוי אסורה בין בטמאה בין בטהורה מ"מ ל"ש הכא איסור הנאת כילוי, דהא איסור זה אינו מדין איסורי הנאה דתרומה וטבל אינם אסירים בהנאה, אלא דעיקר האיסור הוא דמה שנהנה בהנאה של כילוי הוי כמו אכילה, ובכה"ג דמאכיל לקטן אין המאכיל נהנה אלא בהכרת טובה וזה אינה הנאה של כילוי לגבי' אלא לגבי הקטן האוכל ובזה לא איכפת לן כיון דאיד"ר שרי לספויי לקטן בידים, וכה"ג כ' התוס' ביבמות ס"ו גבי ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"ג שמזונותי' עליו דהיינו משום דישראל אין נהנה אלא הדמים. [ועי' בתוס' עירובין די"ז גבי מאכילין את אכסניא דמאי דהביאו מירושלמי דאיכא דמוקי לה בנכרים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דמאכילין אותן דמאי דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקילו, ולכאו' משמע מל' התוס' דגם הנאה של נתינה אסורה בטבל, אבל יותר נראה דכונת התוס' על הנאה של כילוי ובתו' ברכות דמ"ז כו' דבודאי אסור משום דהוי פורע חובו מממונו של כהן ומוכח דליכא בכה"ג משום הנאה של כילוי ועי' בצל"ח ברכות שם ובנתיבות סי' ר'].

ועוד נראה דהנה כל קו' הרשב"א מטבל דרבנן דכיון דשרי לספויי בידים דמי ליוהכ"פ הוא משום דכמו דביוהכ"פ אין על הקטן שום איסור כ"כ באיד"ר אין שום איסור על הקטן אשר מש"ה שרי לספויי בידים, וע"כ אף אם נימא דהנותן יאסר ליתן לקטן משום דהוא עצמו נהנה הנאה של כילוי מ"מ הא אינו מצד שיש סרך איסור על הקטן דהא מבואר בעירובין ד"ל דככר זו עלי מערבין לו בה לחד לישנא אע"ג דאסירא לי' בהנאה מ"מ כיון דלכ"ע שרי מיקרי חזי לאחריני אע"ג דבודאי אסור הוא ליתן לאחר כיון דאסור עליו בהנאה. שו"מ בת' הגאון רצ"ה אורנשטיין הנספחות לס' ישועות יעקב בהל' שבת שהרגיש בסברא זו.

והנה המל"מ בפי"ז מה' מאכ"א הק' לד' הרשב"א מהא דיבמות דע"א דבעי רמב"ח קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה והא סוכה הוי דרבנן, וכבר תירצו קושיתו דהא הוי הנאה של כילוי, אולם לכאורה מנ"ל דכהן ערל אסור בהנאה של כילוי וכ"כ בפשיטות במנ"ח מ' רפ"ב, ויש לישב בזה ד' התוס' ביבמות דפ"ה ד"ה ולר' מתיא שכ' ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה, ורבים תמהו ע"ז הא אף אם היא בת כהן אסורה בתרומה משום ונטמאה, וגם הרש"ש בהגהות תמה ע"ז. ולפמש"כ אפשר דגם סוטה דאפקה רחמנא בל' טומאה דין כהנת טמאה יש לה ואיך שיהי' לאו זרה היא ול"א גבה הדרה לאיסורא קמא דכהנת היא אלא דאיסורא דונטמאה רביע עלה ולא נאסרה כ"א באכילה אבל לא בהנאה של כילוי משא"כ לטעמא דהוי כזרה ואסורה אף בהנאה של כילוי.

וראיתי כעת בס' בית אפרים חיו"ד שכ' ג"כ דהאיסור הוא על הגדול שנהנה משמן זה הנאה של כילוי לצורך ישראל, ואע"פ שהכהן מותר להאכיל לעבדיו ולבהמתו, מ"מ קטן זה שהוא ערל גרע דהא לאו בכלל מקנת כסף הוא וגם אינו אוכל משום דכתיב יליד בית, כיון שהוא ערל ואתמעט מתושב ושכיר ולכן אסור. לכהן לסוך לבן בתו ישראל אף בלא הטעם דסיכה כשתי' וה"ה לקטן ערל שהוא אסור לסוכו, זהו ת"ד, אבל לא אדע אחרי שאיננו זר ורק ערל מהכ"ת תאסר הנאה זו של כילוי מה שסך לערל קטן.

