אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן ב · ז

ה

ועל דבר מה שהעיר כת"ר עמש"כ בקונטרסי הראשון בשיטת הרמב"ם דלהכי בספק סוטה צרתה מתיבמת דס"ל כסברת הרא"ש לחלק בין ודאי סוטה לספק, והרא"ש כתב לחלק בין טומאה בלשון לאו או לשון עשה, וע"ז העיר מד' הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום שכתב מפני שטומאה כתיב בה כעריות שנאמר והיא נטמאה שהוא בל' עשה וראיתי שגם הקרן אורה תמה בזה, ונראה למש"כ בביאור שי' הרמב"ם דרק עצם הזנות הוי טומאה כעריות אבל מה שעשאה התורה ספק כודאי אף דכלפי שמיא גליא שהיא טהורה זה ענין בפני עצמו ואין בו דין טומאה כעריות ולהכי אין חילוק באמת לשי' הרמב"ם בין טומאה בלשון לאו או לשון עשה רק בין טומאה ודאי לספק, ובאמת כן פרש"י דטומאה כתיב בה כעריות מעשה דונסתרה והיא נטמאה וכ"כ הרא"ש שם מתחלה דקרא דונסתרה והיא נטמאה בודאי סוטה כו' דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות אלא דאמרינן לה משום ספק טומאה וכ"כ הרשב"א בד"ה למיקים עלה בלאו וז"ל וי"ל דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק אלא הזנות הוא שקרא טומאה ולהכי לשי' הרמב"ם טומאה ודאית גם בלשון עשה הוי כעריות וגם לריב"ב דלאו בסוטה לית לי' מ"מ כיון דודאי זינתה פטורה מן החליצה ולשיטתו מיושב קושית המל"מ בדהתוס' ביבמות ד"ג לרב ולרב אסי ליתנינהו דהוי מצי לשנוי בפלוגתא לא קמיירי משום דגם לריב"ב פטורה מן החליצה ומאי דנקיט הרמב"ם העשה דונטמאה ולא הלאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה למאי דקיי"ל כרבנן דריב"ב משום דונסתרה והיא נטמאה הרי מפורש בסוטה ודקאמר הגמ' נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה אבל לאו דמחזי"ג אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וביותר י"ל למש"כ הכ"מ בפי"א מהל' גירושין הל' י"ד דהלאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה הוא דוקא בזינתה וגירשה והחזירה אבל בלא גירשה אין כאן לאו וצ"ל לפ"ז דמאי דמקשה ביבמות שם סוטה ספק נמי הא אית בי' לאו ומאי מקשה והא מתניתין דסוטה דאם מת חולצת ולא מתיבמת הא לא מיירי בגירשה והחזירה מ"מ מקשה שפיר דמוכח מקרא דאחרי אשר הוטמאה דנסתרה חשוב טומאה אבל עכ"פ אין לחלק בין לאו ועשה כיון דבאמת אין כאן לאו כלל לפני הגירושין ול"ש בזה חומר הלאו רק דידעינן שיש בזה טומאה ולהכי כ' הרמב"ם טומאה דעשה דבסוטה ודאית טומאה להדיא כתיב ונסתרה והיא נטמאה.

ונתקשיתי כעת בד' הרמב"ם פ"ו מהל' יבום דסוטה פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאלו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כעריות למש"כ שם בהל' ח' ט' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין בה ליקוחין כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון כו' הר"ז פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לה עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראוי' ללקוחין וקידושין תופסין בה היא זקוקה ליבם. היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו' ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בה הרי הן זקוקות ליבם עכ"ל. [והה"מ שם כתב רבי ולקחה כו' וערוה גופה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ובאמת דברי רבינו ברורים דמולקחה ילפינן דפטורה מן החליצה ואין לו עליה זיקה כלל] וכן לגבי הצרה כתב בהל' י"ד דלהכי פטורה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש בו לקוחין באיזה מהן שירצה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה ליקוחין כו' הרי דלא נתמעט ערוה בפירוש רק דבעינן לקוחין ואין קידושין תופסין בה אינה זקוקה וכל שקידושין תופסין בה היא בכלל ולקחה, א"כ סוטה דתפסי בה קידושין מה בכך דטומאה כתיב בה כעריות הא קרינן בה ולקחה, והתינח אי ילפינן מלצרור דילפינן מאחות אשה ומועלתה יבמתו השערה ילפינן דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אף דלהכי מוקמינן לה בחיי"כ משום דלא תפסי בה קידושין מ"מ בע"כ הקישן הכתוב סוטה לעריות דאחות אשה וכמו שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אבל לשי' הרמב"ם דעיקר ילפותא מולקחה כל שאין בה תפיסת קידושין וכל שיש בה תפיסת קידושין יש בה לקוחין וקרינן בה ולקחה והוא בית שבונה על ידי לקוחין. ובאמת יש להעיר כן לרבי דיליף מולקחה דהא סוטה אית בה לקוחין וא"כ מאי מקשה לרב ולרב אסי ליתנינהו הא בפלוגתא לא קמיירי, וגם מד' הרמב"ן שכתב דמטומאה כתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה לפוטרה מן היבום ומקרא דלאחר ולא ליבם ידעינן לפוטרה מן החליצה לא יתורץ דדוקא אי ילפינן מלצרור דצרתה כמותה משום טומאה דכתיב בה כעריות ילפינן ג"כ דצרתה כמותה, אבל כיון דילפינן מולקחה או מלא יבנה בית שיש בו לקוחין הרי סוטה יש בה לקוחין וצ"ע, ואולי נאמר בד' הרמב"ם דס"ל ג"כ לדרשא דאם לא יחפוץ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ודרב גידל רק דהא דולקחה הוא פירוש על כלל דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ויעוי' בד' רבינו בפ"א הל' י"ט ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום מפני שאינה ראוי' ליבום ונאמר אם לא יחפוץ כו' ומוקמינן לה בחיי"כ משום דלא תפסי בה קידושין ולא קרינן בה ולקחה וכמו שפרש"י ביבמות ד"כ דקרינן בי' לקחת ואינו עולה ליבום אי"ע לחליצה, וע"כ סוטה דאינה עולה ליבום דידעינן מלאחר ולא ליבם משום דטומאה כתיב בה כעריות אי"ע לחליצה, או כמש"כ בסי' א' דמשום טומאה דכתיב בה כעריות ליתנהו בדרשא דרב גידל ולהכי חייב משום אשת אח ואין בה ולקחה ופטורה מן החליצה ולהכי גם צרתה כמותה.

ומש"כ להשיג עמש"כ במסוכן דפשיטא לי' דברה"י טמא ודאי שהרי כ' התוס' בריש נדה ובפ"ק דחולין דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והרי אין לך דבר שאינו יכול להיות גדול מזה דבודאי אי אפשר להיות שברה"י הקודם הי' מת וברה"ר אח"כ הי' חי. ועוד דהא לא דמי דהא בסוטה לא נולד דבר שיסתור אח"כ טומאתה משא"כ בהך דטהרות כשנטהרו אח"כ ברה"ר למפרע הי' דבר שאינו יכול להיות, וע"כ העלה דבמסוכן הוי ספק טמא כמו בדבר שאינו יכול להיות עכ"ד. באמת הא כעין זה הקשו התוס' בסוטה דכ"ח דהא ספק מטמא לא דמי לסוטה והא סוטה הוי ספק מגע ומסוכן הוי ספק מטמא ותירצו דכן הלכה ללמוד ספק מטמא מספק מגע ולהכי כמו דבספק מגע ודאי טמא כמו כן בספק מטמא וכן מפורש בדהתוס' נדה די"ז בד"ה ואין שורפין דהוי ספק מטמא וברה"י שורפין וגם בדין מסוכן גופא מבואר במשנה ברה"י ספיקו טמא וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' אה"ט ה"ו דסתם טמא הוא ודאי טמא וכן מהמשנה בטהרות פ"ו כל ספיקות שאתה יכול לרבות ברה"י כו' ספק יש בה כשיעור ספק אין בה כשיעור ספק טמאה ספק טהורה כו' דהוי ספק במטמא וכן מוכח מדהתוס' בפסחים דט"ו דלא משכח"ל ספק טומאה רק באופן דב' נזירין ואם איתא הא בפשיטות משכח"ל בספק מטמא ומאי דמדמה כת"ר לב' נזירין וב' שבילין זה אינו דהתם המציאות מכחיש דאי אפשר שיהי' שניהם טמאים ודאי או טהורין ודאי דהא אחד מהם טמא ודאי או טהור ודאי ולא דמי דסוטה שאין סתירה מן המציאות ובכה"ג לא ילפינן מסוטה משא"כ במסוכן ובכל ספק מטמא אין סתירה מן המציאות שהרי לא נתברר לנו הספק אם חי הי' או מת והספק במקומו עומד אלא שדין ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ודין ס"ט ברה"ר טהור ודאי וכשהי' המסוכן ברה"י אנו דנין שהי' מת אבל לא נתברר עי"ז שהוא מת ונמצא דרק הדינים מכחישים זא"ז ומוקמינן כל חד כדינו דהא אין המציאות מכחיש. ששקר הדבר, משא"כ בב' נזירין דהמציאות מכחיש דאחד מהם טהור ודאי ולא דמי לסוטה אבל ספק מטמא הא ילפינן מספק מגע כפי ההלכה.

ומש"כ כת"ר דמדהתוס' דדבר שא"י להיות א"א ללמוד מסוטה הרי מוכח מזה דס"ט ברה"י הוי בירור ולהכי אי אפ"ל ששניהם נטמאו אבל אם נאמר שאין זה בירור מאי נפ"מ אם א"י להיות הרי אין אנו מבררים כלל ששניהם נטמאו והרי ספק יש עליהם ועשאה התורה ספק כודאי ובחזקה הרי מוקמינן שניהם בחזקת טהרה אע"פ שזהו דבר שא"י להיות וע"כ משום דחזקה אין זה בירור עכ"ד, בפשוטו נראה דאע"ג דס"ט ברה"י אין זה בירור על עצם המאורע רק ספק טומאה דילפינן מסוטה שהתורה עשאה ספק כודאי וע"כ ספק שהמציאות מכחישו לא דמי לסוטה ובכה"ג לא עשאה התורה ספק כודאי וכ"ז בספק טומאה דילפינן מסוטה אבל חזקה דלא ילפינן מסוטה ויש בו סברא שלא נעשה מעשה ולא נשתנה דינו מוקמינן כל חד כדינו וכל אחד תולה בחברו.

ומש"כ על קושיתי לד' הגאון רעק"א דשו"י שזינתה ופטורה מן החליצה ומן היבום דא"כ ממזר מיבמה לשוק לרע"ק היכי משכח"ל דהא משעת העראה פקע זיקה. והביא מדברי המחברים דעיקר הדין אי פקע זיקה מן התורה אחר נפילה במחלוקת היא שנוי' שנחלקו בזה ריב"ב ורבנן ובירושלמי בפ' ב"ש ור"פ ד' אחין וכ"כ הנימוקי, וכן במחלוקת דיבמות דק"ט במקדש אחות יבמה, אני לא מצאתי בכל המקומות ההם אי פקע זיקה מן התורה ולא נחלקו רק בדין זיקה דאחות זקוקתו מדרבנן וחילקו בזה בין נישואין לגירושין. ולשון הנימוקי בפ' כיצד כיון דקי"ל יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו אינו בדין שתצא מקודשת למקודשת כ"כ הרמב"ן והרשב"א ופשוט דאאמד"ר מדין אחות זקוקתו וברשב"א מפורש דאאמד"ר וכן מבואר ביבמות דמ"א דשמואל ס"ל הואיל ונאסרה נאסרה וכפרש"י דקאי באשת אח וכמש"כ הרשב"א שם דלר"א אינה חולצת אלא מדרבנן וכן ביבמות דק"ט אאמד"ר ומדאורייתא אין חילוק בין קידושין לנישואין וכמבואר בדע"ט דגם בנפל ואח"כ נפצע לרע"ק לאו בני חליצה ויבום נינהו ומקשה וליתי איסור פצוע ולידחי [אם לא דנימא דרבה דמוקים כשנפל ולבסוף נפצע פליג על זה] וכן מוכח מדהתוס' ומקושיתם בדט"ז בבני צרות דלשמואל ליפקע זיקה ע"י קידושין דערוה דלאחר נפילה לא בעי חליצה דאל"כ אין מקום לקושיתם, הן אמת לדברי המחברים הנ"ל יתורץ קושית הרשב"א לרב ביבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון דאין זה דרכי נועם אחרי שכבר הותרה לשוק. ולדבריהם באמת לא הותרה אחר הנפילה אולם זהו נגד ד' הראשונים רבותינו בעלי התוס' והרשב"א דמפורש בדבריהם שאין זה אלא מדרבנן.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה