אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ט · י
ובעיקר הפקפוק והספק שהעירותי באות א' דהא דמהני אומדנות והוכחות בקצת מסל"ת או בספק מסל"ת היינו שההוכחות הם מדברי העד כמו במקלו ותרמילו, אבל ההוכחה ואומדנא שאבד זכרו שהשתמש בזה התרוה"ד, היינו משום דעי"ז אאמד"ר ומהני ע"י שאלה בדיעבד, ובזה על זמן ההריגה אין כאן הוכחה ממה שנאבד זכרו אח"כ. ראיתי כעת בשו"ת גבעת פנחס לההפלאה בסי' כ' כתב ג"כ לפקפק בזה, דלדעתו משמע מלשון דאמר בפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דבעינן דוקא האומדנא בדבריה עצמה שהיא מאמתת ומביאה ראי' לדבריה כדקתני הוציאה להם, ותו דודאי אי אפשר להיות אומדנות יותר מנפל למים שאל"ס דקיי"ל דאם ניסת לא תצא משום חששא רחוקה לאחר שיצא, ואפי"ה לא הכשירו כל הפוסקים בכותי שאינו מסל"ת לומר שראהו שפלטו הים משמע דבעינן אומדנא מדברי הנכרי בעצמו עכ"ל, אבל דעת המ"ב אינו כן ויעוי' בתשו' סי' ס"ח שכ' א"נ שאני התם דאע"ג דמוכח דקושטא קאמרה מ"מ אינו מוכח רק ע"פ הפונדקית ואי לאו הפונדקית לא היו יודעים כלל, הלכך אי לאו דמסל"ת לא הוי סמכינן אעדותה כו', אבל הכא דבלא עדות של הנכרי יש אומדנות והוכחות יעו"ש. ומבואר בדבריו דאומדנות והוכחות ברורות בלא עדות הנכרי, וכן הביא ההפלאה שם שו"ת כרם שלמה ומ"ב דלדעתם כל דאיכא אומדנות והוכחות שלא ע"י הנכרי מהני, ומה שתמה ממים שאל"ס דלא מהני עדות הנכרי אלא במסל"ת שפלטתו הים, לא ידעתי מאי דפשיטא לי' כ"כ. ובאמת דעת המבי"ט הובא בקו"ע סי' רכ"ט דאף שהנכרי לא הי' מסל"ת מ"מ מאחר שיש כאן יהודי המעיד מטביעת פלוני במשאל"ס וא"כ יצתה האשה מחזקת א"א דאורייתא, ובדרבנן אפשר לסמוך על עדות נכרי ע"י שאלה יעוי"ש, ואם שהמבי"ט אתי עלה משום שהוא מדרבנן, אבל עכ"פ אין סתירה גלוי' לדין זה מד' הפוסקים, עכ"פ לשי' המ"ב והכרם שלמה ושארי פוסקים שצידדו לסמוך על צירוף אומדנות שלא מדברי העד דידעינן דקושטא קא מסהדי, ולהכי הקילו במקצת מסל"ת או בספק מסל"ת, וגם בעל ידי שאלה בדיעבד דאם ניסת לא תצא משום דע"י האומדנות אמרינן דבקושטא קא מסהדי, ולהכי גם בנ"ד כיון שיש אומדנות דהנכרי מעיד אמת שנהרג, לא פלגינן דבורו לומר שאמת הוא שנהרג ומאמינים לו על זה ולא מאמינים לו על הזמן משום דעל זמן ההריגה ליכא אומדנות דמהכ"ת נחלק עדותו.
והנה הקצוה"ח מפרש ד' התרוה"ד דהגדת נכרי ע"י שאלה הוי כמשאל"ס, יעוי' בשו"ת נטע שעשועים סי' נ"ז וצ"ל בכונתו דאע"ג דמסל"ת אינו נאמן מן התורה גם במילתא דעבידא לאיגלויי, מ"מ כיון שהאמינו חכמים מסל"ת הוי כדאורייתא ממש, כמש"כ הב"י לענין ה' נשים שאינן נאמנות משום דמתכוונות לקלקלה דבחמותו הבאה לאחר מיכן דהוי איבעי' דלא איפשטא אזלינן לקולא דכיון דרבנן מהדרי להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא הוא שמא יקלקלנה במילתא דעל"ג נקטינן לקולא [ועי' במל"מ פי"ד מה' גירושין הט"ז שנסתפק בעדות ה' נשים שאינן נאמנות אי מוקמינן לה בחזקת א"א ודאית, ותלי לה בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו עליה א' מחמש נשים אי אוכלת בתרומה, וע"י בש"ש ש"ז פ"ד מה שהשיג עליו, מ"מ כל זה בודאי שאינן נאמנות אוקמי אדינא, אבל בספק הא כ' הב"י דנקטינן לקולא]. מ"מ י"ל דבספק אם הי' על ידי שאלה דהוי ספק במציאות אזלינן לחומרא משום דהוי חזקת א"א ולא דמי לאיבעי, דחמותה הבאה לאחר מיכן דהוי ספיקא דדינא ולא אזלינן בתר חזקה אבל בספק במציאות יש להחמיר, אלא די"ל דדוקא לענין ספק א"א דאתחזיק איסור א"א ויש בזה חומר איסור א"א, משא"כ לענין יבמה לשוק דליכא חזקת איסור דא"א ספק דרבנן להקל, וידעתי שאין הדברים מוכרחים וקשה לגבב קולות, ובפשוטו נראה דכיון דמן התורה אינו נאמן רק במסל"ת וכיון שהוא ספק אי הוי מסל"ת הוי ספק בדאורייתא, וגם לענין אומדנות המוכיחות י"ל כמו שנסתפקתי דבעינן דהאומדנות יתירו מאיסור תורה כמש"כ התרוה"ד דהוי כמו רובא, וכמש"כ בשו"ת נטע שעשועים בכונתו, ולהכי היכא שאין אומדנות מוכיחות המוציאות מידי איסור תורה גם בספק מסל"ת יש להחמיר, וצ"ע לדינא להקל באיסור לאו מן התורה והדבר צריך הכרע.
אולם למה שנתבאר בנ"ד שהרבה ראשונים ס"ל כרבה דאמרינן קברו מוכיח עליו ואזלינן בתר חזקה דהשתא, וגם שי' התוס' בפסחים צ"א דהיכי דאיתרע חזקתו אזלינן בתר השתא, והרמב"ם שמחמיר בזה דבעינן נודע קודם שהגיע גט לידה, והר"י דכתב דהוי ספק מגורשת י"ל דאאמד"ר כמש"כ בגוסס דהוי ספק מגורשת, וכיון דלהרבה ראשונים יצתה מחשש איסור תורה ואאמד"ר גם לשי' הרמב"ם, והוי ספק מסל"ת בדרבנן, דיש להקל בשעת הדחק.
וידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסין נ"י פקפק בזה בצירוף היתר דספק מסל"ת לשי' הרא"ש דע"א ביבמה אינו נאמן, וכמבואר בשו"ע סי' קנ"ח ס"ג, ולהרא"ש במת בעלך ואח"כ מת בנך לא מספק"ל להש"ס כלל ועי' בב"ש שם, וכיון דלגבי יבמה לא דייקא משום דסניא לי', א"כ גם אם העיד עד כשר שנהרג בזמן שהוא קודם מיתת הילד, מ"מ ניהו דדייקא על עצם המיתה וההריגה, אבל על זמן הריגה לא דייקא, כיון שהדבר הזה נוגע רק לענין היבם דסניא לו וא"כ לשי' הרא"ש גם עד כשר לא מהימן בכה"ג עכ"ד. אולם לדעתי נראה דגם הרא"ש מודה בכה"ג דדוקא במעיד מת בעלך ואח"כ מת בנך שהוא משני מעשים אמרינן דדייקא על מיתת הבעל ולא על מיתת הבן אם הי' קודם או אח"כ, וכן במת יבמך לא דייקי. וכמ"כ מש"כ הרא"ש בתשובה על עדות העד שהילד הי' כלו לו חדשיו, בכל זה עדות מיוחדת הנוגע לדין יבום שאינו נאמן דבכה"ג ליכא דייקא ולא האמינוהו, משא"כ בנ"ד שמיתת הילד ידוע הזמן, והעד העיד שנהרג במלחמה באותו זמן, וזהו עדות ממעשה אחת ודייקא על דברי העד שאומר אמת שנהרג על פי אותו המעשה במלחמה, ואיך נחלק ונאמר דפלגינן דבורו ולומר שנהרג בזמן אחר, הלא עי"ז מוכחש גוף עדות ההריגה, ועל זה הא בודאי דייקי וכיון דדייקי על אמתת דברי העד בנוגע לההריגה, הרי ממילא נתברר שנהרג באותו זמן, דאי אפשר לחלק העדות ולומר ששקר הדבר שנהרג באותו זמן ונהרג בזמן אחר, אולם גם לו הי' נראה דליכא דייקא בזה לשי' הרא"ש כבר הוכרע להלכה כשי' הרי"ף והרמב"ם הובא בבאה"ט ובפ"ת שם דבמקום עגון יש לסמוך עליהם, ואף שלא במקום עיגון היכא שאינו נוגע רק לאיסור דרבנן כשנ"ת משום דרובן למיתה וחזקה דהשתא מסייעתו, דבכה"ג דהוי ספק דרבנן להקל, ובפרט למש"כ הפוסקים דגם לשי' הרא"ש הוי ספיקא דדינא, ובמת בעלך ואח"כ מת בנך דלא איבע"ל הוא משום דמה שאמר ומת בנך מגרע העדות שלו. ובזה שעדות העד הוא רק על מיתת הבעל הוי ספק איבעי' וכיון שאין זה אלא מדרבנן ספיקו להקל.
ועי' בשו"ת הרמ"ץ חאה"ע סי' י"ד אות ח' מה שצידד להקל בשעת מלחמה בשעה שהאנ"ח דרכם לדרוש זה על זה, שבצירוף אומדנות יש להקל, אף ע"י שאלה דהוי מסל"ת, משום דגם על ידי שאלה אין זה מתכוין להעיד.
והנה בעדות האח שהי' אתו במחנה ונתחלקו לב' מחנות שנהרגו רובם ככולם, אין לחוש לכאורה דהא פסולי עדות שהאמינו חז"ל הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי או משום דייקא, וכיון דאין העד מעיד רק על דברים שרובן למיתה, ל"ש מילתא דעל"ג וגם דייקא ליכא, כיון דאינו מעיד שמת, וגם הא במלחמה ליכא דייקא, דנראה מדברי הראשונים והפוסקים, דכל שאין זה גוף העדות להעיד והוא ענין צדדי, אין אנו צריכים לטעם דעבידי לגלויי, ועל ההוכחות והאומדנות שיש לנו אף שבאים על ידי פסולים כיון שאין הם עדות המתירים אלא גלוי מילתא מהני עדותם.
ואחרי כל הדברים האלה נראה שיש להקל ולהתיר להעגונה שפרה מעקל להנשא בלי חליצה, ובהתועדנו יחד בועד הרבנים ביום ב' סיון הסכמנו להתירה להנשא בלי חליצה.
סימן