כ

הרשב"א הק' בחי' לשבת בהא דקטן שבא לכבות אין שומעין לו דמקשי הגמ' מזה למ"ד קא"נ אין מצ"ל והק' הרשב"א הא כבוי הוי משאצל"ג דא"צ לפחם ואאמד"ר ובדרבנן כו"ע מודו דאין מצ"ל. ותי' די"ל דהכי פריך דש"מ קא"נ בי"ד מצ"ל אפי' בדרבנן ויקשה לכו"ע, ומשני בעושה ע"ד אביו, דאע"ג דלד' הרשב"א דלמ"ד אין מצ"ל מותר אפי' ספי' בידים באיסור דרבנן היינו דוקא לצורך הקטן אבל בעושה ע"ד אביו לא. וד' הרשב"א תמוהים דלפ"ז מאי מקשה ביבמות והאמר ריו"ח בעושה ע"ד אביו ומוכיח דס"ל דאין מצ"ל הלא אף אי ס"ל מצ"ל מודה דבאיד"ר אין מצ"ל, וכבר תמה ע"ז בס' כתונת פסים והניח בצע"ג.

ולכאו' הי' נראה לתרץ בפשיטות דקושית הגמ' היא דאם איתא דמצ"ל ס"ל לריו"ח הו"מ לאוקמי מתני' בגונא דאיכא אי' דאורייתא כגון בצריך לפחם או אליבא דר"י דמלאכה שאצל"ג חייב (וכמ"ש הרשב"א גופי' ביבמות) ומדמוקי לה דוקא בעושה ע"ד אביו משמע דבלא זה בכל גוני אין מצ"ל.

כא

ועוד נראה לתרץ די"ל דכמו למ"ד אין מצ"ל דלשי' הרשב"א נחתינן חד דרגא ובדרבנן אפי' ספי' בידים מותר ואפ"ה כ' הרשב"א דזה אינו אלא לצורך הקטן אבל לצורך הגדול אסור לספות בידים לקטן אפי' באיסור דרבנן, כ"כ למ"ד דבאי' דאורייתא מצ"ל ובדרבנן אין מצ"ל יהי' ג"כ חילוק זה דהיינו דוקא בקטן העושה לצורך עצמו אבל בעושה לצורך הגדול יהי' מצווין להפרישו אף באיסור דרבנן. ובאמת מצינו בירושלמי שהביא הרשב"א בחי' לשבת קכ"א דגרסינן שם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו ומקשה לא כן תנו ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו ומשני תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי, הרי דאף למ"ד אין ב"ד מצ"ל ס"ל לירושלמי דבעושה לצורך הגדול מצ"ל. ואף שכ' שם הרשב"א שזהו שלא כדרך הגמ' שלנו, היינו דלגמרא דידן למ"ד אין מצ"ל אין חילוק וגם בעושה לצורך הגדול אין מצ"ל, אבל למ"ד דבדאורייתא מצ"ל י"ל שפיר דבעושה לצורך גדול גם באיסור דרבנן מצווין להפרישו. ולפ"ז י"ל דהכי מקשה בגמ' דיבמות דאי הוה ס"ל לריו"ח דקא"נ ב"ד מצ"ל לא הו"ל לשנויי בעושה ע"ד אביו דהיינו ספי' בידים דגם בלא"ה ב"ד מצ"ל כיון דכיבוי הוי לצורך אביו כמ"ש בירושלמי.

כב

עוד י"ל ע"פ מה שהקשו עמש"כ הרמב"ם בסוף הל' מאכלות אסורות דאע"פ שאין ב"ד מצ"ל מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו דא"כ אמאי צריך לאוקמי בעושה ע"ד אביו דהיינו משום ספי' בידים, הא אף באינו עושה ע"ד אביו אין שומעין לו לכבות משום מצוה על אביו לגעור בו. אולם זה יתישב עפמש"כ הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת שכ' דקטן העובר על שבות דרבנן אין ב"ד מצ"ל והק' הטור והה"מ הא קי"ל דאף בדאורייתא אין מצ"ל וכמש"כ הרמב"ם עצמו, וכ' ע"ז מהר"י פאסי שהובא בב"י בסי' שמ"ג דמש"כ הרמב"ם גבי שבות לא קאי ארישא דקתני אין בי"ד מצ"ל אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא אבל באיסורי תורה ממחין בי"ד ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור כמש"כ בסוף הל' מאכ"א. ומפורש בד' מהר"י פאסי דמש"כ הרמב"ם דאף דאין בי"ד מצ"ל מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו הוא דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן, אמנם זה דוקא למה דקיי"ל דאין בי"ד מצ"ל אבל למאן דס"ל דבי"ד מצ"ל בדאורייתא י"ל דגם באי' דרבנן אף דאין מצ"ל לכו"ע מ"מ יהי' אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. וא"כ א"ש קו' הגמ' ביבמות דמדמשני ריו"ח בעושה ע"ד אביו דהוא מטעם ספי' ש"מ דס"ל דקא"נ אין בי"ד מצ"ל דאי הוה ס"ל דמצ"ל הו"מ למימר דאין שומעין לו משום מצוה על האב לגעור בו דשייך גם בדרבנן למאן דס"ל בדאורייתא ב"ד מצ"ל וע"כ דס"ל אין ב"ד מצ"ל אף בדאורייתא ובדרבנן גם מצוה ליכא על האב לגעור בו כמ"ש מהר"י פאסי וע"כ הוצרך לאוקמי בעושה ע"ד אביו ומטעם ספי' וכמ"ש הרשב"א דבכה"ג שעושה לצורך הגדול שייך איסור ספי' גם בדרבנן.

ובזה יתישב ג"כ משה"ק הרשב"א לד' הרמב"ם דמצוה על האב להפרישו אף אם אין ב"ד מצ"ל דא"כ בנדה דמ"ו דאמרי' דאיכא איסורא לאותן המוזהרין עליו ומקשה הגמ' ש"מ קא"נ בי"ד מצ"ל לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ועוד הקשה הרשב"א ע"ד הגמ' בנדה שם דהא קאי התם אי מופלא הסל"א דרבנן וכמו שפירש"י שם וא"כ מאי קאמר ש"מ ב"ד מצ"ל הא בדרבנן לכו"ע אין בי"ד מצ"ל. ולפמ"ש א"ש דהכי פריך דאא"ב דקא"נ ב"ד מצ"ל בדאורייתא א"כ גם בדרבנן עכ"פ האב מצווה לגעור בו והיינו דקאמר בגמ' דאיכא איסורא לאותן שמוזהרין עליו והיינו אביו, אבל אם גם בדאורייתא אין בי"ד מצווין דאז בדרבנן גם האב אינו מצווה וכמש"ל וא"כ מאי איסורא איכא להמוזהרין עליו. [ומצאתי מקצת דברים מזה בס' מלא הרועים ובשו"ת הרמ"ץ].

כג

והנה הרשב"א בחי' לשבת קנ"ג כ' בד"ה כשהיא מהלכת וכו' וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא דכתיב לא תאכלום וכו' ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך עכ"ל.

ובס' מוצל מאש תמה דלמה צריך קרא באיסורי שבת בעושה ע"ד אביו שהוא כעין ספי' בידים דנילף מכל איסורי תורה שספי' בידים אסור, ובס' אמרי בינה תירץ דבקטן אין לו מחשבה, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין שם מלאכה רק שמכוון למלאכה, לכן אי לאו דגלי קרא בשבת להזהיר גדולים על הקטנים לא היינו יכולים למילף מדם ושרצים דשם איתעביד איסורא אף אם אוכל הקטן בלא כוונה, וכן בטומאה אף בהעדר שום כונה מ"מ נטמא גופו לכך הזהירה התורה הגדולים על הקטנים, משא"כ בשבת, ובעושה ע"ד אביו דאז דעת ומחשבת אביו מצרפינן למעשה והוי כאלו עושין מעשה מלאכת מחשבת, זהו תוכן דבריו.

אבל לפי דבריו יקשה לפי הס"ד דלא מיירי בעושה ע"ד אביו מאי מהני דמצווין להפרישו, כיון דבאמת אינו עושה עבירה כלל דקטן אין לו מחשבה, וכן מאי דמקשה מיבמות קי"ד דמוכיח מדר' יוחנן דמשני בעושה ע"ד אביו, אבל בלא זה אינו חייב:

משום דבי"ד אמצ"ל, הא יש לומר כיון דקטן אין לו מחשבה להכי אין צריך להפרישו רק בעושה ע"ד אביו שמצרף בזה מחשבת אביו, ואפילו אם נימא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן מיהו אית לי', הא באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו לכו"ע. ובס' אמרי בינה כתב שהוא משום מצות חנוך, אע"פ שאין לו מחשבה (ועי' באות א' מש"כ בזה).

