אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ב

סימן א

בענין הנ"ל

יא

הרא"ש בפ"ק דפסחים כתב יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חברו וקבל עליו הנפקד אחריות, הנפקד חייב בבעור ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו, והביאו ראי' מן המכילתא דתני התם בבתיכם כו' מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו, יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו, והר"י הי' אומר דלעולם ברשות המפקיד וחייב לבערו מן התורה כדאמר בפ' מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ולא הבנתי ראיתו וגם לא כתב לפרש ההיא דמכילתא שהביאו ממנו ראי'. ונ"ל דבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו נפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו, וההיא דמכילתא איירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה עכ"ל. והנה נלאו חכמי לב לפרש שי' הגאונים לפ"ד הרא"ש שמפרש דוקא שנפקד קבל עליו האחריות ותמה ע"ז השאג"א בסי' פ"ג דממכילתא גופא מוכח דמיירי בלי אחריות דהא ממעט מיני' חמץ של נכרי בבית ישראל דע"כ בלי אחריות מיירי וסיפא דומיא דרישא, וכן מפורש בד' הרמב"ן דאף בלי אחריות אין המפקיד עובר, וכן מוכח מד' הר"ן ביחד לו בית דמותר באחריות ישראל משום דאפילו בחמץ שלו אינו עובר, וכן ממה שהביא הר"ן ראי' דעובר מדרבנן מהא דנכרי שהלוה ושם ע"כ בלא קבל עליו אחריות מיירי וגם עיקר הסברא תמוה דמאי נפ"מ אם קבל עליו הנפקד אחריות או לא קבל עליו כמו שהאריך בזה השאג"א ומסיק דבאמת אין נפ"מ, ומש"כ הגאונים שקבל עליו אחריות היינו דבישראל כה"ג הנפקד עובר אבל המפקיד אינו עובר אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות יעוי"ש.

והמקו"ח בסי' ת"מ ס"ק ה' העלה דכשהוא בבית נכרי אין המפקיד עובר אפילו שלא קבל עליו הנפקד אחריות, אבל אם הפקיד אצל ישראל בעינן דוקא כשהנפקד קיבל עליו אחריות, וטעמו של דבר דאף הגאונים סברי דבית הנפקד קרוי בית המפקיד כמש"כ הרא"ש, רק דסוברים דכי אמרינן דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דוקא כשלא נכנס לרשות אדם אחר, אבל אם זכה בו אחר לא הפקיע רחמנא רשות אחר, ולפיכך כשהפקיד ביד נכרי משהגיע זמן איסורו ונאסר בהנאה הרי זכה הנכרי מצד חצר והוה של הנכרי [וס"ל להמקו"ח דלא דמי למש"כ התוס' בב"ב דנ"ד ד"ה אדעתא דציבי דאם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קני, משום דכיון דלא ידע הנכרי דמתיאש הישראל הוי כאילו לא ידע שמת הגר. עי' במחנ"א הל' מכירה סי' ה'] משא"כ כשהחמץ מופקד אצל ישראל דלא נכנס לרשות אדם, דהא חמץ אינו ברשותו של כל ישראל, אבל כשקבל עליו הנפקד ישראל אחריות מסתבר להו כיון דהחמץ אינו ממון של המפקיד ואצל הנפקד הוי החמץ גורם לממון לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו של המפקיד, וא"ש מה שתמה הרא"ש על הראי' שהביא רבנו יונה מב"ק וגונב מבית האיש, דהא גבי חמץ נעשה של הנכרי ממש ומקרי שפיר בית הנכרי, ומש"כ הרא"ש כיון דהשאילו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי', כוונתו דשוב לא קני חצרו כמש"כ הטו"ז בסי' קפ"ט בחו"מ בתירוץ השני שם, ועפי"ז העלה המקו"ח לדינא דלא מהני אם מוציאו תוך הפסח לרשות נכרי כיון דכבר הגיע פסח ואף שנעשה איסור הנאה העמידו רחמנא ברשותו ועשאוהו כאלו ממון דידי' ושוב אין החצר קונה לנכרי דלאו ממון הפקר הוא רק ממון ישראל, שהרי כבר עשאו רחמנא ממון ישראל וגם אחרי שש הוי ממון ישראל לענין תשביתו עכת"ד. והנה מש"כ דאם זכה בו הנכרי לא אוקמי' רחמנא ברשותו ולהכי ישראל המפקיד אי"ע כ"כ הנוב"י והרבה מהאחרונים והיא סברא ישרה, אולם מה שמחלק המקו"ח בחמץ מופקד אצל ישראל דבקיבל עליו הנפקד אחריות ויש לנפקד גורם לממון. לפיכך החמץ של הנפקד ויצא מרשות המפקיד, תמיהני כיון שנאסר בהנאה איזה אחריות יש על הנפקד, ונהי שעובר בבל יראה כמו שעובר בחמץ שלו דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולולא איסור חמץ הי' לו אחריות והוי כממונו, אבל עכשיו אין לו אחריות בפועל, וכמו שיצא החמץ מרשות המפקיד דהוי שלו ממש כמו"כ יצא מרשות הנפקד ולא נכנס לרשותו כלל, והד"ק מה בכך שהנפקד עובר בב"י משום קבלת אחריות יעבור גם המפקיד דהוי שלו ואינו ברשותו ולא נכנס לרשות ישראל. וכן מה שהעלה המקו"ח לדינא דלא מהני אם מוציאו תוך הפסח לרשות נכרי דאין החצר קונה לנכרי דלאו ממון הפקר הוא רק ממון ישראל, שהרי כבר עשאו רחמנא ממון ישראל, הוא תמוה למאד, דאטו אם עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לבל יראה ותשביתו הם קנין ממון הישראל, הרי החמץ אסור בהנאה כשארי איסוה"נ ומצווה לבערו והוי הפקר ולמה לא יזכה הנכרי ובודאי דהוי של הנכרי ממש כמו שזוכה בשארי איסורי הנאה. אלא שי"ל סברא אחרת דכיון דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ונתחייב בבל יראה ובהשבתה לא מהני אפילו זכה הנכרי להפקיע מידי בל יראה כמו שלא מהני האיסוה"נ להפקיע מבל יראה ורק באופן שזכה הנכרי והוי שלו מקודם שנתחייב בב"י לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ודבר זה צ"ע.

יב

ועל כן נראה שהחילוק בין קבל עליו הנפקד ישראל אחריות או לא הוא מטעם אחר, דבודאי גם הגאונים מודים לסברת הרא"ש דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו, אלא דבחמץ כיון דכשהגיע זמן איסורו נאסר בהנאה אין זה ממון של המפקיד ול"ש לומר דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו דהא אין זה ממונו כלל. ולכן בהפקיד אצל נכרי אם נימא דאין המפקיד עובר לפי שאין זה ביתו א"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר הפסח מותר הוי ממון הישראל דיש בו גורם לממון וממילא ראוי שתהא הרשות שאולה להמפקיד לשמירת ממונו ובדין שיעבור בב"י, אולם כיון שהגיע זמן איסור ונאסר בהנאה זכה הנכרי בחצרו והוי של הנכרי ממש ולא העמידו הכתוב ברשות ישראל בכה"ג להכי אינו עובר כמש"כ המקו"ח אבל בישראל אם לא קבל הנפקד ישראל אחריות ואינו עובר עליו הנפקד וחשוב ביתו של המפקיד דאעפ"י שאסור בהנאה מ"מ אי נימא דאינו עובר יש להמפקיד בזה דין גורם לממון, דהא אין הנפקד ולא המפקיד עוברים בב"י וראוי החמץ להשהותו לאחר הפסח ומותר מן התורה, וממילא דיש להמפקיד גורם לממון ובחמץ רבי קרא דגול"מ כממון דמי ועובר בב"י ולהכי עובר המפקיד, משא"כ כשקיבל הנפקד ישראל אחריות והנפקד עובר בבל יראה אפילו אי נימא דאין המפקיד עובר ג"כ לא הוי גורם לממון, דהא אסור להשהותו עד אחר הפסח משום קבלת אחריות של הנפקד וממילא אין להמפקיד שום זכות ממון בהחמץ ול"ש לומר דכיון שהשאילו הנפקד לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו דהא אין זה ממונו כלל, ולהכי אין המפקיד עובר בבל יראה, וזהו החילוק בין קבל הנפקד ישראל אחריות או לא קבל, דבלא קבל שאי"ע הנפקד יש גול"מ להמפקיד ולהכי הוי ביתו ועובר, משא"כ כשקבל עליו הנפקד ישראל אחריות ואין בו גול"מ להמפקיד ואינו ממונו ואינו שאול בית הנפקד לשמירתו ולא הוי ביתו ואינו עובר עליו. אולם לפי"ז למש"כ הר"ן דבהפקיד אצל נכרי צריך בעור מדרבנן ואסור לאחר הפסח כמו שמוכח בפ' כל שעה בהמלוה על חמצו יעוי"ש, ממילא י"ל דגם בלא קיבל עליו הנפקד ישראל אחריות מ"מ כיון דאסור בהנאה לאחה"פ מצד חיוב בעור מדרבנן אין להמפקיד עוד שום זכות בהחמץ ואין בית הנפקד שמור להמפקיד ומה"ט בדין שלא יעבור עליו המפקיד מן התורה אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות. וי"ל בכונת הגאונים שזכרו אחריות אצל הנפקד ישראל מעיקר הדין דמכילתא דכל היכא שקיבל עליו ישראל הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד מן התורה, אבל היכא שלא קבל עליו הנפקד אחריות עובר המפקיד מדין תורה, אבל להלכה למש"כ הר"ן דאסור בהנאה לאחה"פ מדרבנן לפי שצריך בעור מדרבנן באמת גם היכא שלא קיבל עליו הנפקד אחריות אינו עובר המפקיד.

יג

והנה החולקים על הגאונים הרמב"ם ושארי ראשונים דישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי עובר עליו וכמו דקי"ל להלכה, וצריך טעם כיון דבאמת הנכרי זכה בהחמץ מהיכ"ת שיעבור הישראל על בל יראה, כמש"כ המקו"ח דלא מצינו שעשאן הכתוב שאינו שלו כאלו הן שלו וכיון דנאסר בהנאה והוי הפקר וזכה הנכרי מהיכ"ת שיעבור המפקיד. ולכאורה הי' נראה דס"ל דכיון דנתחייב משש שעות ומעלה בהשבתה אע"פ שמיד נאסר בהנאה מ"מ כיון דבאים כאחד לא נפקע חיוב השבתה וכמשכ"ל כיון שלא זכה הנכרי מקודם שנתחייב בהשבתה, ועפי"ז הי' מקום לדון דכיון דבשעות דרבנן נאסר בהנאה קודם חיוב השבתה וכבר זכה הנכרי והוי שלו מהיכ"ת יתחייב הישראל בהשבתה, דהא לא עשאן הכתוב חמץ של אחרים כאלו הן ברשותו ושלו. אולם נראה דביסוד הדבר דאיסורי הנאה הוי הפקר, יש לדון דדוקא באיסוה"נ שאסורם איסור עולם הוי הפקר, וכן בחמץ לר"ש אף דמותר מה"ת לאה"פ מ"מ כיון דמחויב בהשבתה אין בו דין ממון, אבל בחמץ שאין בו חיוב השבתה ומותר להשהותו לאחה"פ לא הוי הפקר כלל כיון דחזי להשהותו וכמו דאמרינן דאוכל חמץ של הקדש מעל, ואע"פ דהתם לר"ש דוקא דדהגול"מ כממון דמי, י"ל כמש"כ המחברים לחלק דשאני הקדש דאין לו אלא מקומו ושעתו משא"כ בהדיוט יש בו שווי ממון מאי דחזי לאחר הפסח, ועי' פנ"י פסחים כ"ט [וע"ע באות ד' לעיל מש"כ לחלק] ולהכי לא הוי הפקר כלל. ולהכי בהפקיד אצל נכרי דאי נימא דאינו עובר לא הוי הפקר כלל כיון דחזי לאחה"פ, ומה שאמרו בב"ק דצ"ו דבא אחד ושרפו במועד דפטור לפי שהכל מצווים עליו לבערו גם אליבא דר"ש היינו בחמץ שלו וברשותו שמחויב לבערו או בגזל חמץ שמחויב ג"כ הגזלן לבערו מצד שהי' מחויב באונסין, אבל בחמץ שאינו מחויב לבערו מהיכ"ת יהא בו דין הפקר, וגם ל"ש לומר מכי מטי עידן איסורא קא מיאש מיני' דהא אינו מתיאש כלל כיון שראוי לאחה"פ, ומה"ט י"ל דלהכי עובר עליו דאי נימא דאינו עובר לא זכה הנכרי, ואע"פ דאם עובר עליו זכה הנכרי מ"מ כיון דאם אינו עובר עליו הרי הן שלו וברשותו לפיכך עובר עליו. ולפ"ז י"ל דהמכילתא אתי כר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, וא"כ הרי איסורו איסור עולם ולפיכך הוי הפקר דגם אם אינו עובר עליו הרי הוא אסור בהנאה כחמץ של נכרי וע"כ זכה הנכרי, אבל למאי דקי"ל כר"ש אי אפשר לדרוש הך דרשה דמכילתא דלא הוי של נכרי כלל והוי בית המפקיד.

אולם יש להעיר על זה דהא משש שעות ומעלה נתחייב במ"ע דתשביתו, וממילא אינו ראוי להשהותו עד לאחה"פ משום מ"ע דתשביתו ואין בו דין ממון וגול"מ והוי כשארי איסוה"נ דהוי הפקר וזכה בו הנכרי, ואיך יעבור ע"ז אח"כ בלילה על בל יראה, ואם כי מלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ ה"ח נראה דעובר על ב"י משש שעות ולמעלה והראב"ד השיג על זה וא"כ י"ל דתשביתו וב"י בהדי הדדי קא אתי, אבל המ"מ כתב שם כי גם דעת הר"מ כד' הראב"ד שאינו עובר וכמ"ש הרמב"ם בפתיחה שם יעוי"ש. וצ"ל דאעפ"י דאחרי מ"ע דתשביתו הרי הוא כשארי איסוה"נ וזכה הנכרי מ"מ כיון שגרמה לזה מ"ע דתשביתו הרי הוא ברשותו גם לענין בל יראה, וכמו שכל חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ומאי דהוי אינו ברשותו לר"ש דמותר לאחה"פ לולי האיסור דב"י הוא משום מ"ע דתשביתו וכמשכ"ל באות ה', וה"נ מה שגרם מ"ע דתשביתו שלא יהא בו דין ממון ושיזכה הנכרי עי"ז לא מהני להוציאו מידי בל יראה ולא דמי להמשליך ברה"ר אחר חצות וזכה נכרי, דאעפ"י שעבר הישראל על תשביתו מ"מ לא עבר על בל יראה שכ' האחרונים דבכה"ג לא קנסו לאחר הפסח, דשאני התם דקנין הנכרי לאו משום גרם דתשביתו ואיסוה"נ, דאלו לא הי' נאסר מצד חמץ והי' משליך לרה"ר הוי הפקר והי' זוכה הנכרי, וממילא דהוי אינו שלו בפועל משא"כ בזה המופקד ושמור לטובת הישראל רק משהגיע זמן איסורו ונתחייב בהשבתה ונאסר בהנאה ואין בו דין ממון זכה הנכרי, ולולא חיוב השבתה לא הי' זוכה הנכרי, ממילא כמו שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לחמצו שברשותו ה"נ עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו להמופקד ביד נכרי.

אולם למש"כ יקשה ע"ד הגאונים דס"ל דהמפקיד חמצו ביד נכרי אינו עובר עליו משום דהנכרי זכה, כמש"כ המקו"ח, אבל עדיין יתחייב לבערו מן התורה משום מ"ע דתשביתו, דהא לולא חיוב השבתה לא הוי מאיסוה"נ כיון דראוי להשהותו לאחר זמן, וממילא שלא הי' זוכה הנכרי כלל, ומשום זה ראוי שיחויב במ"ע דהשבתה וא"כ אין ראי' מהמכילתא דמיירי לענין הלאו דב"י דמקיש שם בתים לגבולין ולפיכך אינו עובר משום דכבר זכה הנכרי, אבל במ"ע דתשביתו מנ"ל דבכה"ג אינו עובר דהא מה שהוא ביד הנכרי הנפקד חשוב ברשותו של המפקיד וכיון שלא זכה בו הנכרי "בתיכם" קרינן בי'.

וכנראה בשי' הגאונים דס"ל דכיון דאיסוה"נ אין לו בעלים כלל גם בחמץ אע"פ שמותר לאחר זמן ויש לו שיווי ממון אין לו בעלים ורק דין דבר הגול"מ יש לו וכמו שאמרו בפסחים כ"ט בהקדש דתלוי אי גורם לממון כממון דמי, וכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש ודהגול"מ לאו כממון דמי אינו חשוב בעלים והוי הפקר וכל נכרי המחזיק בו זכה, ולהכי זכה הנכרי הנפקד בחצירו ועל כן אין הישראל מחויב במ"ע דהשבתה.

ולמשנת"ל בשי' הגאונים, דלהכי אם הנפקד ישראל לא קיבל עליו אחריות עובר המפקיד משום דכיון דהנפקד אינו עובר אם גם המפקיד לא יעבור הרי ראוי להשהותו מן התורה ויש בו גול"מ דעבר בחמץ לכו"ע, ומ"מ אינו עובר רק במ"ע דתשביתו דהוא משש שעות ולמעלה, אבל כיון שנתחייב המפקיד בהשבתה שוב אין בו גורם לממון ואין בו דין ממון ואין חצר הנפקד קנוי להמפקיד והוי אינו ברשותו וע"כ אין המפקיד עובר אחרי כן בבל יראה משום דהוי אינו ברשותו, והגאונים שכתבו דהנפקד קבל עליו אחריות היינו שאין המפקיד חייב בביעורו כלל, אבל היכא שלא קבל עליו הנפקד אחריות המפקיד חייב במ"ע דתשביתו אבל בבל יראה אינו עובר, מיושב בזה המכילתא שסתם הדין לגבי בל יראה ולא נזכר מדין אחריות לגבי הנפקד משום דבין בנכרי ובין בישראל כל שנפקד ביד אחר אינו עובר בב"י אף שלא קבל עליו הנפקד אחריות בנכרי משום דזכה הנכרי, ובישראל משום דכיון דנתחייב בהשבתה שוב החמץ ברשות הנפקד ולא ברשות המפקיד דאין בו דין ממון לפי שא"י להשהותו משום מ"ע דתשביתו. אולם לדידן דגם לר"ש חמץ לאחה"פ אסור בהנאה מדרבנן משום דקנסא קנסו, ואפילו היכא שמופקד ביד הנכרי לד' הגאונים כמש"כ הר"ן בפ' כ"ש במלוה על חמצו, דכיון דצריך בעור מדרבנן אסור לאחה"פ וכיון דנאסר משעות דרבנן לפני השבתה וזכה הנכרי והוי שלו וגם אינו רשאי להשהותו לאחר זמן דאח"ז ג"כ אסור בהנאה מדרבנן להכי גם מ"ע דתשביתו אין בו אפילו שלא קבל הנפקד ישראל אחריות, ואין חילוק לפ"ז בין קבל עליו הנפקד ישראל אחריות או לא קבל עליו הנפקד אחריות.

יד

כל זה כתבתי לפ"ד המקו"ח בשי' הגאונים והמכילתא דמה שאינו עובר בהפקיד ביד הנכרי לפי שזכה הנכרי והוי אינו שלו, אבל באמת מפשטות ד' המכילתא והגאונים נראה דאינו עובר לפי שאינו ברשותו, ואפילו אם נתכון הנכרי שלא לזכות דבכה"ג בודאי אין חצירו קונה לו מ"מ אינו עובר המפקיד. וכ"נ מד' הרמב"ן ופשטות הדברים כמש"כ השאג"א להוכיח דמש"כ הגאונים קבלת אחריות הוא שיעבור הנפקד, אבל המפקיד אינו עובר. ומשה"ק הרא"ש דהא כיון דשאול רשותו לממון המפקיד בית המפקיד קרינן בי' א"ש כמשכ"ל דכיון דכשהגיע זמן איסורו ונאסר בהנאה ואין בו דין ממון ממילא אינו קנוי להמפקיד, ואע"פ דלר"ש חזי להשהותו לאחה"פ מ"מ י"ל דדהגול"מ כממון דמי לא נתרבה רק על לאו דב"י על חמצו שראוי לאח"ז או על חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות, אבל לא נתרבה לשארי דברים וכיון דהרשות הוא של אחרים ורק שקנוי להמפקיד וכיון דדגול"מ בכה"ג לאו כממון דמי ואין לו דין בעלים וממילא אינו קנוי לו ואפילו תימא כיון דעכ"פ יש בזה שווי ממון להבעלים ויש חפץ בהשתמשות רשותו קרינן בי', י"ל דהמכילתא אתי כר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה, ולדידן דקי"ל דמדרבנן אסור לאחה"פ לפי שצריך בעור מדרבנן ממילא אין בו דין ממון ואינו קנוי להמפקיד ואינו ברשותו.

ובזה י"ל ג"כ מה שתמה רבינו יונה ע"ד הגאונים מהא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, הרי דחזינן דתלוי בממון ולא ברשות דכיון דהוי ממון הקדש חשוב רשות הקדש, וה"נ בחמץ כיון דהחמץ הוא של המפקיד ישראל ביתו קרינא בי' כמו שפי' השאג"א כונתו ולמש"כ א"ש בפשיטות דשאני חמץ כיון דאסור בהנאה ואינו ממונו של המפקיד אינו ברשותו קרינא בי', משא"כ בהקדש המופקד ביד הדיוט שפיר בית הקדש קרינן בי', -- ובל"ז יש לחלק דשאני הקדש דכ"א הוי כגזבר, וכל מקום שמונח ההקדש הוי בעליו (ויעוי' בירושלמי תרומות אי גזבר כבעלים דמי או כאחר דמי) וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואי אפשר לומר שאינו ברשות הקדש וע"כ בית הקדש קרינן בי' כיון שהוא ממון הקדש דתמיד זהו רשות הקדש, משא"כ בהדיוט שיש בעלים מיוחדים ורשות מיוחד ולהכי כל שהוא בבית אחר נתמעט מבתיכם, ולהכי דעת הגאונים עפ"י דרשת המכילתא שאינו עובר עליו (ועי' בדו"ח להגרעק"א במערכה פסחים אי בעינן גזבר דוקא מש"כ בזה).

והשאג"א כ' בשי' הרמב"ן דגם אם מוציא מרשותו סגי, והמקו"ח כ' ע"ז שזוהי תורה חדשה, ובאמת לשי' הרמב"ן ודעימי' ע"פ דרשת המכילתא בודאי דאינו עובר עליו כל שאינו ברשותו ואינו קרוי בבתיכם, דמה אם החמץ המופקד ביד אחר דשאול המקום להמפקיד חשוב אינו ברשותו, מכש"כ היכא שמוציא מרשותו ואינו שמור ביד הנפקד. והמקו"ח תמה ע"ז דלפ"ז במוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו את הכלי הא יש לו תקנה להפקיר רשותו, ובאמת מד' השאג"א נראה דמהני שיפקיר רשותו, אבל בפשוטו נראה דלא בעינן בתיכם שיהא ביתו ממש כמו לענין מזוזה, דהא בבל יראה סגי במה שהוא אצלו בידו וכמ"ש המקו"ח לענין שכירות, דאע"פ שאין לו קנין הגוף מ"מ חשוב זה ברשותו א"כ לאו דוקא שכירות אלא כל שהוא משתמש ושמור אצלו חשוב רשותו ומצוי אצלו, ומה בכך שיפקיר ביתו כיון שהוא שמור אצלו ועומד בצדו חשוב מצוי אצלו, אבל במוציא את החמץ למקום הפקר שאינו שמור ת"י בעל החמץ בודאי מהני כמו דמהני לשי' הרמב"ן במופקד, ואם מוציאו לרה"ר למקום הפקר גם לד' החולקים ע"ד הרמב"ן אפשר דמהני דדוקא במופקד אצל אחר דפקדון הוי ברשותו ובידו להקנותו ולהקדישו ס"ל דעובר על ב"י, אבל ברה"ר שאינו שמור דהוי אינו ברשותו כיון דהוי מקום הפקר כמו שא"י להקדישו כ"כ אינו עובר על ב"י דהא אינו ברשותו ממש, והא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו היינו משום אסוה"נ, אבל מה שאינו ברשותו בפועל כמו שאין הנגזל עובר בב"י כמ"כ אינו עובר אם מונח במקום הפקר ובירושלמי פ' כל שעה, לא יראה לך אית תניי תני לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא, אית תניי תני אפילו בפלטייא, מ"ד לך אין אתה רואה רואה את בפלטייא בשהבקירו קודם לביעורו, מ"ד אפילו בפלטייא כשהבקירו לאחר ביעורו:

ומבואר לכאורה דלאחר ביעורו היינו אחרי חצות אי אתה רואה אפילו בפלטייא, ולא מהני מה שהוציא לשוק, וזהו נגד חידוש האחרונים דבמוציא מרשותו למקום הפקר אחר חצות אינו עובר. ואולם אפ"ל בהמשך הירושלמי שם א"ר בון ב"ר חייא תיפתר בקדשים שחייב באחריותן, ואין לזה קשור ובאור, ואפ"ל דבקדשים דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא בנאבדו כמבואר בחולין דקל"ט דלא פקע רשות גבוה, ויש עליו אחריות אם כלה ונשרף כמו במת השור וכו' ובכה"ג עובר אפילו בפלטיא, וצ"ע.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה