אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ב · יג
והנה החולקים על הגאונים הרמב"ם ושארי ראשונים דישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי עובר עליו וכמו דקי"ל להלכה, וצריך טעם כיון דבאמת הנכרי זכה בהחמץ מהיכ"ת שיעבור הישראל על בל יראה, כמש"כ המקו"ח דלא מצינו שעשאן הכתוב שאינו שלו כאלו הן שלו וכיון דנאסר בהנאה והוי הפקר וזכה הנכרי מהיכ"ת שיעבור המפקיד. ולכאורה הי' נראה דס"ל דכיון דנתחייב משש שעות ומעלה בהשבתה אע"פ שמיד נאסר בהנאה מ"מ כיון דבאים כאחד לא נפקע חיוב השבתה וכמשכ"ל כיון שלא זכה הנכרי מקודם שנתחייב בהשבתה, ועפי"ז הי' מקום לדון דכיון דבשעות דרבנן נאסר בהנאה קודם חיוב השבתה וכבר זכה הנכרי והוי שלו מהיכ"ת יתחייב הישראל בהשבתה, דהא לא עשאן הכתוב חמץ של אחרים כאלו הן ברשותו ושלו. אולם נראה דביסוד הדבר דאיסורי הנאה הוי הפקר, יש לדון דדוקא באיסוה"נ שאסורם איסור עולם הוי הפקר, וכן בחמץ לר"ש אף דמותר מה"ת לאה"פ מ"מ כיון דמחויב בהשבתה אין בו דין ממון, אבל בחמץ שאין בו חיוב השבתה ומותר להשהותו לאחה"פ לא הוי הפקר כלל כיון דחזי להשהותו וכמו דאמרינן דאוכל חמץ של הקדש מעל, ואע"פ דהתם לר"ש דוקא דדהגול"מ כממון דמי, י"ל כמש"כ המחברים לחלק דשאני הקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו משא"כ בהדיוט יש בו שווי ממון מאי דחזי לאחר הפסח, ועי' פנ"י פסחים כ"ט [וע"ע באות ד' לעיל מש"כ לחלק] ולהכי לא הוי הפקר כלל. ולהכי בהפקיד אצל נכרי דאי נימא דאינו עובר לא הוי הפקר כלל כיון דחזי לאחה"פ, ומה שאמרו בב"ק דצ"ו דבא אחד ושרפו במועד דפטור לפי שהכל מצווים עליו לבערו גם אליבא דר"ש היינו בחמץ שלו וברשותו שמחויב לבערו או בגזל חמץ שמחויב ג"כ הגזלן לבערו מצד שהי' מחויב באונסין, אבל בחמץ שאינו מחויב לבערו מהיכ"ת יהא בו דין הפקר, וגם ל"ש לומר מכי מטי עידן איסורא קא מיאש מיני' דהא אינו מתיאש כלל כיון שראוי לאחה"פ, ומה"ט י"ל דלהכי עובר עליו דאי נימא דאינו עובר לא זכה הנכרי, ואע"פ דאם עובר עליו זכה הנכרי מ"מ כיון דאם אינו עובר עליו הרי הן שלו וברשותו לפיכך עובר עליו. ולפ"ז י"ל דהמכילתא אתי כר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וא"כ הרי איסורו איסור עולם ולפיכך הוי הפקר דגם אם אינו עובר עליו הרי הוא אסור בהנאה כחמץ של נכרי וע"כ זכה הנכרי, אבל למאי דקי"ל כר"ש אי אפשר לדרוש הך דרשה דמכילתא דלא הוי של נכרי כלל והוי בית המפקיד.
אולם יש להעיר על זה דהא משש שעות ומעלה נתחייב במ"ע דתשביתו, וממילא אינו ראוי להשהותו עד לאחה"פ משום מ"ע דתשביתו ואין בו דין ממון וגול"מ והוי כשארי איסוה"נ דהוי הפקר וזכה בו הנכרי, ואיך יעבור ע"ז אח"כ בלילה על בל יראה, ואם כי מלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ ה"ח נראה דעובר על ב"י משש שעות ולמעלה והראב"ד השיג על זה וא"כ י"ל דתשביתו וב"י בהדי הדדי קא אתי, אבל המ"מ כתב שם כי גם דעת הר"מ כד' הראב"ד שאינו עובר וכמ"ש הרמב"ם בפתיחה שם יעוי"ש. וצ"ל דאעפ"י דאחרי מ"ע דתשביתו הרי הוא כשארי איסוה"נ וזכה הנכרי מ"מ כיון שגרמה לזה מ"ע דתשביתו הרי הוא ברשותו גם לענין בל יראה, וכמו שכל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ומאי דהוי אינו ברשותו לר"ש דמותר לאחה"פ לולי האיסור דב"י הוא משום מ"ע דתשביתו וכמשכ"ל באות ה', וה"נ מה שגרם מ"ע דתשביתו שלא יהא בו דין ממון ושיזכה הנכרי עי"ז לא מהני להוציאו מידי בל יראה ולא דמי להמשליך ברה"ר אחר חצות וזכה נכרי, דאעפ"י שעבר הישראל על תשביתו מ"מ לא עבר על בל יראה שכ' האחרונים דבכה"ג לא קנסו לאחר הפסח, דשאני התם דקנין הנכרי לאו משום גרם דתשביתו ואיסוה"נ, דאלו לא הי' נאסר מצד חמץ והי' משליך לרה"ר הוי הפקר והי' זוכה הנכרי, וממילא דהוי אינו שלו בפועל משא"כ בזה המופקד ושמור לטובת הישראל רק משהגיע זמן איסורו ונתחייב בהשבתה ונאסר בהנאה ואין בו דין ממון זכה הנכרי, ולולא חיוב השבתה לא הי' זוכה הנכרי, ממילא כמו שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לחמצו שברשותו ה"נ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להמופקד ביד נכרי.
אולם למש"כ יקשה ע"ד הגאונים דס"ל דהמפקיד חמצו ביד נכרי אינו עובר עליו משום דהנכרי זכה, כמש"כ המקו"ח, אבל עדיין יתחייב לבערו מן התורה משום מ"ע דתשביתו, דהא לולא חיוב השבתה לא הוי מאיסוה"נ כיון דראוי להשהותו לאחר זמן, וממילא שלא הי' זוכה הנכרי כלל, ומשום זה ראוי שיחויב במ"ע דהשבתה וא"כ אין ראי' מהמכילתא דמיירי לענין הלאו דב"י דמקיש שם בתים לגבולין ולפיכך אינו עובר משום דכבר זכה הנכרי, אבל במ"ע דתשביתו מנ"ל דבכה"ג אינו עובר דהא מה שהוא ביד הנכרי הנפקד חשוב ברשותו של המפקיד וכיון שלא זכה בו הנכרי "בתיכם" קרינן בי'.
וכנראה בשי' הגאונים דס"ל דכיון דאיסוה"נ אין לו בעלים כלל גם בחמץ אע"פ שמותר לאחר זמן ויש לו שיווי ממון אין לו בעלים ורק דין דבר הגול"מ יש לו וכמו שאמרו בפסחים כ"ט בהקדש דתלוי אי גורם לממון כממון דמי, וכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש ודהגול"מ לאו כממון דמי אינו חשוב בעלים והוי הפקר וכל נכרי המחזיק בו זכה, ולהכי זכה הנכרי הנפקד בחצירו ועל כן אין הישראל מחויב במ"ע דהשבתה.
ולמשנת"ל בשי' הגאונים, דלהכי אם הנפקד ישראל לא קיבל עליו אחריות עובר המפקיד משום דכיון דהנפקד אינו עובר אם גם המפקיד לא יעבור הרי ראוי להשהותו מן התורה ויש בו גול"מ דעבר בחמץ לכו"ע, ומ"מ אינו עובר רק במ"ע דתשביתו דהוא משש שעות ולמעלה, אבל כיון שנתחייב המפקיד בהשבתה שוב אין בו גורם לממון ואין בו דין ממון ואין חצר הנפקד קנוי להמפקיד והוי אינו ברשותו וע"כ אין המפקיד עובר אחרי כן בבל יראה משום דהוי אינו ברשותו, והגאונים שכתבו דהנפקד קבל עליו אחריות היינו שאין המפקיד חייב בביעורו כלל, אבל היכא שלא קבל עליו הנפקד אחריות המפקיד חייב במ"ע דתשביתו אבל בבל יראה אינו עובר, מיושב בזה המכילתא שסתם הדין לגבי בל יראה ולא נזכר מדין אחריות לגבי הנפקד משום דבין בנכרי ובין בישראל כל שנפקד ביד אחר אינו עובר בב"י אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות בנכרי משום דזכה הנכרי, ובישראל משום דכיון דנתחייב בהשבתה שוב החמץ ברשות הנפקד ולא ברשות המפקיד דאין בו דין ממון לפי שא"י להשהותו משום מ"ע דתשביתו. אולם לדידן דגם לר"ש חמץ לאחה"פ אסור בהנאה מדרבנן משום דקנסא קנסו, ואפילו היכא שמופקד ביד הנכרי לד' הגאונים כמש"כ הר"ן בפ' כ"ש במלוה על חמצו, דכיון דצריך בעור מדרבנן אסור לאחה"פ וכיון דנאסר משעות דרבנן לפני השבתה וזכה הנכרי והוי שלו וגם אינו רשאי להשהותו לאחר זמן דאח"ז ג"כ אסור בהנאה מדרבנן להכי גם מ"ע דתשביתו אין בו אפילו שלא קבל הנפקד ישראל אחריות, ואין חילוק לפ"ז בין קבל עליו הנפקד ישראל אחריות או לא קבל עליו הנפקד אחריות.