אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן נז · ח
עוד י"ל בישוב הקושיא לרבא איך יפרנס משנתנו דתינוקת עפ"י הנחה זו, דהא דרבא ס"ל דמתעסק דהיתירא אף שנתכוין לשום חתיכה פטור הוא משום דיש לו הכרח ע"ז, דלולא זאת מהיכ"ת נאמר דבה ממעט אף מתעסק כזה היכא דמצי לאוקמי במסתברא במתעסק שלא נתכוין לשום חתיכה, דהא בלא קרא דבה הוי ילפי' מחלבים ועריות ובחלב כסבור רוק הוא ובלעו חייב.
ואת אשר אחזה אני עפ"מ שהוכחתי לעיל דלאביי לא משכח"ל בשאר איסורים מתעסק, או למש"כ הפנ"י דכיון דמקרא דמאחת מהנה ילפי' חילוק מלאכות מיני' ידעינן דמיעוטא דבה בשבת מיירי, וע"ז קשה לאביי דהא באמת בנתכוין להגביה את התלוש היינו שלא נתכוין לשום מלאכה הוי דבר שאינו מתכוין, ובשבת דבעי' מלאכת מחשבת גם ר"י מודה דדשא"מ מותר. ומצאתי שהמג"ש בחי' לשבת דע"ה תמה בזה ותי' וז"ל דלרש"י קרא דבה אתי אפי' אי הוי פסיק רישי' דכה"ג לא מיקרי דשא"מ דפ"ר הוי כמתכוין דהא חייבין עלי' לכ"ע קמ"ל דאפ"ה פטור דהוי מתעסק וכו'. אלא דקשה ע"ז מד' התוס' ביומא ל"ד דכ' דדשא"מ לגבי שבת גם בפס"ר אינו אלא מדרבנן גם אליבא דר"י. ומה דמבואר בשבת דקל"ג היינו באיסור צרעת דהוי ככל שאר איסורים דמה"ת אסור דשא"מ (ויעוי' שבת דק"ג והא אביי ורבא וכו', וצ"ל דמשמע לי' דגם מדרבנן מותר). ולפ"ז קשה כיון דמיעוט דבה בשבת מיירי איך אפ"ל דממעט מתעסק דאביי שנתכוין להגביה את התלוש דהא לא נתכוין לשום חתיכה כלל.
אך י"ל עפמשה"ק התוס' ביומא שם דהא בכריתות ד"כ מבואר דלמ"ד דשא"מ אסור חייב חטאת בשבת בנתכוין לכבות העליונות וכו'. אולם יש לתרץ דלפי המבואר בגמ' שם דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב משום דל"ב בחבורה מלאכת מחשבת א"כ ה"ה למ"ד דשא"מ אסור בשארי איסורים מה"ת ורק בשבת נתמעט מטעם מלאכת מחשבת בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ול"ב מלאכת מחשבת הוי ככל האיסורים דאסור מה"ת, וה"ה הבערה למ"ד מקלקל בהבערה חייב. וא"ש דהגמ' בכריתות דקאי שם למ"ד מקלקל בהבערה חייב, חייב חטאת בדשא"מ למ"ד דאסור מה"ת בשאר איסורים דלא עדיף הבערה בשבת משאר איסורים.
ויתיישב בזה ד' הרמב"ם בפ"ז מה' שגגות הי"ב שכ' החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוין לכבות ולהבעיר חייב שתים, ומוכח דבנתכוין לכבות והובערו מאליהן אינו חייב אלא אחת, ולכאו' הא התו' בכריתות שם בד"ה ס"ל הכריחו דהוי פס"ר ופטורו הוא לא משום דשא"מ אלא משום משאצל"ג, ומכיון דהר"מ פ' בהל' זו עצמה דמשאצ"ל חייבין עלי' ליחייב שתים גם בהובערו מאליהן. ולפמשנ"ת א"ש דבגמ' דכריתות הא מיירי למ"ד מקלקל בהבערה חייב ולדידי' ליכא למפטר מטעם דשא"מ כיון דהוי פס"ר דחייב מה"ת גם לגבי שבת היכא דל"ב מלאכת מחשבת וע"כ הפטור הוא רק מטעם משאצל"ג כמש"כ התו'. אבל למאי דקיי"ל דמקלקל בהבערה פטור ובעי' מלאכת מחשבת א"כ גם בדשא"מ ופס"ר אינו חייב מה"ת כמו בכל איסורי שבת, ושפיר פ' הרמב"ם דאינו חייב שתים אלא בנתכוין לכבות ולהבעיר, דבלא"ה מיפטר מטעם דשא"מ.
ולפי המתבאר למ"ד מקלקל בחובל ומבעיר חייב הוי חיוב פס"ר דידהו מה"ת כשאר איסורים שבתורה ולהכי שפיר איצטריך מיעוטא דבה בשבת לאביי בחובל ומבעיר. אבל למ"ד מקב"ח והבערה פטור בהכרח דאף נתכוין לחתוך את התלוש פטור דלהגביה קרא למ"ל דהא חיוב דפס"ר אינו אלא מדרבנן.
ועפ"ז אפ"ל דרבא דס"ל דמקלקל בחבורה פטור מודה דלתנא דס"ל מקב"ח חייב אין ללמוד ממיעוטא דבה רק מתעסק דאביי בלהגביה את התלוש. ותתישב יפה משנתנו דתינוקת לרבא דאתי כמ"ד דמקב"ח חייב, ואליבי' גם רבא מודה דמתעסק דנתמעט הוא במסתבר היינו שלא נתכוין לשום חתיכה, ובתינוקת הא מכוין לשם חתיכה ולהכי חייב. וכן יתישב בזה הא דהשוחט ונמצאת טרפה בסתר פטור הא בגלוי חייב דאתי כמ"ד דמקב"ח חייב ואליבי' היכא דמכוין לשום חתיכה חייב.
אול[א]ם מ"ש די"ל דאיצטריך קרא דבה לאביי בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב כ"ז הוא לפלפולא, אבל פשטות הסוגיא דכריתות די"ט הוא דקרא דבה לאביי משכח"ל בלהגבי' את התלוש וחתך את המחובר, וכן בשבת דע"ג דמבואר שם דנתכוין להגבי' את התלוש פטור לכו"ע מצד מתעסק ואביי ורבא פליגי אם פטור דמתעסק הוי גם בלחתוך את התלוש, וקשה דהא גם בלא זה הוי דבר שאינו מתכוין דמותר ובשבת גם לר"י פטור משום דבעי' מלאכת מחשבת כדאיתא בשבת דמ"א, וגם באופן דהוי פס"ר כ' התוס' ביומא דל"ד דאאמד"ר, וא"כ היכא דנתכוין רק להגבי' וחתך את המחובר דבודאי הוי דשא"מ ומותר לכו"ע למאי איצטריך לפטור דמתעסק וצ"ע.
והנה המג"ש בשבת דע"ה כ' אופן אחר לבאר החילוק בין מתעסק לאינו מתכוין, דבמתעסק הרי נתכוין למלאכה זו היינו להגבי' ולחתוך אלא שטעה ונתחלף לו החפץ אבל מ"מ הרי נתכוין לפעולה זו, ואינו מתכוין הוא היכא דנתכוין למעשה זה ונעשית ממילא גם מלאכה אחרת יעוי"ש. וכן נראה מפשטות דהג"מ דמתעסק ודשא"מ ענינים נפרדים הם דהרי לא הזכירו בזה פלוגתא דר"ש ור"י וגם לא הוזכר ענין פס"ר במתעסק, הרי שגדריהם שונים. אמנם הר"ן בפ' גה"נ גבי ריחא מילתא מרכיב אהדדי דשא"מ ומתעסק יעוי"ש וכ"נ מד' הריטב"א ביומא דל"ד שהוכיח מהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור לר"ש משום דשא"מ בשאר איסורין דומיא דשבת יעוי"ש. ולד' הר"ן בע"כ צ"ל דדשא"מ ופס"ר באיסורי שבת אסור מן התורה, אבל לשי' התוס' ביומא דל"ד דאאמד"ר בע"כ צ"ל דמתעסק ל"ה דשא"מ כמו שמחלק המג"ש.
ולשי' הרמב"ם למש"כ להלן דס"ל דדשא"מ ופס"ר לענין שבת אאמד"ר ג"כ צ"ל דמתעסק ל"ה דשא"מ. וי"ל בזה ד' הרמב"ם שכ' בפ"י מה' מעילה הל' א' דלא מעל עד שיפגום בהקדש בשו"פ באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת, ובהגהות הגאון מוה"ר מאיר אויערבאך ז"ל בסוף הטורי אבן תמה ע"ז דהרי מפורש בפסחים דל"ג דבמעילה הוי אינו מתכוין כמתכוין שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין והתחמם בגיזי עולה מעל. ולמש"כ י"ל דהאי אינו מתכוין דפסחים היינו מתעסק כדמפורש שם בסוגיא, ואע"ג דנקט לישנא דאינו מתכוין בכ"ז הכונה למתעסק דאיתרבי משגגה כמו שפירש"י שם, אבל אינו מתכוין ממש למאי דקיי"ל כר"ש גם במעילה ליכא אף בגוונא דהוי פס"ר, דפס"ר בהנאה מותר כמ"ש הר"ן בפגה"נ שהבאנו וכמש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' מאכ"א בהנאה הבאה לאדם בע"כ דבלא נתכוין שרי, ומדסתם הדברים מוכח דשרי גם היכא דהוי פס"ר, ולזה כיון הרמב"ם במש"כ עד שיתכוין ליהנות דאם הוא בגדר אינו מתכוין שרי.
ונסתר מחמת זה מה שתי' הגאון מוהר"מ אויערבאך שם קו' הטו"א על שי' הר"ן דפס"ר בהנאה מותר מהא דהנודר מן המעין לא יטבול בו בימות החמה דהא התם נמי לא מכוין לה ואפ"ה אסור בימות החמה דנהנה, ותי' דבמקומות דהוו כהקדש אסור שאינו מתכוין כמתכוין כדאיתא בפסחים דל"ג, ולפי הנ"ל הא הגמ' דפסחים איירי במתעסק ולא בדשא"מ, אלא דלשי' הר"ן שפיר משני דהא הר"ן בפגה"נ מרכיב אהדדי דשא"מ ומתעסק כמש"ל. ובעיקר תירוצו כתבתי במק"א דהא מעין הוי מחובר ומכיון דאין מעילה במחובר ל"ש בי' נמי הא דעשה שאינו מתכוין כמתכוין ויעוי' באחיעזר חיו"ד סי' י"ח וסי' נ' מש"כ בענין זה.