אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן א

תוכן הענינים

בענין חמץ

א

השאגת ארי' בסימן ע"ז הוכיח דביטול מטעם הפקר כשי' התוס' ועפ"ד הר"ן דלהכי מהני בטול בלב וגם דליבטל וליהוי כעפרא דארעא דאין זה ענין הפקר משום דשאני חמץ דאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו:

ומה"ט בגלוי דעת בעלמא דלא ניח"ל סגי, ומדמקשה בפסחים ד"ז אלא יו"ט בתר איסורא הוא והיכי מצי מבטל ליה, והא הומ"ל הא מני ריוה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה, והא לדידי' חמץ בפסח ברשותו קאי דהא ראוי להסיקו תחת תבשילו ולהשליכו לפני כלב ולאחר זמן איסורו נמי מצי מבטל לי' אע"כ דלריוה"ג כיון דחמץ מותר בהנאה וברשותו קאי לא מהני בטול בלב אלא הפקר גמור זהו תו"ד אולם ברמב"ן בלקוטי פסחים מבואר להדיא דלריוה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה מהני בטול, וז"ל הרמב"ן לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא יוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא בי' לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו ריוה"ג כיון שנתיאש ממנו מפני אסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל מדאמרינן בזמן שאין בעה"ב מקפיד עליו מותרים משום גזל כו' והוי כהפקר והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי בי' דהא שויא כעפר ולא ניחא לי' בגוי' יעוי"ש. ונראה מדברי הרמב"ן דאפילו לדברי ריוה"ג נתיאש מפני איסורו דמחויב להשביתו ויש לו דין דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו והוי כהפקר ועדיף מהפקר ולהכי מהני בטול מפני שהסכימה דעתו לדעת תורה ואינו רוצה בקיומו [וראיתי שהרגישו בזה ובס' אמרי בינה בה' חמץ רוצה לשבש ד' הרמב"ן מש"כ אפילו לריוה"ג דצ"ל אפי' לר' יוסי דס"ל שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה, ובזה יש לקיים דעת השאג"א, אבל הגהה זו אינה מוכרחת] ומפורש בדבריו דגם לריוה"ג מהני בטול בלב דלא כהשאג"א ולפ"ז לריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה מהני בטול בלב גם לאחר זמן איסורו והומ"ל גם לשי' התוס' הא מני ריוה"ג היא.

והמקו"ח בסי' תל"א בדיני בדיקה ובטול כתב לתמוה ע"ד השאג"א דלריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה הוי ברשותו להפקירו ותמה דהא ודאי תשביתו שישביתו מן העולם לגמרי ואינו מותר לריוה"ג רק להסיקו תחת תבשילו להנות ממנו בשעת בעורו, וכיון דא"א ליהנות רק בשעת שריפה ובחמץ הוי זה שלא כדרך הנאתו לא מיקרי ממון דידי' כלל כמו בכל איסוה"נ דא"י ליהנות אף דיכול ליהנות מאפרן ושלא כדרך הנאתן עכ"ד. ולדעתי דבר זה נסתר מדהתוס' בפסחים כ"ט בד"ה רב אשי דלהכי מעל לריוה"ג דאע"ג דאין פודין אה"ק. להאכילן לכלבים מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו, והא התוס' שם בד"ה אין פודין כתבו לתרץ דכיון דכמו שהם עכשיו לא שוי מידי לא שייכי בי' מעילה, ועכצ"ל דדוקא לרבנן דס"ל חמב"פ אסור בהנאה ולא שוי כלום ואעפ"י שיש לו תקנה ע"י אפרן ושלכדה"נ, מ"מ משגחינן כמו שהוא עכשיו ומה"ט המקדש את האשה באיסוה"נ אינה מקודשת דכמו שהוא עכשיו אינו שוה כלום ואינו ברשותו כלל, וע"י מה שיתהוה אח"כ היתר דאפרן פנים חדשות באו לכאן וכמו שמבואר ברשב"א קדושין, וז"ל הרשב"א ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי הו"ל כגופא אחרינא ולא זהו שמקדשה בו. ואע"ג דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, התם אין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לגמרי, ובפרט למש"כ הריטב"א בשם מורו דאפילו יש באפרן שו"פ, כיון דהשתא לית בי' ממון אינה מקודשת דכי שרף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן וכל זה באיסורי הנאה דאינו שלו או דאינו ברשותו [ועי' בתומים סי' קמ"א ס"ק ז' ובחת"ס ח' או"ח סי' ק"פ דלדבריהן האפר של הנשרפין שייך להבעלים ולפי הנראה שזהו מחלוקת הראשונים אם האפר מאיסוה"נ הוא של הבעלים). משא"כ לריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה וחשוב ממון וראוי לפדיון אלא שיש לו מצוה דהשבתה, וכיון דראוי להסיקו תחת תבשילו בשעת בעורו יש בו דין ממון ולהכי מעל, והדברים מוכרחים בבאור התוס' א"כ מה"ט לריוה"ג דס"ל דחמב"פ מותר בהנאה ויש בו דמים להסיקו תחת תבשילו בידו להפקירו [והא דנראה בב"ק צ"ו דאם בא אחר ושרפו דפטור משום שהכל מצווים עליו לבערו אף לר"ש דס"ל דחמץ לפ"ז מותר בהנאה, י"ל דבאמת אם יש בו דמי הנאה דהסקה תחת תבשילו חייב לשלם דמי הנאה זו.

ולמש"כ דלריוה"ג בחמץ דלאחר זמן איסורו נמי מהני ביטול בלב, ויקשה קושית השאג"א במאי דלא משני אחד שבת ואחד יו"ט בנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דמבטלו בלבו כריוה"ג, והנה למה שצדד המקו"ח בסי' תל"א, דביטול מהני גם לענין תשביתו היינו דכיון שמבטל ואינו שלו אי אפשר עוד שיקיים השבתה בחמץ שאינו שלו, ובודאי דבכה"ג לא הוי בטול ניתק לעשה (דלא כמש"כ המקו"ח שם) דביטול הוי הפקר שאינו שלו לשי' התוס' ורק שאינו מחויב עוד בהשבתה. ולפ"ז לריוה"ג לאחר זמן איסורו אף דבידו לבטל מ"מ הא אסור לבטל דהא עי"ז עובר בבל יראה למפרע ומבטל מ"ע דתשביתו, כמו למ"ד דאין בעור חמץ אלא שריפה, אם משביתו בכל דבר מבטל העשה דתשביתו וה"נ ע"י ביטול, ולהכי לא משני כריוה"ג דאסור לבטלו והי"ל להסיק תחת תבשילו, ומוכיח הש"ס מזה דלאחר זמן אסורו מהני ביטול, ואף דאינו ברשותו מ"מ גזיה"כ הוא דביטול מהני, משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, ולביטול יש דין ביעור והוי ניתק לעשה, ומשני בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן, דמבטל לי' מקמא דתחמץ ומהני ביטול ואין עליו חיוב דהשבתה, אולם השאג"א לשיטתו בסי' פ"ג דגם לריוה"ג לא מהני ביטול לאחר זמן אסורו לגבי מ"ע דתשביתו דכיון דנתחייב בהשבתה לא מהני עוד הפקר ומחויב להשבית, וכ"כ כתב השאג"א לשי' הגאונים דמהני שיוציא החמץ מרשותו, היינו דוקא לפני זמן איסורו אבל אח"כ מחויב בהשבתה, וכ"כ התוס' בפסחים דכ"ח דלר"ש אסור באכילה מלפני זמנו משום דלא הוי דרך השבתה, וכיון דגם. לריוה"ג אחרי הביטול מחויב בהשבתה, אינו מבטל בהביטול מ"ע דתשביתו, ורק דמבטלו בלבו כשיושב בביהמ"ד ולכשיבא יסיק תחת תבשילו ומקיים מ"ע דתשביתו, ושפיר הקשה השאג"א דהא אפ"ל דהברייתא אתי כריוה"ג. ואולי אפ"ל דמלשון הברייתא נראה דביו"ט מבטלו בלבו והא באמת מחויב לריוה"ג עוד בהשבתה מן התורה ועליו להסיק תחת תבשילו ביו"ט דהא עבר בכל רגע על בל יראה, ואפילו אם מבטלו הא מחויב לקיים עוד מ"ע דתשביתו ולהסיקו תחת תבשילו, דהא לריוה"ג דס"ל דמותר בהנאה שרי לטלטל וכמש"כ המגן אברהם בסי' תמ"ו ס"ק ג' דבשעה ה' דאסור באכילה ומותר בהנאה מותר לטלטלו, דדמי לנבילה שנתנבלה בשבת דמותר בטלטול דחזי להשליכה לכלבים, ודוקא פירות טבל או חלבים שאינו עומד לכך, ובחמץ דעומד לשריפה שרי בטלטול יעוי"ש וה"נ לריוה"ג דשרי בטלטול א"כ הו"ל לבער ולהסיקו תחת תבשילו מיד ועכצ"ל דלאחר זמן אסורו מהני ביטול וביטול גופא הוי השבתה, כמש"ל, ומשני דמבטל קודם שתחמיץ דאין עליו חיוב השבתה כ"ז כתבתי לישב לשי' הרמב"ן דגם לריוה"ג מהני ביטול אפילו אם נימא דביטול מדין הפקר ונתמעט מקרא דלך ולא מצד תשביתו, אבל לרש"י דס"ל דביטול הוא מצד דין תשביתו יקשה קושית השאג"א דלוקמי כריוה"ג ומבטלו בלבו ומקים בזה מ"ע דהשבתה. וצ"ל משום דלא רצה לשנוי כיחידאה וע"י בצל"ח מש"כ בזה.

ב

והשאג"א שם כתב וכיון דהא דמהני ביטול מתורת הפקר נגע בה מסתבר לי דבחמץ של אחרים וקבל עליו אחריות דעובר עליו הנפקד בבל יראה דלא מהני ביטול בחמץ זה שאינו שלו ובכל התורה כולה גורם לממון לאו כממון דמי אפי' לר"ש היכא דאיתי' בעינא, וא"כ אהא מילתא דחייבי' רחמנא משום גורם לממון ל"ש בזה בטול והפקר. והנה בודאי הדין דין אמת וכ"כ המקו"ח מסברא, אבל בפשוטו נראה דאפי' לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי ואפילו להך לישנא דבאיתא בעינא גם כן לר"ש גורל"מ כממון דמי ולא איצטריך קרא לדידי' מ"מ בודאי הא אין הנפקד יכול למכור של אחרים דאין בכח הגול"מ להוציא מיד בעל הממון ממש ורק לענין דיני שמירה ואונאה וכופל ודו"ה חשוב גול"מ דשם בעלים עליו לענין החיובים אבל לא להוציא החפץ מידי בעליו ע"י מכירה או הפקר, ויעוי' בקצוה"ח סי' שפ"ו שתמה ע"ד הפנ"י בב"ק ס"ו שכתב דלר"ש קדשים שחייב באחריותן בר מכירה דאיך ימכור הנפקד מה שאינו שלו [ומה שהביא שם דרש"י בב"מ דנ"ו דלכשהוממה בר מכירה היא משום דליתא בעינא, משא"כ באיתא בעינא דל"א דהגל"מ כממון דמי כתבתי במקו"א דאין סברא אפילו בליתא בעינא שיהא בני מכירה הן כיון שאינו שלו, אולם מה שפירש"י דקדשים שהוממו בני מכירה הן הוא משום דכוונת רש"י דהקדש מתחלל בין דרך חלול בין דרך מקח וכמבואר בסוכה מ' וע"י חלות המכירה תצא לחולין וזה שייך אפילו לרבנן דר"ש דס"ל דדהגל"מ לאו כממון דמי וז"פ]. ותמיהני ע"ד השאג"א דמבואר בדבריו בסי' פ"ג ובכמה מקומות דלר"ש מהני הפקר בחמץ שקבל עליו אחריות, וגם לא אדע מה שתלה השאג"א דין זה אי מהני ביטול בחמץ שקבל עליו אחריות בשי' רש"י ותוס' אי ביטול מהני מטעם הפקר דבודאי לשי' רש"י דס"ל דבטול מדאורייתא מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו מ"מ הא בודאי גם לרש"י לאחר זמן אסורו לא מצי מבטל כדמבואר בגמ' משום דאינו ברשותו, ומכש"כ באינו שלו ורק שקבל עליו אחריות, ורק דלשי' רש"י י"ל דע"י בטול מקיים מ"ע דתשביתו שצותה התורה להשביתו בלב, ולשי' התוס' בטול מטעם הפקר וע"י הבטול יציל מחיוב דב"י והשבתה לפי שאתה רואה של אחרים, אבל אופן השבתה בלב גם לשי' רש"י הוא רק באופן שיכול להפקירו והוא ג"כ דין הפקר ולהכי באינו ברשותו ואינו שלו אין ביכלתו לבטל ופשוט דגם לשי' רש"י בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות אין לו בטול.

והשאג"א הביא ראי' לזה דלא מהני ביטול מקו"ח דר"י דאין בעור חמץ אלא שריפה ואמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וקשה הא אפשר לתקן ע"י ביטול לפירש"י דשלא בשעת בעורו היינו קודם זמן איסורו אע"כ דאיכא גוונא דלא סגי לי' בבטול ומאי ניהו חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות דלא מהני ביטול, וכן ה"ר משוחט הפסח על החמץ שלוקה לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה והוי התראת ספק שמא בטלו בלב ואעפ"י דלר"ש לא מהני ביטול בלב לפני זמנו דכיון דמותר בהנאה והוה ברשותו ל"ש סברת הר"ן מ"מ הפקר גמור מהני, אלא ע"כ דמיירי בחמץ שקבל עליו אחריות דלא מהני ביטול.

ג

והנה ראיות הגאון שאג"א אינן מכריחות דמה שהקשה מר"י דסופו להקל דהא יבטלנו לשי' רש"י לפני זמן איסורו וע"כ דבקיבל עליו אחריות מיירי, עדיין קשה דיפררו ויזרנו לרוח דבודאי מהני שלא לעבור בבל יראה כמש"כ השאג"א בסי' פ"ג בעצמו וכ"כ המקו"ח [ומשה"ק השאג"א בתוך הדבור לשי' רש"י דבשעת בעורו השבתתו בכ"ד היינו לאחר זמן איסורו מפסחים ה' דקאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה דהא בשעת בעורו השבתתו בכ"ד נראה בפשיטות לשי' רש"י דס"ל דתשביתו הוי בטול וע"כ דהיינו לפני זמן איסורו דלאחר ז"א לא מהני בטול ממילא דק"ו מנותר ילפינן ג"כ על תשביתו שהשבתה היכא שלא ביטל היא בשריפה אולם לפי הו"א דיום ראשון היינו ביו"ט וע"כ דתשביתו אין זה בטול דלאחר ז"א לא מהני בטול ותשביתו ביו"ט ועל זה ילפינן הקו"ח דהוא בשריפה וממילא דגם לשי' רש"י הוה זמן בעורו בשריפה ופשוט]. אולם המקו"ח יצא לדון בדבר חדש דהא דר"י מצריך שריפה דאטו גרע פירור ומטיל לים מבטול גרידא משום דר"י סובר דחמץ בעי שריפה אף שבטלו דאע"פ שבטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסוה"נ דבעי שריפה וה"נ חמץ גמרינן לר"י מנותר שיהא מצותו בשריפה, דאלת"ה א"כ כששרף החמץ אחר הבטול יהא אפרו אסור דהא בסוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו והא אחר הביטול אינו מחויב עוד בשריפה אלא ודאי דבטול אינו מועיל רק שלא יעבור על בל יראה ותשביתו, אבל מ"מ חזר הדין להיות נידון כשאר איסוה"נ דלר"י בעינן שריפה ולרבנן שארי השבתות פירור וכו' דהוי כמו קבורה, ומסיק אח"כ לדינא דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו מ"מ אחר בטול בעי קבורה כמו שארי אסוה"נ ומה"ט אמרינן בב"ק צ"ח דהכל מצווין עליו לבערו כמו בכלאי הכרם ונותר, יעוי"ש.

ולדעתי הדברים תמוהים לדינא דהא קיי"ל דחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות דעושה לו מחיצה והא גם חמץ של נכרי אסור בהנאה בתוך הפסח ולבעי שריפה כמו לאחר ביטול, דנהי דבל יראה ותשביתו אין כאן מ"מ הוי כשארי איסוה"נ דמצותן בשריפה, וכן בחמץ של הקדש בפסחים כ"ט נראה דאין מצות שריפה בשל הקדש דהוי איסוה"נ. ועי' בנובי"ק סי' ט"ו שכ' דבשרפת קדשים ותרומה טמאה אינו חל על בעל ההקדש או התרומה לבד, רק כל מי ששורף מקיים המצוה, ורק בחמץ חיוב רמי על הבעלים, ונראה דבכל איסוה"נ מצות שרפה בכל אדם, כמו קדשים ותרומה טמאה ולהכי כיון שבטלו ואין בזה תשביתו על הבעלים ורק שאסור בהנאה ומצותו בשרפה הרי כל מי שיש בידו עליו החיוב לשרפו. אלא דבאמת לא מצינו איסור הנאה שהוא לזמן שיהא מצותו בשרפה כיון דמותר להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יקברנו או ישרפנו ודי רק גניזה לפי שעה שלא יבא לאכלו וכיון דאין עליו חיוב ב"י ומ"ע דהשבתה משהה אותו לאחר הפסח, ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה באמת הוי אסור עולם ומצותו בשרפה, ולדידי' י"ל דאפילו לאחר הבטול הוא בשריפה ולהכי סתים תנא בסוף תמורה דחמץ בפסח הוי מהנשרפים דאפרן מותר לר"י דס"ל אין בעור חמץ אלא שרפה ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה ממילא גם לאחר ביטול הוי כשארי איסוה"נ וגם לאחר הפסח דאין עליו מצות השבתה מ"מ עכ"פ יש לו דין איסוה"נ מן התורה, אבל לר"ש דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ מותר גם אי נימא דס"ל דאין בעור חמץ אלא שרפה כל שלא בטלו כיון דמחויב להשביתו ילפינן מנותר דבעינן שריפה [ובזה מאירים דברי התוס' ריש פסחים בד"ה אור, שכתבו בתוך הדבור ונראה לרשב"א דאפילו לפי הטעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אע"ג דליכא ב"י לר"ת דהא אמר שאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכש"כ חמץ גמור עי"ת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהי' מותר אפילו לר"י דלא אסר ר"י חמץ לאחר הפסח כ"א בחמץ גמור כו' אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר"י מודה עכ"ל. ודהתו"ס צ"ב מש"כ דאמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח דבפשוטו הו"ל להקשות אמאי ישרף אפילו אם נימא דאסור לאחר הפסח ויעוי' במהרש"א שם מש"כ בזה דעומד לשריפה, אבל למש"כ דהתו"ס מדוקדקים דאם הי' אסור בהנאה לאחה"פ חמץ נוקשה כמו חמץ גמור, ממילא דינו כשארי איסוה"נ דבעי שריפה או קבורה, ואעפ"י שאין בו דין דב"י ותשביתו, להכי כ' התוס' דאפילו לר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה מ"מ בחמץ נוקשה מודה דמותר לאחר הפסח וכיון דאיסורו לזמן אין בו דין איסוה"נ דמצותו בשריפה או בקבורה, ורק גניזה לפי שעה שלא יבא לידי תקלה כיון דראוי ליהנות ממנו לאחר זמן, ומדתני שאור ישרף שפיר מוכיח דע"כ מדין בעור מדרבנן הוא, עכ"פ מדין נוקשה גופא דאסור בהנאה וכמ"ש התוס' בפסחים כ"ג, בד"ה א"כ, ואפילו אם נימא דנוקשה מן התורה מ"מ מבואר לשי' ר"ת שמדאורייתא א"צ שריפה רק גניזה מדרבנן הרי מוכח דאיסוה"נ שהוא לזמן א"צ שריפה, ולהכי גם בחמץ שבטלו או של נכרי והקדש א"צ שריפה או קבורה). ומה שהקשה השאג"א בסי' פ"ז דלר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר א"כ א"א למילף חמץ מנותר דבעי שריפה דהא יש היתר לאסורו, דלאחר הפסח מותר, י"ל בפשיטות כיון דמחויב בבל יראה ובמ"ע דתשביתו ממילא אין היתר לאסורו דהא אי אפשר להשהותו עד אחרי הפסח ויש לו גם דין איסוה"נ דבעי שריפה, משום דהא אסור להשהותו, אבל בבטלו דאין עליו חיוב ותשביתו וראוי להשהותו לאחה"פ בודאי דאין עליו דין שארי איסוה"נ דבעי קבורה, ולהכי בשל נכרי והקדש דאין עליהם חיוב השבתה וראוים להשהותם לאחר הפסח אין עליהם דין איסורי הנאה [אלא דבבטלו י"ל למש"כ השו"ע בסי' תמ"ח ס"ה דחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שבטלו אסור בהנאה מדרבנן וא"כ הא מדרבנן הוי אסורו אסור עולם ודינו כשאר איסוה"נ מדרבנן וע"ע במקו"ח סי' תמ"ה ס"ק א'] ומה שאמרו בב"ק צ"ח לפי שהכל מצווין עליו לבערו משמע דדמי לכלאי הכרם ונותר בפשוטו להכי מצוין עליו לבערו משום להפריש מאיסורא שלא יעבור בעל החמץ בב"י והשבתה ולאו מצד דין איסוה"נ.

וכ"ז לדינא למאי דקי"ל כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה, אבל לר"י דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל כסרכ מחקו"ם דגם בטול לא מהני דבעי שריפה דילפינן מנותר, כשאר איסוה"נ, ולטעמי' השיבו רבנן דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דמ"מ חסרה לו מצות שרפה כמו בשארי איסורי הנאה, כמש"כ המקו"ח, אולם נראה דגם לר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה וכן לדידן דאסור מדרבנן לאחה"פ, מ"מ כיון דחיוב ב"י ותשביתו ליכא אין חיוב לשרוף מיד מצד דין דאיסוה"נ עי' בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ק"פ מש"כ בזה] ול"ש לומר דסופו להקל דיהי' יושב ובטל משום מצות שריפה באיסוה"נ דאינו מחויב מיד.

ומה שנסתייע השאג"א מהא דחייב על לא תשחט את הפסח על החמץ דהא הוי התראת ספק לר"ש דלפ"ז מותר בהנאה ומהני בטול, עי' בקונטרס אחרון להשאג"א ובמקור חיים מש"כ בזה. ומש"כ השאג"א דלר"ש לא מהני ביטול קודם זמנו כמו לריוה"ג דכיון דמותר בהנאה וברשותו קאי ולא סגי בגלוי דעת ובעי הפקר ממש, וכן האריך בזה בסי' ע"ט להוכיח דלהכי קיי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה כר"י משום דסתם משנה בסו"פ אלו עוברין דההולך לשחוט את הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לא יבטלנו בלבו, והא לר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה והוי ברשותו, לא מהני בטול בלב דלר"ש ל"ש סברת הר"ן כיון דבל"ז אינו ברשותו של אדם ובעי הפקר ממש דהא אין מועיל הבטול לאותה שעה כיון דעדיין ממונו, וכן מוכיח מהא דפסחים ד"ד וד"י דבכולהי שמעתתי אמרינן דביטול בלב סגי ואי איתא הא לפני זמנו מותר בהנאה ובפשוטו נראה דגם לר"ש דס"ל דלפ"ז מותר בהנאה, מ"מ כיון דבליל התקדש חג אסור בהנאה וניכר שמבטל שלא יעבור בבל יראה בלילה שיאסור אז בודאי דבגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא גם לדידן דלפני זמנו אסור בהנאה וגם שעות מדרבנן אסור ומבטל קודם האיסור, מ"מ מהני הביטול משום דמבטל כדי שלא יעבור בב"י, וכיון שיגיע זמן שאסור בהנאה ואינו ברשותו של אדם לפיכך בגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא הבודק צריך שיבטל בליל י"ד וגם בטול בלב מהני אע"פ שאין לו דין הפקר כמש"כ הר"ן, והא באותה שעה מותר באכילה ומ"מ מהני הביטול ולא אשתמטו לחלק בין ביטול ליל י"ד ובין ביטול יום י"ד סמוך לבעור ממש אלא כל שהוא עושה מחמת דבל"ז אינו ברשותו שתאסר אח"כ סגי לי' בגלוי דעת בעלמא דלא ניח"ל ובכיו"ב לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ורק די"ל דלר"ש לפני זמנו שנתחייב בתשביתו משש שעות ולמעלה לא מהני הביטול רק שלא יעבור על בל יראה להבא, אבל מ"ע דתשביתו לא קיים דלכשנתחייב בהשבתה מחייב להשביתו לרבנן בכ"ד ולר"י בשריפה. ובשיטת השאג"א נראה דס"ל דלדעת הר"ן אע"פ שמבטל מקודם מ"מ חלות הבטול הוא לכשיגיע זמן איסורו דאז אינו ברשותו ולא מקודם בשעה שיש לו דין ממון ולפ"ז לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה ואין הבטול חל, רק בליל התקדש חג וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו מחצות, ועל כן לא מהני הביטול דהא נתחייב בתשביתו, וממה שאמרו בד"ד ובד"י דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואינו עובר מדאורייתא, והא לר"ש בדין שיעבור על מ"ע דתשביתו אם לא בדק ולא ביער, דהא הבטול לא חל עד הלילה, וכבר נתחייב בהשבתה ומוכרח מזה דקי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה. ולהכי מתרץ השאג"א לר"ש בלא תשחט דכיון דלפ"ז מותר בהנאה לא מהני הבטול קודם שחל איסוה"נ ולהכי עובר בלא תשחט את הפסח על החמץ משום דעדיין לא חל הביטול לפני זמנו וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' י"ט, דאין הביטול חל רק לכשיגיע זמן איסורו, וכ"כ בצל"ח בריש פסחים. אבל כמדומה שאין דבריהם מוכרחים בשי' הר"ן די"ל דס"ל להר"ן כיון דמבטל מחמת איסורו שיאסור בהנאה אח"כ מהני הבטול שלא יעבור על מ"ע דתשביתו גם קודם שחל איסוה"נ, דבכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי. וכן נראה שי' הרמ"א באו"ח סי' תל"ד סעי' ב', ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, מבואר דהבטול חל מיד, דאל"כ מה בכך שבטל מקודם, הרי לא חל כלל קודם שנאסר בהנאה. ולפ"ז י"ל דגם לר"ש לפני זמן השבתה חל הבטול, כיון דמבטל משום שיאסור אח"כ בהנאה ומחויב להשביתו מקודם בכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי, ובודאי דלשי' הרמב"ן שכתב דאפילו לריוה"ג מהני בטול מכש"כ לר"ש דס"ל דחמב"פ אסור בהנאה ורק דלפ"ז מותר בהנאה דמהני בטול בודאי דלדידי' מקשה דהוי התר"ס שמא שמא בטל בלב כמשה"ק השאג"א, וגם קשה דהא הוי התר"ס שמא הפקיר כמש"כ השאג"א, אלא די"ל כמשכ"ל, דכיון דנתחייב במ"ע דתשביתו לא מהני בטול אח"כ ועובר גם על לא תשחט, דהא בבל יראה אינו עובר עד הלילה, רק מ"ע דתשביתו, וכיון דמחויב בהשבתה גם אחרי הבטול עובר בלא תשחט. ועי' בשאג"א סי' ע"ח שכ' דלד' הרמב"ן וסיעתו אינו מוזהר על בל יראה ובל ימצא ואפי"ה אם החמץ אינו בביתו עובר בלא תשחט וכ' וז"ל מיהו למשכ"ל סי' פ"ג, דלענין עשה דהשבתה לא סגי לי' דמוציא מרשותו לאחר זמן אסורו אפילו לדעת הרמב"ן אע"ג דמהני לענין שלא יעבור עליו על בל יראה ובל ימצא אין זה ראי' עכ"ל, היינו דכיון דמחויב בתשביתו אע"פ שאינו עובר בבל יראה, כיון שמוציאו מביתו עובר בלאו דלא תשחט וה"נ אחרי הביטול כיון דמחויב במ"ע דתשביתו עובר בלא תשחט ואין לחוש שמא ביטל קודם זמן אסורו, דהא לר"ש משכח"ל שקנה חמץ לאחר שש וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו, אולם לשי' רש"י דס"ל דבביטול מקיים ג"כ מצות עשה דתשביתו, א"כ אם מבטל לאחר חצות לר"ש דמהני ביטול קשה קושית השאג"א דהא הוי התראת ספק שמא ביטל ואינו עובר בלא תשחט ועכצ"ל דאיכא חמץ דלא מהני בטול בקבל עליו אחריות כמשכ"ל דגם לשי' רש"י לא מהני בטול בכה"ג דלא כמש"כ השאג"א וצ"ל דהי' חמץ של נכרי דאלו בפקדון מישראל הלא איכא התראת ספק שמא הפקיר המפקיד.

ד

והנה מפרשי הים' בב"ק הקשו למש"כ האחרונים לחדש דהיכא דזכה נכרי משש שעות ולמעלה אף דנתחייב בהשבתה מ"מ כל שהוציאו לרה"ר וזכה בו נכרי אינו חייב בהשבתה עוד, דלא אוקמי' רחמנא ברשותו רק מה שהוא שלו ואינו ברשותו משום איסורי הנאה, אבל כל היכא שזכה אחר לא אוקמי' ברשותו, וא"כ בלאו דלא תשחט דבעינן שיהא החמץ בעזרה, על בסמוך, וכיון דכי מטי עידן איסורא מתיאש א"כ העזרה זכתה מדין חצר להקדש דהא להקדש הוי גו"ל כמבואר בפסחים דכ"ט לר"ש, לשי' הראשונים דיש חצר להקדש וכיון דזכה הקדש ויצא מרשותו לרשות אחר ואינו חייב עוד בהשבתתו, מהיכ"ת שיעבור על לאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי דהא החמץ הוא של הקדש, ומה שתרצו שם דהא לר"ש דלפני זמנו מותר אינו מתיאש, ולר"י דלאחר זמנו אסור בהנאה לא זכה ההקדש, כיון שאין בו גורם לממון יעוי"ש, ועדיין יקשה במש"פ הרמב"ם דלוקה משום לא תשחט דהא קיי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה ולאחר זמנו מותר בהנאה וממילא מיאש מיני' וזכתה העזרה אע"פ דלא קי"ל כר"ש דדהגל"מ כממון דמי, מ"מ יש חצר להקדש כיון דעכ"פ ראוי להשהותו לאחר הפסח ויש זכות בגווה. אולם ע"פ דברי השאג"א דמיירי בחמץ שקבל עליו אחריות והחמץ הוי של נכרי והנכרי אינו מתיאש שפיר עובר משום קבלת אחריות.

והנה למש"כ ה"מקור חיים" בסי' ת"מ לחדש דבשעת בעורו מהני בטול אפילו בחמץ שקבל עליו אחריות משום דמטי עידן איסורא איאושי מיא(ש, וגם בנכרי מיאש כיון דהישראל מחויב לבערו ע"פ דין והוי כאבודה הימנו ומכל אדם ואפילו שלא מדעת הוי יאוש וממילא דזוכה הישראל הנפקד ורשאי למוכרו ה"ה לבטלו יעוי"ש, ועפ"ז בחמץ בשעת בעורו גם לר"ש כיון דמחויב בהשבתה קרוב לזמן איסורא (כמש"כ המקו"ח בעצמו במקום אחר דמש"כ מטי עידן איסורא לאו עידן איסורא ממש דאו אאפ"ל זה אינו רוצה לקנות, דהא אפילו רוצה לקנות אין זכי' באיסורי הנאה, אלא דהכוונה דקרוב לזמן הזה מיאש נ"כ] וא"כ קרוב לזמן השבתה ובשעה שעובר על הלאו דלא תשחט דנתיאש הנכרי מקרי בידו למוכרו ולבטלו וא"כ גם בחמץ שקבל עליו אחריות מהני בטול והוה התראת ספק כקושית השאג"א.

וח"א העירני דלהמקו"ח ג"כ דוקא שהנכרי אין כאן, שייך לומר דמיאש, אבל אם הנכרי כאן הא בידו לטלו וממילא דלא זכה, ונכון. אולם בחי' רעק"א או"ח סי' ת"מ כ' כיון דהישראל מחויב לבערו כשבא הנכרי בפסח אין הישראל יכול להניחו לטלו דהא הישראל מחויב לבערו ומאי דמרבה בשל נכרי בלא ימצא ולד' המקו"ח דהנכרי מיאש וזכה הא הוי החמץ שלו, הא המקו"ח כתב רק שרוצה לקנות כדי למכור או לבטל, אבל באינו רוצה לקנות לא הוי שלו ועובר בב"י כמו בחמצו ממש דאע"פ דמיאש מ"מ עובר וה"נ בקבל עליו אחריות וכמו שמוכיח הקצה"ח מב"ק דס"ו דזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות דיכול לומר הרי שלך לפניך משום דיאוש לא מהני כל זמן דלא אתי לרשות זוכה וע"כ עובר בב"י אע"פ שמתיאש ועוד דהא אלמלא דב"י וחיוב תשביתו לא הי' מיאש, וע"כ עובר בב"י וגם לשי' המג"א עובר משום שלא מכר והוי פשיעה.

ולמש"כ המקו"ח דגם בקבל אחריות יש ביד הנפקד לבטל כיון דהנכרי מתיאש, הדר קשה תזכה העזרה מצד חצר של הקדש ושוב אינו מחויב בהשבתתו כלל כיון דהחמץ זכה בו אחר בודאי ל"ש שיעבור משום קבלת אחריות דהוי כמו המקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי דלכו"ע אינו עובר, כיון דהחמץ כבר שייך לאחר ואין עליו רק אחריות בלי חמץ, ואפילו להשיטות דאם הפקידו אח"כ ביד אחר עובר כמש"פ בשו"ע, מ"מ בכה"ג שכבר זכה בו אחר בודאי אינו עובר אפילו אם האחריות עליו. אולם עיקר ד' המקו"ח אינם רק לדעת הח"י דבאם קבל אחריות לא מהני מה שיפקיד ביד אחר ושיקבל עליו אחריות, אבל לשי' המג"א דמהני אחריותו של נכרי להפקיע מידי חיובו ממילא אין הנכרי מיאש א"ע דהא יש להנפקד תקנה למסור שמירתו ביד נכרי אחר ושיקבל עליו אחריות החמץ וממילא שאינו רשאי למוכרו ודוקא בחמץ ישראל שאין לו תקנה אחרת רשאי ומחויב למוכרו, משא"כ בנכרי. ולפ"ד המג"א גם עזרה לא זכתה להקדש דהחמץ לא יצאת מרשות הנכרי, ולשי' הח"י צ"ל דמיירי דהחמץ בידו בעזרה דבכה"ג לא זכתה העזרה כיון דהחמץ תחת ידו ול"ש לומר דתיקני להקדש מצד חצר.

ה

השאג"א הוסיף להוכיח מפסחים מ"ו כיצד מפרישין חלה ביו"ט דר"א אומר לא תקרא שם עד שתאפה ואר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה דמוקי לה דפליגי בטובת הנאה ממון, דר"א סובר טוה"נ ממון ור"י סובר טוה"נ אינו ממון ואמר רבי שם הלכה כר"א, והא רבי בקדושין נ"ו גבי הגונב טבלו של חברו ס"ל דטוה"נ אינו ממון, עו"ק דהא יש תקנה לבטל ולהפקיר הטוה"נ אי טוה"נ ממון, ועכצ"ל דרבי ס"ל דטוה"נ אינו ממון וטעמא דר"א דס"ל דטוה"נ ממון משום דמצינו דהחמירה תורה בחמץ בקבלת אחריות דדהגל"מ כממון דמי אפילו באיתא בעינא ה"נ ס"ל דטוה"נ ממון לגבי בל יראה אע"פ דבכל מקום לא הוי כממון ולהכי לא מהני בטול והפקר לטוה"נ שאינו ממון ואינו שלו זהו תו"ד, והמקו"ח תמה ע"ז דהא בערכין כ"ח מבואר דיכול להחרים ולהקדיש הטוה"נ שיש לו בקדשים וא"כ מכש"כ שיכול לתפקיר ולבטל, והא דאינו יכול לקדש את האשה למ"ד טוה"נ אינו ממון וכן הגנב פטור מכפל, נראה דודאי טוה"נ שוה כסף, רק דפליגי אם טוה"נ חשוב כממון לזכות בגוף החפץ, ומאן דס"ל דטוה"נ אינו ממון היינו שאינו חשוב קנין בגוף החפץ רק זכות מבחוץ הוא דזכי לי' רחמנא וא"י להקנותו במשיכה וכן בחליפין ואג"ק, אבל קנין הנתפס בדבור כגון הקדש וחרם והפקר ובטול ודאי דמועיל בטוה"נ עכ"ד. והנה מאי דמדחה המקו"ח מהא דיכול להחרים ולהקדיש טוה"נ התם אין זה התפסת הקדש וחרם בגוף החפץ דלאו גופא איחרם דלאו דידי' הוא כמו שפירש"י שם והוא גדר נדר כמו ערכין דילפינן מקרא דכל חרם קדש קדשים הוא לה' שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, וכמ"כ הקדש עילוי דגלי רחמנא מין נדר הקדש וחרם כזה שאינו נתפס בגוף החפץ רק שמחויב לשלם הטוה"נ שנדר, אבל להקנות או להפקיר הטוה"נ למ"ד דטוה"נ אינו ממון והחסרון שאין החפץ שלו, מאי נפ"מ אם צריך קנין משיכה או די בדבור, כיון דעכ"פ החפץ אינו שלו ואיך יחול עליו הפקר וביטול, ולמ"ד טוה"נ ממון בודאי יכול למכור ולהקנות ולהפקיר זכות טוה"נ לאחרים ועי' חי' הרשב"א נדרים פ"ה אבל למ"ד טוה"נ אינו ממון כמו שא"י להקנות ולקדש בו האשה מה"ט ג"כ א"י להפקיר ולבטל, וצדקו ד' השאג"א דכיון דר"א ס"ל בכל התורה טוה"נ אינו ממון ורק לענין ב"י הוי ממון אין בידו להפקיר. אולם מפשטות הסוגיא משמע דפליגי אי טוה"נ ממון כמו שנדחק השאג"א בעצמו. ומשה"ק השאג"א דהא למ"ד טוה"נ ממון הא בידו להפקיר ולבטל אמרתי מכבר לישב בפשיטות דבאמת בחלה בטומאה שאינה ראויה לאכילה ולהנות בשעת בעורה שאין שורפין קדשים ביו"ט. ולהשהותה עד אחר יו"ט א"א שהרי תחמיץ ומי פתי יסור הנה לשלם דמים עבור טוה"נ ואיזה טוה"נ יש בגוה, ועכצ"ל דכיון דאי נימא דאינו עובר בב"י ומותר להשהותה לאחר הפסח הוי דהגול"מ דכממון דמי כמו שאמרו בפסחים כ"ט, ולענין ב"י הא רבי קרא דדבר הגול"מ כממון דמי ואחר הפסח יהי' לו טוה"נ מזה, אבל כיון שעובר בב"י ואסור להשהותה עד לאחר הפסח ממילא אין לו שום טוה"נ ואין בידו להפקירו שאינו שלו, דהא אפילו אם יבטלנו אסור בהנאה לאחה"פ כמש"פ בשו"ע סי' תמ"ז ס"ה, וגם לשיטת הפוסקים דלאחר הבטול מותר בהנאה לאחה"פ, מ"מ כיון דכל זמן שלא בטלו אין בו שום טוה"נ דאסור להשהותה וממילא אין בכחו לבטלו דאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו. ומצאתי בס' "ברוך טעם" שכ"כ, והוסיף דלהטיל בצונן ס"ל דאין תקנה משום דקרוב שיחמיץ וח"א פקפק על זה דמ"מ כיון דבידו להטיל בצונן, יש לו טוה"נ, שלא יחמיץ ויהנה בשעת בעורו, וכיון שכן בידו להפקיר ולבטל הטוה"נ.

ולפמש"כ מוכרח מזה דר"א ס"ל טוה"נ ממון בכל מקום ולאו דוקא לענין ב"י משום רבוי דדהגל"מ כמש"כ השאג"א דהא באמת אין לו בגוה טוה"נ כלל, רק דיש לו דהגול"מ לאחר הפסח, והא לא מצינו שנתרבה רק דהגול"מ שיש לו בממון גמור, אבל כיון דטוה"נ אינו ממון וא"כ גם לאחה"פ אין לו בגוה רק טוה"נ שאינו ממון בכה"ג הא לא ריבתה תורה, וכיו"ב מבואר בירוש' פסחים דאית תנוי תנא אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואית תנוי תנא אי אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ומשני תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגול"מ כממון דמי. והמהרי"ט אלגאזי נתקשה בזה דלמ"ל כר"ש דהא גם לרבנן בחמץ גול"מ כממון דמי, והעמודי אור כ' לפרש ד' הירושלמי דהא האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבנן דר"ש משום דלגבי הקדש לא שוה כלום ופקע דין הקדש מיני' אלא דלר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי חשוב בעלים והא לא ריבתה תורה דחמץ גול"מ רק לגבי הנפקד בדבר שיש לו בעלים, אבל בהקדש הא פקע דין הקדש מיני' ולרבנן דר"ש אין כאן בעלים כלל, וע"כ משני הירושלמי תיפתר בקדשים שחייב באחריותן וכר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי, ממילא דיש בעלים של הקדש על חמץ וכיון דחייב באחריותן ג"כ עובר, וה"נ בטוה"נ אי נימא דאינו ממון א"כ גם לאחר הפסח אין לחמץ זה בעלים כלל כיון דטוה"נ אינו ממון עכ"פ הוי רק גורם דגורם דלאח"פ יהא לו דין גול"מ וזה לא ריבתה תורה וע"כ מוקים לפלוגתייהו אי טוה"נ ממון ובזה הי' אפ"ל קו' השאג"א שהקשה דהא בב"מ ד' י"א משמע דר"י ס"ל טוה"נ ממון ובפסחים מוקי לה דס"ל דאינו ממון ולפמש"כ י"ל דאעפ"י דר"י ס"ל טוה"נ ממון לגבי חמץ דלא הוי טוה"נ כלל וכמו שאמרו בנדרים ד' פ"ה דשויא כעפרא בעלמא וגם קודם שהגיע זמן איסורו וטרם שנתחמץ פקע מיני' הטוה"נ ולא חל עליו הדין דב"י, אלא דפשטות הסוגיא משמע דפליגי אי טוה"נ ממון בכל מקום וכאשר יבואר].

והנה העמו"א שם כתב דלפ"ז בקבל הנפקד אחריות בחמצו של ישראל, שכ' הצל"ח דלר"י דאסור לאחה"פ פקע האחריות, אבל לר"ש דמותר בהנאה לאחה"פ עובר על ב"י. ולפ"ד הירושלמי בהקדש שאינו עובר לרבנן דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי, גם למאי דקיי"ל כר"ש דלאחר זמן מותר בהנאה, כיון דהמפקיד הישראל אין בו רק גורם לממון מאי דחזי לאחה"פ והא לא ריבתה תורה על דהגל"מ של המפקיד יעוי"ש.

ולפי"ז יש לדון מטעם אחר דבטוה"נ דלא דמי לקבלת אחריות מנכרי, דהתם אחריות איכא אע"פ שנאסר לגבי הנכרי אבל בטוה"נ אי נימא דנאסר אין לו עוד שום טוה"נ. ולא דמי לחמץ שלו ממש דלהרבה ראשונים הוי שלו ואינו ברשותו, וזהו החדוש, משא"כ בטוה"נ דלמ"ד דאינו ממון ורק דהוי גורם לממון והא לא דמי לגורם לממון של קבלת אחריות, דהתם האחריות איכא גם אחרי כן, אבל בטוה"נ הא כיון שיאסר אין לו עוד שום טוה"נ.

ואפ"ל דבישראל המפקיד אעפ"י דהחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו מ"מ הוי שלו וכמ"ש הריטב"א סוכה ל"ה דהוי לכם ולאחר הפסח דמותר א"צ קני' מחדש כמש"כ האחרונים ולהכי לא פקע שם המפקיד כיון דחזי לאחה"פ ואפילו לרבנן דר"ש דדבר הגול"מ לאו כממון דמי מ"מ כיון דהוי שלו ורק שאין לו שווי ממון ולהכי כל דחזי לאחה"פ חשוב שווי וכיון דיש עליו שם בעלים לא נפקע מה שנאסר בהגיע זמן הפסח כיון דאין אסורו אסור עולם ולהכי אם אינו עובר בב"י ומותר להשהותו חשוב שם בעלים, ואפילו לדעת הראשונים דס"ל דאיסורי הנאה הוי הפקר י"ל דזהו באיסור עולם דהוי כאבודה הימנו ומכל אדם שאין לו שום שווי או בחמץ שלו שמחויב להשביתו דאפילו לר"ש דמותר בהנאה לאחה"פ כיון דמחויב להשביתו הוי הפקר גמור, אבל בחמץ שמותר להשהותו כמו בחמץ נוקשה ואסור בהנאה בודאי דלא הוי הפקר כיון דחזי לאחר זמן, ולהכי כיון דהמפקיד אינו עובר בב"י אף לרבנן חשוב בעלים. ומה שאמרו בפסחים כ"ט דלמ"ד דהגול"מ לאו כממון דמי לא מעל אע"ג דבהקדש ראוי להשהותו לאחר זמן, באמת כבר נתקשה בזה הפנ"י בפסחים דהא יש בו שווי לאחר זמן ולא דמי לשארי גול"מ יעוי"ש מה שנדחק בזה. ונראה בהקדש קדשי בה"ב דאין דין בעלים גמור על ההקדש ורק ארי' דהקדש רביע עלי' שצריכים פדיון, והא יכולים לחלל ולפדות בלי רשות הגזבר, וגם הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל (וכ"ה שי' הרמב"ם בפ"ד מהל' ערכין דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד, וההקדש חל, והפודה מההקדש צריך לשלם להבע"ח דלכשנפדה חוזר לשעבודו, והשעבוד חל גם מעיקרא אלא ארי' הוא דרביע עלי', וכ"פ הרמב"ם בקדשי בה"ב בעיה"נ בפ"ד מהל' עכו"ם דפודין ואח"כ שורפין (ויעוי' בכ"מ שם שכתב משום דאסור איה"נ חל גם מתחלה אלא דאיסור הקדש מונע) ודין ממון הקדש הוא רק לענין פדיון וכל דלא חזי לפדיון אין בו דין מעילה כמש"כ התוס' במעילה ט"ו בד"ה ואפילו דהיכא דבעי העמדה והערכה ואין בו פדיון אין בו דין מעילה כקדשים שמתו ולהכי כל שאין לו פדיון גם לפי שעה משום שאין לו דין ממון ואין לו שווי לפי שעה אין בו דין מעילה ג"כ כיון שאין לו בעלים ורק אע"פ שאין בו דין ממון מ"מ גורם לממון יש בו ותלוי אי גול"מ כממון דמי, דלר"ש דגול"מ כממון דמי הוי ממון גם לענין מעילה משא"כ לרבנן, ולהכי משני הירושלמי דאי אתה רואה של אחרים ושל גבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן כר"ש דדהגול"מ כממון דמי, דלרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי לא נתרבה ממון המפקיד שיעבור הנפקד בב"י, וכ"ז בהקדש אבל בחולין יש על המפקיד דין בעלים אף שנאסר בהנאה לזמן, כיון דראוי להשהותו לאחר זמן ויש לו שווי גם להמפקיד עצמו אף שאינו ראוי למכירה כעת גם לרבנן דר"ש יש עליו דין מפקיד, ולפיכך הנפקד עובר בבל יראה, אלא שזה החלוק בין הקדש להדיוט נראה דחוק בעיני, וגם הקדש הוי בעלים באיסוה"נ כמו בהדיוט, ובודאי דלא פקע אסורו, ולאחר הפסח גם למ"ד דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי מעל וא"צ להקדיש מחדש.

ו

והנה אם נאמר דלא כהצל"ח וכמו שנראה כן מד' הפוסקים כמו שיבואר להלן דהיכא דהנפקד קבל עליו אחריות גם בחמץ של ישראל עובר ונצטרך לומר דאף דפקע חיוב אחריות מ"מ כיון דלולא איסור חמץ הי' מחויב באחריות חשוב כממונו, וכיון דבחמץ אמרינן ש"ד אינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ה"נ גם בקבלת אחריות אמרינן דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כמו שלא נאסר מצד איסור חמץ והי' גורם לממון בכה"ג עובר בב"י, ולפ"ז בטוה"נ אעפ"י דכיון שיאסור מצד חמץ אין בו טוה"נ אף קודם שיחמץ מ"מ כיון דהסיבה לזה הוא איסור חמץ ולולא איסור חמץ הי' לו טוה"נ להכי עובר בב"י, ולהכי י"ל כמש"כ השאג"א דגם למ"ד טוה"נ אינו ממון כיון דעכ"פ לולא איסור חמץ יש לו טוה"נ עובר בב"י כמו על קבלת אחריות לרבנן דר"ש, מ"מ לבטל או להפקיר אי אפשר לו גם למ"ד טובת הנאה ממון כיון שבאמת אין לו טוה"נ כלל כיון שעומד להחמיץ, ורק לגבי דין בל יראה עובר משום דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כאלו לא הי' אסור חמץ וכיון שהסוה"נ בפועל אינו שוה כלום אי אפשר להפקיר את החמץ שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, וזה נראה באור הירושלמי פסחים פ' אלו עוברין על משנה דכיצד מפרישין חבריא בעי יקדישנה וישליכנה לאשפה. יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו אף דמחויב לבערו מצד הטוה"נ מ"מ כיון דמחמת איסור חמץ פקע הטוה"נ לגמרי וא"כ אינו שלו ואיך יפקיר דבר שאינו שלו.

עוד יש לומר בישוב ד' הירושלמי דנקיט בקדשים שחייב באחריותן אליבא דר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי, והא גם לרבנן בדין שיעבור כקו' המהרי"ט אלגאזי, נראה דהא המקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי מותר, ומבואר בט"ז סי' תמ"ו דבתיכם קאי על לא ימצא דנתרבה קבלת אחריות ודוקא בבתיכם דאין לך בו אלא חדושו, אבל בחמצו ממש לא מהני מה שהפקיד ביד נכרי, והנה הטו"ז חידש שם דלר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי ואין חדוש בחמץ לדידי' אין נפ"מ בין חמץ שקבל עליו אחריות ובין חמצו ממש, ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו המקו"ח דהא מפורש בפסחים ד"ו דאפילו לר"ש איצטריך לא ימצא משום דאיתא בעינא ובכה"ג גורם לממון לאו כממון דמי, ולפ"ז גם לר"ש חלוק גול"מ דחמץ דאיתא בעינא מחמץ ממש, וי"ל דהחדוש הוא דבבתיכם דוקא הוא בקבלת אחריות משא"כ בחמצו ממש, והנה בקדשים שחייב באחריותן לר"ש דיש לו אונאה אע"פ דאיתא בעינא, וכן בסנהדרין קי"ב דמבואר דלר"ש דבר הגול"מ כממון דמי אפילו באיתא בעינא כמו שהעיר הקצוה"ח בסי' שפ"ו וכתבתי במקי"א לתרץ דשאני קדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות קדמו שהרי נתחייב מתחלה בנדרו הרי עלי ונפטר בקרבן זה, ולא דמי לאיתא בעינא שלא נתחייב כלל דאפילו אי נימא דהחיוב שומרים משעת משיכה מ"מ מתלי תליא עד שעת האונס או בפשיעה וכמש"כ האס"ז בכתובות ל"ד משא"כ בקדשים שחייב באחריותן שנתחייב בפועל בנדרו הרי עלי והביא קרבן זה וחשוב ליתא בעינא ממש שיהא עליו חיוב אחריות, וע"כ לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי והוי כשלו דלא מהני מה שמופקד ביד אחר לדעת החולקים על הגאונים וס"ל דהמפקיד חמצו ביד נכרי עובר, וא"כ לר"ש בקדשים שחייב באחריותן דדהגול"מ כממון דמי אי אתה רואה של גבוה בחמץ שקבל עליו אחריות אפי' ברשות גבוה, והנה לפי המבואר בחולין קל"ט בקדשי בה"ב שנאבדו לר"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ לא דמי לפקדון של הדיוט, דפקדון של הקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמונח ברשות הקדש ושמור ביד הקדש (דגם בהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כמו שאמרו בב"ק ד"כ). ולהכי לא קרינן לי' וגונב מבית האיש דהוי ביד הקדש כמו"ש הראב"ד הובא באס"ז בב"ק שם במרובה ועדיף מיחד לו בית דזהו ממש רשות גבוה, ולהכי לרבנן דר"ש דס"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי והוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ביד נכרי, או עכ"פ ביחד לו בית לשי' רש"י והר"ח דחמץ שקיבל עליו אחריות שהפקיד ביד אחר אינו עובר, וי"ל דעדיף מזה, דדמי כמו שהפקיד אצל בעל החמץ דלכו"ע אינו עובר כמש"כ המג"א בסי'. ולהכי לרבנן אינו עובר ורק לר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי ובקדשים שחייב באחריותן דהוי כליתא בעינא וכממון דמי והוי כשלו ממש ולא מהני מה שמונח ברשות גבוה דהוי כחמץ שלו שהופקד ביד, נכרי דלדעת החולקים על הגאונים עובר, ובזה יתיישב לשון הברייתא בפסחים ה' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ובסיפא נקיט יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי, ומגבוה לא קתני כמו שהרגיש בזה הצל"ח דבאמת בשל גבוה אף בקבל עליו אחריות מותר לרבנן דר"ש. ולמש"כ מיושב בזה קושית האבן העוזר בסי' תמ"ב ע"ד המג"א דהיכא שהנפקד לא מכר את החמץ חייב מפסחים ד"ו דאמר רב ואם של הקדש א"צ דמבדל בדילי מיני' והא חייב הגזבר באחריות שלא מכר לרב דס"ל כר"י דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה והוי פשיעה וכן הקשה שם שם מפסחים נ"ט, ולמש"כ בשל הקדש לרבנן דר"ש דדהגול"מ לאו כממון דמי כדקיי"ל אינו עובר אפילו בקבל עליו אחריות. ובזה י"ל ג"כ משה"ק התוס' בפסחים מ"ו דאתה רואה של גבוה דהא אי בעי מיתשל עלה, למש"כ השאג"א דלהכי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה בחמץ דרבי קרא דדהגול"מ כממון דמי, וא"כ בהקדש דהוי כמקבל עליו אחריות ביד ההקדש גם משום הואיל אי בעי מיתשל עלה אינו עובר.

ז

והשאג"א שם כתב דלגירסת הרי"ף והתוס' ושארי פוסקים בפ' אלו עוברין דגרסי ר"א סבר אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה, א"כ אפילו טוה"נ אינו ממון עובר על ב"י משום הואיל אי בעי מיתשל עלה, מ"מ מדאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא אמרינן יקרא לה שם עד קודם אפיה ויבטלנו או יפקירנו ותו אינו עובר עליו דאע"ג דכדידי' דמי משום הואיל אי בעי מיתשל עלה הא בדידי' נמי מהני בטול והפקר קודם שתחמיץ, אע"כ משום דכיון דעכשיו לאו דידי' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה, מ"מ כל כמה דלא איתשל עלה לאו דידי' הוא ואי אפשר לו לבטל או להפקיר יעוי"ש ולכאורה קשה דמה בכך דעכשיו לאו דידי' הוא ואין בידו להפקיר, מ"מ אי מיתשל עלה ולמפרע הוי שלו וחל ההפקר וממילא א"א שיעבור משום הואיל אי בעי מיתשל עלה דאי יתשל למפרע חל ההפקר, ומצאתי בשו"ת תורת חסד שתמה בזה וחשבתי לתרץ עפמש"כ הרמב"ן במיוחסות דפתח שע"י חרטה אינו עוקר למפרע ורק מכאן ולהבא כהפרת בעל יעוי"ש, ולהכי עובר בב"י דהואיל אי בעי מיתשל עלה ע"י חרטה וממילא קם ברשותי' וההפקר דלמפרע לא מהני כיון שאינו עוקר מעיקרא, ובאותה שעה היה תרומה ואין אדם מפקיר דבר שאינו שלו, ועל כן לא אמרינן בפתח ע"י חרטה נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ועי' בשעה"מ ה' שבועות, אבל באמת זהו טעות דהוא רק בנדרים ושבועות דהנדר חל על כל הזמן ומתחרט מזמן דלהבא ולא מלשעבר, משא"כ בהפרשת תרומה וחלה שאינה לזמן, וכיון דנתקן הכרי והוברר חלק הכהן שהי' פתוך בטבלו, איך אפ"ל שיהי' מכאן ולהבא טבל, ולמפרע חלה ותרומה, ונראה כיון דבשעת ההפקר לא יכול ההפקר לחול בפועל ואין כל אדם יכול לזכות בו ממילא יכול לחזור מן ההפקר כל זמן שלא שאל, ועל כן עובר בבל יראה הואיל שיכול לחזור קודם השאלה.

ח

והשאג"א שם בסוף סי' ע"ז מביא ראי' עמה דהוכיחו בגמ' דא"י לבטל בתר איסורו מהא דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' ומנ"ל להכריח דחמץ אינו ברשותו של אדם וא"י לבטלו מדאסור בהנאה הא לר"ש לאחר ז"א מותר מן התורה והוי דהגול"מ כמו שאמרו לר"ש בחמץ של הקדש דמעל, אלא ודאי דבטול לא מהני לקבלת אחריות וה"ה מה שיהא מותר לאחר זמן למאי דקי"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי, והמקו"ח תמה ע"ז איך מדמה לחמץ של הקדש שמותר להשהותו דאתה רואה של גבוה והוי שפיר גורם לממון משא"כ בחמץ שלו שמוזהר להשביתו והמחברים הישועות יעקב והקונטרס אחרון לשאג"א בשם הגאון ר' אבלי כתבו דעיקר ראיתו מהא דאר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו דהא אלו לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו והי' מותר להשהותו והי' בו דבר הגורם לממון והוי שלו ולפיכך עובר בבל יראה, אלא די"ל דמ"מ הוה אינו ברשותו משום תשביתו משש שעות ולמעלה ואי אפשר להשהותו לאחר הפסח ואין בו גול"מ וכ"כ המקו"ח והישועות יעקב, דהב"י הוי בלילה וכבר קדמו עשה דתשביתו ואע"ג דלר"ש לפני זמנו מותר בהנאה וראוי להסיקו תחת תבשילו כמו"ש בפסחים כ"ח. מ"מ התשביתו נמשך ג"כ אח"כ (ועי' בנוב"י סי' ס"ה מה שנסתפק בזה) וא"כ אי אפשר שיהי' בו גורם לממון לאחר הפסח כיון דמחויב להשביתו מיד וזהו החדוש של שני דברים אינם ברשותו של אדם, והנה במ"ע דתשביתו אין חדוש לפ"ז ולא מיבעי לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה והוי ברשותו, אלא גם למאי דקיי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה מ"מ כיון דאי נימא דאינו מחויב בהשבתה ולא יהא עליו בל יראה משום דאסור בהנאה הרי יהא ראוי להשהותו לאחר הפסח ויש בו גורם לממון.

ובזה י"ל מה שהקשה בשו"ת מהר"מ מינץ להגאון מהר"מ מאובן למש"כ האחרונים דבאים ה"נ אי"ע בבל יראה דהא דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו הוא דוקא באיסור חמץ ולא בשארי איסורים ובודאי דגם באיסוה"נ מדרבנן כן דאינו ברשותו של אדם, א"כ עכשיו דאמרו שעות מדרבנן ואינו ברשותו כמו שאמרו בפסחים ו' ונבטלי' בשית כדרב גידל ולא גרע איסור דרבנן של חמץ משאר איסור הנאה וכיון דעכ"פ יצא מרשותו קודם זמן תשביתו וב"י ומנ"ל דבכה"ג אוקמי' רחמנא ברשותו ולמשנ"ת א"ש דעכשיו שאמרו שעות מדרבנן והאיסור קודם המ"ע דתשביתו מן התורה גם על תשביתו אינו בדין שיחויב דהא אינו מחויב להשבית חמץ של הפקר, וממילא דמותר להשהותו לאחר הפסח דאין בו תשביתו כיון שאין החמץ שלו, וכיון דקיי"ל דלאחר זמנו מותר בהנאה מן התורה והיכא דלא עבר עליו בב"י גם מדרבנן מותר ויש בו גורם לממון להכי עובר עליו בב"י, דאף דלא קיי"ל כר"ש בגול"מ מ"מ הא בחמץ איתרבי ועובר עליו בתשביתו וב"י ואעפ"י דקיי"ל דגם לאחר שביטלו אסור מדרבנן לאחר הפסח משום שלא קיים מצות בעור מדרבנן. שאני התם משום הערמה כמבואר בירושלמי, ומשכח"ל שיהי' חיוב בל יראה. אבל אי נימא דאחר שעות דרבנן אינו עובר לעולם בבל יראה ולא משכח"ל בל יראה כלל ול"ש לקנסא דהואיל ועבר על בל יראה א"כ יהא מותר לאחר הפסח גם מדרבנן, ונמצא דאי נימא דאינו עובר יש בו גורם לממון ולפיכך עובר בבל יראה.

ובעיקר קושית המהר"מ מינץ נ"ל דבודאי אף דגם איסור הנאה מדרבנן אחר מונע מחלות הב"י מ"מ אם האיסור הוא לזמן לכשיגיע הזמן דבל יראה וכלה זמן האיסור דרבנן בודאי דברשותו קאי, וכמו דאינו מונע להתשביתו האיסור הנאה דמשש שעות ולמעלה למאי דקיי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה מן התורה וגזרה תורה להשביתו כ"כ באיסור הנאה דרבנן נהי שאסור משעות דרבנן מקודם, הא איסור שעות מדרבנן כלות לכשיגיע זמן איסור תורה, וכיון דאז אין עוד איסור שעות, ואיסור תורה איננו מונע מן התשביתו וב"י, מה בכך שנאסר מתחלה מדרבנן הלא איסורו הי' רק לזמן שעה, ולכשכלתה השעה כלה זמן איסור מדרבנן והותחל הדאורייתא שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וז"פ.

ט

השאג"א בסי' ע"ח מסתפק בחמץ של נכרי וקבל עליו הישראל אחריות דנתרבה מלא ימצא אי מחויב ג"כ במ"ע דתשביתו, דאע"פ דנתרבה בתוך הפסח לענין ב"י מ"מ לתשביתו שהוא משש שעות ומעלה דלא גלי קרא לא נתרבה ואינו מחויב להשביתו, ומתחלה מביא ראי' מהא דבל יראה הוי ניתק לעשה, ואם איתא הא הלאו כולל יותר מן העשה, וכמו בתמורה שכ' הרמב"ם דלוקה משום דהלאו כולל יותר מן העשה דאיתנהו בצבור ובשותפין. ועל זה יש להשיב ולחלק דשאני תמורה דאין העשה בגדר תיקון הלאו, רק דהדין שהתמורה נתפסת ואמרה תורה בלשון עשה, והיינו דהלאו לא הוי לאו מעליא ולא דמי ללאו דחסימה וכיון דמצינו בצבור ושותפין דאין בו דין זה לא הוי ניתק כלל, וכה"ג בתוס' יומא ד' ל"ו בד"ה לאו דלהכי לא קאמר לאו דטרפה דאפילו לריוה"ג לא חשיב ניתק לעשה כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דהלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון כו' היינו ג"כ משום דל"ה ניתק לעשה, משא"כ היכא שהעשה מתקן הלאו כמו בתשביתו א"כ מה בכך דהלאו כולל יותר מן העשה, מ"מ במה שמתקן מתקן ומועיל, וכיו"ב כתבו התוס' בחולין פ"א ע"א בד"ה הנח בתוה"ד ועוד הא דלא עקר תרי לאוין היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהי' קדש לאו עשי' היא דמאליו קדוש כו'. ובזה יש להעיר במש"כ השאג"א בד' הרמב"ם דלהכי לוקה על ב"י משום דהוי ב' לאוין, דהא לא דמי לתמורה, ובכה"ג דהוי ניתק לעשה ממש אינו לוקה אפילו בב' לאוין כמש"כ התוס' אך לשי' הרמב"ם אפשר דלא ס"ל חילוק התוס' בב' לאוין דאין בכח ניתק לעשה לתקן ב' לאוין, משא"כ כלל זה דהלאו כולל יותר מן העשה אפשר דאין זה רק בלאו דתמורה דלא הוי ניתק לעשה, וכן נראה שי' הרמב"ם לגבי עבוט בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"ג ובמל"מ שם דעכ"פ לגבי עני בודאי אין לוקין אע"פ דלגבי עשיר לא הוי נל"ע, ועי' באו"ת ס' צ"ז. והשאג"א הביא ראי' מהא דאמר בפסחים ה' דיליף מלא תשחט ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ופי' התוס' שם דכיון דאשכחן דהזהיר על השבתה והזהיר שלא לשחוט הפסח על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה, והשתא אי אמרת דאין השבתת חמץ בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות וליכא בי' עשה דתשביתו, ובודאי דלאו דלא תשחט איכא, הרי בתרי מילי נינהו ואע"פ שאינו מחויב בהשבתה מ"מ מחויב על לא תשחט, ושוב דחה זה, שהרי לשי' הרמב"ן במוציא החמץ מרשותו אינו עובר וא"צ להשביתו כלל והא אמרינן בפסחים ס"ג לר"ל דאינו חייב עד שיהא עמו בעזרה וא"כ בכה"ג אינו עובר כלל וא"צ להשביתו, ועוד דאפילו לדברי החולקים ע"ד הרמב"ן וס"ל דאע"פ שאין החמץ בביתו וברשותו אפ"ה עובר עליו מ"מ בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות אינו מוזהר על השבתה ובל יראה אא"כ החמץ ברשותו, ומה"ט מהני לי' מחיצת עשרה ויחוד מקום דלאו ברשותי' קאי, והא בכה"ג מוזהר על השחיטה וכל עצמו א"א מוצא למלקות דלא תשחט אלא בחמץ שקבל עליו אחריות דלא מהני ביטול והרי לר"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה וש"מ דטעמא דשחיטה לאו משום השבתה הוא זהו תו"ד.

ונפלאתי מאד ע"ד הגאון שאג"א דמכריח מהא דחמץ דהחמץ עמו בעזרה דבכה"ג הוי אינו ברשותו, דאטו רשותו הוא דוקא בביתו, ואם חמצו בידו והוא ברשות אחר אינו עובר, דכל רשותו וביתו הוא לפי דחצירו כידו ואם הוא בידו או בבגדיו וכליו אע"פ שהוא בעזרה הרי החמץ ברשותו ועובר עליו לד' הרמב"ן וכן בחמץ שקבל עליו אחריות והוא בידו בעזרה שעובר, א"כ בפשיטות שפיר משכח"ל שיהא החמץ בעזרה ברשותו ועובר עליו.

ומה שהוסיף השאג"א דלמש"כ הר"י דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו א"כ ע"כ איתא לאזהרת שחיטה אע"פ דליתא לאזהרת השבתה בכה"ג דאם במשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו על לא תשחט, א"כ אכתי לא משכח"ל מלקות דלא תשחט אפי' בחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות דהא יכול להתנצל דדעתו הי' לבערו, ואם כי י"ל בפשיטות דמשכח"ל דקנה חמץ אחר חצות לר"ש או שקבל באחריות הרי שאין בדעתו לבערו שעשה מעשה, אבל בלא זה אין הדמיון עולה יפה דאע"פ דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו משום לאו הניתק לעשה והעשה מתקן הלאו ובכה"ג התיקון למפרע, מ"מ הא אם לא יתקן הלאו באיסורו קאי, ול"ש לומר דאינו עובר. עליו בב"י והשבתה, אלא דהשבתה מתקן הלאו דב"י ובל תשחט פסח על החמץ לא יתוקן דהא בשעה ששחט הי' חמץ, ועוד דהא משש שעות ולמעלה אינו עובר בבל יראה כמש"כ השאג"א בסי' זה, ורק מ"ע דתשביתו יש בו, וגם מ"ע דתשביתו זמנו כל היום שאינו עובר כלל על המ"ע אף לדברי החולקים על הר"י, ורק אם לא השביתו עד הלילה עבר מ"ע דתשביתו מערב יו"ט (וכ"כ הצל"ח בפסחים דאין מ"ע דתשביתו מיד), אלא כיון דעכ"פ נתחייב באותה שעה במ"ע דתשביתו שהותחל משש שעות ומעלה הסברא הוא שהשבתה היא בזמן שחיטה, שצותה תורה לא תשחט על חמץ מסתמא כבר מתחיל באותה שעה המ"ע דתשביתו, א"כ מאי ענין זה למשהא חמצו ע"מ לבערו דנוגע ללאו דבל יראה שמתחיל מליל יו"ט. עכ"פ כיון דמוכיח דמדכתיב לא תשחט על חמץ מסתמא הוא זמן השבתת חמץ שפיר מוכיח דכל חמץ מה שעובר עליו על לא תשחט פסח על החמץ ישנו בהשבתה ומחויב להשביתו. ומזה מוכח דבחמץ שקבל עליו אחריות לדעת השאג"א דעובר עליו על לא תשחט פסח על החמץ דעובר ג"כ במ"ע דתשביתו אלא דגם זה שחמץ שקבל עליו אחריות עובר בלא תשחט פסח על החמץ אינו מוכרח דאפשר דדוקא בלא ימצא איתרבי, אולם השאג"א בסי' ע"ז כ' דבלא תשחט לא כתיב על חמצך ורק נ"על חמץ". ועי' בקונ"א שם.].

י

והנה השאג"א מסיק לדינא דעשה דתשביתו עובר בחמץ שקבל עליו אחריות, וממקומו הוא מוכרח דכיון דגבי עשה דתשביתו כתב רחמנא סתמא "תשביתו שאור מבתיכם" ולא גלי בי' קרא כמו בבל יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ואיכ"ל דעשה דתשביתו עובר אפילו בשל אחרים, ועכצ"ל דכמו דילפינן שאור שאור דבתים וגבולך מהדדי לכל מילי בין להקל ובין להחמיר, כן ילפינן שאור דהשבתה משאור דראי' בגז"ש דאתה רואה של אחרים ושל גבוה, ותדע דאל"כ מנ"ל דחייב להשבית משש שעות בבורות שיחין ומערות דהא גבי השבתה לא כתיב גבולך, אלא ודאי דילפינן שאור דהשבתה משאור דראי', וא"כ מהאי גז"ש גופא ילפינן דאפילו חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות נמי איתא במצות השבתה.

והמקו"ח בסי' תל"א השיג על דברי השאג"א מש"כ כיון דלא כתיב לך גבי תשביתו א"כ אפילו בלא קיבל עליו אחריות חייב, דהא במכילתא שהביא הרא"ש בפסחים תני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך, יצא חמצו של נכרי בבית ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו. וא"כ בתשביתו דכתיב ג"כ בתיכם יכולים ג"כ למעט חמץ של נכרי שהוא בבית ישראל כיון שא"י לבערו, ואפילו החולקים על המכלתא לא חלקו אלא בחמץ ישראל בבית נכרי, אבל על חמץ נכרי בבית ישראל שנתמעט מבתיכם לא מצינו דפליגי, ואי תקשה א"כ ל"ל קרא דלך למעוטי של אחרים, הא ילפינן לא יראה ולא ימצא בגז"ש דשאור ובלא ימצא כתיב בתיכם ונתמעט של נכרי, י"ל דאי לא כתיב לך הו"א דלא אתי גז"ש ומפקא מפשטי' דכתיב בקרא "לא יראה לך חמץ בכל גבולך" להכי כתיב לך, עכ"ד המקו"ח.

ונפלאתי שלא ראה המקו"ח ד' הרמב"ן בפ' בא [והובא בקצרה בשאג"א סי' פ"ג] ע"ד רש"י שם וז"ל שכתב ואינו מכוון אצלי שאין במשמע ברשותך להוציא חמץ של נכרי שהרי ברשותו הוא ובתים וגבולים שוים שהרי שתיהם רשות שלו וממון של אחרים, ועוד שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות איננו בא בהיקש הזה שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין, אבל בבתים דמשמע איסור כל המקרא הזה דכתיב לא ימצא והתירן יוצא לנו מדכתיב לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואין לי אלא בגבולין בבתים מנין ת"ל שאור כו' כמו שמפורש בפסחים, אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. וכן שנוי' במכלתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו כו' ופירושה שהי' במשמע ולא יראה לך חמץ בכל גבולך שלא נניח חמצנו בכל גבולנו אפילו בביתו של נכרי, ולכך בא בבתיכם להוציא ביתו של נכרי כו'. וזהו שסיימו בבריתא יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל מהיקש בתים וגבולים קאמר דמה בגבולין מותר דכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף בבתים נמי מותר כו' עכ"ל הרמב"ן. הרי מפורש בד' הרמב"ן דעיקר הלמוד מבתיכם הוא למעט חמץ של ישראל ברשות נכרי אבל על חמצו של נכרי ביד ישראל לא נתמעט מבתיכם דאדרבה בתיכם משמעו לאיסור, רק דיליף מהיקש דגבולין דכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' [ושעור ד' המכילתא נראה דעיקר ידעינן מבתיכם למעט חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, וא"כ העיקר תלוי ברשות והי' בדין שגם חמצו של נכרי בבית ישראל יעבור והא ידעינן דאתה רואה של אחרים, לפיכך אנו מפרשים בבתיכם ברשותיכם וביכלתכם דלפי שהוא של נכרי ואינו יכול לבערו], ולפ"ז בתשביתו דלא כתיב לך, א"כ מבתיכם לא נתמעט רק חמצו של ישראל ביד הנכרי, אבל חמצו של נכרי ברשות ישראל קרוי בבתיכם, אע"כ צ"ל כמש"כ השאג"א דילפינן שאור דהשבתה משאור דראי' דאי אתה רואה של אחרים ומיני' דבקבלת אחריות עובר גם על תשביתו כמו על בל יראה.

והנה לפי הגירסא שבמכילתא המובא ברש"י שם לא ימצא בבתיכם מנין לגבולך ת"ל בכל גבולך מה ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך שברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ולא קיבל עליו אחריות עכ"ל. והר"א מזרחי כתב דלפירש"י המכילתא לא דריש מ"לך" למעוטי חמץ של נכרי, ולפ"ז גם בתשביתו דכתיב בתיכם, ממעטינן ג"כ חמץ של נכרי כמוש"כ המקו"ח. אולם הא תמוה לכאורה דא"כ מנ"ל דבקבלת אחריות עובר דאי אפ"ל דמלא ימצא נפיק דפירש"י בפסחים ד"ה מדלא כתיב לך גבי לא ימצא, אבל כיון דלא ס"ל לך למעוטי של נכרי ומהכ"ת נדרוש מ"לא ימצא" על קבלת אחריות, וגם אם נימא דמפשט דלא ימצא דריש על קבלת אחריות כמו שנראה מלשון רש"י פסחים ד' ו' מ"מ מאן מפיס לחלק דרשות המקרא למעוטי מלא ימצא בבתיכם חמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות דאינו עובר ומלא ימצא בקבל עליו אחריות דעובר. ונראה בשי' רש"י דהא דממעטינן מבתיכם חמץ של נכרי שהופקד ביד ישראל אע"פ שהוא באמת בבית ישראל משום דכיון דשמור הוא לשם המפקיד בית המפקיד קרינן בי' כמש"כ הרא"ש ע"ד הגאונים, ולפי גרסת רש"י לא גריס יצא חמצו של ישראל בבית נכרי, דאמת דבכה"ג בתיכם קרינן בי'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ הל' א' כתוב בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד נכרי לא יהא עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הפקידו או הטמינו עכ"ל, הרי דמבתיכם דריש דאפילו הפקיד אותו ביד נכרי קרוי לא ימצא בבתיכם לפי שהוא בעל הממון ושמירת בית הנפקד ששאול להמפקיד קרינן "בתיכם" וברשותכם, ולהכי חמץ של נכרי המופקד בבית ישראל אין זה "בתיכם" לפי ששמור לטובת המפקיד. אולם בקיבל עליו אחריות ישראל הנפקד הרי שהישראל מחויב לשומרו בשביל אחריותו של הנפקד ולא בשביל המפקיד רק שלא יתחייב לשלם. ועל כן בתיכם קרינן בי', ולהכי בקיבל עליו אחריות אתרבי מלא ימצא בבתיכם דקרינן בי' בתיכם לפי שהוא שומר לטובת הנפקד.

ולפ"ז גם לשי' רש"י י"ל דנתרבי קבלת אחריות מתשביתו שאור מבתיכם, דבתיכם קרינן בי' לפי שהוא שמור לטובת בית הישראל הנפקד, ואפ"ל לשי' רש"י דס"ל בד' המכילתא דמ"לך" ממעטינן של גבוה גרידא, וכמש"כ התוס' במנחות ס"ז בד"ה חד דמעיקרא הו"ל למעוטי עיסת הקדש דמסתבר טפי, ושם ובפסחים ד' ה' נתקשו בזה היכי נפיק מחד קרא [והשאג"א כתב משום דגם של ישראל חברו אינו עובר ולפי שיטת רש"י דלא גריס סוף המכילתא דישראל שהפקיד ביד נכרי וביד ישראל דאינו עובר י"ל דבאמת בשל ישראל חברו עובר כמו שפירש"י של אחרים נכרי ועי' במג"ש ובצל"ח פסחים כ"ט], וע"כ של הקדש ילפינן למעוטי מ"לך", ומבתיכם ילפינן למעוטי נכרי לפי שהוא שמור לשם הנכרי, ולא ילפינן מבתיכם גבוה משום דהקדש היכא שמופקד חשוב גזבר, וכמו שאמרו בחגיגה י"א מה לי הוא מה לי אחר וחשוב שמור גם לשם הנפקד ישראל הגזבר (והא דממעטינן מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש מיתורא דקרא ילפינן). עכ"פ ס"ל דאיצטריך תרי קראי למעוטי של נכרי ושל גבוה, ולפ"ז י"ל דמרבינן מלא ימצא בקדשים שחייב באחריותן דדהגול"מ כממון דמי ומיני' ילפינן לקבלת אחריות גם בנכרי, ויש מקום לד' המקו"ח דמבתיכם ילפינן למעוטי גם מתשביתו של נכרי ולא אתרבי בעשה דהשבתה, אולם אין לבנות דיק על זה וכמשכ"ל. וגם בפשוטו י"ל דהמכילתא אתי כר"ש דס"ל דדהגול"מ כממון דמי וכלישנא קמא דפסחים דלר"ש לא איצטריך קרא דלא ימצא, ולפיכך עובר עליו בקבלת אחריות, ומבתיכם ילפינן למעוטי של נכרים, אבל זהו דלא כהלכתא דהא קי"ל דדהגול"מ לאו כממון דמי. איך שיהי' להלכה הא קי"ל כסתמא דסוגית הש"ס בפסחים ד' ה' דמלך גרידא ממעטינן של אחרים ושל גבוה, ומלא ימצא אתרבי דהגול"מ אפילו לר"ש וכמש"פ כן הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הל' א' יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של נכרי או של הקדש, ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים או של גבוה, וע"כ הא דאינו מחויב בהשבתה בשל אחרים שלא קיבל עליו אחריות דלא כתיב בי' לך, כמש"כ השאג"א דילפינן שאור דהשבתה משאור דראי' מגז"ש, וכ"כ הצל"ח בפסחים ד"ה (וסותר דבריו דבד' כ"ט כ' דבקיבל עליו אחריות ליכא מ"ע דתשביתו, והא כיון דמאי דאינו עובר בשל אחרים ילפינן מגז"ש דראי' ובהכרח דבקבלת אחריות עובר וממילא דבקיבל עליו אחריות מחויב בהשבתה כמו בשאור דראי').

ומש"כ המקו"ח עוד שם ע"ד קושית השאג"א דאי נימא דעל קבלת אחריות אינו עובר בעשה דתשביתו א"כ הלאו כולל יותר מן העשה, דבקבל עליו אחריות הא לא ניתק לעשה, ותירץ דנהי דאינו מצווה להשביתו מ"מ ודאי אם השביתו ושרפו תיקן את הלאו דב"י, הא למה זה דומה לנותר דהוי נל"ע דשרפה והוה מ"ע שהזמן גרמא דאינו נשרף רק ביום ולא אשתמיט תנא דנשים ילקו על נותר, אינני יודע הנחה זו מנ"ל כיון דאין מצווה להשביתו במ"ע נהי דמחויב להשביתו שלא יעבור בכל רגע על בל יראה להבא מ"מ מה שעבר למפרע לא ניתקן, ובודאי אי לא כתיב קרא דתשביתו הי' מחויב ג"כ להשביתו שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והי' לוקה על זה. ומה שה"ר מנותר דנשים ילקו על נותר י"ל כיון דממאי דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מיני' ידעינן דחייבת במצות ל"ת ובעונש מלקות, וכיון דאין האיש מחויב מלקות לא תהא האשה חמורה מהאיש ואפילו אי נימא דכיון דבנשים לא הוי נל"ע ולוקין, מ"מ בעיקר הדבר שכתב דהוי מ"ע שהז"ג אינו מוכרח וכמש"כ התוס' קדושין ד' ל"ד דישרפו נשים, והפנ"י שם הקשה דהא הוה מ"ע שהז"ג ועי' בשעה"מ בה' פסוהמ"ק דכיון דהוי ניתק לעשה גם הנשים מצוות יעוי"ש. ומש"כ המקו"ח דכיון דאיתרבי מגול"מ דכממון דמי וכיון דממון דידי' נפטר מלאו דלא ימצא כשהשביתו מכ"ש בגורם לממון שמתקן הלאו כשמשביתו אף שאינו מצווה עליו. הסברא נכונה, אבל הא בפשוטו י"ל דכיון דאיתרבי דגורם לממון כממון דמי והוי שלו ממש ומחויב להשביתו ממילא כחמץ שלו משום מ"ע דתשביתו ואע"ג דאין שם רבוי במ"ע דתשביתו, אבל כיון דאיתרבי דהוי כממון שלו מחויב במ"ע דתשביתו כממון שלו, וגם לדברי המקו"ח אין במ"ע דתשביתו גם בחמץ דבורות שיחין ומערות, דהא במ"ע דתשביתו לא כתיב בכל גבולך כמ"ש השאג"א והמקו"ח כתב כן בתחלת דבריו, אבל דבר זה לא ניתן להאמר ובודאי דילפינן שאור דהשבתה מראי' כיון דבהשבתה לא כתיב "לך" וכמ"ש השאג"א ומחויב במ"ע דתשביתו גם בחמץ שקיבל עליו אחריות כחמצו.

והיכא שלא ביערו לחמץ שקיבל עליו אחריות שלא יחד לו בית או מחיצה לפני הפסח עד תוך הפסח כתב השאג"א בסי' פ' דאע"פ דמהני ג"כ תוך הפסח שלא יעבור בבל יראה, אבל מ"ע דתשביתו אינו מקיים בזה, ואפי' לדעת הר"י דמשהא חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו היינו במבערו מן העולם בתוך ימי הפסח לר"י בשרפה ולרבנן בכל דבר שאתה יכול להשביתו, אבל הא ביחד לו בית אינו עובר עליו משום דנתמעט מלא ימצא שאינו מצוי בידו, אבל מ"ע דתשביתו לא קיים ולא תיקן את הלאו למפרע. והמקו"ח בסי' ת"מ סוף סק"ה כתב דלמש"כ בריש סי' תל"א דביטול מהני ג"כ למ"ע דהשבתה וכן מוכח מהא דפסחים דאמר אימור משכח"ל לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא לבטלו, משמע דאי הוי מצי לבטל הי' מועיל אף נגד הלאו שעבר, והא דבעי שרפה הוי מטעם אחר, א"כ ה"נ לכשמוציאו מרשותו באופן שמתקן הלאו מקיים ג"כ מ"ע דהשבתה עכ"ד. ובאמת המקו"ח גופא בסי' תל"א כתב רק דבטול מהני לחמץ ידוע גם נגד מ"ע דתשביתו שאינו מחויב בהשבתה כיון שאינו שלו מ"מ לא קיים המ"ע, ולכך בעינן שיבער קודם שיבטל כדי שיקיים המ"ע בחמץ שלו, כמו שמחויב לקנות בגד ד' כנפות כדי שיחויב בציצית, וה"נ במוציאו מרשותו אינו עובר על ב"י על השבתה אבל המ"ע דתשביתו אחרי שנתחייב בזה אינו מקיים בזה רק ע"י שריפה לר"י ולרבנן בהשבתה בכ"ד, אבל ההוצאה מרשותו אין זה השבתה. ומה שמוכיח מפסחים לפי ההו"א, דגם לאחר זמן איסורו מהני בטול משמע דהי' מועיל אף נגד הלאו שעבר, י"ל דרק לפי הו"א דגזיה"כ הוא כמו שפירש"י מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, וע"כ דכיון דגלי דעתי' דמשוי כעפרא דארעא ומבטל בלבו זהו השבתה שבתורה וממילא דמתקן גם הלאו שעבר בהשבתה זו, אבל לפי המסקנא דלאחר זמן איסורו דא"י לבטל משום דגם לשי' רש"י דבטול הוא מטעם הפקר אלא דילפינן מקרא דמהני בכה"ג לפני זמן איסורו ולא בעי תנאי הפקר, אולם המ"ע דתשביתו שהוא בשריפה או בפירור וזורה לרוח לא קיים ורק דהוה תקנה שלא יעבור בב"י, ובודאי דבמוציא מביתו דאין זו השבתה שבתורה רק דבכה"ג לא הוי בביתו ואינו עובר עליו להבא ואיך יתקן למפרע, וכ"כ מזה באות א'.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה