אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ב
עוד בענין סוטה, אם יש לסמוך במקום עגון בלא חליצה, ואם ניסת לשוק בלא חליצה.
א
ועל דבר שאלתו אם יש לסמוך בסוטה במקום עגון בלא חליצה, כבר ראה מה שהביא הפ"ת באה"ע סי' קע"ג דברי הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ה שמקיל באם היבם הלך למדה"י או שמבקש ממון הרבה להתיר סוטה וצרתה בלא חליצה. ומסיק שהוראה זו סמוכה על שני כללים דצרת סוטה פטורה מן החליצה וביאת נכרי אוסרת אותה על בעלה יעו"ש, הרי שהרדב"ז מכריע כשי' הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב, וכ"כ באו"ז ה' יבום סי' תק"ג.
אולם רבינו הגר"א בבאוריו ס"ק י"ג כתב ודברי הראב"ד נכונים ומוכרחים וכ"פ הר"מ מרוטנבורג הובא במרדכי והמרדכי ותה"ד. ובסימן הקודם העירותי מהירושלמי דיבמות פ"י ה"א צרת סוטה למה היא אסורה ר' יוחנן אמר משום ריח ערוה נגעו בה ורב אמר משום טומאה שכתוב בה כעריות ונראה דריח ערוה אאמד"ר ורב ור"י הלכה כריו"ח, והריטב"א ביבמות די"א הביא בשם הר"א הלוי דרב לא אמר כ"א לאסור מה"ת ביאה שני' בין לה בין לצרה אבל חליצה בעי בין לה בין לצרה ולשי' הרא"ה ביאה ראשונה מותרת מה"ת ועי' בנובי"ת חאה"ע סי' ק"נ דנתכוין לשי' הרא"ה בפירושא דרב ושם מתרץ מריש הסוגיא דיבמות דמקשה לרב ולרב אשי ליתנינהו, עכ"פ הרי חבל ראשונים שדעתם להלכה דסוטה צריכה חליצה ואיך ניקל בספק איסור תורה. ומתשו' נובי"ת שם מבואר ג"כ שאין להקל מספק ושאין לסמוך אף במקום עגון על שי' הראשונים נגד שי' הראב"ד אם לא בצירוף ספק אחר והוי ס"ס [ומש"כ הנוב"י שם לדון דאם היינו תופסין בשי' הרי"ף וסייעתו דסוטה ודאי א"צ חליצה אף שהיינו מסתפקים אם ההמרה נחשב לזנות ודאי הוי ס"ס שמא זינתה וא"צ חליצה ואת"ל שלא זינתה שמא על ידי הנשואין פקע זיקתה הוא תמוה דהא ספק סוטה לא הוי ספק ערוה כלל וכמש"כ הרא"ש ביבמות וכמש"פ הרמב"ם דצרתה מתיבמת וכדקיי"ל להלכה בשו"ע וכדמקשה הש"ס בריש סוטה ותתיבם יבומי ודמי לשאר חיי"ל ועשה א"כ בספק אם המרה נחשב לזנות ודאי והוי ספק זינתה צריכה חליצה בודאי ואסורה לשוק בודאי ואין כאן ס"ס כלל ואולי נתכוין הנוב"י לצרף לס"ס שי' התוס' דלהכי ספק סוטה חולצת דלהחמיר עשה הכתוב ספק סוטה כודאי ולא להקל ולפי דעתם ספק סוטה הוי ספק ערוה וזהו נגד ד' הרמב"ם והטושו"ע שפסקו דצרתה מתיבמת ולא הוי ספק ערוה] אולם הבית מאיר הובא בפ"ת שם מקיל ג"כ במקום עגון היכא דלא אפשר בחליצה ויש להליץ על שי' הרדב"ז למשכ"ל בתשו' הקודמת בשי' הראב"ד דמצריך חליצה לצרת סוטה משום דלחומרא חשש לסוגיא דסוטה ולא בתורת הכרעה, וכנראה כן מלשון הרא"ש וכ"נ מד' הגר"א, ואלו היו דברי הראב"ד עפ"י הכרעה כסוגיא דסוטה הי' צרת סוטה מותרת וא"כ י"ל עפמ"ש הב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז דחייב הבעל בקבורה מדין ס"ס דלד' הרמב"ם זכתה בנצ"ב אף לדין הש"ס, וע"ע במל"מ פי"א מה' גירושין הכ"א מה שהביא מהריב"ל ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו'. וא"כ ה"נ י"ל דהוי ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם והראשונים דסוטה ודאית א"צ חליצה וגם לשי' הראב"ד דצריכה חליצה אינו אלא מספק מחלוקת הסוגיות ושמא הלכה כסוגיא דיבמות דא"צ חליצה.
אולם אין זה מוכרח דיש לאמר דשיטת הראב"ד דגם סוגין דסוטה ס"ל הא דטומאה כתיב בה כעריות ומאי דמקשה א"ה תתיבם יבומי הוא לפי ההו"א שלא ידע מטומאה כלל לגבי יבם כמש"כ בסי' א' ולמאי דמשני מקרא דלאחר ולא ליבם איכא טומאה ג"כ ומקשה דחליצה נמי לא תבעי משום זה ומתרץ רב יוסף דאילו איתא לבעל מי לא בעיא גיטא משום דאפילו בערוה גמורה לא חמירא יבם מבעל כיון דתפסי בה זיקה כמו קידושין, ולפי"ז י"ל דהראב"ד מכריע כסוגיא דסוטה, והא דצרת סוטה אסורה לפי דטומאה כתיב בה כעריות ונכללה בכלל עלי' ולצרור ויש בזה איסור עצמי מלצרור וכ"כ הרמב"ן דמטומאה כתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה לענין יבום ומה דנפטרת מחליצה לרב הוא משום לאחר ולא ליבם וכ"נ מלשון הראב"ד דמשום טומאה צרתה כמותה, והא דצריכה חליצה הוא לפי דדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אינו אלא בהנך דלא תפסי בהו קידושין אבל סוטה דתפסי בה קדושין יש בזה סברת רב יוסף דבעיא חליצה כמו גט מבעל, אבל לצרור דכתיב גבי עריות וסוטה דטומאה כתיב בה כעריות איתנהו בכלל דלצרור והצרה אסורה וגם אי נימא דלא הוי איסור עצמי י"ל דשאני סוטה דנתמעטה להדיא מיבום וחייב משום אשת אח אף דחולצת ולהכי גם הצרה אסורה משום אשת אח, ובאיסור תורה שלא תצא יבמה לשוק בלא חליצה הי' ראוי לחוש לסברא זו דהראב"ד מכריע כסוגיא דסוטה בתורת ודאי, אולם לפי"מ שנתבאר בדברי הרא"ש וכמה מרבותינו דדעתם בשי' הראב"ד דמספיקא פסק דחולצת ולא בתורת הכרעה ועכ"פ יש בזה ספק ספיקא דהא לשי' הרא"ש ודעמי' גם להראב"ד אינה חולצה אלא מספק, וזהו יסוד לשי' הרדב"ז והכרעת הבית מאיר להקל במקום עגון בלא חליצה.
ב
ובדיעבד אם ניסת בלא חליצה יעוי' בס' שושנת העמקים להפרמ"ג סוף כלל כ"ב שכתב מתחילה דמדינא פטורה מן החליצה כמש"כ המחבר ונפ"מ אי קידשה אחר הוי קידושי ודאי ולא קידושי ספק, ואם נשאה כהן הדיוט בלא חליצה אין מוציאין מידו, ולבסוף כתב דהמעיין בתה"ד סי' רי"ט משמע דספוקי מספקא הלכה כמאן יעוי"ש ולא החליט דבר ברור בזה, והנוב"י באה"ע סי' ק"נ מצדד דהנישואין יפקיעו הזיקה ואח"כ דחה לה דאין קידושין מפקיעין הזיקה לפי שבידו לגרשה, [ונתכוין לדהתוס' ביבמות דט"ז ד"ה בני צרות כמש"כ בנו הרב בהג"ה שם] והביא ראי' מיבמות דצ"ב השתא דאמר אמימר הלכתא כותי' דשמואל אם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו ולא אמרינן דהקידושין מפקיעין הזיקה ותהוי כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, והא לשמואל קיימא התם ושמואל ס"ל הואיל ונאסרה נאסרה. ומזה מוכרח דאין איסור א"א מפקיע הזיקה. וכן מוכח מהרי"ף ביבמות די"א גבי יבמה שהותרה ונאסרה מוכח והותרה שלא הביא ראי' מסוגיא דדצ"ב דונתן גט והותרה דהלכה כרב דתחזור להתירה הראשון, והנה החת"ס בתשו' ע"ו מצדד דנישואין מפקיעין הזיקה ולא קידושין, והחילוק בין נישואין לקידושין הוא לענין זיקה דרבנן ובדאורייתא אין חילוק ויסודו מד' הבית מאיר סי' קנ"ט, ודעתו לצדד כשי' הרמב"ן והרשב"א בריש יבמות דא"א הוי כשאר עריות, ובע"מ שלא תנשא מצדד הרשב"א משום דדבר אחר גרם לה והרמב"ן מסתפק גם בע"מ שא"צ חליצה, ומדהתוס' ביבמות ד"י ד"ה לעולם נראה מה שפר"י תמן התורה אסרה עליו כו' ומשנשאה המת אין לה היתר להתיבם כשימות מפני שאין איסור שבה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרה עליו תלוי. אבל א"א האיסור תלוי במגרש שאם רוצה יתירנה ליבם. קודם שימות אחיו שנשאה ולהכי לא תני להו לפי שביד המגרש להתירה עכ"ל וע"ע בנובי"ת אה"ע סי' ק"נ שמפרש כונת התוס' דבכה"ג הוי ערוה ופוטרת צרתה אלא דמתניתין לא קמיירי ולפי פי' הנוב"י סותרים דבריהם בדט"ז שכתבו דאין איסור א"א מפקיע הזיקה דאפשר לתקן ע"י גרושין, ולדעת הבית מאיר דהתוס' ביבמות דט"ז מחולקים עם הרמב"ן והרשב"א בזה.
ולכאורה היה נראה להשות הדעות ולא פליגי דדוקא בא"א מתחלה בשעת נפילה דהוי ערוה לא מהני מה שבידו לגרשה דאף אם מגרשה אח"כ ג"כ אסורה משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' הרי היא כאשת אח שי"ל בנים ולהכי כ' התוס' שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות דלאחר שימות לא מהני דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' [ועי' במהרי"ט סי' מ"ט דמדברי התוס' מוכח דיכול לגרש בלא קידושין דלא כמש"כ הרא"ש בתשו' כלל מ"ה] משא"כ בדט"ז שנתקדשה אח"כ אחר שנפלה ליבם הוי יבמה שהותרה כיון דבידו לגרשה תחזור להתירה הראשון ע"כ לא הוי ערוה, אבל ז"א דהרי קושית התוס' לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה ואין חילוק בין ערוה בשעת נפילה לערוה שאח"כ וע"כ צ"ל משום דכיון דבידו לגרשה לא נפקע זיקה כלל א"כ מה"ט גם בשעת נפילה נמי וכבר הרגיש בזה הקרן אורה ביבמות דמ"א, עוד קשה לדעת הרמב"ן והרשב"א והתוס' יבמות ד"י דלדבריהם איך יפרנסו הא דאמר אם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו דלדידהו דס"ל דא"א כשאר עריות כיון דלשמואל הואיל ונאסרה נאסרה איך הותרה לו אחר הגט והו"ל להגמ' לפרש דהלכתא כותי' דשמואל דקידושין תופסין והלכתא כותי' דרב דיבמה שהותרה תחזור להתירה הראשון כמו שהקשה הנוב"י והבית מאיר.
ג
ולכאורה נ"ל לישב בסתירת דהתוס' לפי המבואר ביבמות דמ"א בדין דמתה אשתו מהו ביבמתו ומסיק שם הש"ס הדר אמר אימר דא"ר אלעזר היכא דלא חזיא בשעת נפילה אבל היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר, הדר אמר אין והתניא ר"א אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת אע"ג דס"ל לשמואל כר"א כו' הרי מפורש מהברייתא מדברי ר"א דחולצת ולא מתיבמת אע"ג דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה חולצת כשאר חיי"ל ועשה, אלמא דפקע איסור אשת אח ולכאורה צ"ע מאיזה טעם אינה מתיבמת כיון דאיסור אשת אח נפקע א"כ איזה איסור אחר יש, ואפ"ל דאסורה להתיבם משום לא יבנה וכבר הרגיש הרשב"א לרב דאמר יבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון ולא נאסרה משום לא יבנה, ומתרץ משום דלא עבדי בה מעשה, אבל ר"א ושמואל ס"ל דאיכא לא יבנה אע"ג דלא עבדי בה מעשה כיון דנדחתה מצות יבום אינה חוזרת ונראית עוד ליבום אבל באמת איסור אשת אח נפקע ולהכי חולצת כשחזרה והותרה ורק מצות יבום נדחתה.
ועפי"ז מיושב שפיר דהתוס' בדט"ז ואין סתירה לדברי הרשב"א והרמב"ן דא"א בשעת נפילה הוי ערוה דאע"פ שבידו לגרשה מ"מ כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כא"א שיש לה בנים, וגם אחר הגירושין תהי' אסורה, משא"כ בנתקדשה אחר הנפילה דהוי יבמה שהותרה ואיסור אשת אח פקעה שפיר חלקו התוס' דבידו לגרשה, דאף לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ זקוקה עדנה לחליצה ול"ה עוד ערוה ורק ממצות יבום נדחתה משום לא יבנה א"כ א"א שתפקיע הקידושין הזיקה דהא אחר הגירושין תחזור לזיקתה, ולהכי א"ש הא דאמר בדצ"ב ע"ב דאם הי' יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו גם להתיבם גם לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה כיון דגם לשמואל לא נפקע הזיקה כאמור.
ועפי"ז יש מקום לחדש בנד"ד בסוטה שניסת לשוק בלא בלא חליצה שאנו חוששין לשי' הראב"ד שמא הכריע כסוגיא דסוטה [דאלו חשש רק מספק יש לדון בזה משום ס"ס כמו שנתבאר באות א'] והא דצרתה אסורה צ"ל דכיון דטומאה כתיב בה כעריות נכללת בדרשא דלצרור מ"מ אינה יוצאה בלא חליצה כמו שאינה יוצאה מבעלה בלא גט, אבל כיון דאיתנייהו בכלל דלצרור כמו שאר עריות וצרתה אסורה ליבום בודאי דהבא עלי' חייב משום אשת אח, ובפרט למש"כ לצדד דעל הצרה אין איסור אחר רק משום אשת אח ועכצ"ל דבסוטה ודאית חייב משום אשת אח לשי' הראב"ד אף דחולצת, והאחרונים צדדו אף בספק סוטה חייב עלי' היבם משום אשת אח ומכש"כ בסוטה ודאית להראב"ד, ומאי דחולצת אף דחייב עלי' משום אשת אח משום דדמי לאסור ד"א גרם לה כיון דמצד עצמה היתה מותרת משום אשת אח רק בשביל סוטה, וכ"כ האבני מילואים באלמנה לכה"ג בסי' קע"ג, ולפי"ז יש לדון בסוטה שנשא אחותה ומתה דל"ש יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון אף לרב דטעמא משום דאיסור אשת אח נפקע ולא יכול להתחדש כמש"כ הרשב"א בחי' ליבמות שם, אבל אם הי' האפשרות שיחודש איסור אשת אח בודאי דהיתה נאסרת גם לרב אלא דבנשא אחות יבמתו נאסרה משום אחות אשה ולא משום אשת אח דנפקע, ולהכי במתה אשתו ואין כאן איסור אחות אשה מותרת יבמתו להתיבם, אבל בסוטה דמעולם לא הותרה איסור אשת אח ואם בא עלי' יבם חייב כרת משום אשת אח אלא שצריכה חליצה, אבל כל שנשא אחותה ויש בה משום ערוה דאחות אשתו הרי יש בה איסור אשת אח ג"כ ואע"פ שמתה אשתו אח"כ אינה חוזרת עוד להתירה הראשון, ועפי"ז בסוטה שנשאת לשוק מה שאינה נפטרת ע"י איסור א"א כמש"כ התוס' בדט"ז משום שביד המקדש לגרשה ותחזור להתירה הראשון וכמו שכתבנו דגם לשמואל מודה דחולצת ותחזור לזיקתה אבל בסוטה שיש בה איסור אשת אח ונעשית אשת איש ונפקעת זיקתה א"כ אף אם מגרשה לא תחזור להתירה הראשון דמעולם לא הי' היתר אשת אח כמו שכתבנו, ורק זיקה הי' לה ולכשנפקעת זיקתה לא תחזור עוד לזיקתה ודמי לא"א בשעת נפילה, ובזה הלא מבואר מדהתוס' הנ"ל ד"י ומדברי הרשב"א והרמב"ן דאיסור א"א הוי ככל עריות משום דגם לאחר הגירושין אסורה דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' וה"נ גם לאחר הגירושין תיאסר משום איסור אשת אח שלא הותר מעולם.
ד
אולם שבתי וראיתי שזה היסוד נסתר מדברי הרשב"א ליבמות שם וז"ל וא"ת אפילו מן האירוסין הלא מכיון שקידש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליו באחות אשה וא"כ האיך היא חולצת דהא איכא למיגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא פד"א כו' עכ"ל, הרי מפורש מד' הרשב"א הא דחולצת אינו אלא מדרבנן, וכן מוכרח לשיטתו דאי אפשר לומר לשמואל דאיסור אשת אח פקע והא דאינה מתיבמת הוא משום לא יבנה לפי"מ שכ' הרשב"א אליבא דרב דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון דטעמא דמלתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר לאסור בה משום אשת אח וכדקיי"ל החולץ ליבמתו בין הוא ובין האחין אינם חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת ומה"ט אמר ר' יוחנן בפ"ק מי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת עכ"ל. ולפי"ז לר"ל דס"ל בין הוא בין אחיו חייבין על הצרה כרת אע"ג דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואיסור אשת אח הותרה מתחלה אע"פ כן חייב על הצרה כרת אחר החליצה משום דאיסור אשת אח חוזר וניעור כמו שתלה הרשב"א דינא דרב כר' יוחנן א"כ לפי המבואר בדף מ' אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצה הולד ממזר מ"ט באיסורא קיימא, הרי דשמואל כר"ל דאיסור אשת אח חוזר וניעור ולפי דברי הרשב"א יבואר פלוגתא דרב ושמואל דרב ס"ל כר' יוחנן דאין על הצרה כרת ואין איסור אשת אח חוזר וניעור ואע"פ שנאסרה משום אחות אשה לכשמתה אשתו דפקעה איסור דאחות אשה חזרה להתירה הראשון וכלשון הירושלמי דבטל הגורם בטל האיסור, ושמואל לטעמי'. דס"ל כר"ל דחייב על הצרה כרת ואיסור אשת אח חוזר וניעור וכל שנאסרה עליו שעה אחת משום אשת אח אינו חוזר עוד להיתר ואסורה עליו עולמית והדברים מאירים בטעמם, וא"כ הרי מוכרח לשי' הרשב"א דשמואל לטעמי' דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה קיימא באיסור אשת אח דאע"פ דאיסור אשת אח הותרה מ"מ חוזר וניעור והוי ערוה א"כ הא דאינה מתיבמת הוא משום איסור אשת אח וע"כ צ"ל דחולצת אינו אלא מדרבנן ולבד זה הא לשיטת הרשב"א גם לרב מותרת להנשא לשוק בלא חליצה ורק שגם איסור אשת אח אין בה ומותרת ליבם בלי מצות יבום. וא"כ אאפ"ל דלשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה אסורה לשוק בלא חליצה דהא גם לרב מותרת וע"כ צ"ל דחולצת מדרבנן כמש"כ הרשב"א ולפי"ז כיון דלשמואל אין חילוק בין ערוה בשעת נפילה בין לאחר נפילה א"כ יקשה מדף צ"ב ע"ב דאמר רב אשי השתא דאמר אמימר הלכתא כותי' דשמואל כו' והא רב אשי ס"ל בהדיא כר"ל דחייב על הצרה כרת וחייב משום אשת אח אח"כ וממילא דס"ל לפי דעת הרשב"א דהואיל ונאסרה נאסרה כשמואל.
אולם משיטת הרי"ף והרא"ש אינו נראה כדעת הרשב"א, דהרי"ף הביא ראי' דהלכה כרב דריו"ח ס"ל כותי' בדף כ"ז ע"ב והרא"ש דחה דשאני התם דהוי זיקה דרבנן ואם איתא הא מוכרח מדריו"ח דס"ל דאין על הצרה כרת דאין איסור אשת אח חוזר וניעור ואי אפ"ל הואיל ונאסרה נאסרה וע"כ ס"ל לריו"ח דתחזור להתירה הראשון אף באיסור דאורייתא, ומוכרח מדבריהם דס"ל דלא תליא זה בזה. וע"כ צ"ל לדעתם דאע"פ דריו"ח ס"ל דאין על הצרה כרת משום שליחות דחברתה קא עבידא ואתי לא יבנה וניתק מכרת ללאו אבל בעלמא היכא דלא עביד מעשה דחליצה איסור אשת אח חוזר וניעור וגם משי' הראב"ד בספר הזכות שפסק להלכה כר"ל דחייב על הצרה כרת משום דשמואל ס"ל כותי' מ"מ בדין דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה לא חלק שם וס"ל דהלכה כרב והא לר"ל דס"ל דחייבים על הצרה כרת בודאי דאיסור אשת אח חוזר וניעור גם לאחר שהותר לכו"ע אף לשי' הרשב"א, וצריך טעם מ"ט חזרה להתירה הראשון כיון שנאסרה בינתים משום אשת אח. ובאמת יקשה ביותר לשיטתם לפי"מ שפרש"י בדמ"א בד"ה מהו ביבמתו וכן אחרי כן בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך מיתסרי והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה כו', מבואר דמדין כל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' קאתינן עלה ודרשא זו מדין דרכי נועם היא כמש"כ התוס' בריש יבמות בד"ה ואחות אשתו ומה"ט כל שנאסרה גם אחרי נפילה אין זה דרכי נועם ומאי נפ"מ בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה הא אין זה דרכי נועם וכמשה"ק כן הרשב"א, ותי' הרשב"א לא יספיק לשי' הראב"ד שפסק להלכה כר"ל דחייב על הצרה כרת ואפ"ה ס"ל דתחזור להתירה, גם ברמב"ם ובשו"ע אה"ע סי' קנ"ט ס"ז מבואר דאם מתה חוזרת להתירה רצה חולץ רצה מיבם וזהו דלא כהרשב"א וכיון דיש בו יבום וחליצה קשה הא אין זה דרכי נועם.
ונראה בשיטתם דאע"פ דס"ל דחייב על הצרה כרת ואיסור אשת אח חוזר וניעור מ"מ כל שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון משום דכללא דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' הרי היא כאשת אח שי"ל בנים דוקא בשעת נפילה ולא אחרי כן, וביותר י"ל לפי"מ שנתבאר בסי' הקודם דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי לרבא דמפיק מסברא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ויש בו עשה אלא שאינו דוחה הל"ת לפי שי"ב כרת ול"ה כאשת אח שי"ל בנים ועשה יש בו וע"כ אינו חייב משום אשת אח אף לר"ל דס"ל דחייבים על הצרה כרת משום דאחר החליצה אין כאן עשה כלל והוי כאשת אח שי"ל בנים. משא"כ בזה שיש בו עשה דיבום בכח אלא שאינו דוחה הל"ת שי"ב כרת ואין כאן רק משום אחות אשה והעשה דיבום מיתלי תליא ואפשר להתחדש לכשתמות אחותה [אלא דלפי"ז לכשנשא אמה דל"ש סברא דמילתא תליא תפקע וצ"ע] ולפיכך כשהותרה ובטל הגורם עשה דיבום במקומו עומד. משא"כ בערוה בשעת נפילה דגלי קרא דעליה דאין כאן מצות יבום כלל ודמי לאשת אח שי"ל בנים ומתו משום דפשטי' דקרא דעליה ולצרור בשעת נפילה מיירי דשייך צרה כמשכ"ל ומאי דלא הוי דרכי נועם נראה בדעתם דדין דרכי נועם איננו איסור מיוחד רק כלל על משפטי התורה אשר בודאי לא ניתן מצות יבום להתחדש עוד כל שלא חלה מצוה זו בשעת נפילה [שו"ר בתשו' רעק"א הנספחות להגהות על או"ח שכתב בתוך דבריו דסברת דרכי נועם היינו דמכח זה נפרש הך דינא דקרא דאין עושין מתים כחיים דדין התורה כך דבשעת נפילה היא זקוקה ולא אחרי כן יעוי"ש] ועל כן ביבמה שהותרה ונאסרה שתלה מצות יבום וגם אחרי לכשנאסרה יש מצוה זו רק שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ולא פקע מצוה זו, ועכ"פ לשי' הראשונים ולמש"פ הרמב"ם והשו"ע דלרב דחזרה להתירה הראשון יש בה מצות יבום ואסורה להנשא לשוק שפיר י"ל דשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה אסורה להתיבם אבל זקוקה לחליצה ולהכי חולצת מן התורה ורק ליבום נאסרה משום לא יבנה דמה שנפטרה לשוק ע"י נשואי אחותה הוי כמו חליצה דזיקה שחלה מיתלא תליא ואסורה לשוק ורק שאסורה להתיבם משום לא יבנה ולפי"ז נפקע איסור אשת אח כמו אחר חליצה.
וביותר י"ל דאפילו אי נימא דל"ש בזה לא יבנה כיון דלא עבדי בה מעשה כמש"כ הרשב"א מ"מ אסורה להתיבם לפימש"כ הרמ"ע מפאנו בשו"ת סי' ק"ה) שיש בזה ענין דחוי אצל מצות דבנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ולפיכך אסורה להתיבם, ואפילו תימא דכיון דאסורה להתיבם גם אחרי כן משום דחוי שוב אין כאן מ"ע דיבום כלל ואיסור אשת אח חוזר וניעור וממילא בדין שלא תחלוץ ג"כ מן התורה, מ"מ י"ל דהתוס' בדט"ז וסוגית הגמ' בדצ"ב דאפילו לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה כיון דמשום דחוי קאתי עלה כל שבידו לא הוי דחוי כמבואר בזבחים דל"ד ובדברי התוס' בסוכה דל"ג וממילא דגם מצות יבום לא פקע. ועשה דיבום מתלי תלי לכשיגרש ולהכי אע"פ שנתקדשה לא פקע זיקתה. [מיושב בזה דברי הרשב"א דלדידי' גם אליבא דרב דס"ל דתחזור להתירה הראשון פקע זיקתה וגם לכשיגרשה תפקע זיקתה משום דכל שהוא בידו לא הוי דחוי] וכל זה לכשנתקדשה אחר נפילה משא"כ בשעת נפילה דאין כאן מצות יבום כלל ויש בזה דין כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא יבא עליה כו', ולפי"ז בסוטה שנתקדשה דגם מתחילה יש בה איסור אשת אח ול"ש לומר דיש בזה מ"ע דיבום לכשנתקדשה והוי א"א כשארי עריות לא מהני הא דבידו לגרשה כמו בא"א בשעת נפילה כמש"כ למעלה.
אולם מפשטות דברי מאור עינינו רש"י בדמ"א מבואר דלשמואל מדין כל שאין אני קורא בה בשעה שהיא זקוקה יבמה יבא עליה הרי היא כא"א שי"ל בנים ואין נפ"מ בין שעת נפילה או לאחר נפילה ומדין דרכי נועם הוא ולשמואל כללא הוא משום דרכי נועם דלא ניתנה מצות יבום להתחדש בזמן מן הזמנים אחרי מיתת הבעל וע"כ צ"ל לפרש"י הא דחולצת כמש"כ הרשב"א דאאמד"ר, וגם בשיטת הרי"ף והרא"ש י"ל כן דלשמואל הואיל ונאסרה נאסרה א"צ חליצה מן התורה דס"ל דכיון דאין עשה דוחה ל"ת דאחות אשה שי"ב כרת שוב יש בו ג"כ איסור אשת אח או דילפינן מעליה בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דאין כאן מצות יבום, עכ"פ לשי' הרשב"א יקשה ביבמות דצ"ב דמבואר דאין א"א פוטר אחר נפילה הא מדבריו בריש יבמות נראה דרק משום דבתנאים לא קא מיירי קרא והוי כדבר אחר גרם לה אבל א"א בשעת נפילה היתה ערוה אע"פ שביד המקדש לגרש.
וראיתי להחת"ס בחאה"ע סי' ע"ט מש"כ לחלק דדוקא בדט"ז ביבמה שנתקדשה לזר שכופין אותו לגרש להכי לא נפקע זיקתה משא"כ בד"י ששייר בגטו ולא פעל עולה, ומה"ט הי' נראה לישב דהא דאמר בדצ"ב נותן גט והותרה לו כיון דמספק"ל אי קידושין תופסין ביבמה לשוק ואסורה להמקדש דהא מספק לא נפקע זיקתה ולהכי עומדת להתגרש ולא פקע זיקתה. ולפי"ז יש לדון בסוטה שנתקדשה לשוק דיש בזה ס"ס אי נפטרת מן החליצה כשי' הרמב"ם ודעמו או כהראב"ד שצריכה חליצה ואפי"ת דצריכה חליצה שמא קדושין תופסין ביבמה לשוק ונפקע זיקתה א"כ מותרת להמקדש מצד ס"ס ואינו מחויב לגרשה ולהכי פקע זיקתה. אולם באמת תמוה לחלק בסברת החת"ס מדאורייתא באיסור ערוה. ובפשוטו ה' נראה דבנתקדשה באיסור יבמה לשוק שפשעה באיסור ונתגרשה ל"ש לומר שתפקע זיקתה אף לשמואל מדין דרכי נועם דלמה תרויח להפקיע זיקתו ולא דמי לשייר בגטו וכל כיוצא בזה שהיא לא גרמה לכך ואמרינן שאין זה דרכי נועם לשמואל בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה בכל זה קשה לחדש סברות מן הלב בדין דרכי נועם לפמשכ"ל שזהו בדרך כלל על משפטי התורה שלא נתנה מצות יבום אחר שנדחית להתחדש עוד.
ה
ונראה לישב על פי סברא דחילוק גדול יש בין א"א בשעת נפילה או לאחר נפילה דאם היתה א"א בשעת נפילה נפטרת אע"פ שביד המקדש לגרשה ולא דמי לשאר עריות מ"מ הא אין קידושין תופסין בא"א ואיך תתפוס הזיקה בשעה שהיא א"א ודמי לחיי"ל לרע"ק דכיון דאין ק"ת בחיי"ל לאו בני חליצה ויבום נינהו וכל זה בערוה בשעת נפילה משא"כ ביבמה שהותרה והרי היא זקוקה דהוי כמו קידושין אע"ג דבנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ונפלה ואח"כ נפצע לרע"ק ג"כ לאו בני חליצה ויבום נינהו זהו מגזיה"כ דאם לא יחפוץ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי בא"א שבידו לגרשה לא דמי לשאר עריות והדר דינא להסברא שלא תפקע הזיקה שנתפסה כמו שארי קידושין שאינן נפקעין לכשחלו, וזה נראה שיטת הרמב"ן דגם בא"א על ידי תנאי אף דד"א גרם לה ואינו דומה לאחות אשה מ"מ כיון דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה דבע"מ שלא תנשא הא גם קידושין בכלל כדמוכח מדהתוס' ד"י וכמש"כ השעה"מ בפ"ח מהל' גירושין וגם בע"מ שלא תבעלי הא אי אפשר שיותפס בה זיקה כיון שאי"ע ליבום ובשעה שתעבור על תנאי היא א"א א"כ מה בכך דבידו לגרשה כיון דלאו בת קנין יבום היא ולא תוכל לחול הזיקה מעיקרא וכבר נתבאר בשי' הרמב"ן דכל שאין דין קידושין אין דין זיקה ולהכי כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מסברא, וז"ל הרמב"ן ביבמות ד"כ בתוך דבריו דרבא לא דרש לדרב גידל ולא ס"ל הך דרשא אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא לא תפסי קידושין ופקע זיקה ודאמרינן בריש מכלתין ד"ג כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש כו' וכן שיטת הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הלכה ח' ונראה דהא דאיצטריך לדרשא דרב גידל בחיי"ל ועשה ולדרשא דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה בחיי"כ ולא ילפינן החילוק מסברא משום דלכשנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דכבר חלה הזיקה דבקידושין בכה"ג לא פקע ומ"מ כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה מגזיה"כ וכיון דאיכא גזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ולהכי איצטריך קרא דועלתה יבמתו השערה בחיי"ל ועשה דחולצת אבל גם לדרב גידל לפי האמת חלוק ערוה דבשעת נפילה שאין בה תפיסת קידושין ואין בה זיקה מסברא אף דלא דמי לאחות אשה מ"מ אין בה זיקה אבל לאחר נפילה שהעיקר מגזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה וכל דלא דמי לשאר עריות ובידו לגרשה זיקה בכדי לא פקע.
והנה דהתוס' בדט"ז שחילקו בא"א דבידו לגרשה צ"ב דהא ילפינן כל עריות מהקישא דר' יונה ואין משיבין על ההיקש וכמבואר בקידושין דס"ז אלא א"א איכא למיפרך שיש לה היתר אלא אמר ר' יונה כו' ולשיטת הרמב"ן דהא דסוטה פטורה מן החליצה ילפינן מלאחר ולא ולא ליבם והא דטומאה כתיב בה כעריות דצרתה כמותה י"ל דההיקש הוא רק לענין יבום דכתיב בפרשה דעליה אבל לא לענין דין דכל שאי"ע ליבם אי"ע לחליצה אבל לשי' התוס' דסוטה פטורה מן החליצה משום דטומאה כתיב בה כעריות הרי דגם בדין דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הקישן הכתוב לעריות דחיי"כ ואע"ג דסוטה תפסי בה קידושין ולא דמי לשארי עריות אין משיבין על ההיקש ועי' במש"כ בסי' א' אות י"ב א"כ מה"ט גם א"א לאחר נפילה כיון שאי"ע ליבום מאיזה טעם שיהי' מקרא דעליה או לרבא לפי שאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת הא כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה כשארי עריות ואין משיבין על ההיקש*).
*) הגה"ה וראיתי בס' הישר לר"ת סי' מ"ה שכ' לתרץ מ"ט נדה ל"ה כשאר עריות לענין יבו"ח משום דאמרינן מה לאחות אשה מיוחדת שהיא ערוה לאפוקי נדה. אע״ג דכתיב בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין התלמוד קורא ערוה אלא זו דלא תליא ביומא וטבילה וכן אין דבר שבערוה פחות משנים אין חזקת נדה בכלל ולא ספירתה, תדע דכי יליף בפ' האומר מאחות אשה במה מצינו מפרש מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה כו' וכי יליף מהיקש דר' יונה אינו מזכיר ערוה דאין משיבין על ההיקש ואההיא פריך אפילו נדה נמי אבל על מה מצינו מפרש מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה ולא פריך מנדה כלל, ועוד תימא מ"ט יליף במה מצינו לילף מהיקש דר"י אע"כ למעוטי נדה כו' ומבואר בדר"ת דיליף מבמה מצינו ולא מהיקש וע"כ נדה אינה בכלל עריות דלא דמיא לאחות אשה משא"כ אם הי' יליף מהיקש דר"י גם נדה בכלל דאין משיבין על ההיקש, אבל תמיהני שהרי מפורש ביבמות ד״ח מכדי כל עריות איכא לאקושינהו לאחות אשה ואיכא לאקושינהו לאשת אח כו' איבע"א לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הרי מפורש דמהקישא דר"י ילפינן לכל עריות ולא מבמה מצינו א"כ גם נדה תפטור מהקיש דר"י כדמקשה בפ' האומר א"ה נדה נמי ודברי ר"ת צע"ג.
ובאמת תמי' גדולה במש"כ התוס' ריש יבמות ד"ה אחות אשה לחלק נדה משאר עריות משום דנדה לכו"ע אסורה הא אין משיבין על ההיקש כדמקשה בפ' האומר א"ה נדה נמי והתם גלי קרא ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הוי' אבל לענין יבו"ח דלא גלי קרא כיון דניתי נדה בהקישא דר"י א״כ מ"ש נדה משאר עריות וכמו שהק' בספר הישר, גם לשי' הראב"ד דס"ל דסוטה חולצת משום דמבעלה לא נפקא דלא גט ולהכי זיקה לא פקעה וס"ל בנדה דק"ת בה ולהכי זיקה לא פקעה ע"כ גם בעת נדותה קנאה כדמוכח בפסחים משום דכיון דהזיקה לא פקע וחולצת שוב אין בה איסור אשת אח עדיין קשה גם לשי' הראב"ד לרב ביבמות דס"ל סוטה פטורה מן החליצה דטומאה כתיב בה כעריות אע"פ דתפסי קידושין ומ"ש נדה דהוי ג"כ ערוה, ועי' בשמים ראש ריש סי' ש"א, - ונראה דבאמת דהתוס' בריש יבמות שם צריכין באור דמתחלה כתבו ואפילו בנדתה משמע בפסחים סו"פ אלו דברים דבת יבום היא דפריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה משמע דקני לה ואח"כ כתבו ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע״פ שמתה אשתו אח"כ לא תזקק ליבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם כו' אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר עכ"ל, וצ"ב דתי' האחרון אינו מספיק אלא על לאחר שנטהרה מנדתה דל"א בה כל יבמה שאין אני קורא בה כו' אבל על שעת נדותה קשה דמשמע מחילוקם דלא קנה לה בשעת נדותה ובפסחים משמע בהדיא דבת יבום היא [ולכאורה נראה לתרץ הא דפסחים דיבמתו נדה בעל פטור דמשמע דקני די"ל דמיירי שבשעה שנפלה ליבום היתה טהורה ואח"כ פרסה נדה דבזה י"ל כיון דאיסור אשת אח נפקע והותרה ליבום שוב אינה נאסרת עוד משום אשת אח כמש"כ הרשב"א ולהכי בפרסה נדה אחרי שהותרה ליבמה כיון דאין כאן איסור אשת אח ונדה תפסי בה קידושין וע"כ חולצת וממילא דאם בא עלי' קנאה ובפרט לריו"ח דס"ל דאין על הצרה כרת וכמש"כ הרשב"א בדף מ"א משום דאיסור אשת אח הותרה ולטעמו שפיר קאמר דיבמתו נדה קעביד מצוה כנ"ל, ולפי"ז דוקא כשנפלה ליבם היתה טהורה וניתר איסור אשת אח אבל אם היתה נדה בשעת נפילה באמת לא קנה, אבל מסתימת ד' הראשונים נראה דבכל גוני קנה בעת נדותה, ודוח"ל דלתירוץ השני באמת לא קנה].
ע"כ נראה בהבנת דבריהם דהא בהא תליא דוקא בערוה שאסורה עליו עולמית כמו סוטה אע"ג דתפסי בה קידושין מ"מ לא תפסי בה זיקה כיון דהזיקה היא בשביל מצות יבום ויבום אין בה דטומאה כתיב בה כעריות לא איתרבאי בדרשא דרב גידל חליצה נמי ל"ש אצלה דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משא"כ נדה דתפסי בה קידושין והזיקה היתה נתפסת רק בשביל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה והא לאחר שתטהר תעלה ליבום ואיך אפ"ל שהזיקה נפקעה לגמרי שהרי מיתלא תליא ולכשתטהר תהא מתיבמת וממילא אי אפ"ל שתצא לשוק בלא חליצה שהרי יש בה זיקה וזקוקה למצות יבום כשתטהר, וזה שיעור דהתוס' דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אח"כ שוב לא תזקק ליבום כו' וממילא לא משכח"ל בה זיקה כלל אבל בנדה דדרכי נועם היא ואם תטהר תתיבם וממילא היא זקוקה ליבום ויש בה מצות זיקה וחולצת וכיון דחולצת שוב אין בה איסור אשת אח ואם בא עלי' יבם בעת נדותה קנאה.
ואין להקשות לפי"ז דגם באחות אשה ביבמה שהותרה ונאסרה דאח"כ תחזור להתירה הראשון ושוב לא תפטור משום ערוה, תינח לשי' הרשב"א דגם אח"כ מותרת לשוק ולא תחזור לזיקתה א"ש, אבל לדעת החולקים הרי הזיקה מתלא תליא, אך ז"א דלא דמי לנדה דבודאי תטהר ובודאי תעלה ליבום אח"כ ואין זו ערוה הפוטרת משא"כ באחות אשה והא אין בידו להמית את אחותה.
ובדרך אחר יותר קצרה י"ל דהא דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הוא דכשאינו עולה ליבום כלל לעולם, משא"כ נדה כיון לאחר שתטהר תעלה ליבום עולה ליבום קרינן בה וא"כ אף דנדה ילפינן מהקישא דר"י מ"מ כיון דמה שנאסרת אח"כ מצד כל יבמה שאין אני קורא בה כו' לאו מהקישא הוא רק מסברת דדרכי נועם הוא ובנדה חשוב דרכי נועם ואינו נכלל בדין כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ובע"כ יצתה נדה מכלל עריות דהקישא דר"י דכיון דאחרי שתטהר מותרת בע"כ היא זקוקה ליבום ועי' בתוס' ישנים שם כיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי עולה ליבום ועי' ברא"ש דלא דמי לחליצת מעוברת כו' דשאני נדה שעומדת לטבול וליטהר, וזהו שהוסיפו בעהתו"ס בתירוצם האחרון דלתי' הראשון שכ' דלא דמי לאחות אשה ושארי עריות קשה דהא אין משיבין על ההיקש וצ"ל לדבריהם קאי אי נימא דהקישא דר"י הוא רק לענין העראה כמש"כ הרשב"א ביבמות ד"ח אליבא דרבא [ויעוי' ירושלמי ריש יבמות במה"פ שרוצה לפרש ג"כ דהתוס' בד"ח כמש"כ הרשב"א יעו"ש] וע"כ הוסיפו בתי' השני לישב להקישא דר"י דאין סברא לחלק משום דאין משיבין על ההיקש מ"מ מחלקים דלכשתטהר אינה נאסרת דהוי דרכי נועם וזקוקה ליבום וממילא דגם בעת נדותה הרי היא זקוקה כאמור.
ונראה בפשט דהתוס' דהא דאי"ע ליבום אי"ע לחליצה הוא באופן שאי"ע ליבום לעולם, אבל כל שביד המקדש לגרשה חשובה עולה ליבום לאחר זמן וכיון דכבר הוזקקה ליבום זיקתה מיתלא תלוי ולא תוכל להפטר מן החליצה כיון שביד המקדש לגרשה וראוי ליבום אחרי כן וכל זה לכשחלה הזיקה שזהו רק מגזיה"כ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה משא"כ בא"א בשעת נפילה אי אפשר שתחול הזיקה כיון. שאי אפשר שתחול הקידושין לאחר שתתקדש ותתגרש והא אין ביד היבם והיבמה להסיר איסור א"א ולא דמי לנדה בשעת נפילה שכ' התוס' דבידה לטבול ועוד דבנדה תפסי בה קידושין אבל בא"א בשעת נפילה דלא תפסי בה קידושין ואין בידם להביא לידי תפיסת קידושין אי אפשר שתחול הזיקה מעיקרא.
ובדעת הרשב"א דמספק"ל בא"א על ידי תנאי דד"א גרם לה דאפשר דחולצת אע"פ שאין בה תפיסת קידושין ורק שעל ידי עבירת התנאי בטל הגט למפרע חשובה בת תפיסת קידושין וגם אפ"ל דס"ל עפמש"כ בסי' א' בשי' הראשונים דלהכי סוטה פטורה מן החליצה אע"ג דתפסי בה קידושין דהא דאמרינן בד"כ מסתברא חיי"כ דלא תפסי בה קידושין הוא ענין חומר וכן פרש"י בסנהדרין דנ"ג דלהכי מוקי לקרא דלא יחפוץ בהכי ולהכי גם סוטה יש לה החומר משום דטומאה כתיב בה כעריות יש בסוטה חומר ערוה ומה"ט בא"א מחמת תנאי דד"א גרם לה אין לה חומר ערוה ולהכי חולצת. אבל הרמב"ן דס"ל דהא דסוטה פטורה מן החליצה משום לאחר ולא ליבם והא דחיי"כ אי"ע לחליצה הוא גם מסברא דלא תפסי בה קידושין ולהכי בא"א בשעת נפילה כיון דבפועל אין בה קידושין או יבום אין בה זיקה כלל ואי"ע לחליצה.
והנה בשיטת התוס' ביבמות ד"י בסוף הדבור בפירוש ד' הירושלמי ולתני' א"א תמן התורה אסרה עליו הכא הוא אסרה עליו דהאיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו ולהכי לא תני ומשמע מדבריהם דבכה"ג פוטרת צרתה רק דלא תני להו, וכ"כ היש"ש והנובי"ת בכונת דהתוס' ופרושם מוכרח מדבריהם דאל"כ מאי מהני שהי' מתירה קודם שימות כיון דעכשיו אין בידו להתירה ליבום משום שנאסרה עליו בשעה אחת ובתוס' גיטין דפ"ג תירצו שני תירוצים ועי' בתוס' הרא"ש ביבמות ולתירוץ השני אינה פוטרת צרתה יעוי"ש, ובדהתוס' יל"פ דבתוך הדבור כתבו ומיהו לרבי דילפינן מולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין קשה דגם א"א ע"י תנאי אין בה ליקוחין ופוטרת צרתה ובודאי דלרבי לא מהני הא דבידו לגרשה כיון דאין בה ליקוחין ומפרשים קושית הירוש' לרבי דלא ילפינן מאחות אשה ולתני א"א שפוטרת צרתה ועל זה משני תמן התורה אסרה עליו אבל הכא הוא אסרה עליו ובידו להתירה קודם ולהכי לא תני לה, אבל היא עצמה נראה מדהתוס' בתחלת הדבור דהוי ערוה ואפילו לרבנן רק שאינה פוטרת צרתה ולא מהני הא דבידו לגרשה וכן הוכיח מזה הבית מאיר.
אולם מדהתוס' אין הכרח לזה. והנה המהרי"ט בתשו' סי' מ"ט הוכיח מדהתוס' במגרש על תנאי שיכול לגרשנה אח"כ בלי תנאי או לבטל התנאי דלא כמש"כ הרא"ש בתשו' כלל מ"ה דאין יכול לבטל התנאי וגם לחזור ולגרשה אין תקנה אלא שיקדשנה ויתן לה גט בלא תנאי וכאן אי אפשר שיקדשנה קודם מיתת אחיו דהא היא א"א ואין קידושין תופסין ומדברי המהרי"ט נראה דמפרש דהתוס' דיכול המגרש להתירה על ידי ביטול התנאי, ולכאורה יש לתמוה דא"כ יכול להתירה אף לאחר מיתת אחיו דהא ע"י הביטול חל הגט למפרע ולא נאסרה עליו שעה אחת, וראיתי שהרגישו בזה, וצ"ל בסברתו כיון דבאותה שעה היתה אסורה עליו חשוב נאסרה עליו שעה אחת ואיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן אף דלא דמי לחליצת מעוברת, ועי' בשעה"מ פ"ב מהל' נדרים שמפרש ד' הרשב"א בריש יבמות שהקשה מנודרת הנאה ליבמה דהא אפשר לאתשולי משום דכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו' ואח"כ הביא ד' הרשב"ץ ח"ב סי' ר"ס דבכה"ג מתיבמת.
וע"כ נראה בכונת התוס' דבידו להתירה ע"י גט וס"ל להתוס' דלא מהני ביטול אח"כ, אלא דמה שהוכיח המהרי"ט מדהתוס' דבידו לגרשה שנית דלא כמש"כ הרא"ש בתשובה דחה באבני מילואים בסי' קמ"ג לפי המבואר בד' הרמב"ן דהירושלמי מיירי באומר חוץ ולא בעל מנת א"כ גם התוס' מפרשים כן לכך שפיר מהני גט שני יעוי"ש. ובחוץ בודאי דאין בידו לגרשה אחר מיתת הבעל כמש"כ המגיה בא"מ שם ס"ק ב' דהא קידושי אחיו לא חלו לגבי שמעון דבאותה שעה עדיין היתה א"א גביה ואני קורא בה כל יבמה שאינה עולה לפני צד הקנוי בה שהרי היא קנוי' לראובן חוץ משמעון והשיג שם על בעל מכתב אלי' אולם לפני מיתת הבעל י"ל דגמרו קידושי הבעל אח"כ כמש"כ המגיה שם אבל לאחר מיתת הבעל בודאי אין בידו להתירה ליבם, ולהכי מדויקים דהתוס' שכתבו שאם ירצה יתירנה ליבום קודם שימות דבחוץ לאחר שימות לא מהני, ולפי מש"כ י"ל דמש"כ התוס' מתחלה בתוך הדבור דבעל מנת אינה פוטרת צרתה ונראה דהיא עצמה הוי ערוה, משום דהתוס' ס"ל כשי' הרא"ש בתשובה דבעל מנת לא מהני לא ביטול התנאי ולא גירושין שנית רק שיקדשנה והכא אי אפשר דהא היא מקודשת לאחר ואין תקנה בדבר ולהכי הויא ערוה, ולמש"כ הרי מדהתוס' ראי' לתשו' הרא"ש היפוך מד' המהרי"ט ואין סתירה כלל לדהתוס' ביבמות דט"ז דבעל מנת אין בידו לגרשה. אולם בד' הרמב"ן אי אפ"ל כן שהרי שיטת הרמב"ן בגיטין דע"ו דבריצוי שניהם יכולים לבטל את התנאי וגם מפשטות דהתוס' שכתבו מתחלה דאי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני אם ניסת לאחר שרי' ליה והביאו אח"כ ד' הירושלמי וסתמו הדברים ולא כתבו דלפי גמרא דילן בחוץ מותרת להתיבם כמש"כ הרמב"ן נראה דמפרשים קושית הירושלמי בע"מ כמש"כ המהרי"ט ואע"פ דבידו לתת הגט כמבואר בדהתוס' מ"מ א"א בשעת נפילה הוי ערוה ופטורה מן החליצה רק שאינה פוטרת צרתה, ועכצ"ל דשאני א"א בשעת נפילה מלאחר נפילה כמשכ"ל.
כל זה כתבתי מה שיש לצדד לפי תירוץ הראשון בתוס' יבמות דט"ז שכתבו לחלק מסברא אולם התוס' שם תירצו עוד וז"ל ועוד אור"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הוי' דהיינו קידושין לא תהי' לאיש זר דלהכי אפקעיה בלשון הוי' ולפי תירוץ זה גזיה"כ הוא וגם אפשר להשוות בזה דעת הרמב"ן והרשב"א וד' התוס' דהתם הויא א"א ע"י שיור בגט ולמפרע הויא א"א שפיר הויא א"א ככל עריות, משא"כ בנתקדשה לזר לאחר מיתת הבעל ע"ז איכא גזיה"כ דלא תהי' לאיש זר דאפילו ע"י הוי' לא תהי' וא"ש בפשיטות.
אולם בבית מאיר כתוב וז"ל ואף תי' תוס' שני מקרא נלמד כמדומה לי דלא סברי ותי' זה ודאי רחוק דאל"כ אכתי מהכ"ת לומר דגזיה"כ הוא אלא דמ"מ הטעם כדמחלקים בתי' ראשון, ובאמת תירוץ הר"י צריך טעם מנלן באמת לחדש גזיה"כ בדרשא שלא נדרשה בגמ', ובפשוטו נראה שאין זה דרשא אלא מוכח מפשוטו של של מקרא למש"כ הריטב"א בקידושין דע"ח וז"ל ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהי' דכתיב בי' ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוי' וקידושין תופסין בה הו"ל בלא יקח ולדידי' קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה. וזו שיטתו של הרמב"ן עכ"ל, ולפי"ז אי נימא דקדושין מפקיע הזיקה א"כ איסור דלא תהי' אשת המת החוצה היכי משכחת לה דבלא קידושין ליכא לאו וע"י קידושין הרי נפקע הזיקה ואין עוד איסור יבמה לשוק ונצטרך לומר דעיקר האיסור הוא רק על עצם מעשה הקידושין וכמש"כ התוס' ביבמות דמ"ט דלקי נמי אקידושין ונפרש דעל קידושין גרידא והפקעת הזיקה עובר בלאו ואח"כ היא ניתרת לו. אבל ז"א במשמע שעיקר האיסור יהי' רק הקידושין דלא מצינו כיו"ב בכל חיי"ל דעיקר האיסור הוא הביאה האסורה וגזרה תורה באיזה מחיי"ל שהקידושין ג"כ תנאי לעבירה ועובר גם על זה בלאו אבל שלא יהי' בהביאה שום איסור ורק הלאו בהקידושין לבד זה לא מצינו וע"כ צ"ל דאין הקידושין מפקיע הזיקה וזהו שהוכיח הר"י דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע אפילו ע"י הוי' לא תהי'.
אולם ק"ל על תי' הר"י מיבמות דצ"ב א"ל ר"ל כו' מתניתין רע"ק היא דאמר אין קידושין תופסין בחיי"ל כו' והנה לפי תי' הר"י דמה דאין קידושין מפקיע הזיקה הוא מקרא דלא תהי' ילפינן א"כ למאן דס"ל דאין ק"ת בודאי אין ראי' דאין קידושין מפקיע הזיקה דהא לרע"ק לא יפורש כלל לא תהי' על הוי' דהא לדידי' אין כאן הוי' כלל ולדידי' גם ביאה בלא קידושין עובר אף שנאמר בו הוי' כמו בכל חיי"ל, וקשה לפי"ז מנ"ל להש"ס לומר בפשיטות דלרע"ק אין קידושין תופסין ביבמה לשוק דהא לא דמי לכל חיי"ל דבכולן גם אי נימא דק"ת מ"מ תהי' הביאה ביאה אסורה וע"כ דאין ק"ת אבל ביבמה לשוק דאי נימא דק"ת פקע הזיקה ומותרת לו א"כ מהיכ"ת נאמר דאין ק"ת בכה"ג שע"י תפיסת הקידושין תהי' ניתרת ולא תהי' עוד חיי"ל.
ואין לומר כיון דהקידושין הוי עבירה ודמי לאלמנה לכה"ג דלרבא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ כדמקשה בתמורה ד"ה וקרא דלא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרים הא לא דריש רע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל [וילה"ע דא"כ בבעולה לכה"ג דמבואר ברמב"ם דאם בא ביאה בלא נשואין לא חללה וכמש"כ המל"מ בפי"ח מהל' איסו"ב בדברי רש"י כתובות ד"ל דבלא קידושין אין עבירה דנימא אעל"מ דהא לא דמי למצרי ואדומי דאין בקידושין עבירה, שוב מצאתי בדו"ח להגרעק"א בכתובות ד"ל שהרגיש בזה, אולם עיקר ד' המל"מ אינם מוכרחים דבודאי לרע"ק דס"ל אין ק"ת בחיי"ל הא דכתיב באלמנה לכה"ג לא יקח הוא גם בלא קידושין וכמבואר ביבמות דס"ט דלרע"ק לא תהי' לא תבעל, וגם להרמב"ם דס"ל דכל חיי"ל אינו לוקה בלא קידושין מודה לרע"ק וכיון דאיכא עבירה בלא קידושין דמי למצרי ואדומי ולא אמרינן בי' אעל"מ ועי' נובי"ת סי' נ' אבל בקידושי יבמה לשוק אי נימא דקידושין תופסין ופקע הזיקה וגוף הקידושין הוי עבירה אמרינן אעל"מ] עדיין יקשה לאביי דס"ל אי עביד מהני מאי מספק"ל ביבמות דמ"ט אי ק"ת ביבמה לשוק הא מוכח ממשנתינו דהרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך דאינה מקודשת דאין ק"ת ביבמה לשוק דהא אי אפשר לאוקמי כרע"ק דגם לדידי' מהראוי שיתפסו הקידושין דעי"ז יופקע הזיקה, וצ"ל לשי' הר"י דס"ל להש"ס כיון דלרע"ק הא דס"ל דאין ק"ת בחיי"ל הוא משום דתלוי בממזרות וכיון דלרע"ק יש ממזר מיבמה לשוק ולדידי' עובר על ביאה בלא קידושין אע"ג דאי נימא דקידושין תופסין בה תהי' ניתרת מ"מ אין מקום שיותחל חלות תפיסת הקידושין כיון דבלא קידושין הרי היא אסורה.
ולכאורה נראה נפ"מ לדינא בין תירוץ הראשון שבתוס' משום דבידו לגרשה או לתי' הר"י דממשמעות הכתוב דלא תהי' מוכח דאין הקידושין מפקיעין הזיקה ביבמה שהותרה ונשא אחותה ונאסרה ליבם והותרה לשוק ונתקדשה ואחרי כן מתה אחותה, דלתי' הר"י הא ניסת בהיתר והקידושין מפקיעין הזיקה ולרב דס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק הא בודאי לא ידעינן מלא תהי' אשת המת החוצה דאין הקידושין מפקיעין הזיקה דהא ס"ל אין קידושין תופסין ממילא היכא דקידושין תופסין מהני להפקיע הזיקה, וגם לשמואל הא לא ידעינן מלא תהי' רק היכא דקידושין הי' בעבירה ועבר על לאו דלא תהי' אבל בנתקדשה בהיתר בודאי ראוי שהקידושין יפקיעו הזיקה, אבל לתי' הראשון הא בידו לגרשה גם בכה"ג ולא נפקע זיקתה ולמאי דפסק הרמב"ם והטושו"ע ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דרצה חולץ ורצה מיבם ותחזור לזיקתה ולמצות יבום אחרי הגירושין הרי בידו לגרשה. עוד נראה נפ"מ אם נתקדשה לאחי אביו שמותר בה שהיא לו אשת בן אחיו ועתה ליבם היא אשת אחי אביו וא"כ גם לאחר הגירושין היא ערוה עליו ולא מהני הא דבידו לגרשה להתירה, ועי' בשו"ת רעק"א החדשות סי' ק"ט מש"כ בזה אבל לתי' הר"י לא מהני קידושי יבמה לשוק להפקיע האיסור אע"פ שגם אחר הגירושין תהי' ערוה ואם נשא היבם אחותה ונתקדשה היבמה לאחי אביו בהיתר ואח"כ מתה אחותה בזה בודאי נפקע הזיקה ע"י הקידושין ממנ"פ דלתי' הראשון אין בידו לגרשה להתירה ליבם ולתי הר"י הא נתקדשה בהיתר.
אולם למש"כ בטעם הר"י דאין זה דרשא דהא לא מצינו דרשא זו בתלמוד רק שכן מוכח מפשוטו של מקרא דאל"כ לא תהי' אשת המת החוצה היכי משכח"ל דהא ע"י הקידושין נפקעת הזיקה א"כ אין לנו ראי' מהכתוב רק היכא דנתקדשה ואחרי הגירושין תהי' ניתרת ליבם דבכה"ג אין הקידושין מפקיעין הזיקה דבידו לגרשה אבל באופן שבע"כ תהי' מופקעת מהיבם גם אחר הגירושין אין לנו ראי' על זה ובכה"ג גם להר"י מפקיע הזיקה וגם הבית מאיר כתב בשי' הר"י דהא דאין הוי' מפקיע הזיקה הוא מטעם משום דבידו לגרשה.
כן יש לדין בזה דמה דהוסיף הר"י ממשמעות המקרא ולא סגי לי' בתירוץ הראשון דבידו לגרשה משום דלשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה ודמי לא"א בשעת נפילה בכה"ג לא אמרינן בידו לגרשה, וע"כ הוסיף הר"י דמ"מ כיון דנתקדשה באיסור דלא תהי' אי אפשר שהקידושין יפקיע הזיקה, ולפ"ז לכשנשא יבמה אחותה ונתקדשה לשוק בהיתר ואחרי כן מתה אחותה בכה"ג למאי דקיי"ל דיבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון מודה הר"י לתירוץ הראשון משום דבידו לגרשה ומתורץ בזה משה"ק בדרוש וחדוש על תי' הר"י דהא לרב ודאי אי אפשר למידרש קרא להכי דהא ס"ל אין ק"ת ולא משכח"ל הוי' ויקשה לפ"ז דישאר קושית הש"ס בדפ"ז דלא יהי' מתים כחיים לפוטרה מיבום ומה דמשנינן דרכי' דרכי נועם והיינו דאם תנשא וימות הבן ותצטרך חליצה ותתגנה על בעלה זה ל"ש לרב דהא לא תצטרך לחליצה תחת בעלה דבעת שנתקדשה הי' הבן חי ואח"כ כשמת הבן היא ערוה משום א"א ויעוי"ש מה שרצה לומר דלאותו ס"ד דגם לרב אפשר למידרש לא תהי' אפי' ע"י הוי' ובאופן זה דמת הבן תחת בעלה השני ודחה אח"כ, ותירוצו אינו מובן דהאיך אני קורא לרב לאו דלא תהי' באופן שנתקדשה בהיתר דהא באיסור לרב אין קידושין תופסין, ולא עוד דלפמש"כ קושית הגרעק"א גם לשמואל קשה נהי דמוכח דלא תהי' אשת המת החוצה אין קידושי איסור יבמה לשוק בכח להפקיע זיקת היבם היינו היכא דעובר על לאו דלא תהי' אבל היכא דנתקדשה בהיתר הרי א"א ערוה ככל העריות.
ולמש"כ דגם הר"י מודה לרב דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון מצד סברא דבידו לגרשה ואח"כ תחזור להתירה א"כ לפי ההו"א דלא נעשה מתים כחיים גם בשעת נפילה שייך סברא זו דבידו לגרשה, ויעוי' בנובי"ת סי' ק"נ שכ"כ מעצמו להוכיח מזה דאין א"א מפקיע הזיקה, ולמש"כ י"ל דאין נפ"מ בין תירוץ הראשון לתי' הר"י לדינא דבנתקדשה בהיתר מ"מ היכא דשייך סברת דבידו לגרשה דתחזור להתירה גם הר"י מודה והיכא דע"י הקידושין תהי' ערוה גם אח"כ אין ראי' מלאו דלא תהי' בכה"ג דאין הקידושין מפקיעין הזיקה והחידוש של הר"י דאליבא דשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ מצד קידושי איסור יבמה לשוק אין הזיקה נפקעת וממילא דמותרת אחרי כן ג"כ, מ"מ י"ל דאיכא נפ"מ בא"א בשעת נפילה דאפשר דלתירוץ הראשון דגם לשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה מ"מ אין הקידושין מפקיעין מסברא דבידו לגרשה ה"ה בא"א בשעת נפילה אינה נפטרת כמו דמצדד הרשב"א, אבל לתירוץ הר"י הא ידעינן רק היכא דנתקדשה באיסור יבמה לשוק דאין הזיקה נפקעת לשמואל משא"כ בא"א בשעת נפילה דאסורה גם אחר הגירושין משום כל שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' ולא נפקע הזיקה מסברא וכשי' הרמב"ן והתוס' בד"י.
ולפי מה שנתבאר דלמאי דקיי"ל כרב דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון אין איסור א"א פוטר להר"י מסברא עכ"פ אין ראי' מקרא דלא תהי' אשת המת דאין הקידושין מפקיעין הזיקה רק באופן שאחרי הגירושין תהי' ניתרת אבל באופן שתהי' אסורה אח"כ דקידושין מפקיעין כמו בשעת נפילה וא"כ למש"כ למעלה בסוטה שנפלה ליבום ואח"כ נשא אחותה ומתה לא אמרינן יבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון ולהכי בסוטה שנתקדשה לזר להך צד דק"ת ביבמה לשוק מהני הקידושין להפקיע הזיקה משום דבידו לגרשה ל"ש בזה דאף אם תתגרש תיאסר ואף דלשי' הרשב"א דס"ל דיבמה שהותרה ונאסרה לא תחזור עוד ליבום ולחליצה ולדידי' ל"ש סברא דבידו לגרשה ועכצ"ל גם לרב מצד גזיה"כ מ"מ הא מפסק השו"ע בסי' קנ"ט ביבמה שהותרה רצה חולץ רצה מיבם דלא כהרשב"א וזקוקה לחליצה ושייך סברא דבידו לגרשה, אבל בעיקר הסברא דיבמה שהותרה ואיסור אשת אח שניתר אינו חוזר וניעור י"ל כהרשב"א וכדקי"ל כריו"ח דהחולץ ליבמתו אי"ח לא הוא ולא האחין על החלוצה ועל הצרה כרת וי"ל דלהכי תחזור להתירה הראשון דרק איסור אשת אח אין לו היתר אבל היכא שנאסרה משום אשת אח כמו בסוטה ונשא אחותה ומתה אין לו היתר לאיסור אשת אח ולא תחזור להתירה הראשון ובכה"ג ל"א בידו לגרשה והזיקה נפקעת, [ואף דלתי' הראשון שבתוס' מוכח דלשמואל דס"ל הואיל ונאסרה נאסרה משום דבידו לגרשה אינו מפקיע הזיקה מ"מ י"ל נהי דלשמואל מוכרח לומר כן מהא דקאמר בני צרות אני מעיד לכם אבל למאי דקי"ל כרב אפשר דרק היכא שתחזור להתירה הראשון בזה אינה מפקעת הזיקה משום דבידו לגרשה אבל היכא דתיאסר אחרי כן ג"כ באמת אינו מפקיע הזיקה].
וראיתי במנ"ח מצוה קע"ה שכ' דבנפלה קטנה לכה"ג דיש בזה ל"ת ועשה והבא עליה לא נפטרה צרתה וחייב עליה משום אשת אח כמש"כ המל"מ לצדד כן אם נתגדלה אחרי כן אינה פוטרת צרתה אף דליכא אלא לאו ואתי עשה ודחי ל"ת מן התורה מ"מ כיון דבשעת נפילה לא חזיא ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שי"ל בנים יעוי"ש, ולכאורה בפשוטו כיון דזקוקה לחליצה לא אמרינן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' ואף דלריו"ח ביבמות דכ"ז מצינו ג"כ בזיקה דרבנן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' היינו לאוסרה מדרבנן ליבום אבל לגבי דין תורה שלא לפטור צרתה לומר כללא דרב לא מצינו רק בנשא אחותה דנפטרה מזיקתו לגמרי אבל היכא דזקוקה לו אף דאם בא עליה חייב משום אשת אח מ"מ כיון דצריכה חליצה אי אפ"ל דהרי היא כאשת אח שי"ל בנים ולהכי אם אחר נפילה אין בה אלא ל"ת לבד אפ"ל דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת מן התורה, וכל זה באופן שנסתפק המנ"ח שלא נעשית ערוה אחרי כן אבל באופן שנעשית ערוה אח"כ לכשנשא אחותה או נתקדשה לשוק לפי הך צד דקידושין תופסין בזה י"ל דגם לרב כיון שנאסרה נאסרה דהא גם רב אמר יבמה שהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון נראה דהותרה למצות יבום ואח"כ חזרה להתירה הראשון, אבל באופן שגם מתחלה נאסרה למצות יבום ורק שאסורה לשוק שתחזור לזיקתה ואיסורה הראשון לא שמענו ולהכי גם לכשנתקדשה ונתגרשה הואיל ונאסרה נאסרה, וביותר י"ל למשכ"ל בביאור דהתוס' דלהכי אין הקידושין מפקיעין הזיקה משום דבידו לגרשה משום כל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, משא"כ בא"א דראוי' להיות עולה ליבום לאחר הגירושין והא סוטה באמת אינה עולה ליבום לעולם והא דחולצת לשי' הראב"ד משום דאילו איתא לבעל מי לא בעי גיטא ולהכי כשקידש אחותה או נתקדשה לשוק לענין זיקה הוי כגט וזיקתה פקעה ע"י איסור ערוה ואי אפ"ל עוד דזיקה מיתלא תלי לכשתתגרש כיון דאין בה מצות יבום ופקעה בכדי.
ולענין הלכה אם אמנם הדברים באו בדרך משא ומתן של פלפול וע"ז נאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, אולם ביסוד הדבר לענין סוטה שנישאת לשוק בלא חליצה נתבאר שיש לדון בזה דהוי ס"ס דגם לשי' הראב"ד אינו אלא ספק וגם אי נימא שהכריע הראב"ד כסוגיא דסוטה שיטת הבית מאיר והתוס' לצרף לסניף דנישואין מפקיע זיקה ולדעתם כן הוא דעת הרמב"ן ופליגי ע"ד התוס' בדט"ז. ויש לזה קצת סמוכים מהתוספתא יבמות פ"ו שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה או שקידשה היא את עצמה משום ריב"ב אמרו כו' ונראה מד' התוספתא דס"ל ק"ת ביבמה לשוק וע"י הקידושין נפקעת הזיקה כמו בקידושי אחותה הרי דגם בקידשה היא את עצמה נראה דפליגי ריב"ב ורבנן [ועי' בירושלמי יבמות פ"י זה חולץ וזה מקיים ובנועם ירושלמי שם דמפרש מצד דהקידושין מפקיעין הזיקה, ואין דבריו נראין בפירוש ד' הירושלמי דזה מקיים. משמע דרשאי לקיים אחר החליצה] ואם כי מדברי רבותינו בעלי התוס' אינו נראה כן ובודאי דאין לבנות יסוד על דין זה דנישואין מפקיעין את הזיקה דאין זה אלא לגבי זיקה דרבנן. אך אפשר לצרף זה לסניף ובפרט למה שנתבארו איזה סברות דבסוטה י"ל דלכו"ע הנישואין מפקיעין הזיקה ועל כן יש להקל לכשניסת בלא חליצה וגם לסמוך במקום עגון על דעת עמודי ההוראה בלא חליצה משום ס"ס כמשנ"ת.
ז
ועל דבר מה שהעיר כת"ר עמש"כ בקונטרסי הראשון בשיטת הרמב"ם דלהכי בספק סוטה צרתה מתיבמת דס"ל כסברת הרא"ש לחלק בין ודאי סוטה לספק, והרא"ש כתב לחלק בין טומאה בלשון לאו או לשון עשה, וע"ז העיר מד' הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום שכתב מפני שטומאה כתיב בה כעריות שנאמר והיא נטמאה שהוא בל' עשה וראיתי שגם הקרן אורה תמה בזה, ונראה למש"כ בביאור שי' הרמב"ם דרק עצם הזנות הוי טומאה כעריות אבל מה שעשאה התורה ספק כודאי אף דכלפי שמיא גליא שהיא טהורה זה ענין בפני עצמו ואין בו דין טומאה כעריות ולהכי אין חילוק באמת לשי' הרמב"ם בין טומאה בלשון לאו או לשון עשה רק בין טומאה ודאי לספק, ובאמת כן פרש"י דטומאה כתיב בה כעריות מעשה דונסתרה והיא נטמאה וכ"כ הרא"ש שם מתחלה דקרא דונסתרה והיא נטמאה בודאי סוטה כו' דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות אלא דאמרינן לה משום ספק טומאה וכ"כ הרשב"א בד"ה למיקים עלה בלאו וז"ל וי"ל דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק אלא הזנות הוא שקרא טומאה ולהכי לשי' הרמב"ם טומאה ודאית גם בלשון עשה הוי כעריות וגם לריב"ב דלאו בסוטה לית לי' מ"מ כיון דודאי זינתה פטורה מן החליצה ולשיטתו מיושב קושית המל"מ בדהתוס' ביבמות ד"ג לרב ולרב אסי ליתנינהו דהוי מצי לשנוי בפלוגתא לא קמיירי משום דגם לריב"ב פטורה מן החליצה ומאי דנקיט הרמב"ם העשה דונטמאה ולא הלאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה למאי דקיי"ל כרבנן דריב"ב משום דונסתרה והיא נטמאה הרי מפורש בסוטה ודקאמר הגמ' נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה אבל לאו דמחזי"ג אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וביותר י"ל למש"כ הכ"מ בפי"א מהל' גירושין הל' י"ד דהלאו דלא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה הוא דוקא בזינתה וגירשה והחזירה אבל בלא גירשה אין כאן לאו וצ"ל לפ"ז דמאי דמקשה ביבמות שם סוטה ספק נמי הא אית בי' לאו ומאי מקשה והא מתניתין דסוטה דאם מת חולצת ולא מתיבמת הא לא מיירי בגירשה והחזירה מ"מ מקשה שפיר דמוכח מקרא דאחרי אשר הוטמאה דנסתרה חשוב טומאה אבל עכ"פ אין לחלק בין לאו ועשה כיון דבאמת אין כאן לאו כלל לפני הגירושין ול"ש בזה חומר הלאו רק דידעינן שיש בזה טומאה ולהכי כ' הרמב"ם טומאה דעשה דבסוטה ודאית טומאה להדיא כתיב ונסתרה והיא נטמאה.
ונתקשיתי כעת בד' הרמב"ם פ"ו מהל' יבום דסוטה פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאלו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתיב בה כעריות למש"כ שם בהל' ח' ט' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין בה ליקוחין כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון כו' הר"ז פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לה עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראוי' ללקוחין וקידושין תופסין בה היא זקוקה ליבם. היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו' ומפני מה צריכה חליצה מפני שיש בה לקוחין הואיל וקידושין תופסין בה הרי הן זקוקות ליבם עכ"ל. [והה"מ שם כתב רבי ולקחה כו' וערוה גופה ל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ובאמת דברי רבינו ברורים דמולקחה ילפינן דפטורה מן החליצה ואין לו עליה זיקה כלל] וכן לגבי הצרה כתב בהל' י"ד דלהכי פטורה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש בו לקוחין באיזה מהן שירצה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שהרי אין לו בה ליקוחין כו' הרי דלא נתמעט ערוה בפירוש רק דבעינן לקוחין ואין קידושין תופסין בה אינה זקוקה וכל שקידושין תופסין בה היא בכלל ולקחה, א"כ סוטה דתפסי בה קידושין מה בכך דטומאה כתיב בה כעריות הא קרינן בה ולקחה, והתינח אי ילפינן מלצרור דילפינן מאחות אשה ומועלתה יבמתו השערה ילפינן דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אף דלהכי מוקמינן לה בחיי"כ משום דלא תפסי בה קידושין מ"מ בע"כ הקישן הכתוב סוטה לעריות דאחות אשה וכמו שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה אבל לשי' הרמב"ם דעיקר ילפותא מולקחה כל שאין בה תפיסת קידושין וכל שיש בה תפיסת קידושין יש בה לקוחין וקרינן בה ולקחה והוא בית שבונה על ידי לקוחין. ובאמת יש להעיר כן לרבי דיליף מולקחה דהא סוטה אית בה לקוחין וא"כ מאי מקשה לרב ולרב אסי ליתנינהו הא בפלוגתא לא קמיירי, וגם מד' הרמב"ן שכתב דמטומאה כתיב בה כעריות ידעינן דצרתה כמותה לפוטרה מן היבום ומקרא דלאחר ולא ליבם ידעינן לפוטרה מן החליצה לא יתורץ דדוקא אי ילפינן מלצרור דצרתה כמותה משום טומאה דכתיב בה כעריות ילפינן ג"כ דצרתה כמותה, אבל כיון דילפינן מולקחה או מלא יבנה בית שיש בו לקוחין הרי סוטה יש בה לקוחין וצ"ע, ואולי נאמר בד' הרמב"ם דס"ל ג"כ לדרשא דאם לא יחפוץ דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה ודרב גידל רק דהא דולקחה הוא פירוש על כלל דכל שאי"ע ליבום אי"ע לחליצה, ויעוי' בד' רבינו בפ"א הל' י"ט ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום מפני שאינה ראוי' ליבום ונאמר אם לא יחפוץ כו' ומוקמינן לה בחיי"כ משום דלא תפסי בה קידושין ולא קרינן בה ולקחה וכמו שפרש"י ביבמות ד"כ דקרינן בי' לקחת ואינו עולה ליבום אי"ע לחליצה, וע"כ סוטה דאינה עולה ליבום דידעינן מלאחר ולא ליבם משום דטומאה כתיב בה כעריות אי"ע לחליצה, או כמש"כ בסי' א' דמשום טומאה דכתיב בה כעריות ליתנהו בדרשא דרב גידל ולהכי חייב משום אשת אח ואין בה ולקחה ופטורה מן החליצה ולהכי גם צרתה כמותה.
ומש"כ להשיג עמש"כ במסוכן דפשיטא לי' דברה"י טמא ודאי שהרי כ' התוס' בריש נדה ובפ"ק דחולין דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והרי אין לך דבר שאינו יכול להיות גדול מזה דבודאי אי אפשר להיות שברה"י הקודם הי' מת וברה"ר אח"כ הי' חי. ועוד דהא לא דמי דהא בסוטה לא נולד דבר שיסתור אח"כ טומאתה משא"כ בהך דטהרות כשנטהרו אח"כ ברה"ר למפרע הי' דבר שאינו יכול להיות, וע"כ העלה דבמסוכן הוי ספק טמא כמו בדבר שאינו יכול להיות עכ"ד. באמת הא כעין זה הקשו התוס' בסוטה דכ"ח דהא ספק מטמא לא דמי לסוטה והא סוטה הוי ספק מגע ומסוכן הוי ספק מטמא ותירצו דכן הלכה ללמוד ספק מטמא מספק מגע ולהכי כמו דבספק מגע ודאי טמא כמו כן בספק מטמא וכן מפורש בדהתוס' נדה די"ז בד"ה ואין שורפין דהוי ספק מטמא וברה"י שורפין וגם בדין מסוכן גופא מבואר במשנה ברה"י ספיקו טמא וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' אה"ט ה"ו דסתם טמא הוא ודאי טמא וכן מהמשנה בטהרות פ"ו כל ספיקות שאתה יכול לרבות ברה"י כו' ספק יש בה כשיעור ספק אין בה כשיעור ספק טמאה ספק טהורה כו' דהוי ספק במטמא וכן מוכח מדהתוס' בפסחים דט"ו דלא משכח"ל ספק טומאה רק באופן דב' נזירין ואם איתא הא בפשיטות משכח"ל בספק מטמא ומאי דמדמה כת"ר לב' נזירין וב' שבילין זה אינו דהתם המציאות מכחיש דאי אפשר שיהי' שניהם טמאים ודאי או טהורין ודאי דהא אחד מהם טמא ודאי או טהור ודאי ולא דמי דסוטה שאין סתירה מן המציאות ובכה"ג לא ילפינן מסוטה משא"כ במסוכן ובכל ספק מטמא אין סתירה מן המציאות שהרי לא נתברר לנו הספק אם חי הי' או מת והספק במקומו עומד אלא שדין ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ודין ס"ט ברה"ר טהור ודאי וכשהי' המסוכן ברה"י אנו דנין שהי' מת אבל לא נתברר עי"ז שהוא מת ונמצא דרק הדינים מכחישים זא"ז ומוקמינן כל חד כדינו דהא אין המציאות מכחיש. ששקר הדבר, משא"כ בב' נזירין דהמציאות מכחיש דאחד מהם טהור ודאי ולא דמי לסוטה אבל ספק מטמא הא ילפינן מספק מגע כפי ההלכה.
ומש"כ כת"ר דמדהתוס' דדבר שא"י להיות א"א ללמוד מסוטה הרי מוכח מזה דס"ט ברה"י הוי בירור ולהכי אי אפ"ל ששניהם נטמאו אבל אם נאמר שאין זה בירור מאי נפ"מ אם א"י להיות הרי אין אנו מבררים כלל ששניהם נטמאו והרי ספק יש עליהם ועשאה התורה ספק כודאי ובחזקה הרי מוקמינן שניהם בחזקת טהרה אע"פ שזהו דבר שא"י להיות וע"כ משום דחזקה אין זה בירור עכ"ד, בפשוטו נראה דאע"ג דס"ט ברה"י אין זה בירור על עצם המאורע רק ספק טומאה דילפינן מסוטה שהתורה עשאה ספק כודאי וע"כ ספק שהמציאות מכחישו לא דמי לסוטה ובכה"ג לא עשאה התורה ספק כודאי וכ"ז בספק טומאה דילפינן מסוטה אבל חזקה דלא ילפינן מסוטה ויש בו סברא שלא נעשה מעשה ולא נשתנה דינו מוקמינן כל חד כדינו וכל אחד תולה בחברו.
ומש"כ על קושיתי לד' הגאון רעק"א דשו"י שזינתה ופטורה מן החליצה ומן היבום דא"כ ממזר מיבמה לשוק לרע"ק היכי משכח"ל דהא משעת העראה פקע זיקה. והביא מדברי המחברים דעיקר הדין אי פקע זיקה מן התורה אחר נפילה במחלוקת היא שנוי' שנחלקו בזה ריב"ב ורבנן ובירושלמי בפ' ב"ש ור"פ ד' אחין וכ"כ הנימוקי, וכן במחלוקת דיבמות דק"ט במקדש אחות יבמה, אני לא מצאתי בכל המקומות ההם אי פקע זיקה מן התורה ולא נחלקו רק בדין זיקה דאחות זקוקתו מדרבנן וחילקו בזה בין נישואין לגירושין. ולשון הנימוקי בפ' כיצד כיון דקי"ל יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו אינו בדין שתצא מקודשת למקודשת כ"כ הרמב"ן והרשב"א ופשוט דאאמד"ר מדין אחות זקוקתו וברשב"א מפורש דאאמד"ר וכן מבואר ביבמות דמ"א דשמואל ס"ל הואיל ונאסרה נאסרה וכפרש"י דקאי באשת אח וכמש"כ הרשב"א שם דלר"א אינה חולצת אלא מדרבנן וכן ביבמות דק"ט אאמד"ר ומדאורייתא אין חילוק בין קידושין לנישואין וכמבואר בדע"ט דגם בנפל ואח"כ נפצע לרע"ק לאו בני חליצה ויבום נינהו ומקשה וליתי איסור פצוע ולידחי [אם לא דנימא דרבה דמוקים כשנפל ולבסוף נפצע פליג על זה] וכן מוכח מדהתוס' ומקושיתם בדט"ז בבני צרות דלשמואל ליפקע זיקה ע"י קידושין דערוה דלאחר נפילה לא בעי חליצה דאל"כ אין מקום לקושיתם, הן אמת לדברי המחברים הנ"ל יתורץ קושית הרשב"א לרב ביבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון דאין זה דרכי נועם אחרי שכבר הותרה לשוק. ולדבריהם באמת לא הותרה אחר הנפילה אולם זהו נגד ד' הראשונים רבותינו בעלי התוס' והרשב"א דמפורש בדבריהם שאין זה אלא מדרבנן.