אבל מה שהקשו דהא קטן אין לו מחשבה בפשוטו נראה דאע"פ שאין לו מחשבה וכונה, מ"מ הא יש לו מחשבה במילי דעלמא, שרצונו לכבות את הנר או להוציא הוצאה לרה"ר, והא דמלאכת מחשבת אסרה תורה היינו אם טעה במעשה שהתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, או שלא הכיר בה כמבואר בב"ק כ"ו שנפל אבן מחיקו ולא הכיר בה, וכן לא דמי לטומאה שאין לו מחשבה כמבואר בחולין י"ג, היינו דהתם בעינא מחשבה לעשות הכלי, דכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה אבל בשבת אף דמלאכת מחשבת אסרה תורה הא לא בעינן מחשבה רק שלא תהי' טעות בכונתו, ובכה"ג לא שייך לומר דקטן אין לו מחשבה, דמכוון הוא למעשה שעושה, וגם גדר מתעסק לא שייך בזה בשבת כמ"ש התוס' בריש זבחים בד"ה זבחים דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהן קדשים וכו' ובחולין כונת חתיכה יש לו, וה"נ בשבת כונת חתיכה יש לו בהמעשה שהוא עושה.

והא דאיצטריך תרי קראי בשארי איסורים ובשבת נראה דלאו דלא תאכילום אינו עובר אלא היכא דספי בידים, ולד' הרשב"א גם באומר לה בהפרה טלי ואכלי הוי כספי בידים (והמאירי ביבמות שם כ' דטלי ואכלי אין זה ספי' בידים). אבל בשבת אפי' אם אינו אומר לו רק עושה בעצמו ע"ד אביו עובר על לאו דשביתה, ומשבת לא ילפינן על שארי איסורים דזהו מדין שביתה כמו שביתת עבדו דלא שייך בשאר איסורים ומדוקדק בזה לשון הרשב"א, (בד' קנ"ג בשבת) דמתחלה כתב דכל שבגופו איכא איסור דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסור דאורייתא דלא תאכילום, והיינו משום עשי' ואמירה עובר משום לא תאכילום, אך בעושה ע"ד אביו שאין בו עשי' ואמירה עובר בזה משום ל"ת מלאכה אתה ובנך. (אלא דמד' הרשב"א ביבמות שם דמדמה שארי איסורים לשבת ומביא ראי' מהבא לי חותם וכו' דאפי' בעושה ע"ד אביו אמרינן ב"ד מצ"ל, הא בשבת עובר מצד דין שביתה דאתה ובנך ומאי ראי' לשארי איסורים ועי' במשכנות יעקב סי' ק"ז וצ"ל דהרשב"א כאן לא נחית לדרשא דהמכילתא, וס"ל דאסור רק מדין ספי' ולא כמו שכ' בשבת קנ"ג וצ"ע) אולם עדיין קשה למאן דס"ל דב"ד מצווין להפרישו, למה צריך קרא בשבת הא לא גרע משארי איסורים וכן הקשה בתשו' חקרי לב כמו שהובא באמרי בינה שם:

ובת' חת"ס חאו"ח סי' פ"ג עמד ג"כ ע"ד הרשב"א הנ"ל שהתחיל בלא תאכילום ומסיים בל"ת מלאכה ומבאר דמלאו זה דל"ת מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך ילפי' לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה ובזה מוזהר נמי על בנו, וחמור הבן מבהמה וכו' אבל כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית בי' האי לאו ומ"מ אית בי' משום לא תאכילום כדספי לי' בידים וז"ש הרשב"א דאם היינו מסייעין לו עובר בלא תאכילום אפי' בשל עצמו ואי עשה ע"ד אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו עכ"ד, אמנם גם לדידי' יקשה למ"ד דב"ד מצ"ל דאפי' בעושה לצורך עצמו מצווין להפרישו ולדידי' אמאי איצטריך האי דל"ת מלאכה אתה ובנך שכ' הרשב"א וע"כ צ"ל דלמאן דאית לי' דקא"נ ב"ד מצ"ל אית לי' דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין ולא ילפי' מלא תאכילום לשאר איסורים כמ"ש הב"י בסי' שמ"ג, ומש"ה איצטריך קרא דל"ת מלאכה אתה ובנך גבי איסורי שבת אמנם עדין יקשה לשי' הסוברים דגם בכל איסורים מצ"ל מן התורה ודלא כהב"י, ובס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב כ' דהך דרשא דמכילתא דל"ת מלאכה אתה ובנך להזהיר גדולים על הקטנים אינו אלא אסמכתא בעלמא, אבל מד' הראשונים לא משמע הכי:

ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר' חיים מוולאזין דלהכי איצטריך קרא דל"ת כל מלאכה אתה ובנך דמשום לאו דלא תאכילום לא הוי אלא איסור בעלמא כשאר איסורים משא"כ משום ל"ת כל מלאכה הוי איסור דשבת דחמיר כדאיתא ביבמות ד"ו שאני לאוי דשבת דחמירי ופירש"י דקי"ל מחלל שבת כעובד ע"ז:

כד

וראיתי בס' בית הלוי ח"א סי' י"ג שנתעורר ג"כ על קו' הגמ' ביבמות שם דאריו"ח בעושה ע"ד אביו דהא כיבוי אאמד"ר דהוי משצא"ג ובדרבנן הא לכ"ע אין בי"ד מצ"ל. ותי' דמשאצל"ג שאני דעיקר מלאכה דאורייתא היא, אולם מד' התוס' בשבת קכ"א ומהרשב"א והר"ן מוכח דגם משאצל"ג לא שאני משאר איסורי דרבנן לענין מצ"ל, וכמ"ש בעצמו במסקנת דבריו. עוד הקשה שם לשי' הרשב"א דבדרבנן גם ספי' בידים מותר מהא דנדה דל"ב דקאמר מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ופריך בגמ' והא תרומת חו"ל אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לא ומשני לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דסיכה הוי כשתי', והרי תרומת חו"ל הוי דרבנן וגם הא דסיכה כשתי' כ' התוס' שם דל"ה אלא מדרבנן ואפ"ה הוצרכו להטבילה ומוכח דלא ספינן לקטן אפי' איסורא דרבנן, וכבר קדמוהו בחידושי הר"ן לנדה שם שרצה ג"כ להוכיח מד' הגמ' דלא כהרשב"א וכ' ולי אפשר דכיון דסיכה כשתי' הסכין אותה הרי הן כמטמאין תרומה בידים ומשום איסור הסכין הטבילוה ולא משום איסור התינוק עכ"ל. ובאמת קשה דאם משום איסור טומאה מה שייך זה לסיכה כשתי', גם הא תרומת חו"ל דהוי דרבנן מותר לטמאותה, וכן הקשה שם בס' ערוך לנר, וצ"ל בכונת הר"ן דע"י אכילה אסור לטמא גם תרומת חו"ל דרבנן, וע"כ כ' דכיון דסיכה כשתי' הוי איסור משום הסך דמטמא התרומה ע"י אכילה, וכ"כ בס' בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב בכונת הר"ן.

והנה בסוף הסי' כ' שם בבית הלוי לישב ד' בעה"מ שכ' בספ"ג דר"ה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מצוות לאו ליהנות ניתנו וק' ע"ז דבנדרים דל"ו דאמרי' דלא ילמדנו מקרא במקום שנוטלין שכר על המקרא ולד' ריו"ח איירי בפיסוק טעמים דל"ה אלא מדרבנן דמש"ה הוא דמותר ליטול שכר ע"ז, וכיון דל"ה אלא מדרבנן יאסר ללמד מקרא גם במקום שאין נוטלין שכר ע"ז משום הנאת הלמוד גופי' כיון דל"ה אלא דרבנן ובמצוה דרבנן הא לא אמרי' מללה"נ. וכ' לישב ע"פ שי' הרשב"א דבאיסור דרבנן מותר לספות בידים לקטן וסתם לומדי מקרא הוו קטנים וכיון דהאיסור הוי משום הנאת לימוד פיסוק טעמים דהוי רק מדרבנן מש"ה ל"ה רק איסורא דרבנן ומותר לספות בידים ולהכי מוקים לה במקום שנוטלין שכר על המקרא והוי ריוח ממון דהוא איסורא דאורייתא ולא ספינן לי' בידים, ואינו מובן דאטו משום דהמצוה היא מדרבנן גם האיסור אאמד"ר והלא האיסור הוא ההנאה ומכיון דבמצוה דרבנן ל"א מללה"נ הוי הנאה ואסור מדאורייתא דמאי נפ"מ אם נהנה מדבר שהוא דאורייתא או דרבנן כיון דעכ"פ מיהו נהנה:

כה

בס' אמרי בינה הל' שבת סי' ז' כ' דמבואר מד' רבנו ירוחם שהובא בב"י סי' של"ד דלאו דוקא בעושה ע"ד אביו רק שדברו בהוה אבל גם בעושה ע"ד אחר הוי ג"כ בכלל אזהרה דלא תעשה כל מלאכה, וכן נראה מר"פ מי שהחשיך גבי חמור וחשו"ק דהקשו בתוס' הא בעושה ע"ד אביו אסור ומאי קושיא אימא דאיירי בחשו"ק שאינו אביו ומשמע דסברו דאין חילוק בין עושה ע"ד אביו או אחר אלא דעושה ע"ד גדול, וכ"מ מדרש"י ביבמות קי"ד שכ' אבל הנך מפתחות דר' יצחק בר ביסנא לא הודיעו שנאבדו שם ולא הכיר בדעתו שנוח לו ולמ"ל לזה דילמא ר' פדת א"ל דלידבר טלי וטליתא שאינו בנו אלא ודאי דבכ"מ שעושה ע"ד הגדול שביתתן על הגדול, עכ"ד. ולכאורה י"ל בזה משה"ק לעיל באות י"ג בבני בתירא דאיבע"ל אם פסח דוחה שבת, והרי הי' אפשר לשחוט ע"י קטן. ולפ"ד האמרי בינה הוה א"ש דהא אסור מטעם ל"ת כל מלאכה אף באחר שאינו אביו. אולם באמת אינו נכון, דברבנו ירוחם וכן בב"י לא הוזכר כלל הא דל"ת כל מלאכה, ולא איירי הר"י אלא מדין ספי' דס"ל דבעושה ע"ד הגדול הוי כאומר לו לעשות ומיקרי ספי' בידים, ובזה בודאי אין נפ"מ בין אביו לאחר, אבל אינו עובר משום ל"ת כל מלאכה אתה ובנך אלא אביו אבל לא אחר כמו שנראה מד' הראשונים.

כו

בספק איסור דאורייתא אי ספינן לי' בידים, הנה התוס' ביבמות קי"ד בהא דאיתא שם בדמאי הקילו כ' בתירוצם השני דאי לאו הא דבדמאי הקילו הוה מחמרינן בי' לענין להפריש הקטן כיון שיש לחוש לספק טבל דהויא דאורייתא, ומוכח דגם באיסור ספק מפרישין, אולם לדידן דאין מצ"ל ורק ספי' בידים אסור א"כ לשי' הרשב"א דבאיסור דרבנן לא נאסרה ספי' לקטן יש מקום להסתפק אם נימא דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק איסור דרבנן יש בו, דשמא בספק של תורה החמירו יותר וכמ"ש התו' לענין הפרשה, ואמת דהרשב"א ס"ל דספק דאורייתא מה"ת לחומרא והרמב"ם דס"ל דספק איסור מה"ת לקולא ורק רבנן החמירו בספק דאורייתא הא ס"ל דגם איסור דרבנן אסור לספות בידים לקטן, אלא דמ"מ יש להסתפק להסוברים כהרשב"א בדין ספי' בידים באיד"ר וגם דספק מה"ת לקולא וגם להרשב"א עצמו משכח"ל דהאיסור ספק אינו אלא מדרבנן כגון בתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה או היכא דאיכא חזקה דאיתרע או רוב שאינו גמור וכה"ג.

ויש לעיין בפסחים דפ"ח דהקשו בגמ' ש"מ יש ברירה ומשני ר' זירא שה לבית מ"מ, פי' דשה לבית אבות לאו דאורייתא והקשו שם בתוס' האיך מאכיל פסח שלא למנוייו הא אסור לספות בידים, ולכאורה אף דאין ברירה מ"מ הוי ספק ומוכח דגם באיסור ספק אסור לספות בידים. אולם י"ל דלפי תי' הגמ' דשה לבית אבות לאו דאורייתא לא שייך מנוי גבי קטן מדאורייתא ומינוי דמדרבנן לא מהני מה"ת וגם ספק לא הוי אלא איסור ודאי דשלא למנוייו מדאורייתא (וס"ל להתוס' כאן דאף דלא שייך מינוי בקטן מ"מ אסור לי' משום שלא למנוייו דלא כשי' התוס' והרשב"א והר"ן בנדרים) ולפ"ז מקו' הגמ' שפיר יש לדקדק שהק' ש"מ יש ברירה והא גם אי אין ברירה לא הוי אלא איסור ספק וע"כ דגם איסור ספק לא ספינן לי' לקטן. ובהגהות מלא הרועים שם העיר על קו' התוס' הא כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא ל"ה אלא איסור דרבנן כמ"ש הר"ן בנדרים ובאי' דרבנן הא ספינן לקטן בידים כמ"ש הרשב"א עכ"ד, והנה לשי' הר"ן כיון דבקטן לא שייך מינוי אין בו איסור משום שלא למנוייו, ואף אם מדרבנן שייך מינוי בקטן והוי שלא למנוייו מדרבנן הא בדרבנן יש ברירה, אבל באמת מד' התוס' שכ' דהתם ילפי' מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבלות אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי, מוכח דלא ס"ל כשי' הר"ן בנדרים אלא ס"ל דמכיון דמדאורייתא ליכא מינוי, בקטן הוי איסור דאורייתא. שוב ראיתי בחי' רע"א במערכה ח' שכ' ג"כ דאיסור ספק אסור להאכיל לקטן, וכ' דגם להרמב"ם דכל ספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן אסור מ"מ הך איסור דרבנן חמיר משאר איסורין דרבנן כיון דהוי הספק בדאורייתא ואסור להאכילו לקטן. אמנם מ"ש שם לעיל מזה לפקפק ע"ד המג"א בסי' שמ"ג שהשוה ד' התוס' להא דמחנכין קטן בתקיעת שופר בשבת דהא התם הוי דרבנן אבל שלא למנוייו דמדאורייתא אסור להקטן מה מהני בזה חינוך מצוה להתיר איסור דאורייתא, באמת מל' התוס' עצמן נראה דס"ל ג"כ דהוי דאורייתא ואעפ"כ מותר משום חינוך מצוה, ובסברת התוס' י"ל לפי שי' התרה"ד דליכא איסור על הקטן אלא משום דאתי למיסרך לכשיגדיל א"כ הכא דלכשיגדיל יהי' בכלל מינוי ל"ש לאסור ספי' בידים בקטנותו ואולי זהו כונת התוס' במ"ש דכיון דאיכא חינוך מצוה שרי. אולם כ"כ לעיל דזה לא שייך אלא אי נימא דאיסור ספי' אינו אלא מדרבנן ואם אאמד"ר הוי א"ש דברי התוס' בפשיטות, אלא דמל' התוס' לא משמע הכי, ובס' עמודי אור תי' קו' התוס' דאיסור דשלא למנוייו אינו אלא איסור עשה ול"ד ללאו דשרצים ואינך דכתיב בהו לא תאכילום, אולם כבר הובא לעיל שהתרה"ד ה"ר מתרומה טמאה דשייך דין הפרשה או ספי' בידים גם באיסור עשה, ולפלא שלא הביא בעמודי אור ד' התה"ד דכ' ג"כ להביא ראי' מתרומה טמאה.

כז

הגרע"א בת' סי' ה' מביא ד' התוס' בסוכה ד"י דכ' להוכיח דל"א מוקצה מחמת יום שעבר מהא דעירובין דל"ו בלגין של טבול יום דאמר הר"ז תרומת מעשר לכשתחשך דאם תחילת היום קונה עירוב ולא בעי' סעודה הראוי' מבעו"י הוי עירוב ול"א מיגו דאיתקצאי בה"ש משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, והוכיח הגרע"א דהתוס' ע"כ לא ס"ל כשי' הרשב"א דלדידן דקא"נ אין בי"ד מצ"ל ספינן לי' בידים איסור דרבנן דהא הרשב"א הקשה לנפשי' אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא ראוי לקטנים כמו דמערבין ביוהכ"פ ותי' דהא דחזי לקטנים לא מהני אלא גבי יוהכ"פ דאיסורא דיומא גרים משא"כ בטבל דרבנן, ואי ס"ל לתוס' כהרשב"א אין ראי' מההיא דלגין די"ל דלעולם אמרי' מוקצה מחמת יום שעבר אלא דאיסור מוקצה יומא קגרים ומערבין בו משום דחזי לקטנים. והקשה לפ"ז על הר"ן דבר"פ יוהכ"פ ס"ל כהרשב"א ובסוכה הביא ראית התוס' והניח בצע"ג.

אולם נראה דלכאורה דהתו"ס בסוכה צ"ב, דאע"פ דל"א מוקצה מחמת יום שעבר מ"מ באותה שעה ודאי דאסור משום ספק טבל דהא דאמרו תחלת היום קונה עירוב היינו בסוף ביהש"מ כמו שפירש"י בעירובין ד"ל ע"ב בד"ה ולפרוש דאף בתחלת היום הוי ביה"ש דלא גזרו עליו משום שבות, ובע"כ צ"ל דכיון דביה"ש הוי ספק טבל ואינו ראוי לאכילה באותה שעה וצ"ל דהטעם בזה משום דאמרינן ממנ"פ אי ביה"ש יום של אתמול א"כ אינו יכול לגרום איסור על יום זה ואם הוא תחלת היום א"כ לפי"ז לא הי' אסור גם ביה"ש ורק מה שנהגנו איסור בשביל חסרון ידיעה אינו נפסל העירוב פע"ז מטעם ממנ"פ. ומזה הכריחו התוס' דאין אומרים מוקצה מחמת יום שעבר דאלו היינו אומרים מוקצה מחמת יום שעבר לא מהני הממנ"פ. [שו"ר בעת ההדפסה בס' המאיר לעולם להגרמ"מ ז"ל שהסביר בארוכה באור דברי התוס'], ולפ"ז יש להעיר ג"כ דאף דתחלת היום קונה עירוב מ"מ הוי סוף ביה"ש דאסור משום טבל ואינו ראוי לאכילה וצ"ל דאין לפסול בשביל זה את העירוב מטעם דאי הוה יום הא אינו פועל מאומה לפסול את העירוב שקונה בתחלת היום ואי הוי לילה הרי הטבל מתוקן דאע"פ שאינו ראוי לאכילה מצד ספק מ"מ כיון שזהו רק מחסרון ידיעתנו מהני הממנ"פ להכשיר העירוב ולהכי הביאו התוס' ראי' דלא מהני מוקצה מחמת יום שעבר, דאלו הי' מהני מוקצה ואין כאן ממנ"פ בודאי לא הי' מועיל העירוב משום דאסור באכילה מצד מוקצה מחמת יום שעבר, ולפ"ז תתיישב קושית הגרעק"א דלהכי לא מהני מאי דחזי לקטנים לשי' הרשב"א כיון דבאותה שעה לא חזי לאכילה לקטנים בפועל משום ספק איסור טבל, דבזה אין אנו דנין על דין הכשר עירוב, דלקטנים לא בעי עירוב, רק שזהו תנאי שיהי' העירוב חזי לאחריני אם אינו ראוי לו. ולהכי כיון דבפועל לא חזי לקטנים משום ספק טבל חשיב לא חזי לאחריני וממילא נשאר איסור מוקצה על המערב, שזהו ודאית וע"כ שפיר הוכיחו התוס' דמוקצה מחמת היום שעבר לא מהני.

כח

יש להסתפק בקטן שהשתחוה לע"ז אם מה שהשתחוה לו נאסר כדין ע"ז ותשמישי' או דילמא כיון דבעי' מחשבת הלב וקטן אין לו מחשבה אפי' יודע בטיב ע"ז לא יאסור.

עוד יש להסתפק בקטן (שהגיע לעונת הפעוטות דמקחן מקח וממכר ממכר) המאנה את הגדול אם יש בו דין אונאה להחזיר האונאה למתאנה כיון דאינו בלאו דלא תונו כלל. והנה הרמב"ן והראשונים כ' דאף בדברים שאין להם אונאה כמו בקרקעות והקדש לאו דלא תונו מיהא איכא:

אבל היכא דליכא לאו דאונאה יש לעיין אם יש שם דין אונאה, ולפמש"כ הפני יהושע בב"מ ס"א דמכיון דילפי' גזל מריבית ואונאה במה הצד משום דטעם שניהם שוה שכן גוזלו ממילא ידעינן דין חזרת אונאה מוהשיב את הגזילה, מסתבר דחייב להחזיר האונאה לכשיגדיל, ולענין ביטול מקח נראה לכאורה דודאי אינו תלוי בלאו דאונאה דהא ביטול מקח איכא גם בדברים שאין להם אונאה כמו עבדים וקרקעות, וצ"ע.

והנה בס' אבן העוזר בחי' לפסחים כתב לחדש בישוב קו' התוס' כיון דהבודק צריך שיבטל למה הצריכו בדיקה והא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, וכ' דבקטן דלאו בר מחילה הוא ואין הפקרו הפקר לא מהני הביטול וע"כ צריך בדיקה. ודבריו צ"ע דהא קיי"ל קא"נ אין בי"ד מצ"ל וא"כ הרי אין חיוב להפרישו גם מאיסור ב"י וב"י ולמה נתקן בדיקה בשבילו. ומסתפקנא ג"כ בחמצו של קטן שעבר עליו הפסח אי שרי בהנאה לפמ"ש הרמב"ם דאחד שוגג ואחד אונס אסור לאחה"פ דדילמא בקטן דלא עבר כלל על ב"י וב"י אינו אסור לאחה"פ. אמנם ליתן לקטן חמץ במתנה קודם זמן איסורו היכא דידעינן דישהה אח"ז יש בזה דין ספי' בידים אף דאין האיסור עכשיו אלא לאחר זמן איסורו. [את הקונטרס הזה כתבתי בילדותי וכעת השמטתי הרבה והוספתי מעט וגמרתי סדורו ב"ה בח' כסלו תרצ"ט].

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה