אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן א · ג
והנה ראיות הגאון שאג"א אינן מכריחות דמה שהקשה מר"י דסופו להקל דהא יבטלנו לשי' רש"י לפני זמן איסורו וע"כ דבקיבל עליו אחריות מיירי, עדיין קשה דיפררו ויזרנו לרוח דבודאי מהני שלא לעבור בבל יראה כמש"כ השאג"א בסי' פ"ג בעצמו וכ"כ המקו"ח [ומשה"ק השאג"א בתוך הדבור לשי' רש"י דבשעת בעורו השבתתו בכ"ד היינו לאחר זמן איסורו מפסחים ה' דקאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שרפה דהא בשעת בעורו השבתתו בכ"ד נראה בפשיטות לשי' רש"י דס"ל דתשביתו הוי בטול וע"כ דהיינו לפני זמן איסורו דלאחר ז"א לא מהני בטול ממילא דק"ו מנותר ילפינן ג"כ על תשביתו שהשבתה היכא שלא ביטל היא בשריפה אולם לפי הו"א דיום ראשון היינו ביו"ט וע"כ דתשביתו אין זה בטול דלאחר ז"א לא מהני בטול ותשביתו ביו"ט ועל זה ילפינן הקו"ח דהוא בשריפה וממילא דגם לשי' רש"י הוה זמן בעורו בשריפה ופשוט]. אולם המקו"ח יצא לדון בדבר חדש דהא דר"י מצריך שריפה דאטו גרע פירור ומטיל לים מבטול גרידא משום דר"י סובר דחמץ בעי שריפה אף שבטלו דאע"פ שבטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסוה"נ דבעי שריפה וה"נ חמץ גמרינן לר"י מנותר שיהא מצותו בשריפה, דאלת"ה א"כ כששרף החמץ אחר הבטול יהא אפרו אסור דהא בסוף תמורה כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשה מצותו והא אחר הביטול אינו מחויב עוד בשריפה אלא ודאי דבטול אינו מועיל רק שלא יעבור על בל יראה ותשביתו, אבל מ"מ חזר הדין להיות נידון כשאר איסוה"נ דלר"י בעינן שריפה ולרבנן שארי השבתות פירור וכו' דהוי כמו קבורה, ומסיק אח"כ לדינא דגם לרבנן דקיי"ל כוותייהו מ"מ אחר בטול בעי קבורה כמו שארי אסוה"נ ומה"ט אמרינן בב"ק צ"ח דהכל מצווין עליו לבערו כמו בכלאי הכרם ונותר, יעוי"ש.
ולדעתי הדברים תמוהים לדינא דהא קיי"ל דחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות דעושה לו מחיצה והא גם חמץ של נכרי אסור בהנאה בתוך הפסח ולבעי שריפה כמו לאחר ביטול, דנהי דבל יראה ותשביתו אין כאן מ"מ הוי כשארי איסוה"נ דמצותן בשריפה, וכן בחמץ של הקדש בפסחים כ"ט נראה דאין מצות שריפה בשל הקדש דהוי איסוה"נ. ועי' בנובי"ק סי' ט"ו שכ' דבשרפת קדשים ותרומה טמאה אינו חל על בעל ההקדש או התרומה לבד, רק כל מי ששורף מקיים המצוה, ורק בחמץ חיוב רמי על הבעלים, ונראה דבכל איסוה"נ מצות שרפה בכל אדם, כמו קדשים ותרומה טמאה ולהכי כיון שבטלו ואין בזה תשביתו על הבעלים ורק שאסור בהנאה ומצותו בשרפה הרי כל מי שיש בידו עליו החיוב לשרפו. אלא דבאמת לא מצינו איסור הנאה שהוא לזמן שיהא מצותו בשרפה כיון דמותר להשהותו לאחר זמן מהיכ"ת יקברנו או ישרפנו ודי רק גניזה לפי שעה שלא יבא לאכלו וכיון דאין עליו חיוב ב"י ומ"ע דהשבתה משהה אותו לאחר הפסח, ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה באמת הוי אסור עולם ומצותו בשרפה, ולדידי' י"ל דאפילו לאחר הבטול הוא בשריפה ולהכי סתים תנא בסוף תמורה דחמץ בפסח הוי מהנשרפים דאפרן מותר לר"י דס"ל אין בעור חמץ אלא שרפה ולר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה ממילא גם לאחר ביטול הוי כשארי איסוה"נ וגם לאחר הפסח דאין עליו מצות השבתה מ"מ עכ"פ יש לו דין איסוה"נ מן התורה, אבל לר"ש דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ מותר גם אי נימא דס"ל דאין בעור חמץ אלא שרפה כל שלא בטלו כיון דמחויב להשביתו ילפינן מנותר דבעינן שריפה [ובזה מאירים דברי התוס' ריש פסחים בד"ה אור, שכתבו בתוך הדבור ונראה לרשב"א דאפילו לפי הטעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אע"ג דליכא ב"י לר"ת דהא אמר שאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכש"כ חמץ גמור עי"ת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהי' מותר אפילו לר"י דלא אסר ר"י חמץ לאחר הפסח כ"א בחמץ גמור כו' אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר"י מודה עכ"ל. ודהתו"ס צ"ב מש"כ דאמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח דבפשוטו הו"ל להקשות אמאי ישרף אפילו אם נימא דאסור לאחר הפסח ויעוי' במהרש"א שם מש"כ בזה דעומד לשריפה, אבל למש"כ דהתו"ס מדוקדקים דאם הי' אסור בהנאה לאחה"פ חמץ נוקשה כמו חמץ גמור, ממילא דינו כשארי איסוה"נ דבעי שריפה או קבורה, ואעפ"י שאין בו דין דב"י ותשביתו, להכי כ' התוס' דאפילו לר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה מ"מ בחמץ נוקשה מודה דמותר לאחר הפסח וכיון דאיסורו לזמן אין בו דין איסוה"נ דמצותו בשריפה או בקבורה, ורק גניזה לפי שעה שלא יבא לידי תקלה כיון דראוי ליהנות ממנו לאחר זמן, ומדתני שאור ישרף שפיר מוכיח דע"כ מדין בעור מדרבנן הוא, עכ"פ מדין נוקשה גופא דאסור בהנאה וכמ"ש התוס' בפסחים כ"ג, בד"ה א"כ, ואפילו אם נימא דנוקשה מן התורה מ"מ מבואר לשי' ר"ת שמדאורייתא א"צ שריפה רק גניזה מדרבנן הרי מוכח דאיסוה"נ שהוא לזמן א"צ שריפה, ולהכי גם בחמץ שבטלו או של נכרי והקדש א"צ שריפה או קבורה). ומה שהקשה השאג"א בסי' פ"ז דלר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר א"כ א"א למילף חמץ מנותר דבעי שריפה דהא יש היתר לאסורו, דלאחר הפסח מותר, י"ל בפשיטות כיון דמחויב בבל יראה ובמ"ע דתשביתו ממילא אין היתר לאסורו דהא אי אפשר להשהותו עד אחרי הפסח ויש לו גם דין איסוה"נ דבעי שריפה, משום דהא אסור להשהותו, אבל בבטלו דאין עליו חיוב ותשביתו וראוי להשהותו לאחה"פ בודאי דאין עליו דין שארי איסוה"נ דבעי קבורה, ולהכי בשל נכרי והקדש דאין עליהם חיוב השבתה וראוים להשהותם לאחר הפסח אין עליהם דין איסורי הנאה [אלא דבבטלו י"ל למש"כ השו"ע בסי' תמ"ח ס"ה דחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שבטלו אסור בהנאה מדרבנן וא"כ הא מדרבנן הוי אסורו אסור עולם ודינו כשאר איסוה"נ מדרבנן וע"ע במקו"ח סי' תמ"ה ס"ק א'] ומה שאמרו בב"ק צ"ח לפי שהכל מצווין עליו לבערו משמע דדמי לכלאי הכרם ונותר בפשוטו להכי מצוין עליו לבערו משום להפריש מאיסורא שלא יעבור בעל החמץ בב"י והשבתה ולאו מצד דין איסוה"נ.
וכ"ז לדינא למאי דקי"ל כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה, אבל לר"י דסבירא לי' דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה שפיר י"ל כסרכ מחקו"ם דגם בטול לא מהני דבעי שריפה דילפינן מנותר, כשאר איסוה"נ, ולטעמי' השיבו רבנן דלא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דמ"מ חסרה לו מצות שרפה כמו בשארי איסורי הנאה, כמש"כ המקו"ח, אולם נראה דגם לר"י דס"ל חמץ לאחה"פ אסור בהנאה וכן לדידן דאסור מדרבנן לאחה"פ, מ"מ כיון דחיוב ב"י ותשביתו ליכא אין חיוב לשרוף מיד מצד דין דאיסוה"נ עי' בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ק"פ מש"כ בזה] ול"ש לומר דסופו להקל דיהי' יושב ובטל משום מצות שריפה באיסוה"נ דאינו מחויב מיד.
ומה שנסתייע השאג"א מהא דחייב על לא תשחט את הפסח על החמץ דהא הוי התראת ספק לר"ש דלפ"ז מותר בהנאה ומהני בטול, עי' בקונטרס אחרון להשאג"א ובמקור חיים מש"כ בזה. ומש"כ השאג"א דלר"ש לא מהני ביטול קודם זמנו כמו לריוה"ג דכיון דמותר בהנאה וברשותו קאי ולא סגי בגלוי דעת ובעי הפקר ממש, וכן האריך בזה בסי' ע"ט להוכיח דלהכי קיי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה כר"י משום דסתם משנה בסו"פ אלו עוברין דההולך לשחוט את הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לא יבטלנו בלבו, והא לר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה והוי ברשותו, לא מהני בטול בלב דלר"ש ל"ש סברת הר"ן כיון דבל"ז אינו ברשותו של אדם ובעי הפקר ממש דהא אין מועיל הבטול לאותה שעה כיון דעדיין ממונו, וכן מוכיח מהא דפסחים ד"ד וד"י דבכולהי שמעתתי אמרינן דביטול בלב סגי ואי איתא הא לפני זמנו מותר בהנאה ובפשוטו נראה דגם לר"ש דס"ל דלפ"ז מותר בהנאה, מ"מ כיון דבליל התקדש חג אסור בהנאה וניכר שמבטל שלא יעבור בבל יראה בלילה שיאסור אז בודאי דבגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא גם לדידן דלפני זמנו אסור בהנאה וגם שעות מדרבנן אסור ומבטל קודם האיסור, מ"מ מהני הביטול משום דמבטל כדי שלא יעבור בב"י, וכיון שיגיע זמן שאסור בהנאה ואינו ברשותו של אדם לפיכך בגלוי דעת בעלמא סגי לי', והא הבודק צריך שיבטל בליל י"ד וגם בטול בלב מהני אע"פ שאין לו דין הפקר כמש"כ הר"ן, והא באותה שעה מותר באכילה ומ"מ מהני הביטול ולא אשתמטו לחלק בין ביטול ליל י"ד ובין ביטול יום י"ד סמוך לבעור ממש אלא כל שהוא עושה מחמת דבל"ז אינו ברשותו שתאסר אח"כ סגי לי' בגלוי דעת בעלמא דלא ניח"ל ובכיו"ב לא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ורק די"ל דלר"ש לפני זמנו שנתחייב בתשביתו משש שעות ולמעלה לא מהני הביטול רק שלא יעבור על בל יראה להבא, אבל מ"ע דתשביתו לא קיים דלכשנתחייב בהשבתה מחייב להשביתו לרבנן בכ"ד ולר"י בשריפה. ובשיטת השאג"א נראה דס"ל דלדעת הר"ן אע"פ שמבטל מקודם מ"מ חלות הבטול הוא לכשיגיע זמן איסורו דאז אינו ברשותו ולא מקודם בשעה שיש לו דין ממון ולפ"ז לר"ש דס"ל דלפני זמנו מותר בהנאה ואין הבטול חל, רק בליל התקדש חג וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו מחצות, ועל כן לא מהני הביטול דהא נתחייב בתשביתו, וממה שאמרו בד"ד ובד"י דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי ואינו עובר מדאורייתא, והא לר"ש בדין שיעבור על מ"ע דתשביתו אם לא בדק ולא ביער, דהא הבטול לא חל עד הלילה, וכבר נתחייב בהשבתה ומוכרח מזה דקי"ל כר"י דלפני זמנו אסור בהנאה. ולהכי מתרץ השאג"א לר"ש בלא תשחט דכיון דלפ"ז מותר בהנאה לא מהני הבטול קודם שחל איסוה"נ ולהכי עובר בלא תשחט את הפסח על החמץ משום דעדיין לא חל הביטול לפני זמנו וכ"כ הנוב"י מהדו"ק סי' י"ט, דאין הביטול חל רק לכשיגיע זמן איסורו, וכ"כ בצל"ח בריש פסחים. אבל כמדומה שאין דבריהם מוכרחים בשי' הר"ן די"ל דס"ל להר"ן כיון דמבטל מחמת איסורו שיאסור בהנאה אח"כ מהני הבטול שלא יעבור על מ"ע דתשביתו גם קודם שחל איסוה"נ, דבכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי. וכן נראה שי' הרמ"א באו"ח סי' תל"ד סעי' ב', ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו, מבואר דהבטול חל מיד, דאל"כ מה בכך שבטל מקודם, הרי לא חל כלל קודם שנאסר בהנאה. ולפ"ז י"ל דגם לר"ש לפני זמן השבתה חל הבטול, כיון דמבטל משום שיאסור אח"כ בהנאה ומחויב להשביתו מקודם בכה"ג בגלוי דעת בעלמא סגי, ובודאי דלשי' הרמב"ן שכתב דאפילו לריוה"ג מהני בטול מכש"כ לר"ש דס"ל דחמב"פ אסור בהנאה ורק דלפ"ז מותר בהנאה דמהני בטול בודאי דלדידי' מקשה דהוי התר"ס שמא שמא בטל בלב כמשה"ק השאג"א, וגם קשה דהא הוי התר"ס שמא הפקיר כמש"כ השאג"א, אלא די"ל כמשכ"ל, דכיון דנתחייב במ"ע דתשביתו לא מהני בטול אח"כ ועובר גם על לא תשחט, דהא בבל יראה אינו עובר עד הלילה, רק מ"ע דתשביתו, וכיון דמחויב בהשבתה גם אחרי הבטול עובר בלא תשחט. ועי' בשאג"א סי' ע"ח שכ' דלד' הרמב"ן וסיעתו אינו מוזהר על בל יראה ובל ימצא ואפי"ה אם החמץ אינו בביתו עובר בלא תשחט וכ' וז"ל מיהו למשכ"ל סי' פ"ג, דלענין עשה דהשבתה לא סגי לי' דמוציא מרשותו לאחר זמן אסורו אפילו לדעת הרמב"ן אע"ג דמהני לענין שלא יעבור עליו על בל יראה ובל ימצא אין זה ראי' עכ"ל, היינו דכיון דמחויב בתשביתו אע"פ שאינו עובר בבל יראה, כיון שמוציאו מביתו עובר בלאו דלא תשחט וה"נ אחרי הביטול כיון דמחויב במ"ע דתשביתו עובר בלא תשחט ואין לחוש שמא ביטל קודם זמן אסורו, דהא לר"ש משכח"ל שקנה חמץ לאחר שש וכבר נתחייב במ"ע דתשביתו, אולם לשי' רש"י דס"ל דבביטול מקיים ג"כ מצות עשה דתשביתו, א"כ אם מבטל לאחר חצות לר"ש דמהני ביטול קשה קושית השאג"א דהא הוי התראת ספק שמא ביטל ואינו עובר בלא תשחט ועכצ"ל דאיכא חמץ דלא מהני בטול בקבל עליו אחריות כמשכ"ל דגם לשי' רש"י לא מהני בטול בכה"ג דלא כמש"כ השאג"א וצ"ל דהי' חמץ של נכרי דאלו בפקדון מישראל הלא איכא התראת ספק שמא הפקיר המפקיד.