אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ט
בענין הנ"ל ב"ה בדר"ח אייר תרפ"ג ווילנא.
א
בדבר העגונה שפרה בת ר' ברוך אשת הא"ח משה ב"ר יעקב מעקל שהעלינו להתירה ע"פ עדות העד מפי העד ועדות בשם הנכרי שהי' ספק מסל"ת ע"י שאלה, אולם בעדות העד מפי העד לא נודע מתי נהרג, ואם נהרג קודם למיתת בנה הילד וצריכה חליצה או אחרי כן. ואין לנו לסמוך בזה רק על עדות הנכרי ספק מסל"ת ע"י שאלה בצירוף אומדנות המוכיחות שנאבד זכרו מיום 27 אוגוסט 1914 בתחילת המלחמה, וכפי עדות הא"ח אשר במחנה שהיו אתו אז כי נחלקו לב' מחנות ורובם ככלם שהי' בהם משה מעקל נהרגו, ונמלטו רק שלשה ידועים בשמותיהם. וכן באה תשובה ע"י ערכאות כי נאבד זכרו מאותו זמן וראוי לברר הדין בזה בנוגע לחליצה. באשר היסוד בזה הוא עדות העד בשם הנכרי שנסתפק אם שאל מתחילה או הנכרי סיפר מעצמו. ועפ"ד הטו"ז בסי' י"ז סט"ו אם יש ספק מסל"ת ויש אומדנות המוכיחות יש להקל אפילו לכתחילה לד' הב"ש שם ס"ק מ"ט. והתם נראה דמיירי דיש אומדנות המוכיחות מספור העד, כמו במקלו ותרמילו שהוציאו מזה הדין דאע"פ שאינו מסל"ת גמור מ"מ מהני צירוף אומדנות, משא"כ באומדנות שבאו אח"כ מה שנאבד זכרו אין לנו הוכחה שמצטרפים האומדנות. אלא דד' התרוה"ד בפסקי מהרא"י סי' קל"ט שממנו מקור ד' הרמ"א דבצירוף אומדנות מוכיחות אם ניסת לא תצא, הא מיירי מצירוף אומדנות שנאבד זכרו. אולם הא דנאבד זכרו הוה אומדנא הוא רק אחרי זמן ארוך, והאחרונים קבעו לזה זמן של י"ב חודש וכל זה בזמן שהשנים כתקונן, אבל בשעת מלחמה ואנדרלמוסיא שבעולם שאין חבור בין מדינה למדינה א"כ קביעות של אבד זכרו הוא אחרי כלות המלחמה, וא"כ נהי שיש אומדנות שנהרג, אבל הא אין אומדנות שנהרג מתחלת המלחמה, ועל כן פקפקתי בזת דיש בזה ספק שמא נהרג אחרי מיתת בנו הילד וצריכה חליצה מספק. ומ"מ יש מקום לומר דהאומדנות מוכיחות דבקושטא קא מסהיד הנכרי שהעיד זמן הריגתו קודם מיתת הילד. אבל יש לפקפק בזה כיון דאין אומדנות בגוף דברי העד ורק מטעם שנאבד זכרו. ונראה דלהכי סמך התרוה"ד על זה משום דס"ל דנאבד זכרו הוי כמו רובא, ואומדנא דמוכח טובא, ורק מדרבנן אסורה ובדרבנן יש להקל ע"י שאלה. וכן פירש בספר נטע שעשועים בסי' נ"ז בתשובתו להקצוה"ח. אבל בזה שע"י האומדנות לא נתברר הזמן שנהרג ויש בזה ספק תורה לענין חליצה שוב הוה ספק מסל"ת ע"י שאלה ספק תורה וספק דאורייתא לחומרא וכמבואר בשו"ע סי' י"ז סט"ו.
ב
והנה נודע ד' הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ז סק"ב גבי מי שמת לו מת ואינו ידוע אי מת בתוך שלשים דהביא ראיות דאזלינן כשעת מציאתן מדהג"מ פסחים צ"א במפקח את הגל שחייב לעשות פסח שני ומדהתו"ס שם ומהא דמחליף פרה בחמור בכתובות ע"ו דלא מוקמינן בחזקת שהוא קיים, ומהדין בנמצא הרוג ואינו ידוע מתי נהרג דאזלינן לחומרא שכבר נהרג ולא מוקמינן בחזקת חי דהשתא נהרג משום דשאני חזקת חי כיון דכל חי עומד למות מהני חזקה דהשתא. והש"ך בנקוה"כ סותר כל ראיותיו דשאני הא דנהרג ואינו ידוע מתי נהרג משום דהעמד אשה בחזקת אשת איש, ובנ"ד אף דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וחזקה דהשתא שנהרג מסייע והוי כתר"ל מ"מ זה אינו דנגד חזקת היתר לשוק איכא חזקת א"א, ומפורש שנינו בגיטין ע"ו כתבו גט לאשתו לאחר יב"ח ומת אם הגט קודם למיתה מגורשת ואם מת קודם אינה מגורשת, ספק זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. והר"ן שם כתב דלהכי בעינן חליצה ולא מוקמינן לי' בחזקת חי משום כיון דמת לפנינו אבל מידי ספקא לא נפקא, והש"ש בש"ג פ"ח הוכיח מזה דלא כהטו"ז דגם במת לא אזלינן בתר השתא דאי נימא כשעת מציאתן הו"ל מיתה קודם לגט ואינה מגורשת ודאי. ושוב הקשה שם לשי' הראשונים דתרתי לריעותא הוי ודאי, א"כ תיהוי אינה מגורשת ודאי, כיון דהיא בחזקת אשת איש והרי מת לפניך והו"ל כמו מקוה שנמדד. וכ' לתרץ דשאני חזקת טמא דה"ל חזקה שלמה ולא איתרע אבל הכא כמו דחזקת חי חסר לפניך ה"נ חזקת א"א חסר לפניך דהרי היא פנוי' ודאי עכשיו ומשו"ה הוי ספק:
ושוב הקשה דנוקי לה בחזקת היתר ליבם דזה הוה חזקה שלמה שלא איתרע, וחזקת חי חסר לפניך עכ"ד. ודבריו תמוהים, דמש"כ מתחלה משום דאיכא חזקת א"א ולא נתגרשה ה"ל עם הרי מת לפניך תר"ל תמוה, דהא בודאי מיירי דידוע זמן הגט ולא נודע זמן המיתה אם מת קודם הגט, א"כ היכי נימא דע"י חזקת אשת איש לא נתגרשה דמת מקודם, דהא ע"י מיתה נפקע איסור אשת איש קודם, ואדרבא יש לנו לדון שמת אחרי כן ולומר שהי' חי עד מתי שנוכל להמשיך חזקת אשת איש ומה"ט מיושב ג"כ משה"ק דנימא דנוקי בחזקת היתר ליבם וחזקת חי חסר לפניך וה"ל תר"ל ותתיבם משום דנגד חזקת היתר ליבם איכא חזקת אשת איש ואומרים שמת אחרי הזמן ולא ניתר חזקת א"א אף רגע אחד קודם חלות הגט, ואע"פ דחזקת א"א איתרע שהרי היא פנוי' לפניך וחזקת היתר ליבם לא איתרע, מ"מ מהני לגרוע חזקת היתר ליבם שלא תצטרף לתר"ל למיהוי ודאי, ואין לומר דיש עליה חזקה שאיננה גרושה, לא מצינו חזקה כזו, דהרי מעשה הגירושין נעשו, ורק שאנו מסופקים אם הגט חל שמא הי' מת מכבר, ועלינו להחזיקה בחזקת אשת איש עד חלות הגט.
וגם בעיקר הדבר שכ' הש"ש דנוקי בחזקת היתר ליבם אינו מובן, דהא דאמרינן ביבמות ל' בספק קדושי ערוה אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת דהספק הי' בקידושי ערוה קרוב לו או לה אמרינן דאשה זו היתה בחז"ה ליבם לכשימות בעלה ולהכי אמרינן דכיון דמת בעלה לא נאסרה מצד ספק קידושי ערוה, אבל בזה שבודאי מת ונעשה מעשה הגירושין, רק שאינו ידוע מה הי' קודם א"כ כמו שהיתה בחזקת היתר ליבם אם ימות בעלה שלא ע"י גירושין, ה"נ היתה בחזקת איסור ליבם אם יתגרש. ומהכ"ת נאמר שמת קודם [שוב מצאתי בבית אפרים אה"ע סי' קי"א שכ' ג"כ דל"ש בזה חז"ה ליבם]. וכה"ג הקשו התוס' ביבמות ל"א בד"ה נפל כאן יש תימה אמאי חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם דהא קמן ששניהם מתו וכן יכול להיות שהיא מתה תחלה כמו הבעל ותירצו דמשו"ה חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם משום דבמיתת הבעל משתריא לשוק, אבל במיתת הערוה אינה ניתרת ליבם עד שימות הבעל עמה עכ"ל א"כ בספק גט קודם למיתה דל"ש תירוץ התוס' מהכ"ת נאמר שהיא בחזקת היתר ליבם אם ימות שלא ע"י גירושין, דהא בחזקת איסור ליבם עומדת אם ימות אחר הגירושין. אלא דמאי שהקשה הש"ש דלשי' הטו"ז נימא כשעת מציאתן והוה מת ודאי קודם לגט, י"ל משום דחזקת א"א מנגדתו, ואמרינן שלא יצתה מקודם מחזקת א"א. עכ"פ ביותר יקשה לשיטת הנקוה"כ דס"ל דמוקמינן בחזקה דמעיקרא ובחזקת חי, ואמאי ספק גט קודם למיתה ספק, נימא דהוי ודאי גט משום חזקת חי ואמאי חולצת מספק דהא חזקה דמעיקרא עדיפא וכבר תמהו על זה באמת על דברי הנקוה"כ ויעוי' בשעה"מ בפ"ד מה' אישות מה שהביא ד' הרב מוצל מאש שתמה על דברי המהרשד"ם בספק תוך ל' דחייב להתאבל משום חזקת חי ממשנתנו דספק מיתה קודם לגט ומד' הר"ן דהוי ספק כיון דמת לפנינו ויעוי"ש מה שתירץ דלהכי לא מוקמינן בחזקת חי משום דאיכא כנגדו חזקת אסור לפי שהיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל, עכשיו נמי אסורה מחמת היבם לשוק דמחזיקין מאיסור לאיסור. והביא ד' המהרי"ט סי' פ"ד דמחזיקים מאיסור לאיסור. והמהרי"ט שם נסתייע מהא דב"ב קל"ה א"ל אביי אם הקלנו בשבוי' נקל בא"א ויעוי"ש במהרש"ל ובהגהות הב"ח, ובשמק"ו שם הקשה מהא דיבמות ד"ט דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, דמוכח מזה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. אולם הרמב"ן בחי' לב"ב שם מקיים הגירסא בגמ' אם הקילו בשבוי' דמנוולא נפשה נקל בא"א דל"ש בה האי טעמא, אך התוס' ביומא נ"ה ד"ה והתנן כתבו דהא דהגיע לגבורות לא מוקמינן בחזקת שהוא קיים הני מילי במביא גט משום חומר א"א, אבל בשולח חטאתו אין חלוק, וס"ל להתוס' דחוששין משום חומר א"א אף שכבר נסתלק אסור א"א, ועי' בשו"ת ברית אברהם אה"ע סי' ס"ו שפי' כן דהתו"ס כמ"ש המהרי"ט עפ"ד הרשב"ם בב"ב קל"ה. אולם בתוס' רעק"א למשניות בפ"ג דגיטין ובחי' לגיטין כ"ח הוכיח מדהתו"ס דיבמה לשוק הוי דשב"ע, והביא ראי' מב"מ ד' כ' דמייתי ראי' מחליצה לגט [ועי' באחיעזר אה"ע סי' ל"ו] עכ"פ לד' הש"ך צ"ל דהא דהוי ספק מגורשת בספק אי גט קודם למיתה משום מחזיקים מאיסור לאיסור, ולמש"כ הש"ך ביו"ד סי' נ' דלאביי ורבא דפליגי על רבה לא אמרינן נשחטה הותרה היכי דאתיליד ריעותא מחיים וקיי"ל כאביי ורבא, ולהכי אמר אביי בב"ב אם הקלנו בשבוי' נקל בא"א, דאביי לא ס"ל הא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת משום דמחזיקים מאיסור לאיסור [ועי' יבמות קי"ט רבא אמר כו' סיפא חזקה לשוק ולא אמרינן מחזיקים מאיסור לאיסור ואפשר דשאני התם דלא איתרע החזקה כלל משא"כ בספק גירושין]. אלא דיקשה לפ"ז לרבה דס"ל אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, מ"ט דמשנתנו דספק גט קודם למיתה או מיתה קודמת לגט דהוי ספק מגורשת מ"ט לא מוקמינן לדידי' בחזקת חיים ונימא דמת אחר הגט, כיון דאין מחזיקים מאיסור לאיסור, ואולי נחלק בזה כמו שחילק הרשב"א בחידושיו ליבמות לרבה מספק בשחיטה דהא דאמרינן בחזקת היתר לשוק עומדת הא באיסור אשת איש קיימא ונעמידנה בחזקת איסור הראשון דמחזיקים מאיסור לאיסור, כדאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת איסור דאבמה"ח אע"ג דנסתלק איסור אבמה"ח משום דמחזיקים מאל"א. ותירץ דגבי בהמה כל שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה ועליך הראי'. ודכותי' הכא כיון שזו מתחלתה צרת ערוה הוית ואלו מת בעלה הותרה לשוק הרי מת וקברו עליו ואתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי' עכ"ל. ולפ"ז י"ל בספק גט קודם למיתה, דיש ספק אם נעשה בה מכשיר הגט ואם הגט הועיל בשעתו ועליך הראי', אלא דלא דמי כ"כ דהא בזה הגט נעשה בודאי, ואין ספק בהמכשיר רק מצד אחר באנו שמא הי' מת בההיא שעתא ואין גט לאחר מיתה ועל זה הא מוקמינן בחזקת חי וחזקת א"א משא"כ בספק קרוב לו או קרוב לה כגט של הערוה דהוי ספק אם נעשה הגט כלל ועליך להביא ראי', ועוד אפילו אם נשוה זה לספק במכשיר עדיין יקשה לשי' התוס' בביצה דלא ס"ל כשי' רש"י דאסורה מצד חזקת אבמה"ח דאין מחזיקין מאל"א אף בספק במכשיר ופירשו משום חזקת שא"ז ולדידהו יקשה משנתנו דספק גט קודם למיתה, מ"ט לא מוקמינן בחזקת חי ותיהוי הגט ודאי. וצ"ל לשי' התוס' משום דנגד חזקת חי איכא חזקת היתר ליבם כמש"כ הש"ש, ולעיל סתרתי סברתו מדהתו'ס שכ' דלא חשוב חזקת היתר לשוק, היכי דנפל הבית עליו ועל בת אחיו דהא קמן ששניהם מתו, וה"נ הא נעשה מעשה הגירושין הא בחזקת איסור ליבם קאי אם ימות אחר הגירושין. ואפ"ל דדוקא היכי דמתו שניהם דקדקו התוס' דמהכ"ת הא אפ"ל שהוא מת תחלה, ותירצו משום דבמיתת הערוה לבד אינה ניתרת רק כשימות גם הבעל, אבל בספק גט קודם למיתה כיון דהוי ספק אם נתחדש עליה דין גירושין בזה שפיר אמרינן בחזקת היתר ליבם עומדת, לפיכך הוי ספק. אבל עדיין לא נתקררה דעתי בזה, דהא דאמרינן בחזקת היתר ליבם עומדת, אע"ג דהיא באמת בחזקת איסור אשת אח מתחלה משום דמתחלה היא עומדת בחזקת היתר לכשימות בעלה והרי הוא מת וקברו לפניך ולפיכך בספק קידושי ערוה אין אנו מוציאים מחזקתה חזקת היתר ליבם ועליך להביא ראי', אבל היכי שאנו מסופקים אם מת כלל הרי היא בחזקת איסור ליבם עומדת משום איסור אשת אח, א"כ בספק גט קודם למיתה שאנו מסופקים שמא חי הי' באותה שעה הרי בחזקת איסור אשת אח קאי ואיך נימא בחזקת היתר ליבם עומדת שהוא רק באופן אם מת וקברו לפניך והספק בא מצד אחר, לא כן היכי דהספק אם הי' מת באותה שעה, ואא"פ ליישב ד' הש"ך בנקוה"כ רק לשי' הראשונים דמחזיקים מאיסור לאיסור. ולשי' התוס' דס"ל גם בספק בשחיטה דאין מחזיקים מאיסור לאיסור קשה, אם לא דנאמר דשאני איסור יבמה לשוק שזהו המשך מחמת קידושי הראשון ולא דמי לספק בשחיטה, וכל זה דחוק בעיני וצ"ע.
והנה בנידון דידן בספק אם מת הילד קודם הריגת הבעל או שנהרג קודם, דמיתת הילד נודע הזמן ורק שהספק אם נהרג הבעל קודם, בזה לשי' הטו"ז מהני חזקה דהשתא ולשי' הש"ך דס"ל דמוקמינן בחזקת חי א"כ בדין שתחלוץ בודאי, דאע"ג דאיכא חזקת היתר לשוק, הא חזקת היתר הוא רק לכשיתברר שמת בעלה והרי קברו לפניך, אבל בזה שאנו מסופקים אם נהרג באותה שעה הרי בחזקת איסור עומדת (ובגליון הגרעק"א בתוספותיו למשניות גיטין תמה בדהתו"ס יומא דנ"ה. שכ' דלהכי החמירו בזקן שהגיע לגבורות דמשום ערוה החמירו, והא בפשוטו ה"ל למימר כיון דאיתרע חזקת חי הא קיימא באיסור יבמה לשוק, ולמש"כ א"ש בפשיטות דאיסור יבמה לשוק הוא רק לכשימות בודאי קיימי בחזקה זו, אבל כל שאנו מסופקים אם חי ל"ש הוא לומר בחזקת איסור יבמה לשוק ואדרבא בחזקת א"א קאי ואמרינן שחי הוא ורק דכונתם דמחזיקים מאיסור לאיסור). ולא דמי לנפל הבית עליו ועל בת אחיו ביחד, דל"ש לומר חזקת חי דהא לשניהם איכא חזקת חי ושייך חזקת היתר לשוק כמש"כ התוס' משום דבמיתת הבעל גרידא ניתרת משא"כ במיתת הערוה, אבל בזה שידוע לנו זמן מיתת הבן, ובאותה שעה הי' הבעל בחזקת חי וחזקת אשת איש, מהכ"ת נאמר בחזקת היתר לשוק שחזקה זו רק אם מת בודאי, אבל כל זמן שאנו מסופקים אם מת הרי היא בחזקת איסור דא"א, ואי מחזיקים מאיסור לאיסור לשי' הש"ך מהאי טעמא בחזקת איסור לשוק עומדת
ג
ולולא ד' רבותינו הטו"ז והש"ך הייתי אומר דממשנתנו דמי שאחזו מוכח באמת דבספק מת דהוי חזקה העשוי' להשתנות כמש"כ הטו"ז מהני חזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא למישוי ספק ואע"ג דבכל הספיקות חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל בחזקה העשוי' להשתנות מהני חזקה דהשתא למישוי ספק, והא דנגע באחד בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר השכים ומצא מת דגם לרבנן דמטמאין כשעת מציאתן אינו אלא לתרומה וקדשים, ובראוהו חי מודים גם בקדשים ובחולין, אע"ג דחזקה דמעיקרא הוי חזקה העשוי' להשתנות משום דמוקמינן הנוגע והטהרות על חזקתם, וכמבואר בעירובין ל"ו התם תרי חזקי לקולא חזקת חי וחזקת הנוגע, ואע"ג דהספק הוא במטמא מ"מ כיון דע"י חזקת חי הוי ספק מהני חזקת טהרה של הנוגע, ולהכי גם במעל"ע שבנדה מהני לחולין חזקת טהרה של הטהרות. ועוד נראה דשאני מעל"ע שבנדה דאע"ג דאיכא ריעותא מגופא דעלולה לראות והוי כחזקה העשוי' להשתנות מ"מ כיון דחזקת דם מן המקור הוא בהרגשה כמבואר ברמב"ם וא"כ הא דעלולה לראות ועשוי' להשתנות הוא רק ע"י הרגשה, אבל שלא בהרגשה אין עלולה לראות וע"כ אם ראתה שלא בהרגשה שפיר מהני חזקת טהרה כחזקה דמעיקרא שאינה עשוי' להשתנות שלא בהרגשה, ובזה יתיישב ג"כ הא דבטומאת מעל"ע אינה מקולקלת למנינה כמבואר בנדה ד"ו ולגבי כתם מקולקלת למנינה משום דלגבי ראי' שלא בהרגשה לא הוי חזקה עשוי' להשתנות ואומרים דעכשיו ראתה.
וכל זה לכשנשתנה החזקה ויש חזקה דהשתא הוי כחזקה לגבי חזקה, אבל כל זמן שלא נשתנה החזקה אע"ג דחזקה זו עשוי' להשתנות מ"מ הוי חזקה ואומרים שלא נשתנה, ולהכי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואפילו נשים שאין להם וסת בין ערה ובין ישינה, עי' בש"ש ש"ג פי"ב, משום דכל זמן שלא ידעינן שנשתנה הוי חזקה מעלייתא, ורק לכשנשתנה ואיכא חזקה דהשתא מהני למישוי ספק ולהכי ס"ל לשמואל בקידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר בקדושין דע"ט דחוששין לקדושי שניהם, משום דהוי ספק, ורב דס"ל דהרי היא בוגרת לפנינו לשי' התוס' שם משום דרגילות לבוא השערות מצפרא, ועי' בש"ש שם פט"ז. ולפמש"כ גם בספק מת קודם מיתת הילד הוי ג"כ ספק ולא מהני חזקה דמעיקרא חזקת חיים וחזקת א"א, אלא דכל זה במת סתם, אבל בנהרג י"ל דאין זה חזקה העשו' להשתנות לגבי הריגה.
אולם ממשמעות ד' הראשונים וגדולי האחרונים נראה דחזקת חיים מצד עצמו הוי חזקה דמעיקרא דעדיפא מחזקה דהשתא אפילו באיתרע, ומ"מ בספק גט קודם למיתה הוי ספק, ועי' בשו"ת שאג"א החדשות סי' י' שכ' בנידון הטו"ז בסי' שצ"ג דהיכא דודאי מת הוי ספק למפרע וספק אבילות להקל, כתב ותדע בההיא דמביא גט אם שמע שמת הבעל ואינו יודע אימתי מת וכי תעלה על דעתך אפילו בהניחו ילד או בריא שגיטה גט ואינה זקוקה ליבום, הא ודאי לא דכיון שודאי מת ואיתרע חזקתו אין להעמידו על חזקת חיים למפרע, אלא הדבר שקול והו"ל ספק אבילות יעוי"ש ואח"כ בסוף התשובה מוכיח דמעמידים בחזקת חיים עד השתא ואפילו לקולא אזלינן בתר חזקה זו כדאשכחן בנגע באחד בלילה יעוי"ש, וצ"ע באמת מ"ט בספק גט קודם למיתה או מיתה קודם לגט דהוי ספק, ועכצ"ל כמשכ"ל משום דמחזיקים מאיסור לאיסור ויקשה לשי' התוס' בביצה כ"ה דלא ס"ל הא דמחזיקים מאיסור לאיסור.
ד
והנה הש"ך בנקוה"כ סתר ראיית הטו"ז מפסחים צ"א האונן והמפקח את הגל כו' שוחטים עליהם כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא בתחלתו, וכתבו התוס' תימא מפקח את הגל נמי נימא חי הי' כשהתחיל לפקח, וי"ל כיון שמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו הי' מת שכל הטומאות כשעת מציאתן, הרי מוכח דאזלינן כשעת מציאתן. ובנקוה"כ דחה זה דשאני התם דאיכא ריעותא לפנינו שנפל עליו הגל ואיתרע חזקת חי מעיקרא. וכ"כ הנוב"י במהדו"ק סי' ל"א והשאג"א שם דבכה"ג בודאי אזלינן בתר חזקה דהשתא, ואמרינן מדהשתא מת ה"נ מעיקרא מת יעוי"ש ולפ"ז יש לדון בנ"ד שע"פ הגב"ע מהא"ח הוקפה המחנה ביום 27 אווגוסט מהאויב ונהרגו כלם ורק שלשה נמלטו וידועים בשמותיהם ובכה"ג הא עיר שהקיפוה חיל ממלכה אחרת וספינה שאבדה בים כו' נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים כמבואר במשנתנו בגיטין כ"ח וברמב"ם ובשו"ע. ומאותה שעה הוי ספק חי וספק מת כמו שנפלה עליו מפולת וכיון דאיתרע חזקת חי מאותה שעה שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דידעינן שנהרג ונאבד זכרו מאותו זמן בודאי נהרג באותה שעה, וכמ"ש התוס' בפסחים דאזלינן בתר חזקה דהשתא בכה"ג.
אולם ראיתי לרבנו הגדול הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכ' אבל עיר שכבשה הגייס והובקעה וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג בב"ד של נכרים ומי שגררתו חי' או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואם הי' גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט עכ"ל. הרי מפורש בד' הרמב"ם דאפילו בהנך דנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים מ"מ דוקא בנודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט אבל בספק אם מת הבעל קודם ה"ז ספק מגורשת. וראיתי בישועת יעקב אה"ע סי' קמ"א שמפרש ג"כ דהר"מ כן. ומבואר דאפילו בכה"ג דאיתרע חזקת חיים מתחלה לא מהני חזקה דהשתא למישוי ודאי. וזה סותר לדהתו"ס בפסחים צ"א. ומצאתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' ל' בתשובתו להגאון מו"ה מרדכי באנעט ז"ל שעמדו על סתירת הדברים וכן בשו"ת פרשת מרדכי להג' רמ"ב והבית אפרים מתרץ עפמש"כ הריב"ש בסי' שע"ט דהני תלת דר"א בן פרטא שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואם נשאת תצא אע"פ שרובן לאבד משום דאיכא תרי חזקה חזקת חיים וחזקת א"א ולהכי בנפילת הגל בפסחים בשעת נפילת הגל נסתרה חזקת חיותו של זה, וכיון דודאי האהיל לא מהני חזקת טהרה כמש"כ הריטב"א בקידושין דע"ט, משא"כ בגיטין דאיכא ב' חזקות יחד חזקת חי וחזקת א"א. עוד תי' הבית אפרים, דבפסחים מיירי שנפל הגל על האדם ודבר ברור הוא שלא נמלט ועד הגל הלזה שמת תחתיו, שנפילה זו היתה סיבת מיתתו אלא שנסתפקנו אם מת מיד או חי תחתיו ובכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא, אבל הרמב"ם מיירי באופן שאנו חוששים שמא נמלט וניצל מהמפולת וחיישינן שמא מחמת סבה אחרת מת בכה"ג לא מהני חזקה דהשתא, והגאון ר"מ באנעט מחלק בין נמצא פצוע תחת הגל בענין שניכר שמת מחמת הגל, וכן מחלק בין מת או נהרג יעוי' שם בשו"ת פ"מ.
ולא נתקררה דעתי בתירוצם והחילוקים דהא הרמב"ם סתם או נפלה עליו מפולת ומשמע דבכל גווני מיירי, דבעינן שנודע. וכן מש"כ לתרץ לפי"ד הריב"ש במחלוקת היא שנוי' דהרבה ראשונים ס"ל דגם בודאי נגע איכא חזקת טהרה של הנוגע, וגם בעיקר הדבר צ"ע בטעמא דמילתא לפי"ד הריב"ש דרובא לא עדיף מב' חזקות ולהכי נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוי ספק, מ"מ הא החזקות כבר השתמשו והוי ספק השקול ומהכ"ת לא תהני חזקה דהשתא, ונצטרך לומר דגם היכא דאיתרע חזקה דמעיקרא לא מהני חזקה דהשתא. וכמו שנראה כן מדהתו"ס בקידושין ע"ט דלהכי הרי היא בוגרת לפנינו משום דרגילות שערות לבוא מצפרא וע"י בש"ש ש"ג פט"ז דפליגי בזה רש"י ותוס' דלשי' רש"י היכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא, ולשי' התוס' לא אזלינן בתר השתא יעוי"ש. ולכאורה דהתו"ס בקידושין ע"ט סותרים דבריהם למש"כ בפסחים צ"א דמבואר דאזלינן בתר חזקה דהשתא. וצ"ל דבנפלה עליו מפולת הוי רובן לאבד ודמי לשערות או בבריא ושכ"מ דרוב בריאים הם ואזלינן בתר השתא יעוי"ש. א"כ גם בד' הרמב"ם דמיירי באלו שרובן לאבד. ופסק ג"כ כרב דהרי היא בוגרת לפנינו מ"ט לא ניזל בתר השתא. [ולכאורה הי' נראה בדהתו"ס פסחים צ"א דגם בנפל עליו הגל באופן שאינו רובן לאבד מ"מ אזלינן כשעת מציאתן כמש"כ התוס' שכל הטומאות כשעת מציאתן ובאמת מאי דנקטי שכל הטומאות כשעת מציאתן תמוה דהא זה אינו אלא לגבי תרומה וקדשים, ואפ"ל בכונתם דמפרשים דהג"מ בספק טמא ברה"י, אלא כיון שאנו מסופקים אם חי הי' כשהתחיל לפקח והוי כנגע באחד בלילה, דהוי טומאה דלמפרע כמש"כ המהר"ם בריש נדה, ועי' בש"ש ש"א פ"ח ובטומאה דלמפרע שי' המהרש"א בריש נדה דהיכא דליכא חזקה טמא ודאי, ועי' מל"מ פ"י מה' מקואות מש"כ כשי' המהרש"א והוכיח ממקוה שנמדד ונמצא חסר דמשני בריש נדה לר"ש דלהכי לא יליף מסוטה משום דבסוטה איכא רגל"ד ותיפ"ל דהו"ל טומאה דלמפרע אעכצ"ל דבמקוה דאיכא חזקת טמא נגד חזקת המקוה בכה"ג טמא ודאי, וע"ע בש"ש ש"א פ"י ולפ"ז להכי מהני חזקה דהשתא לגבי טומאה כשעת מציאתן משום דכיון דאיכא חזקה נגד חזקה, בכה"ג טמא ברשות היחיד אף למפרע ובגל ארוך פטור מלעשות פסח שני דהוי ספק שמא לא האהיל כלל והא למפרע לא ילפינן מסוטה.
ויתישב בזה גם מש"כ רש"י שם דבגל ארוך פטור משום דלא אפשר כדאמרינן גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן, והא בלא זה ספק טומאה ברה"ר טהור, יעוי' בשו"ת בית אפרים שם ובהגהות הרש"ש, ולמש"כ כונת רש"י גם בס"ט ברה"י כיון דהוי טומאה דלמפרע ואין בו דין טומאת רה"י מ"מ הוי ספק ככל הספיקות בספק איסור ואזלינן לחומרא ומ"מ פטור לעשות פסח שני משום דלא אפשר. אבל אחרי התבוננות נראה דזה אינו דעד כאן לא אמרינן דטומאה דלמפרע לא ילפינן מסוטה רק היכא דמעיקרא לא נולד הספק כלל, כמו באשה דהספק נולד עי"ז שראתה עכשיו, אבל בנפל עליו מפולת דבאותו שעה נולד הספק וצריכים אנו לדון אם המאהיל טמא או טהור, אין זה טומאה דלמפרע וצ"ל לפ"ז בנגע באחד בלילה דבאותה שעה מוקמינן אותו בחזקת חי, אין כאן ספק כלל, ורק דלמחר השכים ומצא מת ונולד עי"ז הספק הוי טומאה דלמפרע. אולם בתוספתא שם מובא בר"ש מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו כו' והיו הכתות מתחלפות כו' ולא טימאו אלא כת אחרונה בלבד, והא מסוכן מיירי בנתעלף ואינו ידוע אם חי הי' או מת כמש"כ הרמב"ם, ולפ"ז נולד הספק באותה שעה, וכה"ג ברה"י יהי' טמא בודאי, וצ"ל דמיירי ברה"ר והכתות מתחלפות היו שלשה בני אדם דהוי רה"ר. אולם מדהתו"ס בנדה ד' שכ' דהא דנקטי ברה"ר לאו דוקא, וכן בד' הר"ש פ"ה דטהרות משנה זו דמוכיח מזה דאין חילוק בין למפרע ובין להבא. והא בפשוטו י"ל דלהכי איצטריך להא דרה"ר אף באופן דבאותה שעה שנגע הי' ספק אם הוא חי או מת (כלשון המשנה דאינו ידוע אם חי הי' או מת דמשמע שהי' ספק בשעה שנגע) ונראה דבכה"ג הוי טומאה דלמפרע כיון דאנו דנין עכשיו לכשנמצא מת ואפשר דבאותה שעה שנגע אף אם אנו מסופקים חזקת חי עדיפא דהוי כמו חזקת הגוף דמהני אף ברה"י כמש"כ הש"ש שם]. אולם איך שיהי' נראה פשטות דהג"מ ודהתו"ס בפסחים דאף ברה"ר בגל עגול טמא משום כשעת מציאתן, וכן נראה הא דגל ארוך פטור דמיירי ברה"ר, ומאי דתמהו על פירש"י שפירש משום דלא אפשר הא ס"ט ברה"ר טהור נראה בפשוטו למש"כ התוס' בריש נדה דהיכא דעכשיו טמא בודאי לא ילפינן מסוטה לס"ט ברה"ר, והא דלא מוקמינן על חזקתו משום דלענין תרומה וקדשים הא מחמרינן ולהכי אם הי' באפשרי להביא על תנאי היו מחמירים וע"כ פירש"י דלא אפשר].
ובפשוטו הי' נראה דמש"כ הרמב"ם דבנודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט, היינו דאינו גט אפילו מדרבנן, אבל אם לא נודע שמת הבעל קודם הגט רק שהיינו מסופקים בכה"ג א"א לסמוך על חזקה דהשתא ומדרבנן מחמרינן משום חומרא דא"א כמו שכתבו התוס' ביומא נ"ה לחלק באיסור יבמה לשוק דהחמירו משום חומר א"א בזקן שהגיע לגבורות מתרומה, ולהכי אין סתירה מדהתו"ס בפסחים דאזלינן בתר השתא בפסח. אבל בחומר א"א חיישינן מיהו מדרבנן, ולהכי לא כ' הרמב"ם ואם לא נודע הוי ספק מגורשת ואינה מגורשת כמ"ש בפ"ט מה' גירושין הכ"ב. אולם ראיתי ברבנו ירוחם נתיב כ"ד שכ' אבל עיר שהובקעה כו' נותנים לה חומרי חיים וחומרי מתים והשליח לא יתן הגט ואם נתנו ה"ז ספק מגורשת עד שיודע אם הי' מת או חי בשעת קבלת הגט עכ"ל, מבואר מלשונו דכל זמן שלא נתודע ה"ז ספק מגורשת כמו בספק גט קודם למיתה או מיתה קודם לגט. ובאמת טעמא בעי כיון דרובן לאבד והוי ספק מ"ט לא ניזל בתר השתא.
ה
ונראה בשי' הרי"ו דמפרש ד' הרמב"ם בספק מגורשת מן התורה דאינו מפרש כשי' הריב"ש דלהכי נותנים חומרי חיים וחומרי מתים משום דרובא לא עדיף מב' חזקות, דכבר תמהו ע"ז בשו"ת הנוב"י סי' מ"ג וכ' דלא הוי רובן לאבד. וכן האריך בזה הגאון ר"ח מוולאזין בשו"ת הנספחות לס' מקור מים חיים ובחוט המשולש, ובשו"ת משכנות יעקב אה"ע סי' ח' האריך בזה, דע"כ לא מיירי מתניתין בהני דרובן לאבד ומה שאמרו בב"ב קנ"ג מה ספינה שרובן לאבד, דהרמב"ם מפרש בפיה"מ דספינה שאבדה היינו שנשארה בלי עוגין ומשיטין שיתנהגו בה. כמש"כ ג"כ בשו"ת ר"ב אשכנזי, ואיכא מיעוט שאינה לאבד ולא נטבעה הספינה וגם מיעוט נמלטים, וכל הני דתני מיירי באופן דלא הוי רוב גמור, ולהכי נותנים לה חומרי חיים וחומרי מתים מן התורה, וכיון דאיכא חזקת חיים וחזקת א"א להכי כל זמן שלא נודע שחי הי' בשעת קבלת הגט ה"ז ספק מגורשת כדין ספק גט קודם למיתה או מיתה קודם לגט, משא"כ באופן דאיכא רוב גמור שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא, דכיון דאיכא רובא מתחלה ונתבטל החזקה דמעיקרא א"כ לפ"מ דקיי"ל כרב דהרי היא בוגרת לפנינו, מאיזה טעם לא ניזל בתר חזקה דהשתא דהא גם לשי' התוס' שם מבואר כיון דרגילות להביא שערות בצפרא אזלינן בתר השתא, וה"נ כיון דרובן לאבד מהכ"ת לא ניזל בתר חזקה דהשתא, ויעוי' בשו"ת רעק"א סי' ז' מש"כ בבאור דהתו"ס בב"ק קנ"ו בד"ה בודקין. דהיכי דמסייע חזקה דרבא גם לשמואל מוקמינן לה אחזקה דהוי גדולה למפרע, וכמש"כ בתשו' הרא"ש סוף כלל ל"ג, וכ' שם דאף להרמב"ן החולק היינו להוציא ממון, וגם הביא שם מאי דמבואר בהלכה בחו"מ סי' ל"ה דמחזקינן לענין עדות דהוי גדול למפרע ומהני עדותו אף להוציא ממון ולא חששו כלל לשי' הרמב"ן יעוי"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מדהתו"ס חולין צ"ו בד"ה פלניא שהקשו וא"ת והא משיאין אשה ע"פ סימנים כו' ואם לאחר שזינתה באו עדים שזינתה קטלינן לה כו' ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר הי' מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה הי' חי בשעת קידושיה כו'. ולפמש"כ כיון דבאמת סימנים מהני להתיר אשה ואיתרע עי"ז בודאי חזקת חיים וחזקת א"א דהוי כרובא, כיון דסימנים דאורייתא לגבי כל האיסורים ורק דלא קטלינן ע"י סימנים, וכיון שנתברר אח"כ שבעלה הי' מת בשעת הזנות א"כ מה"ט ניזל בתר חזקה דהשתא. והא בודאי לרב דס"ל הרי היא בוגרת לפניך הוי הקידושין ודאי, והא סוקלין ושורפין על החזקות. ואפ"ל דהתוס' הקשו אליבא דשמואל דס"ל דחיישינן לקידושי שניהם ולא ס"ל חזקה דהשתא, ולשמואל באמת לא קטלינן בכה"ג כמו שתירצו שם, ועי' בתשובות רעק"א סי' ק"ל מה שפלפל בסוגי' דיבמות פ"ח ובפירש"י שם [ואולי נחלק ונאמר דאע"פ דחזקה דהשתא מהני לגבי איסור וטומאה וממון מ"מ לענין קטלא לא מהני דאין זה בירור ודאי וצ"ע בסברא לחלק בין החזקות].
ו
ולכאורה יש להוכיח דאף בספק השקול ניזל בתר השתא מד' התוספתא שפ' הרמב"ם בפט"ו מה' אה"ט ה"ז היתה החולדה מהלכת בו פי' בשרץ שבפיה ונוגעת בככרות ספק חי ספק מת הרי הן טהורות בד"א בזמן שנטלתו והלכה לה, אבל אם נמצא מת בפיה הרי אלו טמאות, ראוה חי בפיה אע"פ שמצאוה מת בפיה הרי אלו טהורות עכ"ל ומוכח דבלא ראינו חי בפיה מחזקינן לי' לודאי טמא למפרע דהא אפילו בטומאה צפה מטמאינן בודאי, וכ"כ בשו"ת עמודי אור סי' פ"ג שהוכיח מד' הרמב"ם דאף בשרץ בפי חולדה דהוי ודאי בכלל חומרי חיים וחומרי מתים בראוה חי בפיה אף שעכשיו הוא מת לא מחזקינן למפרע יעוי"ש, אבל עכ"פ הרי מפורש דהיכא דלא ראוה חי בפיה אף שראוה חי מתחלה הוי ודאי טמא אף בספק טומאה צפה דאזלינן בתר השתא, והא שרץ בפי חולדה דמבואר בתוספתא פ"ד דמהלכת על ככר של תרומה ונגע ספק חי ספק מת רבי מטהר שחזקת שרצים מתים בפי חולדה וחכמים מטהרים וצ"ל דחכמים לא ס"ל כרבי דחזקת שרצים מתים, וכ"כ הגר"א בפירושו להתוספתא והרמב"ם פסק כרבנן הרי דס"ל דהוי ספק מ"מ בלא ראינו חי בפיה מחזקינן לודאי טמא למפרע אפילו בספק טומאה צפה משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא, אלמא דאפילו בספק גרידא אזלינן בתר חזקה דהשתא, ומאי דמבואר בתוספתא במסוכן שהיו הכתות מתחלפות ולא טמאו אלא האחרונות בלבד, והפירוש דמסוכן שנתעלף ואינו ידוע אם חי הוא אם מת כמש"כ הרמב"ם ואפי"ה הראשונות טהורות משום חזקת חי ולא אמרינן דהא החזקה איתרע שיצא מכלל רוב, ומ"מ מהני חזקת חי עי' חת"ס חיו"ד סי' י"ב] נראה דכל מסוכן לא יצא מכלל חולה דרוב חולים לחיים וכמש"כ הרשב"ם בב"ב קמ"ו דמסוכן שאמר כתבו כתבו גט לאשתי יעוי"ש ולפיכך מוקמינן בחזקה דמעיקרא, משא"כ בשרץ בפי חולדה דגם לרבנן הוה ספק מת היכא דלא ראוה חי בפיה ואח"כ נמצא מת, אזלינן בתר השתא והוי ודאי טמא, הרי דאזלינן בתר חזקה דהשתא. וקשה לפ"ז ע"ד רבנו ירוחם בשי' הרמב"ם דכל שלא נודע אם הגיע הגט לידה ה"ז ספק מגורשת, אמאי לא ניזל בתר השתא כיון שהי' מתחלה בכלל מה שנותנים לה חומרי חיים וחומרי מתים מן התורה, אף דלא הוי רוב גמור כמשכ"ל הא גם בספק השקול ניזל בתר השתא.
ואפ"ל בשי' הרי"ו דשרץ בפי חולדה באמת חזקת שרצים מתים בפי חולדה והוי כמו רובא והא דרבנן מטהרים משום דאף דרוב מהני ברה"ר לטמא, כמבואר בכתובות ט"ו ובתוספתא דטהרות ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם כו' דבפירש הלך אחר הרוב, היינו לענין טומאת רה"י ורה"ר דילפינן מסוטה דהוי ספק השקול כמש"כ התוס' בחולין פ"ו לחלק אין בו דעת לשאול מס"ט ברה"ר, דבאין בו דעת לשאול דוקא ודאי טמא, אבל רוב הוי בגדר ספק דילפינן מדרב גידל, וכ"כ בשו"ת רעק"א החדשות סי' ק"ח דבאין בו דעת לשאול גם רוב הוי בגדר ספק וכן ראיתי בלקוטים להנתיבות.
ועי' ברמב"ם פט"ו מה' אה"ט ה"ז השרץ בפי חולדה כו' ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור מפני שלא נחה הטומאה, היתה מהלכת בו ונגע בככרות ספק חי ספק מת הרי הן טהורות, ובה' ח' שם וכל אלו הספיקות שטהרו חכמים מפני שאין בהם דעת לשאול, והראב"ד שם משיג דאע"פ שיש בהן דעת לשאול, ויעוי' בכ"מ שם דמקור דהר"מ מחולין ט' דשרץ בפי חולדה, דמשום שאין בו דעת לשאול הוא. ולהכי לשי' הרמב"ם באין בו דעת לשאול אף ברובא טהור כל דלא הוי ודאי טמא (וראיתי במקור חיים הל' פסח סי' תס"ז שכתב דספק טומאה צפה אינו אלא בספק נגע, אבל לא בספק אם הי' שם טומאה, ובאמת מד' התוספתא נראה דגם בספק דמטמא אם הי' השרץ חי טהור, אלא דלשי' הרמב"ם הוא מצד אין בו דעת לשאול, אבל מד' הראב"ד הא מבואר דכל זה מצד ספק טומאה צפה וכן נראה מד' התוספתא ואפשר דספק אם הי' טומאה שאני מספק במטמא, וגם לשי' הראב"ד דס"ל דטהור אף ביש בו דעת לשאול משום דהוי ספק טומאה צפה, הא ילפינן בנזיר ס"ד מקרא דבעינן טומאה ודאית י"ל דרובא לא הוי ודאי טומאה, ולהכי כל דלא הוי ודאי טומאה נחה טהור, ולהכי מטהרים רבנן בשרץ בפי חולדה אף דרובם מתים מ"מ לא הוי ודאי טומאה ועל כן כיון דרובם מתים באם נמצא אח"כ מת אזלינן בתר חזקה דהשתא, אבל בספק השקול לא אזלינן בתר חזקה דהשתא.
אולם בפשיטות נראה לישב ד' רבנו ירוחם אף לפי פשטות התוספתא דרבנן דמטהרים בשרץ בפי חולדה דלא ס"ל הא דרבי דחזקת שרצים מתים כמש"כ הגר"א, מ"מ אין ראי' מהא דאם נמצא בפיה מת דהרי אלו טמאות דאע"ג דהוי ספק טומאה צפה מ"מ אזלינן בתר השתא, כמו שהוכיח העמודי אור, ובנה יסוד לדינא על התוספתא, דבפשוטו י"ל כמש"כ התוס' בנדה דכשעת מציאתן הוא רק לענין תרומה וקדשים וכמו שהחמירו בספק טומאה ברה"ר לענין תרומה וקדשים ה"נ החמירו בספק טומאה צפה, וזהו החלוק שבין ראוה חי מבערב, שם, ה"נ אם ראוה חי בפיה טהור, ואם לא ראוה חי בפיה הוי כלא ראוה חי בערב במת דאזלינן כשעת מציאתן לענין תרומה וקדשים, דהא מיירי בשרץ בפי חולדה שהי' מהלך ע"ג ככרות של תרומה ובתרומה אזלינן כשעת מציאתן, אבל לחולין לא מהני חזקה דהשתא אלא שהרמב"ם בדין כשעת מציאתן לא הביא כלל שהוא רק לענין תרומה וקדשים, וכמ"ש החכ"צ בסי' ג' דשי' הרמב"ם דאף לחולין מהני כשעת מציאתן, ועי' בנובי"ק סי' ל"א מש"כ בזה שאין הכרח לד' החכ"צ, וגם כתב לתרץ דצ"ל בנגע מבערב ספק חי ספק מת היינו באופן דבשעת הנגיעה הי' ספק אם הוא חי או מת דהא יש מתים ג"כ ואין חזקה דמעיקרא בכה"ג אזלינן בתר השתא לחולין, ועי' בשו"ת מהרי"ט סי' י"א מה שהשיג על דברי מורו הרב שכ' לענין קטנות דלהכי אזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דנולד הספק מעיקרו והשיג על זה מהא דנגע באחד מבערב דספק חי אי ספק מת דהא הוי ספק מיד ואפי"ה לחולין טהור ומוקמינן בחזקה דמעיקרא. ולשי' הרמב"ם י"ל דבאמת בכה"ג שנולד הספק מיד מהני חזקה דהשתא למפרע, וזהו החלוק בין לא ראוהו חי מבערב או ראוהו חי דבלא ראוהו חי ונגע באחד שאינו ידוע אם חי הוא או מת ונולד הספק בשעת הנגיעה, ובלא ראוהו חי תני ואינו ידוע אם חי הוא או מת אבל בראוהו חי לא הי' ספק בשעת הנגיעה, ולדברי החכ"צ והנוב"י דמהני כשעת מציאתן אף לחולין כיון דנולד הספק מתחלה ואיתרע החזקה, יקשה באמת ד' הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין כיון דהוי ספק ע"י עיר שהקיפוה או מפולת מ"ט לא ניזל כשעת מציאתן, אם לא דנחלק דשאני בספק אם הוא חי או מת דאיכא מתים, משא"כ באדם ידוע שהי' לו חזקת חי, דהוי כראוהו חי מבערב, אבל הא מד' התוספתא מבואר דלא מהני מה שראוה חי קודם שהיתה בפי חולדה ואזלינן כשעת מציאתן, והרי מוכרח לפ"ז לד' החכם צבי דבכה"ג אזלינן כשעת מציאתן ודאי, וצ"ל לדבריהם בשי' הרמב"ם שהחמיר שאאמד"ר או כמשכ"ל לתרץ לדברי רבנו ירוחם כמו שחלקתי לעיל דשאני שרץ בפי חולדה דהוי כרובא, וכ"ז לשי' החכ"צ דשי' הרמב"ם דאף לחולין מהני כשעת מציאתן, אבל אם נימא בשי' הרמב"ם כשי' התוס' דזה אינו אלא לענין תרומה וקדשים אין ראי' מד' התוספתא.
ז
והנה במתניתין דפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ופירש שם הרא"ש גוסס שנתעלף ואינו ידוע אם חי או מת כשהוא ברה"י ספיקו טמא ואפילו ברה"י הראשון כלים שנגעו בו טמא יעו"ש והא במתניתין מיירי בפשוטו דהחזירוהו לרה"י ושם נמצא מת כמו שפ' הרע"ב שם, ומוכח לפי פי' הרא"ש דאפילו בגוסס דרוב גוססין למיתה ונמצא מת ברה"ר טהור ולא אמרינן חזקה דהשתא כשעת מציאתן למישוי ודאי, כמש"כ התוס' בפסחים צ"א במפקח את הגל, ונסתר כל היסוד, אם לא דנימא דהרא"ש מפרש שגם עתה בספיקו ולא נתברר שמת. אולם נראה דאין סתירה מזה דהא כשעת מציאתן בעינן גם במקום מציאותן כמבואר בנדה ד"ד והכא דקדק המשנה דהחזירוהו לרה"י וא"כ מה שנמצא מת ברה"י לא אמרינן כשעת מציאתן משום דאין מחזיקים ממקום למקום לטמא ברה"ר. [ועי' במשנה אחרונה שכך כ' דלהכי נקיט והחזירוהו לרה"י, ומה שתמה שם אמאי מטמאין ברה"י הראשון הא אין מחזיקים טומאה ממקום למקום, תמיהני דהא ברה"י טמא אפילו נגד חזקה א"כ מאי דאין מחזיקים ממקום למקום ל"ש לענין רה"י דטמא בודאי]. ולמש"כ הרא"ש לפרש מתניתין דמסוכן בגוסס אפשר דמפרש ג"כ הך דתוספתא מעשה במסוכן שהיו מטלטלים אותו ממקום למקום וטהרו הראשונות דאפילו בגוסס אין מחזיקים חזקה דהשתא ממקום למקום והא דטהרו ברה"ר אף דגם ברובא דליתא קמן ברה"ר טמא כמבואר בתוס' בריש חולין בד"ה ברי לי דרוב פעמים א"א ליזהר, והא רוב גוססין למיתה, נראה דאע"פ דרוב גוססין למיתה היינו שימות בודאי, אבל אם מת באותו רגע שנגע בו אדם או כלים זה הוי ספק השקול, ורק בחזקת חי דמעיקרא איתרע בודאי כיון דרוב שימות בודאי, וכ"כ השאג"א בשו"ת החדשות סי' א' דאם אמרו לו קרובך גוסס זה יום או יומים אכתי א"צ להתאבל עליו דאע"ג דרוב גוססין למיתה מ"מ אין רובן מתים בזמן מועט מהתחלת הגסיסה עד שיעברו ג' ימים יעוי"ש, ולהכי לענין ספק שנגע בו בתוך ג' ימים הוי ספק השקול וברה"ר טהור. והא דמפרש הרא"ש בגוסס ולא פירש כמש"כ הרמב"ם שנתעלף כסתם מסוכן, אפשר דס"ל להרא"ש דבכה"ג דרוב חולים לחיים וחזקת חי גם ברה"י טהור, (וביותר י"ל דחזקת חי הוי כחזקת הגוף שכ' הש"ש דחז"ה מהני לטהר גם ברה"י דגם ברה"י טהור כמש"כ, ורק בגוסס דרוב גוססין למיתה אותרע חזקת חיים לגמרי, והא דראוהו חי מבערב דתני בתוספתא ברה"ר אפילו אם נפרש שם בסתם מסוכן הא כ' התוס' בנדה ד' דרה"ר לאו דוקא, ולהכי במסוכן כהאי כתות הראשונות טהורות ולא טמאו אלא האחרונות משום חזקת חי]. והנה המגיה לפי' הרא"ש כ' דלהכי פירש הרא"ש דאף הכלים שנגעו בו טמאים לרבותא דאע"פ דהכלים הוי אין בו דעת לשאול מ"מ טמא ותמיהני מאיזה טעם יטמאו הכלים מן הדין כיון דהוי אין בו דעת לשאול [ואף לענין תרומה וקדשים באין בו דעת לשאול טהור כמבואר בנדה ד"ה מכדי האי מטה] אם לא שהובא בידי אדם ואין כאן רבותא.
ח
כל זה כתבתי לצדד דהיכי דאיכא רוב ודאי מעיקרא לסלק החזקה מהני חזקה דהשתא, ומש"כ הרמב"ם ולפי פי' הרבינו ירוחם דהוי ספק מגורשת הוא באופן שאין הרוב ודאי. אולם יותר נראה דמש"כ רבינו ירוחם דהוי ספק מגורשת אין הכרח מזה דהוי ספק מגורשת מן התורה, שהרי הרמב"ם שם בפ"ו מה' גירושין כ' גם בגוסס דאם הניחו גוסס אע"פ שנתנו לה ה"ז ספק מגורשת, וכ"ה בטוש"ע סי' קמ"א, ואע"פ דרוב גוססין למיתה והא לא חילק ג"כ בזמן דגם בגוסס לאחר ג' ימים ה"ז ספק מגורשת, והא בודאי אין זה ספק תורה דלשי' התוס' משוה לה כמים שאל"ס דאם ניסת לא תצא, וגם לשי' החולקים דאם ניסת תצא מ"מ בודאי אין זה אלא מדרבנן משום סמוך מיעוטא לחזקה, ועי' במראות הצובאות סי' י"ז סעי' כ"ט שהביא ד' האבן העוזר ביו"ד סי' של"ט דהא מוכח מד' הרמב"ם והשו"ע בגוסס דהוי ספק מגורשת ואפילו בדיעבד תצא, והחכ"צ האריך בזה דבודאי גם בדיעבד תצא מ"מ אין זה אלא מדרבנן כמו בכל הנך דאין מעידין שכ' הרמב"ם בפ"י מה' נחלות דהחמירו דאע"פ שאינו אלא מדרבנן מ"מ עשאוה כשל תורה דאפילו בדיעבד תצא, ומש"כ הרמב"ם דהרי היא ספק מגורשת אע"ג דמן התורה אינו גט כיון דרובן למיתה, מ"מ מדרבנן הוי ספק מגורשת ואם נתיבמה אפילו בדיעבד תצא, עכ"פ הרי מפורש בד' הרמב"ם דהוי ספק מגורשת בגוסס, כמ"כ יש לומר בכונת רבנו ירוחם דכל זמן שלא נודע אם הי' בעלה קיים בעת נתינת הגט הוי ספק מגורשת מיהו מדרבנן כמו בגוסס, ואפילו בדיעבד תצא, גם לשי' הריב"ש דהוי רוב גמור, ואיכא חזקה דהשתא מ"מ בדיעבד תצא, ולא מיבעי להריב"ש דס"ל דרובא לא עדיף מב' חזקות והוי ספק השקול מחמרינן מדרבנן, וגם לד' החולקים ע"ד הריב"ש דרובא עדיף מב' חזקות מ"מ תצא מדרבנן כמו בגוסס [ובאמת הב"ח בתשו' הביא בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן דכל הני דר"א בן פרטא דרובן למיתה אאמד"ר ומ"מ אם ניסת תצא, וכן חלקו כמה מגדולי האחרונים ע"ד הריב"ש דרובא לא עדיף מב' חזקות, וספק דחומרי חיים וחומרי מתים אאדמ"ר, וא"כ כל עיקר הדין בזה דספק מגורשת ואינה מגורשת אאמד"ר דמן התורה הא רובן למיתה. אולם לא אדע איך יפרנסו דהג"מ דב"ב השתא מה ספינה שרובן לאבד נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, הא התם מחמרינן מדרבנן, משא"כ לענין דין ממון, ולשי' הריב"ש א"ש דהכא ג"כ איכא ב' חזקות חזקה דהשתא וחזקת ממון של היורשים, וע"כ מקשה הש"ס שפיר מה ספינה שרובן לאבד כו' ועי' באס"ז שביאר יפה פשטות דהג"מ ומה ספינה].
והנה בסי' בית אפרים חתר למצוא מקור לד' הרמב"ם מסוגיא דב"ב קנ"ג בההיא מתנתא אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו א"ל אביי השתא מה ספינה שרובן לאבד נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כש"כ. ותמהו ע"ז התוס' דהא שאני הכא דאיכא חזקה דהשתא, ומפרש הרמב"ם דברי אביי דלעולם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אע"פ שאנו מוצאים אותם השתא מתים, ומזה מוכיח הרמב"ם דינו. אולם אכתי קשה מנ"ל לאביי הכי להקשות ולפרש המשנה לכשנמצאו עתה מתים, וגם מש"כ הבית אפרים דהא הרמב"ם פסק כאביי דלא ס"ל חזקה דהשתא אף דבודאי מת עתה אמרינן שמאותו חולי חזר ונתרפא, להכי כ' הרמב"ם דוקא אם נודע הא לאו הכי נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אין זה ראי' דשאני התם דרוב חולים לחיים, ולהכי מספקינן שנתרפא מחליו ומת מתוך חולי אחר, ועיין בשו"ת קהלת יעקב בסי' ח' שסמך מד' הגמ' למש"כ הרמב"ם צירוף דאבד זכרו היינו כיון דנאבד זכרו ולא שב אין לנו לבקש סבות אחרות, וזהו הפירוש בדהג"מ מה ספינה שרובן לאבד היינו כמו שפירש הרשב"ם דאבודן מוכיח עליהם דמה שלא שבו אין לנו לבקש סבות אחרות רק שנטבעו וה"נ בחולי אין לנו לומר שהבריא מתוך חולי זה וניתק לתוך חולי אחר יעוי"ש] ובפשוטו היה נראה דגם אביי מודה לרבה היכי דאיכא רוב המסייע לחזקה דהשתא, דבזה אמרינן הרי קברו מוכיח, וכן בחולה דרוב חולים לחיים לא מהני חזקה דהשתא, ובאחיעזר סי' כ"ט חלקתי ג"כ די"ל דלאביי להכי לא מהני חזקה דהשתא, משום דבע"כ הי' השתנות במצב החזקה דאף שהוא מתגבורת החולי הא מ"מ לא דמי לחזקה דמעיקרא כיון דבע"כ הי' השתנות משא"כ בשארי חזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו דאמרינן כמו שהיא בוגרת עתה כן היתה בוגרת מצפרא, וכן אם מצאנוהו הרוג או מת אמרינן חזקה דהשתא גם למפרע דכמו שהוא עכשיו הי' קודם בלי השתנות, ומנ"ל להרמב"ם לחדש דבעינן נודע שמת קודם שיגיע גט לידה היכי דאיכא רובא למיתה. וראיתי כעת בעמודי אור בהשמטות לסי' פ"ג שכ' לבאר דהר"מ שכ' דאם נודע שמת הבעל קודם שהגיע הגט לידה אינו גט, דלמ"ל נודע כיון דהשתא מת, כמו שתמה הבית אפרים, דכונת דהר"מ דהא גם בנטבע בפנינו ג"כ בעינן שיהוי כשיעור שתצא נפשו, כבמשנה יבמות קכ"א וכן בכל דבר לפי ענינו, אינו מת כרגע, וגבי גט בעינן לדקדק אם ניתן הגט מיד כשטבעה הספינה, ודאי אינו נידון אז כמת עד שיעור שתצא נפשו, ועל זה כיון הרמב"ם ואם נודע שמת הבעל כו' דבכי הא ודאי בעינן לאודועי יעו"ש, ולפ"ז באופן שעבר הזמן שאין להסתפק עוד אף שלא נודע מחזקינן חזקה דהשתא.
ט
ולענין הלכה נראה שיטת התוס' בפסחים צ"א דכל היכא דאיתרע חזקת חי אזלינן כשעת מציאתן ודאי, וגם לשי' הרשב"א ושארי פוסקים דפסקו כרבה דהרי מת וקברו מוכיח עליו דאזלינן בתר השתא אף להוציא מיד היורשים, אף דרוב חולים לחיים, ולדידהו בודאי היכי דרובן למיתה ונותנים חומרי חיים וחומרי מתים אזלינן בתר השתא, וי"ל דגם לאביי החולק על רבה ולא ס"ל הא דקברו מוכיח משום דרוב חולים לחיים, ואין כאן רק חזקה דהשתא דלאו מילתא היא נגד חזקה דמעיקרא, ומה שהי' חולה מתחלה אין זה מוכיח לחזקה דהשתא משום דרוב חולים לחיים וכמש"כ השימק"ו בב"מ שם אבל היכא דרובן למיתה גם אביי מודה דאזלינן בתר חזקה דהשתא כמו דס"ל לרב דהרי היא בוגרת לפניך, ומדהר"מ שכ' דדוקא שנודע שהבעל הי' מת אינו גט אין ראי' ואין סתירה גלוי' לזה דאפ"ל כמש"כ העמודי אור, ואפילו אי נימא שכונת הרמב"ם דגם לאחר זמן בעינן נודע, וכל זמן שלא נודע הוי ספק מגורשת מ"מ י"ל דאין זה אלא מדרבנן כמשכ"ל.
ולפמש"כ די"ל דגם לשי' הרמב"ם דמחמיר בזה אאמד"ר נראה בנ"ד כיון דע"פ הגב"ע שהי' במלחמה ביום 27 אוגוסט שנהרגו רובם ככלם ומאז נאבד זכרו, ואינו אלא מדרבנן כיון דידעינן שנהרג ע"פ עדות עד מפי עד, וכיון דיש בזה עדות נכרי ספק מסיח לפי תומו באיסור דרבנן הוי ספק דרבנן להקל, אלא דאפילו אם נימא דלשיטת הרמב"ם יש בזה ספק תורה, מ"מ יש לדון בזה דהוי ס"ס בפלוגתא דרבוותא, דהא בספק מסל"ת יש פוסקים דס"ל דאזלינן לקולא, וכמש"כ הרא"מ הובא בב"ש אות מ"ז וכמש"כ הבית מאיר בשי' הפוסקים דע"א נאמן מן התורה במילתא דעבידא לגלויי, וכמו שהארכתי בזה בקונט' בשי' הרמב"ן דאף נכרי נאמן מן התורה במילתא דעבידא לגלויי, וא"כ יש בזה ס"ס ספק כשי' הרשב"א דס"ל להלכה כרבה דקברו מוכיח עליו אזלינן בתר השתא וגם שי' התוס' בפסחים נראה דגם אביי מודה במפולת וכיו"ב באלו שיש בהם חומרי חיים וחומרי מתים דאיתרע חזקה דאזלינן בתר השתא, וגם אם נחמיר כשי' הרמב"ם בזה שמא ספק מסל"ת כשר אלא דאפשר שאין הספיקות שקולים כ"כ, דלהלכה נקטינן דספק מסל"ת אזלינן לחומרא ולפי הנראה שעמודי ההוראה ס"ל דנכרי מסל"ת כשר אאמד"ר, מ"מ הא גם בשי' הרמב"ם אינו מוכרח דס"ל להחמיר מן התורה בחזקה דהשתא כמשכ"ל, וגם אין להחמיר בזה משום דאין דנים להקל בס"ס בחומר אשת איש, דהלא בזה אנו דנין רק בלאו דיבמה לשוק. וכ"כ בס' אור שמח בפי"ג מהל' גירושין שהוכיח שם דלגבי איסור יבמה לשוק מהני ס"ס, והעיקר כמשכ"ל דאפילו אם נאמר דמחמיר הרמב"ם דבעינן נודע גם ברובן למיתה דרוב גמור אין זה אלא מדרבנן, ובדרבנן ספק מסל"ת כשר.
י
ובעיקר הפקפוק והספק שהעירותי באות א' דהא דמהני אומדנות והוכחות בקצת מסל"ת או בספק מסל"ת היינו שההוכחות הם מדברי העד כמו במקלו ותרמילו, אבל ההוכחה ואומדנא שאבד זכרו שהשתמש בזה התרוה"ד, היינו משום דעי"ז אאמד"ר ומהני ע"י שאלה בדיעבד, ובזה על זמן ההריגה אין כאן הוכחה ממה שנאבד זכרו אח"כ. ראיתי כעת בשו"ת גבעת פנחס לההפלאה בסי' כ' כתב ג"כ לפקפק בזה, דלדעתו משמע מלשון דאמר בפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו משמע דבעינן דוקא האומדנא בדבריה עצמה שהיא מאמתת ומביאה ראי' לדבריה כדקתני הוציאה להם, ותו דודאי אי אפשר להיות אומדנות יותר מנפל למים שאל"ס דקיי"ל דאם ניסת לא תצא משום חששא רחוקה לאחר שיצא, ואפי"ה לא הכשירו כל הפוסקים בכותי שאינו מסל"ת לומר שראהו שפלטו הים משמע דבעינן אומדנא מדברי הנכרי בעצמו עכ"ל, אבל דעת המ"ב אינו כן ויעוי' בתשו' סי' ס"ח שכ' א"נ שאני התם דאע"ג דמוכח דקושטא קאמרה מ"מ אינו מוכח רק ע"פ הפונדקית ואי לאו הפונדקית לא היו יודעים כלל, הלכך אי לאו דמסל"ת לא הוי סמכינן אעדותה כו', אבל הכא דבלא עדות של הנכרי יש אומדנות והוכחות יעו"ש. ומבואר בדבריו דאומדנות והוכחות ברורות בלא עדות הנכרי, וכן הביא ההפלאה שם שו"ת כרם שלמה ומ"ב דלדעתם כל דאיכא אומדנות והוכחות שלא ע"י הנכרי מהני, ומה שתמה ממים שאל"ס דלא מהני עדות הנכרי אלא במסל"ת שפלטתו הים, לא ידעתי מאי דפשיטא לי' כ"כ. ובאמת דעת המבי"ט הובא בקו"ע סי' רכ"ט דאף שהנכרי לא הי' מסל"ת מ"מ מאחר שיש כאן יהודי המעיד מטביעת פלוני במשאל"ס וא"כ יצתה האשה מחזקת א"א דאורייתא, ובדרבנן אפשר לסמוך על עדות נכרי ע"י שאלה יעוי"ש, ואם שהמבי"ט אתי עלה משום שהוא מדרבנן, אבל עכ"פ אין סתירה גלוי' לדין זה מד' הפוסקים, עכ"פ לשי' המ"ב והכרם שלמה ושארי פוסקים שצידדו לסמוך על צירוף אומדנות שלא מדברי העד דידעינן דקושטא קא מסהדי, ולהכי הקילו במקצת מסל"ת או בספק מסל"ת, וגם בעל ידי שאלה בדיעבד דאם ניסת לא תצא משום דע"י האומדנות אמרינן דבקושטא קא מסהדי, ולהכי גם בנ"ד כיון שיש אומדנות דהנכרי מעיד אמת שנהרג, לא פלגינן דבורו לומר שאמת הוא שנהרג ומאמינים לו על זה ולא מאמינים לו על הזמן משום דעל זמן ההריגה ליכא אומדנות דמהכ"ת נחלק עדותו.
והנה הקצוה"ח מפרש ד' התרוה"ד דהגדת נכרי ע"י שאלה הוי כמשאל"ס, יעוי' בשו"ת נטע שעשועים סי' נ"ז וצ"ל בכונתו דאע"ג דמסל"ת אינו נאמן מן התורה גם במילתא דעבידא לאיגלויי, מ"מ כיון שהאמינו חכמים מסל"ת הוי כדאורייתא ממש, כמש"כ הב"י לענין ה' נשים שאינן נאמנות משום דמתכוונות לקלקלה דבחמותו הבאה לאחר מיכן דהוי איבעי' דלא איפשטא אזלינן לקולא דכיון דרבנן מהדרי להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא הוא שמא יקלקלנה במילתא דעל"ג נקטינן לקולא [ועי' במל"מ פי"ד מה' גירושין הט"ז שנסתפק בעדות ה' נשים שאינן נאמנות אי מוקמינן לה בחזקת א"א ודאית, ותלי לה בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו עליה א' מחמש נשים אי אוכלת בתרומה, וע"י בש"ש ש"ז פ"ד מה שהשיג עליו, מ"מ כל זה בודאי שאינן נאמנות אוקמי אדינא, אבל בספק הא כ' הב"י דנקטינן לקולא]. מ"מ י"ל דבספק אם הי' על ידי שאלה דהוי ספק במציאות אזלינן לחומרא משום דהוי חזקת א"א ולא דמי לאיבעי, דחמותה הבאה לאחר מיכן דהוי ספיקא דדינא ולא אזלינן בתר חזקה אבל בספק במציאות יש להחמיר, אלא די"ל דדוקא לענין ספק א"א דאתחזיק איסור א"א ויש בזה חומר איסור א"א, משא"כ לענין יבמה לשוק דליכא חזקת איסור דא"א ספק דרבנן להקל, וידעתי שאין הדברים מוכרחים וקשה לגבב קולות, ובפשוטו נראה דכיון דמן התורה אינו נאמן רק במסל"ת וכיון שהוא ספק אי הוי מסל"ת הוי ספק בדאורייתא, וגם לענין אומדנות המוכיחות י"ל כמו שנסתפקתי דבעינן דהאומדנות יתירו מאיסור תורה כמש"כ התרוה"ד דהוי כמו רובא, וכמש"כ בשו"ת נטע שעשועים בכונתו, ולהכי היכא שאין אומדנות מוכיחות המוציאות מידי איסור תורה גם בספק מסל"ת יש להחמיר, וצ"ע לדינא להקל באיסור לאו מן התורה והדבר צריך הכרע.
אולם למה שנתבאר בנ"ד שהרבה ראשונים ס"ל כרבה דאמרינן קברו מוכיח עליו ואזלינן בתר חזקה דהשתא, וגם שי' התוס' בפסחים צ"א דהיכי דאיתרע חזקתו אזלינן בתר השתא, והרמב"ם שמחמיר בזה דבעינן נודע קודם שהגיע גט לידה, והר"י דכתב דהוי ספק מגורשת י"ל דאאמד"ר כמש"כ בגוסס דהוי ספק מגורשת, וכיון דלהרבה ראשונים יצתה מחשש איסור תורה ואאמד"ר גם לשי' הרמב"ם, והוי ספק מסל"ת בדרבנן, דיש להקל בשעת הדחק.
וידידי הרב הגאון מו"ה מאיר באסין נ"י פקפק בזה בצירוף היתר דספק מסל"ת לשי' הרא"ש דע"א ביבמה אינו נאמן, וכמבואר בשו"ע סי' קנ"ח ס"ג, ולהרא"ש במת בעלך ואח"כ מת בנך לא מספק"ל להש"ס כלל ועי' בב"ש שם, וכיון דלגבי יבמה לא דייקא משום דסניא לי', א"כ גם אם העיד עד כשר שנהרג בזמן שהוא קודם מיתת הילד, מ"מ ניהו דדייקא על עצם המיתה וההריגה, אבל על זמן הריגה לא דייקא, כיון שהדבר הזה נוגע רק לענין היבם דסניא לו וא"כ לשי' הרא"ש גם עד כשר לא מהימן בכה"ג עכ"ד. אולם לדעתי נראה דגם הרא"ש מודה בכה"ג דדוקא במעיד מת בעלך ואח"כ מת בנך שהוא משני מעשים אמרינן דדייקא על מיתת הבעל ולא על מיתת הבן אם הי' קודם או אח"כ, וכן במת יבמך לא דייקי. וכמ"כ מש"כ הרא"ש בתשובה על עדות העד שהילד הי' כלו לו חדשיו, בכל זה עדות מיוחדת הנוגע לדין יבום שאינו נאמן דבכה"ג ליכא דייקא ולא האמינוהו, משא"כ בנ"ד שמיתת הילד ידוע הזמן, והעד העיד שנהרג במלחמה באותו זמן, וזהו עדות ממעשה אחת ודייקא על דברי העד שאומר אמת שנהרג על פי אותו המעשה במלחמה, ואיך נחלק ונאמר דפלגינן דבורו ולומר שנהרג בזמן אחר, הלא עי"ז מוכחש גוף עדות ההריגה, ועל זה הא בודאי דייקי וכיון דדייקי על אמתת דברי העד בנוגע לההריגה, הרי ממילא נתברר שנהרג באותו זמן, דאי אפשר לחלק העדות ולומר ששקר הדבר שנהרג באותו זמן ונהרג בזמן אחר, אולם גם לו הי' נראה דליכא דייקא בזה לשי' הרא"ש כבר הוכרע להלכה כשי' הרי"ף והרמב"ם הובא בבאה"ט ובפ"ת שם דבמקום עגון יש לסמוך עליהם, ואף שלא במקום עיגון היכא שאינו נוגע רק לאיסור דרבנן כשנ"ת משום דרובן למיתה וחזקה דהשתא מסייעתו, דבכה"ג דהוי ספק דרבנן להקל, ובפרט למש"כ הפוסקים דגם לשי' הרא"ש הוי ספיקא דדינא, ובמת בעלך ואח"כ מת בנך דלא איבע"ל הוא משום דמה שאמר ומת בנך מגרע העדות שלו. ובזה שעדות העד הוא רק על מיתת הבעל הוי ספק איבעי' וכיון שאין זה אלא מדרבנן ספיקו להקל.
ועי' בשו"ת הרמ"ץ חאה"ע סי' י"ד אות ח' מה שצידד להקל בשעת מלחמה בשעה שהאנ"ח דרכם לדרוש זה על זה, שבצירוף אומדנות יש להקל, אף ע"י שאלה דהוי מסל"ת, משום דגם על ידי שאלה אין זה מתכוין להעיד.
והנה בעדות האח שהי' אתו במחנה ונתחלקו לב' מחנות שנהרגו רובם ככולם, אין לחוש לכאורה דהא פסולי עדות שהאמינו חז"ל הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי או משום דייקא, וכיון דאין העד מעיד רק על דברים שרובן למיתה, ל"ש מילתא דעל"ג וגם דייקא ליכא, כיון דאינו מעיד שמת, וגם הא במלחמה ליכא דייקא, דנראה מדברי הראשונים והפוסקים, דכל שאין זה גוף העדות להעיד והוא ענין צדדי, אין אנו צריכים לטעם דעבידי לגלויי, ועל ההוכחות והאומדנות שיש לנו אף שבאים על ידי פסולים כיון שאין הם עדות המתירים אלא גלוי מילתא מהני עדותם.
ואחרי כל הדברים האלה נראה שיש להקל ולהתיר להעגונה שפרה מעקל להנשא בלי חליצה, ובהתועדנו יחד בועד הרבנים ביום ב' סיון הסכמנו להתירה להנשא בלי חליצה.
סימן